אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן כא

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן כא

סימן כ

א

כתב רשב"ם ב"ב (דף צ"ב) יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין וקיי"ל כוותי' ה"מ בשור שנגח את הפרה וכו' אבל הכא שאנו יודעין האיך הי' המעשה הרי זה מכרן לזה סתם ונתגלה הדבר שהי' נגחן קודם לכן הכא מודה סומכוס דלא הוי ממון המוטל בספק אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לאו כלום הוא לא הי' לו למוכר לפרש אלא הלוקח הול"ל לרדיא קבעינא ומדלא פירש הפסיד ע"כ. והדברים צריכים עיון טובא דכתב דלסומכוס ג"כ המוחזק ידו על העליונה דלא ה"ל לפרש ושכנגדו ה"ל לפרש, ובלא סברא זו משמע דהוי חולקין, אף שיש רוב כנגד, וקשה דלסומכוס כיון דס"ל בכ"מ דממון המוטל בספק חולקין, א"כ ליכא לדידי' חזקת ממון כלל, וא"כ ודאי דעלינו לילך אחר הרוב, דהא כל עיקר דלא אזלינן בתר רוב בממונא היינו משום עדיפות דחזקת ממון, כמו שכתבו בתוס' פ"ב דב"ב וריש פ"ג דב"ק, אבל לסומכוס כיון דליכא עדיפות דחזקת ממון, עלינו לילך בתר רוב כבשאר דיני התורה, ודבר עוד יותר תמוה ראיתי בש"ש הביא קושיית הפ"י בסוגיא דפ"פ שהקשה אדברי התוס' שכתבו דמוציאין ממון בס"ס, והתפלא דנהי דס"ס הוי כרובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב וכו', תו קשיא לי מסוגיא דר"פ המוכר פרות דמקשה ש"ס לרב דאמר בממון הולכין אחר הרוב ממתניתין דשור שנגח את הפרה דיחלוקו אע"פ שרוב פרות מתעברות ויולדות, ומשני דאיכא למימר מקמא נגחה דמביעתותא הפילה והו"ל גרמא דפטור, וא"כ תיקשי להיפוך למאי דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ אמאי קאמר סומכוס דיחלוקו והא הו"ל ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה ואת"ל לאחר שנגחה אימר מביעתותא, אע"כ דלא מהני כלל ס"ס לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס, עכ"ל, ובשמעתא תירץ ע"ז מדברי התוס' ד"ה איכא למימר שכתבו דאין זה ס"ס כ"א מחצה על מחצה נגד הרוב וא"כ הוי חד ספק. ויש לתמוה תמי' גדולה על דברי הפ"י כיון שהוא סבור שזה ס"ס גמורה, א"כ אין הרוב מתנגד לזה, שגם אחר הרוב יש לנו ס"ס, א"כ לא נלך בתר ס"ס לסומכוס כיון שגם הוא מוחזק א"כ אף אם ס"ס כרוב למה לא נלך אחריהם, כיון שכל עיקר שאין הולכים אחר הרוב, הוא מטעם שמתנגד לחזקה, אבל כאן שהס"ס היא עם המוחזק בודאי שאין לנו לילך רק אחר הס"ס:

והנה אפשר הי' להשיב עוד על דברי הפ"י מהא שכתבו הגליון תוס' כתובות ריש פ"ב דבמקום דאיכא חזקת הגוף בהדי רוב אף לשמואל הולכים אחר הרוב, ולכאורה אף לסומכוס הא לא גרע חזקת ממון מחזקת הגוף, ואף דלא חשיבא לי' חזקת ממון מ"מ לסייע חזקת ממון לרובא לחייב או לפטור ממון בודאי יפלא אמאי לא מהני, ובכל הסוגיא דמומין בהמדיר מפלפל שם ושקיל וטרי אי חזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף, וכיון דחזקת הגוף מהני לסייע לרובא להוציא ממון, כ"ש דחזקת ממון עצמה מהני לסייע לרובא לפטור ממון:

אבל נראה דזה אינו דאינו מסייע לרובא כ"א חזקת הגוף ולא חזקת ממון אע"ג דעדיפא, דחזקת הגוף מעידה על אותו דבר עצמו שהרוב מעיד עליה, שהרוב מעיד שהמעשה הי' כן, וכן חזקת הגוף שמעמידים הדבר על חזקתו ואמרינן שלא נשתנה הדבר ממה שהי', וממילא ידעינן ג"כ שהמעשה הי' כן כמו שהרוב מעיד, ומוציאים ע"י עדותם של שניהם, הרוב והחזקה. אבל חזקת ממון אינה מעידה כלום על הדבר, כ"א שאינה נותנת ואינה מנחת ליקח את הממון שהוא מחזיק בידו, ואין זה מענין עדות של הרוב, הילכך אי אפשר להם שיצטרפו, דלא שייך בהם צירוף שהם שני דברים נפרדים:

ומצאנו כסברא זו בענין אחר בנה"מ אהא דאמרינן בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה דכשר שנפסל ואינו יודע אימת נפסל, אמרינן השתא הוא דנפסל, ותמה הקצוה"ח למה לא נימא דהוי תרתי לריעותא, שהרי הוא בא להוציא ממון בעדותו, ונצרף חזקה דידי' דהשתא שהוא פסול עם חזקת ממון ונימא דמעיקרא פסול הוא, ותירץ בנה"מ דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררות הן ומצטרפין לברר שנחסר מקודם משא"כ חזקת ממון דלאו חזקה המבררת היא רק שאין יכולין להוציא מן המוחזק בלא ראי', מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק ריש פ' שור שנגח את הפרה. עכ"ד. והסברא שם כסברא זו שכ' כאן גבי צרוף רוב עם חז"מ:

מיהו מה שקורא חזקה המבררת על חזקת הגוף נראה דלאו דוקא נקיט מבררת דחזקה לאו ברור היא, אלא צ"ל בכונתו חזקה שהיא פוסקת על הדבר שלא נשתנה מכמות שהי', אבל חזקת ממון אינה פוסקת על הדבר כלום, אלא שאין אנו יכולים להוציא. אלא שבעיקר תירוצו הי' נראה דאין אנו באים בתרתי לריעותא מטעם צירוף הריעותות, אלא משום דהוי חזקה נגד חזקה ומבטלין זו את זו, ומשום כך אנו מעמידין על החזקה דהשתא היתירה, וראי' לזה מהא דלא מצינו דנימא תרתי לריעותא בתרי חזקי דמעיקרא אלא בחזקה דמעיקרא עם חזקה דהשתא, דבתרי חזקי דמעיקרא מה לי חד חזקה מה לי תרי חזקי, אבל כי הוי חדא חזקה דהשתא, כיון שמבטלות החזקות דמעיקרא זו את זו שוב מעמידין אחזקה דהשתא, ולפ"ז לא שייך תירוצא דאין חזקות אלו מצטרפות דהא בלא"ה אין בזה משום צירוף, וצריך לתרץ באופן אחר כעין זה דלא שייך לומר אוקי חזקת ממון נגד חזקת הגוף ומבטלין זא"ז ואוקי גברא אחזקה דהשתא, דלא שייך לחשוב חזקת הגוף נגד חזקת ממון, דאינם מענין אחד ולא שייך להעמידם זה מול זה וממילא אין מתבטלים שניהם וא"א לאוקמי אחזקה דהשתא, כיון דחזקת הגוף לא בטלה והוי חזקת המך נגד חזקה דהשתא, וזה מחוייב שכיון שאנו אומרים שאין ענין חזקה ענין של ברור, כ"א ענין העמדה, שצותה התורה להעמיד אדמעיקרא או אדהשתא, א"כ מה לי חדא חזקה או תרי חזקי, ודוקא בברור שייך לצרף שני ברורים לברר יותר אבל חזקה שאינה אלא ענין של פסק אין הצירוף מועיל יותר:

ואף שראיתי בס' עונג יום טוב שרצה לפרש מחלוקת ר"ה ור"ח בשתי כיתות עדים המכחישות זא"ז, שחולקים אי חזקה הוי ברור והכא סבר ר"ח דהוי ברור ובמקום דא"א דלא ליהוי חד פסול א"א לנו להעמיד על החזקה כיון שא"א שתאמת לנו החזקה על שניהם שהרי אחד ודאי פסול הוא, ור"ה סבר דחזקה היא דין שנחזיק הדבר בתכונתו הראשונה ואף אם אי אפשר שיהו שניהם אמת מ"מ נוכל להחזיק אותם בתכונתם הראשונה, ע"כ. אבל הדברים תמוהים מאד לומר כן, וכי בשביל שהדבר הי' מתחילה באופן זה ישמש זה לנו לברור שגם עכשיו הדבר כן, הלא כל הדברים משתנים הם ממה שהיו, וכי איזו סברא יש כאן להביא אף קצת ראי' שהדבר לא נשתנה ותו נסתר זה כמו שהביא עצמו לקמן בהגה מדברי התוס' חולין (דף ט') דבשני נזירים וראה אחד שנזרקה טומאה ביניהן דהוי בה"ר לא מצינו למילף מסוטה לטהר דלא דמי לסוטה משום דא"א להיות שניהם באמת טהורים אלא מטהרינן להו מטעם חזקה, אלמא דמהני חזקה אף בכה"ג, אלא ע"כ דאין חזקה מטעם ברור, וכן מסיק הוא ג"כ. וכיון שכן לא שייך לצרף חזקות:

ובזה נראה לבאר דברי התוס' כתובות (דף ע"ה) שהקשו וז"ל ומיהו תימה לר"י דהיכי מצינו למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוי אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף, והא הוי חדא במקום תרתי דהעמידנה בחזקת פנוי' וכ"ת אדרבה העמד אותה בחזקת שלימה והשתא הוא דנעשה מום הרי מום לפניך דכי ה"ג חשבינן תרתי לריעותא גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר וכו', ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף, ע"כ. ונראה דאין כונת התוס' דחזקת פנוי' לא חשיבא להצטרף אף לריעותא, וכי איך אפשר לומר דקלישא כל כך חזקה זו. אלא דכונת התוס' שכיון שחזקת הגוף עדיפא מחזקת פנוי', א"כ אין חזקת פנוי' עומדת נגד חזקת הגוף למיחשב חזקה נגד חזקה כדי שתתבטלנה שתיהם, וממילא נוקי אחזקה דהשתא, אלא חזקת הגוף עדיפא מחזקת פנוי', וצירוף הלא לא שייך גבי חזקות דמה לי חדא חזקה ומה לי תרי חזקי, הילכך אף בתרתי לריעותא אזלינן בתר חזקת הגוף, דעדיפא מכל אחת מהן בפ"ע, וממילא אף מתרווייהו, דאין מעלה מתוספת מצירופים:

ולכאורה יש לעיין בזה מדברי הריב"ש שתרי חזקות עדיפי מרוב, אלמא חזינן שמתוספת מעלה מצירוף שתי חזקות, שהרי בחזקה אחת אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, אך כבר הקשו האחרונים ע"ז מכמה סוגיות והעלו דאין נפ"מ בין חדא חזקה לתרי חזקי, ומ"מ מדברי הריב"ש צ"ע דאיהו הא לא סבירא לי' כן:

ולתרץ הקושיות הראשונות נראה דסומכוס לא ס"ל דאין חזקת ממון מועלת כלל, אלא ס"ל דאלים כחא דספיקא דמרע לחזקה לפסוק ע"י הספק דין חלוקה ואלים יותר כח הספק לחלוקה מכח הרוב לדין ודאי, והוא סובר שדין הספק מחייב לחלוק, אף שהוא מוחזק, והוי כאילו תופס בחזקת שניהם, ואדרבה הוא סובר שדין הספק עושה גם את השני למוחזק בחציו השני שצריך לפסוק לו מחמת הספק, עד שאף אם הרוב מסייע למוחזק בממון, מ"מ אפשר לומר כדעת הפ"י שמ"מ לא אזלינן בתרייהו שהוי כרוב נגד חזקה, כיון שמחמת הספק חשבינן לאותו השני ג"כ כמוחזק ולא אלים הרוב להוציא אף מדין חזקה זו. וזה מוכרח בדעת סומכוס דאף דנימא דסומכוס לא סבירא לדין מוחזק בממון, מ"מ הלא יש בממון עוד ענין אחד סבריי דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, מהאי טעמא נימא המוציא מחבירו עליו הראי' כבסוגיית הגמ' דריש פ"ה דב"ק, אלא ע"כ דאלים כח הספק דמעמיד הממון בחזקת שניהם ולא מיחשב המוציא כאיב לי' כאיבא:

מיהו בתרומת הדשן סי' שי"ד כתב דמה שנפקד תופס בחזקת שניהם לא מהני לעמוד נגד הרוב דנימא על זה דאין הולכים בממון אחר הרוב משום הך מוחזק, ולפי זה יקשה שוב על דברי הפ"י:

ב

והנה הרמב"ם פ"כ מה' מכירה הל' י' י"א, פסק ג"כ כסומכוס וז"ל המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה אפילו אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראי' אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראי' וכו' זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהם יחלוקו וכו' ע"כ:

והנה דבריו נסתרים שכיון שפסק שזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות א' מהן יחלוקו והיינו כסומכוס, כשאין א' מהם מוחזק, וא"כ אמאי פסק בה' י' כשלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא אף שהפרה עומדת באגם על הלוקח להביא ראי', והמפרשים פירשו דברי הרמב"ם שעל הלוקח להביא ראי' דוקא כשהמוכר מוחזק ומה שכתב אע"פ שהפרה עומדת באגם לא קאי אדלעיל אלא ענין אחר הוא, ולדבריהם לא נסבור לסומכוס דיחלוקו אלא בספק נגד חזקת מרא קמא, אבל בספק נגד חזקת ממון אין חולקין:

ויש להתבונן בטעם גריעות דחזקת מרא קמא, דאפשר לבוא בזה משום שני דרכים, או דנימא שכיון שעכשיו כבר אינו מוחזק, אלא משום דהי' מוחזק מקודם הויא חזקה קלושה, וחזקה זו נדחית מפני ספק לחלוק, אבל כשהוא מוחזק גם עכשיו, אינו נדחה מפני ספק. ויש לומר בדרך אחר, שאף חזקת ממון היתה נדחית מפני הספק, אלא הא דאמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא מטעם הסברא דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, אבל בחזקת מרא קמא, דלא שייך סברא דכאיב לי' כאיבא שהרי אין אף אחד מוחזק, הילכך פסקינן בזה דחולקין. ובזו החקירה יש לתלות חקירה אחרת דיש להסתפק אם נגד חזקת מרא קמא ג"כ אין הולכים בממון אחר הרוב, או דוקא נגד חזקת ממון אין הולכים אחר הרוב, אבל נגד חזקת מרא קמא הולכים אחר הרוב:

והנה בקונטרס הספקות נסתפק במהות חזקת מרא קמא אי הוי כחזקת ממון, או דהויא כשאר חזקות דמעיקרא, והנה אם נימא דחזקת מ"ק הויא כשאר חזקה דמעיקרא א"כ צ"ל דהולכים אחר הרוב נגד חזקה זו כבכל דוכתי דרובא וחזקה רובא עדיף, אבל אי נימא דחמ"ק הויא כשאר חזקת ממון, שוב יש לעיין אי אין הולכין אחר הרוב כנגדה או דהולכים. ובקוה"ס נוטה דהויא חזקה כשאר חזקת ממון וכן מברר בשערי יושר וא"כ לפ"ז יש מקום להסתפק, וזה תלוי בחקירה הראשונה, אי נימא טעם גריעות דחמ"ק משום דקלישא חזקתיה שהרי אינו מוחזק כבר עכשיו, א"כ אפשר שכנגד חזקה זו כיון דקלישא כחה הולכים אחר הרוב, אבל אי נימא שטעם גריעותא משום דלא שייך בה סברא דמאן דכאיב לי' כאיבא, א"כ ברוב דודאי מאי דאין הולכים אחר הרוב בממון אין הטעם משום סברא דכאיב לי' דהא כיון שיש רוב שמסייע לאחד לא שייך מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא שהרי יש לו רוב ואין לך אסיא גדול מזה, אלא ע"כ הטעם שאין הולכים אחר הרוב בממון הוא משום כח המוחזק, וכיון שאנו אומרים שבכח המוחזק שוים הם, ממילא כיון שאין הולכים אחר הרוב במוחזק ה"נ שאין הולכים אחר הרוב נגד חזקת מ"ק:

והיה נראה להביא ראי' מדברי הריטב"א סוף פ"ק דכתובות דגריס גבי תנוק שנמצא מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הילכתא להחזיר לו אבידה כיון דרוב עכו"ם הוא אין מחזירין לו, ואע"ג דאין הולכים בממון אחר הרוב, כיון דאבידה היא ואין האובד מוחזק בה הולכין אחר הרוב שלא להחזיר עכת"ד. והנה נראה שאין הריטב"א סובר כדעת הסוברים שאין בעכו"ם חזקת ממון כלל, שאם הי' סובר כן לא הי' צריך לתרץ משום דאבידה שאף שלא באבידה אין כאן חזקת ממון, אבל עכ"פ הלא יקשה על דבריו, נהי דאבידה היא ואין כאן חזקת ממון, מ"מ הלא מקודם היתה שלו ונבוא עלי' מכח חזקת מ"ק ואיך נלך בה אחר הרוב, אלא ע"כ דהולכין אחר הרוב נגד חמ"ק, וכיון דליכא חזקת ממון שוב סמכינן ארובא, לדעת הריטב"א. אלא דיש ראי' היפך זה ממה דאמרינן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה דיחלוקו, וזו היא דעת סומכוס, ולדעת הרמב"ם דבמקום שהנתבע מוחזק מודה סומכוס דהמע"ה א"כ ע"כ איירי כאן בשאין המזיק מוחזק ובדאין כאן כ"א חזקת מ"ק, ואף דיש לעיין היאך אפשר שתהא כאן רק חמ"ק כיון שאין כאן רק חוב והלא הנתבע מוחזק גמור בדמים הוא, ונראה דכיון דכאן איירי בתם ובתם גובה מגופו, ואליבא דר"ע דסברינן כוותי' נעשה השור מוחלט ואחר העמדה בדין נחלט למפרע, א"כ נמצא דמספקינן אי השור של מזיק או שור של ניזק שהשור הוחלט לו, וכיון שאנו דנים ע"ד השור ואיירי שעומד באגם הוי כאן חמ"ק, ומ"מ פריך בסוגיית הגמרא ריש פ"ו דב"ב ארב אמאי לא אזלינן בתר רובא, אלמא דאין הולכין אחר הרוב אף נגד חמ"ק, כיון דמסייע מזה לשמואל:

והנה בש"ש הביא ג"כ ראי' ממה דאוקי בגמ' ב"מ אהך משנה דעומד באגם אלמא דנגד חמ"ק לא אזלינן בתר רובא, והוא סובר לדבר פשוט דאזלינן בתר רובא נגד חמ"ק אף לשמואל, מפני שהוא סובר דחזקת מ"ק הוי כמו שאר חזקות דמעיקרא כמו שכתב בפ"י, אבל לפי מה שכתב בקוה"ס דחזקת מ"ק הוי ג"כ מחזקת ממון אין כאן קושיא כ"א ראי' דאף בחמ"ק לא אזלינן בתר רובא לשמואל כמו בחזקת ממון ממש. ומה שתירץ דהתם איירי בשמא ושמא והיכא דטוען שמא ס"ל לסומכוס דחולקין אפילו במוחזק ממש דיחלוקו וכמ"ש תוס' שם פ' השואל (דף ק' ע"א) הא מני סומכוס, תירוצא זה אינו עולה לדברי הרמב"ם דסבר דבמוחזק ממש אף בשמא ושמא סובר אף סומכוס דהמע"ה אלא ע"כ דאף נגד חמ"ק אין הולכים אחר הרוב, וכיון שכן מתבאר לנו דטעם קלישות חמ"ק מחזקת ממון הגמורה היא מטעם דלא שייך בחזקת מ"ק סברת דמאן דכאיב לי' כאיבא, וכיון דבמקום דאיכא רוב ליכא האי סברא כלל, ממילא שוין הן חמ"ק וחזקת ממון:

ועכשיו צריכים אנו לתרץ דברי הריטב"א שמשמע מדבריו היפך זה כדי שלא נצטרך לעשות מחלוקת בדבר, ונראה דבנדון התינוק מושלך דאנו דנים בענין האבידה ליכא חמ"ק כלל, דזה פשוט דמה דאבידת עכו"ם מותרת היא, אין זה דומה למה דיש סוברים דגזל עכו"ם מותר, דבגזל עכו"ם אף דמותר, מ"מ כל זמן שהוא ביד העכו"ם הרי הוא שלו, אבל אבידת עכו"ם שהיא מותרת, נראה שאין היא שלו כלל, וכבר נסתפקתי שאפשר שאף אם לא יזכה הישראל המוצא לעצמו, ויחזירהו להעכו"ם, שיצטרך העכו"ם לקנות שוב קנין חדש, וא"כ יש חילוק בין קנין ישראל לקנין עכו"ם, שקנין ישראל הוא קנין עולמי, אם לא שיצא מרשותו ע"י הקנאתו, ואף כשיוצא ע"י יאושו הוי כעל ידי קנין. אבל בעכו"ם יוצא ממנו אף בלא קנין, שלכתחילה אין לו זכות כ"א כשהחפץ בידו, ואף כשהי' בידו, לא הי' לו זכות לזמן שאינו בידו, והילכך לא שייך להעמיד כאן באבדה על חזקת מרא קמא, שהרי לזמן זה לא הי' לו זכות מעולם:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה