חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן כו
בדבר מה שנחלקו האחרונים הט"ז בסוף סי' ע"ה והחולקים עליו במי שפרע לחבירו את חובו ואח"כ בא המלוה וטען שהיו בתוכם מטבעות מזויפות, והלוה טוען שאינו יודע, אם הוי כטוען איני יודע אם נתחייבתי שפטור או דהוי כטוען איני יודע אם פרעתיך שחייב, ודעת הט"ז דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי ומש"ך סי' רל"ב ס"ק ט"ו נראה דסובר להיפך. ועיין בפ"ת שהביא הרבה דעות בזה. ולכאורה יש ראיה מסוגיין דריש המוכר פירות דס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ויכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיו לך, והנה מה דיכול המוכר לטעון דלשחיטה מכר, היינו טענת ספק, דהא לאו במוכר תליא מילתא, אלא במה שרצה הלוקח ליקח, ויכול המוכר לטעון, אולי לקחת לשחיטה, ובטענה זו נפטר המוכר, ואמאי ליהוי כטוען איני יודע אם פרעתיך שחייב, שהרי המוכר לקח דמים בשביל החפץ, ונתחייב לפרוע בחפץ טוב, ואם כונת הלוקח היתה ליקח לרדיא, אם נותן לו המוכר שראוי לשחיטה, הרי הוא כאינו פורע, וכשספק בדבר אם פרעו מה שהיה צריך לפרוע, או פרעו דבר שאין רצון הלוקח בזה, שאינו נפרע בזה וחוזר, הוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך וליחייב, שהרי מה בין שור נגחן שאינו ראוי לרדיא, למטבעות מזויפות שאינן ראויות להוצאה, ומוכח מזה כדעת הט"ז שזה הוי כאיני יודע אם נתחייבתי. ואף אי נימא דאיירי דמתחילה נתן לו את החפץ ואח"כ נתן לו הדמים, מ"מ הרי כתב הש"ך שאף פרעון קודם להלואה הוי ג"כ כאיני יודע אם פרעתיך:
ונראה לומר בזה דאינו דומה כלל מקח טעות דשור נגחן לרדיא, לטעות של מטבעות מזויפות, דמטבע מזויפת, מלבד זה שאינו נפטר הלוה ע"י נתינתה, אין בזה אף מעשה פרעון כלל, שהרי אם יתן לו חרס, אין זה בגדר פרעון כלל, ואם הלוה טוען שאינו יודע אם נתן לו מטבעות מזויפות הוי כטוען שאינו יודע אם היה בזה מעשה פרעון, או שלא היה שום מעשה פרעון כלל, מלבד מה שאנו דנים על פטורו של הלוה, אבל כשאנו דנים אם היה יכול ליתן לו שור שאינו ראוי לרדיא אם לאו אין זה כטעות כל עיקר וכמי שלא נתן לו כלום, אלא הוי כנתינה גמורה, אלא שמחמת דיני החלות יכול לבטל את הדבר, נמצא שאם אנו דנים לא על חלות הנתינה כ"א על מעשה הנתינה, אין כאן ספק כלל, א"כ הוי כאיני יודע אם נתחייבתי אף לדברי האחרונים, שלא אמרו דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, אלא במקום דהוי ספק על מעשה הפרעון, אבל במקום דהוי ספק על חלות הפרעון, הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון שהיה מעשה הפרעון ברור:
שהרי דין זה של מקח טעות דשור נגחן לרדיא, נראה דמשתנה הוא משאר מקח טעות בכל מקום, דנראה דמי שמכר לחבירו חפץ ונתן לו מין אחר לגמרי והלוקח לא ידע, ודאי שאין הקנין חל כלל, שהרי בשעה שקנה לא רצה לקנות חפץ זה, אבל בשור נגחן, שכונת הלוקח היתה לרדיא והמוכר נתן לו ראוי לשחיטה, כיון שלא התנה עמו הלוקח בפי', אף דהוי מקח טעות, נראה דמ"מ אם הסכים אח"כ הלוקח כשנתודע לו הדבר, וקבל על עצמו שור זה, שאינו יכול המוכר לחזור ולומר כיון שלא נתתי לך חפץ הראוי, הוי כלא נקנה כלל ואחזור, אלא שאין זה טעות כ"א מצד הלוקח בלבד. וכן מצינו גבי אונאה יתר משתות שאף דיתר משתות הוי מקח טעות, מ"מ אינו יכול לחזור כ"א המתאנה, אבל המאנה לפי דעת הרבה ראשונים, אינו יכול לחזור כלל, ואף החולקים סוברים דאף המאנה יכול לחזור, אבל זה דוקא עד שלא קבל עליו המתאנה אבל אם כבר קבל עליו שוב אין המאנה יכול לחזור. ואילו הי' זה מקח טעות גמור מה מועלת קבלת המתאנה למנוע את המאנה מלחזור כיון שלא נקנה מעיקרא כלל, ואף אם ירצו שניהם מ"מ הי' צריך למעשה קנין חדש, שהרי מעשה הקנין הראשון בטל הוא מחמת הטעות, אלא ע"כ מוכרחים אנחנו לומר שאין זה מקח טעות גמור והקנין חל, אלא דהטעות מועיל לשבור את מעשה הקנין ע"י רצון המתאנה, וזהו יסוד גדול בדבר זה, שיש שני מיני טעות, יש טעות שאין המעשה חל כלל, וכמי שלא נעשה כל עיקר, ויש טעות אחר מחודש, שהמעשה חל, אלא שביד המוטעה לשבור המעשה משום הטעות, שכיון שחפץ הניתן לא נשתנה, נמצא שכוון הלוקח לקנות אותו החפץ ומשו"ה חל הקנין, והטעות בצורך הדבר או בשוויות הדבר הוי רק כאמצעי לבטל הקנין לכשירצה. ואפשר להסביר הדבר יותר, שאין הטעות אלא בהתחייבות המתאנה או בנתינתו הדמים, וכיון שחוזר מהתחייבותו מתבטל הקנין, ואם אינו חוזר הקנין עומד במקומו, או שהדבר פשוט יותר שאם במעשה הקנין לא הי' טעות הדבר תלוי' ברצונו שהטעות תולה את הדבר. וכ"כ שור נגחן לרדיא הוי רק טעות בצורך ולא בחפץ. והילכך לפ"ז הוי נתינה גמורה אף כשנתן לו המוכר שור לשחיטה והלוקח כוון לשור לרדיא, והוי מעשה פרעון ברור, אף שיכול הלוקח לבטל את הקנין, אין זה אלא שובר בחלות פטור הפרעון אבל לא במעשה הפרעון, ובזה יודה אף המחייב, דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי כיון שנפרע בברור, ואין ספק אלא בדין פטורו:
אבל לפי זה אזדא לה ראיית הט"ז שהביא ראי' דמה שהלוה טוען איני יודע אם נתתי לך מטבע מזוייפת הוי כאיני יודע אם נתחייבתי מהא דאמרינן כמה תהא הסלע חסירה ותהא בה אונאה וכו' ואמרו שם שאם מכירה מקבלה ממנו אף לאחר כמה ימים, וקשה כיון דשם איירי שאינה יוצאה בהוצאה כלל, א"כ אם טוען הנותן שאינו מכירה ואינו יודע אם נתנה לו מ"מ יוצרך לקבלה ממנו, דכיון שצריך הי' ליתן לו ואינו יודע אם נתן, הרי הוא כאינו יודע אם פרע, אלא ע"כ כיון שבשעה שנתן לו את המטבע לא ערער בדבר והוחזק לפרעון שוב הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ע"כ. ולפי הדברים דלעיל כיון ששם מדין אונאה ג"כ אתינן עלה שאף שאינה יוצאה כלל היינו בשן זה וכיון שמדין אונאה אתינן עלה, הוי מעשה פרעון טוב וספק בחלות, ומשום זה הוי כא"י אם נתחייבתי אבל במטבע מזוייפת הוי ספק במעשה הפרעון, שפיר הוי כא"י אם פרעתיך. וכן ראייתו השני' ממכר לו טבעת זהב ובא הלה וטען שהי' בה בדיל שכ' המרדכי דהוי א"י אם נתחייבתי ג"כ נאמר דאיירי שהלה טוען בה אונאה, והלכך שפיר הוי א"י אם נתחייבתי, ואין מכאן ראי' לשאלת הט"ז בנדון מטבע מזוייפת:
וכ"כ יש ליישב מה שהביאו ראי' מדברי הרשב"א שכ' גבי הנהו גינאי בפ"ק דגיטין שאף אם המקבל מודה שלא נשתייר כלום בחשבון והחשבון טעות הוא יכול הממחה לומר איני מאמין לך ולאו כל כמינך לחייבני בהודאתך ואף אם אומר הממחה איני יודע אם החשבון נכון אם לאו מ"מ פטור דהוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי, אלמא כיון שפרע ואין ידוע אם הפרעון הוא טוב הוי כא"י אם נתחייבתי כדעת הט"ז ע"כ. ואין הדברים דומים, דדוקא בהמחאה במעמד שלשתן, שאי זה פרעון כסף, ואין החיוב נפרע בע"כ של המלוה, שהרי איננו מחויב לקבל המחאות בשביל חובו, ואין הלוה נפטר מחובו כ"א ע"י מחילת וריצו המלוה, נמצא שבשעת המחאתו מחל לו בפי'. וא"כ הלאי יש כאן מעשה פרעון ברור, והיא מעשה המחילה ואין לנו ספק כ"א בחלות המחילה, שמסופקים אנו אם אינו מבטל מחילתו מחמת הטעות, שמחל מחמת שסבר שמקבל חובו ע"י המחאה והלכך הוי כא"י אם נתחייבתי, אבל בפרעון המטבעות שאין שם מחילה, אלא שהפרעון פוטרו, וכיון שלא הוי שם מטבעות כ"א דברים מזוייפים, א"כ הוה ספק במעשה הפרעון, וזה הוי שפיר כאיני יודע אם פרעתיך:
ובנתיבות רצה לומר שבאונאה יתר משתות מה שאין המאנה יכול לחזור, הוא לאו מטעם שברצות המתאנה חל הקנין למפרע, שאיברא אין הקנין חל כ"א מכאן ולהבא בשטה שרוצה המתאנה והוא מטעם שלא יהא חוטא נשכר. ולפי דבריו מטעם הפקר ב"ד אתינן עלה, שדין חכמים הוא שיהא חל הקנין מעכשיו בלא מעשה הקנין. ואח"כ חזר גם הוא מזה והעלה ג"כ שהקנין חל אח"כ למפרע ועיקר קושיית הסמ"ע שדחקתו לנה"מ בתחילה לומר כן דמ"ש מעייל ונפיק אזוזי דשם אמרינן שכיון שבטל הקנין לגבי המוכר בטל ג"כ לגבי לוקח וע"ז רצה הנה"מ לומר שגם כאן בטל לגבי שניהם מדינא אלא משום שלא יהא חוטא נשכר קונה הוא מכאן ולהבא, ואולי אף בחזרתו מדינו אינו חוזר מתירוצו, שגם זה שברצות המתאנה חל הקנין למפרע ואין המאנה יכול משום כך לחזור הוא ג"כ משום האי סברא שלא יהא חוטא נשכר ולא מדינא. אלא שבתחילה ר"ל שהאי טעמא מהני רק מכאן ולהבא ואח"כ חוזר שהאי טעמא מהני ג"כ למפרע, אבל נראה שעיקר הקושיא מתיישבת בפשיטות שבאונאה הלא בטול המקח בא מחמת דין טעות, ובטעות כזו המקח חל ויכול להתבטל ע"י המוטעה, אבל בעייל ונפיק אזוזי פרעון הכסף לתנאי הוא בא, ואם לא פרע לו את הכסף כאשר היה צריך, נמצא שלא נתקיים התנאי, וכיון שלא נתקיים התנאי ממילא המקח בטל לגמרי ככל דיני התנאים בכ"מ: