חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן כד
א
בקושיית התוס' באומר פתח פתוח מצאתי דאסור באשת כהן משום ספק תחתיו ספק לאו תחתיו ונוקי בחזקת כשרות ותירצו דאוקי בחזקת הגוף שהיתה בתולה והשתא נבעלה ע"כ. והקשו האחרונים דהא הוי תרתי לטיבותא דאוקי בחזקת כשרות ובעולה לפניך דהוי חזקה דהשתא, ונאמר כמו שהיא עכשיו בעולה כן היתה בעולה גם מקודם ודמיא להא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמטמאינן ודאי מטעם תרתי לריעותא וה"נ נתיר בודאי משום הנך תרתי ע"כ:
והנה הרשב"א הקשה על הרמב"ם שפסק במקוה דהוי ודאי טמא משום תרתי לריעותא ובחבית פסק דהוי ספק, וקשה דבגמ' נדה משוי להו להדדי, וקאמר דברייתא דקתני ספק הוי כר"ש, וא"כ כיון דפסיק במקוה כרבנן, א"כ בחבית נמי צריך להיות ודאי טבול ע"כ, ותירצו במהרי"ל דיסקין ובאחיעזר דכיון דסברינן דטובת הנאה אינה ממון, א"כ נשתנית התרומה מרשות לרשות מרשות ישראל לרשות כהן ואין מחזיקין מרשות לרשות דסבירא לן דכאן נמצא וכאן היה, דכיון שמצאנו הריעותא ברשות כהן, אמרינן שכאן היה הדבר ולא מקודם והוי תרתי נגד תרתי, והילכך הוי שוב ספק, והסוגיא אזלא אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון ולא הוי שינוי רשויות ולא שייך לומר כאן נמצא וכאן היה והוי תרתי נגד חדא הילכך הוי ודאי טבל, ע"כ. והנה עפ"ז היה אפשר לומר גם בדברי התוס' דידן דלכך לא הוי תרתי לטיבותא משום דלאיסור יש עוד חזקה דכאן נמצא וכאן היה, שכיון שנמצאת בעולה ברשותו אמרינן דברשותו נעשה הדבר ותחתיו נבעלה, והוי תרתי נגד תרתי ואסורה שוב מספק:
אלא דנראה דבאיסורין לא שייך לומר שתכריע הרשות, דאין הרשות מכרעת, אלא במקום שהספק מצד דין רשות, שהוא דין ממוני, אמרינן שכיון שנמצא ברשותו של זה, אמרינן שברשותו נעשה, כיון שהספק הוא ענין של רשות, אבל כשאנו עסוקין באיסורין, שאין הספק בענין של רשות וכח רשותו, אלא שהספק הוא בענין איסור, ואין האיסור מחמת רשותו, אלא מחמת איסור אישות, אף שהוא תלוי ברשותו, לא תוכל הרשות להכריע, ולא שייך לומר כאן נמצא וכאן היה באופן כזה. ולא משכחינן דין דכאן נמצא וכאן היה אלא כשהשאלה והספק ממקום למקום, אמרינן דכיון שנמצא במקום זה, כאן היה, אבל לא מרשות לרשות:
ועפ"ז היה נראה לערער גם על תרוצם של המהרי"ל דיסקין והאחיעזר, דכי דייקינן אי הספק גבי הפרשת תרומה ספק ממוני, דאין כאן דין ודברים בין השבט והבעלים, אלא שהספק להבעלים עצמם אם יצא מצות הפרשת תרומה או לאו, והוי ספק במעשה וחלות המצוה והוי ספק ככל שאר ספקות איסורין שאין הרשות מכרעת, ואף שיש כאן גם ספק ממוני, אבל אין אנו דנים עליו, אלא על הספק של חלות המצוה:
וזה דלא כדברי המקור חיים שהקשה לדברי המ"א בנמצאת חיטה בקערה דאם טלטלוה ממקום למקום ונצטננה מותר דלא מחזקינן ממקום למקום, וא"כ גבי חבית ונמצא חומץ נמי נימא הכי דאם טלטל ממקום למקום ואח"כ נמצא חומץ דלא מחזקינן ממקום למקום ועוד דגבי מומין (בכתובות ע"ז) שממנו מקור דהאי דינא תולה ברשות לומר כאן נמצא וכאן היה ולא במקום כלל ותירץ דבאמת הדבר פשוט דהא התוס' ריש נדה ד"ה אמאי כתבו דבנדה אף ששינתה מקומה לא שייך לומר כ"נ כ"ה דאין מחזיקין ממקום למקום משום דאשה כל מקום שהיא טומאתה עמה עיי"ש אלמא דלא שייך אין מחזיקין ממקום למקום במידי דאתי מגופה כ"א במידי דאתי מעלמא משו"ה ביין ונמצא חומץ בהמה ונמצאת טריפה לא שייך סברא דממקום למקום כ"א במידי דאתי מעלמא ונפל לכאן שייך סברא דאין מחזיקין ממקום למקום הילכך במומין דאין המקום גורם כ"א הרשות ומזלא דבעל גרים תדע דמציא אמרה לי' נסתחפה שדהו משו"ה תולין סברא דממקום למקום ברשות ולא במקום וכן בטבח וחמור שם דמזלא דמוכר ולוקח גרים הרשות גורם לחלק ולא המקום עכ"ד:
ולפי דבריו תראה שהוא ענין סבריי מאי דאין מחזיקין מרשות לרשות וממקום למקום, ולפ"ז גם באיסורין שייך שפיר האי דאין מחזיקין מרשות לרשות. אבל עיקר קושייתו לפי דברינו מתיישבת שפיר, דאם הספק הוא במקום אז אין מחזיקין ממקום למקום, ואם הספק הוא ברשות אז אין מחזיקין מרשות לרשות, ואם הספק הוא ברשות אז אין שייך לומר אין מחזיקין ממקום למקום, ולהיפך אם הספק הוא במקום אין שייך לומר אין מחזיקין מרשות לרשות, שהרי כאן נמצא וכאן היה דין חזקה הוא ואיך שייך להכריע הרשות כשאין ספק ברשות, והלכך גבי חומץ ונמצא יין כיון שאין הספק לא ברשות ולא במקום ודאי דאין שייך לומר כאן נמצא וכאן היה, שאין ביד הרשות ולא ביד המקום להכריע כלל כיון שאין הספק נופל בהם כלל, ואתי שפיר הכל:
והיה נראה לומר עוד סברא דלא שייך בנדון דידן לומר כאן נמצא וכאן היה, משום דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ליתן דין זה שאנו רואים עכשיו שלא יהא יותר מדין זה, וגבי נדון דידן, הלא אין אנו רואים שום פסול, ואי נימא שנעשה מעשה זה שנעשה בעולה על ידו הלא אנו נותנים לה דין יותר גדול ודין חדש ממה שאנו רואים עכשיו, שמה שרואים אנו אותה בעולה אינו אוסרתה ואם נאמר כאן נמצא וכאן היה נולד בזה דין חדש, באופן כזה לית לן כאן נמצא וכאן היה, ובזה נוכל ליישב קושיית הנמ"י שמקשה על הרמב"ן שמפרש האי דלא חיישינן לתרי יצחק עיין בשמעתא ז' משום דכאן נמצא וכאן היה, וקיי"ל הכי, ואלו במה שאמר רבא גבי מומין (כתובות ע"ה) כאן נמצא וכאן היה, לא ס"ל הכי משום דבתרי יצחק אין לנו ליתן רק מה שאנו רואים, אבל גבי מומין אנו מוסיפין לומר שאם אנו רואים המומין אחר שנתארסה כמו כן היו בה המומין קודם שנתארסה ונמצא שאנו מוסיפין בה דין חדש, בזה לא סבירא לן לומר כאן נמצא וכאן היה באופן זה:
ובעצם דברי הרמב"ם שמחלק בין מקוה שסובר שודאי טמא ובין חבית שסובר שאין זה אלא ספק היפך דברי הגמ', היה נראה לומר דלא אמרינן תרתי לריעותא אלא כששתיהן מעידות על דבר אחד, כגון במקוה הריעותא דחסר לפניך מעידה על הגברא שלא נטהר ונשאר בחזקת טומאתו, וכן חזקת טומאה דגברא מחייבת שלא יצא מחזקת טומאתו כ"א ע"י מקוה שלמה וכשרה ונמצא ששני הענינים נצמדים זע"ז, אבל בחומץ ויין, כיון דאית לן דחומץ ויין מין אחד הם וכן פסק הרמב"ם, נמצא שאם ירצה יכול להפריש גם מחומץ על יין, אלא שהגריעותא הוא כאן שלא אמר שרוצה להפריש חומץ על יין, נמצא שמצד חזקת טבל אינו מוכרח שאם חומץ הוא לא תהא התרומה תרומה, שהרי אין חזקת טבל מחייבת שלא יתבטל האיסור עד שיהא יין גמור, שהרי אם רוצה יכול להפריש אף חומץ, ויופקע דין טבל, אלא שמצד אחר אין זו הפרשה, מפני שלא אמר בפירוש, ואין זו כ"א גריעותא מצד מעשהו ולא מצד דין טבל, בכי האי גוונא אין הריעותות מצטרפות לדין תרתי לריעותא, ומשו"ה פסק הרמב"ם במקוה ודאי טמא ובחבית ספק טבל:
וביותר יובן הדבר בהתבאר דברי הרמב"ם פ"ה מה' תרומות הלכה כ"א וז"ל אין תורמין חומץ על יין אבל תורמין יין על חומץ שהיין והחומץ מין אחד הן, היה בלבו לתרום מן היין על היין ונמצא בידו חומץ אינה תרומה היה בלבו לתרום חומץ על חומץ ונמצא החומץ שתרם יין תרומתו תרומה ע"כ. וצריך להתבונן בטעם שאם היה בלבו לתרום יין ונמצא חומץ שאין תרומתו תרומה, שאם נאמר שהוא משום טעות שבזה לא רצה והוי כאלו לא כוון לתרום, אם כן גם אם היה בלבו לתרום חומץ ונמצא יין, ג"כ יהא טעות, שהרי הוא לא רצה לתרום יין ולא כוון לזה, אלא ודאי שטעות זו אינה מבטלת את התרומה, משום שכיון שהיו פיו ולבו שוין להפריש חביתו זו בע"כ הויא תרומה, וא"כ שוב יקשה בטעם שאם כוון להפריש יין ונמצא חומץ דלא הויא תרומה, והיה נראה בטעם הדבר שכיון דמאי דמהני מן הרעה על היפה הוא משום דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, אם אינה תרומה נשיאות חטא למה. ונמצא שדין חלות התרומה מן הרעה על היפה הוא מפסוק אחר, ונמצא שדין תרומה זו הוא דין אחר מדין תרומה כשהוא מפריש מן היפה על היפה, שתרומה מן היפה על היפה נלמד מפסוק אחד ומן הרעה על היפה נלמד מפסוק אחר, וכיון שהוא רצה להפריש תרומה הנלמדת מפסוק זה, אין מעשה זה מועיל להיות חלות תרומה הנלמדת מפסוק אחר, אבל כשמבקש להפריש חומץ על יין והפריש יין, הלא יין מכל פסוק מהני ואין זה מעשה אחר, אבל כשמבקש להפריש יין ונמצא חומץ, הלא זה מפסוק אחר נלמד. ולפ"ז הלא נמצא, שמצד דין טבל היה יכול להפריש גם חומץ, אלא שמצד מעשה הפרשתו אמרינן דלא הויא תרומה, אבל חזקת טבל אינה שוללת שיפריש אף חומץ, והלכך אין מצטרפות לתרתי לריעותא. אבל סוגיית הגמ' סברה דיין וחומץ שני מינים הם כמו שפירש רש"י במקומו שם בריש נדה, ועיין בתוס' שם שהקשו על זה הלא אף אם נסבור דיין וחומץ מין אחד הוא, מ"מ אם כוון להפריש יין ונמצא חומץ לא מהני עיי"ש, אבל לפ"ז אתי שפיר דאילו הוי סבר דמין אחד לא היה נחשב לתרתי לריעותא, אבל כיון דסוגיא סברה דשני מינים הם, א"כ אף אם ירצה להפריש חומץ על יין ג"כ אי אפשר, ונמצא שחזקת טבל שוללת מלהפריש חומץ על יין, ונמצא ששתיהן החזקת טבל והחומץ לפניך מעידות דבר אחד, והלכך שפיר מצטרף לתרתי לריעותא, ושפיר מקשה דליהוי ודאי אסור משום תרתי לריעותא, ומוכרח לתרץ דר"ש היא:
וקושיית האחרונים על התוס' דנימא תרתי להיתירא משום דבעולה לפניך, הי' נראה לתרץ דאין בכח חזקה דהשתא, אלא כשהספק הוא איך היה קודם לזה אם כדהשתא אם כדמעיקרא, בזה מעמידים על חזקה דהשתא לומר שכמו שעכשיו הוא כך, כמו כן גם קודם לזה היה כך, אבל כאן גבי בעולה לפניך, הלא אין הספק לנו אם היתה בעולה קודם לזה שבודאי הלא היתה בעולה, לפי דבריו של הבעל, קודם לזה, ואין הספק לנו כאן ג"כ מתי היתה בעולה אלא מתי נבעלה, לדעת מהות הבעילה, אם היתה בעילת אשת איש, או בעילת פנויה, לדעת אם היתה ביאת איסור סוטה, או ביאת היתר לבעלה, נמצא שאין אנו דנים על זמן הבעילה, כ"א על מהות ודיני הבעילה, ועל זה אין בכח החזקה דהשתא לדון, אף שהדברים תלויים זה בזה, מ"מ אין בדין החזקה לדון כ"א על מה שאנו מסתפקים בדין ולא על מה שאנו מסופקים במציאות הדברים, שהרי חזקה אינה באה כ"א להכריע את הדינים, ועל הדינים שאנו מסופקים כאן, אין חזקה דהשתא של בעולה לפניך, מעידה לנו כלום, הלכך אין כאן תרתי לריעותא להצטרף להתיר:
ב
ועוד יש לתרץ דברי הרמב"ם דמחלק בין מקוה לחבית, דהנה כתבו הראשונים דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אבדה חזקת פנויה דידה, כיון שהיה מעשה זריקה ודאי, מרע זה את חזקתה, עיין תוס' כתובות (כ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו. וחזינן מזה דבמקום שנעשה מעשה ודאי, אלא שספק לנו אם מועיל אם לאו איתרע חזקה דמעיקרא, ואם כן צריך עיון במקוה וחבית, כיון שהיה ודאי מעשה טבילה, וכן היתה ודאי פעולת ההפרשה, נימא דאיתרע חזקת טומאה דגברא ואין כאן תרתי לריעותא, וכן גבי חבית נימא דאיתרע ודאי חזקת טבל דמעיקרא, ואין כאן תרתי לריעותא:
והנה בחולין (י' ע"א) גבי מחלוקת ר"ה ור"ח בשוחט בסכין ונמצאת פגומה דר"ה סבר אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח סבר כשרה וכו' עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק אינו פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי מתיב רבא לסיועי לר"ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא ודאי, שאני התם דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל הכא נמי העמד בהמה על חזקתה ואימר לא נשחטה הרי שחוטה לפניך הכא נמי הרי טבל לפניך הא אתילידא בה ריעותא ה"נ איתילידא בה ריעותא סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי עכ"ד הגמרא. וחזינן בזה שקלא וטריא בין המקשן ובין התרצן אם כשנמצא עליו מאותו המין אם נקרא זה טבל לפניך או לא. ובאור הספק אם נקרא זה מעשה טבילה ודאי אלא שהספק אם מועיל, וממילא כיון דהוי מעשה טבילה ודאי, איתרע חזקת טומאה דגברא, או דנימא שכיון שאפשר שהיתה החציצה עליו קודם טבילה, ואם היתה החציצה אין זה מעשה טבילה כלל שהרי לא היה כולו במים, שמקום החציצה הוי כאילו לא בא במים, הוי ספק אם היה כאן מעשה כלל, וכיון שכן לא איתרע כלל החזקה, והמקשן סבר דהוי מעשה ודאי ואיתרע החזקה והתרצן סובר דהוי ספק במעשה ולא איתרע החזקה. וכמו כן בנדון דסוגיית גמ' נדה במקוה שנמדד ונמצא חסר, אפשר לנו לומר ג"כ דהוי מעשה ודאי של טבילה וספק אם מועלת בדין, וממילא איתרע החזקה דטומאת גברא ואפשר לומר דהוי ספק במעשה, שאם לא הי' בהמקוה ארבעים סאה לא הויא מקוה כלל, ואין זה שם טבילה במקוה:
ועתה אפשר לנו לומר דסוגיא דגמ' נדה (ב' ע"ב) ס"ל דכיון דודאי טבל מיקרי ודאי מעשה טבילה ומרע לחזקת טומאה דגברא, כדעת המקשן בגמ' דחולין, ואעפ"כ ס"ל לברייתא דודאי טמא, ומוכרחים אנחנו לומר שאף דאיתרע החזקת טומאה דגברא, מ"מ מיקרי עדיין תרתי לריעותא לטמא ודאי את האדם והטהרות, וכיון שכן אף בחבית יין ונמצא חומץ, אף שבודאי איתרע החזקת טבל מחמת מעשה ההפרשה שהי' בודאי, מ"מ עדיין נחשב לתרתי לריעותא, כמו גבי מקוה, שהרי שם ג"כ איתרע החזקת טומאה דגברא, ומ"מ נחשב לתרתי לריעותא. אבל הרמב"ם פסק כמסקנת הגמ' דחולין דסוברת דלא מיחשב מעשה טבילה, כיון שאם היתה עליו חציצה אין זה מעשה טבילה כלל, וה"נ דכוותה במקוה שנמדד ונמצא חסר, כיון שאפשר שהיתה המקוה חסירה בשעת טבילה הרי זה ספק במעשה טבילה ולא מרע החזקה הילכך שפיר הוי תרתי לריעותא, אבל במקום דאיתרע החזקה דמעיקרא לא יחשב לתרתי לריעותא. וכיון שכן גבי חבית יין ונמצא חומץ ודאי על כל פנים איתרע החזקת טבל, שהרי בודאי היתה כאן הפרשה, שהרי אף אם היה חומץ בשעת הפרשה, ג"כ הוי מעשה הפרשה, שהרי כיון שס"ל דיין וחומץ מין אחד הוא, הלא יכול הי' להפריש אף חומץ לתרומה, אלא שיש כאן חסרון מצד דין אחר מה שאינו חל כשסבור היה שהוא יין ונמצא חומץ, ומ"מ אין זה מבטל שם מעשה הפרשה ומיתרע החזקה טבל, הילכך אין כאן תרתי לריעותא, ומשו"ה פסק במקוה ודאי, שכיון שהחזקת טומאה דגברא לא איתרע הוי תרתי לריעותא, ובחבית פסק דהוי ספק, ששם איתרע החזקת טבל ואין כאן תרתי לריעותא. ואין דומה חבית למקוה, דבמקוה אם היתה המקוה חסר, אין לו שם מקוה כלל, ובחומץ על יין הוי ג"כ מעשה הפרשה, שהרי יכול היה להפריש חומץ, אלא דלא חל משום דכסבור שהוא יין. אבל מ"מ מעשה הפרשה מיחשב ואיתרע החזקה ואין כאן תרתי לריעותא:
ג
בכתובות (דף ט' ע"א) בסוגיא דפתח פתוח הקשו התוס' באשת כהן דאסרינן משום דהוי ספק אחד ונוקים בחזקת כשרות לכהונה, ותירץ הגרע"א דהא הוי ספק ספיקא ספק תחתיו ספק לאו תחתיו ואת"ל לאו תחתיו ספק לנכרי נבעלה, והתוס' דלא נחתי להכי משום דס"ל דאיירי אף בעיר שכולה ישראלים, דליכא ספק נכרי ע"כ. ולדברי הט"ז סי' ק"י ס"ק ט"ו שכתב לחלק דלא מהני ס"ס במקום חזקה במקום שס"ס בחזקה עצמה כגון בבהמה שבחייה בחזקת איסור עומדת ואח"כ נסתפקו אם נשחטה כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיתה קודם לא יצאת ממנו בודאי משא"כ אם החזקה של איסור מחמת ד"א דהיינו שהיתה לו חזקת אבר מן החי ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת ד"א כגון שנתערב תחילה ואח"כ נתערב בתערובות אחר ודאי מהני ס"ס עיי"ש שהאריך. ולפ"ז אין דברי הרע"א והפ"י יכולין להאמר שהרי כאן הספק בעצם החזקה, אם נסתרה בפעולה זו אם לאו, והוי כמו ספק בשחיטה עצמה דאין ס"ס מועיל לסתור החזקה, וע"כ אין דבריהם אמורים אלא לפי הפוסקים החולקים על הט"ז וסוברים דבכל ענין מהני ס"ס במקום חזקה:
מיהו אפשר היה לחלק ולומר דאינו דומה נדון דסוגיא דידן לנדון דהט"ז, דחזקת איסור דבהמה פירושה שאין להבהמה שום היתר להאכל עד שתשחט בדיני השחיטה הראויים, ובזה תוכשר, נמצא שהכשר שחיטה הוא דין בחזקת דין איסור, וכשאנו מסתפקים בדין שחיטה אם היה כראוי, הרי הספק אצלנו, אם בזה האופן של שחיטה, ג"כ היה בדין החזקה, שלא תותר ע"י זה, או שזה לא היה בכלל החזקה, ולפ"ז הוי שפיר הספק בעצם החזקה. אבל חזקת כשרות אין דינה שלא תפסל בלתי מעשה פסול זה, שאין החזקה של כשרות באה לומר על דבר דיני פסול ובאיזה אופן יהי', ולא באה רק להעיד על כשרותה, וכיון שכן אין הס"ס שבאים לפסול אותה מכהונה, סתירה בעצם החזקה אלא ספיקות מצד אחר, דמהני לסתור החזקה. וכמו כן מה שהביא הט"ז אחר כך בדבריו מחזקת אשת איש דהוי סתירה בעצם החזקה, כשיש ספק מיתה או גירושין, התם נמי הכי הוא, דדין אשת איש הוא, שלא תותר לעלמא, בלתי מיתה או גירושין, הוי כמו ספק בעצם החזקה, ולפ"ז אתי שפיר דברי הגרע"א ופ"י אף לפי דברי הט"ז:
ויש ראיה לדברים אלו ממה שכתב הרשב"א ביבמות (דף ל') גבי הא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וז"ל איכא דקשיא ליה והא באיסור אשת איש קיימא, הלכך כיון דבחזקת איסור קיימא, השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואע"ג דאיסורא קמא איסתלק להו, דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור אבר מן החי עד שיודע לך במה נשחטה ואף ע"ג דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבר מן החי וכו' עיי"ש ותירץ ולשון אחר נ"ל לפרש דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראיה ודכוותה הכא כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הות ואילו מת בעל הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראיה וכן הדין בקידושין כי האי גוונא עכ"ד הרשב"א. נראה מדברים אלו דהחזקה באשת איש ובחזקת איסור דבהמה, שלא יותרו בלתי רק בהיתר זה כל חד בדידיה, אשת איש בגירושין או מיתה, וחזקת איסור דבהמה בשחיטה, ובחזקת כשרות אין לומר כן, שחזקת אשה זו להפסל בבעילת פסול לה, שאין חזקת כשרות עומדת לכך להפסל בבעילה, ואינה מעידה כי אם על עצמה ולא על הפסול שיולד בה:
והיה נראה ע"פ סברא זו שיש חילוק בין החזקות ליישב מה שהקשו הפ"י והגרע"א על מה שתירצו התוס' קושייתם דליקום בחזקת כשרות, משום דאמרינן אדרבה אוקמה בחזקת הגוף דעכשיו שנבעלה. והקשו דאמאי לא נימא הרי בעולה לפניך ואוקמי אחזקת היתר דנבעלה מכבר כשאינה תחתיו כמו במקוה שנמדד בריש נדה ע"כ. ומתיישב הקושיא בשים לב לצירוף החזקות גבי מקוה חזקת טומאה דגברא וחזקה דהשתא דמקוה, דצירוף לא שייך אלא בענין אחד, אבל לא בשני ענינים שאינם מתאימים. וצריך לומר דכל עיקר דין חזקת טומאה הוא שטמא כך וכך ימים ונשאר בטומאתו עד שיטבול במקוה כשירה, וכשיטבול במקוה כשרה מוכרח להיות טהור, ונמצא שדין טהרה במקוה שלמה ולא חסרה הוא דין מדיני חזקת טומאה. וכיון שכן חזקת כשרות דמעיקרא דמקוה וחזקה דהשתא דחסר לפניך דמקוה נוגעות בעצם חזקה דגברא, והלכך מצטרפות שהן מתאימות, ושתיהם מעידות על ענין אחד, ונושאות ונותנות במעשה הטבילה, ויש להן צירוף בענינם. אבל חזקת כשרות הלא אין דינה לומר שלא תפסל כי אם באופני פסול אלו, שאין חזקת כשרות נושאת ונותנת על דבר דיני פסול, וכשרות הוא ענין לעצמה, כי היא ענין עצמי, שהיא כשרה לא מפני דיני הפסול:
ועפ"ז יש ג"כ לעורר במה שכתב בבית הלוי ח"ג סי' י"ז סעיף ד' דבאומרת מוכ"ע אני מעיקרא אע"ג דלא שייך כאן חזקת הגוף כיון דבע"כ נעשה בה איזו מעשה קודם שנתארסה מ"מ שפיר קאמר דנאמנת משום חזקה דיש לה חזקת הדין דלא נשתנה דין כתובתה דמקודם היה דינה דאם תנשא תהיה כתובתה מאתים והרי עתה בודאי ניסת ויש להעמידה על דינה הראשון עיי"ש שהאריך, וכתב אח"כ ואע"ג דקודם אירוסין אין לה שום דין כתובה ועיקר דין כתובה בא לה בעת האירוסין, ואז כבר היה הספק, מ"מ גם בכה"ג מיקרי שפיר חזקה וכדאיתא ביבמות (דף ל"ב) גבי צרת ערוה שזרק לה הבעל גט להערוה ספק קרוב לה דקאמר רבה שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והוכיחו התוס' אע"ג דהספק נולד כשהיה הבעל עדיין חי ואז היתה אסורה לשוק מ"מ חשיבא חזקה דיש לה חזקה דכשימות הבעל תהיה מותרת לשוק בלא חליצה, וכמו כן הרי כשנולדה היתה לה חזקה דכשתנשא יהיה לה כתובה מאתים ועכשיו ניסת מקרי חזקה:
ולפ"ד אין הנדון דידיה דומה לראיה, דשם בצרת ערוה דין אשת איש כולל כל הדינים המסתעפים מזה, ובתוכם גם דין זה שאיסור זה יותר ע"י מיתה גם הוא דין מדיני אשת איש, נמצא שבכלל מה שאנו אומרים חזקת אשת איש כלול גם דין זה דהיתר לשוק, ושייך לומר דבאו בחזקתה דהוי מחיים, אבל בבתולה איזה דין הוה לה מקודם שנאמר שהיה לה מקודם דין החזקה שלא תפחות כתובתה ממאתים:
וגם עצם חזקה שהמציא אינה מובנת כפי מה שכתב באחיעזר חלק יו"ד סי' ב' דסכין של שחיטה אין לו שום חזקת הכשר, שמה שהסכין פגום, אין זה דין איסור ולא דין פסול בסכין, שהסכין אין לו שום דין, אלא שזה דבר ממילא שכשישחוט בסכין פגום ממילא יעקור הסימנים, ואין כאן חזקה דדינא על הסכין. ודכוותה גבי בתולה נמי, וכי זה הוא דינה שתקח כתובה מאתים, וכי הדין הוא בגופה, לומר שנעמידנה על דינה הראשון, אלא שזה דין הוא חוץ ממנה שהנושא בתולה צריך ליתן מאתים זוז אבל בה אין שום דין ולא חזקה:
ב) ועוד יש לעיין בקושייתם שהקשו דהוי ס"ס דאימר תחתיו ואף אם לאו תחתיו אימר לנכרי, דלכאורה אין שני הספקות אלא שם אחד, דבין נבעלה תחתיו ובין נבעלה לנכרי, הוי הפסול משום דנבעלה לפסול לה, דפסלה מן הכהונה, ואין זה אלא ספק אחד, אם נבעלה לפסול לה אם לאו, ואין זה ס"ס דבאשת כהן הא לא מפלגינן בין רצון לאונס, לעשות מזה שני ספיקות, ואם כן בספק תחתיו, נכללו שני הענינים בין רצון ובין אונס, ותחתיו באונס, וביאת נכרי ספק אחד הוא דנבעלה לפסול לה:
והיה נראה מפני זה, דהיכא דספק אחד לפנינו, כגון כאן שהספק שמא תחתיו, אנו מסתפקים בו, מפני שמצאנוה בעולה תחתיו, והספק בעצמו מספק לנו, שמא כמו שנמצא הספק עכשיו, כך נולד עכשיו והיא תחתיו ועלינו בע"כ להסתפק זה ביחוד מחמת הריעותא שנמצאת, ואחר כן אנו באים להוסיף ספק אחר, שלא נראה לפנינו, אלא שאפשר להסתפק מעצמנו, מפני שהדבר אפשר לא הוי ספק אחד בכה"ג, מפני שעלינו להסתפק ספק הראשון לבדו מחמת הריעותא. ודוגמא לזה, תירוץ החות דעת על קושיית הפלתי מהא דספק על ספק לא על, או דספק היה בחלל הגוף, שתירץ שכיון שעלינו להסתפק תחילה אם היה כלל ריעותא אם לאו, ואחר כך להסתפק אם נטרף אם לאו, הילכך אין זה ספק אחד, וה"נ גבי דידן, כיון שעלינו להסתפק הספק שנראית בו הריעותא תחילה ואח"כ להסתפק אם נתחדש עוד דבר, שלא נראית ריעותא מיוחדת, זה מחלק בין הספקות שלא להיות משם אחד:
ובפלתי עמד על דברי הת"ה שכתב בבהמה דילדה זכר ונקבה דהוה ס"ס ספק לא היתה מבכרת כלל ואת"ל מבכרת דילמא נקבה ילדה תחילה וביקש לדחות דהוה בגדר שם אונס חד הוא דאנו דנים ע"ז הולד אם נולד ראשון או לא וכתב מהר"י דדחה הך סברא. עכ"ד. וגלה לנו הגאון הנ"ל דדחה הך סברא מהלכה אבל לא גלה לנו מ"ט ולמה דחה אותה, עכ"ד הפלתי. ולפי האמור יש לנו לומר דגם כאן הספקות מתחלקות משום דספק אחד שמא נקבה ילדה תחילה, הלא הריעותא לפנינו, שכיון שאנו רואים שנקבה נולדה יחד עם הזכר, הלא צריכים אנו ודאי להסתפק שהנקבה נולדה תחילה, כמו שאפשר שהזכר נולד תחילה, ואחר כן עלינו להסתפק שמא לא היתה מבכרת כלל, והילכך אין זה שם אחד: