אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן יט - בדין יחלוקו וכל דאלים גבר

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן יט - בדין יחלוקו וכל דאלים גבר

סימן יח

א

בדבר מה שהקשו התוס' בזה אומר חצי שלי וזה אומר כולה שלי, דליהמני' להאי דחצי שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלו. ונאמרו בזה כמה תירוצים, ויש לעיין בזה, דהנראה שאין בזה קושיא דלא שייך דין מיגו אלא במקום שאנו דנים ע"פ טענותיהם ואם המוחזק טוען איזו טענה טובה נפטר על פי הטענה, והיינו שב"ד דנו על הדבר, ומצאו שאין עליו שום טענה מן התובע, ונפטר הנתבע ע"פ דין בטענתו, או להיפך אם התובע יש לו טענה טובה, ויכול ע"פ טענה זו להחזיק את ממון הנתבע שנפל לידו, בענין זה, אף אם טוען טענה אחרת, אנו אומרים שכמו שהי' נוטל ע"פ דין בטענה שהי' יכול לטעון, כמו כן נוטל בטענה זו הגרועה. אבל בדין זה שאנו דנים גבי זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, אין זה מפני שכך נראה ע"פ דין ע"י טענותיהם, אלא מפני שהם אוחזים ואין לנו ברור בדבר ולא טענות המכריעות, הילכך ע"כ חולקים, והילכך כשמשתנה הספק, הם נוטלים ע"פ הספק כפי שהוא עכשיו, דאין לאמר כאן מיגו, כיון שגם שם לא נפסק שום דין:

ויש להטעים הדברים ע"פ דברי השב שמעתתא שבירר הדברים לחלק בין דין מיגו בין דין בידו, שבדיני ממונות לא מהני דין בידו, כ"א דין מיגו, ונפ"מ לכמה דברים דלא שייך לקרות עליהם דין מיגו כגון כשהי' בידו, דמצד מיגו לא מהני זה, דהוי מיגו למפרע, ומצד בידו מהני אף כשהיה בידו כבר. ועפ"ז יובן הדבר ביותר, שמה שהיה יכול להרויח בטענה אחרת, שלא ע"פ פסק דין שיהא לנו ברור בדבר, כ"א ע"י מה שמביא אותנו לידי כך שמוכרחים אנו ליתן להם לחלק מחמת הספק הדוחקנו, ואין זה גדר של מיגו, כ"א גדר של בידו, שהי' יכול להשיג את החפץ בתחבולות, כמו שהי' יכול לתפוס את החפץ וליקחהו, דזה הוי גדר בידו, ואף שבש"ש עצמו הביא הגמ' דב"ב (קל"ד) שהאומר גרשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא ולא למפרע משום דבידו לגרשה הוי בגדר מיגו ומיגו למפרע לא אמרינן ולא הוי זה גדר בידו, והלא שם אין כאן טענה אחרת שהי' יכול לטעון, אלא שהי' יכול לעשות מעשה גרושין, ומאי חילוק יש בין בידו לגרשה, ובין בידו לתפוס, דאמרנו דאין זה מיגו, אבל זה פשוט מאד דבמקום שאפשר לו להביא את הדבר לידי אופן כזה, שיהא הדבר באמת כך, אין לך מיגו טוב יותר מזה, דמה לי אם טוען ויזכה ע"י טענתו בדין ומה לי אם מביא את הדבר לידי כך, שיהא הדין באמת כך, ולא אמרנו שאין זה מיגו, אלא במקום שיכול לעשות שיהא הדבר אצלו שלא ע"פ שום דין, אף שלא נוכל להוציא ממנו, זה הוי גדר בידו. וכן מה שהקשו שיהא המלוה נאמן לומר שאין השטר כלום, מטעם דאי בעי מחיל, אף שהוא מעשה חדש, מ"מ מהני, כיון שהוא ע"פ דין יכול לעשות כן, שיהא כן באמת, הילכך הוי שפיר זה גדר מיגו:

והנה התוס' כתבו לחלק בין הא דמתניתין לההיא דארבא משום דאוחזין שאני וז"ל דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא ע"כ. נראה מרהיטת לשונם דדיינינן בודאי שיש לו לכל אחד החצי וא"כ אזדא להו תירוצן, דלפי זה הוי מיגו טוב, אבל הנכון בדברי התוס' שאין כונתם דמצד ודאי הוא דחשבינן להו כאלו ודאי כל אחד יש לו החצי, אלא כונתם ג"כ מצד ספק פסקינן שאחז כל אחד בשלו ואחיזתם מסייעת לזה דחשיב כאילו יש להם. וכיון שהם אוחזים, ואחיזה יש לה מעלה זו דחשיב כאלו יש לו החצי, יש לנו לפסוק כאן יחלוקו, ולא כד"ג:

ותירוץ זה ליישב קושית התוס' יש להעמיס בפשט דברי הרמב"ן, אשר בא ג"כ ליישב קושיא זו ודבריו בלתי מובנים, וז"ל דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חצי שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי ומה שזה מודה לו הרי כאילו חלק אותו חציו כבר נטלו והאיך תאמר מיגו שהי' זה יכול לתבוע ממנו גלימתא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד, עכ"ד:

והנה הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ן באופן זה דמיגו לא מהני אלא ליתן דין של טענה זו לטענה האחרת, אבל לא סכום המעות, ובכל מקום כשאנו נותנין דין זה לטענה זו משתנה גם סכום המעות, אבל כאן אף כשנותן דין טענה זו שהוא חצי מה שהוא טוען לטענה האחרת, לא ישתנה סכום המעות, שהרי ניתן לו גם כאן חצי מה שהוא טוען עכשיו ותירוץ זה הי' מתיישב ומתקבל לפי מה שמבואר ומוסכם שמיגו מהני לא מטעם ברור וראי' כ"א מטעם שאנו נותנים דין טענה זו לטענה האחרת, דאילו הי' מהני מטעם ברור וראי', הי' צריך להיות דין המיגו מהני גם על סכום המעות, שהרי הברור והראי' מבררים גם על סכום המעות:

אבל לפי פירוש זה בדברי הרמב"ן כל האריכות דברים הוא אך למותר, דלמה לו להוסיף שמה שזה מודה לו הרי כאילו חלק אותו חציו כבר נטלו, וכן מה לו לומר שע"י מיגו שהי' יכול לתבוע גלימתא שלי נאמין לו כשהוא טוען בטלית אחר, ולפרש בדברי הרמב"ן כפי מה שתירצו הראשונים דמיגו מממון לממון לא אמרינן, ולומר שזהו כונתו במאמרו והאיך תאמר מיגו שהי' זה יכול לתבוע ממנו גלימתא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר, גם זה קשה דאם כן מה זה שאמר תחילה ואף שיותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי ודברי הרמב"ן צריכים באור רב. שוב ראיתי בש"ך סי' ק"נ סק"ג שמביא שדעת הרמב"ן דאמרינן מיגו מממון לממון, וא"כ ע"כ אי אפשר להעמיס זה בדברי הרמב"ן:

ונראה בכונת הרמב"ן לומר זו הסברא שנתבארה שלא שייך כאן מיגו כיון שאינו זוכה ע"פ הדין כ"א שכך הוא דינו של ספק, וכשמשתנה הספק, צריך להיות הדין ע"פ ספקו, וזה דומה למי שתופס גלימא, וע"פ זה רוצה לזכות בדין, שאין זה שם של מיגו, ומה שיכול לגזול ולחמוס גלימת חבירו, וכי ע"י זה יזכה בדינו, וזהו שדקדק הרמב"ן וכי בשביל שהי' יכול לתבוע גלימתא דידי כיון שאין זה ע"פ דין יוכל לתבוע ממנו טלית אחר, שהרי אין זה מגדרי הדין, והילכך אין זה בגדר מיגו:

ואלולי מסתפינא מהא דכל המפרשים מבארים באופן אחר, הי' אפשר לבאר גם דברי הר' יונה הובאה שיטתו בשו"ע סי' ק"נ ס"ד שראובן שירד לתוך שדה שמעון בתורת משכונא והי' לראובן אצל שמעון עוד תביעה אחרת על פה ואינו יכול להוציאה מידו וכלו ימי המשכונא ורוצה לעכב השדה וכו' ואם אינו יודע נאמן על תביעתו האחרת במיגו שהי' יכול לכבוש שטר המשכונא ולטעון לקוח הוא בידי ובשבועה ודוקא שאכל כבר הפירות כדי התביעה שטוען עליו אבל אם בא לתובעו קודם שיאכל הפירות אינו נאמן לעכב. ע"כ. ונתחבטו בהא דמפורש גבי מטלטלין שיכול לטעון עד כדי דמיו, ושם לא אכל הפירות עדיין, ובסמ"ע וש"ך האריכו בזה. ונראה לבאר ע"פ כל האמור דהנה במטלטלין כשבאו לידו בהיתר וזכה בהן, ויש לו חיוב עתה להשיבן, ויכול לפטור את עצמו מלהשיב ע"י טענת לקוח, ונמצא שיש לו דין טענה, והוי שפיר מיגו טוב, שכיון שיש לו דין טענה בטענת לקוח, יש לו גם כן דין טענה בטענת חייב לי עד כדי דמיו. וזה דוקא במטלטלין שזכה בהם, ואין עליו כ"א חיוב השבה, הילכך הוי טענתו לקוח דין טענה, אבל גבי קרקע, דאין בהם שום קנין וחזקה ובחזקת בעליהם עומדות, נמצא שאין זה כי אם שיכול לחטוף הקרקע, אם כן אין זה דין טענה, כ"א שיכול לחטוף, הילכך אין כאן דין מיגו כלל, ולא נוכל לקרות לזה כי אם שבידו לחטוף, ומטעם בידו אנו באים עליו, ודין בידו הא ליכא בממון ולא מהני שם כלל:

והנה הש"ך בעצמו פירש דברי רבינו יונה דס"ל דמיגו מממון לממון לא אמרינן, וכתב משום כך דאין חילוק בין קרקע למטלטלין. ע"כ. וכבר הראו האחרונים מקור דברי ר"י בש"מ ב"ב ושם מפורש לחלק בין קרקע למטלטלין. ונראה שאף לפי הטעם משום מיגו מממון לממון יש לחלק בין קרקע למטלטלין, דבמטלטלין, דשייך בהם דין משכון ויכול לתופסו על החוב, וזוכה בהחפץ להיות נתפס על החיוב, הילכך כשתובע את החייב לו, תובעו בעצם החפץ, ונמצא ששתי התביעות הן בהחפץ, והוי מיגו באותו ממון עצמו, אבל כשתופס קרקע, שאין בהם אלא דין גבי', אבל לא דין תפיסה, ונמצא כשתובע את החוב, אין תובעו בעצם הקרקע, אף שאם לא ישלם לו כשיבורר החוב, יוכל אז לזכות בקרקע, מכל מקום עכשיו אין התביעה בעצם הקרקע, הילכך הוי שפיר מיגו מממון לממון, ומטעם זה לא מהני קודם אכילת פירות בקרקע:

ועל עצם כלל של מיגו מממון לממון הקשו הראשונים מהא דמקשה הגמ' דליהמני' למודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל, והא הוי מיגו מממון לממון. ונראה פשוט דמתיישב היטב עד דתמוה לי על הני דמקשי דבכופר הכל נאמן על כולו, ומקשינן דליהמני' לכופר במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל, והי' נאמן על המחצה השנית שכופר גם עכשיו וא"כ הא הוי מיגו באותו ממון עצמו, דאין אנו עסוקים שיהא נאמן ע"י מחצה הא' שעכשיו הודה בה, שאם היינו אומרים כן, בודאי נחשב זה למיגו מממון לממון, אבל אנו עסוקים באותו מחצה עצמה שגם עכשיו כופר בה, הא הוי באותו ממון עצמו:

ומה שתירצו התוס' דהוי מיגו להוציא דבחציו השני הוי מוחזק זה כמו זה, הנה פשטות דברי התוס' מורה דאף חד לגבי חברי' נקראים שניהם מוחזקים ממש, שיש לכל אחד חזקה בחפץ לגבי חברי'. ואפשר לפרש עוד באופן אחר. דנהי דלא חשיב כל אחד מוחזק ממש, מ"מ אחיזת כל אחד מרעה אחיזתו של חבירו, ולא הוי גבי' להחזיק, שהרי גם חבירו אוחז בה, וכיון שכן לא מהני מיגו, דמיגו לא מהני כ"א להחזיק. וזה תלוי בחקירה אחרת להבין ענין מיגו, אם יש בכח מיגו בין לפטור ובין לחייב, ומאי דלא מהני להוציא משום דחזקה עדיף ממיגו, וכמו דחזקת ממון עדיף מרוב. אף דמצד דין רוב הי' מהני אף לחייב, או דנימא דהטעם דלא מהני מיגו להוציא, הוא לאו משום דחזקת ממון עדיפא אלא משום דאין בכח מיגו כי אם לפטור, דאין מיגו אלא ענין פטורי, שנפטר במיגו, ואין בו כדי לחייב. ואם נניח דמאי דלא מהני מיגו להוציא, משום חזקת ממון דעדיפא, היינו מוכרחים לומר, דמאי דאמרי התוס' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה, היינו חזקת ממון ממש. ואם נימא דטעם מיגו להוציא דל"מ, משום דמיגו הוא ענין פטורי, תהא לנו האפשריות לומר, דאין במוחזק זה חזקת ממון ממש, אלא מ"מ כיון דאין זה להחזיק לא מהני, דנמצא מיגו זה מחייב את השני ליתן החפץ, ואנן נקטינן דאין בכח מיגו לחייב לשלם, כ"א רק לפטור. ולכאורה מהא דאיבעיא היא בגמ' אי אמרינן מיגו במקום חזקה, ומיגו להוציא פשיטא להו לתוס' דלא אמרינן, אף דההיא חזקה דמיבעיא לה לגמרא פשיטא דעדיפא מחזקת ממון דהא ע"י ההיא חזקה כגון חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו מפקינן מחזקת ממון, וזהו דבר תמוה מאד. אבל אי נימא דענין מיגו להוציא דלא מהני אינו משום חזקת ממון דעדיפא, אלא משום דמיגו הוי רק ענין פטורי, אתי שפיר דלהוציא לא מהני, משום דאי אפשר לו שיחייב במיגו, אבל נגד חזקה מהני שפיר, דכיון דלפטור הוא אפשר דמהני אף נגד חזקה ברורית, והילכך מיבעיא לה לגמרא שפיר. ובקצוה"ח סי' פ"ב ס"ק ט' מפורש יוצא מדבריו דעיקר מה דלא אמרינן מיגו להוציא הוא משום חזקת ממון דאלים ואין נראה כן מחמת הקושיא שכתבנו ממיגו במקום חזקה:

והנה הפני משה בירושלמי כאן הקשה על התוס' וז"ל אלא דקשיא לי ר"פ דאיהו מרא דשמעתא הכא דמפרש למתני' ומוקי לה רישא במציאה וכו' ואיהו ס"ל דאמרינן מיגו להוציא כדמוכח מהאי דשבועות מההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו ואר"נ איתרע שטרא ור"פ אמר לא איתרע וכו' וקאמר בגמ' דאם פרעי' שלא בעדים לכולי עלמא נאמן במיגו דלהד"ם והרי שם מיגו להוציא הוא ע"כ. והנה בדברי הפ"מ צ"ע דהא כבר הוסכם מהאחרונים דמאן דנקיט שטרא מיקרי המוחזק וא"כ לאו מיגו להוציא הוא אלא להחזיק את השטר. ובדרך פשוט אפשר לומר, דכאן שאני, דהא חזינן דאין אדם נאמן לומר סיטראי נינהו, אלמא שכיון שידעינן מחוב זה, וראינו שפרעו, עלינו לומר שחוב זה הידוע פרעו, וא"כ תיכף שידענו הפרעון, בטל אצלינו השטר, ואין כאן שטר להחזיק, ודוקא במקום שלא בטל השטר בברור, אלא שאנו מסתפקים על השטר ועל הממון, אז נקרא להחזיק את השטר, אבל כאן קודם שיש לנו שום ראיה עלינו לומר שהשטר בטל, והילכך הראי' מיקרי שבאה להוציא:

ולפי דברינו אפשר לומר באופן אחר, דכיון דגבי מיגו אינו תלוי בלהחזיק או להוציא, כ"א כאן שהוא ענין פטורי אמרינן מיגו, ואם הוא ענין חיוביי לא אמרינן מיגו, א"כ כאן בסיטראי, אף שהוא להחזיק את השטר מ"מ כיון שהוא ענין חיוביי, שהרי אינו נפטר כ"א מחייב את הלוה לשלם, ל"מ מיגו בזה. מיהו האחרונים כתבו דאף מיגו להוציא לא מיקרי במקום שהשטר מסייע, ונפל ישובנו השני, ומ"מ אין זה מכריח ומכריע לעצם החקירה, שהרי הסבירו הדבר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, נמצא שזה מיקרי שהחוב כבר נגבה, וממילא מיקרי שאינו אלא מיפטר ע"י המיגו. ולפי השיטות דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ופירש הסמ"ע משום דלא אמרינן מיגו אלא להחזיק ממון, ומוכח מזה דאין הטעם משום דמיגו הוי ענין פטורי, דאי נימא הכי, הלא גם משבועה היה לו להיפטר:

ב

ב"מ (ב' ע"א) תוס' ד"ה ויחלוקו הקשו מ"ש מארבא דאמרינן כל דאלים גבר וי"ל דאוחזין שאני וכו' וכן במנה שלישי דמדמינן בגמ' לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו שניהם מוחזקים בו וכו' עיי"ש. וכן הקשו הרבה מן הראשונים עיין תוס' (ב"ב ל"ד) ועיין ש"מ כאן. ולכאורה לפ"ד היינו יכולים ליישב בדרך פשוט כיון דפסקינן, עיין בשו"ע קל"ט, בדין דכד"ג דמאן דתפס ראשון אין השני יכול לתפוס ממנו, נמצא שדין דכל דאלים גבר הוא שמי שתופס הוי שלו, א"כ כאן במשנה דשנים אוחזין כיון ששניהם תפוסים נמצא ששניהם זוכים מצד כל דאלים גבר שכל התפוס הרי הוא שלו, ואין צריך כאן לחדש דין חלוקה מצד טעמים חדשים, אלא מצד דין כד"ג זוכה כל אחד במה שהוא תפוס, וכ"א הלא תפוס מחצה:

ומיהו על התוס' בעצמם לק"מ שהם הולכים לשיטתם לקמן (דף ו') תוס' ד"ה והא הכא. שסוברים שאם תפס האחד יכול השני ג"כ לתפוס ממנו, ולפ"ז לא שייך לפסוק דין נגמר מצד כד"ג שמצד כד"ג הדבר תלוי תמיד בתפיסה, אבל על הרא"ש שסובר בב"ב דאין השני יכול לתפוס מן הראשון, והקשה ג"כ קושיית התוס' כאן, ולפ"ד אפשר ליישב הקושיא פשוט. והי' נראה לבאר בעצם דין מה שסוברים הראשונים דאין השני יכול לתפוס בחזרה, דיש לחקור מאיזה טעם הוא, דמה שכתב הרא"ש בתקנת כד"ג דסמכינן שמי שהוא שלו הוא ימסור נפשו יותר, אין נראה שזה יהי' טעם לזכיות התופס, דהיכן מצינו דין ברור כזה, אלא שהרא"ש כתב זה רק לטעם עלי התקנה למה תקנו רבנן תקנה כזו מפני שסמכו וכו'. וביותר מוכרח הדבר להבין אליבא דהט"ז שהקשה על הטעם של הרא"ש דהרי פסקינן כל דאלים גבר גם בספיקא דדינא ובספ"ד לא שייך לומר שימסור שגם לו אין ידוע. ומביא הט"ז בשם ת"ה שחכמים תקנו בלא טעם. וא"כ יש לחקור באיזה דין זוכה. והנראה בזה, שחכמים חדשו בזה היתר לתפוס, שבלא"ה הי' מוטל הדבר על ב"ד שלא להניח לתפוס, וחדשו חכמים בזה היתר תפיסה להיות כל דאלים גבר. והנה כל דבר המוטל בספק לא מהני בי' תפיסה דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהני. אבל כאן שחדשו חכמים היתר תפיסה, נמצא הראשון שתפס אף שתפס לאחר שנולד הספק, אבל מ"מ תפיסתו היתה ברשות, ודבר זה כבר נתחדש מכמה ראשונים ואחרונים שתפיסה ברשות מהני אף אחר שנולד הספק, עיין רמב"ן פ"א דבכורות ועיין תוס' לקמן (דף ו' ע"ב). ועיין בתקפו כהן להש"ך שמביא דעות שגם בבא לידו בתורת שאלה או פקדון ג"כ נקרא תפיסה ברשות ומהני, ואף שיש חולקים, אבל מ"מ כאן בכד"ג נראה פשוט דלכו"ע נקראת תפיסת הראשון תפיסה ברשות כיון שהיתה מצד הדין, ונעשה הראשון מוחזק, ולפי זה א"א צ"ל כמו שנראה מדברי הסמ"ע שמה שאין השני יכול לתפוס מן הראשון הוא מן התקנה, ושוב אין השני יכול ורשאי לתפוס ממנו ולהוציא הדבר מחזקתו. ורק הראשון יכול לתפוס מפני שלא הי' שום אחד מוחזק, אבל כשכבר תפס הראשון ונעשה מוחזק שוב אין השני רשאי לתפוס מידו. נמצא אין זכיית הראשון התופס באה מצד תפיסתו כי אם מצד דין חזקתו בחפץ:

ולפ"ז יוצא לנו יישוב על קושייתנו הראשונה דאם היינו מזכים לתופס מצד תפיסתו הי' קשה לנו הלא כאן במשנה דשנים אוחזים הם ג"כ תפוסים אבל כיון שאנו מזכים בכד"ג לתופס מצד דין חזקה, הנה זה הלא דבר פשוט דכל עיקר דין חזקה הוא שאנו מניחים את הדבר על אופיו הראשון אבל יותר ממה שהי' לכ"א מקודם אין אנו יכולים לדון בשו"א כי אין זו חזקה. ולפ"ז כאן בשנים אוחזין אם נניח הדבר על חזקתו, הלא צריכים אנו לדון ברשות שניהם ובתפיסת שניהם כמו שהוא עתה בידי שניהם וכן נדון שישארו גם עתה בתפיסת שניהם ולפ"ז לא יהי' להם כלום, ונמצא שמצד דין כד"ג לא נוכל לדון דין חלוקה כי יהי' יותר מחזקתם:

ומדברי התוס' עצמם נראה שסוברים כן מדהקשו דנימא במשנתינו כל דאלים. ואיך סלקא אדעתייהו שנוציא הדבר מחזקתם לדון דין כל דאלים גבר. וגם בתירוצם חדשו דין חדש שכיון שאוחזים וחשיב כאלו כ"א יש לו בודאי החצי לא אמרינן כד"ג. ע"כ. ונראה מדבריהם שאין זה מחמת כלל הפשוט דאזלו בתר מוחזק, אלא ודאי כמו שנתבאר שכאן אין דין החזקה מחייב שיחלוקו שלפי החזקה צריכים לישאר שניהם תפוסים, ודין כזה הלא לא נוכל לדון. ולזה הקשו תוס' שפיר, שכיון שלא יוכל הדבר לישאר בידי שניהם לעולם שזה דבר שא"א, נדון כל דאלים גבר. וגם תירצו שפיר שכאן דין אחר הוא:

ולפי הצעת דברים אלו הי' נראה להטעים מה שתי' בבית הלוי על מה שהקשו הראשונים על רש"י שסובר דהיכא דאיכא ודאי רמאי אמרינן יהא מונח, והקשו מהא (דדף ז'), דשנים אדוקים בשטר המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר ממני נפל ופרעתיו דיחלוקו והרי שם איכא ודאי רמאי, ותי' בבית הלוי וז"ל והנראה דס"ל דרק בהך דשנים שהפקידו דהמנה השלישי מונח ביד שלישי הוא דאמרינן יהא מונח וכן בשנים אוחזין דמדמה הגמ' להך דר' יוסי הא ג"כ כל אחד אינו מוחזק לגמרי בחצי שלו דהרי תפיסת חבירו מגרע לתפיסתו דמה"ט צריך שבועה גם לרבנן דסומכוס דחשבינן לכ"א כמוחזק בכולו ומשו"ה בארגתיה דינו שיהא מונח אבל אם אחד מהם מוחזק גמור לא נאמר כלל דנוציא מיד המוחזק ויהא מונח ומשו"ה בהך דשט"ח הרי החצי שמגיע ללוה ה"ה מוחזק גמור וכו' ושוב צריך ליתן גם להמלוה החצי השני. עכ"ל עיי"ש עוד. ולפי דברינו הדברים מוטעמים עוד ביותר דבשנים אוחזין בטלית כיון דלפי החזקה צריך הדבר לישאר ביד שניהם ממש כפי מה שהם תפוסים עתה ונניח הדבר בחזקת שניהם ממש בחזקתם הראשונה ולא יוכלו להשתמש לעולם, נמצא שע"כ הדבר מונח בלי השתמשות עד שיבורר, ולזה אנו אומרים שנוציא הדבר מידם ויהא מונח ביד ב"ד, וכן בשנים שהפקידו מוכרח הדבר מצד השליש שיהא מונח הדבר בידו כי באמת לא יוכל ליתן את הדבר למי שהוא מצד חיוב פקדונו, אלא שאילמלא הי' אחד רמאי היו מתקנים רבנן שיחלוקו, אבל כאן דאיכא חד רמאי הניחו רבנן את הדבר על דינו הראשון, אבל להוציא מיד המוחזק לא אמרו חכמים כלל שיהא מונח. ולפי דברינו אלה אין אנו צריכים לחלק בין החזקות כמו שחילק בב"ה, ולומר בעיקר הדבר שאין כאן חזקה כלל בשניהם אוחזין דאין שניהם מוחזקים כל עיקר, זה נסתר ממה שאמרו בתוס' ד"ה וזה נוטל רביע דיהא נאמן דחציו שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן. ע"כ. נראה מדבריהם דהתופסים הוו מוחזקים והמיגו מוציא מחזקתם דאלת"ה מאי מיגו להוציא הוי. והי' אפשר לומר עוד דכל אלו הראשונים במרדכי ועוד שמתרצים תירוצים אחרים על קושיא זו דניהמני' במיגו ולא ניחא להו בתירוץ דמיגו להוציא, אפשר דפליגי בהאי אי הוי כאן תפיסתם חזקה כל עיקר, וסבירי אינהו דאין כאן חזקה כל עיקר וממילא לא הוי מיגו להוציא. ונראה לומר דגם אם לא הוי מוחזק מ"מ כיון דתפוס מיהא הוי מיגו להוציא ועיין קצוה"ח סי' פ"ב ס"ק ט' שמפורש יוצא מדבריו דעיקר מה דלא אמרינן מיגו להוציא הוא משום חזקת ממון דאלים ועיין עוד בדבריו שכתב דבסי' קל"ח סעיף ח' דכבר היו לפני ב"ד ואמרו להם צאו חלקו ועכשיו הוא ביד א' מהם וטוען שהודה לי ונסתלק דנאמן לומר ששכרתיהו במיגו דחטפה דאע"ג דעכשיו זהו מוחזק ל"מ חזקתו ומוקמינן לה בחזקה קמייתא שהוא של שניהם ע"כ. והנה שם בדין דסי' קל"ח ודאי יש לו דין תפוס שהרי בלא טענת שכרתיהו ובלא מיגו פסקינן דהוי שלו ולא הוי להוציא, כיון דאין לו דין מוחזק. חזינן בזה דעת הקצוה"ח דדין מיגו להוציא תלוי בהוצאה מחזקה, אלא דבאמת בסי' קל"ח פשוט הוא דלא הוי מיגו להוציא, משום דכיון דיכול לטעון חטפה ממני נמצא דאין כאן חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו, ואין כאן להוציא, וממילא אף תפוס לא הוי, ואולי גם סברת הקצוה"ח היא כן וממילא אין לנו ראי' על עצם החקירה אם מיגו להוציא תלוי במוחזק או בתפוס, כדי שתהא לנו ראי' מדברי התוס' דבשנים אוחזין הוי מוחזקין, אלא שפשטות לשון הקוצה"ח מורה כן דהעיקר תלוי בחזקת ממון:

שוב מצאתי בספר שרש יוסף בענין מיגו להוציא ענף ז' שהביא בשם מהריב"ל וז"ל כי היכי דמיגו להוציא ממון לא אמרינן ה"נ לא אמרינן מיגו להוציא ומחזקת איסור שיש ע"פ עדים כגון אם אמר זה בני נאמן לפוטרה מן היבום אפילו אם הוחזק שיש לו אחים והיא בחזקת איסור מכח מיגו שיש בידו לגרשה דוקא אם הוחזק בלא עדים אלא מכח קול אבל אם יש עדים שיש לו אחים והיא בחזקת איסור מכח עדים בזה אינו נאמן במיגו שיש בידו לגרשה דמיגו להוציא מאיסור לא אמרינן וכן כתב הר"י בשם רבו הר' אברהם בן אסמעל וכו' ע"כ. נראה מכל זה דעיקר דין מיגו להוציא תלוי בדין חזקה בין בממון בין באיסור:

ובתרומות הדשן שי"ד כתב מפורש דמה שכתבו התוס' דלא דיינינן כל דאלים גבר הוא משום דמוחזקין, וכן מה שאמרו דלא אמרינן מיגו להוציא משום דגבי זה סגי אף דלא הוי חזקה גמורה, אבל לגבי אין הולכין בממון אחר הרוב לא סגי בהך חזקה. מפורש יוצא דאין כאן חזקה גמורה, ובודאי אין כאן כ"א תפוס בעלמא. וזה דלא כפי שכתב בקצוה"ח. ויתיישב מה שהקשה בספר דברי אמת על מה שכתב התה"ד להקשות על דברי התוס' כתובות שכתבו גבי תנוק הנמצא בעיר אם רוב ישראל ישראל, למאי נ"מ להחזיר לו אבידה והא אין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל דאין זה דוקא כשבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנו לו והקשה התה"ד דגבי שנים אוחזין בטלית חשיב לי' מוחזקים, אלא צ"ל דגבי רוב שאני דבעינן חזקה אלימתא, ושם בתוס' לגבי דלא נימא כל דא"ג, וכן לגבי מיגו להוציא לא בעינן חזקה אלימתא. ע"כ. וכתב בד"א ונוראות נפלאתי דהתם בב' אוחזים, המוצאים מחולקים כל א' לגבי חברי' שפיר קרינן בי' מוחזק, אבל תנוק לגבי הבעלים, אין זה מוחזק. ע"כ. ונראה דכונת התה"ד לשאול דגבי ב' אוחזין לאו חזקה טובה הוא לאו משום שבאה שלא מדעתו, אלא כיון דשניהם תפוסים כמו שנתבאר, וע"כ צ"ל דלא בעינן לגבי מיגו וכדא"ג חזקה טובה:

ועל קושיית קצוה"ח שהובא לעיל מההיא דסי' קל"ח נראה שהישוב ע"ז פשוט היא, דמיגו יש בשני אופנים, או דאין מאמינים לטענתו מחמת אלימותו של חזקתו או טענותיו של הבע"ד הב', ונצרכים אנו לדין מיגו, שע"י מיגו מאמינים אנו אף נגד אלימות כח של הב', או שנצרכים אנו למיגו להסיר איזו ריעותא שיש בהטענה, אבל מצד אלימות כח של הב', הי' נאמן אף בלא המיגו. והנה באופן הב', נראה דאף להוציא נאמן במיגו, שהרי הטענה בעצמה מוציאה, אלא שיש ריעותא בהטענה, וכיון שהמיגו מסיר הריעותא, נמצא שהטענה מוציאה ולא המיגו:

ג

עיין בתוס' ב"ב (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ההוא ארבא דהוו מינצי וכו', שהקשו ג"כ קושיא דנימא בשנים אוחזין בטלית כל דאלים גבר ותי' בשם ריב"א דלאו דוקא אוחזין וכו' ה"נ בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו וכו', והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר משום דלא מפקינן כדאמרינן הכא אי תפסינן לא מפקינן אבל מ"ד מפקינן לא אתי שפיר עכ"ד. ולכאורה הדברים מתמיהים שע"כ לא פליגי בתפסינן אי מפקינן אי לא מפקינן דוקא באופן זה שלכתחילה לא תפסנו אלא עד שיבורר אם יביא עדים ואם לא הביא עדים נמצא שעל מנת כן לא תפסנו מעולם ולפ"ז סבירא לי' להאי מ"ד דאי תפסינן מפקינן, אבל בשנים שהפקידו אצל אחד דנעשה שומר וכשתפס תפס בדין ע"מ שלא להחזיר כ"א להבעלים בודאי בזה כו"ע יודו דלא מפקינן ומה הקשו ממ"ד דאי תפסינן מפקינן, והדבר לפ"ד פלאי, ומצאתי בחי' הרמב"ן ב"מ וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח אמאי נימא כל דאלים גבר הרי אמרו אי תפס לא מפקינן כ"ש הכא דתפס ברשות, והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כ"ש הכא דנפקד לא פטר נפשי' בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל. עכ"ל. נראה מדברי הרמב"ן אלו שכתב וכ"ש הכא דתפס ברשות וכן מש"כ אח"ז כ"ש הכא דנפקד לא פטר נפשי' בחזרה דכד"ג שר"ל שאף למ"ד דתפס מפקינן מיני' כאן בשנים שהפקידו אצל א' לכו"ע לא מפקינן, והוא שלא כדברי התוס'. ומ"מ דברי התוס' צריכין ביאור:

והנראה בזה דהנה בנתיבות המשפט כתב בדין דחולק עם הגנב שאף שאין לו דין גנב מ"מ מחוייב בהשבת הגניבה לבעלי' מאחר שבא לידו מטעם השבת אבידה, שהלא החפץ אבוד הוא מן הבעלים, ולפ"ז הי' נראה גם בזה בנדון דההיא ארבא דאם תפסו לה ב"ד איך יכולים בי"ד להוציאה מתחת ידם ליחייבו מטעם שומרי אבידה לשמרה עד שתגיע ליד בעלים, ואף שלכתחילה לא נתחייבו לקחתה מטעם לא תוכל להתעלם הוא כדאמרינן בכ"מ ספק הנוח לא יטול כיון דאינו יודע למי להשיב וגם נאמר לכ"א קחנה אם בעלים אתה, אבל מ"מ לאחר שבא ליד ב"ד הוי ג"כ כספק הנוח שאם נטל לא יחזיר שהרי אם יוציאה יכול השני שאינו הבעלים ליטלה, וזו היא שהוקשה להתוס' ומזה הכריחו דע"כ כיון דפסקינן כל דאלים גבר יכול התופס אף שנתחייב מטעם שומר אבידה לשמרה עד שתושב להבעלים להוציאה לרשות שניהם, כיון שהדין מוסר את החפץ לרשות תפיסת שניהם מיקרי זה השבה המספקת ואינו מחוייב לשמור עד שתושב לבעלים המיוחד, א"כ גבי שנים שהפקידו אצל אחד ג"כ אף שנתחייב לשמור מטעם שומר מ"מ אינו מחוייב יותר מכל שומר אבידה וכיון שלכל שומר אבידה מספקת הוצאה כזו מרשות לצאת דין השבה גם לשומר כזה הנפקד תספיק הוצאה כזו לדין השבה, ולזה הכריחו דמאן דסבירא לי' אי תפסינן מפקינן גם בשנים שהפקידו יסבור כן שאף שם צריכים אנו להוציא להיות כל דאלים גבר:

ונראה דסברת הרמב"ן שנראה מדבריו שלא כפי הנראה מדברי התוס' דסובר דשאני בשנים שהפקידו דמתחילה ידע הנפקד שהוא של אחד ונתחייב להשיב לבעליו המיוחד בדוקא לידו ממש, ואף שעכשיו צריך הדין ליפסק כל דאלים גבר מ"מ אינו נפטר מחיובו הקודם, משא"כ בתפיסת ארבא שאין התופס מתחייב בהשבה יותר מפני הדין, כיון שבשעת תפיסתו כבר הי' הדין ליפסק כל דא"נ נפטר בהשבה זו:

ונראה שזו הוא כונת הרא"ש שכתב דה"ט דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר כי ידוע לנפקד קודם שנודע מחלקותן שאינו של שניהם עכ"ל. ונראה שזו הוא כונתו שאינו יכול להפטר בהשבה כזו להניח לפניהם וכל דא"ג ולא בחלוקה שכבר נתחייב בהשבה לבעלים המיוחד שהרי נודע לו מתחילה שאינו של שניהם ואיך נוציא מידו דנפקד לפסוק כל דא"ג או חלוקה:

ואם הפירוש הזה נכון בדברי הרא"ש יוסבר תירוץ דברי הרא"ש ממה שהקשה התומים לדברי הרא"ש דכל היכא דקודם שנודע מחלקותם ידוע הי' לנפקד שאינו של שניהם אף שהחלוקה יכולה להיות אמת, איננו יכולים לפסוק כדא"ג ולא יחלוקו, א"כ איך פסקו הטור והשו"ע לקמן בסי' רכ"ב דהיכא דהמוכר קבל כסף משניהם ואינו יודע לאיזה נתרצה דיחלוקו, והא התם ידוע הי' להמוכר קודם שנודע מחלקותם שהמקח של אחד, שהרי לא קבל רק מאחד מדעתו, וא"כ הי' להטור לפסוק כדעת אביו הרא"ש דיהא המקח מונח עד שיבא אלי' כמו במנה שלישי. ע"כ:

ולפי הצעת דברינו צריכים אנו לדון אם במוכר חפץ לחבירו אם חל עליו חיוב השבה ליד הקונה את החפץ אם לאו. ואם היינו אומרים שאין על המוכר שום חיובים בנוגע להחפץ אל הקונה היתה מתורצת בפשיטות קושיית התומים, דמה לנו אם נודע להמוכר מתחילה שאינו של שניהם, כיון שאין חל עליו שום חיוב למסור לבעלים המיוחד, א"כ יכול למסור עתה לשניהם, כפי שנפסק הדין עכשיו ע"פ מחלקותם, שיחלוקו שניהם. ועיין בנתיבות המשפט סוף סי' קצ"ח שמביא מב"י שלאחר שעשו קנין גמור שאין שניהם יכולים לחזור בו אין המוכר אפילו שומר חנם על הפירות דהוי כדאמר לי' הא ביתא קמך עד שיקבל עליו שמירה. ע"כ. ולפי זה לכאורה הדברים פשוטים דלא איכפת לנו כלל במה שנודע להמוכר שאינו של שניהם עד שלא נודע מחלקותם והוי המוכר כאיש זר שנודע לו שאינו מעלה ואינו מוריד שכיון שלא נתחייב בהשבה לבעלים המיוחד נפטר במה שמוסר להם הדבר כפי הדין הנפסק עכשיו לאחר מחלקותם, ובזה לא אמר הרא"ש סברתו. וראיתי בלבוש מרדכי ב"מ שתירץ על קושיית התומים דהיכא שנתנו שניהם כסף להמוכר זה מדעתו וזה בעל כרחו, והטלית והדמים ביד המוכר, לא שייך כלל לומר יהא מונח, שהרי הוא נתבע בודאי מכל אחד או טלית או דמים, דזה ודאי מחוייב לכ"א או להחזיר לו הטלית או הדמים, והכא בודאי מדינא מפקינן ממונא, דהרי לאו ספיקא הוא, רק בודאי הוא שהוא מחוייב לכ"א, וא"כ איך יפטר המוכר בזה שיניח עד שיבא אליהו, הרי כ"א בפ"ע תובעו שלם לי או הבגד או הדמים וכו' עכ"ד. ולפ"ד אין הדבר ברור כן שאם הי' כל אחד תובעו או החפץ או הדמים, הי' בטלה המחלוקת לגמרי, שהי' נותן לאחד הדמים ולהשני החפץ, אלא בודאי שאין כל אחד רוצה לותר על החפץ ותובע רק החפץ, ובנוגע להחפץ נוכל לפסוק להניח, והדמים הלא אינם תובעים לע"ע, כי אינם רוצים בדמים, וכשיתבע אחד דמים יסלק בדמים, ותבטל המחלוקת, הילכך אין לנו לצרף את שאלת הדמים עם שאלת החפץ כי עכשיו בשעת טענת הטלית אין כאן טענת דמים כלל ואין כאן כ"א טענה אחת:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה