חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן כח - בדין שעבודא דר"נ
הראשונים נחלקו הובאו דבריהם בסי' פ"ו במי שהי' נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שאז נשתעבד הלוה האחרון למלוה הא' משעבודא דר' נתן אם יכול המלוה הב' למחול ללוה שלו וממילא יופקע השעבודא דר"ן. והסוברים דיכול למחול הביאו ראי' לדבריהם מגמרא דב"ק בהחובל דפרכינן דתזבין לההוא דחבלה בי' כתובתה בטובת הנאה ומשני משום דשמואל דמחלה לגבי בעלה והוי טירחא בי דינא בכדי, והא התם משועבד בעלה לנחבל מדר"ן ואפ"ה מציא מחלה לי'. וכן הקשו מסוף פ"ק דב"מ גבי מצא שובר דפרכינן וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן וכו', ומשני משום דשמואל ואמאי וניחוש שמא יש כאן שעבודא דר"ן דלא מציא מחלה, אלא ודאי דעכ"פ מציא מחלה לי' ע"כ:
והש"ך כתב ליישב הקושיא מבב"ק וז"ל ולפע"ד לק"מ מהתם מטעמא אחריני דהתם ודאי מיד שחבלה בהא משתעבד לי' הבעל מדר"ן אלא דמ"מ פגיעתן רעה וכו' ואי תמכור לו הכתובה בטובת הנאה שירויח בזה כשתתאלמן או תתגרש שיגבה כל הכתובה יותר מדמי חבלתו נמצא שהכתובה היא שלו ויגבה דמי חבלתו והיא לא תתחייב לו שוב כלום וגם הבעל לא יהי' משועבד להאי מדר"ן דהא איהי גופה לא משתעבד לי' שהרי כבר פרעה לו דמי חבלתה בכתובה שמכרה לו והאיך יהי' הבעל משועבד להאי מדר"ן אלא שיהא הבעל חייב לשלם להאי הכתובה כשתתאלמן או תתגרש מצד מה שקנה הכתובה וזה יכולה למחול. עכ"ל הצריך לעניננו ועיש"ה. והתומים תמה ע"ז והובאו דבריו גם בקצות ונתיבות דהא אפילו במוכר שט"ח דיכול למחול הטעם הוא משום דשיעבוד הגוף אינו יכול למכור רק שעבוד נכסים וכשמוחל שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסים א"כ הכא דמוכרת לנחבל גופי' שיש לו בלא"ה שעבוד הגוף ומוכרת לו ג"כ שעבוד נכסים הרי יש בידו שעבוד הגוף וגם שעבוד נכסים ומהכ"ת יכולה למחול, ע"כ. וכתב ע"ז הקצוה"ח וליתי' דהא כיון שנפקע שעבוד של מלוה השני ואינו משועבד עוד לראשון ממילא פקע שעבוד הגוף של לוה האחרון כיון דכבר פקע שעבוד של מלוה השני ממילא אין כאן שיעבוד דר"ן, עכ"ל. ואין דבריו מבוררים דהא כתב התומים דבשעבודא דר"ן נסתלק המלוה השני לגמרי ולא נשאר הלוה משועבד רק להמלוה הראשון נמצא שגם טרם מחלו כבר פקע שעבוד הגוף מהלוה להמלוה השני שהתורה עשאתו משועבד גופו למלוה הראשון ומה שייך שיפקיע במחילתו שעבוד גופו להפקיע גם שיעבוד המלוה הראשון:
אלא שנראה לי מ"מ לברר שבשיעבודא דר"ן לא נסתלק המלוה השני מן החוב לגמרי ובאמת נשאר הלוה האחרון חייב גם להמלוה השני אלא שנתנה התורה שעבוד גם להלוה הראשון מכח שעבוד גופו של הלוה להמלוה השני ובכח זה משועבד הוא גם להמלוה משיעבודא דר"ן, והא דאמרינן שנסתלק המלוה השני היינו דוקא לענין הפרעון אבל לא לענין החיוב דהיינו שחדשה התורה שאין פריעתו להמלוה השני פוטרתו מידי חיובו ומוטל עליו לפרוע חיובו להמלוה השני להמלוה הראשון, אבל זה לא נאמר שפקע חיובו להמלוה השני לגמרי. וראי' ברורה לפענ"ד נ"ל דאם נאמר דפקע חיובו להמלוה הב' ומה שמוכרת כתובתה לנחבל היא שעבוד נכסים שנשאר לה ואיך אפשר הוא הא קיי"ל דכשליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסים ואיך נשאר בידה שיעבוד נכסים. דבשלמא בכל מוכר שט"ח דאף דליכא להלוקח שעבוד הגוף יש לו שעבוד נכסים הוא משום דבא מכח המוכר שיש לו שעבוד הגוף וכיון שהוא בא מכוחו מועיל שעבוד הגוף דמוכר ללוקח שיהא לו שעבוד נכסים. אבל בשעבודא דר"ן כיון דשעבוד הגוף הוא להמלוה הא' ולהמלוה הב' ליכא שעבוד הגוף ואיך יהי' לו שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף וכי המלוה הב' בא מכח המלוה הא' אתמהא. וזה הלא דבר פשוט הוא וכי על מה יהיו משועבדים הנכסים להמלוה הב' כיון שאינו חייב לו כלום, אלא ודאי שמוכרחים אנו לומר שגם להמלוה הב' נשאר גוף הלוה האחרון משועבד אלא שחדוש התורה הוא שלגבי דין פריעה נסתלק המלוה הב' מן הלוה לגמרי וצריך לפרוע להמלוה הראשון. והנה לא מיבעיא להסוברים בשעבודא דר"ן אם פרע הלוה להמלוה השני דפטור מלשלם עוד להמלוה הראשון הכי נמי אם מחל המלוה השני ללוה שלו דהוי מחול, אלא אף להסוברים שאם פרע הלוה להמלוה השני שחייב לשלם להמלוה הראשון ג"כ היינו דוקא גבי פרעון משום דאמרה תורה דדין הפרעון הוא להמלוה הראשון אבל לענין מחילה כיון דכל עיקר החיוב הוא מכח המלוה השני כיון שהוא מחל חיובו דמחילה אינה פרעון החוב אלא מחילת שעבוד שיש להמלוה ב' על הלוה ממילא נפקע גם שעבוד המלוה הראשון כיון שכל עיקר שיעבודו הוא רק מכח המלוה השני שהוא בא מכחו, ועיין בביאורי הגר"א וכן בקצוה"ח בשם הרא"ש שהם סוברים שאם פרע להמלוה השני חייב לשלם למלוה הראשון ג"כ אלא שסוברים שהחוב הוא מטעם מזיק שעבודו של חבירו, ולדבריהם ג"כ אין זה שייך במחילה כמו שחילק בקצוה"ח בשם עצמו או כמו שהביא לחלק בשם התומים עייש"ה. ויותר הי' נראה גם לדברי הרא"ש לחלק לפי סברתנו דשאני פרעון ממחילה דדוקא בפרעון הוי מזיק שעבודו כיון שפורע להמלוה השני מה שהי' צריך לפרוע להמלוה הראשון, אבל מחילה הוא מוחל רק את חיובו ובשלו הוא עושה ובשלו יש לו רשות לעשות מה שהוא רוצה ובזה יתיישב גם מה שהקשה בקצוה"ח מסי' ס"ו סעיף ט"ז ממחילה אפרעון:
אבל נראה לי דיש לעיין בתירוץ הש"ך דהנה חולקים הפוסקים בדין המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דחייב המוכר המוחל לשלם ללוקח דיש סוברים דחייב לשלם כל הכתוב בשטר ויש חולקים על זה דאינו חייב מדינא דגרמי לשלם אלא דמים שנתן לו בעד המכר:
וראיתי בהגהות הגרא"ז מלצר לחי' הרמב"ן שעמד בזה וז"ל א"ל דלכן אינו משלם אלא דמים שנתן לו משום דאינו צריך לשלם אלא מה ששוה השטר דמאי איריא מעות שנתן דהא אפשר שמכרו בפחות משויו, ואפי' נימא דלא חיישינן לזה מ"מ קשה דמי לא עסקינן שאנו יודעים שהעשיר הלוה וקנה נכסים אחר ההלואה והשט"ח שוה עכשיו יותר. ע"כ עיי"ש:
ולי נראה בישוב הדברים דכל מוכר הלא אינו מוכר אלא השעבוד נכסים, ומהו השעבוד נכסים הוא זכות הגוביינא מה שהוא עתיד לגבות נמצא שבעיקרו של דבר מוכר לו הגוביינא אלא שאין זה דבר שיבוא מפני שיש לו תיכף זכות הגוביינא. וכיון שבשעת המכירה בידו למחול נמצאת הגוביינא תלוי' וממילא גם המכירה תלוי' אם תהי' גוביינא לבסוף קנה החוב ואם לא תהי' גוביינא לסוף לא קנה החוב מעולם שלא קנה רק את הגוביינא שתהי' וכיון שאין כאן גוביינא לא קנה כלום מעולם, הילכך אינו משלם דמי החוב וגם אין שמין את דמי החוב בטובת הנאה, שהרי לא קנה את החוב מעולה, ומ"מ משלם לו דמים שנתן, שהרי קנה זכות הגוביינא אם תהי' ונעשה השטר שלו לזה והי' השטר שוה הדמים שנתן, נמצא שהפסיד לו שטרו שקנה שהי' שוה סכום הטובת הנאה שנתן ועכשיו אין שוה כלום, הילכך משלם לו מדינא דגרמי, שהרי הפסיד לו את חפץ השטר שהי' שוה דמים שנתן בטובת הנאה:
ויסוד לדברים אלו נראה לי מפורש בדברי רב שרירא גאון הובאו ברא"ש סוף פ"ק דב"מ וז"ל מצאתי כתוב שכתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו קהדר לוקח עלי' דמוכר ואין גובה הימנו אלא אותן דמים שנתן לו, דלא דמי לשאר זבינא דאית לי' ללוקח שבחא דהכא כיון דבידו למחול אפילו יורש שלו מעיקרא זביני ריעי נינהו דמיבעיא לי' לשנויי לשטרא ולמיכתבי' בשמי' וכיון דלא עביד הכי דין הוא שלא יטול אלא מה שנתנו בשטר, ע"כ. ונראה לי דזוהי כוונת רש"ג במה שכתב דכיון דבידו למחול מעיקרא זביני ריעי נינהו, דלא קנה הגוביינא לגמרי כיון דעדיין אפשר הי' שימחול ולא יבוא לידי גוביינא ולא קנה מעולם קנין חלוט אלא קנין תלוי' והילכך אינו חייב לשלם את החוב שהרי לא קנה עוד את החוב:
ואם כנים אנחנו בדבר זה לא נוכל לומר כדברי הש"ך שבמכרה לו הכתובה לנחבל כבר פרעה לו את חובה שכיון שלא היתה המכירה חלוטה ולא קנה כלום לא פרעה לו עוד את החוב. וצריך עיון עוד. ובודאי על דברי התומים שר"ל שאם מחלה אח"כ הוי מקח טעות ובטלה הפריעה למפרע נראין דברי הקצוה"ח שאין זה מקח טעות שהרי המחילה נתחדשה אח"כ ולפ"ד אין המכירה והפרעון כלום לא מצד מקח טעות אלא משום שמעולם לא קנה את החוב מתחילה:
ובעיקר הקושיא על שיטת הסוברים דבשעבודא דר"ן אינו יכול למחול מההיא דבב"ק הביא הש"ך דברי הריטב"א שתירץ וז"ל וההיא דבב"ק וכו' שאני התם שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי אפשר לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד לי' מדר"ן כיון דאין חיובו ברור. ע"כ הצריך לעניננו. וביאר הש"ך שאין כוונת הריטב"א דגם במלוה דלא הגיע זמן הפרעון לא משתעבד מדר"ן אלא דוקא בכתובה הדין כן, אלא שהש"ך הקשה על חילוק הריטב"א דסוף סוף כיון שהבעל משועבד מדר"ן הרי הוא משועבד לבע"ח דאשה כמו לאשה וכן הביא דברי הרמב"ן שכתב ג"כ דליכא למימר משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דמ"מ שעבודא איתא ויד ב"ח דאשה כידה דמי. ע"כ:
ונראה לי לבאר, ונקדים תחילה במה שאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכתבו בתוס' נראה דאפילו אית לה סהדי דהתנה לה דנאמן לומר פרעתי ואין ראי' מכלתי' דשבתאי דהוה נאמן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דשבתאי ערב הי' אבל בעל שמא לא הי' נאמן. ע"כ. והנה מדברי התוס' חזינן דאין לפרש דברי הגמרא, דהטוען אחר מעשי בי"ד לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' דמי, כפשטן דאינו נאמן משום דהוי כנקיט שטרא בידי' דא"כ מאי שנא ערב מבעל כיון דכמאן דנקיט שטרא בידי' דמי, ובלאו דברי התוס' א"א לומר הדברים כפשטן דהא כל עיקר דאינו נאמן בנקיט שטרא משום דמצי אמר לי' שטרא בידך מאי בעי וזה הלא לא שייך לומר במעשה בי"ד דהא באמת לא נקיט שטרא בידי', וצריכים אנו לומר בבאור הדברים דע"כ לא אמרינן דיכולים לטעון פרעתי אלא במקום שהתובע תובע מצד תביעתו ומצד שעבודו בלבד אבל במקום שב"ד חייבו את הבעל מצד עצמו מצד מצותו שהוא יש לו עליו מצוה ליתן כתובה ולא מצד שיש לו חיוב להאשה בזה אין לטעון פרעתי. ונסביר יותר דהחיוב כתובה אינו אלא שהתורה צותה לאדם שיש לו אשה שהוא יש לו מצוה ליתן כתובתה, וכיון שהוא מצוה ממילא זוכה היא בשעבוד גופו, ולא ככל תביעות ממון שמה שהוא מצוה היא תולדה מזכייתה בשעבוד גופו וכאן הוא להיפך שזכייתה בשעבוד גופו היא תולדה ממצותו הוא ליתן כתובה. וכיון שכן אינו יכול לטעון פרעתי, שטענת פרעתי אינה מועלת אלא במקום שהתביעה באה מצד זכייתה בשעבוד גופו, אבל במקום שהשעבוד הוא מצד מצותו הוא אין לטעון פרעתי, ולזה חילקו בין בעל לערב שבערב הוא ככל תביעות ממון:
ועפ"ז הי' נראה לבאר מה שכתבו התוס' ריש אע"פ לתרץ על מה שהקשו לר"מ דאמר דמתנה על מה שכתוב בתורה אף בדבר שבממון תנאו בטל א"כ לא יוכל למחול שום חיוב שכתוב בתורה ע"י תנאי והרי אמרו קרע ע"מ לפטור פטור ותירצו בתירוץ ב' דלא דמי נזקין לקדושין דקדושין היינו טעמא דאין קדושין לחצאין והדבר תמוה דאילו היתה היא מתנה שיהו הקדושין חלין ע"מ שלא תתחייב היא בשעבודיה שמשועבדת שייך לומר דאין קידושין לחצאין שהרי כל עיקר הקדושין הן שהיא קנויי' ומשועבדת לו וכיון שמתנה שלא תהא משועבדת הויין קדושין לחצאין, אבל הוא הלא אינו קנוי לה ושעבודיו הלא אינם מענין הקדושין אלא שעבוד בעלמא שחייבתו התורה לה, אבל לפ"ד יבואר שגם בכל שעבודי הבעל העיקר היא המצוה שהוא מצוה ליתן לאשתו השאר וכסות ומה שהוא משתעבד לה היא תולדה ממצותו והעיקר היא מצותו. והמצוה אינה מצד שהוא משתעבד לה ע"י הקדושין אלא שהתורה אמרה שע"י הקדושין חלה עליו מצות שאר כסות וזוהי מצוה שלו וענין של אישות והילכך אמרינן דאין אישות לחצאין, אבל אילו היינו אומרים שהוא ענין שעבודי היינו מוכרחים לומר שהוא נקנה ומשתעבד לה בקדושין כמו שהיא משתעבדת לו והי' עולה שהוא חפץ שלה כמו שהיא חפץ שלו וזה קיי"ל שהאשה חפץ של הבעל ואין הבעל חפץ של האשה:
והי' נראה לי שמדברי הרמב"ן יש סתירה לזה היסוד שהנחנו גבי כתובה, שהרמב"ן הביא ג"כ הראי' דבתוספת יכול לטעון פרעתי מהא דשבתאי בר מרינוס וכתב ע"ז וז"ל וליכא למימר דערב שאני שאלו הי' הבעל חייב אף הערב חייב. ע"כ. ולדבריו הלא א"א לומר הבאור בטוען אחר מעשה בי"ד דלא אמר כמו שבארנו שהרי בערב חיובו הוא ככל חיובי ממון ואעפ"כ לא אמר כלום. אבל כי דייקת אין כונת הרמב"ן לומר שאין חילוק בדין מעשה בי"ד בין ערב לבעל אבל כונתו שכיון שהערב ערב שהוא ישלם חיוביו של הבעל, נמצא שאף שנאמינהו שפרע מ"מ כיון שהבעל לא נפטר בפרעונו זה חייב גם הערב לשלם שהרי נעשה ערב בדבר שכ"ז שהבעל חייב לשלם ישלם הוא. והתוס' נראה שיחלוקו בדבר זה ויסברו שהערב לא נעשה ערב כ"א לשלם פעם א' את הכתובה ולא נעשה ערב על כל חיוביו של הבעל, והילכך אף שהבעל אינו יכול לטעון פרעתי מ"מ נפטר הערב:
והנה ע"פ ההנחה שהנחנו עד כה שבכתובה עיקר חיובו הוא שהוא מחוייב מצד עצמו ליתן כתובה ולא מצד שהיא זכתה בחיובו וכיון שהוא מחוייב ממילא יוצא לנו בתולדה שהיא זוכה בחיובו, אפשר לבאר בזה דברי הרא"ש בכתובות ריש אע"פ שכתב שם שבכתובה אינו משועבד גופו אלא לכשתתאלמן או תתגרש חל עליו שעבוד הגוף. וצריך להבין עד שתתאלמן או תתגרש הלא ג"כ מישך שייך בדין כתובה ומה דין יש עליו עד שתתאלמן, ולפ"ד יתבאר שחיוב מצד עצמו יש עליו גם עד שתתאלמן אבל היא אינה זוכה בשעבוד גופו אלא לאחר שתתאלמן, ולפ"ז יובנו לנו דברי הראשונים שכתבו הטעם דבכתובה כיון דלא ניתנה לגבות מחיים אין שם דין דשעבודא דר"ן דכיון דבכתובה עד שתתאלמן אין האשה זוכה כלל בשעבוד גופו ואף כשזוכה בשעבוד גופו מ"מ עיקר החיוב אינו חיוב שעבודי כ"א חיוב ומצוה דילי' הוא בזה אין שייך דין דר"ן דלא שייך דין דר"ן אלא בחיוב שעבודי שאמרה תורה שהמלוה הא' יזכה בשעבוד שזכה המלוה הב' אבל במקום שבעיקר החיוב שהוא חיוב דילי' בלבד גם המלוה הב' לא זכה אין כאן דין דר"ן שחיובו הוא ליתן לזה ובמצוה דילי' אינו זוכה המלוה הא':