חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן לב - בדין ירושה
א
בדברי ר"י בן ברוקה לפי חד סברא בגמ' דאמר אף אאחר במקום בת ובת במקום בן, שזה נקרא ראוי ליורשו ודבריו קיימין, וכתב הרשב"ם משום שראוי היום או מחר ליורשו אחר שתמות בתו וכו' ואם אין ראוי ליורשו אחר בתו כגון דודו ויש לו אחין דאחין קודמין לאחי אביו לא אמר כלום הואיל ואין ראוי ליורשו עד שתמות בתו ואחיו ע"כ. ואילולי דברי הרשב"ם הי' אפשר לומר דראוי ליורשו נקראים כל ישראל ללשון זה, ואין ראוי ליורשו יקראו רק גרים, אבל הרשב"ם שכתב לא כן צריך להבין כיון דמרבינן רק ראוי ליורשו בדין שאינו יורשו העומד לירש מה לי אם ראוי לירש אחר שימות יורשו האחד, או שימותו גם אחיו, שהם היורשים אחר היורש דעכשיו, מה לי חד ומה לי תרי ירושות:
ונראה בהסבר הדברים דכמו בדין ירושה שהקרוב הרחוק קצת מתבטל לגמרי דין ירושתו לגבי הקרוב קרוב, ואין לו שם יורש רק להקרוב קרוב, הכי נמי לגבי דין ירושה שחדשה התורה מצד ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה דזה פשוט דדינו של ר"י בן ברוקה שיכולים להנחיל לאחד ע"כ היינו דין ירושה ממש שהתורה מסרה לו כח להמוריש שדין הירושה מתהוה ומשתנה ע"פ דבור פיו, וכיון שאמר האב פלוני בני יירש, נעשה פלוני היורש כולו, ואם אמר פלוני יירש כך וכך, נעשה הבן יורש על כך וכך במקום האב, וזהו דין נוסף בדיני ירושה, שישנו דין וסדר ירושה בלא צווי המוריש, ואז יש לו סדר אחד. וישנו דין ירושה בצווי המוריש, ואז הדין באופן אחר, ומוכרח לומר כן דאלת"ה יקשה במה קנה זה שצוה המוריש עליו, נהי דע"י הפסוק מתחדש לנו דאין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה, מפני שהתורה נתנה רשות להנחיל, אבל מ"מ הלא בעי במה לקנות, אלא ע"כ שלמדה אותנו התורה ע"י פסוק זה שישנו דין חדש בירושה שע"י צווי המוריש מתהוה דין אחר וסדר אחר בירושה וכיון שכן משתוה דין ירושה זו עם דין ירושה דבכ"מ ובדין ירושה זו ג"כ כיון שיש קרוב הקרוב יותר ע"י הנחלה ראשונה אין לשאר יורשים הרחוקים יותר שם יורש כלל, והילכך אי אפשר להנחיל רק ליורש היותר קרוב ע"י העברה ראשונה, כמו שבלי הנחלה מיקרי יורש רק הקרוב קרוב יותר ולשאר אין להם שם יורש כלל כ"כ גם בנחלת העברה והנחלה הראשון להעברה והנחלה מיקרי יורש שיוכלו להנחילו והשאר אין להם שם יורש כלל:
ובקצוה"ח סי' רפ"א ס"ק ג' כתב שאם אמר פלוני בני יירש שדבריו קיימים כיון שהתורה נתנה לו רשות לעשות יורש בין היורשים למי שירצה ה"ל הוא היורש ואינו יכול לחזור אח"כ ולומר שלא יירש כיון שכבר נעשה יורש וכו' והוא יורש גמור ה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אבל אם ריבה לזה ומיעט לזה וחוזר מדבריו ומיעט לזה וריבה לזה בלשון ירושה ודאי כיון שהשני ג"כ יורש יכול לחזור ולעשות יורש זה ברבוי ע"כ ע"ש, וסובר הוא ג"כ שדין הנחלת האב היא דין ירושה ממש שהתורה נתנה כח להאב להוריש את מי שירצה, וכשהאב שותק הוו כל הבנים יורשים, וכשבוחר האב באחר ומוריש לו הוי הוא היורש אלא שהוא מוסיף בזה עוד אחת, שהיורש השני שהעביר האב נחלתו, נפקע ממנו שם יורש כל עיקר והוי עד שאינו נקרא גם ראוי ליורשו, שאם ירצה האב שוב להעביר נחלה לו בחזרה אינו יכול, משום דהוי אינו ראוי ליורשו ומתנה על מה שכתוב בתורה. ויש להשיב על זה, דלכאורה אי אפשר שיפקע ממנו שם יורש לגמרי שהרי חקרו האחרונים אי דין הנחלת המוריש היא בכל הנכסים והעלו כולם עיין נתיבות כאן ובפ"ת בשם חבל נביאים דדוקא בנכסים שבאו לעולם יכול להנחילו, אבל בנכסים שבאו לאחר מכאן אינו יכול להנחילו וכמו בכל קנין שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו כן בהנחלת ירושה ג"כ אינו יכול להנחילו נכסים הבאים לאחר מכאן. וא"כ בנכסים הבאים לאחר מכאן הלא שניהם יורשים בשוה, וא"כ הלא בן זה ג"כ מיקרי ראוי ליורשו, שהרי הוא יורשו עדיין בשאר נכסים, ומ"ש מריבה לזה ומיעט לזה דיכול לחזור אף לדברי קצוה"ח משום דעדיין יורשו בנכסים אחרים, א"כ גם כאן הלא עדיין יורשו בנכסים הבאים לאחר מכאן. ונראה עוד להביא ראי' לדעת כל אלו דבנכסים הבאים לאחר מכאן אינו יכול להנחילו מהא דאמר (בדף קל"א) אמר לי' רב פפא לאביי בין למ"ד יסבון ובין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא ע"כ. והנה בתחילה הקשה בגמ' מדבר שלב"ל ואח"כ הקשו מלדשלב"ל, א"כ אף אי נבוא לחלק בין דשלב"ל ולדשלב"ל מ"מ בתחילה כשהקשו בגמ' מדשלב"ל מאי קושיא אירתון כיון דהוי ירושה והנחלה אליבא דר"י בן ברוקה הא מהני בדשלב"ל, אלא ע"כ דאף הנחלה לא מהני בדבר שלא בא לעולם. ועיין בש"מ בשם הרא"ם שפי' קושיית הגמ' והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והא כתובת בנין דכרין דשלב"ל הוא שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שירש הוא כתובתה ויוריש בה לבנין דכרין והא קיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ע"כ. הנה הוא מפרש קושיית הגמ' בתחילה לא על דשלב"ל כ"א אהא דהכתובה היא דשלב"ל וא"כ מוכרח לומר שגם בדבר שלב"ל לא מהניא הנחלה, וא"כ תתחזק הקושיא שגם הבן הנשאר נקרא יורש וראוי ליורשו מצד הנכסים הבאים לאחר מכאן, ואמאי לא יוכל שוב המוריש לחזור מן הראשון ולהנחילו לו. וצ"ע. אבל לכאורה נראה להביא ראי' לדברי הקצוה"ח דאינו יכול לחזור דהא מתחילה רצה לומר בגמ' דלוקחים את הכתובת בנין דכרין מטעם דירתון תנן ובעי למימר דהוי דין ירושה ממש ומביא מכאן דאף בריא יכול להנחיל, וא"כ לכאורה קודם שרצה לחלק דתנאי ב"ד שאני, הי' צריך להיות הדין שיוכל לחזור אח"כ כשירצה מן הכתובת בנין דכרין, כיון דהשתא סבר דלא עדיפא הך הנחלה מכל ההנחלות, וזה הלא פשוט בכ"מ שכבר נעשית ההתחייבות ואין נפ"מ בזה בין מ"ד ירתון למ"ד יסבון ואנן נימא בזה כדברי קצוה"ח שאינו יכול לחזור, ועוד הי' אפשר לעיין בדבר דאפשר דכשהאב מנחיל אין ההנחלה כ"א לאחר מיתתו היא חלה, בשעה שאפשר לזכות בהנכסים, אבל בחייו של המוריש אפשר שאין ההנחלה חלה עדיין, וכיון שכן עדיין לא נעשה הלה יורש ולא נפקע עדיין דינו של האח השני, כל זמן שהמוריש חי, וכיון שכן אמאי לא יוכל לחזור בו המוריש עד שלא חלה הנחלתו. והנה בנתיבות הביא מדברי הנ"י היפך דברי הקצוה"ח ושיכול לחזור. וראיתי בדברי הרמ"ה כאן וכתב שיכול לחזור מטעם זה שלא חלה ההנחלה עדיין מחיים כ"א לאחר מיתה:
ומדבריו למדנו בעיקר הדבר אם דינו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא דין ירושה שחדשה התורה או שהוא ענין קניני, והנה הוא כתב שכיון שאין הקנין מחיים של המוריש כ"א לאחר מיתה וכיון דלא מקני מחיים לא שייך לאצרוכי' קנין דלא אשכחן דאצריכו רבנן קנין אלא היכא דבעי לאקנויי מידי עכשיו אי לגופא אי לפירא וכו' וא"כ כיון דאמרת דאפי' בבריא כי אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין ולא קני מידי אלא לאחר מיתה למה לי קנין הא לא קני מידי מחיים. ע"כ. ולמדנו מזה דאין ההנחלה חלה מטעם ירושה כ"א מטעם הקנאה אלא שאין הקנאה כזו צריכה למעשה קנין לחלותה. וזה שלא כדעת הקצוה"ח דא"כ לא שייך בזה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן יקשה מה שחילק הרשב"ם לפי הס"ד דגמ' בין ראוי ליורשו אחר שתמות בתו, בין ראוי ליורשו אחר שתמות בתו ואחיו:
ב
בדבר ירושת אח את אחיו יש לחקור אי הוי מכח עצמו שהוא דין ירושתו את אחיו, או שהוא בא מדין משמוש מכח אביו שיורש את בנו המת בקבר ומוריש לבנו החי. ויש להביא ראי' מדברי התוס' ויש בזה סתירה וכבר הקשה זה במהר"ם שיף ב"ב בתוס' (דף ק"ח ע"א) ד"ה ואחין מן האב הקשו אחין מן האב נמי לא ליתני דשמעינן לי' מאב את הבנים ע"י משמוש, וכן הקשו שם ע"ב על הקרא ואחין דכתב רחמנא ל"ל כיון דנחלה ממשמשת עד ראובן יכול האב בקבר להנחיל לבניו הנותרים ע"כ. ואי נימא דירושת האחים היא מדין עצמו, א"כ ה"ט דכתב רחמנא למען נדע דהיא לאו מטעם משמוש, דיש נפ"מ בין דין ירושה מצד עצמו לדין משמוש. והמהר"ם שיף תפס נפ"מ דבסוגיא (דף קנ"ט ע"א) אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכן יש לתפוס נפ"מ כמו דאיתא בהגהת אשר"י סוף פ"ט וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולים לירש אם לא מכחו בע"ח גובה מהם אם בע"ח גובה בראוי כבמוחזק ור"י מסופק בדבר ע"כ. א"כ בדידן נמי אם הי' להאב בע"ח אי נימא דהאח בא מכח משמוש יגבה בע"ח מהן ואם מכח עצמו הוא בא לא יגבה בע"ח, א"כ הלא נפקותא גדולה בדבר ומאי קושיית תוס' אלא ע"כ דס"ל דירושת האח עכ"פ מטעם משמוש הוא. ובשו"ת רע"א סי' קל"ח דקדק להיפך מדברי תוס' שכיון שכתבו תיפוק לי' מטעם משמוש ש"מ דס"ל דהוא מטעם ירושה, אלא דתיפוק לי' מטעם משמוש, והנה ראייתו ע"כ מקושיית התוס' בע"ב דהוי אקרא שייך לדקדק, אבל בע"א דמקשה בתוס' אמתניתין לא שייך לדקדק כך. מיהו גם הוא רוצה ליישב קושיית תוס' דצריך קרא לדון מטעם ירושה משום הנפקותות. ודברי התוס' נסתרין מד"ע באותו תוס' ע"א כפי שהקשה גם במהר"ם שיף שכתבו דאחין מן האם ה"א דלירות אף דלא שייך בהו משמוש שהרי האם אינה יורשת בנה, אלא ע"כ דאחין יש להם דין עצמי והי' בדין שגם אחין יירשו אף שאין בהם דין משמוש אלא שנתמעטו מטעם משפחת אם דלא הוי משפחה, כאמן עצמה:
והנה לכאורה הי' נראה דעצם חקירה זו תליא בשני תירוצי התוס' (ק"ח ע"ב) ד"ה יכול שכתבו א"נ היכא דאיכא בן ובת ואח לא נאמר דממשמשת והולכת כיון דדריש מקרא לקמן שאין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת וכו'. ע"כ. ולפ"ז יכולים אנו לומר דאח את אחיו יורש מדין עצמו, אבל לפי תירוץ ראשון דלא משכחת שיוכלו בן ובת ואח לירש לפי הס"ד דאב קודם לבן, אלא בבן דגר ובן בנו של גר, אבל בלא"ה ס"ל דהקרוב יותר ממשמשת לו הנחלה אף דאיכא אחר חי כיון שהוא רחוק יותר. א"כ לפ"ז לא יוכל אח בשום אופן לבוא מדין עצמו שהרי ע"כ ממשמשת להאב המת תחילה, ובע"כ האח אינו זוכה כ"א מכחו של אביו. מיהו גם מדברי תוס' אלו חזינן ג"כ דבמקום דליכא משמוש זוכה האח מדין עצמו כגון בגר. ועכ"פ מוכרחים אנו לפי תירוץ זה לומר דבמקום דאיכא אב אין האח זוכה אלא מטעם משמוש. ובשו"ת רע"א סי' קל"ח הביא מדברי הב"י סי' רנ"ג שמוכח שסובר שדין ירושת האח היא מדין עצמו ולא מדין משמוש, ויקשה טובא עליו מדברי התוס' אלו שמוכרח לפ"ד לבא מדין משמוש, שהאב המת ממשמשת לו הנחלה תחילה מלאח החי, אם לא שנימא שיסבור כתירוץ הב' שבתוס':
ונראה ליישב, בשים לב להבין יסוד ענין משמוש נחלה, דהלא זה א"א לומר דהוא ענין זכיית המת בנכסים לעצמו, ואח"כ הוא מוריש, שהרי כיון שבנכסים שהיו לו בחיים אין לו זכות כל עיקר במותו, וכ"ש שלא יזכה במותו שום זכות כל שהוא, אלא ע"כ שאין זה אלא דין ירושה להנחיל ליורשיו, ופועל כח שיזכו החיים הבאים מכחו בנכסים ונמצא שכל כחו אינו פועל אלא להנחיל. וא"כ אין דין האב מפריע לאח לירש מדין עצמו, כיון שגם כח האב אינו בא בשביל עצמו אלא לזכות בהם בנו שהוא אחיו של המת בעל הנכסים, הילכך אין מפריע כח האב בירושה, שלא יזכה האח בנכסים מצד דין עצמו. ובזה יתבארו דברי הגהת אשר"י שכתב שבע"ח של אחיו המת גובה מהנכסים ור"י מסופק בדבר, וזה יהי' ספיקו דר"י שכיון שאין דין המשמוש זכיי' ממש למת, שאין זכיי' למת, אלא שהיורשים באים מכחו, א"כ אין לבע"ח דידי' לגבות שמ"מ הלא הוא לא זכה מעולם ודעת החולק על ר"י אינה מובנת כל עיקר: