חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן כ
א
בתוס' ר"פ השותפין ד"ה לפיכך וא"ת ומאי איריא משום דבונים הכותל בע"כ בלא"ה נמי הוי של שניהם אפי' נפל לרשותא דחד כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה וכו' והא דאמר בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וכן בריש הבית והעליה וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה היינו משום דהתם מתחילה מבורר היה הדבר וברשותא דחד מינייהו נולד הספק אבל הכא מעיקרא נולד הספק ואם היו באין לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק אפי' לרבנן דסומכוס וכו' והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי התם ליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא ע"כ. והקשה בקצוה"ח סי' קנ"ז ס"ק ג' וז"ל ואיכא למידק במ"ש תוס' דלא אמר הכא כל דאלים גבר ומשום דהוי דררא דממונא דבמאי הוי דררא דממונא יותר משנים אוחזין בטלית וכבר הקשו תוס' רפ"ק דמציעא גבי שנים אוחזין דאמאי לא אמרינן כל דאלים גבר וכתבו דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאין מוחזקים ע"ש וא"כ ה"נ לאו דררא דממונא דהא מפרשים תוס' דררא דממונא היינו היכא דבלא טענותיהם ספק לב"ד והכא אין הספק אלא ע"י טענותיהם כמו גבי שנים אוחזין דאי לאו דשניהם מוחזקים הוה אמרינן כל דאלים גבר והכי ה"ל לתוס' לחלק גבי ארבא אין שניהם מוחזקין והכא כיון דשניהם עומדין בצד הכותל ה"ל כשנים אוחזין וכמו שכ' הרמב"ם פ"ט מטוען ובטור ושו"ע סי' קל"ח בשנים יושבין בצד הערימה דיחלוקו אבל מ"ש לחלק מענין דררא דממונא צ"ע ע"כ:
והנה מה שדימה דין כותל זה לשנים יושבין בצד הערימה, לפי הנראה, אין זה דמיון כלל, דגבי ערימה כל עיקר ישיבתן שם אינה אלא מחמת הערימה לשמרה, ולהיות כבעלים עליה, והויא ישיבה זו מעשה בעלות, וישיבה כזו מיחשבא כאלו אוחזין, שאין אנו צריכים שתהא האחיזה דוקא בידים להחשב מוחזק ותופס, אלא כיון שעוסקים בה כדרך הבעלים מיחשבא תפיסה, אבל גבי כותל, ישיבתם בחצר אין זה טפול ועסק ושמירה על הכותל, הם בבית דירתם הם יושבים ותפוסים בה, והכותל בעצמו במקומו הוא עומד שם, ואין ישיבתם כזו מיחשבא אחיזה, ולא נוכל לבא ע"ז מדין שניהם מוחזקים כי אינם לא מוחזקין ולא תפוסין כלל בכותל זה:
ומה שנסמך לדבריו מדברי הריב"ש סי' תל"ז בשנים שיש להם שני בתים ודרך ר"ה מפסקת וגג נכון על שני הכתלים מזה ומזה שהעלה דזה לא הוי דררא דממונא וכו' אלא כיון שהגג הזה נכון על שני הכתלים ואע"פ שאין משתמשין בו ה"ל כתפסי תרווייהו וכו' יחלוקו כדין דשנים אוחזין ע"כ. ג"כ אין זה דומה כלל דשם הגג נכון על כותל ביתו, והוי מחובר לביתו, ונמצא שהוא בית אחד, וכמו שהוא מוחזק בביתו, כך הוא מוחזק בגג, ואין לך מוחזק גדול מזה מה שהוא יושב בביתו, וכל הנטפל לביתו ודאי הוא מוחזק גמור בו, אבל כאן הכותל והחצר הם שני ענינים נפרדים, ושני חפצים מיוחדים, ואין תפיסת וחזקת האחד מתפיסתו להיות מוחזק גם בשני וזה פשוט:
ובמה שתמה על דברי התוס' מ"ש דשנים אוחזין בטלית לא מיחשב דררא דממונא ומ"ש כאן דמיחשב דררא דממונא יותר משם אין הדמיון מובן כלל, דשם מצד החפץ בעצמו אין כאן ספק של מי הוא ורק האחיזה הוא המספקת שע"י מה שזה אוחז וזה אוחז נולד לנו הספק, ואחיזה זו הלא כטענה היא, דמה לי אם טוען הוא בפה, או שטוען ע"י מעשיו, וכמו אלם שטוען ע"י רמיזותיו, ה"נ כאן אחיזתו היא טענה ממש, אף אם לא יטעון חוץ מזה כלום. אבל גבי כותל עמידת הכותל מצד עצמו במקום שהוא עומד מולדת לנו הספקות, ואף אם אין הבעלים כאן לגמרי, הדבר בספק הוא עומד, של מי הכותל, ומי בנהו, ונמצא שהספק נולד לב"ד בלא טענותיהם, אלא מצד מציאותו של החפץ בעצמו, ומיחשב שפיר דהוי דררא דממונא משא"כ בשנים אוחזין בטלית:
ומה שכתב הריב"ש בדינו בגג שעל שני בתים משני צידי ר"ה דזה לא הוי דררא דממונא, והא התם אין הספק מחמת אחיזתם אלא מחמת מציאות החפץ מצד עצמו, ומ"ש מכותל מסוגיין שכתבו התוס' דהוי דררא דממונא. נראה דשם בגג לא הוי דררא דממונא מטעם אחר, דשם כיון דהגג מחובר אל הבתים, הוי כמו שהגג נמצא ברשות כל אחד מהן, ע"י צרופא לביתו, והוי כמו חפץ שנמצא ברשותו של מי שהוא, שאין לב"ד להסתפק של מי שהוא, שכיון שהדבר נמצא ברשותו, חזקה ששלו הוא, ה"נ כאן כיון שהגג סמוך לביתו, אין לנו לדון על הדבר, ומה שסמוך לביתו של חבירו ג"כ אין לנו עסק בזה, ולא מיקרי דררא דממונא דהיינו ספק לב"ד, אלא במידי שנראה לב"ד להסתפק ולדון כגון בשור שנגח את הפרה או במחליף פרה בחמור, שהיה כאן מעשה המוכיח לב"ד להסתפק ולדון. ועפ"ז נוכל ג"כ לחלק בין שנים אוחזין בטלית מכותל חצר, משום דבטלית כיון דאוחזין הם, הוי הטלית בידם וברשותם ואין לב"ד לדון על זה בלא טענותם, שמה לב"ד להסתפק כיון שהדבר ברשותם, אין לב"ד לדון כלל, אבל גבי כותל חצר כיון שאין אוחזין כמו שנתבאר דל"ד ליושבין בצד הערימה ודאי שיש לב"ד לדון והוי דררא דממונא:
ובקצוה"ח תירץ קושיית התוס' דנ"מ אי נימא דחולקין כשנפל משום דאין חזית לא לזה ולא לזה, ובין אי נימא דחולקין משום דמעיקרא יכלו לכוף זא"ז, אי טוען אחד מהם כולה שלי ואחד טוען חצי שלי דאם לא היו יכולין לכוף זא"ז הוה הדין שזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע כדין השנוי בריש ב"מ. אבל אם חולקין משום דיכלו לכוף זא"ז חולקין אף כשזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי ע"כ. ודבריו אילו אינם יכולים להאמר אלא לפי שיטתו, דאין כאן בכותל חצר דין דררא דממונא, אבל לפי מה שנתבאר דדין זה הוי דררא דממונא דבלא טענותיהם ספק לב"ד, מטעם שהכותל עומד בין שני החצרים, ודבר זה מספק עלינו של מי הוא, ופשוט דבכלל הספק הוא דאפשר שהוא של שניהם. שכיון שהכותל עומד בין שני החצרים, אם כן נראה שאף שאם יטעון זה כולה שלי, וזה יטעון חציה שלי, גם כן יהא הדין שיחלוקו בשוה שהרי אין דין החלוקה בזה מטעם טענותיהם אלא מטעם הספק שנראה לנו וזה הספק אינו משתנה ע"י טענותיהם, שהרי אנו בעצמנו חששנו שמא חציה של זה וחציה של זה, אם כן ודאי לא נגרע דינו בזה שגם הוא בעצמו אמר לנו שחציה שלו, הלכך ודאי דבין שנימא דחולקין משום דכופין ובין דנימא דחולקין משום דאין חזית לא ישתנה הדין אף אם יטעון זה כולה שלי וזה חציה שלי:
ובעצם יסוד דררא דממונא יש לחקור, אם נפרש באור הדברים דררא דממונא מיקרי כשהדבר בלבד מצד עצמו הוא מספק, או אפשר שנפרש דררא דממונא מיקרי בשאין יתרון לבעלים מכל אדם ומב"ד, כגון בשור שנגח את הפרה, או במחליף פרה בחמור שהספק הוא אצל כל אדם ובעלים שוה, שאין לבעלים שום שייכות בהספק אלא בהתביעה. ובזה יוצדקו דברי קצוה"ח דבכותל חצר כיון ששם עיקר ידיעת הדבר כמות שהוא שייכת לבעה"ב. שבו תלוי עצם הענין, ויש לו שייכות קרובה לבעלים יותר מכל אדם ומחמת ידיעתם בא הספק זה לא מיקרי דררא דממונא, וצריך עיון בדבר איזו סברא היא הנכונה בבאור הדבר דררא דממונא. ויש לתלות חקירה זו בחקירה אחרת במה דקיי"ל דברי ושמא ברי עדיף, אם מעלת הברי היא מה שהוא ברי בדין תביעה שלו, או מעלת הברי היא במה שהוא ברי באמות הדברים כמות שהם, דאם נימא דלא נקרא דררא דממונא אלא היכא דאין להבעלים שום שייכות להספק, אלמא דכח טענת הבעלים היכא דהוא הבעלים גם על עצם הספק, מלבד מה שהוא בעלים על התביעה, אם כן ודאי גם מה דאמרינן דברי דבעלים עדיף, היינו משום דברי שלו שבו תלוי הספק, יש כח אמות הדברים גדול ועליו אנו סומכים באמות הדברים, אבל אם נימא דאין ענין דררא דממונא תלוי בזה, אם יש להבעלים שייכות אל הספק אם לא, ואף אם יש להבעלים שייכות אל הספק יותר מאחר, מ"מ מיקרי זה דררא דממונא, אלמא דאין נוגע לנו דין כח אמות דברים של הבעלים, כ"א דין כח תביעתו, ובזה הלא שוים הם בין אם יש להבעלים שייכות להספק ובין אם לאו, הלכך אין זה מכריע דין דררא דממונא:
והנה בתוס' (ב"ק מ"ו) ד"ה דאפילו וכו' וא"ת דהכא משמע דלית ליה לרב יהודה ברי עדיף ולקמן בפרק בתרא ובהשואל אמר מנה לי בידך והלה אמר איני יודע רב יהודה ורב הונא מחייבי דברי עדיף. וי"ל כדפרישית לעיל דהתם ברי שלו טוב שיודע שיכחישנו אם הוא משקר וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו וכו' אבל הכא מה שטוען ברי לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה וזה טוען שמא טוב שאין לו לידע משו"ה אין ברי עדיף ע"כ. ולכאורה היה אפשר לחלק דעד כאן לא אמרו דברי עדיף אלא דוקא במנה לי בידך דהספק הוא של הבעלים והם הם המספקים וברי שלהם כולל שני דברים הא' ברי דתביעה שתובע מצד ברי וגם ברי של אמות הדברים שטוען שיודע בברור איך היה הדבר והספק הלא תלוי בו, ויש לו כח לטעון בברור איך היה הדבר, אבל בשור שנגח את הפרה דאין הספק תלוי בבעלים, שהרי הספק בדבר הוא מצד עצמו ולא מצד ידיעת הבעלים אם כן אין מעלה בברי שלו מצד הגדת הדברים שנאמר שכיון שהוא טוען ברי צריכים אנחנו להאמינו דאלים כח נאמנות הבע"ד כשטוען ברי דהא בדין זה אין מעלה לבע"ד כיון שאין הספק נולד מצד הבעלי דינים אלא מצד עצמו הוא נולד, ואין כח הברי כאן אלא בתביעה שתובע בברי, בזה נוכל לומר דלית לי' לרב יהודה דברי עדיף, אלא דוקא כשהברי הוא בא מכח אמות הדברים שאז אמרינן שלבע"ד יש לו כח נאמנות גדולה כשטוען ברי אבל מצד תביעה אית לי' דאין לברי שום מעלה:
והנה יש מן הראשונים דס"ל דאין חילוק לענין ברי ושמא, אם הוה לי' למידע או לא הוה לי' למידע, ואית להו דבין כך ובין כך ברי ושמא ברי עדיף למאן דס"ל הכי ובתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב הביא דעת בעה"ת שער ל"ט ח"ב ד"ב בשם הרמב"ן שכתב על הך מימרא דר"ה ור"י אל תטעה במה שאמרו מקצת מחברים דלא אתמר הכי אלא במנה לי בידך דהוה לי' למידע דהא טעותא הוא דטעמא משום דברי ושמא ברי עדיף ולא משום פשיעותא ע"כ, ומה יעשו בקושיית תוס' מאי שנא דגבי שור שנגח את הפרה לית לי' לרב יהודה דברי עדיף, ונוכל לומר דהרמב"ן יסבור לחלק כחילוק דידן דדוקא כשהברי הוא באמות והגדת הדבר אז הוא דמהני והוא במקום שהספק הוא מצד דין תביעה שיש לבעלים וברי כזה סבר רב יהודה דלא ברי עדיף ולפי זה יוצא לנו שיסוד חילוק זה אם דין ברי עדיף הוא מצד דין תביעה או מצד דין הגדת הדברים שיש לבעלים נאמנות יתירה, דבר זה במחלוקת שנויה בין גדולי הראשונים התוס' והרמב"ן:
ולכאורה הדבר מפורש בגמ' ב"ב (קל"ה) גבי האומר זה אחי אינו נאמן ומוקים לה בגמ' דאמרי אינהו אין אנו יודעין אמר רבא ולגירסא אחרת אמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי ע"כ. וחזינן לרבא או רבה דסובר דאף שהוא בעצמו אינו יודע בעצם הדבר מ"מ יכול לטעון ברי ע"י אחר וברי ושמא כי האי ברי כי האי עדיף והלא ברי זה אין לו יתרון כי אם בדין תביעה שתובע בטענת ברי ע"י אחר אבל לומר שיש לו נאמנות יתירה מצד שהוא טוען ברי על עצם המעשה, זה ודאי דבר שאי אפשר, שהלא הוא בעצמו אינו יודע כלום וסומך כולו על האחר וזה האחר הלא אין לו נאמנות יתירה, אם כן מוכרח שכל עיקר דין ברי ושמא דברי עדיף, אינו אלא מצד דין תביעה בברור שמצד תביעתו בברור הוא זוכה בדין, אבל אין זה ענין לדין נאמנות, וגם אביי דחולק אפשר לומר שאינו חולק ג"כ על זה היסוד, אלא שסובר שכיון שגם תביעתו אינה ברור מצד עצמו כ"א ע"י אחר אין זאת גם תביעה ברורה, ואף דין ברי בתביעה אין כאן ומה"ט אין כאן דין ברי ושמא, ולפ"ז יוצא לנו כפי מה שנתפרשו דברי התוס' דעיקר דין ברי ושמא אינו אלא מדין כח התביעה ולא מצד נאמנות טענת הגדתו. ולפי דברי בעה"ת בשם הרמב"ן בע"כ שנצטרך לפרש טעם סברת אביי משום דצריכים שיהא הברי בדין נאמנות הטענה שזה כל עיקר כח עדיפות הברי, אבל מה שהוא ברי בתביעה בלבד ובדין נאמנות הטענה אין לו עדיפות מאחר, ברי כי האי לא עדיף ומשום זה כשהוא ברי ע"י אחר שאין זה ברי שיהא שייך על זה שיש לו נאמנות יתירה כ"א ברי בתביעה, בזה לא אמרו ברי ושמא ברי עדיף, ולפ"ז י"ל דאיהו גורס כאן ג"כ רבה ולא רבא ופוסק כאביי דאי יגרוס רבא הא הלכה כרבא לגבי אביי:
ויוצאת לנו נפ"מ אם נפרש טעם אביי דחולק משום דגם בתביעה אין זה ברי כשטוען ע"י אחר או דנפרש דחולק משום דאין זה ברי בנאמנות הטענה, אף דבתביעה הוי זה ברי גמור דנפ"מ לגבי מאי דבעינן דין ברי להשביע ע"י זה דשם ודאי דלא בעינן רק ברי בתביעה אבל דין נאמנות הטענה ודאי דלא בעינן, א"כ אם נפרש כפי מה שנתפרש לדעת התוס' דטעם אביי שחולק וסובר דאין ברי ע"י אחר מיחשב ברי משום דאף בתביעה אין כאן ברי גמור א"כ גם להשביע אין יכולים ע"י ברי ע"י אחר כיון שאף בתביעה אין כאן ברי, אבל לפי מה שנתפרש לדעת בעה"ת בשם הרמב"ן דאביי חולק משום דסובר דאין זה ברי בנאמנות הטענה אבל בתביעה מודה אביי דיש כאן ברי גמור, א"כ לפ"ז להשביע ע"י ברי ע"י אחר שפיר יכולים להשביע דהרי זה ברי גמור בתביעה, ולהשביע אין אנו צריכים כ"א לברי בתביעה:
וראיתי ביד רמ"ה שם בסוגיא שכתב אביי אמר שאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי דההוא ספק גופיה לא קא טען טענת ברי דאחוהון הוא אלא חד מן האחים הוא דמודי ליה דאחוהון הוא וקאמר להו לאחים הבו ליה מנאתא בהדייכו דאחוכון הוא דכיון דהאי דאתי בטענת ברי לא קא טען מידי לנפשיה ליכא למימר בכי האי ברי ושמא ברי עדיף דאמרי ליה זיל לאו בעל דברים דידן את ע"כ. וחזינן לדעת הרמ"ה שמפרש טעם אביי דסבר דאף תביעה אין כאן, דאם תהא סברת אביי משום דאין כאן נאמנות טענת בע"ד, א"כ אין זה ענין לומר דלאו בע"ד דידן את אלא ע"כ דמפרש משום דאין כאן תביעה כשטוען שמא:
ב
בתירוץ התוס' דאיירי בשהו ברשותו הרבה דהיה נאמן לומר בניתי מיגו דאי בעי אמר לקחתיה קמ"ל כיון דמעיקרא על שניהם לעשות אינו נאמן דמיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהיה לו לדחוק את חבירו בדין לא היה עושה לבדו והקשה הגרע"א ז"ל קשה לי למ"ל מדין מיגו ולא בפשוטו כי היכי דנאמן לומר לקחתיה מכח דשהו הרבה מוכח שהוא שלו ה"נ יהא נאמן מדשהו הרבה שהוא בנה משלו ומאי אולמיה טענת לקוח מטענת אני בניתי ע"כ. וקושייתו הוא רק על ההו"א דהתוס' למה להו למיתי מכח מיגו דלקוח לטעון אני בניתי ויזכה בלא מיגו מכח ראיה דשהו הרבה, אבל לפי המסקנא דאמרינן דמיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היה עושה לבדו, אף אם נבוא ע"ז בלא דין מיגו כ"א מכח הוכחה דשהו הרבה דמוכח שהוא בנה, מ"מ הוה אנן סהדי נגד אנן סהדי, דאף אם נימא דמכח דשהו ברשותו הרבה אנן סהדי ששלו הוא הוינן אנן סהדי גם כנגד זה מכח הוכחה שלא היה עושה לבדו, וכיון שההוכחה שלא היה עושה בלבדו מוקדמת היא עוד לאנן סהדי ששלו הוא הוה גם תפיסתו לא עדיפא מתפיסה לאחר שנולד הספק, ואינו יכול לזכות בדין תפיסתו, אבל ההו"א קשה כשלא ידעינן עדיין מאנן סהדי שלא היה עושה לבדו למ"ל מיגו מכח הוכחה עצמה נאמר שהוא בנה:
אבל נראה בעצם הדבר שמה ששהו ברשותו הרבה לא אלים להיות כאנן סהדי שנדע בברור ששלו הוא, ואין זה בגדר הוכחה כלל, ואף אם נימא דבכל מקום דאמרינן דחזקה דמה שתחת יד אדם הוא שלו היא בגדר הוכחה, ולא כמו שיש רוצים לפרש שגם זה הוה רק בגדר מוחזק, היינו דוקא שם שהתפוס בא לפנינו כשהוא כבר תפוס, ולא ידענו האיך בא לידו בזה נקטינן דודאי אנן סהדי שמה שתחת יד אדם הוא שלו, אבל כשראינו שבא לידו שלא בגדר בעלים, אלא במקרה או באיזה אופן שהוא, אם כן הלא לא נוכל לומר שמה שתופס ודאי בעלים הוא, שהלא רואים אנו שתפיסתו לא באה מכח בעלות, ועל תפיסה זו אין אנו באים מכח דין חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו, אלא אנו צריכים לבוא מכח טענת אי קפידת התובע ואי מחאתו על שהיה ברשותו הרבה יותר מדאי משיעור ותור השותפים, דין זה וטענה זו אינה נותנת לתפיסתו כח להחשב בעלים מכח אנן סהדי, ואינה עושה אותו את זה התופס אלא למוחזק בלבד, שלא יהא כתופס לאחר שנולד הספק ועוד גריעותות כאילו שיש בתפיסה, ומצד הוכחת אי קפידת ואי מחאת התובע נחשבת תפיסתו לחזקה גמורה להיות מוחזק כדין:
וכמו כן נראה דהא דקיי"ל דחזקת ג' שנים בקרקע מהני להיות שלו כשהחזיק בשופי דאין זה מטעם אנן סהדי דכיון דלא מיחו הבעלים הראשונים ודאי שלקח את הקרקע מאתם אלא זה מהני מטעם דכיון דהחזיק ג' שנים בלא ערעור שום אדם וריעותא דליכא שטרא אין כאן דעד תלתא שנין מזדהר איניש בשטרא טפי לא מזדהר נעשה ע"י רק מוחזק גמור, וכיון שהוא מוחזק גמור אין לנו לדון שוב ע"פ חזקת מרא קמא שבטלה ע"י חזקתו של זה, וכמו דנעשים מוחזק במטלטלין בתפיסה בלבד, כן בקרקעות דלא שייך שם תפיסה ותמיד קרקע בחזקת בעליה קיימא, מ"מ בתפיסת ג' שנים בשופי נעשה מוחזק. ובזה מסולק מה שתמה בקצוה"ח אהא דאמר בגמ' טעמא דחזקה דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטרו טפי לא מיזדהר, והקשה אכתי טעמא בעי נהי דזה לאו ריעותא במה דלית לי' שטרא ומשום דטפי לא מיזדהר אבל סוף סוף אין לו ראיה והיכי מוציאין ממרא קמא בלא ראיה ע"כ. אבל העיקר, שאין חזקת ג' שנים ענין של ראיה, אלא ענין של מוחזק, שכיון שלא מיזדהר איניש בשטרו והלה לא מיחה נעשה ע"י זה מוחזק. וכמו כן תסולק תמיהתו על דברי התוס' פ' חז"ה (ל"ה) ד"ה ואי לפירי אחתיה ז"ל אין לפרש דרב אשי סובר דלעולם נאמן לומר לפירות הורדתיך דא"כ קשה מ"ט דרבנן דבעי שלש שנים מיום ליום דהא לדידיה ליכא למימר כדמפרש רבא ר"פ חזקת דעד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר דהא לעולם צריך לשומרו פן יאמר לפירות הורדתיך ע"כ, ודבריהם נראין תמוהין וכי הא דלא מיזדהרי אינשי בשטרא טפי משלש היינו משום דסמכי בראיית חזקה שלש שנים דא"כ החזקה סיבה שלא יזדהרו טפי משלש שנים ואדרבא הא דלא מיזדהרי טפי משלש הוא סיבה לחזקה והיינו משום דסברי כיון שיושבין בהשקט ושופי שלש שנים שוב לא יבא עוד עורר ומשו"ה לא מיזדהרי ומזה בא דינא דחזקה עכ"ד. והאריך עוד ליישב דברי התוס'. אבל נראה דדברי התוס' פשוטים הם דכיון דחזקת ג' שנים מהניא מטעם דנעשה מוחזק ע"י זה שמחזיק בשופי וליכא ריעותא דשטרא, מציאות הדברים שנראה לכל כבעלים, תפיסה כזו מחזיקתו, אבל במקום שהבעלים יכולים תמיד לעורר ע"י טענת לפירות הורדתיך ואין כאן מוחזק בשופי כיון שבכל אופן יכולים לסלקו עדיין אין זה מוחזק גמור שאין תפיסה כזו מחזיקתו, וממילא צריך לשמור את השטר, כעד ג' שנים, שהלא לפ"ז קודם ג' שנים ולאח"כ שוים הם, שאינו מוחזק עדיין:
והנה זה פשוט שאף דאמרינן דבשהו ברשותו הרבה נעשה מוחזק, אין זה מוחזק אלא משעה ששהו ברשותו, אבל עד שלא בא לרשותו לא היה מוחזק, וגם לא נעשה מוחזק מעתה למפרע דאין שייך זה כלל, דבשלמא אם היינו מפרשים שמה ששהו ברשותו הרבה, הרי זה ענין של ראיה שודאי הוא שלו, אם כן יש לומר שהוי ראיה שמעולם היה שלו, אבל אם אנו באים רק מטעם מוחזק, ודאי דאינו מוחזק כ"א מעתה בלבד, אבל עד שלא באו לרשותו ודאי דאינו מוחזק כלל. ומה שנראה לדבר פשוט דאף דטענה מועלת להחזיק ומיגו מועיל להחזיק מ"מ שני ענינים נפרדים הם, דבטענה שמועלת להחזיק אנו צריכים שיהא מוחזק ממש במה שטוען, אבל אם במה שטוען מוציא דבר מחזקתו אף שעכשיו הוא מוחזק לא תועיל הטענה. וכנדון דידן, שאף שעכשיו הוא מוחזק, מ"מ במה שטוען שבנה משלו מוציא הוא מחזקת אותו הזמן שעמדה בחזקת שניהם. וגדולה מזו אמרו בתוס' ב"מ א' שבמנה שלישי שניהם מוחזקין שחשבינן שהנפקד תופס בחזקת שניהם והוי כאילו שניהם מוחזקין ואין כוונת תוס' ודאי לומר שחזקה שתחת יד הנפקד של שניהם היא דזה ודאי אי אפשר הוא אלא הכוונה שיש להם דין מוחזקין וכל שכן בנדון דידן שהכותל עומד בין שניהם ואנן פסקינן שצריך להיות לשניהם דחשיב מוחזקין, וכיון שכן אין טענה מועלת בזה להוציא על אותו זמן מחזקתו. אבל בדין מיגו מאי דבעינן שיהא מיגו להחזיק, אין אנו צריכים רק שלא תהא הוצאת ממון בפועל וכיון שאינו מוציא ממון בפועל אף שהדבר יוצא מחזקתו מהני המיגו. ולזה כשבא לטעון לקחתי שאינו טוען רק על זמן דעכשיו שהוא מוחזק אינו צריך לשום מיגו ונאמן בטענתו בלבד, אבל כשבא לטעון בניתי, שבא לומר שאף בזמן דעבר היה שלו וזה היפך החזקה, צריכים אנחנו לדין מיגו, שמועיל אף באופן כזה כיון שסוף כל סוף אינו מוציא ממון בפועל:
והדבר מוכרח הוא לחלק בין טענה למיגו, ודוגמא לזה מהא דאמרינן בריש ב"מ אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חציה שלי, האומר כולה שלי נוטל שלשה חלקים והאומר חציה שלי נוטל רביע והקשו בתוס' וליהמני' דחציה שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן דבחציה השני מוחזק זה כמו זה ע"כ. והנה נראה דסברתם בקושייתם היתה דכל אחד מוחזק בחציו לבד, דהיינו במה שהוא אוחז, אם כן יקשה למה להם להקשות מדין מיגו, הלא במה שהוא מוחזק כל אדם נאמן לפטור עצמו בטענה בלבד, אלא ודאי דאף דתוס' בקושייתם סברו דהוי כ"א מוחזק בשלו, אין זה רק לגבי דין מיגו שיקרא מיגו להחזיק, אבל לגבי דין טענה שיהא נאמן בטענה בלבד, אין זה מוחזק גמור שהרי עדיין אגוד גם גבי חבריה:
וכן יש להביא ראיה מהא דהכותב ששלח להו מעות ע"י שלוחו ופרע להם ואמר להם הבו לי שטרא ואמרי ליה הני סטראי נינהו ואמרינן דליהמנוהו דסטראי במיגו דאי בעי אמרי להד"מ והקשו הא הוי מיגו להוציא, ותירצו כיון דהשתא בא רק לפטור מלתת את השטר, אף דאח"כ תצא מזה הוצאת ממון ע"י השטר מ"מ כיון דהשתא אינו בא ע"ד הממון לא מיקרי להוציא ע"כ. וא"כ יקשה למה לי כלל המיגו הלא לפטור עצמו נאמן בטענה בלבד אלא ודאי דלגבי דין טענה כיון דמ"מ יוצאה לנו בזה הוצאת ממון ע"י השטר אח"כ מיקרי להוציא, ודוקא לגבי דין מיגו כיון דעדיין אינו מוציא מיקרי להחזיק, וחזינן מזה דחלוק דין להחזיק לגבי מיגו מדין להחזיק לגבי טענה:
ג
הרמב"ם פ"ב מה' שכנים כתב דבגינה עושה מחיצה י' טפחים, והשיג עליו הראב"ד דזהו שבוש דד' אמות בעינן, ובמגדול עוז הביא תשובת חכמי לוניל שהקשו דהא בגמרא מוכח להדיא דבגינה הוי טפי היזק ראיה מבחצר דמקשה בגמ' למאן דאית לי' דהיזק ראי' לאו שמי' היזק מהא דתנן וכן בגינה מחייבין אותו לגדור ומשני שאני גינה משום דאסור לו לאדם לעמוד אצל גינת חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, והרמב"ם השיב להם, שאי אפשר לומר שיהא בגינה טפי היזק ראיה מבחצר, דבחצר עבדי מילי דצניעותא, ובגינה אין זה אלא מדת חסידות משום עינא בישא ומאי דמשני גמ' אין זה אלא דיחוי בעלמא ע"כ. ובלחם משנה תמה טובא דהא אף המקשה שהקשה מוכן בגינה ג"כ אית לי' דבגינה נמי איכא היזק ראיה, ואם כן ממ"נ בין למקשה ובין למתרץ איכא בגינה היזק ראיה, ואיך נידחי ונימא דבגינה ליכא היזק ראיה כלל ע"כ:
והנה בדבר מה שתמה הרמב"ם על הנך דפליגי עלי' איך אפשר לפרש הכי סוגיא דגמ' ולומר דבגינה איכא טפי היזק ראיה מבחצר, חזינן דכי מקשה הגמ' מהא דתנן כותל חצר שנפל מחייבין אותו עד ד' אמות ומשני נפל שאני ופירשו בתוס' נפל שאני שכבר הורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה ע"כ, וכוונתם דבכי האי גוונא קיי"ל דהיזק ראי' שמיה היזק אף דבכל חצר לאו שמיה היזק. וכן כי מקשה מגג הסמוך לחצר חבירו עושין לו מעקה גבוה ארבע אמות משני שאני התם דא"ל בעל החצר לבעל הגג לדידי קביעא לי תשמישי לדידך לא קביע לך תשמישך ולא ידענא בהי עידנא סליקת ואתית דאיצטנע מינך ע"כ. ופירש"י אבל חצר החלוקה לתרווייהו קביעא תשמישתיה לכל חד בחלקו כל שעה ולא עבדי בה מילי דהצנע ע"כ. ונראה בהבנת דברי רש"י דמחלק בין חצר החלוקה לבין חצר לגג, וכן בהבנת דברי תוס' דנפל שאני דהורגלו לעשות דברי הצנע כבר, דמאי דאמרינן דהיזק ראיה לאו שמיה היזק, אין הביאור דאין זה היזק כלל, דודאי אסור לכתחילה להסתכל במאי דעביד חבריה דמזיקו, אלא הבאור דאין דין זה מחייבו לזה להתרחק מחצירו, או לגדרו, דיכול לומר לו הזהר אתה שלא תעשה מילי דהצנע ולא אהיה מזיקך, ואין זה מגרש אותו מחצירו, דחצר אינו מוכרח להיות עומד דוקא לעשות בה מילי דהצנע. וע"ז קאמר בגמ' דנפל שאני כיון שהיו רגילים לעשות מילי דהצנע נמצא שהחצר עומד לעשות בו מילי דהצנע, ואינו יכול לומר לו אל תעשה מילי דצינעא ואיני מזיקך, שאם יאמר לו כן הרי זה כמגרשו מן החצר מלעשות תשמישיו העומדים לכך. וכמו כן זהו שמחלק רש"י בין חצר החלוקה לבין חצר לגג, דבחצר החלוקה כיון דאינה עומדת לעשות בה מילי דהצנע יכול לומר לו אל תעשה מילי דצינעא ואיני מזיקך אבל בין חצר לגג כיון שהוא עומד לעשות בה מילי דהצנע אם יכריחהו שלא לעשות, הרי זה כמגרשו מחצירו, והילכך הוי שפיר היזק ראיה. והשתא מבואר נמי מאי דאמרינן דגנה שאני, דאף דבחצר הוי היזק ראיה גדול טפי מבגנה מ"מ בחצר הלא יכול לומר לו אל תעשה בו מילי דהצנע, דמטעם זה הוא דאמרינן דהיזק ראיה לאו שמיה היזק, משום דאפשר לך שלא לעשות מילי דהצנע דחצר לאו להכי הוא דעומד, אבל בגנה כיון דגנה הלא לזריעת קמותיה היא עומדת, הלא אינו יכול לומר לו אל תזרע בגנה זו את קמותיה ואיני מזיקך, דהלא כל עיקר תשמישתה דגנה להכי היא לזריעת קמותיה, ואם כן אם יאמר לו כן, הלא מגרש אותו לגמרי מתשמישי גינתו, הלכך אמרינן דבכי הא ודאי היזק ראיה שמיה היזק ומיושבת קושיית הרמב"ם:
וענין זה מוכרח מדברי הרא"ש דקאמר דבהיזק ראיה לא מהניא טענת חזקה שיאמר לו מדשתקת כל הזמן כבר מחלת לי, דהיזק ראי' הוי כקוטרא ובה"כ דאין להם חזקה, והאיך אפשר לומר כן דהוי כקוטרא ובה"כ והא חזינן דחד מ"ד אית ליה דלא הוי שמי' היזק כלל, ואיך נאמר שזה דאית ליה דהוי היזק פליג מן ההיפך אל ההיפך וס"ל דהוי עוד חמור מאינך, אלא ודאי דגם מאן דאית לי' לא שמי' היזק, אית לי' דהוי היזק אלא דפליג בטעמא אחרינא אם צריך לעשות כותל משום זה וטעמא בעי מפני מה אין צריך לעשות כותל כיון דהוי היזק, ונתבארה דעת התוספות דטעמא הוא משום דיכול לומר הזהר שלא תעשה מילי דהצנע, שהרי בעיקר הדבר אני איני מזיקך, שאין אני מסתכל במה שאתה עושה, ואין כאן גירי דיליה שנאמר דבגירי דיליה על המזיק להרחיק ולא על הניזק, שכאן אין זה גירי דיליה שאני איני מזיק כלל, אלא שאתה מתירא לעשות מילי דצנעא, אין זה גירי דיליה, או דנימא שכיון שעיקר היזק ראיה אין כאן היזק ממש בגוף, אלא כעין נעילת דלת לפניו ובטול ממלאכה, אין בענין זה גירי דילי' שגירי דילי' אינו אלא בניזק ממש ע"י גירי דידי', ונראה עוד דאף מאן דס"ל דעל המזיק להרחיק את עצמו הכא לאו מזיק הוא שאינו אלא ענין מניעת מעשה וגרע עוד מכל גדר מזיק אף דלאו גירי דילי' ומשו"ה אית לי' לחד לישנא דלאו שמיה היזק:
והנה בגמ' (ו' ע"ב) מיתיבי אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו פי' הר"י מיגש דהא דאותבי' עלי' דרב נחמן מהא הכי פריך דהא ברייתא קתני אין זקוק לו כלום לפי שאין שם היזק ראי' לא מראובן לשמעון ולא משמעון לראובן. לא מראובן על שמעון לפי שהגג אין בה דירה כדי שיהא בה היזק ראי' ולא משמעון בעל הגג על ראובן שהרי גגו למטה מחצירו של ראובן ואינו יכול לראות ממנו כלום בחצירו ואי ס"ד בין גג לגג צריך מחיצה עשרה הכא אמאי אין זקוק לו וכו' ע"כ. והקשה עליו הרבינו יונה וז"ל ואינו נכון דהא קתני לה גבי שתי חצירות זו למעלה מזו שיש שם בתחתונה משום היזק ראיה לעליונה כדקתני בהדיא מסייע למטה ובונה אף כאן ודאי זקוק לבעל החצר משום היזק ראיה ע"כ. ונראה דזה חזינן דמלבד דין היזק ראיה ישנו עוד דין אחד בחצירות של שכנים והוא דין מיוחד דרמי על שכנים לתקן מה שנוגע לשניהם, דהנה חזינן דצריך לעשות מחיצה עשרה שלא יהא נתפס עליו כגנב, ובזה ודאי דלא שייך שום דין הרחקת נזקין, וכי הוא מזיקו, וכי מועד הוא וכי איתחזק גברא לגנוב, ומאי הרחקת נזקין שייך כאן, אלא ודאי דדין אחד הוא מן הדינין אשר מוטל על השכנים לתקן עניני החצר וכופין זא"ז וכן חזינן דמביא הגמ' ראיה לדין היזק ראי' מהא דכופין לבנות בית שער ודלת לחצר ומאי שייטי' דהך דינא הכא וכי כאן משום דין הרחקת נזקין קא אתינן עלה, וכי הוא הוא דמזיקו ומה דין הוא זה שמוטל עליו להרחיק נזקין דאחרים ומה זה ענין להרחקת נזקין דידי', אלא ע"כ דהגמ' סובר דגם הרחקת היזק ראי' דידיה אין זה משום דין הרחקת נזקין בלבד, דאילו משום זה לא היה חייב בהיזק ראי', שבהיזק ראי' אין זה גירי דילי' ואין זה מזיק ממש ורק משום דין תקוני שכנים קא אתינן עלה, ואם כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר להרחיק היזק ראי' דאחרים כ"ש דצריך להרחיק היזק ראי' דידי', וכן חזינן דהרא"ה פסק בריש מסכת הובא בנ"י שאם אחד מן השכנים רוצה לבנות את הכותל כולו לכנוס בתוך שלו וליתן דמים שלו ולבנותו גויל וגזית השני יכול לעכב עליו ולומר לו אם תעשה אתה בלבד לא אוכל להשתמש בכותל אבל אם נעשה שנינו אוכל להשתמש. ע"כ. והדברים נפלאים מאד וכי מה שתקנו חכמים לבנות כותל, תקנוהו לזכותו ולטובתו שיהא לו כותל להשתמש הם הלא לא תקנו אך ורק למנוע מהם היזק ראי' ואין זאת כ"א התחייבות ולא זכות ואם ימנע היזק ראיה על ידי זה שיבנה בעצמו כבר קיים חיוב חכמים ואין כאן היזק ראיה ואם כן מה טענה היא זו שלא יוכל להשתמש. אלא ודאי על כרחך צריכים אנו לומר שדין חכמים לא בא מטעם הרחקת נזיקין בלבד, שאין זה גירי דיליה, ואין זה מזיק בעצם, ולא חייבוהו חכמים כ"א מטעם דיני שכנים שיש להם לתקן תקוני החצר, וכיון שמטעם זה הוא אית לי' להרא"ה שחכמים תקנו הכותל עם כל דיני זכותים משום תקוני שכנים:
ויוצאת לנו נפקותא בזה, שאם יהי' הדין של בנין הכותל משום הרחקת נזקין בלבד אם כן על כל אחד רק להרחיק את נזקו מה שהוא מזיק ולא יותר, אבל אם נפרש שאין דין בנין הכותל בא מטעם הרחקת נזקין בלבד, אלא גם מטעם תקוני שכנים, יהא הדין שונה לגמרי, שכשצריך לבנות הכותל אין כל אחד מחוייב לבנות חלקו, אלא כיון שהיו שניהם משותפים בענין של היזק ראיה, חל על שניהם דין תקון החצר, ומתקנים יחד החצר, וכל אחד מלבד הרחקת נזקיו, מחוייב הוא לתקן כל החצר ביחד עם חבירו, והילכך בשתי חצרות שבתחילה הי' היזק ראי' על שניהם אף שלאחר שבנה התחתון ד' אמות מלמטה כבר אין ממנו היזק ראיה לעליון, מ"מ כיון שמתחילה היה כאן היזק ראיה, כבר נתחייבו לתקן החצר, ונתחייב גם התחתון בחלקו של עליון ומה שאין העליון מחויב אליבא דרב הונא לסייע מלמטה, אין סתירה, דמשום ענין אחר הוא לגמרי כמו שפי' רש"י דלא יהא העליון נפסד בשפלות קרקעו של תחתון ואין שותפותם מוכרחת לזה אלא במקרה הוא צריך. והנה זה רק בשתי חצירות שמתחילה נתחייבו בתקון החצר, אבל כשהי' גגו למטה מחצירו של חבירו, שם כיון שגגו ד' אמות למטה, נמצא שגם מתחילה לא היה היזק ראי' מתחתון לעליון א"כ מעולם לא נשתתפו בענין של היזק ראי', ולא נתחייבו כלל בענין תקון החצר. ולא נתחייב כלל רק העליון בלבד משום דין נתפס כגנב:
מיהו ביד רמ"ה כתב בסוגיא זו דהיזק ראי' הוי גירי דילי' ועל המזיק להרחיק את עצמו וגריס בסוגיא זו דלא כרש"י ור"י מיגש, דאינהו מפרשי דר"ה ור"ח פליגי אי העליון מסייע למטה, אבל התחתון ודאי דמסייע לעליון, ואיהו מפרש דלא פליגי רק בתחתון, אבל בחלקו של העליון ודאי דאין התחתון מסייע דעל העליון שהוא המזיק להרחיק את עצמו דגירי דילי'. ונראה דבהא גופי' פליגי אי היזק ראיה הוי גירי דיליה, דהרמ"ה הא סבר דהיזק ראיה הוי גירי דיליה, ורש"י ור"י מיגש יסברו דאין זה גירי דיליה, ואין זה גדר מזיק כלל כמו שנתבאר:
והנה הרמב"ם פכ"ג מה' שכנים הלכה ז' כתב שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא בונים שניהם מלמטה ועולה ובונה העליון לבדו מכנגדו ומעלה ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין העליון זקוק לתחתון כלל ע"כ. וכתב הראב"ד ע"ז אין דבריו ברורין כלל ע"כ. ופי' המפרשים שמחלקותם היא בפי' הגמ' אם בחלקו של עליון בונים שניהם או העליון בלבד, שהרמב"ם סובר שהעליון בלבד בונה בחלקו והראב"ד סובר שבחלקו של עליון בונים שניהם, ותהא מחלקותם תלויה לפ"ז אם היזק ראיה הוי גירי דילי' דהראב"ד סובר דהיזק ראיה לא הוי גירי דיליה ולא גדר מזיק ואין זה אלא ענין של תקוני שכנים הלכך על שניהם לבנות, והרמב"ם סובר דהוי גירי דיליה ואין החיוב רק על העליון דעל המזיק להרחיק א"ע:
והנה לדעת הרמב"ם א"א לפרש דטעמא דמ"ד דהיזק ראיה לא שמי' היזק הוא מטעם שיכול לומר לו לחבירו הנח מלהשתמש מילי דצנעא דמ"מ מטעם זה לא הותר לך להזיקני בידים, כיון שהיזק ראיה הוי גירי דיליה, והוי כמזיק בידים, ואין טענה זו פוטרתו במזיק בידים, וצ"ל טעם אחר אליבא דהרמב"ם בדעת הך מ"ד דאית לי' היזק ראיה לא שמיה היזק:
ונראה דהוא יפרש דמ"ד דלא שמי' היזק אית לי' דאף דודאי אסור להזיק את חבירו בראי' מ"מ אין זה מחייבו לבנות כותל ואינו יכול לתבוע ממנו כ"א שלא להסתכל במה שהוא עושה, אבל לבנות בנין משום זה לא נוכל לחייבו, ומ"ד דשמיה היזק ס"ל דדין הרחקת נזקין מחייבו בכל אופן שהוא להתרחק, ואם א"א לו להתרחק כ"א ע"י בנין כותל, מוכרח ומחוייב לבנות כותל. והנה אם נפרש כך דלמ"ד לאו שמיה היזק אין ההיזק מחייב לבנות כותל, נראה ודאי דליכא כלל לדין נתפס כגנב, שיצטרך לבנות כותל בשביל שיהא נתפס כגנב, ואם משום היזק ראיה שהוא מזיקו ומונעו מלעשות מילי דצנעא אינו מחויב לבנות כותל, אם כן כל שכן שאינו מחויב לבנות כותל משום שיהא נתפס כגנב, שעדיין אינו מזיקו כלל ואין כאן שום היזק. דבשלמא להנך דמפרשי טעמא דמ"ד דלא שמיה היזק, משום דיוכל לומר הזהר מלעשות מילי דצנעא ולא אזיקך ומשום זה הוא דאין צריך לבנות כותל, א"כ לגבי נתפס כגנב, דלא שייך לומר כן, חייב לבנות כותל, אבל אם נפרש דמ"ד דלא שמיה היזק אית לי' דאין היזק מחייבו בבנין כותל א"כ כ"ש דאינו חייב לבנות משום שמירת וזהירות שיהא נתפס כגנב:
ועתה יתיישבו דברי הרמב"ם שפסק דגנה בעי רק עשרה טפחים מחיצה דאית לי' דתירוץ הגמ' גנה שאני דחוי' בעלמא ומה שהקשה הל"מ דהמקשן הא נמי אית לי' דטעמא דגנה משום היזק ראיה דהא מביא ראיה מזה דהיזק ראיה שמי' היזק, הרמב"ם יפרש דקושיית הגמ' היא דנהי דטעמא דגנה היא משום נתפס כגנב, מ"מ הא חזינן דטעמא דנתפס כגנב מחייבו בבנין הכותל, א"כ כ"ש דהיזק ראיה מחייב בבנין כותל. והסוגיא בעצמה מוכחת כן, דאיך נימא דהמקשן מפרש ג"כ משום היזק ראיה, כיון דהמקשן עדיין לא ידע מהא דר' אבא א"כ מאי היזק ראיה יש בגנה דהא לא עבדי בה מילי דצנעא, אלא ודאי דהמקשן פירש משום שלא יהא נתפס כגנב, ומזה הוכיח דכ"ש בהיזק ראיה דמחייבין אותו לבנות כותל:
ועפ"ז היה נראה ג"כ לפרש דברי הרמב"ם פ"ב משכנים הלכה י"ז שהמוכר גנה מעורבת בין גנותיו הלוקח מחוייב לבנות כותל ד' אמות, והשיג עליו הראב"ד שאף המוכר ע"כ. והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מירושלמי במקומו והרב המגיד פי' סברת דינו של הרמב"ם משום דהוי כאלו התנה עם הלוקח שהוא יקבל עליו לעשות הכותל וכמו דקיי"ל שהלוקח עושה גדר חריץ ובן חריץ ה"נ עושה הכותל מהאי טעמא ע"כ. ולא היו ראויין דברי הרמב"ם אלו להכתב כ"א בהלכות מכירה, כמו שכתוב שם דין גדר וחריץ. וע"פ דרכנו נראה במחלקותן של הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סבירא לי' דדין היזק ראיה הוא דין של הרחקת נזקין דהוי גירי דיליה והוא המזיק משו"ה יסבור הרמב"ם דהלוקח בכניסתו הוא מזיק, שעד שלא בא הלוקח לא הוי שום היזק והלוקח בהתקרבו לחצר הוא מזיק, ואף שברשות המוכר הוא נכנס, מ"מ אין זה מבטל מעליו שם מזיק וגירי דלוקח הוא, הלכך מחוייב הלוקח לעשות הכותל שכיון שגירי דיליה עליו להרחיק, זו היא דעת הרמב"ם, והראב"ד סובר כשיטתו דהיזק ראיה אין זה גירי דיליה ואין זה בגדר מזיק, ואין כאן הדין בעיקר כ"א משום תקוני שכנים, וכיון שמשום תקוני שכנים קא אתינן עלה, מחוייבים הם שניהם בתקון החצר, כיון שמשותפים הם בההיזק, ששניהם נזוקים, הלכך סובר שאף על המוכר לבנות הכותל כמו שהוא מוטל על הלוקח:
ובשו"ע חו"מ סי' קנ"ד הביא בהגהת שו"ע דעת הרא"ש בתשובה שמי שסמך בהיתר את חלונו לבית חבירו שהיה כותל בנתים ואח"כ נפל שצריך לסתום את חלונו ע"כ, והטעם הוא משום דהוה גירי דיליה, ובגירי דיליה לא מהני מה שסמך בהיתר, ואח"כ כתב שם בהג"ה מיהו יש חולקים דהיזק ראיה הוי היזק דממילא ומהני סמך בהיתר, ע"כ תורף הדברים. ובתשובת רע"א סי' קנ"א כתב דלא מצא מי שסובר מפורש דהיזק ראיה הוי היזק דממילא. ולפי דברינו, הדבר שנוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהראב"ד סובר דהוי היזק דממילא וכן יש להעמיס בדברי הר"י מיגש כמו שנתבאר: