חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
קנין וזכיה · סימן כז - בדין חיובי שומרין
א
במה שאמרו בגמ' ב"מ (ל"ח) המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהם רשב"ג אומר מוכרם מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. וקאמר בגמ' דביאר מכדי חסרונם ד"ה מוכרם. חקר במחנה אפרים ה' שומרין סי' ל"ה, אם החיוב דרמי עלי' למוכרן, הוא מטעם חיוב שומרין, או מטעם חיוב השבת אבידה ויסוד החקירה הוא כיון דהפסד דאתי ממילא, ולא אתי מחמתי' דשומר, אין זה בכלל חיוב שמירתו, או דילמא כיון דקבל עלי' הנפקד שמירה הרי זה חייב בכל מידי דיש להציל וע"ד שאמרו רועה שהי' יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ע"כ:
והנה מה שאפשר לומר בנפקותא בין שני הצדדים אם החיוב הוא מטעם שומרים או החיוב הוא מטעם אבידה, הוא אם הי' זה הנפקד זקן ואינה לפי כבודו, שאם החיוב הוא מטעם שומרין, אין בזה משום פטור דזקן ואינה לפי כבודו, שלא נאמר פטור זה אלא בחיובים של מצוה, אבל לא בחיובים הממוניים, שאם נתחייב מטעם דין ממון, אין בזה שום פטורים, והנה הא דאמרינן בזקן ואינה לפי כבודו, דאם הכישה נתחייב בה, יש לעיין אם דוקא כשנתחייב בה כשהכישה מטעם שומר אבידה, שכבר חל עליו חיוב השבת אבידה, הוא דמחוייב עוד להשיב עד גמירא, אבל אם יהא עליו החיוב מטעם אחר, אפשר שכיון שחיוב השבת אבידה לא חל עדיין עד עכשיו אינו מחוייב להשיב, כיון דאיהו זקן ואינה לפי כבודו. והנה אם נאמר שאף כשנתחייב כבר מטעם שומר, חייב שוב אף מטעם השבת אבידה, ואין בו פטור דוהתעלמת, א"כ בטלה כאן נפקותא זו, כיון שסוף סוף כבר נתחייב מטעם שומר, שוב מחוייב אף למכור מטעם השבת אבידה, כבכל הכישה דנתחייב בה, דאע"ג דאמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב פ"ה) דלא אמר רבה דהכישה נתחייב בה, אלא בבע"ח דאינקטינהו ניגרי ברייתא, נראה דיש חילוק בדבר, דהא בעי בגמ' ב"מ (ל' ע"ב) דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו מי אמרינן השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכי' להחזיר בעיר לא ליחייב או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב לי' וכיון דאיחייב לי' בשדה איחייב לי' בעיר ע"כ. ואמאי לא נימא דבשדה איחייב לי' ובעיר לא איחייב לי' כיון שפטרתו התורה שוב לא מיחייב. דזה פשוט דכשמחייב בעיר, חייב הוא ככל השומרין, ואינו די במה שיביא לרשות משתמרת ומחוייב לטפל בכל הטפולין ככל מוצא אבידה, ואמאי לא נאמר, דבשדה מיחייב, ובעיר לא מיחייב, ומ"ש מהכישה דלא נתחייב אלא בבע"ח, אבל באינה בע"ח לא אמרינן שכיון שנתחייב נתחייב. ונראה שהחילוק פשוט הוא, דבהכישה, כיון שהי' בהכשה זקן ואינו לפי כבודו, נמצא שההכשה לא היתה חיובית, הילכך לא מתחייב בה, ודוקא בבע"ח דאינקטינהו ניגרי ברייתא הוא דמתחייב, אבל בדרכו להחזיר בשדה כיון שהחזרה היתה חיובית שוב מתחייב עוד גם אח"כ. וכמו כן הכא נמי גבי שומר, אי נימא דלא שני לן אם ההתחייבות היתה מטעם שומר בעלמא, או שההתחייבות היתה מטעם השבת אבידה, כיון שמתחילה הי' מחוייב בשמירת הדבר, מחוייב גם במכירת הדבר. ואפשר לומר שזו היא גם כונת התוס' (כ"ה ע"ב) ד"ה ואם נטל לא יחזיר וכו' משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפ' הספינה לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם הי' יודע שהיא אבידה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם הי' יודע של מי היא עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש. ע"כ. מיהו גם בלא"ה מתפרשים דברי התוס' היטב, דשאני הכא שאפשר שהוא חייב עד גמירא גם מתחילה, ולא פטרנוהו אלא מספק, ולא פטרנוהו אלא מטעם שב ואל תעשה, והילכך כיון שהגביה כבר שוב אין אנו יכולים לפוטרו. ולפי הגירסא בגמ' דיחזיר לו מיהת בשדה, אבל בעיר לא יחזיר לו, לכאורה נראה שאין חילוק בין מחוייב מתחילה, ובין אינו מחויב. ועוד יוצא לנו נפ"מ בחקירה זו, שאם הי' ש"ש, עכשיו אם מחייבים אותו מטעם שומר אבידה, אין עליו אלא רק ש"ח לרבה דאמר שומר אבידה כש"ח דמי. וכן להיפך לרב יוסף אם הי' ש"ח, יתחייב עכשיו מטעם שומר אבידה כש"ש. ויש לומר דלרב יוסף אין שום נפ"מ, דזה ברור שיש עליו חיוב שומר אבידה, שהרי הדבר עומד להאבד אלא שהחקירה היא אם יש עליו גם חיוב מטעם שומר בעלמא, וא"כ אין נפ"מ כ"א לרבה. אבל נראה דאינו כן, דשני החיובים א"א להיות עליו בב"א, שכיון שיש עליו חיוב שומר כבר הדבר כנשמר, שהרי מטעם שומר הרי הוא עליו כבעלים למכרו ולשמרו מהפסד, א"כ אין על החפץ דין אבידה, והנפ"מ פפפשש לרבה, ולהקל עליו, שאם הי' ש"ש, ש יהי' עכשיו כש"ח דחיובו בזה הוא מטעם שומר אבידה בלבד:
ובדעת המח"א יש להתיישב שסובר, שאם החיוב הוא מטעם שומר, אם פשע ולא מכר חייב לשלם, ואם החיוב הוא מטעם שומר אבידה, אם פשע ולא מכר אינו חייב לשלם, והדבר תמוה שהרי אף אם החיוב הוא מטעם השבת אבידה, הלא נעשה שומר ע"ז, ויש עליו חיובי שומר, ומ"ש שפוטרו מלשלם, אם יהא דין מכירתו מטעם השבת אבידה:
ונראית דעתו בזה, שאין בזה משום השב תשיבם, כ"א משום לא תוכל להתעלם, ודין שומר אבידה אינו אלא במחוייב מטעם השבת אבידה, ולא משום לאו דלא תוכל להתעלם. משום דהחפץ ברשות השומר שידו כיד הבעלים אין כאן דין השבה, אלא דינו שלא יתעלם מהציל מהפסד, אבל מה שיש בזה מן הקושי, ממה שנחלקו הראב"ד והבעה"מ בדין דלא תוכל להתעלם, הובאה מחלוקתם בש"מ בנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם, וכתב בעה"מ שה"ה בלא תוכל להתעלם ע"כ. וזה שלא כדעת התוס' (כ"ו ע"ב) ד"ה אינו שכתבו וז"ל ובפ"ק דקדושין (דף ל"ד) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן ע"כ. וכונתם דבענין אחר הלא מחוייבות הנשים בהשבת אבידה משום הלאו דלא תוכל להתעלם, אף אי היתה השבת אבידה עשה שהזמן גרמא, אבל בענין שבכאן דליכא הלאו דלא תוכל להתעלם, כיון שלא העלים עינו ונטל האבידה ע"מ להחזירה. והראב"ד חלק בפירוש אדברי בעה"מ וכתב ז"ל א"א אין הדעת מורה כך שהרי לא העלים עינו ממנה ונטלה ע"מ לקיים מצות השבה, אבל כיון דסוף סוף החזיק בה לא קיים, וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוין כיון שהכניסה לתוך ביתו כבר נפטר מלא תוכל להתעלם ולא אמר אחר יאוש אלא לפטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש, ע"כ הצריך לנו:
ודברי הראב"ד צריכים באור רב דמ"ש לפני יאוש מלאחר יאוש, שלאחר יאוש ליכא לאו דלא תוכל להתעלם פשוט הוא בעיניו, ולפני יאוש קרוב הוא לומר כך, אבל איננו פשוט בעיניו, דהא לאחר יאוש כלפני יאוש, כיון שהיאוש לא מהני, משום שכבר נעשה שומר על החפץ, משום הגבהתו ע"מ להחזירה. וחזינן לדעתי' דהראב"ד דבכי האי גוונא ליכא לאו דלא תוכל להתעלם, ונראה בסברתו, דלאו דהעלמה לא נאמר בכל ענין הפסד ממון ישראל, שאסור להתעלם מהציל ממון ישראל מהפסדו, שאילו היינו אומרים כן אין נפקא מינה בדבר אם כבר נטלה ע"מ להחזירה, כיון שסוף כל סוף עומד עכשיו להפסיד, יש עליו לאו דלא תוכל להתעלם, אלא שאין הדבר כן, שאין הלאו דאיסור העלמה, אלא במקום שיש על החפץ שם אבידה, אבל במקום שאין על החפץ שם אבידה אינו באיסור דהעלמה, ולא נאמר ע"ז הלאו דלא תוכל להתעלם, והם הם דברי הראב"ד שאינו באיסור העלמה, אלא כשהחפץ עדיין הוא אבוד, ומוטל באופן של אבידה, אבל כשהחפץ נמצא באופן שאין עליו כבר שם אבידה, כבר לא העלים עיניו. ונוכל בכונה זו לבאר גם חילוק הראב"ד לחלק בין לאחר יאוש דמיפשט פשיטא לי' דאין עליו הלאו דלא תוכל להתעלם, ובלפני יאוש רק קרוב הוא לומר, אבל לא פשיטא לי', משום דלאחר יאוש בעלים, אף דלא מהני היאוש, משום דהוי ברשות בעלים, היינו דבדין יאוש לא מהני, אבל מ"מ במציאות הדברים יש כאן יאוש, וע"י זה פקע מהחפץ שם אבידה, שאין החפץ אבודה לגבי בעלים, כיון שכבר נתיאשו ממנו והילכך פשוט לי' דאין כאן דין דלא תוכל להתעלם. אבל מ"מ צריך להשיב לבעלים, כיון שבדין ממון עדיין של בעלים הוא משום דלא פעל היאוש, משום דהוי יאוש ברשות. ואחר שהגענו לזה, אי אפשר לנו לומר שפירות המופקדין והם נחסרין, צריך למוכרן משום לאו דלא תוכל להתעלם, דכיון שהם נמצאים ברשות שומר, אין עליהם שם אבידה, אלא הפסד ממון בעלמא, ובהצלת הפסד בעלמא, אין בזה משום לאו דלא תוכל להתעלם, ואי נימא דהשב תשיבם אין כאן, ולא תוכל להתעלם ג"כ אין כאן, א"כ תו אי אפשר לומר שצריך למוכרן משום השבת אבידה, וע"כ חיובא דשומר הוא למכור:
[ומה שתקשה אדברי בעה"מ קושיית התוס' דלמה צריך לחייב נשים בהשבת אבידה משום שהויא עשה שאין הזמן גרמא, תיפוק לי' משום הלאו, שהרי לבעה"מ יש תמיד הלאו עם המעשה, נראה דבאמת יש ליישב בפשיטות, שנאמר שדין העלמה ודין השבה שני ענינים נפרדים, שזה דינו על פעולת ההעלמה, שאסרה תורה להתעלם, ואין זה ענין להשבה, והעשה דינה על פעולת ההשבה, והילכך צריכים אנו ללמוד שנשים חייבים בפעולת ההשבה, ואי משום הלאו. לא ידעינן אלא שאסורים בפעולת ההעלמה, אבל פעולת ההשבה לא ידעינן, ודעת התוס' נראית מזה, שאין אלו שני ענינים נפרדים, אלא שגם דין ההעלמה אינו ענין בפני עצמו, אבל איסורו שלא להתעלם, משום שצריך ומחוייב להשיב, וענין אחד הוא]:
ובמה שרצה להביא ראי' מדברי התוס' ב"מ (ל' ע"א) ד"ה לצורכו ולצורכה וכו' ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתי' גבי' כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש, ע"כ. שנראה מדברי תוס' אלו, ששומר חייב אף להציל מקלקול דאתי מחמת עצמו. הנה לפ"ד אין מזה ראיה כלל לנדון דידן דפירות המופקדין, והן נחסרין, דמחייבינן אותו למכור, דלשמור שלא ירקבו או שלא יתעפשו, מחיובי שומר הוא, שכמו שעל השומר מוטל לשמור את הבהמה מטריפת זאבים, ומגניבת אדם, כמו כן צריך לשמור את החפץ המופקד מאכילת עש או מרקבון או מקלקול אחר בגוף החפץ, כי מה לי זה ומה לי זה, כיון שהם ענינים של הצלת החפץ ושמירתו, דברים הללו מוטלים על השומר, והם עיקר ענין קבלת שמירתו וחיובו בהם, אבל כשאין יכול להציל את החפץ ע"י שמירתו, אין זה מחיוב השומר להציל את המפקיד מהפסדי ממון, כיון שאין הצלה זו מהפסד באה משמירת החפץ, כ"א מטפולים אחרים וענינים של משא ומתן, שלא בגוף החפץ המופקד, ואין חיוב להשומר על זה יותר משאר אנשים הפטורים בכ"ז. אך בהעמיק עוד בענין נראה, שיש לומר שעיקר חיוב שומר, שהוא ענין של שמירה, הוא רק ענין של יושב ומשמר בלבד, ובזה נבדלת שמירה מזאב ומגניבת אדם שפשוט בכל מקום שהן עיקרי חיובי שומר, משמירה מקלקול החפץ ע"י רקבון או עש או התעפשות, שמסתפק בזה במ"א, ששמירה מגנבים או מטריפת זאב וכדומה, ע"י פעולת שמירה ממש הוא באה, שהשומר יושב ומשמר וע"י זה הוא מציל את הפקדון מגניבה או טריפה, ואין צריך להצלה זו שום פעולה אחרת חוץ ממעשה שמירה, ואף כשצריך לקדם ברועים ובמקלות גם זה אינו אלא ענין של שמירה מעולה ביותר, ומעשה השמירה הלא זה ודאי חיובו של שומר, אבל לשמור ולהציל מרקבון או מעש, אין זה בא על ידי פעולת שמירה בלבד, שבזה שיהא יושב ומשמר, אין החפץ ניצל מעש ומרקבון, ולזה הלא צריך רק ענין של פועל, ואפשר שאין זה בכלל חיובי שומר, להעשות פועל ולעסוק בענין פעולות נקיון וביטשא בביטשי, פתיחה וגלילה ושיטוח. ועכשיו תהא הראי' נכונה, שאם נאמר, שהשומר צריך להשתדל ולראות שלא יתקלקל החפץ, אף קלקולים דאתו מחמת עצמו של חפץ, אף שאינם ענין לפעולות של שמירה בלבד, על כרחנו צריכים אנו לומר, שאין דינו של שומר להיות יושב ומשמר בלבד, ועל השומר מוטל לעסוק גם בשאר פעולות אף שאינן של שמירה, ובלבד שינצל המפקיד מהפסד בדבר זה, אם כן גם עלינו לומר שאף במכירת החפץ כדי שיושב לו ממונו בשלמות ג"כ מחוייב השומר, שאם נבא לומר, שאין על השומר אלא דין שמירה בלבד, צריך הי' להיות פטור גם משאר פעולות, שגם הן אינן ענין של שמירה, כגון גלילה ופתיחה ושטוח כסות, אלא ע"כ שדין שומר הוא להציל את הבעלים מהפסד ממון חפץ זה:
ושורש חלות על שומר דין כזה שאינו ענין של יושב ומשמר, נראה שכבר חקרו האחרונים, כשתובעים הבעלים את השומר ע"ד החפץ, והוא טוען איני יודע אם נאנס אם לאו, אם דינו כאיני יודע אם פרעתיך שחייב, או כאיני יודע אם נתחייבתי דפטור, והנ"י בשם הרא"ה כתב דבתרי לישני דגמ' (כתובות ל"ד) אי משעת משיכה איחייב לי' באונסין, אי משעת פשיעה איחייב לי' באונסין, תלוי זה אם הוי איני יודע אם פרעתיך, דלהך לישנא דמשעת משיכה חייב הוי איני יודע אם פרעתיך, ולהך לישנא דמשעת פשיעה איחייב הוי א"י אם נתחייבתי. ונראה, שאף אי נסבור דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי משום דבשעת פשיעה איחייב לי' באונסים, ולא חל על השומר שום דין עד שעת פשיעה דמיחייב בתשלומין, היינו דוקא לענין זה, דנימא שכבר חל עליו דין חיוב השבת החפץ, דניהוי עליו חיוב ממש שיוכל להקרא שהוא בחזקת חיוב, ומשום כך יהא חייב כשהוא טוען שאינו יודע, שנעמידנו בחזקת חיוב, חיוב כזה עדיין אין עליו עד שעת תשלומין, אבל מ"מ יש עליו חיוב להזהר בחפץ כדי שיוכל להשיבו בשלימות, שהלא יצטרך להשיבו לבסוף, וגם עכשיו מתחילה כשמושך החפץ לשמרו, כבר חל עליו דין זה של השבה, אבל כיון שאין על דין זה דין של בין אדם לחבירו, שהרי אין זה ענין של תביעה עדיין לא מיקרי זה חזקת חיוב. וכשאנו דנים בחיובי השומר בשמירת הדבר וזהירותו שלא יתקלקל, גם זה מן המוטל עליו, להזהר בו ולשמרו מכל המפסידים, ואין זה ענין של תביעה, אלא ענין של חיובי עצמו, ומטעם זה הוא דמחייבינן את השומר בפעולות של פועל, שאין להם ענין במעשה השמירה של עסק שמירה ופעולתה ממש, שענינים אלו מחיוב ההשבה שהשומר מתחייב בה, הם מסתעפים, שמחוייב הוא להשתדל שיהא החפץ בשלמותו, שיוכל להשיבו. ועל קוטב זה מתהפכת הראי', שכיון שצריך להשתדל שלא יתקלקל, על כרחנו צ"ל שאין חיוב השומר במעשה השמירה בלבד, אלא אף דין השבה יש עליו, וא"כ ודאי חייב הוא אף למכור את החפץ להצילו מהפסד, מטעם זה של חיוב השבה:
ב
בגמ' ב"מ (ה' ע"א) כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות ופי' הראשונים שחפר בכל הקרקע ואע"פ שמודה וכופר גם בדמי החפירות וה"ל כטענו כלים וקרקעות והודה במקצת כלים, הוציא הרמב"ם פ"ה מטוען ה' ב' מכאן שדמי קרקע דינם כקרקע. והראב"ד חלק עליו שדמי קרקע אינם כקרקע ומה שקשה מהגמרא תירץ דאיירי כגון שתבעו למלאות החפירות ע"כ. והנה דברי הראב"ד קשי ההבנה דהיכן מצינו שיכול לתובעו למלאות החפירות, שהרי כל עיקר חיובו מטעם מזיק ומזיק אינו מחוייב אלא ממון. והש"ך בסי' צ"ה הביא דברי הראשונים שתמהו כן על הראב"ד והוא השיב עליהם דאפשר דאה"נ דעד כאן אינו מחוייב רק ממון דוקא כשא"א לתקן הנזק, אבל כשאפשר לתקן הנזק צריך לתקן. והוסיף עוד שאפילו תימא שאין חייב מ"מ דעת הראב"ד נכונה, וכונתו דהיכא דאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות אם כן תביעת קרקע היא. ע"כ. ובשמ"ק ב"מ (ה' ע"א) הביא רבינו יונה ראי' דאינו חייב למלאות החפירות מהא דאמרינן בב"ק (מ"ח ע"א) הכניס שורו לחצר בעה"ב וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור ולא אמרינן על בעל השור למלויי הבור אלא נותן לו דמי היזקו ובעל חצר יסתום הבור עכ"ד. והראי' מתמיהה מאד מאד דעד כאן לא קאמר הראב"ד דחייב למלאות החפירות היינו רק משום חיוב היזק בעל החצר אבל למלאות החפירות כדי שלא יוזקו בודאי אין החיוב מוטל עליו ובעל הבור אינו נקרא כי אם זה שחייב לשמור שלא יוזקו וזה החיוב מוטל רק על בעל החצר, הילכך לגבי שמירת ניזקין בודאי על בעל החצר למלויי:
ונראה בדעת הר"י שהוא סובר לדבר פשוט שאין שום צד סברא לחייב את המזיק מצד דין תשלומי נזקין שהתורה לא חייבה למזיק אלא לשלם ממון. ואם נוכל לומר שהמזיק מחוייב למלאות החפירות ולתקן הנזק אין זה כ"א מטעם אחר דהיינו שאם יכול לתקן הנזק ואינו מתקן נקרא שהוא מזיק עכשיו בחיוב ומשום זה מחוייב לסלק את נזקו ולתקן הנזק כמו שמחוייב הי' עד שלא הזיק שלא להזיק. הגע בעצמך אילו הי' מניח איזה דבר על חפץ, שבשעה שהדבר מונח החפץ נפסד, ואילו סלקו הדבר המפסיד הי' הדבר מתוקן כבתחילה, והדבר באופן כזה שרק הוא יכול לסלקו האם היינו מחייבים אותו ממון או היינו מחייבים אותו לסלקו, בודאי הי' מחוייב לסלק הדבר המפסיד. וזהו שאמר הר"י שכיון שאין אנו יכולים לחייבו למלאות החפירות מטעם תשלומי היזק כ"א שאנו חושבים אותו למזיק עכשיו בפועל א"כ בודאי לגבי שמירת נזקין שלא יוזקו אחרים ג"כ נקרא מזיק בחיוב והילכך הי' צריך להיות שגם לגבי שמירת נזקין יהי' עליו חיוב למלויי. אלא ודאי שצריכים אנו לומר שאין אנו יכולים לחייבו לתקן הנזק מצד מזיק בחיוב באותה שעה א"כ לגבי בעל החצר ג"כ לא נוכל לחייבו במילוי החפירות, שמצד חיוב תשלומי נזק בודאי אינו מחוייב בזה. ודעת הש"ך אינו כן שמצד חיוב תשלומי נזק מחוייב למלא החפירות ולתקן הנזק ומשו"ה לא יקשה עליו מגמ' דב"ק מפני שכל עיקר חיובו אינו רק לגבי בעל החצר ולא לגבי אחרים שלא יוזקו. ובזה יובנו לנו דברי הש"ך התמוהים לכאורה שכתב שאף אי נימא שאינו מחוייב רק לשלם דמים מ"מ כיון שהניזק ימלא על ידם החפירות נקרא תביעת קרקע. והדבר תמוה דמה לי מה שיעשה הניזק בהדמים כיון שהוא אינו חייב רק ממון. ולפ"ד הדברים מבוארים שבעיקר הדבר החיוב על המזיק לתקן הנזק, אלא שלא הטילה התורה עליו חיוב טורח המילוי ויכול להפטר בנתינת הדמים, שעל ידם יוכל הניזק לתקן הנזק. אבל כל עיקר מכוון נתינת הדמים הוא רק לתקן הנזק במקום שאפשר לתקנו. [ונראה להסביר הדבר יותר שבנזקי אדם חייבה התורה ארבעה דברים ואחד מהם הוא ריפוי, והנה ענין ריפוי הוא רק לתקן הנזק, והנה בנזקי בהמה אינו חייב רק נזק, וביארו בזה, מפני שבבהמה בנזק כבר כלול הכל, וצריכים אנו לומר לפ"ז שענין נזק הוא ג"כ לתקן הנזק כמו שחייבה התורה כן גבי אדם, שאין חילוק בזה בין אדם לבהמה]:
ולכאורה הי' נראה דהראב"ד פליג על הרבינו יונה וסבירא לי' דבמקום שאפשר לתקן הנזק צריך לתקן. אבל נראה דיש ליישב דברי הראב"ד אף לפי דברי הר"י, דיש לעיין בדין זה שכתבו דבשומרין יש חיוב השבה דלמ"ד דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' אם אינו יודע אם נגנב או נאנס באופן שאינו יודע אם חייב או פטור דהוי כאיני יודע אם פרעתיך וחייב, וכבר נתבאר שאף למ"ד משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' דלדידי' כתב הרא"ה דהוי כא"י אם נתחייבתי, מ"מ חיוב השבה יש על השומר גם לדידי', אלא שאין זה חזקת חיוב, מהו טיבו של דין השבה אם הוא בכלל דיני שומרים שחדשה התורה או דין זה אינו שייך לדיני שומרים שחדשה התורה, והנפקותא תהא בקרקעות והקדשות שפטרה התורה מדין שמירה אם נתמעטו גם כן מחיוב השבה אם לאו, שאם נימא שחיוב השבה הוא ג"כ מכלל חדוש דיני שמירה, אז גם קרקעות והקדשות נתמעטו מדין השבה, אבל אי נימא שדין השבה אינו מכלל חדושי התורה בשומרין, לא נתמעטו קרקעות והקדשות כ"א מדיני חדושי שומרין אבל לא מדיני השבה. וראיתי להגרש"ק שחקר בדין קרקע אינה נגזלת איך יהי' הדין בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי אם יכול לתבוע גם מראובן כיון שהוא גזלו או שצריך לתבוע דוקא מלוי שהקרקע בידו. והנה חקירתו גבי גזילה דומה ממש לנדון דידן של שומרין, שגם גבי גזילה החקירה תלוי' בזה אם יש השבה גבי קרקע אע"פ שאינה נגזלת, כיון שהוא לקחה נתחייב:
והביא ראי' לפשוט ספיקו מגמרא חולין פרק הזרוע דאמרינן שם שאם הטבח לקח מתנות בהמתו ומכרן לאחר מ"ד מתנות נגזלות יכול הכהן לתבוע בין מהמוכר בין מהלוקח ואם אין מתנות נגזלות אינו חייב אלא הלוקח. חזינן מזה דאם אין מתנות נגזלות אין על המוכר כלום וכן גבי קרקע כיון שאינה נגזלת אין על המוכר כלום. עכ"ד. ולפ"ד אין הנדון דומה דבמתנות דאינם נגזלות משום דכל עיקר לא הי' על הטבח רק חיוב נתינת המתנות לכהן, וחיוב זה נשאר עליו גם אחר שגזל, נמצא שלא עשה כלום. וגם אילו לא גזל והיו המתנות מגיעות ליד אחר הי' החיוב נחית על השני, וגם עכשיו מי שבידו המתנות מתחייב, שכל עיקרו של דין המתנות הוא כך, שמי שהם בידו מתחייב, וא"כ למה יתחייב המוכר, אבל גבי קרקע אפשר שמי שלקח הקרקע, כיון שלקח מיד הבעלים אע"פ שאין הקרקעות נגזלות מתחייב מדין השבה, וכן נוכל לומר גבי שומרין שאף במקום שאין דין שמירה יש דין השבה:
ונראה שבנדון זה אם יש חיוב השבה בקרקעות הוא מחלוקת הראשונים, הובא בר"ן ב"מ אמתני' דפרק המקבל דקתני המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה היא ראוי' לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא ע"כ. וכתב הר"ן דיש מי שפירש דלענין פחת הקרקע לא הי' מתחייב בלא תנאי וראיתי לאחרים שכתבו דכיון דקביל עלי' למיפלחה שכך כותב לו אנא אוניר ואורע חייב הוא בכל היזק שיבא בשדה מחמת ביטול המלאכה כשומר שנגנבה או נאבדה הבהמה מחמת ידו וכן שואל שנאנסה שחייבין, וכמדומה לי שדברי שגגה הם שאם מתורת שומר אתה רוצה לחייבו אין השומר חייב בקרקעות ע"כ. ולפ"ד תהא דעת היש מי שכתב שאע"פ שאין השומר חייב בקרקעות היינו דוקא בדין גניבה ואבידה ואונס שהם מחידושי התורה בשומרין אבל לענין השבה חייבים אף בקרקעות הילכך היכא שהובירה במזיד שאף שמדין מזיק אין לחייבו שבמזיק צריך היזק בידים ממש אבל מ"מ בשומרים חייבים מדין חיוב השבה שזה הוי יותר מפשיעה. ולפ"ז יתיישבו דברי הראב"ד שבדינו של הר"י דאתי עלה מדין מזיק אינו חייב אלא ממון אבל הפסוק דשבועת קרקע איירי גבי פקדון דאתי עלה גם מדין חיוב השבה צריך למלא הקרקעות כשתובעו כיון שמחוייב להשיב החסרון ואפשר למלאותו
ג
בתוס' ב"מ (מ"ב ע"ב) ד"ה כספים חקרו אי ש"ש נפטר בגניבה באונס ובב"ק (נ"ז ע"א) העלו דאף בגניבה באונס חייב ש"ש דכיון דחייב הכתוב ש"ש בגניבה וסתם גניבה קרובה לאונס סברא הוא דבכל ענין שתהי' הגניבה יתחייב מגזרת הכתוב אפילו באונס גמור אע"ג דבלסטים מזויין דהיינו שבוי' דקרא פטר הכתוב אע"פ שאין אונסו גדול יותר ע"כ, והנה לפי דברי התוס' אלו אין הדברים אלו אמורים כ"א בגניבה אבל באבידה שסתם אבידה קרובה לפשיעה ולא חידש בה הכתוב פטור ש"ש כשאיתרמי באונס. ועוד הי' נראה להכריח דדוקא בגניבה הוא דחייב הכתוב אף באונס בש"ש, דאי נימא דאף באבידה, א"כ הלא לאו דוקא אבידה וא"כ כל אונסין ליחייבו בש"ש ומה בין ש"ש לשואל להני דסברי דאפילו שמר ונאנס חייב אי לא דנימא דמחולקין בהני דהזכיר הכתוב לפטור בש"ש ומת ונשבר ונשבה ונימא דגזה"כ בהני לפטור אם נעשו באונס ואם לא נעשו באונס חייב אבל א"א לומר כן, והנה בקצוה"ח יישב בזה קושית היש"ש על התוס' מהא דב"מ (צ"ג) ההוא רעיא כו' אתא לקמי' דרבה כו' א"ל אביי אלא מעתה אם עייל השומר לביתי' בעידנא דעיילי אינשי כו' ה"נ דמיפטר א"ל אה"נ כו' ע"ש וא"כ ש"מ דלא ס"ל לרבה הא דאיתא בירושלמי ושאלתות, וע"ז כ' דיש לחלק בין גניבה לשאר דברים ורבה לא פטרה אלא בטרף או בנאבדה אבל בגניבה מודה דחייב אפי' באונס ע"כ. ובספר העמק שאלה הק' על חילוק זה מדברי השאלתות שכתב ואי לנטורי באגרא אשלמו לי' אע"ג דאוקמא בדוכתא דנטירתא ונגנבה או אבדה מיחייב לשלומי והביא הרא"ש מזה ראי' דהשאלתות סובר אף באונס חייב והלא בשאלתות מפורש דבנגנבה ונאבדה חייב באונס עכ"ד:
ולי הי' נראה בזה דרך חדשה, דהנה שתי שיטות בדבר, דעת הנ"י וכן עוד ראשונים הובאו בש"מ, וכן משמעות לשון השאלתות, וכן משמע לשון הירושלמי המובא בדבריהם שאף אם הקיפוהו מחיצה של ברזל ונאנס חייב, משום דבעינן יושב ומשמר, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה שעד כאן הוא חיובו של שומר שכר, וכיון שלא מלא תפקידו וחיובו איננו נפטר באונס, אבל אם שמר כדצריך לו, אלא שנאנס שתקפתו שינה באונס, או שנחלה חולי גדול פטור, כיון שהוא הלא היה יושב ומשמר, ומלא את תפקידו וקיים חיובו, אין לנו על מה לחייבו. והשיטה השני' הובאה בש"מ, שאף אם תקפתו שינה או שנחלה חולי גדול, ג"כ חייב. ולשיטה זו צריך לבאר, מפני מה זה חייב כאן, שהרי אי אפשר לומר שמפני שלא שמר שמירה שחייבתו תורה, שהרי היה יושב ומשמר, ובודאי שאי אפשר לחייבו יותר משיעור שאמר יעקב, הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה דמהיכי תיתי, וגם מזה שחייבה תורה גניבה שהיא קרובה לאונס, אין להביא ראיה על שאר אונס, שאפשר לומר דדוקא שם בגניבה, משום שלא שמר כחיוב התורה, שלא היה יושב ומשמר, אבל במקום שיושב ומשמר, לעולם אימא לך שפטור, ומה"ת לחייבו. ועל כרחנו אנו צריכים לומר שאינהו לא סבירא להו לחייב אף במקום שלא הי' יושב ומשמר, מטעם שלא מלא תפקידו, שכיון שהקיף מחיצה של ברזל, או שטמן מאה אמה בקרקע, ודאי שלא חייבתו תורה שיהא קשור אל החפץ כיון ששמירה זו ששמר עוד מעולה היא יותר מישיבתו שם לשמור, וכמו שהקשו שם בשיטה מקובצת על דעת הנ"י. אלא ע"כ שדעת התורה שחייבה בגניבה, וגניבה הלא קרובה לאונס היא, עד שאדם המזיק החייב באונס פטור באונס כזה לדעת התוס' פ' המניח, משום שהתורה הוציאה דין זה מכלל הנאמר בכ"מ שאנוס רחמנא פטרי' וכאן חייבה באונס, אבל לא מטעם מיעוט שמירה אלא דין הוא שחדשה תורה בתשלומי שומר שכר לחייבו אף באונס. ויש לעיין בזה שחדשה תורה בכל גניבה שאף שקרובה לאונס מ"מ חייב ש"ש אם החדוש הוא שמתחייב תשלומין עבור ההפסד באונס כמו שמתחייב בפשיעה וביחוד לפי דברי הרמב"ם שחיוב פשיעה בשומרים מטעם מזיק הוא וא"כ אין החיוב שייך לחיוב השבה של שומרים כ"א שמתחייב תשלומין בשביל מעשה הפשיעה וכמו כן בש"ש בגניבה באונס ג"כ חדשה התורה שמתחייב תשלומין בשביל ההפסד באונס, או שנימא שלא חדשה תורה לחייבו בתשלומין בשביל ההפסד באונס אלא שאמרה תורה שאין השומר נפטר מחיוב השבה שיש לו להשיב החפץ שלקח ואף שאנוס הוא על ההשבה שהרי נגנבה באונס מ"מ אין נפטר באונס זה והוציאה התורה מכלל מה שאמרו תמיד דאונס רחמנא פטרי' בזה כמו שנתבאר, דלכל הדעות אף למאן דס"ל דבשומר ספק פשיעה הוי איני יודע אם נתחייבתי, מ"מ הוי על השומר דין השבה להשיב לבסוף אלא דלא הוי חיוב גמור מתחילה להקרא חזקת חיוב, ושלא להפטר מטעם קלב"מ. ונ"ל דיוצאת לנו נפ"מ בחקירה זו דאי נימא דהחיוב הוא חיוב תשלומין א"כ חייב על כל האופנים באונס אבל אי נימא דאין החיוב בא רק מחמת דין השבה שמחוייב להשיב החפץ וכשאין החפץ בידו משיב דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן מיהא יש חילוק בדבר שאם אינו יכול להשיב החפץ מפני שאנוס הוא אבל החפץ ישנו בעולם א"כ מחוייב הוא בהשבה אלא שאנוס הוא וכאן לא פטרה רחמנא האונס וחייב ליתן דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כשיכלה החפץ מן העולם אז לא שייך כלל לומר שמחוייב בהשבה שהרי אין החפץ במציאות להשיב וניתק ממנו דין השבה ואז אין אנו יכולים לחייבו רק מדין חיוב בשביל ההפסד וע"ז לא חייבה התורה באונס ורק בחיוב השבה חדשה תורה לחייב באונס:
וע"פ סברא זו שכתבנו לחלק בין היכא שהחפץ בעין שאז יש דין השבה ובין היכא שאין החפץ בעין שאז ליכא דין השבה הי' אפשר ליישב מה שמוכח מדברי הרמב"ם ריש הל' גזילה שכתב שאין לוקין על לאו דלא תגזול משום דהוי לאו הניתק לעשה ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ע"כ, והנה היכא שהחפץ בעין כתב דהוי לאו הניתק לעשה דוהשיב, ואם שרף הוי לאו הניתן לתשלומין, משמע מזה דבדמים אינו מקיים השבה והלכך לא הוי שוב ניתק לעשה משום דבטלה לעשה ובש"מ ב"ק סובר דאף בדמים מקיים מצות השבה, וע"פ הסברא שכתבנו יש להשוות הדעות דכשהחפץ בעין מוטלת עליו ההשבה ואז מקיים ההשבה גם בדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כששרף את החפץ שאין החפץ בעין ולא שייך במציאות השבת החפץ אז בע"כ ניתק דין השבת החפץ ואז משלם דמים רק מצד חיוב תשלומין, הילכך לא הוי ניתק לעשה כי אם ניתן לתשלומין ולכאורה מוכרחים אנו ליישב דברי הש"מ שהרי בגמ' מכות (ט"ז) מוכרח בפירוש דבשרף את הגזילה לא הוי ניתק לעשה רק ניתן לתשלומין ומוכרחים אנו ליישב דברי הש"מ כמו שכתבנו, ומיהו בתוס' ב"מ (ה' ב') גבי ההוא רעיא שכתבו דמה שמשלם בשביל הבהמות שאכל אין זה השבה מעלי' משום שמשלם בע"כ משמע דאילו שלם מדעתו הוי השבה ואף שהחפץ אינו בעין שהרי אכלן ולפ"ז יקשה על התוס' מסוגיא דמכות, ומ"מ דברי הש"מ אפשר ליישב כדלעיל. לאחר הנחות אלו יש לנו לומר שבמקום שיש החפץ בעולם כגון שנגנבה או שנאבדה שיש עליו חיוב השבה אלא שאנוס הוא בדבר שאינו יכול להשיב שאינו בידו בזה חדשה תורה דלא אמרינן בזה אונס רחמנא פטרי' וחייב להשיב החפץ והילכך משלם דמים דמה לי הן ומה לי דמיהן אבל כשנטרפה הבהמה או שכלתה מן העולם באיזה אופן או אפשר אפי' כשנעשית אבודה ממנו ומכל אדם דהוי כמאן דליתא בעולם כלל בענין כזה פטור ש"ש באונס, ויוצא לנו מזה דבין בגניבה ובין באבידה חייב ש"ש אף באונס ורק בדין דרבה דבא זאב וטרף דכבר ליתא לבהמה בעולם וכן גבי שריק חדא מנייהו שהחליקה ונאבדה מן העולם התם פטור כיון דנטר כדנטרי אינשי כיון ששם אין עליו דין השבת החפץ ובחיוב תשלומין לא חדשה התורה שיתחייב בתשלומין אף באונס דש"ש פטור מתשלומי אונסין, ולפי דברים אלו שכ' להשוות גניבה לאבידה לחלק בין גו"א לשאר דברים תתיישב קושית העמק שאלה הנ"ל, ונרויח בזה ליישב מה שהק' ג"א מה דילפינן אבידה בש"ש מגניבה מק"ו ואי נימא דבגניבה חייב אף באונס ובאבידה אינו חייב באונס איך נוכל ללמוד זה מזה, ולפ"ד שניהם שוים בדין אנוס, ובזה ניחא מה שמקשים מהמכילתא משפטים בש"ש דפטור בנשבר או נשבה דאמר דיכול דפטור השבר והשבי בין יכול להציל בין אינו יכול להציל וסבר ר"ע דדיינינן מגניבה דמה גניבה שיכול להציל בשמירתו חייב אף שבר ושבי כשיכול להציל בשמירתו חייב ומשמע דגניבת אונס פטור דאי חייב א"א לדמות שבר ושבי לגניבה דבשבר ושבי כה"ג ודאי פטור, ולפי הדברים הנ"ל יתיישב דב' חיובים יש בגניבה כשנגנבה שלא באונס חייב מצד דין תשלומין וכשנגנבה באונס חייב מדין השבה והשתא ילפינן שפיר שבר ושבי דאין שם דין השבה כמו שנתבאר כ"א חיוב תשלומין מדין גניבה שבא מדין תשלומין והיינו כשיכול להציל, ומיהו לכאורה כל עיקר יסוד זה יהא נסתר אי אמרינן דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' דלפ"ז הלא כבר נתחייב בהשבה בשעת משיכה בעוד שהי' החפץ בעין וממילא נתחייב בדמים דהא זהו דאמרינן משעת משיכה איחייב לי' בתשלומי אונסי', אלא שכבר הביא בקצוה"ח ליישב דברי הרב המגיד שכתב דכל השומרין משלמין כשעת הפשיעה, והק' ע"ז הקצוה"ח דלפי דברי הרמב"ם דשומר מתחייב מעידן משיכה א"כ צריך להתחייב כשעת משיכה כגנב וגזלן ויישב ע"פ דברי הריטב"א דלהך לישנא נמי לא דמיחייב חיוב גמור לאלתר דהא כל כמה שהוא בחיים ברשותא דמרא איתא וליכא על השומר שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיכא חיובא עלי' משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ע"כ. ולפ"ז אין שום סתירה אלא שדברי הריטב"א בעצמם צ"ב חדא איך משתעבדי נכסי למפרע כיון דלא הוי עלי' מעיקרא שום חיוב והב' כיון דלא מתחייב אף להך לישנא כי אם בשעת פשיעה אמאי בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת חייב כיון דעיקר החיוב הוא בשעת פשיעה הי' לנו לומר דקלבד"מ:
ונראה דהנה הרא"ש הק' בכתובות ריש אע"פ איך חתן מתחייב אלף זוז אף שאין לו פרוטה אחת ומתבאר שם מדברי הרא"ש שאילו הי' מתחייב עכשיו הי' יכול להתחייב אלא שקשה לו דהא בכתובה אין חל החיוב כ"א לכשתתאלמן או תתגרש ע"כ. והנה יוצא מדברי הרא"ש שהחיוב בעצם חל רק לכשתתאלמן, ומ"מ הלא גם תיכף אחר נישואין יש עליו דין חיוב שהרי הנכסים משתעבדים מעכשיו ועוד שהרי הוא מתחייב עכשיו, ומוכרחים אנו לומר שיש שני מיני חיובים, והיינו יש חיוב תשלומין, ויש חיוב להתחייב, והנה החיוב תשלומין חל רק לכשתתאלמן או תתגרש ובשעת נישואין אינו רק חיוב להתחייב לכשתתאלמן וכעין זה מצינו בענין הקנינים דכתב הר"ן בנדרים גבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר, וביאר שם הר"ן דמאן דמתיר ליכנס לחצר משום דאמרינן ברירה לא הוי כברירה דעלמא אלא שכך הי' הקנין דבשעה שזה משתמש הי כולה שלו ואין לחבירו שום חלק בה ובשעה שזה משתמש הוי כולה שלו, וצריך להבין כיון שבשעה שאחד משתמש אין לחבירו חלק בה איך ובמה נעשה אח"כ של חבירו, ומוכרחים אנו לומר שהקנין בעצם יש לו רק בשעה שמשתמש ומ"מ אף בשעה שחבירו משתמש יש לו דין לקנות אח"כ, אלא שקנין כזה אין בכוחו לאסור על חבירו מחמת נדרו:
ובענין זה יתבאר מאי דאמרינן משעת משיכה איחייב לי' באונסי' דבודאי עצם החיוב אינו חל עליו כ"א בשעת פשיעה מיהו בשעת משיכה חל עליו להתחייב והילכך סובר האי מ"ד דלא מיפטר משום קלב"מ משום שמתחייב מיתה בשעת פשיעה כיון שהחיוב להתחייב כבר חל עליו בשעת משיכה, ומ"ד משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' יש לפרשו בשני אופנים, או שהוא סובר שמשעת משיכה אין זה חיוב להתחייב כ"א שהמשיכה הטילה עליו דין זה שנתחייב באונסין, אבל אין זה חיוב גופו, או שנאמר שאף מאן דסובר משעת פשיעה איחייב לי' באונסי' סובר שמשעת משיכה יש עליו חיוב להתחייב אלא שסובר דכיון דבשעת עיקר החיוב קלב"מ לא משגחינן במאי דבשעת משיכה דהיא סבת החיוב לא נתחייב בדרבה מיני' ולפי אופן זה תהי' מחלקותם בדין קלב"מ ולא בדין שומר:
ולפי דעתי מבוארים הדברים בדברי הכסף משנה שבא לתרץ מה שהקשה ה"ה על הרמב"ם פ"א מהלכות שאלה ופקדון הלכה ה' וז"ל ולפ"ז יש תימא בדברי רבינו למה פסק כלשון ראשון דלא כרב פפא וכו' ועוד אני רואה מקום תימא בדבריו ז"ל שהוא פסק הא דרב פפא פ"ג מהלכות גניבה וא"כ האיך פסק כאן כלשון ראשון כנגד רב פפא ע"כ. וכתב הכ"מ ואני אומר דל"נ דרבינו לא הוה גריס ופליגא דרב פפא ולא והיינו דרב פפא דמשמע לי' דההיא דרב פפא אינה ענין לכאן דהא דאמר רב פפא סד"א הואיל ואמר רב וכו' קמ"ל לאו למימרא דמשעת שאלה לא איחייב באונסי' כלל דהא ודאי משעת שאלה איחייב בהו אלא היינו לומר שחיוב זה תלוי ועומד הוא שמא לא תיאנס ואם תיאנס יתחייב נמצא כשטבחהו אז נתחייב בפועל ואותו חיוב בכח התחיל משעת שאלה וא"כ כי אמרינן הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם אונסי' טעמא משום דמחיים נשתעבדו הנכסים משעת שאלה שאם תאנס יגבה מאותם נכסים ור"פ מודה בהא. ע"כ. וכונת ביאור דברי הכ"מ נראה פשוט לפי המבואר לעיל דעצם החיוב חל בשעת פשיעה מיהו החיוב להתחייב חל בשעת משיכה וזהו שקראו חיוב בכח. ומדברי המל"מ נראה שמפרש בדברי הכ"מ שהחיוב של שעת משיכה ופשיעה או אונסין הוי כמתחייב בשעת משיכה בתנאי שאם תיאנס אח"כ, וזה תמוה דא"כ אמאי אמרינן דאי הוי קלב"מ בשעת פשיעה מיפטר הא החיוב בא בשעת משיכה ושעת פשיעה אינה אלא תנאי בדבר, ותו דא"כ מאי סבר מ"ד דמשעת משיכה איחייב לי' באונסי' וכי לדידי' אין שעת פשיעה אף כתנאי בדבר. וצ"ע. ולפ"ד הדברים מבוארים:
ויש להתבונן עוד אף בדעת הנ"י שמחייבו כשאירע אונס, מטעם שלא הי' יושב ומשמר, ובודאי עדיף זה הרבה מתחילתו בפשיעה וסופו באונס, שלחד מ"ד פטור באופן זה, וכל שכן כאן, שלא הי' יכול החפץ להנטל אם לא באונס, שהרי הקיפו מחיצה של ברזל, שבודאי אין לחייבו, וע"כ שגם לדידי' צריך לומר, שחדוש הוא שחדשה תורה בחיוב תשלומי שומר שכר, או בחיוב השבת החפץ גבי ש"ש להוציא מכלל מה שאמרה תורה בכל מקום דאונס פטור, וכאן חייב אפילו אונס: