אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן כב

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן כב

סימן כא

גבי מחלוקת רש"י ותוס' בתקנת נשואין ביום רביעי, דרש"י פירש הטעם, כדי שיבואו עדים ויבורר הדבר, ותוס' פירשו דבאשת ישראל יתירה על בת ג' אין זה כ"א משום דלא פלוג. ופירשו האחרונים טעם מחלקותם, דרש"י יסבור דאף בדאיכא ספק ספיקא במקום שאפשר לברר צריך לברר, ותוס' ס"ל דבמקום ס"ס אין צריך אף לברר. ע"כ. ונראה דבדברי תוס' אין זה מוכרח לומר כן, דאף דבמקום ס"ס צריך לברר היינו בכל מקום. ודוקא כאן הוא דס"ל לתוס' דאין צריך לברר, והיינו דדוקא כשאפשר לנו לברר, ואין לנו רק לילך למקום הברור ולשאול, שם ודאי דצריך לברר, אבל כאן אף אם יבוא לב"ד אין כאן ברור, ואין זאת כי אם עשיית תחבולות לחפש עצות, אשר אחר זה עוד אפשר שלא יבורר לנו כלום, בזה אין לנו לעשות זאת, אבל במקום דאפשר לברר אפשר דכו"ע מודו, דאף במקום ספק ספיקא צריך לברר:

ועוד יש לומר הסבר הדברים באופן אחר, דנהי דבכל ספק ספיקא צריך לברר היינו במקום דלגבי היתירא ואיסורא הוא דהוי ספק ספיקא, אבל לגבי ברור, הוי רק ספק אחד, אם יבורר להיתר, או שיבורר לאיסור, אבל כאן אף לגבי ברור איכא ס"ס, ספק אחד, שמא לא יבורר כלל, ואף אם יבורר אולי יבורר להיתר, וכיון שכן, כמו שס"ס מתיר עצם האיסור, כן הס"ס מתיר שלא יצטרך לברר, כיון שלגבי ברור ג"כ איכא ס"ס:

ובעצם מה שסוברים דבס"ס היכא דאפשר לברר צריך לברר יש לפרש בשני אופנים, או שיסברו, דספק שאפשר לבררו, אין זה בגדר הספק, וכמו כן אין זה בגדר ספק ספיקא. ועוד יש לפרש באופן אחר שאף שאפשר לברר, מ"מ אין זה חסרון בגדר הספק, ושפיר ניתר מצד הספק ספיקא דהוי ס"ס טוב, אלא שהוא חיוב צדדי וחצוני על האדם, כשאפשר לו לברר ספקותיו, שעליו לבררם, ואין ס"ס בא אלא להתיר, אבל אינו בא לפטור מלברר הספקות. והנה אם נתפוס הצד הראשון, אז אין הס"ס מתיר, במקום דאפשר לברורי, דהוא גריעותא בעצם הס"ס, אבל אם נתפוס הצד השני, אז הס"ס מתיר על כל פנים, אלא דיש עליו חיוב חצוני לחזור אחר הברור אבל עד שיבורר מותר הוא:

ואפשר גם עפ"ז להסביר מחלוקת רש"י ותוס' דשניהם ס"ל דצריך לברורי היכא דאפשר, אלא דרש"י יסבור דהא דצריך לברר, בלתי הברור אין הס"ס מתיר כלל, הילכך יש לחוש לאיקרורי דעתא, ותשב אתו באיסור, אבל דעת התוס' דהא דצריך לברר, אין זה כי אם ענין חצוני, אבל מ"מ הס"ס מתיר, אלא שיש עליו חיוב חצוני לברר את הדבר, הילכך לא שייך לחוש לאיקרורי דעתא, כיון שסוף סוף אינה יושבת תחתיו באיסור:

או שאפשר לומר עוד, שאף רש"י יסבור דהס"ס מתיר עכ"פ, ואין כאן אלא חיוב חצוני, ובהא פליגי, אי שייך בשביל חיוב כזה לחוש לאיקרורי דעתא, ולעשות תקנה מיוחדת בשביל כך, ואם נסבור כך דברי התוס', יצא לנו שאף במקום שאפשר להתברר ודאי, מ"מ אין זה מונע את ההיתר של ספק ספיקא, והיא מותרת לו עכ"פ, וחיוב חצוני הוא לברר, ולפי הסבר הראשון אינו כן:

והיה נראה שזה הענין במחלקותן של האחרונים, דלפי מה שהחליטו האחרונים, דמה שאמרו שעכשיו ששנינו שקדו אם הגיע באחד בשבת זמנה אינו מעלה לה מזונות, היינו דוקא תקנת שקדו, דהוי תקנתא דידה, אבל משום טענת בתולים, הוי תקנתא דידיה, ואי הוי העכבה משום זה צריך להעלות מזונות דהוי עכבה דידיה. והנה אי נימא דבמקום דאפשר לברורי, נאסרת עליו, דאין הס"ס מתיר, אם כן הלא הדבר נוגע לו ולה בשוה ואם כן הלא העכבה דידה כמו דידיה, אבל אי נימא דהס"ס מתיר עכ"פ, אלא דחיוב חצוני הוא עליו לברר אם כן שפיר אין העכבה אלא מצדו. שהלא היא אינה צריכה נברר. אלא דלפ"ז יקשה גבי אשת כהן ופחותה מבת ג' דודאי נאסרת עליו, א"כ שם היה צריך להיות נחשב עכבה דידה גם כן. אלא ע"כ שכיון שהיא טוענת שהיא מותרת, מפני שנבעלה לאו תחתיו או באונס, נמצא שאין זה נוגע לה, ואדרבה טוב לה שלא יבא לב"ד כלל, אין זה עכבה דידה, ואם כן אין ראיה כלל מנדון זה לפשוט חקירתנו, ואף שעדיין היה אפשר לדחוק ולחלק בין היכא דניתקן משום ספק אחד או דניתקן משום שני ספקות:

וראיתי בפלתי בבית הספק אהא דכתב בש"ך באות ס"ו דהיכי שיש לברר ע"י בדיקה דעת הרמ"א להכריע כפסקי מהרא"י דסמכינן אס"ס ואין צריך בדיקה, אבל הרשב"א בחדושיו חולק דצריך בדיקה, וכתב הש"ך להוכיח כהרשב"א, דהא מהרא"י גופא הוציא דין זה ממה דס"ל לר"ת בספק דרוסה שנתערב באחרים להתיר ע"י ס"ס אעפ"י שיכול לברר ע"י בדיקה עכ"ל. ובזבחים פרק התערובות פריך אמה דתנן כל הזבחים שנתערבו בטרפה ידעה וכו' האי טריפה ה"ד אי ידוע לשקלי וכו' ומשני דנתערב בנפולה והשתא דאם איתא דא"צ בדיקה כלל תקשה הא כולן מותרין מכח ס"ס דמה לי ספק דרוסה שנתערב וספק נפולה ע"כ. והקשה בפלתי דאף דנימא דבעלמא צריך לברורי היכא דאיכא ס"ם הא בקדשים לא שייך בדיקה משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש רש"י להדיא, ואפשר דס"ל דבאמת אין שייך בקדשים בדיקה משום הקריבהו נא לפחתך זהו אמרינן רק להחמיר, אבל לא להקל לסמוך ע"ז להתיר בלא בדיקה כיון דאפשר בבדיקה לא שייך ספק וכי גרע זה מספק חסרון ידיעה ואי דלא אפשר בבדיקה מחמת כבוד שמים תאסר ותיזול. זהו כונתו עכ"ד הפלתי. כונת דברי הפלתי מבוארת היטב, שמפרש שהש"ך יסבור, דבמקום דאפשר לברורי, הוי גריעותא בעצם הספק, כמו ספק דחסרון ידיעה, ולפי זה אין כאן ספק ספיקא כלל, ואין הספק ספיקא מתיר באופן הזה, אבל אי נאמר שאף במקום דאפשר לברורי הס"ס מתיר עכ"פ, אלא שחיוב חיצוני הוא לברר, אין פירושו עולה יפה בדברי הש"ך. ואף לפי דבריו ושיטתו, עדיין צריך עיון גדול בתירוצו, שאפשר שכשהדין מונע ומעכב מלברר, הוי כמו שאי אפשר במציאות לברר, ואם כן כיון שמשום הקריבהו נא לפחתך אסור לבדוק, הוי כמי שא"א לברורי, דמה לי אין לברר מחמת הדין או שאין לברר מחמת המציאות, ועדיין קושייתו על הש"ך במקומה עומדת. אבל עכ"פ בנוגע לנדון דידן, חזינן לדעתיה, דס"ל דאפשר לברורי הוי גריעותא בעצם הספק, ואין הס"ס מתיר כלל, אבל גם אחר דברי הפלתי יש לומר שאין דבריו אמורים אלא בנדון דידיה, שהדבר אין תלוי בבדיקה, ולכי תבדוק ודאי יודע, הילכך מיחשב כספק דחסרון ידיעה, אבל בנדון דמחלוקת רש"י ותוס' בריש כתובות דאף לכשיבא לב"ד אפשר שאין כאן עדים כלל, ולא יבורר הדבר לעולם, בכי האי גוונא לא מיחשב ספק דחסרון ידיעה, ומיחשב שפיר ספק ספיקא, אלא שחיוב חצוני הוא לברר:

והנה גם ברוב, יש שסוברים, דבמקום דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רוב, ולכאורה שם ברוב לא שייך האי כללא של ספק דחסרון ידיעה, דלא שייך אלא בספק, וצריכים היינו לומר לפי זה דשני ענינים נפרדים הם, דין דס"ס היכא דאיכא לברורי, ודין דרובא היכא דאיכא לברורי, אבל אי היינו אומרים דגם בס"ס אין זה משום דהספק נעשה ספק גרוע, כיון דאיכא לברורי, אלא דהס"ס מתיר עכ"פ, אלא שיש סברא חצונית שצריך לברר כיון דאפשר, היה אפשר לנו להשוות דין דס"ס ודין דרובא היכא דאפשר לברורי. אבל העיקר נראה לי, שאף אם נאמר שס"ס היכא דאיכא לברורי הוי ס"ס דחסרון ידיעה ולא מהני כלל, יש לפרש גם גבי רוב כן, דעד כאן לא מסרה לנו התורה לילך בתר רוב, אלא במקום שיש ספק בדבר, אז הרוב מכריע את הספק, אבל במקום שאין ספק כלל, לא ניתן כלל הדין שנלך בתר רוב. והילכך היכא דאפשר לברורי, הוי כמו שאין לנו ספק כלל בדבר, כיון שאפשר לנו להסתכל ולראות, והילכך לא אזלינן בתר רובא, ולפ"ז הוי שפיר יסוד אחד לס"ס ורובא היכא דאפשר לברורי שבשניהם לא אזלינן בתרייהו, מחמת שאין כאן דין ספק:

וראיתי בספר גנת ורדים שחקר היכא דאיכא רובא או חזקה שהוא אסור לכל באי עולם בלי ספק וסוקלין וממיתין על החזקות ועל רובא אם בא אחד ואמר שהוא יודע ודאי שהדבר הוא בהיפך נגד החזקה או נגד הרוב לאחרים ודאי אינו נאמן ומיבעי לי לגבי עצמו אי מהימן אי לאו ולאיסורא לא קא מיבעיא לי וכו' קא מיבעיא לי באומר שברור לו שמותר דבר זה אף שהוא נגד הרוב, אי מהימן לעצמו או בע"כ אין ב"ד מניחין לו ומיסתייה דלא אכיל אלא מילקא נמי לקי והביא ע"ז דברי הפ"י כתובות (כ"ב ע"ב) גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שכתבו התוס' בניסת לאחד מעדיה, תימא היא גופא בחטאת קאי כתב הוא ז"ל בד"ה ועדיין וז"ל והרשב"א סובר דלא אמרה תורה הולכין בתר חזקה או רובא, אלא שהוא מסופק בדבר לא כשאומר נגד התוס' ומשו"ה בניסת לאחד מעדיה לא תצא דלדידיה עכ"פ מותר יע"ש. וכתב עוד שהתוס' כאן ד"ה פלניא דהא סימנא קטיל לא סבירא להו כן. ע"כ. והנה לפי דעת הרשב"א זה מותאם כפי הדברים האמורים, אלא שנראה עוד יותר דאף לפי הסובר דלא יכול לומר ברירא לי נגד הרוב לא אמרו דבריהם, אלא במקום שהוא טוען בעצמו ברירא לי, שאין לו נאמנות, ואנו עוד מסופקים בדבר אף לאחר עדותו על עצמו, ושייך לילך אחר הרוב. אבל מאי דאיכא לברורי אף להך מ"ד לא מיקרי ספק כלל, וכולי עלמא יסברו דבכי האי גונא אין אנו הולכים בתר רוב, כיון שאין לנו שום ספק:

והנה ברוב היכא דאיכא לברורי, יש לעיין בסוגיא דחולין (י"א) דבעי לאתויי ראיה דאזלינן בתר רובא מראש העולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה ולא נתתיה לנתחיה וניחוש דילמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא ודחי דילמא דפלי ליה ובדוק ליה ואי משום אותה לנתחיה ה"מ היכא דחתיך אבל היכא דלייף לית לן בה, וכן בתר הכי דמייתי משבירת עצם בפסח, ודחי דילמא דמנח גומרתא וקלי ליה ובדיק, וכן בתר הכי דמייתי מאליה דדחי ודילמא דפתח לה ובדיק, וכן אידך התם, ויש לעיין דיקשה לפי המסקנא גם כן, איך סמכינן באמת על רוב, כיון דאיכא לברורי על ידי בדיקה, ובמקום דאיכא לברורי הלא לא סמכינן על הרוב, ולפי האמור יש ליישב הדבר, שכיון שכל עיקר מאי דלא אזלינן בתר הרוב היכא דאיכא לברורי, היינו משום דאין כאן ספק, ובאין ספק אין דין רוב, ואין זה אלא כשהברור לפנינו אבל לבדוק כל קרבן בדיקה קשה כל כך, אף דמ"מ איכא לברורי מ"מ אין זה בגדר שיבוטל שם ספק כל עיקר מן הקרבן, עד שלא יהא שייך שם רוב על זה, כיון שאין הברור לפנינו בנקל, ואין בדרך האדם לבדוק כל כך:

והנה בחדושי רע"א (דף כ"ז) הקשה אהא דאמרו לו לר' זכרי' דאין אדם מעיד על עצמו, דמ"ש גבי תרי ותרי אמרינן דבאומרת ברי לי לא תצא דודאי לאו מדין עדות אתינן עלה ומשום דבשעה שהעיד עדיין לא היה בעלה ולא העיד על עצמו, דהא מ"מ הוי תרי ותרי ומה כח בעדותו, אע"כ משום דבספקות אם בעלי דברים שניהם היינו היא והבעל אומרים ברי לי לא מפקינן אותה והרי התם הויא ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי מ"מ מהני ברי דבעלי דברים ומכ"ש בשבויה דהספק הוא רק מדרבנן אסור דמדאורייתא שבויה מותרת לבעלה דיועיל ברי דידה ודהבעל, ונהי דמדין עדות ליכא דאין אדם מעיד על עצמו, מ"מ מדין ברי דידי' ודידה לא תצא מר' זכרי' כמו בתרי ותרי דנשאת לא תצא, עכ"ד הק':

ונראה דמאי דאסרו עליו אף דהוא והיא יודעים בודאי שהיא טהורה, הוא משום דינא דב"ד, דב"ד מחויבים לאפרושי מאיסורא ואצלם נחשבת היא לשבויה ככל השבויות, דלגבי דידהו ברי דבעל ודאשה לאו כלום הוא. והנה דין זה דאפרושי מאיסורא המוטל על ב"ד הוא בשני אופנים, או כשאצלם נחשב הדבר לאיסור, אף דלגבי הבעל היתר הוא לפי ידיעותיו, מ"מ כיון דלגבייהו הדבר בחזקת איסור, אוסרים הם על הבעל מדין ב"ד. או כשהם אינם זקוקים כלל לדבר זה, מ"מ כיון דלגבי הבעל נחשב הדבר לאיסור מחויבים ב"ד להפרישו מאיסור, אשר עליו הוא אסור, אף שהם מצד דיניהם לא היו זקוקים לזה:

ונראה דב"ד מצד עצמם מחויבים להפריש, או כשהדבר ודאי, או כשאפשר להם לברר הדבר לאיסור או להיתר, אבל כשהדבר מוטל בספק, ואין האיסור כ"א מצד ספיקא דאורייתא לחומרא, ואיסור זה הוא רק על מי שנוגע לו האיסור, שהתורה אסרה לו להכנס בספק, אבל במה שנוגע לדין ב"ד לא נאמר כלל דין דספיקא דאורייתא לחומרא, ומ"מ ב"ד זקוקים להפרישו למונעו מן האיסור שאסר לו, אבל כשטוען בזה ברי לי, דלגבי עצמו הלא מותר לו מצד ברי דידיה, ומצד דין ב"ד ג"כ אין כאן שום דין, דהלא ספק הוא ולגבי דין ב"ד לא נאמר דין דספיקא דאורייתא לחומרא, הילכך גבי תרי ותרי כשאומרת ברי לי לא תצא. אבל בשבויה הלא היתה תקנה מיוחדת לאיסור אסור ודאי מחמת הספק, ואיסור זה חל בין במה שנוגע לב"ד, בין במה שנוגע לו לעצמו, ונהי דמה שנוגע לעצמו מהני ברי דידיה, אבל במה שנוגע לב"ד הא לא מהני ברי דידיה, והלכך ב"ד מפרישים אותו, ואסורה עליו מחמת דין ב"ד. דבשבויה לא שייך לאמר דלגבי ב"ד ליכא איסור ספיקא, דבשבויה כבר חל איסור דרבנן ודאי מחמת תקנת דין שבויה שנאסרה ביחוד.

ובשערי ישר שער ו' פ"ח כתב ליישב קושיית הגרע"א וז"ל דלענ"ד פשוט דהך דינא דמהני ברי הוא רק אם אצלינו הדבר שקול כמו בתו"ת וכה"ג, אבל אם אצלינו הדבר מוחזק לודאי איסור אין לב"ד להניח לעבור איסור ע"י ברי שלו, ומה"ט בספק סוטה דאסורה לבועל אף שהוא והיא טוענים ברי דהתורה עשתה ספק כודאי ומה"ט גם בשבויה שגזרו חז"ל שתהא כנבעלת ודאי כמש"כ תוס' כתובות (ל"ו ע"ב) בכה"ג לא מהני ברי עכ"ד. ולפ"ז התירוץ תמוה, דנהי דשבויה נתנו לה חכמים דין ודאי, אין זה אלא כ"א כל זמן שהספק קיים, נתנו לספק זה דין ודאי, אבל כשהם טוענים ברי, שבספק כה"ג ליתי' לספק, הלא אין על מה לחול דין ודאי כיון שבטל הספק, ומאי דבספק סוטה אסורה לבועל אף שהוא והיא טוענים ודאי, היינו משום דשם האיסור נולד מחמת איסורה לבעל, כשכל זמן שסתירתה והספק אוסרות אותה לבעלה, דין איסור זה מוליד איסור גם לבועל, והאיסורים תלויים זה בזה, הילכך לא מהני ברי דידיה ודידה, שכיון שסוף כל סוף לבעלה נשארה אסורה מוכרחת מחמת זה להאסר גם לבועל, אבל גבי שבויה כיון שהספק ניתר מחמת הברי, ואין כאן ספק להעשות ספק כודאי:

ועתה נראה דמאי דאמר רש"י דמתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר ויבואו עדים, אין זה מטעם דינא דידי' דצריך לברורי אף דאיכא ס"ס, דאילו משום הא לא היה צריך לברורי, אלא דהוא דינא דב"ד, שכיון שכשהוא בא לב"ד אין ב"ד רואין ויודעים בס"ס כ"א מכח הגדתו, צריכים ע"ז לברר כל ההגדות, ואם לא תהא הגדה אחרת יהי' גם אצלם דין ס"ס להתיר, דדוקא אצלו שהס"ס נולד אצלו ניתר אצלו מיד מכח ס"ס, אבל ב"ד אין הס"ס נולד אצלם, וכל עיקר הדבר בא אליהם מכח הגדה, וכ"ז שאינם יודעים אם עוד יש הגדות דברים, לא נגמר אצלם דין הס"ס, וצריכים עוד לברורי בחפוש עדים:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה