אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן כה

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן כה

סימן כד

א

בגמרא נדה (ב' ע"ב) ורמי חבית אמקוה מ"ש דבמקוה ודאי ובחבית ספק וכו' מאן תנא חבית ר"ש הוא וכו', יוצא לנו מזה הסוגיא דמקוה וחבית דין אחד להם ומאן דאית ליה גבי מקוה ודאי גבי חבית נמי ודאי ומאן דאית ליה גבי חבית ספק אית ליה נמי גבי מקוה ספק והקשו הראשונים והאחרונים אדברי הרמב"ם שפסק גבי מקוה ודאי כרבנן וגבי חבית ספק כר"ש:

והנ"ל בישוב הדברים, דהנה ביסוד מחלוקת ר"ש ורבנן יש שני לשונות בגמרא, בל"ק אמרינן דטעמייהו דרבנן דמטמאו, משום תרתי לריעותא, ובל"ב אמרינן דטעמייהו דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה משום דהתם בחזקת טהרה קאי והכא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מפקינן ליה מטומאתו. והנה התוס' פירשו דגם בל"ב טעמייהו דרבנן משום תרתי לריעותא. והדברים תמוהים מאד, דאם כן מאי איכא בין ל"ק לל"ב. אבל הרשב"א ז"ל והובא גם בריטב"א יש לו דרך אחרת בזו הסוגיא, דבל"ב לא אתינן עלה מטעם תרתי לריעותא, אלא דמוקמינן ליה לגברא אחזקיה. ע"ש. נראה מדבריו שאף שיש למקוה חזקת שלמה והי' לנו לטהר אפ"ה כשאנו דנים על האדם אנו מעמידים אותו על חזקתו, ולא אמרינן אוקי חזקת מקוה נגד חזקת האדם והוי ספק, אלא כשיש חזקה נגד חזקה מוקמינן ליה לכל חד אחזקיה. המקוה אחזקתה ושלמה היתה והאדם אחזקתו וטמא הוא. ובזה מחולקים הל"ק והל"ב בזה היסוד אם חזקה נגד חזקה הוי ספק או מוקמינן כל חד אחזקיה:

ולזה הן אמת שאם יהי' הטעם במקוה מה שודאי טמא הוא משום תרתי לריעותא, ע"כ יהי' הדין גם בחבית ודאי טבל משום תרתי לריעותא. אבל אם נניח כדעת האיבעית אימא דטעמא דרבנן גבי מקוה דודאי טמא הוא משום דמוקמינן ליה לכל חד אחזקיה ומעמידים האדם בחזקת טומאתו אז יש לדון בדבר. דהנה אם נדון במקוה האיך הוא הדין, נאמר דבין לל"ק בין לל"ב הוי האדם טמא ודאי משום דגבי האדם אית לן למימר דאזלינן בתר חזקתו, חזקת טומאה. אבל גבי חבית יש פנים לדבר, דהנה רש"י פירש דהגמרא דחבית אזיל דוקא אליבא דמ"ד דחומץ ויין שני מינין הם אבל למ"ד דחומץ ויין מין אחד הוא, הלא אין כל ספק בדבר דבין הוא חומץ בין הוא יין הלא תרומתו תרומה. והתוס' הקשו על רש"י מתוספתא דתרומות דכשנתכוין לתרום מן היין ונמצא חומץ אף למ"ד יין וחומץ מין אחד הוי מ"מ הוי הפרשה בטעות ושיטת רש"י צריכה ישוב:

ומה שיש לומר בישוב דברי רש"י לפי דברי הרשב"א דכל חד מוקמינן ליה אחזקיה אם כן גבי חבית נהי כשאנו דנים ע"ד הטבל אנו מעמידים אותו משום ספק אחזקת טבל, אבל כשאנו דנים ע"ד היין אנו מעמידים אותו על חזקתו בחזקת יין. אם כן לפי זה אין כאן טעות בכונתו אף שנמצא עכשיו חומץ. מ"מ אשעת ההפרשה יש לו חזקת יין. וכשאנו דנים על כונתו אנו אומרים שלא נתכוון רק ליין שיש לו חזקת יין, וא"כ אין כאן טעות, זהו מה שא"ל בדעת רש"י. אבל התוס' חולקים על סברא זו, וס"ל דהוא נתכוין לודאי יין. והנה אף לפירוש התוס' יש חילוק בדבר זה אי סבירא לן יין וחומץ מין אחד או שני מינין. שאם נאמר שיין וחומץ שני מינים נמצא שכאן גבי חבית הספק אצלנו אם היתה הפרשה כלל שאם הפריש מחטה על שעורה אין כאן שום מעשה הפרשה כלל. וכיון שהספק אם הופרשה תרומה מן הטבל ונתקן הטבל הוי ספק על הטבל, ולהאיבעית אימא דכל חד מוקמינן ליה אחזקיה, אנו מעמידים הטבל על חזקתו וממילא הוי ודאי טבל, וזו היא סברת הגמרא שמשוה חבית למקוה. אבל אי יין וחומץ מין אחד הוא אז הלא מחמת דין התורה יכול להפריש אלא שאנו מסופקים, שמא לא רצה הוא בתרומה זו, מפני שרצה שתהא התרומה מיין שהוא יפה אם כן הספק הוא אצלנו על זו התרומה, כי מצד הטבל הנתקן אין כאן ספק רק על התרומה צריכין אנו לדון, ואיך שיגמר הדין אצלנו על התרומה יתפשט הדין גם על הטבל וחזר להיות טבל, ואם יגמר אצלנו שהתרומה תרומה, אין כאן בית מיחוש על הטבל:

וכשאנו דנים על זו התרומה אין אנו יכולים להעמידה אחזקתה המיוחדת, כי שתי חזקות, חזקת יין מחייבת אותנו לומר שבשעת הפרשה היתה יין, וחזקת טבל של תרומה זו, שהלא גם היא מתחילה טבל היתה, ואנו מסופקים על טבל זה אם חזר להיות תרומה, א"כ חזקת טבל מחייבת אותנו לומר שחומץ הי' ולא יצא מחזקת טבל. וכיון שבדבר זה גופו ישנן שתי חזקות הוי חזקה נגד חזקה בדבר אחד, וממילא הוי ספק. והרמב"ם שפסק יין וחומץ מין אחד הוא ע"כ לפי שיטת האיבע"א יסבור שאף שגבי מקוה ודאי הוא גבי חבית הוי רק ספק:

וסוגיית הגמרא נוכל לפרש אם לפי התירוץ הראשון של תרתי לריעותא ומשום זה אין נפקותא בין חבית למקוה ואם שנפרש לפי התירוץ השני של סוף טומאה מתחילת טומאה ואליבא דמאן דאמר יין וחומץ שני מינים ושוה גם כן חבית למקוה:

אך מ"מ אין מתיישבת הסוגיא דגיטין דאם מצאן והן אבודין, בסוף כל הגט, דהוי ג"כ ספק, ומ"ש ממקוה דמטמאינן ודאי משום תרתי לריעותא, ומ"ש גבי היה מפריש והולך ומצאן אח"כ שהן אבודין דהוי ספק, וכאן א"א לתרץ כל הנך תירוצים שתירצנו גבי נמצא חומץ. ועיין בחדושי הרשב"א שם בסוגיין דעמד ע"ז. אלא שהיה נראה לומר בדעת הרמב"ם שיסבור דבנאבדו לא שייך לאוקמי אחזקה דהשתא, דלא שייך זה אלא כשהחפץ לפנינו ואנו רואין באופן זה, שנוכל לומר, שכמו שהוא עכשיו באופן זה כן היה גם מקודם, אבל כשאין החפץ לפנינו כלל, ואין אנו יודעים את טיבו, איך נאמר שמעמידין את החפץ על חזקתו, כיון שאין החפץ לפנינו, ומה שאינו, אין זה ענין בגוף החפץ, לומר שגם מקודם היה כך שלא היה לפנינו, שאין האבידה מקרה והשתנות בעצם החפץ. ומשום כך לא שייך בזה ענין חזקה דהשתא, וכיון שכן ליכא כאן תרתי לריעותא, שאין כאן אלא חדא לריעותא, החזקת טבל דמעיקרא:

בנדה (דף ס') מחלוקת רבי ורשב"ג אי תולה בשומרת יום בשני שלה. ופירש רש"י אם השאילה חלוקה לשו"י בשני שלה תולה ואע"ג דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעינה פתוח תולה בה ואע"ג דמקלקלה לה דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא ובסופרת שבעה נקיים אחר זיבה ואע"פ דמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים הואיל ועכשיו טמאה היא. ע"כ. והקשה במל"מ א"ב ואחריו גם הסדרי טהרה ע"ד רש"י אלו דהלא טעם הגמרא הוא משום תולין הקלקלה במקולקל ומה צריך רש"י לומר טעם דמעינה פתוח. ואי הטעם דתולין בשו"י הוא משום מעינה פתוח מאי קאמר בגמרא שם טהור וטמא שהלכו בשני שבילין א' טהור וא' טמא באנו למחלוקת ר' ורבנן מה שייך זה לזה:

ומה שיש לעיין בזה הוא, דהנה הדעת נותנת ודאי דאף אי נימא טעמא דתולין הקלקלה במקולקל, לא שייך זה רק לתלות בו טומאה שהי' מקולקל בה קודם כגון לתלות טומאת מת בטמא מת או טומאת שרץ בטמא שרץ, אבל לתלות טומאת מת בטמא שרץ שלא הי' מקולקל עד עכשיו לגבי טומאה זו, זאת לא מצאנו, שהרי מקלקלינן ליה עכשיו בטומאה חדשה. (ואין להביא לא ראי' ולא סתירה לדין זה ממחלוקת האחרונים אם תולה באשה שטמאה מחמת חומרא דר"ז דלפי טעם המקיל הוא משום דלא תלינן בטמאה מדרבנן א"כ אין שייכות לכאן. ולפי טעם המחמיר הוא משום דחכמים עשאוהו כנדה גמורה וא"כ לענין כתמים דרבנן הלא טומאה אחת היא). והנה מאי דאמרינן שתולה בשומרת יבם בשני שלה, התינח אם היתה שומרת יום מראי' אחת ואף אם נתלה בה כתם זה לא תהי' אלא שומרת יום א"ש מה דתולין בה כיון דלא מקלקלינן לה אלא פורתא. אבל אם היתה שומרת יום משתי ראיות אז אם נתלה בה כתם זה הלא תהי' זבה גדולה וא"כ הלא אנו מביאין לה טומאה חדשה ומה שייך לומר תולין הקלקלה במקולקל. וא"ל שמפני זה פירש רש"י הטעם דהואיל ומעינה פתוח ואין חילוק בין טומאה חדשה לאותה טומאה:

ובזה אפשר שיש ליישב דברי הדרישה שהקשה על מה דאמרינן שתולה בבתולה שנבעלה בעילת מצוה משום שדמיה טהורין מצד הדין. והקשה דהא בלא טעם זה כיון דהאידנא טמאה הלא תוכל לתלות בה, ותירץ דמקלקלה שסותרת ספירתה. והקשה בתוה"ש הא אמרינן שתולה בסופרת ז' ואף שסותרת. ע"כ. ולפי האמור יש לומר בסברת הדרישה, שבאמת לא שייך לומר בזה תולין הקלקלה במקולקל, מפני שטומאת נדה לגבי טומאת דם בתולים, אף שעשאוהו כנדות, מ"מ טומאה חדשה היא. אלא דאילו לא מקלקלה אם נתלה בה בהאי כתם, כגון אם נתלה בראשון שלה, נמצא שאין כתם זה מטמאה אם נתלה, אם כן לא גרעי הני דמים מדמים טהורין שאנו תולין באשה שדמיה טהורין, ולמה לנו לחדש סברא חדשה ולומר שאף שטמאה מדרבנן, כיון דמדאורייתא טהורה תולין. ועל זה מתרץ בדרישה שפיר דמקלקלה לה שסותרת, אם לא הי' בראשון שלה, והני דמים יטמאוה אם נתלה בה ולא הוי כדמים טהורים, וסברת תולין הקלקלה במקולקל לא שייך הכא כמו שנתבאר:

ב

ובעיקר הקושיא, אם כפי מה שפירש רש"י הטעם משום דמעינה פתוח אם כן מאי קאמר בגמרא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין וכו' באנו למחלוקת ר' ורבנן, מה שייך זה לזה הלא טעם זה לא שייך בב' שבילין, הי' א"ל באופן זה. דבאמת לא שייך לומר תולין הקלקלה אלא גבי ב' שבילין דמן הדין הי' לנו לטהר כמו שביארו התוס' משום דספק טומאה ברה"ר טהור ורק משום דבאו לישאל בב"א אנו מטמאים מדרבנן, משום דהוי תרתי דסתרי וכמו שביאר זה בחי' הר"ן, א"כ אנו תולין הקלקלה במקולקל וממילא לא הוי תרתי דסתרי, כי את זה נטהר וזה נטמא משום תליית הקלקלה במקולקל. אבל גבי כתם, דבאמת כל כתם ספק הוא אימר מגופא, אימר מעלמא, וחכמים טמאוהו כודאי, וגם כאן כשהספק אם ממנה או מהאחרת הוי לגבי כל אחת כתם גמור כי מה לי אימר מעלמא, או אימר מהאחרת. ורק במקום שיש מקום לתלות טהרו חכמים משום תליי' א"כ וכי בשביל שזו מקולקלת נטהר כתמיה של זו. דלא שייך סברת תליי' הקלקלה רק שלא יהא תרתי דסתרי וממילא נטהר דבר זה, אבל לא לטהר כתמה של זו. אלא שהטעם דתולין בכתם הוא, משום שכך תקנו חכמים שבכתם שאפשר לומר שאין זה כתם כלל, תהא טהורה, שחכמים לא טמאו אלא ודאי כתם, אבל כשהוא ספק טיהרו. וזה דוקא רק כשהוא ספק טמא ספק טהור, שיש לתלות בדבר טהור, אבל כשיש כאן כתם ודאי, אלא ספק של זו או של זו, אין לנו לטהר, שכל אחת תתלה בחבירתה, והוי תרתי דסתרי, לזה אתיא הסברא דתולין קלקלה במקולקל, ואין זה תרתי דסתרי, שזו תולה במקולקל, וזו תולה במתוקן. ובלאו הך סברא דתולין קלקלה במקולקל, לא רצו בגמ' לומר שלא יהא תרתי דסתרי, מטעם שזו תולה במי שמעינה פתוח, ויותר מסתבר שמזו הי', שלא נראה כן לומר, משום שכבר ביום זה השני לא ראתה כלל, והוצרך לומר הטעם משום שתולין קלקלה במקולקל, שאין זה מפני הראיה שזה ממנה, אלא ענין דיניי, דין בדיני התלייה, שצריך לתלות במקולקל, אף שאין זה מוכיח בסברא ובמציאות הדברים, אלא שהדין הוא שכיון שהוא מקולקל תולין בו, ומטעם זה אין זה תרתי דסתרי:

בבכורות (דף מ"א) איצטריך קרא למעוטי ספיקא והקשו בתוס' אהא דממעטינן בנדה מביאת מקדש טומטום דאינו מטמא לא באודם ולא בלובן משום דאמרינן זכר ודאי נקבה ודאית. ע"כ. ולפ"ד הדברים תמוהים למאד דלא שייך לשאול איצטריך קרא למעוטי ספיקא אלא היכא שיש דין מיוחד לזכר ודין מיוחד לנקבה, וכשממעטו הכתוב מדין זכר מפני ספיקו ביאורו שאין הכתוב נותן לו דין זכר מפני שאפשר שאינו זכר וכשממעטו הכתוב בדין נקבה ג"כ באורו שאין הכתוב נותן לו דין נקבה מפני שאפשר שאינו נקבה, אז יפה נשאלת הקושיא וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא, כיון שכל עיקר שממעטו הכתוב הוא מפני ששמא אינו זכר הלא קמי שמיא גליא. אבל גבי ביאת מקדש הלא אין חילוק בין זכר לנקיבה בדין שלוח כלל, וא"כ כשממועט הכתוב טומטום מטעם זכר ודאי נקבה ודאית אין באורו שאין הכתוב מחייבו בשלוח מפני ששמא אינו זכר שהלא אף אם אינו זכר יש לחייבו בשלוח. אלא ודאי באורו שאף שיש לחייבו בשלוח ממ"נ ואין ספק בדינו אעפ"כ פטרו הכתוב מגזה"כ לא מדין ספקו אלא שמציאות ספקו פוטרו וא"כ מה לי שקמי שמיא גליא, אבל המציאות של ספק יש לו לטומטום ומפ"ז פטרו הכתוב. ואין לומר שגם בשלוח הטעם משום דכשראה אודם או לובן אין אנו מטמאים אותו בלובן משום ששמא אינו זכר ובאודם משום ששמא אינו נקבה. א"א לומר כן דהלא לא נתמעט טומטום כ"א מדין שלוח ולא מדין טומאה דליטמא בודאי מטמאינן ליה, כדאמר רב בסוגיא דהמפלת (כ"ח.) דמספק אין שורפין את התרומה, משמע אבל ספק טומאה יש, וכשראו בבת אחת לובן ואודם שורפין את התרומה, אלא דאימעט מקרא מדין שלוח:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה