אור ברסלב
חלקת יוסף קנין וזכיה › סימן כט - בדין תליוהו וזבין

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

קנין וזכיה · סימן כט - בדין תליוהו וזבין

סימן כח - בדין שעבודא דר"נ

א

כתב הרמב"ם פ"י מהלכות מכירה ה"א מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים ע"כ, והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התליי' והמכירה לא ארצי לי' זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי אמר לי' לא יהבת לי מידי ע"כ. וה"ה נסתפק בדברי הראב"ד אם מפרש בדברי הרמב"ם שאע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים ור"ל שלא הודה ג"כ וע"ז משיג הראב"ד ולזה הפי' הקשה ה"ה ואיני יודע האיך פשוט זה אצל הרב בשאר מכירות הנעשות שלא מחמת אונס שיהי' הלוקח נאמן תיכף לומר נתתי אפי' המוכר מכחישו, שיעמיד דברי המחבר כאן כשנעשית באונס והמוכר כופר בקבלת מעות, שהרי בה"ע כתב בשם רבינו אפרים שתוך ג' נאמן המוכר ועל הלוקח להביא ראי' או שמפרש בדברי הרמב"ם שלא מנה בפני עדים אבל מ"מ הודה ומ"מ פליג הר"א שיכול לומר אגב אונסא הודיתי עכת"ד. ונראה מסתימת דבריו שהוא נוטה לפרש בדברי הראב"ד כפי' השני מחמת קושייתו. ולכאורה יש לעיין בדבריו שהרמב"ם איירי בהודה והר"א משיג דלא מהני הודאה דאי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' לשחוור דלא מצינו בגמ' סברא זו רק בגזלן, שכיון שחשוד לעבור על גזלנות אמרינן דגם הודאתו היא ע"י גזלנות, אבל זה שלא עבר על גזלנות שהרי אנסו עד שהקנה לו ולא ראינו רק שעבר על לא תחמוד ולא ראינוהו חשוד על זה לאמטויי לי' ולחמרי' לשחוור למה נדון סברא זו לבטל הודאתו. וכן קשה ג"כ על דברי התוס' שכתבו שבין בשדה זו בין בשדה סתם יש לומר אי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' ולחמרי' לשחוור. דלכאורה לא שייך טעם זה אלא בחשוד ע"ז אבל כשאינו חשוד אלא על איסור קל מזה איך נבטל ההודאה בשביל זה, שהרי אינו חשוד אלא על חמסנות ולא על גזלנות. ומהאי טעמא הי' נראה אדרבה לפרש כפי' הראשון, אלא שתקשה קושיית ה"ה על הראב"ד:

ונראה דלכאורה יש לחקור בתליוהו ויהיב אי לא מקני באמת כלל, ומה דאמר לך חזק וקני, או מה שכותב השטר אינו מכוין בזה כלל להקנאה, כ"א פטומי מילי בעלמא, או יוכל היות דמכוין להקנאה מחמת האונס ואומר לך חזק וקני בכונה גמורה לקנות, אלא שכיון שאין רצונו רצון גמור ואילו הי' יכול להשתמט ממנו הי' חפץ בזה יותר, הילכך לא מהני. ואי נימא כאופן הב' יש גם כן להסתפק אי לא הוי משום זה קנין כלל או דהוי קנין וטעותו עמו. והי' נראה לפי דעת הסוברים והיא דעת הרי"ף דאף אם לא נתן מעות בשעת המכירה כ"א אח"כ, להוכיח לכאורה דהקנין הוא קנין בלא מעות, דאילו נימא דבלא נתינת מעות לא הוי קנין כלל ואין זה מעשה הקנין, א"כ מה מהני כשנתן מעות לבסוף כיון דבשעת מעשה לא הי' קנין כלל, ולכן הי' נראה דאף בלא נתינת מעות הוי מעשה הקנין, אלא דכיון דאין רצונו רצון גמור הוי כטעות במעשה הקנין, אבל בשעת מעשה כוון להקנאה:

ועוד ראי' שאין זה פטומי מילי בעלמא ממה שכתבו הפוסקים שהנשבע ליתן במתנה ואמר שמחמת השבועה הוא נותן הוי כתליוהו ויהיב. ובשבועה כיון שרוצה לצאת ידי שבועתו הלא בודאי מכוין להקנאה גמורה שהרי לא שייך בזה שרוצה רק להטעות, וע"כ שמכוין להקנאה גמורה, ומ"מ לא חלה המתנה, וצריכים אנו לומר משום דהוי קנין וטעותו עמו שאין זה רצון גמור והוי כטעות. ולפי זה אף מאן דסבר דלא בעינן שיתן המעות ממש בשעת תליי', אבל מ"מ אם לא יתן המעות כלל אף דנחתי מעיקרא אדעתא דמעות, לא יחול המקח כלל, מפני שכל עיקר המכירה תלויי' במעות, אלא שהסוברים דבעינן מעות בשעת תליי' סברתם שכיון שבשעת מעשה לא קבל המעות לא גמר ומקני והחולקים יסברו שגמר ומקני על דעת שיקבל אח"כ מעות ג"כ. ובזה יובנו דברי הראב"ד שכל מכירות כיון שהספק אם נתן המעות הוא ספק רק בחיוב המעות אבל לא בהמכירה שהרי המכירה עכ"פ היא קיימת, אלא שהדמים נזקפו במלוה, ובזה אפשר לדון שלא קבל המעות, אבל כאן שאנו דנים על המכר, וכיון שראינו שבודאי הי' ענין מכר, אלא שאנו דנים בזה לבטל המכר מחמת חסרון גמר רצון דהוי כטעות, אנו צריכים להעמיד המכר על חזקתו, ואין אנו עוקרים את המכר מחמת הספק, כיון שראינו מכר ודאי, אבל אילו היינו דנים שהמכר קיים אף בלא נתינת מעות, א"כ הי' ספק בנתינת המעות, אז היינו חוזרים לכללו של רבינו אפרים, אבל כשאנו דנים על המכר אין לנו להתחשב עם דין נתינת המעות, מפני שהספק של חלות המכר קודם הוא לספק נתינת המעות, הילכך עלינו לפסוק הדין שהמכר חל, לפתור הספק הראשון וממילא אין כאן מקום לספק השני של נתינת המעות. ובזה נראה דפליג הרמב"ם לפי פי' הראב"ד שהר"א אינו רוצה לחלק בין מכירה זו לכל המכירות ומחזקינן שלא נתן מעות, מפני שאנו דנים על המעות, וכיון שהוא מתחייב שאנו דנים שלא נתן עדיין אם לא יתן יתבטל ממילא המכר:

ולפ"ז יצא לנו שלא כדברי הנתיבות שכתב ליישב הקושיא על הא דקאמר בגמרא והלכתא בכולהו הוי זביני דהא אשה וכו' ומשמע דאכל הדברים מביא ראי' ולפי הפירוש דארצי זוזי היינו שמנה המעות ולא ארצי היינו שהודה משום דיש לחלק דאי לאו דאודי לי' הוה ממטי לי' וכו' ומה יש על זה מאשה דהא באשה לא שייך הודאה דהא בעינן כדי נתינת הכסף, ולתרץ הקושיא הציע הצעה לדבר פשוט שלפי דברי הרי"ף, שאף אם נתן מעות אחר המכירה ג"כ מהני אין המקח תלוי בדמים שאף אם לא יתן דמים ג"כ יתקיים המקח ובדבר שאין תלוי במקח מהני הודאתו שלא אנסו אלא על המקח ולא על הדמים אבל כשהמקח תלוי בדמים לא מהני הודאתו אף על הדמים וע"ז מביא ראי' מאשה שהדמים באשה הם שאר כסות ועונה וכיון דמהני אף דנותן אח"כ הרי זה מוכרח שאין המקח תלוי בדמים והילכך מהניא ההודאה ע"כ. ולפי דברינו אין הדבר כן שאף לפי דברי הרי"ף תלוי המקח בדמים, אלא אף שאינו נותן עכשיו מ"מ חל המקח, אבל דוקא אם יתן לבסוף, אבל אם לא יתן כלל ע"כ לא הקנה. ועוד קשה על דבריו שמפרש דחיוב שכו"ע מיקרי נתינת הדמים אחר התליי' ובאמת אינו דומה דבדמי המקח כיון שמשתלמים תיכף במכירה אם אינו נותן תיכף מיקרי לא נתן אבל בשכו"ע כיון דאינם משתלמים תיכף כ"א לאח"ז ועכשיו דמיה, הזכות שזכתה בדין שכו"ע, א"כ זה הלא קבלה בשעת מכירה. והי' אפשר לדון דכיון דעיקר דין חיוב שאר כסות מתחייב לאחר נשואין נמצא שבשעת קדושין עדיין לא נתן כלום, ומ"מ כיון ששאר כסות תלויין גם באירוסין שהרי המקדש ע"מ שאין לך עלי שכו"ע אין תנאו מתקיים וביארו בתוס' כתובות פ' אע"פ משום דאין קדושין לחצאין, נמצא שהדמים של קדושין הוו שכו"ע אבל לא קבל המעות עדיין שלא יקבל רק בשעת נשואין. אבל קושיא ראשונה עכ"פ קשה:

ולפי באור הדברים בדברי הרמב"ם יש לבאר דברי הרמב"ם בענין שיראי צריכי שומא דיש מפרשים דבעו השומא קודם הקדושין אבל שיטת הרמב"ם דמהני שומא גם אחר הקידושין, ובדבר זה יש ג"כ מחלוקת אי חלו הקדושין משעת השומא או משעת הקידושין. והנה הטעם דלא חלין הקדושין בלא שומא הוא מטעם דלא סמכה דעתה, וכיון דלא סמכה דעתה א"כ לא הוי קדושין כלל וא"כ איך חלו הקדושין אח"כ כשישומו אותן. וצריכים אנו ג"כ לומר דלא סמכה דעתה אין הכונה דלא גמרה להקנות כלל אלא דהוי כקנין וטעותו עמו ואם אח"כ שמוה והיתה שוה נמצא שהקנין למפרע חל שהלא הי' המעשה קנין. ולכאורה שני הדינים שוים ותלוים זב"ז:

מיהו במקנה לדבר שלא בא לעולם דלא קנה כתב בש"מ ב"ב הטעם משום דלא סמכה דעתו ומהאי טעמא בבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מהני דגמר בדעתו, ובגמ' ב"מ בפ"ק מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מ"ש רישא ומ"ש סיפא הכא סמכא דעתי' הכא לא סמכא דעתו ע"כ, וכיון דלדשלב"ל דלא קני משום דלא סמכא דעתי' א"כ הי' בדין דלאחר שבא לעולם דסמכא דעתי' דאין לו לחזור כמו בשיראי אליבא דהרמב"ם וכמו בתליוהו וזבין אם נתן מעות לבסוף אלא דאינו דומה שכיון שכאן לא הי' בתחילה קונה או נקנה כלל לא סמכה דעתי' כלל ולא הוי מעשה הקנין כלל בשעת מעשה שחסרון גדול כזה בגמר רצונו לא הוי רצון כלל והילכך אף כשסמכה דעתו לבסוף אין ע"י מה לחול הקנין, כי לא הי' מתחילה מעשה קנין:

ב

האחרונים תמהו על מה שפסק בסימן ר"ה דאנסוהו לקנות לא מהני מהא דאיתא באה"ע סימן מ"ב מחלוקת הראשונים אי אנסוהו לקדש אי מהני ויקשה מהסוברים דאנסוהו לקדש מהני ואמאי הא הוי תליוהו וקני ולדידהו דוקא באנסו את האשה דהוי תליוה וזבין מהני אבל לא באנסו את האיש ואמאי לא הביא בחו"מ סי' ר"ה דעה זו דגם בתליוהו וקני מהני:

ויש להתבונן בטעם הדבר דלא מהני הקנין בתליוהו וקני, דלפי הנראה הדברים ק"ו, אם תליוהו וזבין גמר ומקני כ"ש דתליוהו וקני דגמר וקני וכן הביאו בשם הרשב"א שכ"כ, והי' נראה לומר דודאי מצד החפץ בודאי דגמר בלבו לקנות אלא שכיון שצריך לגמור בלבו ליתן הדמים וע"ז הוא דקאמרינן דלא גמר בלבו להקנות הדמים וכיון שהוא לא הקנה הדמים ממילא בע"כ לא זכה בהחפץ. ואף שאם עדיין לא נתן הדמים ג"כ זוכה בהחפץ, מ"מ היינו דוקא כשנתחייב בחיוב הדמים, אבל במקום שלא נתחייב כלל בחיוב הדמים שגם בחיוב אמרינן דלא גמר ונתחייב ואדרבא עוד מובא בחמדת שלמה שאף שתליוהו וזבין הוו זביני' זביני מ"מ התחייבות שאני ולא מהני וכמו כן הקנאת המעות ג"כ לא מהני וגרע מהקנאת החפץ בשביל המעות וממילא לא קני ג"כ את החפץ. ויצא לנו לפ"ז דבר חדש דבתליוהו לקנות דבר במתנה דלא שייך האי טעמא בודאי קני. והנה זה דבר מחודש. וראיתי אח"כ בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר שכתב ג"כ לחלק בין מכר למתנה. ולפ"ז תפול קושיית הקצוה"ח בסי' ס' סק"א אהא שכתב המ"ל באשה שיש לה חוב שתלוי ברצונה לתבוע ויש עלי' חוב אחר שב"ד כופין אותה לגבות את חובה כדי שיוכל מי שחייבת לו לגבות את חובו, ומאי מהני כפיית ב"ד הא הוי תליוה וקני ע"כ. ושם בין שהחוב מתנה הוא בין שנתחייבו לה מחמת שום דבר כיון שהיא אינה צריכה לשלם כלום לא הוי כתליוהו וקני במכר שאינו קונה, דבזה ודאי גמרה וקנתה:

ובזה תתיישב ג"כ הקושיא מאנסו אותו לקדש גבי אונס שכופין אותו לכנוס ואמאי הא יש סוברים דתליוהו וקדיש לא מהני משום דהוי כתליוהו וקני. והי' אפשר לחקור אם החיוב לו תהי' לאשה לא יתקיים אם ישאנה בלא קדושין, או אפשר שיתקיים אף אם ישאנה בלא קדושין, אלא שהיא תרצה דוקא ע"י קדושין כדי שלא לבטל מצות קדושין, ואילו היינו סוברים שהמצוה מתקיימת אף בלא קדושין הי' אפשר ליישב שאין הכפיי' אלא על האישות ולא על הקדושין, נמצא שהקדושין מדעתו הם. וראיתי במנחת חינוך שחקר בענין אחר, אם המצוה מתקיימת בקדושין בלבד, או צריכה כניסה ואישות דוקא:

והנה יש ראי' לפשוט שתי החקירות מהא דחייבי לאוין אין בהם דין כניסה משום הלאו ואין עשה דוחה לא תעשה משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. והנה לדברי הרמב"ם דס"ל דאין האיסור כ"א כשהיו קדושין עם ביאה הלא יוכל לקדשה בלבד לפי צד הספק של מ"ח או יכנסנה בלי קדושין אי נימא דבאישות בלבד מתקיימת המצוה, וכמו שהקשו בתוס' גבי חצי עבד וחצי בן חורין, אף דמבטל מצות קדושין, כיון שא"א להתקיים באופן אחר, אלא ע"כ דבלא קדושין לא יקיים המצוה, ונמצא שהתליי' הוא ממש על הקדושין, ותחזור הקושיא. ועוד נראה להביא ראי' דבלא קדושין לא יקיים המצוה דבגמ' תמורה (דף ה' ע"א) גבי אי עביד לא מהני הקשו בתוס' כיון דאי עביד לא מהני לא יחולו הגירושין כלל וליחייב הבא עלי' משום אשת איש אפי' קודם חזרה, ואי נימא דעיקר המצוה היא האישות אמאי לא יועילו הגירושין דהא אין זאת מעצם המצוה והמצוה תתקיים אף אם יגרשנה, אלא ודאי דבל"ז לא תתקיים המצוה, ותשאר הקושיא:

אבל על פי הדברים האלה לחלק שדוקא להקנות המעות לא גמר אבל לקנות החפץ ש"ד, א"כ באונס כיון שמשועבד גופו בע"כ מצד המצוה לקדשה וכל עיקר שעבוד גופו מחמת המצוה הוא כדי שיתן לה חיובי בעל, נמצא שסוף סוף כבר משועבד גופו לשלם לה מחמת המצוה אף שעכשיו מחמת הקדושין מתחייב חיוב יותר קרוב ויותר חזק אין זה בכלל הענין דלא גמר ומקני, כיון דסוף סוף כבר משועבד גופו קצת, ומצד הקנין מה שקונה אותה אין על זה שום חשש דודאי גמר ומקני. ועפ"ז נראה לדבר פשוט במי שתליוהו לכנוס ארוסתו דלא שייך זה עם תליוהו לקנות כיון דכבר מחוייב הוא חיוביו משעת אירוסין אלא שהחופה גומרת את החיובים, אבל אין כאן התחייבות חדשה:

ועפ"ז הי' אפשר ליישב גם מה שתמהו האחרונים דלכאורה הסוברים דתליוהו לאיש וקדיש מהני חולקים הם עם הסוברים דאנסוהו לקנות לא מהני דאין בזה משום סתירה דהם יסברו דבקדושין אין הוא מתחייב כלל, כגון אם קדש בשטר או בביאה הלא לא שייך לומר דלא גמר ומקני הדמים של הקדושין את השכו"ע שכיון שאם חלו הקדושין התורה חייבתו ממילא ואין צריך לחייב את עצמו בשכו"ע, נמצא שעיקר התליוהו הוא רק על מעשה הקדושין בלבד וזה ודאי הוי כמתנה כיון דלא מקני מידי, ואף קדש בכסף, כיון שאין אונסים על נתינת הכסף, הלא דבר זה עשה מרצונו ולא הוי כתליוהו כלל, ועדיף עוד משדה סתם, דהתם הלא אנסו מ"מ על איזו שדה, אבל כאן לא אנסוהו על כסף כלל, והילכך מהני בתליוהו לבעל לקדש, אבל באנסוהו לקנות אפשר שיסכימו עם שיטת בה"ע דלא קני:

ובאבני מלואים כתב שאלולי דברי הרשב"א הי' מפרש דלא דמי קדושין לקני מטעם דכל עיקר דתליוהו וקני לא מהני ולא דמי לתליוהו וזבין משום דקנין בעי רצון יותר אבל קדושי אשה אינו קנין לגבי בעל וכל כה"ג אפי' ע"י אונס מהני כיון דמחוייב בדבר הוה לי' כעין מכר ומשום תליוהו וקני לית בי' כיון דאין זכיי' בגוף האשה ע"כ. ואין הדברים מובנים דהא גופא טעמא בעי מפני מה צריך רצון טפי לקנות מלהקנות, דלכאורה הדבר נראה פשוט משום דכיון שהקונה עושה כל החלות עליו לגמור רצונו יותר מן המקנה שאינו פועל כלום בהקנין כ"א במה שאומר לך חזק וקני וכדומה, אבל אין זה משום יתרון שיש בקנין מבדבר אחר, ולפ"ז מה לנו במקדש אם הוא קונה חפץ או אינו קונה כלום כיון שבמעשה הקנין שוים הם מקדש וקונה, וכי מאי נפ"מ יש בדבר אם הוא קונה חפץ או אינו קונה, וכי איזו סברא יש בזה שנאמר שבזה שזוכה בהחפץ זכי' גמורה אינו יכול לקנות בע"כ, ובזה שעושה קנין גמור אלא שאין בזה שום זכיי' לו יכול לקנות. בודאי אין בזה שום סברא אדרבא מצינו להיפך, שבמקום שאין הדבר זכות לו צריך רצונו בפירוש ובמקום שהדבר זכות ישנם קנינים שקונים לו שלא מדעתו. ובודאי הדעת נותנת שאם אמרינן דתליוהו וקני לא מהני הרי זה אחד משני טעמים או מטעם הגריעותא שיש לו מצד הקנין או מטעם שמעשה הקנין קשה לו לחול באופן כזה, וא"כ צריכים אנו לחלק באופן אחר שקני כיון שעושה כל החלות צריך רצון אחר יותר והקנאה כיון שאינו עושה החלות די ברצון ע"י אונס. או דנימא משום דלא מקני המעות ויהי' דוקא במכר אבל לא במתנה או באופן אחר הדומה לזה:

אלא שיש לעיין דאם נימא דמעשה הקנין בעי רצון טפי א"כ במגרש אמאי מדמינן לי' לתליוהו וזבין, שהרי הוא עושה כל החלות שהרי היא מתגרשת שלא מדעתה וא"כ ליהוי כתליוהו וקני, אלא שזה לק"מ שבמגרש אין הוא עושה את החלות אלא שהוא עושה מעשה גירושין וממילא הם נפרדים זה מזה שאין זה בגדר הקנאה. וכן מה שיש לעיין שמקדיש הי' לו להשתוות עם תליוהו וקני שהרי הוא עושה בהקדשו את כל החלות, והגמ' כשמקשה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני נראה שמקשה מאמר ולא אפריש שכופין אותו להפריש דאילו באפריש ולא אקריב אין זה דומה כלל לתליוהו וזבין ששם בזבין כיון שצריך להקנות את ממונו אפשר דלא גמר ומקני, אבל בקרבן כיון שכבר אפריש ואין הממון שלו עכ"פ אפשר דגמר ומיתרצי אגב אונס, וע"כ הגמ' באמר ולא אפריש קאי. וכיון שכן הלא כופין אותו להקדיש ובמקדיש הלא עושה את כל החלות וא"כ מיבעי לי' למיהוי כתליוהו וקני דלא מהני. וצריך ג"כ לומר חלוק זה שבמקדיש אין הוא עושה את החלות, אלא כיון שאמר דבור של הקדש, ממילא חל ההקדש מצד דין התורה, אבל אין הוא ברצונו עושה ממש את החלות, אלא הדבר ממילא הוא חל עליו מצד בל יחל ומוצא שפתיך תשמור:

ג

איברא דבעיקר הדבר נראה לבאר שיטת בעל העיטור באופן אחר, דדבר הקנין הוא דבמה שעושה הפעולה שהיא מעשה הקנין בזה הוי גמר דעתו לגמור הקנין והיכא דהוי הקנין באונס אפשר דלא הוי מעשה קנין כזה גמר דעתו, וכן פסקינן באמת גבי תליוהו ויהיב דלא הוי מעשה הקנין גמר דעתו ולא הוי מתנה, ובזביני אמרינן דתליוהו וזבין הוו זביני משום דהוה גמר דעתו. נמצא שמעשה הקנין הוא שגומר דעת. וא"כ הי' אפשר לפ"ז להפך הסברא ולומר דבתליוהו וזבין כיון שעושה מעשה קנין כזה להפסיד חפץ שלו, מעשה כזה הוי גמר דעת, אבל בתליוהו וקני כיון שעושה מעשה להרויח חפץ לא מהני, שכיון שאינו מפסיד שום דבר, אין במעשהו משום גמר דעת, ואף שבלא אונס אף קנין הוי גמר דעת, מ"מ כשהדבר נעשה באונס שאין כאן גמר דעת שלימה, צריכים מעשה יותר גדול לגמר דעת, ובאנסוהו לקנות אין בזה גמר דעת, נמצא לפ"ז שהחסרון של קני הוא מעלתו שדעתו של אדם קרובה לקנות, והילכך אין במעשה זה בכדי גמירת דעת אבל מעשה כזה להפסיד חפץ בודאי יש בזה משום גמירת דעת. ונסתלקה בזה קושיית הראשונים שהרי כל שכן הוא ומה בזבין באונס ק"ו באנסוהו וקני שבודאי גמר ומקני, ודאי שכן הדברים, אילו באנו לדון על זה מצד רצונו, אבל כיון שאנו צריכים למעשה הקנין ולגמר דעת, כל מה שהוא עושה מעשה בדבר קשה יותר הוי יותר גמירת דעת, נמצא שקני מעלה היא אצל רצון, וזבין מעלה יותר לענין גמר דעת. וטענת בה"ע שקני לא מהני מצד חסרון בגמר דעת לקנות ולא ברצון, כנראה לכאורה:

ולפ"ז אלולי דברי הראשונים והאחרונים הי' נראה לחלק בין תליוהו וקדיש לתליוהו וקני, שבתליוהו וקני מרויח הקונה, אבל בתליוהו וקדיש הלא בעיקרן של דברים משתעבדים שניהם בשוה הבעל והאשה, ולא שייך לומר שהוא מרויח ואינו מפסיד כלום שפעולת הקנין היא להרויח לשניהם וכן להפסיד לשניהם בשוה ולא דמי לקני שבפעולת קנין החפץ אינו אלא מרויח. הילכך בתליוהו וקני נחשב לחסרון במעשה הקנין ואין כאן גמר דעת, והילכך לא מהני, אבל בתליוהו וקדיש כיון שמפסיד כמו שמרויח, לא הוי חסרון במעשה קנין, והילכך חלו הקידושין דגמר ומקני:

ויש להסתייע לזה מדברי החמדת שלמה שפסק שהיכא שנתחייב חיוב דזה שאינו מוציא מידו כלום, כיון שהי' ע"י אונס לא מהני ומה כחה של סברא זו לחלק בין זביני להתחייבות:

ויותר הי' נראה דמאי דאמרינן דתליוהו וקני לא מהני היינו משום דיש להתבונן בענין גמר ומקני אם הפירוש דגמר ומקני שכיון שאונסים אותו על החפץ ממילא מסכים על החפץ למכרו ולמסרו להאנס, או אפשר דאינו גומר ומקנה אלא על מה שאונסים אותו, וכיון שאונסים אותו על מעשה הקנין הוי רצון אגב אונסי' על מעשה הקנין, ולפ"ז יש לחלק דגבי לקנות בעי רצון למעשה הקנין ורצון לזכות, והילכך כיון שהאונס הוא על מעשה הקנין שהרי אינו אונסו אלא לעשות מעשה הקנין אבל לא על הזכיי' שעל זה הלא אין אונסין אותו, ודוקא באנסוהו להקנות שאין צריך אלא מעשה הקנאה, וכיון שעל זה אנסוהו גמר לעשות מעשה ההקנאה ברצונו, אבל בקני אינו גומר על הזכיי', כיון שלא אנסוהו על זכיי' עצמה. ועפ"ז יש מקום לחלק דבתליוהו וקדיש לא הוי כתליוהו וקני דבקדושין אינו צריך לעשות מעשה הקדושין ברצון גמור ואינו צריך לחשוב לזכות בהאשה שזה זיכתו התורה ממילא אם אך עשה מעשה קדושין כמו שצריך להיות, וכיון שכן על זה הלא אמרינן אגב אונסי' גמר דלזה שוים קדיש עם זבין שאינו צריך רק למחשבת קנין. ולפ"ז הוה ניחא אף אי נימא דהאשה קנויי' לבעל, מ"מ אין הקנין מתהוה ע"י האיש, וממילא חל הקנין כמו האיסור. ולכאורה יש ראי' לזה מדין התפשטות בקדושין דרוצה בגמ' לומר שאם קדש חצי אשה דניפשטו קדושי בכולה, ואי נימא דהקנין בא ממש ע"י רצונו ועשייתו הלא לא שייך התפשטות בקנין, אבל אי נימא דהקנין ממילא הוא חל ע"י מעשה הקדושין, א"כ כיון דבמעשה הקדושין שייך התפשטות, ממילא מתפשט גם הקנין, והי' נראה שבזה פליג הרמב"ם עם בה"ע אליבא דהרשב"א דהרמב"ם יסבור דאינו דומה לתליוהו וקני ובעל העיטור יסבור דזה דומה לתליוהו וקני הילכך אף בתליוהו וקדיש לא הוי קדושין:

ובדרך זה הי' אפשר ליישב קושיית הא"מ אף אליבא דבעל העיטור דבמקום שהכפיי' היא על הזכיי' ממש כגון בכפיית בית דין שב"ד כופין על הכניסה ולא רק על מעשה הקדושין אלא גם על החלות מהני גם בקני שב"ד כופין על הזכיי' ג"כ והילכך באונס שב"ד כופין על הזכיי' חלו הקדושין אף שאנסוהו וכמו כן תתיישב קושיית הקצוה"ח גבי גביית המתנה ותביעת הרבית כיון ששם הכפיי' היא על פי בית דין והב"ד הלא כופין על הזכיי' ממש שלא יפטר מהם בלתי הזכיי', באופן זה חל הקנין אף באנסוהו לקנות:

וכן הי' אפשר לומר אהא דמקשה הרשב"ם אהא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והקשה הרשב"ם אמאי וליהוי כתליוהו וזבין דזביני' זביני, שהוא מפרש לקח מן האשה בדמים, ותירץ דאין זה אונס גמור הילכך לא מהני, וכבר הקשו הראשונים כיון דאין זה אונס גמור ליהוי כרצון וליחול הקנין ותירצו הם דבלא לקח דמים איירי והוי כתליוהו ויהיב דלא מהני:

ולפי הדברים הי' אפשר ליישב דבאשה אין הכפיי' על מעשה ההקנאה כ"א על הריצוי או על החתימה הילכך לא חלה ההקנאה שעל זה לא כפיה, וחתימתה וריצויי' היו באונס גמור, הילכך בטלום הם לגמרי, שדוקא במקום שכופה על ההקנאה אמרינן דגמרה והקנתה אגב אונסא, אבל כיון שלא הי' אונס על הקנין לא מרה:

הן אמת שדברי קצוה"ח שהקשה מתביעת רבית ושוחד וכדומה קשה להבינם שאין כאן שום שייכות לכאורה לתליוהו וקני שהלא הוא ממילא מתחייב לשלם לו הרבית אם אך תובעו, והתביעה היא בע"כ, אבל הזכיי' הלא אינה צריכה דעת שאם אך נתקיימה מעשה התביעה ממילא מוכרח הוא לזכות והוי התביעה רק כעין תנאי בהחיוב, ועל התביעה הלא שייך כפיי', וממילא זכי בלא שייכות להכפיי'. וביחוד עוד לפי מה שכתבו האחרונים להקשות דכיון דרבית הוי ניתק לעשה א"כ חייב להשיב בלא תביעה לנתק הלאו ותירץ בתומים שכיון שנתן מדעתו חזקתו מחלו ולזה צריך תביעה לדעת שלא מחלו, א"כ התביעה אינה אלא להודיע שלא מחל ואף בגדר תנאי אינה להחיוב, ומה איכפת לן אם כופין ע"ז:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה