חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן ל - בדין מחילה
בקצוה"ח סי' י"ב הביא מ"ש במסגרת השולחן בשם מהרש"ל שאם אמר התובע שבלבו הי' למחול לו החוב ועכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סבה ותובעו ל"מ תביעתו דמחילה בלב הוי מחילה אף דנקיט שטרא בידי' וכן הוכיח הסמ"ג דאל"כ האיך מחלה כתובתה מדלא תבעה כ"ה שנים הלא לא דיברה כלום ע"כ מחילה בלב מהני אף דנקיט שטרא. ע"כ. וכתב ע"ז בקצוה"ח ובעיני יפלא הדבר דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל ואפילו הפקר והקדש ונדר בכולהו בעינן דבור ממש לבד בקדשי מזבח מהני בי' מחשבה משום דכתיב קרא כל נדיב לב כדאיתא פרק שבועות שתים ואפשר מדין סילוק נגעו בי' אלא דלא מהני סילוק כ"א בדבר שעדיין לא בא בידו כלום כמו שכותב לה בעודה ארוסה אבל בע"ח לא מהני סילוק כדאיתא פרק הכותב להדיא ע"ש, ועוד דהא תנן בפ"ק דמציעא מצא שוברין לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ולישנא דנמלך משמע שהי' בדעתו למחול וא"כ כי נמלך מה הוי הא כבר זכה הלוה במחשבה. ע"כ. והנה מה שרצה לומר שדין מחילה מדין סילוק נגעו בה כבר עמד ע"ז במח"א ה' זכי' מהפקר סי' י"א והביא שהדבר במחלוקת שנוי ורצה לומר שדעת התוס' קדושין (דף י"ט) ד"ה אומר אדם וכו' שכ' דאפי' אי לית לי' זכי' לקטן גבי ועוד דין הוא שתזכה בשאר שאינה אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ. נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאתה אלא סילוק בעלמא וכמ"ש הרשב"א הביאו הב"י בסי' קצ"ה ודעת הריטב"א משם רבו (קדושין ט"ו) ד"ה אמר רבא וכו' דהמחילה הוי הקנאה ע"כ. אלא שאף לפי דעת הרשב"א תשאר הקושיא שהרי לא מהני סילוק בדבר שבידו כבר, כמו שהקשה הקצוה"ח. ועכ"פ צ"ל שלא כדעת הריטב"א לפ"ד המ"א שסובר דמחילה מטעם הקנאה, והיש"ש יסבור כדעת הרשב"א דמחילה מטעם סילוק, ומ"מ תקשה קושיית הקצוה"ח:
ונראה דצריך לפרש דמחילה מטעם סילוק, אבל לא כסילוק דעלמא, דסילוק דעלמא היינו סילוק מענין קניני, כגון שמסלק עצמו מדין ירושה, שירושה היינו זכות וקנין שזכתה לו תורה, על זה יש לנו הכלל שאינו יכול לסלק עצמו אלא עד שלא באה הזכות לרשותו, שאילו כשכבר באה הזכות לרשותו כבר החפץ שלו, וחפץ שלו אינו יוצא מרשותו כ"א בהקנאה, וכמו כן בחוב שכבר זכה בשעבוד נכסים, אם ירצה להסתלק מהשעבוד נכסים שמיחשב כבר כשלו, לא מהני בזה סילוק שמחפציו אינו יכול להסתלק, ואין השעבוד נכסים יוצא מרשותו כ"א ע"י הקנאה. אבל כאן איירי כבכל מחילה, שמוחל את עיקר התביעה, והיינו שמסלק עצמו מעיקר התביעה, ובזה נראה דאף סילוק בדיני סילוק גם כן אינו צריך, שודאי נראה שישנם כמה דברים שאינם צריכים לשום דין, לדין הקנאה ולא לשום מעשה החלות, אלא שיש להם סבות שמתבטלות ממילא. כמו כאן שעיקר התחייבות החוב לא הי' אלא לתביעתו של התובע, ר"ל שזה מתחייב לסלק מה שזה רוצה בשעבוד גופו, אבל כשהלה אינו רוצה בההתחייבות, על זה לא התחייב הנתבע כלל, ואין שום אדם מתחייב על כך, ואף לא מהני על כך שום התחייבות, שאין התחייבות אלא למי שהוא רוצה בההתחייבות, אבל כשהוא מוחל בלב, ונמצא שאינו רוצה בשעבוד גופו של זה, ואינו רוצה בההתחייבות, פקעה ההתחייבות ממילא בלא שום הקנאה ואף בלא שום סילוק כדיני הסילוק בכל מקום, והילכך אף בדבר שכבר הגיע לידו שייך דין סילוק זה, שממילא מתבטל החוב, וממילא פקע השעבוד נכסים. ואף אי נימא דבסילוק ג"כ לא מהני ע"י מחשבת הלב בלבד, זה עדיף מסילוק דעלמא, שזה תלוי רק במחשבת לבו בלבד, שאם אינו רוצה זה בההתחייבות של חבירו, אין להתחייבות במה לחול, ופקע ממילא החוב, ומשו"ה מחילה בלב מהני, ומהני אף בדבר שכבר בא לרשותו:
והנה מצינו בסוגיית הגמ' דנדרים (פ"ג) דיכול למחול תנאי הנדר כשאמר קונם אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כך וכך או אם אי אתה נוטל לבנך דיכול למחול את תנאי הנדר באמור לו הריני כאילו התקבלתי או כשיאמר זהו כבודי למאן דאית לי'. ועוד נחלקו הראשונים אם יכולים למחול גם שאר תנאים. והתם ודאי לא שייך לומר דהמחילה הוי דין קניני ולא דין סילוק, שהרי אין שם שום ענין חלות של קניני ממון דנימא שהוא מקנה קנין מחילה, או דנימא שמסלק עצמו מחלות הקנין, אלא ע"כ שאין זה אלא ענין אחר, שכיון שמגלה את דעתו ורצונו שאינו רוצה בדבר, ממילא אין על מה לחול התנאי. ונמצא ששם אין למחילה ענין של חלות, אלא שבמקום שאינו רוצה, אין מקום להתנאי לחול, וממילא מתבטל התנאי, וכמו כן הי' נראה לומר שגם במחילת ממון דמהני, אין זה ענין של קנין, ולא ענין של סילוק, אלא שכיון שהוא מגלה דעתו שאינו רוצה בדבר זה, ואף אם חושב בלבו שאינו רוצה בדבר זה, ממילא אין מקום בזה לההתחייבות של חבירו לחול כיון שכל ההתחייבות אינה אלא לרצונו של זה, וכיון שאין רצונו בכך, בטלה ההתחייבות ממילא, ולפ"ז אין מחילה ענין של קנין ולא ענין של חלות כלל:
ולפ"ז ודאי דמחילה מהני אפי' בע"כ של נמחל, ובמחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' י"א חקר בזה אי מהני מחילה בע"כ של לוה, ורוצה לתלות במחלוקת התוס' והריטב"א, דהתוס' קדושין (דף י"ט) ד"ה אומר אדם וכו' שאינה אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ, נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאה אלא סילוק בעלמא וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בח"מ סי' קצ"ה דלפ"ז יראה דזה שמחל לו וכו' נסתלק שעבודו ואפי' שלא נתרצה הלוה אבל לפי מה שכ' הריטב"א משם רבו (קדושין ט"ו) ד"ה אמר רבא וכו' דהמחילה הויא הקנאה יע"ש א"כ כל שלא רצה הלוה במחילתו לא זכה כיון שלא רצה לזכות, ומיהו איכא למימר דכל כה"ג דהוי הקנאה דממילא אפי' בע"כ של לוה מהני והוי כאותה שאמרו כסף קבלת רבו גרמה לו. עכ"ד. ולפי דברי המ"א דבר זה במחלוקת שנוי' ולפי דברי הריטב"א לא מהני מחילה בע"כ, וממילא לפ"ז אי אפשר דתיהני נמי מחילה בלב, וא"כ נצטרך לומר דגם הסמ"ג דס"ל דמהני מחילה בלב פליג על הריטב"א. אלא דהי' נראה לומר דאין ראי' מדברי הריטב"א למחילה דעלמא, דודאי מחילה בכל מקום נוכל לפרש דאין זה ענין של קנין כלל, אלא שאינו רוצה בהחוב, אלא שהריטב"א לא כתב דבריו רק בעבד ששם אנו נצרכים להתירו מדיני העבדות, ולהתירו מדיני האיסור שאנו צריכים דוקא לענין של חלות בגופו של עבד, ובלא זה אינו יוצא מדין עבדות לדין בן חורין, שהרי אף אי נימא דעבדות אין זאת אלא שעבוד גוף בעלמא, אבל מ"מ הלא נשתנה משאר פועל, שהרי פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום וזה אינו יכול לחזור, ומכש"כ כשאנו סוברים עוד דעבד עברי גופו קנוי, ועוד שתלויים בו גם דיני איסור, א"כ ודאי שצריך שיתהוה איזה ענין של חלות בהעבד בדיניו, ואין זה יכול להעשות בגילוי רצונו בלבד, אלא שצריך שיצא מדין עבדות לדין בן חורין ע"י ענין של חלות, הילכך מוכרח שיהי' כאן להמחילה ענין אחר ודין אחר, לא כמחילה דעלמא, הילכך שפיר קאמר הריטב"א דמחילה הויא הקנאה, אבל במחילה דעלמא לא הוי אלא סילוק בעלמא אף לדברי הריטב"א, והסילוק היינו גילוי רצונו שאינו רוצה בהחוב, וכמו מחילת התנאים. אלא שדברי המ"א יכולים להיות נכונים אם נחקור בע"ע גופי' לפי קושיית הגמ' דתיהני מחילה, אם תהא קושיית הגמ' אף במחילה בע"כ דתיהני, או דאין הקושיא אלא במחילה מדעת העבד, ובזה הי' אפשר לומר דתלוי בזה אי נימא דמחילת ע"ע הוי סילוק בעלמא או דהוי הקנאה, אבל בעלמא ודאי אין זה ענין לדברי הריטב"א:
מיהו אם נפרש ענין המחילה כענין של ביטול רצונו בזה החוב, אין זה אפשר רק אם נסבור דמחילה אינה צריכה קנין, אבל אי נסבור דמחילה צריכה קנין ודאי ע"כ צ"ל שמחילה זו היא ענין של הקנאה או סילוק ממש, דאף בסילוק שייך קנין, כמו דאמרינן גבי דין ודברים אין לי בנכסיך דפריך בגמ' ומי מהני ומשני בשקנו מידו וכתב הרשב"ם בב"ב (מ"ג) והשתא דאיכא קנין מהני התנאי ע"כ, משמע מדבריו דמהני מדין סילוק, אלא דסילוק עם קנין עדיף טפי דמהני אף בדבר שכבר בא לרשותו, ועכ"פ שייך אף בסילוק ענין של קנין, אבל אי נימא דמחילה אינה אלא ענין של גילוי רצונו וביטול רצונו שעבר, אין זה ענין של קנין, ואף לפי מה שביאר במרדכי סנהדרין דמה דמחילה צריכה קנין, דאין זה אלא קנין לאלומי המחילה, דאי לאו הכי הא הוי קנין דברים עיי"ש, מ"מ אף קנין כזה אינו שייך אלא במה שבין איש לחבירו, אבל במה שבינו לבין עצמו, מה קנין שייך בזה, ועם מי עושה קנין, ואי נימא שמחילה היא רק גילוי רצונו או במחשבת לבו שאין רצונו בזה החוב לא הי' שייך בזה קנין, ובע"כ צ"ל שלמ"ד מחילה צריכה קנין, מחילה היא ענין קניני, ואפשר דבזה יפלגו הראשונים, דהני דסברי דאינה צריכה קנין סברי דאין מחילה ענין קניני, והני דסברי דמחילה צריכה קנין סברי דמחילה הוי ענין קניני. אבל אי אפשר לומר כן דבזה פליגי, דהא הם סברי דבכל מקום מחילה אינה צריכה קנין אף במקום דהמחילה הויא ענין של חלות כגון בעבדות לפי דברי הריטב"א, ואף שבאמת בעבדות אין שום נפקא מינה בזה, מטעם שכתבו התוס' קדושין (ט"ז) דכיון דהעבד מוחזק בעצמו אין לך קנין גדול מזה, מ"מ תהא נפקותא בזה לגבי שאר דברים כגון זה, דאי אפשר שם לומר דהמחילה הוי שם רק אי רצונו בהחיוב, ומוכרח שם לומר דהמחילה הויא ענין של חלות, ומ"מ סברי גם שם דמחילה אינה צריכה קנין, וע"כ טעמם או דחלות כזה של מחילה אינו צריך לקנין כלל, או שהדבור של מחילה יספיק שם לקנין:
וכגון בגזל דמחוייב בהשבון, ואם ישיב החפץ ינתק הלאו, ועד שלא ישיב את החפץ יש עליו לאו דלא תגזול, ומלבד זה הוא מחוייב לחבירו ענין של ממון. והנה אם ימחול יפטר מחוב הממון, אבל אם ינתק את הלאו דלא תגזול, זה תלוי בזה שאם נאמר שהמחילה היא רק גילוי רצונו שאינו רוצה בהחוב, וממילא נפקע החיוב השבון, אבל מ"מ הלאו לא יתנתק, שכיון שתשלומין אין כאן, אין במה לנתק, שהרי לא קיים את העשה דוהשיב, אבל אם תהי' המחילה ענין של הקנאה, שעושה חלות הקנאה להפקיע בזה החוב, זה נראה פשוט דהוי כחזרה קרן לבעלים, שכיון שהבעלים מחלו לו ע"י הקנאה, הוי זה כהקנו לו את החפץ, ומה לי הוא ומה לי הקנו לאחר דהוי ודאי כחזר להם הדבר שוב בחזרה, ואין לך תשלומין גדולים מזה כשמכרו את החפץ, וא"כ ה"נ כשמחלו את החיוב הוי כקבלו את הדמים, ולהני דסברי שגם ע"י קבלת דמים מתנתק הלאו, א"כ גם ע"י מחילה כזו יתנתק הלאו ומחילה כזו לפ"ז לא תיסגי ע"י מחילה בלב, ואפשר דלא ליהני בזה גם מחילה בע"כ, ויהי' תלוי במשא ומתן של דברי המ"א:
ונראה דבגזל דפחות משוה פרוטה דאינו צריך להשיב שיש בזה הטעם משום דמחיל הנגזל, ודאי לא הוי האי מחילה כתשלומין, דהא לא מכוין להקנות לו ולעשות חלות של מחילה, אלא משום דכיון דלא איכפת לי' אם לא ישיב, ממילא נמחל החוב ואינו צריך להשיב, ולפ"ז נראה דנסתר מה שכ' בעמק יהושע סי' ה' לדון דהא דאינו לוקה בגזל פחות משוה פרוטה, היינו משום דהטעם דלא ניתן להישבון הוא משום דפחות משוה פרוטה הוי מחילה, וע"כ הוי כמאן דקיימא לעשה, דמה לי אם שילם לו ומה לי אם מחלו ע"כ פטור ממלקות, וכ"ת א"כ אמאי לוקה בחובל בחבירו פחות משוה פרוטה וכו' אלמא דהוי מחילה דמעיקרא וע"כ לא הוי כמו תשלומין שיפטר ממלקות, אלא הוי כמו דליתא לתשלומין כלל, והכא נמי בחובל בחבירו פחות משו"פ אפשר לומר כיון דלא חייבתו התורה על היזק פחות משו"פ הוי כמו דליתא לדין נזק כלל משא"כ בגזל פחות משו"פ כיון שהי' החפץ שהוא פחות משו"פ שלו דהא אסור לגזול אלא דפטור מלהשיב א"כ הוי כמו מחילה של אח"כ, ועוד אפשר לומר דבחובל בחבירו כיון שמסתמא מוחל על הממון הוי כמו מחילה דמעיקרא וע"כ לוקה על החבלה, משא"כ בגזילה שנוטלו בחזקה ע"כ הוי כמו מחילה שאח"כ עכ"ל עיי"ש שהאריך, ומאד קשה לומר כן שבגזילה פטור ממלקות משום דהוי כמו שילם ע"י המחילה, דפחות משו"פ, כיון שאין כאן שום הקנאה ולא חזרה קרן לבעלים, אלא דלא איכפת לי' להנגזל לתבוע ממנו השבת דבר כזה, אבל הלאו במה יתנתק, ובודאי דלא נחית הנגזל להקנות להגזלן ולמחול לו את חיוב ההשבה, ואין זה אלא הפקעת החוב בעלמא. וליישב השאלה בחילוק הדברים בין גזל פחות משו"פ בין חובל בחבירו פחות משו"פ, נראה דבגזל כיון דהלאו הוא על הגזילת והפסד ממון, וכיון שהממון הוא ממון כזה שמוחלים אותו, ואף שאינו רוצה שיגזלוהו, מ"מ על אחר הגזילה הוא עומד להמחל, נמצא שאין זה הפסד של כלום ולאו מידי גזלי', שלא גזלו להפסידו ממון, א"כ אין על זה הלאו שעם בוא מעשה הגזילה כבר הדבר נמחל, ואף שלכתחילה אסור לגוזלו, היינו משום דקודם מעשה הגזילה לא נמחל עדיין, ומ"מ בעכו"ם חייב משום דבעכו"ם אין החיוב על ההפסד ממון דוקא, אלא עכו"ם נהרג אף על גזילת ממון שהממון נמחל, כיון דשם גזילה על הדבר משום הצער שציערו, וכיון שמשום הצער שציערו לישראל עדיין נקראת שם גזילה עלה חייב העכו"ם, אבל בישראל שהתורה למדתנו שהלאו מתנתק ע"י השבת החפץ. שבטל ההפסד, הוי כלא גזל, ואף שהצער שציערו לישראל לא נתקן, למדתנו התורה בזה שעיקר הגזילה בישראל היא ההפסד ממון, אבל בעכו"ם שאין בהם חדוש של ניתוק הלאו הילכך גם משום צער שציער ג"כ שם גזילה עלה. ואין ראי' מעכו"ם כמו שהביא בעמק יהושע שהמחילה היא אחר הגזילה, אלא המחילה היא ביחד עם בוא מעשה הגזילה, והילכך לא חל שם גזילת ממון על המעשה אף רגע אחד כי כבר הממון נמחל עם הגזילה ומשו"ה אינו לוקה, כי מעולם לא עבר על לאו דגזילה, אבל בחובל בחבירו כיון דעכ"פ הלא עבר אלאו דלא יוסיף, דבזה דמחיל לי' חיוב דמים דתשלומי ההכאה לא נגרע הלאו דלא יוסיף, הילכך ממילא לוקה, ג"כ מטעם זה דהמחילה לא הוי כתשלומין, דהא לא בא להקנות לו המחילה ולעשות חלות של מחילה, אלא דלא איכפת לי' אם לא ישלם לו תשלומין כאלו, והוי רק הפקעת החוב, אבל אינו נחשב כתשלומין לומר שאי אתה מחייבו שתי רשעיות:
ובלא"ה דברי הע"י מוקשים, דהא כשהחפץ הנגזל עדיין בעין, אף שהוא פחות משו"פ, מ"מ לא קנהו הגזלן, ולא הוי אז מחילה, ולא הוי מחילה כ"א כשהחפץ אינו כבר בעין, ואז הלא הוי ג"כ מחילה דמעיקרא שמעולם לא מתחייב בתשלומין, שהרי מעולם לא נתחייב לו, ומעולם לא היו מעות החיוב שלו, ומה בין זה לחובל: