חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לג - בדין הפקר ויאוש
בספר ברוך טעם חקר אי הפקר חוזר ביובל והביא ראיה מפסק הרמב"ם דירושת הבעל דרבנן ואפ"ה אינו חוזר ביובל משום דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ואף שדין חכמים הוא מכח הפקר ב"ד, אלמא דהפקר ב"ד אינו חוזר ביובל, ובודאי דלא אלים הפקר ב"ד משאר הפקר, ועפ"ז הקשה על פי מה שפסק התרומת הדשן גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי יבם, דלא מצי ספק לבא עליהם מכח ממ"נ משום דקם דינא, וכתב בת"ה טעם הדבר, משום שכיון שנפסק הדין דיבם נוטל פלגא בנכסי מיתנא כבר אסח דעתי' דספק מהך פלגא ונתיאש, והילכך קנה יבם הך פלגא על כל פנים, ויקשה אהא דאמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ופי' רש"י שמחזירין לקיים מצות יובל, ואחר היובל חוזרין ונוטלין כבתחילה כל אחד חלקו הראשון, ואם כן ודאי נתיאש כל אחד ממה שביד חבירו, וכבר כתב רש"י דיאוש הרי הוא כהפקר, והפקר הלא אינו חוזר ביובל, ואם כן אמאי מחזירין האחין זה לזה ביובל, עכ"ד:
והנה בעצם ראייתו מהפקר ב"ד על הפקר, יש לחלק ביניהם טובא, דהנה התוס' בכורות (מ"ט ע"ב) הקשו וז"ל וא"ת אי הנך משעבדי בנכסים שקנה מאביו ניחא, אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהא אימת דחל חיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול תו לא אישתעבד נכסי שקנה אחרי כן דלא כתב לכהן דאיקני ע"כ, ודברים תמוהים הם מאד, וכי חיוב פדיון הבן חל רק כשמביא שתי שערות, והלא כל שעה ושעה של כל ימי חייו מתחייב הוא חיוב חדש לפדות את עצמו, ואף שהתוס' עצמם בתירוצם כתבו דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שעבוד לענין פדיון, ואע"ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון וכיון דחשבינן לו כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות ע"כ, מ"מ נראה דאין כונתם למה שהקשינו, דא"כ למה להו כל האריכות היתירה שמוסיפין דכיון דחשבינן לו כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב אח"כ, הלא הדבר פשוט כיון שעיקר קושייתם היתה מכח זה שהשעבוד כבר חל, הי' להם לתרץ בפשיטות דהשעבוד חל כל שעה, וגם מה היא סברתם בקושייתם, ועכ"פ נראה שסברת דברי התוס' בתירוצם הב' הוא ג"כ לדעתם שהחוב מתהוה כשמביא שתי שערות אלא שבתירוץ זה סוברים, שמ"מ כיון שדין תשלומין רכיב עלי' כל ימיו, ודין זה כנכתב דמי, הוי כנכתב גם אח"כ וכנכתב תמיד דמי, ומ"מ דברי התוס' צריכין רבה, מהיכי תיתי לומר שנתחייב רק כשמביא שתי שערות, הא כל ימיו מתחייב הוא חיוב חדש:
וכן יש לתמוה על דברי הר"ן נדרים (כ"ח ע"א) ד"ה במוכס העומד מאליו וז"ל מיהו אין ממונה זה רשאי להכריח ישראל חבירו לפרוע לו המכס דנהי דדינא דמלכותא דינא לא יהא אלא הלואה הא קיי"ל בפרק הגוזל דהפקעת הלואתו מותרת ע"כ. והלא אפשר לחלק דאף דבכל מקום הפקעת הלואה מותרת היינו בכל הלואה דמעשה ההלואה מחייבתו לשלם, וכיון שמפקיע את מעשה ההלואה שוב אין לו שום חיוב, אבל בדינא דמלכותא אף שמפקיע, הלא הדינא דמלכותא מחייבו שוב. ומה תועיל הפקעתו כיון שמתחייב תמיד:
וכמו כן יש לומר בנדון דידן דאף דנימא דהפקר חוזר ביובל, מ"מ בהפקר ב"ד, שב"ד מוסרין לו תמיד את הקרקע אינו חוזר ביובל, דהוי כמו שמוכרין לו כל הזמן בלי הפסק. ולא מיבעיא למאן דס"ל דהמוכר בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה, א"כ בהפקר ב"ד הלא נתונה היא לו, ויוצאה אין שייך לומר, שהרי ב"ד עומדין תדיר ומוכרין לו, אלא שאף למאן דס"ל דמוכר בשנת היובל עצמה אינה מכורה כל עיקר, היינו בכל מכירה דאית לן דבשנת היובל אינה יוצאה כלל מרשות המוכר, אבל בהפקר ב"ד דיש בכלל הפקר ב"ד שני דברים, א' להוציא מרשות בעלים הראשונים, וב' להכניס לרשות השני, והנה זה פשוט שלהוציא מרשות בעלים הראשונים יכולים אף בשנת היובל, שכיון שאין מכנים לרשות מי שהוא אין זה בכלל הלאו והארץ לא תמכר לצמיתות, וכן מוכח מחקירת הברוך טעם עצמו, וא"כ שוב יכול גם השני לזכות מטעם הפקר ב"ד, שהרי בשעה שזכה לא היה בכלל חזרת יובל, וא"כ הדרינן כאן אליבא דכו"ע לדין מכורה ויוצאה, ובהפקר ב"ד, שב"ד עומדין תדיר ומוכרין הלא אינה יוצאה כלל, והילכך אינו חוזר בירושת הבעל אליבא דכו"ע, אבל בהפקר בעלים עצמם אפשר שחוזר ביובל דאינו דומה כלל להפקר ב"ד כמו שנתבאר:
מיהו יאוש ודאי דומה בזה להפקר ב"ד, שהרי ביאוש אין הרגע הראשונה של יאוש מפקרת אלא מה שהחפץ הוא במצב של יאוש הוא שמפקיר ואם כן הוא ענין תדירי ואינו צריך לצאת ביובל, וא"כ שפיר מקשה הברוך טעם. ואף דלמאן דסבר אינה מכורה כל עיקר לא יקשה משום דקיי"ל דיאוש עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות בעלים, וא"כ שוב אי אפשר להסביר כמו גבי הפקר ב"ד, מ"מ למאן דס"ל דמכורה ויוצאה יקשה דאין לחזור ביובל, שהרי היא הקנאה תדירית. ונראה דעצם הקושיא לא תקשה דאינו מתיאש כלל גבי אחין שחלקו, דהא קיי"ל דאע"פ ששותפין פטורין ממעשר בהמה מ"מ אחין חייבין דבמקום האב עומדים, ואמרינן נמי שאם אחר שחלקו נשתתפו שוב, למאן דסבר יש ברירה, מ"מ אין נחשבין כשותפין, אלא נחשב כתפוסת הבית, ואם כן נראה דלר"י אף דסבר אין ברירה, מ"מ אם נשתתפו אחר חזרה ביובל, שוב נחשב כתפוסת הבית, דממ"נ, אם נחשוב כאילו זכה כל אחד בשלו, הלא קיי"ל דלמ"ד יש ברירה כשנשתתפו שוב הו"ל תפוסת הבית, ואם לא זכה כל אחד בשלו, הלא ביובל צריך להחזיר לתפוסת הבית, וא"כ הלא אין כאן יאוש, שאם ירצו ישתתפו שוב, ויזכה כל אחד בכולו, ועוד יותר נראה כיון דחזינן דלמ"ד יש ברירה אם משתתפין אחר חלוקה שוב נחשב כתפוסת הבית, ומוכח מזה ששני דינים יש בירושה, אחד ירושת תפוסת הבית, והשני דין ירושה לחלוק, ואין השני דינים סותרים זה את זה, שאף כשחולקים ביניהם אין דין תפוסת הבית נגרע על ידי זה, שדין זה מתקיים לעולם, וא"כ הלא אי אפשר להתיאש שבדין זה אין כל אחד יכול להתיאש, שהלא אין הוא בפני עצמו נחשב לבעלים של דבר זה, אלא כולם ביחד נחשבים כאיש אחד במקום האב ואין יאוש מועיל מחד לגבי חברי' בדבר זה שרשות אחת היא:
ועוד נראה דכאן לא שייך כלל דינו של תרומת הדשן, דהנה כבר הקשו על עצם יסוד זה שיקום הדין מחמת יאוש היכי דפסקינן דינא מחמת ספק מכמה סוגיות. ובשערי ישר הקשה מהא דקונה אילן אחד לר"מ ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא דאם נימא דמחמת שהדין המע"ה מתיאש, ממילא נעשה לודאי שזכה המוכר והפסיד הלוקח זכותו בתורת ודאי ולמה מביא מספק, וכן מוכח מהא דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאוכלים בתרומה דמביא הש"ס בגיטין (מ"ב ע"ב) להוכיח דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ודחי כיון דאם יבא אליהו ויאמר דחד מינייהו עבד, קנין כספו קרינן בי', ואם נאמר דהיכא דמפסיד הדבר מחמת ספק איכא תורת יאוש הרי זה כעבד שנתיאשו בעליו דהוי כמפקיר עבדו דאיכא מ"ד דאינו אוכל והך סוגיא אזלא אליבא דמאן דסבר הכי אלא ודאי מוכח דליכא כה"ג דין יאוש בעלים עכ"ד. ונראה ליישב הדברים, דזה קיי"ל דלא מצינו חדוש דין יאוש בעלים כ"א בגזילה או באבידה, ומלבד זה לא מצינו חדוש דין יאוש, ולא מהני ודאי יאוש אם אין על הדבר שם גזילה או שם אבידה. והנה גבי קונה אילן אחד לר"מ או שני אילנות לרבנן, אין על הקרקע המסופק לנו בקנינה שם אבידה ולא שם גזילה, כיון שבעת קנינו היה הספק ידוע, ועל זה נשתלמו הדמים, והוי קנין כה"ג בתחילת הדבר, ועל זה הסכימו לכתחילה, א"כ אין לקרותו לא שם אבידה ולא שם גזילה, והילכך לא מהני שם יאוש, וכן בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, כיון שהספק הוא מי הוא הבעלים ומי הממון, א"כ אין על זה שם אבידה, כיון שהספק בהבעלים כמו בהחפץ, אבל לגבי ספק ויבם יש לומר ולקרות על הנכסים שם אבידה, כיון שהספק הוא אם הנכסים שייכים לו אם לאו, ואם באמת הנכסים שלו, נמצא שהם אבודים ממנו, ויש על הנכסים שם אבידה, ומהני בזה יאוש. ולפי זה מתיישבת ג"כ קושיית הברוך טעם גבי אחין שחלקו, דנימא דכל אחד מתייאש מחלקו שביד אחיו, דשם ג"כ לא מהני יאוש, דאין שם אבידה על הנכסים, כיון שכל אחד חליפי החלק ושוויו בידו, ואין זה אלא ענין של משא ומתן, ולא שייך לקרות שם אבידה על הנכסים, ולא שם גזילה, והלכך אין בזה משום דין יאוש:
ועפ"ז נראה במה שהביא בקצוה"ח דעת הראב"ד למאי דס"ל דבקרקע לא מהני יאוש דעבדים נגזלים, מדחזינן דבעבדים מהני יאוש כדכתיב וישב ממנו שבי, והש"ך השיג דאף דהדברים נכונים דיאוש וגזילה תלויים זה בזה, מ"מ אין עבדים נגזלים, דוישב ממנו שבי לאו ביאוש קנו כ"א בחזקת כבוש מלחמה והקשה בקצוה"ח דלפ"ז שטרות דנמי אין נגזלין נמי לא מהני בהו יאוש, ובתוס' פ' הספינה כתבו להקשות דלמאי איצטריך למעוטי שטרות מאונאה כיון דמכירת שטרות הוא רק מדרבנן, ותירצו דאיצטריך לכגון שאבד השטר ונתיאש ומחזירו ומוכרו לבעלים עצמם ע"כ, אלמא דשטרות נקנין ביאוש, ותירץ בקצוה"ח דאף דנתמעטו שטרות מיאוש דגזילה, מיאוש דאבידה לא נתמעטו עכ"ד. ולפי דברינו נראה, דקרקעות לא נתמעטו מיאוש כלל, ומאי דלא מהני בהו יאוש, היינו משום דלא מהני יאוש כ"א בגזילה או באבידה, וכיון דאין קרקעות נגזלים אם כן אין כאן גזילה, וכמו כן אין כאן אבידה, שהרי הקרקעות ידועים הם במקומם, והילכך לא מהני בהו יאוש, ואם כן בשטרות כיון דעדיין שם אבידה על הדבר שפיר מהני בזה יאוש, שבעיקר הדבר לא נתמעטו כלל קרקעות עבדים ושטרות מדין יאוש, אלא דבאין גזילה אין יאוש וכאן שיש שם אבידה על השטרות יש בהם דין יאוש:
ובעיקר קושיית קצוה"ח מדברי התוס' דפ' הספינה יש לומר דאף דנימא דלא מהני יאוש בשטרות, מ"מ משכחת אונאה במכירת שטרות, כגון שהיה השטר אבוד ממנו ומכל אדם, דבכה"ג מהני אף בשטרות, דאין זה מדין יאוש כמו שכתבו התוס' בב"מ שם בסוגיא דיאוש שלא מדעת ועיין בש"מ שם: