חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן כג
בגמ' בעי אי יש יד לצדקה וכתב הר"ן שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל לחומרא והוא ז"ל תמה על זה שספק ממון עניים הוי ספק ממונא ולקולא עיי"ש. ויש להסתפק בדעת הר"ן אי דעתו דאין בממון עניים איסור כלל דאילו היה כאן הוה לן למיזל לחומרא משום ספק איסור ואין הספק ממון מכריע את הספק איסור או דאית לי' דיש איסור בממון עניים אלא שהספק ממון דפסקינן לקולא מכריע את דין האיסור, וכן יש לעיין ג"כ בבאור דעת הרמב"ן בנדון צרוף ספק ממון ואיסור:
והנה כאן בבעית הגמרא גבי צדקה דאיירי כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין דפרשינן לדעתי' דוהדין נמי קאמר אם יש יד, ואיירי הגמרא בנדבה דאמר הרי זו, לפ"ז אין עליו כבר הדין ליתן ולהקדיש כ"א נשאר עליו דין למסור ליד העני את הקדוש כבר, ויש לדון שאפשר שנדרו כבר נגמר וכבר זכו בו עניים ועכשיו אין עליו שום דין נדר כלל, שהרי הוא לא התחייב כלום אלא שיהא דבר זה הקדש לעניים, ומה שמחוייב למסור לעניים אין זה מצד נדרו, אלא כיון שיש אצלו צדקה מחוייב ליתנם, כמו שבמחוייב ליתן לכהן את הבכור אע"פ שהוא קדוש מאליו, ומ"מ הוי גם בהרי זו ספק איסורא כיון שיש כאן ספק אם מחוייב למסור להם מחמת איסור אם לאו, אף שהאיסור אינו איסור נדר. ושיטת הר"ן אולי היא כשיטת ר"ת הובאה בר"ן ר"ה ומשמע מזה שסובר כוותי' שאין הגזבר בבל תאחר מלחלק לעניים וכן הבעלים אם לא התחייב ליתן להגזבר ונעשה הוא בעצמו הגזבר אינו בבל תאחר. יוצא משיטה זו שהנדר כבר נגמר לגמרי ומחוייב רק מדין ממון למסרם להעניים והילכך אחר שכבר נדר אין כאן ספק כלל בענין איסור כ"א ספק ממון ממש, והילכך פסק הר"ן דספק צדקה הוי ספק ממון עניים ולקולא:
ובספק פאה וספק לקט אף שיש עוד איסורים כמו לא תלקט להזהיר עני על שלו, מ"מ כאן שאין איסורים אלו כ"א נולדים מדין פאה שאם הפאה היא ש העניים יש על הבעה"ב הדינים הללו ואם אין הפאה שלהם מדין ממון אין עליו כל הדינים הללו, הילכך עלינו להכריע מתחילה את הדין ממון וממילא בטל הדין איסור, או דנימא כיון שגבי פאה ולקט כתבה התורה לעניים ולא לעורבים ולא לעטלפים א"כ כיון שמצד דין ממון אין הוא צריך ליתן לעניים ואין העניים יכולים ליקח ממנו, ואם נאמר דגם הוא אינו יכול להשתמש נמצא דהוי לעורבים ולעטלפים הילכך מותר ליקח לעצמו. ועכ"פ גבי פאה ולקט בודאי הוי ספק ממון אכל גבי צדקה שבא בנדר אין הממון יכול להכריע את האיסור שאין האיסור נולד מצד הממון כ"א מצד חיוב קיום אמירת פיו, וכן הממון נולד מאותה סבה עצמה, וכיון שכן אין האחד יכול להכריע את חבירו. אבל אם נאמר שבנדבה אין שום איסור עליו עכשיו מפאת הנדר שהנדר כבר נגמר, ואין עליו החיוב כ"א מצד דין ממון, מפני שיש אצלו ממון שלהם, א"כ בודאי אם נכריע שאין כאן שום דין ממון עליו, ממילא יוכרע האיסור הנולד מדין הממון. ודעת הר"ן לפ"ז שאיסור נדר אין כאן, ויש כאן רק איסור של ממון עניים, ככל ממון עניים הנולד מדין ממון שלהם:
ויש עלינו לברר דין זה אם יש על חפץ אחד דין ספק ממון ודין ספק איסור, מבלי הולד אחד מחבירו אם דין אחד מכריע את חבירו. ובשב שמעתתא חקר כגון זה בחתיכה אחת שחצי' קבוע וחצי' פרוש שצריכין אנו מצד חציה האחת לדון בה דין ספק איסור ומצד חציה השני צריכין אנו לדון כל דפריש ולהתירה אם מכריע דין האחד את חבירו, ושם בשני חציים עוד נוכל לומר שכל חצי יש לה דינה המיוחד ואין שום אחד מכריע את הב'. אבל כאן איך נכלכל דבר, כיון שהוא בגוף אחד ממש הספק איסור והספק ממון, יש לעיין אם האחד מכריע את חבירו, ואיזהו, ואולי יש לדמות להא דמהרי"ט אלגאזי אהא דאמרינן שבכורות גבי ספק פטר חמור שפודהו והוא לעצמו, ופריך בגמ' ואי לעצמו למה פודהו ומשני לאפקועי איסורא מיני' והקשו בתוס' מאי פריך לישני כדי לפוטרו ממצות עריפה ותירצו כשם שאינו פודהו מספק כך אינו עורפו מספק. ע"כ. ודבריהם תמוהים דאמאי אינו עורפו מספק הא קיי"ל בכמה דוכתי דספק מצוה חייב. ותירץ המהרי"ט אלגאזי דכיון דקיי"ל כל ספק ממונא לקולא ולפ"ז גם ספק דבר שהוא הפסד ממון הוי לקולא, וא"כ כיון דאם יערוף אותו הלא הוא לו הפסד ממון אינו עורף מספק, והנה בענין זה יש שני דברים אף לפי דברי המהרי"ט אלגאזי ספק מצוה וספק ממון אשר מצד המצוה הי' להיות לילך לחומרא ומצד הממון הי' לנו לילך לקולא אזלינן לקולא אלמא דהממון מכריע את המצוה ואולי גם בספק איסור כן שהספק ממון יכריע את הספק איסורי אך מ"מ יש לחלק שאינו דומה ספק מצוה לספק איסור, וגם בעיקר הדברים דברי המהריט"א תמוהים דלכאורה אין הכלל של ספק ממונא לקולא אלא כשהוא ענין של נתבע ותובע דאז אמרינן אוקי ממונא בחזקתי' ולא להוציא לרשות אחר, אבל כשאין כאן מוציא כ"א רק הפסד ממון לא שייך בזה ספק ממונא לקולא. וצ"ע. ובזה הכלל שנדבה כבר נגמר הנדר תכף בחלות ההקדש או הצדקה, נראה דיש ליישב קושיית המ"ל על תוס' חולין שכ' אהא דאמרינן דאי תחילת הצהוב ספק הוי אם הביא תחלת הצהוב שבזה ושבזה נפיק, והקשו דהא אינו יכול להקריב ואיך נפיק, ותירצו בתירוץ ב' דכיון שהביא ליד כהן נפיק ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד ראוי להקריב, ע"כ. והקשה המ"ל הלא אף אם הקריב שלא לשמו שלא עלה לבעלים לשם חובה ג"כ אינו יוצא ידי נדר ואיך נימא שבהבאתו יצא ידי נדרו. ולפ"ד יתיישב שכיון שבנדבה נגמר הנדר תיכף בהחלות ה"נ בנדר בהבאתו יצא ידי חובתו שאין בחיוב נדרו להקריב, אלא שבלשון הרי עלי נכלל שאם יפסל עליו מוטלת עוד הבאה חדשה עד שיוקרב, אבל מ"מ אין ההקרבה מוטלת עליו. ולפ"ז כ"ז שהקרבן קיים אין עליו חובה להקריב זה או להביא אחר ונ"מ אם ימות הנודר והתחילת הצהוב שבזה ושבזה קיימים ואח"כ יאבדו אין על היורשים שום חיוב להביא אחר אבל אם יאבדו והוא קיים אם ימות יתחייבו היורשים להביא אחר שכבר נתחייב להביא אחר. וצ"ע עדיין בדין זה, אבל מ"מ זו היא הסברא והם דברי התוס' דנפיק ידי נדרו שאין עליו שום חיוב עכשיו לפי שעה:
נמצא כלל דברינו שדעת הר"ן שאיסור בפיך זו צדקה אין בנדבה לאחר החלות כלום והילכך הוי רק ספק ממון. ודעת הרמב"ן או דיחלוק ויסבור דחיוב הנדבה היא להביא ולמסור ליד העניים, או דיסבור דלא שייך בזה ספק ממונא מטעם אחר, משום דבספק ממון שהספק הוא בהקנין ממון אמרינן אוקי ממונא אחזקתי' אבל כאן אין שום קנין ממון בשביל העניים, כ"א הקנין הוא מחמת דיני איסור הבאים ע"י דבורו, הילכך עלינו לחשוב את הדבר כדין ספק איסור שאנו נפסוק בשורש החלות וממילא יצא לנו הדין בשאלת של מי הממון. אבל בכל ספק ממון עניים אין הספק בדין האיסור כ"א אנו מסתפקים למי זכתה התורה, כי אין הממון של העניים מחמת איסורי הדבר, ואדרבה האיסורים נולדים מזה שזכתה התורה להעניים הממון, הילכך עלינו לדון בדין הממון ולא בדין האיסור, ואזלינן לקולא. זהו שיש לעורר לפי חילוק המח"א בין צדקה לשאר ממוני העניים: