אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן יח

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן יח

סימן יז

א

בסוגיא דתקפו כהן תמהו האחרונים על מה שפירש רש"י בהא דקאמר בגמ' גבי ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה המוציא מחבירו עליו הראי' והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המוציא מחבירו עליו הראי', ופי' רש"י קס"ד אם ביד ישראל הוא הוי כהן מוציא מחבירו עליו הראי', ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו ע"כ. ודברים תמוהים הם דעד כאן לא חילקו בגמ' בין שתיק לצווח ולשתיק והדר צווח דוקא במקום שטוען ברי, דאמרינן דכיון דשתיק אודויי אודי לי', אבל כאן גבי ספק בכורות דהוי ספק לכולי עלמא דהוי שמא ושמא. מה שייך כאן לומר דכיון דשתיק אודויי אודי לי'. ואם כן למה לי' לרש"י לומר דכאן איירי דשתיק ישראל והדר צווח, אף אילו שתיק לגמרי נמי דינא הכי מיבעי לי' למיהוי:

והראשונים הקשו על דעת הרמב"ם שפסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו, והא בסוגיין מבואר דתקפו כהן מוציאין מידו. דהא סייע לי' רב חנניא לרבה מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי אמרת דתקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן ע"כ, וכתבו התוס' וכן שאר ראשונים דכן הוא במסקנא דמוציאין מידו, ואיך יחלוק הרמב"ם בזה:

וליישב הדברים נראה בהקדם מה שהקשה הרשב"א וכן בב"י דמה קושיא נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, למה איקרי ממונו של כהן הא כל כמה דלא תקפו הרי הוא בחזקת ישראל לכל דבר והרי הוא ממונו ויכול להפרישו למעשר. ע"כ. ונראה דיש להבין, דאי נימא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, א"כ לכאורה היינו דינא דכל דאלים גבר, ומאי שנא כאן דקרינן לי' דינא דכל דאלים גבר, וכאן קרינן לי' דינא דתקפו כהן אין מוציאין מידו. ולפי שיטת הרא"ש דס"ל דבכל דאלים גבר כיון שתקף הראשון, שוב אין השני יכול לתקוף הימנו, שפיר יש חילוק בין זה לזה דבתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו גם השני שוב יכול לתקוף מן הראשון, וממנו ג"כ אין מוציאין, אבל לפי שיטת התוס' (דף ו'), דאף דבמקום דינא דכל דאלים גבר דינא הכי, דהשני יכול לתקוף שוב מן הראשון, א"כ מה בין כל דאלים גבר, לבין תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. והי' נראה בהבנת הדברים, דכל דאלים גבר הוא אף באופן של תפיסה בכח ובחזקה אף נגד רצונו של התופס הראשון, שזהו כונת הפסק דכל דאלים, שמכהו בכח ונוטל ממנו, אבל גבי תקפו כהן דאין מוציאין מידו, אין הדין דתפיסה אף על ידי הכאות בכח ובחזקה, אלא שהתפיסה תהי' באופן של תפיסה, ולא באופן של אלים גבר, וטעם החילוק הוא משום דכל דאלים גבר אין זה ענין של זכות, שכל זכות אין לו בדבר, אלא כיון שאף שכנגדו אין לו זכות בדבר הילכך התירו לו ליקח אם תגבר ידו, אבל בתקפו כהן אין מוציאין מידו, כל כח תפיסתו הוא ענין של זכות, שהספק נותן לו כח לזכות לתפוס, ותופס מצד זכותו שיש לו מחמת הספק, ולשניהם יש זכות בדבר לתפוס. וזו היא שפירש רש"י ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחברו. ע"כ. לא בא רש"י לאפוקי דאם שתק שוב לא תיהני ראי' דאין הדבר כן, דלא שייך כאן הודאה, כיון שהספק הוא מחמת עצמו, ושמא ושמא הוא שאין יכולים לידע. אלא שיכוין רש"י בזה לומר דאילו צווח מעיקרא, ובשעת תפיסתו לא הניחו להכותו ולתפוס, לא הותר לו לעשות דין לנפשו דאין זה ענין של זכות תפיסה ליטול בחזקה. וכיון שכן מיושבת קושיית הרשב"א והב"י דהא עד שלא תפס הכהן עדיין אינו של כהן, דהא כיון שיש לכהן דין תפיסה, וזהו זכות תפיסה, א"כ ע"כ יש לו זכות ממון בזה, והוי אף עד שלא תפס שלו לגבי זה, א"כ הלא יש לו שותפות בדבר, ואיך פוטר עצמו בממון שיש לכהן זכות וחלק בו, וזו היא כונת הגמרא בהקשותו, שנמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן. והכלל היוצא בזה דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, הוא ענין זכותי:

ועל סתירת דברי הרמב"ם כבר כתבו הראשונים והאחרונים ליישב דמה שהביאו בגמ' ראי' דמוציאין אותו מידו הוא רק לההוה אמינא דהברייתא איירי בספק בכורות, אבל לפי המסקנא דהברייתא דספקות נכנסין לדיר להתעשר איירי בספק פדיון פטר חמור, יש לומר דדוקא בספק פדיון פטר חמור, שיש להבעלים בשה חזקת מרא קמא הילכך אי תקפו כהן מוציאין מידו, אבל בספק בכור, שמלידתו הוא קדוש, ולא הי' להישראל בו חזקה מעולם, שם אי תקפו כהן אין מוציאין מידו. ע"כ. והשב שמעתתא קשקיל וטרי בזה דאף בספק בכור אית לי' חזקת מרא קמא והוא משום דבמעי אמו חולין הוא שאין הבכור קדוש עד שיצא לאויר העולם, אלא דכתב דמ"מ לאו בחזקת בעלים ממש חשיב כמו בפדיון פטר חמור דבמעי אמו הוי דשלבל"ע, וא"כ לא הוי דבעלים אלא אגב אמו ע"כ, ודבר זה שכתב דעובר הוי דבר שלא בא לעולם, כתב הוא בעצמו בקצוה"ח היפך זה שהקשה מהא דאתנן חל על העוברין וכן בשבת (דף קל"ה) בלקח זה שפחה וזה עוברה אלמא דקנין חל על העוברין, והעלה דדוקא לענין זכי' הוא דלא מהני עובר, אבל לכל מילי הוי בא לעולם ואיתי' בקנין, והא דאין לו זכי' היינו משום דלענין זכי' כבהמה הוי, אבל בעולם מיהא איתי' ע"כ. ואם כן איך סתר כאן בש"ש את דברי עצמו לומר דעובר הוי לא בא לעולם ולא שייך בו חזקת מרא קמא. וגם בנתיבות שם בסי' ר"ט כתב ומדבריו יוצא לחלק דדוקא בקידושין דמיירי שמוכר לו העובר לכשתלד ומוכר לו ולד מעליא ואם ימות מן הבטן או ישחוט קודם אין לו בהולד כלום כי לא מכר לו רק לשיהיה ולד מעליא וזה ודאי הוי דשלב"ל וכו' אבל כשמקנה או מקדיש העובר תיכף העובר שלו וכו' עיי"ש וגם לפי סברתו גם כן שייך בעובר חזקת מרא קמא, דהא לגבי השתא מיחשב העובר כבא לעולם:

וביותר תמוהים שם דברי הש"ש שכתב וז"ל ולכן נראה דרבה לטעמי' דס"ל במסכת חולין (דף ע') בכור מכאן ולהבא קדוש דהיינו משעת יציאת רובו המעוט שיצא חולין גמורים, וא"כ עכ"פ חזקת בעלים ממש אית להו במעוט אשר יצא וממילא כולו נגרר אחריו, לפי שאי אפשר לחלקו ולומר מקצתו בכור ומקצתו אינו בכור, וכמבואר כיוצא בזה בתשובת הגאונים בתראי ז"ל בפירש מקצתו ונשאר בחנות מקצתו קבוע דהכל מותר כיון דאי אפשר לחלק וכו', ומשו"ה ניחא הא דאמר אביי תניא דמסייע לך והיינו לשיטתך וכו' והרמב"ם דפסק כרב הונא דלמפרע הוא קדוש ליכא ראי' וכו' והרא"ש וטור דפסקו כרבה וכו' א"כ שפיר מוכח וכו' עיי"ש. וכל הדברים תמוהים מאד, דכיון דאמר הוא עצמו מקודם דבעובר ליכא חזקת מרא קמא משום דלא בא לעולם, א"כ גם כשיצא מקצתו, הלא היינו טעמא דאינו קדוש, משום דעד יציאת רובו לא מיחשב עוד בא לעולם, דלא הוי כילוד א"כ הלא גם ביציאת מקצתו לא הוי בזה חזקת מרא קמא כיון דלא בא לעולם. מיהו זה אפשר ליישב דדעת הש"ש דהמחלוקת אם מכאן ולהבא הוא קדוש או למפרע הוא קדוש, דכו"ע ס"ל דכשנגמרה הלידה ביציאת רובו, איגלאי מילתא למפרע דתחילת היציאה, ביציאת המעוט, היתה ג"כ לידה, אלא דרבה ס"ל דאף דהוי לידה למפרע, מ"מ כיון שעד שלא יצאה רובו לא נתהוה הלידה, רק אח"כ היתה לידה למפרע, לא הוי קדוש למפרע, ור"ה ס"ל כיון דהוי לידה למפרע, הוי קדוש למפרע, הילכך כיון דהוי לידה למפרע, נמצא שהי' דבר שבא לעולם למפרע, וכיון דקדוש לא הוי נמצא שהי' להבעלים חזקה בו מקודם לידת הרוב, ואין סברת מחלקותם אי הוי לידה למפרע, דבזה הכל מודים:

וגם במה שתלה זה בתשובת גאוני בתראי, לומר דכמו שהתם אין אנו יכולים לחלק כמו כן הכא, א"כ יקשה דאף כשהשתא מוחזק בחצי ממון לא נחלק, כשאי אפשר לחלק, והיכי קאמר גבי שוכר בשנים עשר דינר, דינר זהב לחדש, דכשבא באמצע החדש יחלוקו מספק, משום דמעמידין על חזקתו, ומאי שנא זה מדין דתשובת גאוני בתראי, אלא ודאי בחזקת ממון לא שייך זה משום דמכח אחר אנו באים, דכי היכא דקאי התם תיקום, וזה שייך לחלק שהמחצה שאצל זה ישאר אצלו, והמחצה שאצל חבירו ישאר אצלו, ואינו דומה לפסק שאנו פוסקים גבי אסור, שמכח דין אנו באים, ולא משום אי הוצאה, וא"כ גבי חזקת מ"ק נמי נדמינן טפי לחזקת ממון דהשתא, ואולי יהי' זה תלוי בהחקירה שחקרו האחרונים אי חזקת מ"ק היא חזקת ממון, או שהיא חזקת מעיקרא כמו חזקת איסור. אבל עכ"פ התמיהות הראשונות בדבריו קיימות הן ותמוהות מאד, וכמו כן בדברי הראשונים שאמרו דליכא בבכור חזקת מ"ק:

ויש עוד לדון אם אפשר לומר, שאף לאחר שיצא לאויר העולם הוי הישראל בעלים של הבכור, ובס' אחיעזר למרן הגרח"ע שי' כתב וז"ל ואפשר ליישב דס"ל דגם בס' בכור איכא חמ"ק דסוגיין קאי למ"ד דטובת הנאה ממון א"כ הוי הבעלים של בכור דהא לשי' הרמב"ם יש בבכור טוה"נ כמבואר בדבריו בפי"ב מה' בכורות הל' כ' וע' במהרי"ט אלגאזי בפ"ד מה' בכורות ע"כ משוי להדדי. ע"כ. ולבבי לא כן ידמה דאף אי נימא דטובת הנאה ממון, מ"מ אין זה מיקרי שלו כ"א לגבי עלמא ולא לגבי כהן, וראי' לדבר מהא שכתבו התוס' (ו' ע"ב) וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר. וי"ל במכירי כהונה א"נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ"ד טובת הנאה ממון. ע"כ. וקשה על דבריהם דהא בקדושין סוף פ"ב קאמר דהגונב טבלו של חבירו אי ס"ל דטובת הנאה ממון חייב לשלם להישראל שגנבו ממנו אף דמי התרומות והמעשרות. אלמא דאי טוה"נ ממון חייב לשלם דמי כולו, וכאן קאמרו התוס' דאינו חייב לשלם כ"א דמי טוה"נ. ועל כרחנו אנו צריכים לחלק, דדוקא לגבי כו"ע מיקרי הכל שלו גמור וחייבים לשלם לו הדמים, אבל לגבי הכהנים אין זה מיקרי שלו, שהרי עיקר הממון שלהם הוא, שהוא ממון השבט. וא"כ כאן בספק בכור דאיירי לגבי כהן, אין זה שלו, דליקרי לישראל בעל הבכור, וממילא אין לו חזקת מרא קמא. אלא דיש לדון מטעם שאמרו בנדרים, שצריך להקדיש את הבכור בהולדו, עד שהגמ' אומר דהוי דבר הנדור, והחולק ס"ל דהוי דבר האסור משום דאף כי לא מקדיש לי' נמי תיקדיש, אבל עכ"פ משמע שההקדש הוא הקדש גמור, עד דמיקרי מחמת זה דבר הנדור, ואי נימא דאין הישראל בעלים של הבכור אחר הולדו, א"כ מאי מהני ומה כח יש לדבורו של הקדש, ואדרבה מזה ראי' שאף לדברי האומר טוה"נ אינה ממון ג"כ הוי בעלים של הבכור. ולכאורה הי' אפשר לפרש דברי התוס' ר"ה שכתבו דבבכור אין לדקדק מסוגיא דאיכא בל תאחר בנתינה לכהן, ע"כ, משמע דס"ל דאין עובר בבל תאחר אנתינה לכהן, ומאי שנא מתרומות ומעשרות דאיכא בל תאחר כמבואר שם, ואפשר לומר דבתרומות ומעשרות כיון דאיהו מפריש להו, ואיהו הוא דעושה התרומה נשאר עליו שם בעלים עדיין אף לאחר ההפרשה, אבל בבכור דבלידתו חל עליו דין ממון השבט ואין דינו בא מכח הישראל, אין עליו דין בעלים כלל, ואין הישראל עליו כי אם גזבר בעלמא, והוי כבא כבר ליד גזבר, ובגזבר סבירא לי' לר"ת דאין הגזבר בבל תאחר מלחלקו לעניים. והילכך ס"ל לתוס' דאין בעל הבכור עובר בבל תאחר. וזה היפך הראי' שהובא מהא דמיחשב דבר הנדור, דלפ"ז הי' צריך להחשב בעלים ולא גזבר. מיהו מדברי הר"ן שם בר"ה משמע דהיינו טעמא דבגזבר ליכא בל תאחר, משום שכן עליו לעשות לחלק לעניים מעט, ונראה מזה שאם יאחר הגזבר בלא טעם ודאי יעבור גם הגזבר, וא"כ אין כאן סברא למעט בכור מבל תאחר מטעם גזבר. ועוד אפשר, שאף אם נפרש שלא כדברי הר"ן מ"מ תהי' הסברא דבגזבר ליכא בל תאחר משום דהוי יד העניים ובקבלתו כבר זכו העניים, אבל כאן אין ידו מועיל כלום לזכיית הכהנים. ועוד אפשר דלא שייך כלל ענין גזבר כי אם בממון עניים, אבל בממון כהנים אפשר דליכא דין גזבר כלל, והדעת נותנת כן, דלא שייך ענין גזבר, כי אם בדבר, שכשם שמצוה על נותן הצדקה או על נותן הדבר להקדש, כן מצוה גם על כל אדם להטפל בהצלת העניים, ומצוה להיות גזבר, אבל בממון כהנים אין כאן רק על הבעלים מצות נתינה, ולא על אדם אחר, ואין שום מצוה להיות גזבר. ומפני כל הלין ליכא לפרש בדברי התוס', שאין בעל הבכור כי אם גזבר, וממילא אפשר לנו לומר שנקרא בעלים גמורים. ומפ"ז יהי' גם לבעל הבכור בבכור חזקת מרא קמא, אלא שהדבר בעצמו קשה לומר, שמחמת בעלות כזו יקרא חזקת מרא קמא, שאף אי נימא שיש כאן שם בעלות, אבל בעלות קלישתא הוא להקרא מרא קמא לגבי כהנים, שעצם הממון של בכור שלהם הוא, ועכ"פ מכל הנך סברות וסברות דלעיל יש לפקפק טובא בפשיטות הסברא, דבבכור ליכא חזקת מרא קמא, וא"כ האי חילוק שכתבו ליישב דברי הרמב"ם משום החילוק דבכור לפדיון פטר חמור, אינו מספיק לפ"ז:

ונראה ליישב ע"פ הפתח שפתחו לחלק בין בכור לפדיון פ"ת, אבל באופן אתר, דכל עיקר לא שייך לומר דתקפו כהן אין מוציאין מידו, אלא במקום שיש לכהן זכות תפיסה, כמו שנתבאר לעיל, והילכך לא שייך זה לומר אלא בבכור דהוי ממון השבט, אף כשהוא ביד ישראל, אבל בפדיון פטר חמור, נראה דלא הוי ממון כהן, כ"א בהגיע ליד כהן ולא מקודם, והילכך אין לכהן זכות תפיסה בו, שהרי ממון ישראל הוא עדיין עכ"פ, קודם נתינתו לכהן. והילכך לפי המסקנא דגמ' דברייתא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר איירי בספק פדיון פ"ח אין למילף מדהתם תקפו מוציאין מידו, א"כ נימא דגם בספק בכור דינא הכי, דשאני ספק פדיון פ"ח דאין לכהן זכות תפיסה, אבל בספק בכור שיש לכהן זכות תפיסה, תקפו כהן אין מוציאין מידו:

ובמשנה סוף פ"ק דבכורות תנן המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני ע"כ. והנה הי' אפשר לפרש טעם מחלקותן משום דר' אליעזר סובר דפדיון פטר חמור לא הוי ממון הכהנים תיכף בהפרשה, ועדיין של בעל השה הוא, וזה מוכרח לומר בסברתו, דאי נימא דכבר זכו בו כהנים אמאי חייב עוד באחריותו, ורבנן החולקים על ר"א יסברו דתיכף בהפרשה נעשה הממון ממון כהנים, ומשום כך שוב אינו חייב באחריותו. ואפשר לומר עוד, דחכמים לא פליגו כלל על ר"א בזה, וסברי גם הם דפדיון פ"ח לא הוי בהפרשה ממון השבט, אלא טעמייהו דפטרי מאחריותו, משום דסברי שמצות הפרשת הפדיון פ"ח נגמרה בהפרשה, ואין הנתינה מעכבת בהפרשה, ונתינה מצוה אחריתא היא, ור"א חולק בזה וסובר דאף מצות הפדיון לא נגמרה עד אחר נתינה, וכיון שלא הגיע לנתינה, צריך להפריש אחר, מטעם דבטלה הפרשה ראשונה. ויוצא לנו, לפי הצד השני, דאליבא דכו"ע השה הנפרש אינו ממון השבט אף לאחר ההפרשה, א"כ ודאי אין לכהן שום זכות תפיסה, שהרי אינו שלו עכ"פ, ואין כאן רק דין נתינה על הבעלים. אבל הכהן אין לו שום זכות בהשה, והילכך בספק פדיון פ"ח תקפו כהן מוציאין מידו, דאין לו זכות תפיסה, ובספק בכור אין מוציאין מידו, משום דבבכור יש לו זכות תפיסה, שהרי לפי הצד שהשה בכור הוא של כהן הוא, והילכך לפי המסקנא דהברייתא איירי בספק פדיון פ"ח חילק הרמב"ם בין זה לספק בכור:

ולפי תירוץ זה נראה דלא יקשה מה שהקשה המהרי"ט אלגאזי על החילוק בין פדיון פ"ח לספק בכור וז"ל ויש להקשות ע"ז דהא עיקר סברת הר"ם בדין בכור בהמה טהורה דאין מוציאין מידו הוא משום דפסק כרב המנונא דמייתי מתניתא בידי' דקתני ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה המוציא מחבירו עליו הראי' דמדקתני המע"ה דמשמע בין כהן ובין ישראל ש"מ דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ולפי ס' הרב הא קתני בכלל הספיקות ס' בכור אדם וס' בכור בהמה טמאה ומסתמא מאי דקתני המע"ה קאי לכולם וש"מ דבכור אדם ובכור בהמה טמאה נמי הישראל אינו יכול להוציא מיד כהן אם תפס וכו' עיי"ש שהאריך. ולפ"ד יש להשיב ע"ז, שדוקא בספק בכור, שאנו מסתפקים על גוף השה של מי הוא, אם של כהן או של ישראל, יש לנו לומר, שכל מי שאוחז השה מחמת שאפשר שהשה שלו, נקרא חבירו המוציא, אבל בספק פדיון פ"ח, שעכ"פ אין השה שלו, ואינו טוען, אלא לומר, שמחוייב הישראל ליתן, א"כ אף כשתפס כבר הכהן, נקרא הכהן מוציא, שהרי השה גם עכשיו הוא ברשותו של הישראל הבעלים, ואינו ביד כהן כ"א כפקדון. והילכך בספק בכור המשמעות של מוציא בין כהן בין ישראל ובפ"ח הכהן מוציא לעולם:

ואולם ראיתי בדברי מהרי"ט אלגאזי על הך משנה דבכורות שכתב בדרך פשיטות דאליבא דרבנן ודאי הוי ממון כהן משעת הפרשה, ואף לר"א כתב שכן הוא שהשה הוי ממון כהן משעת הפרשה, עד שהגיע שם לומר עוד יותר מחמת זה, שאף בחמש סלעים של בן נמי דינא הכי, שהוי ממון כהן תיכף משעת הפרשה, וזה שלא כדברי המחנה אפרים ה' זכי' סי' א' שכתב שבחמש סלעים של בן לא הוי ממון כהן משעת הפרשה, ולא מהני תפיסת הכהן בהחמש סלעים, ולפי דברי המהריט"א א"א לתרץ שבפדיון פ"ח ליכא זכות לכהן, ולדברי המ"א יכולים אנו לומר שפ"ח ופדיון הבן שוין הם שאין לכהן זכות בעלות בעצם הפדיון:

והמ"א הביא ראי' מההוא עובדא דר' חנינא בפ' יש בכור דאמר לי' לא גמרת ויהבת אין בנך פדוי, דאם איתא דאפי' בפדיון הבן אם תפס אין מוציאין מידו אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבא ליד כהן כבר זכה בהם הכהן וכי גרע מתקפו ע"כ. והמהריט"א תירץ דשא"ה דהפריש ע"מ שלא ליתן בלב גמור, ולא הוי ההפרשה הפרשה גמורה, ולא חל ע"ז שם פדיון, הילכך אין יכול לתפוס, אבל בפדיון הבן גמור אין ה"נ דיכול לתפוס ע"כ. ולפ"ד דברי המחנה אפרים ברורים הם, דהא לרבנן הפרשה ונתינה שתי מצות הן ושני ענינים נפרדים, א"כ בשעת הפרשה אין צריך לחשוב כלל ליתן ואין ההפרשה כי אם לפדות את הבן, ואם חשב שיהא זה פדיון זה שפיר דמי, אף שלא חשב כלל ליתן, וא"כ אף שלא גמר ויהיב, מ"מ ההפרשה הפרשה גמורה היא, וא"כ שפיר מקשה, אמאי אין הבן פדוי, שכיון שנפרש, על כרחך כבר זכו בו כהנים, והוי ממון השבט, וליהוי הבן פדוי, דהא לא גרע מתקפו:

ולכאורה הדבר מוכרח, דאין צריך לחשוב בהפרשה ע"מ ליתן לכהן, דאלת"ה בספקות שמפריש עליהן והן שלו, א"כ בשעת הפרשה אינו חושב כלל ליתן כהן, ואיך הויא הפרשה, אלא ע"כ שאין צריך לחשוב כלל ע"ד נתינה לכהן, אלא כל עיקר ההפרשה היא לפדות שיהא זה פדיון זה. ולכאורה היא תמי' עצומה על דברי המהריט"א ויכול אני להצדיק דבריו, שחלוקו הוא לפי ההנחה, שתיכף בהפרשת החמש סלעים הוו ממון השבט ולזה דעתו שצריך להפריש, היינו שיעשה ממון השבט, שכל עיקר הפדיון הוא זה, ואין כונתו, שצריך שיחשוב ליתן לכהן, אלא שיכוין שיהי' ממון השבט. ולזה חילק שבמעשה דר' חנינא. כיון שלא גמר ויהיב, ושם הי' ודאי בכור, ומ"מ רצה שישאר אצלו, א"כ לא הפריש ע"מ שיעשה ממון השבט, הילכך לא הויא הפרשה, אבל בספק פדיון פטר חמור, אפשר שיחשוב שיהא הדבר ממון כהנים, אם החמור הוא פטר רחם, ואם אינו פטר חמור אין הפדיון פדיון ואינו ממון כהנים, הילכך שפיר הויא הפרשה, שהרי הפריש שיהא ממון כהנים על צד ספק, ומ"מ ליתן לכהנים אינו צריך, שהרי ספק פדיון פ"ח הוא. ומ"מ המ"א לא יקבל סברא זו, שהוא יסבור, שגם מחשבה זו של ממון כהנים אין לה שייכות עם הפרשה, ואין צריך לחשוב אלא שיהא השה פדיון הפ"ח, ואין מקום לפ"ז לומר שבמעשה דר' חנינא לא הויא הפרשה, דלא ליהני התפיסה מהאי טעמא:

והנה המחנה אפרים עצמו חילק ג"כ בין בכור ודאי לפדיון הבן ודאי לענין תפיסה, אלא שהסביר שכיון שפדיון הבן לא הוי ממון השבט, יכול לומר לכהן אחר אני נותן, ומטעם זה אינו יכול לתפוס, ואם תפס הרי זה גזל. ולפי דבריו אלו במכירי כהונה יכול אף בחמש סלעים לתפוס, שהרי אינו יכול לומר לכהן אחר אני נותן, אבל לפי דברינו אף במכירי כהונה אינו יכול לתפוס, אף שאינו יכול לומר לכהן אחר אני נותן, משום שאין לו זכות תפיסה בחפץ שהרי אין החפץ שלו, בלא דין נתינה, ודין נתינה אין כאן, דנימא שהחפץ כבר שלו, מצד מכירי כהונה, שהרי אין על הבעלים כאן דין נתינה כיון שספק הוא:

ב

הש"ך בתקפו כהן וכן התומים בקצור תקפו כהן חתרו לחלק בין ספק בכור, דפסקו הראשונים הרבה דתקפו כהן מוציאין מידו, ובין ספק דתיקו פסקו דאי תפס לא מפקינן מיניה, ובכלל הראשונים הרי"ף והרא"ש. ונראה שדבר פשוט הוא לחלק, שבספק בכור יש לנו שני צדדים מספקים, האחד שאם נולד בכור, הרי הוא של כהן, ואם לא נולד בכור, אין בו צד שייכות לכהן כלל, נמצא שהספק כאן אם יש כאן חיוב כלל והילכך אי תפס מפקינן מיני', דהרי אפשר שאין לכהן שייכות כלל, אבל בספק דתיקו, שספק לחכמים היאך הדין, אין הצד של חיוב בטל לגמרי, שגם ספק של חכמים, יש עליו דין לעשות ככל אשר יורוך, נמצא שאין כאן ספק חיוב, אלא שכיון שהם הניחו הדבר בספק, הרי כאן חיוב מספק, כאילו אמרו שהחיוב הוא ספקי, וחיוב ספקי ג"כ חיוב הוא, אלא שאי אפשר לדונו, והילכך אי תפס לא מפקינן מיני', הכלל היוצא לנו בין כל הספקות, דהוו ספק חיוב, ובין ספק זה, דהוי חיוב מספק, ובדין זה מהני תפיסה. ובזה נראה שיתיישב מה שמקשים על הרי"ף שפסק בכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיני' ובההיא דלסטים מזוין ורועה מזוין בסוף השוכר את הפועלים פסק דפטור, ושם ג"כ נשאר בתיקו לפי הנוסחא שלהם ומזה הוכיח הנ"י להיפך דדעת הרי"ף דבתיקו אי תפס מוציאין מידו. והדברים מתיישבים בפשיטות דבמקום דהאיבעיא דגמ' היא על עצם החיוב אי חייב אי פטור, ואם שם נשאר בתיקו, אז אמרינן שפיר שהגמ' פסקה חיוב מספק והילכך אי תפס לא מפקינן מיני', אבל בלסטים מזוין ורועה מזוין, שם הספק שבגמ', לא על חיוב תשלומין הוא בא, כ"א על דין חיוב השמירה נסתפקו בגמ', עד היכן חיוב השמירה, נמצא שאין לנו לומר שיש כאן פסק של חיוב ספקי כ"א על דין השמירה, אבל על עצם התשלומין, שעל זה לא דברו כלל, ע"ז לא נאמר שיש כאן פסק של חיוב ספקי, אלא הוי כשאר ספקות שבכל מקום דהוי ספק חיוב, ובספק חיוב אית להו להנהו ראשונים דאי תפס מפקינן מיני':

וראיתי בנחל יצחק סי' כ"ה שהביא דברי המל"מ פ' כ"א מה' מלוה בד"ה ועוד יש לחקור וכו', כתב להוכיח מהרמב"ם פ"ד מה' גזילה ה' ז' גבי נגזל נשבע ונוטל דאם אינו יודע בברור רק שכירו ולקיטו של בעה"ב הי' שם אינו נוטל ע"י שבועת של שכירו ולקיטו וזהו איבעיא דלא איפשטא בשבועות (דף מ"ו). וכתב המ"מ שם דלכן לא כתב הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין מיד הנגזל משום דהו"ל ספק תקנה ומעמידין על ד"ת. ומזה הוכיח המל"מ שם דכל ספק תקנה לא מהני תפיסה מספיקא ע"ש. והקשה בנחל יצחק ע"ז מהא דמבואר ברמב"ם ה' זכי' ומתנה פ' י"א ה' ט"ז דשכ"מ שאמר נכסי לפלוני והי' בהם ספר תורה אם תפסו אין מוציאין מידו. ואע"ג דמתנת שכ"מ הוא דרבנן אפ"ה מהני תפיסה אלמא דאף בספק תקנה מהני תפיסה, ע"כ. ולפי דעתי אין כאן ראי' כלל לכאורה, שאילו הי' כאן ספק לטול בלא שבועה כלל, הייתי יכול לומר, כבכל תיקו דאי תפס לא מפקינן מיני', אבל כיון שכל עיקר הדין אף אם נוטל הוא דוקא בשבועה, א"כ מה שייך בזה אי תפס לא מפקינן מיני', הלא ב"ד לא יפסקו לו שבועה והלא אין לו לטול, ואף אם יפסקו לו ב"ד שבועה, אין בפסקם כלום, שהרי לא הי' להם לפסוק כך, עד שדברי המל"מ תמוהים לי מאד. אבל בכל מקום בספק תקנה אפשר דתפס לא מפקינן מיני' כבכל תיקו:

ועפ"ז הי' נראה ליישב קושיית המחנה אפרים ה' גזילה סי' ל', אהא דפסקינן דהי' שם שכירו ולקיטו אינן נשבעים ונוטלים וכתב הרב המגיד בעיא דלא איפשיטא ולפיכך אם תפס הנגזל מוציאין מידו ע"כ, וקשה דבפ"ח מה' חובל דין ז' כתב מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו ולא ידעו כמה הפסידו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו וכו'. והא התם בעיא דלא איפשיטא אי עשו תקנת נגזל במסור ואפ"ה אם תפס אין מוציאין מידו ע"כ. והנראה בזה שהחילוק פשוט ומבואר, דבבעיא דשכירו ולקיטו הספק הוא על השבועה, אם שבועה כזו שאינה שבועת הבעלים עצמם, גם כן נתקנה שיטול הנגזל על ידה, או שלא נתקן הדין שיטול דוקא ע"י שבועת הבעלים עצמם אלא ע"י שבועת שכירו ולקיטו, אבל על נטילת המעות אין כאן ספק, אילולי הספק שבשבועה. ועל השבועה מוכרחים אנו לפסוק שפטור שכיון שספק הוא אין ב"ד יכולים לפסוק לו שבועה כמו שנתבאר, אבל בבעיא דעשו תקנת נגזל במסור, אין הספק על השבועה, שבשבועה כזו שהיא של בעלים הלא תקנו, ואין הספק כ"א על הנטילת מעות, ובספק דמעות כיון דבתיקו הדין דאם תפס לא מפקינן, הוי כאילו נפסק הדין שאם תפס נוטל, הילכך שפיר יכולים ב"ד לפסוק לו שבועה אחר התפיסה, שהרי על השבועה אין כאן ספק כלל, ומצד דין נטילת המעות, הוי כאילו כבר נפסק הדין ליטול:

מיהו קושיית הנחל יצחק מתיישבת בפשיטות, ואין תלונה על המל"מ לפי הנחתו, דאם נסבור דבספק תקנה אי תפס מפקינן מיני', הטעם ודאי, דבזה לא תקנו חכמים על הספק, והוי כאילו פסקו מפורש דפטור לגמרי, זה אי אפשר כיון שתקנה ודאית היא שמתנת שכיב מרע קונה, והנה עכשיו נסתפקנו אם היתה כוונתו גם על ספר תורה אם לא, והנה אם נפסוק בברור להוציא ספר תורה מכלל זה, תהי' זה נגד התקנה דמתנת שכיב מרע, שהרי לא נתברר לנו איך היתה כונתו, וא"כ אולי היתה כונתו גם לספר תורה, נמצא שאנו פוסקים נגד התקנה הודאית דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי. וכן מה שהקשה אח"כ מהא שכתב הרמב"ם פ' כ"ז מה' מלוה ה' ט"ז בשטר שכתוב בו אסתרי מאה מעי וכו' או מאה מעי איסתרא הולכין אחר פחות שבלשונות וכו' ולפיכך כל שטר שיש במשמע שתי לשונות אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן ואין מוציאין ממנו אם תפס אלא בראי' ברורה ע"כ. וידוע שיטת הרמב"ם דעדות שבשטר אינה אלא מדרבנן, וא"כ הוי ספק בתקנה עי"ד ג"כ אינה קושיא, כיון שתקנה ודאית שעדות שבשטר מהני, ואך ספק לנו פי' השטר, ואם באמת היתה כונתו ללשון המרובה, נמצא שאנו פוסקים נגד השטר ונגד התקנה, וזה א"א לנו לפסוק, שהרי דין ברור הוא דעדות שבשטר הוי עדות, והילכך אי תפיס לא מפקינן מיני'. ומה שכתב הנחל יצחק לתרץ והסביר הטעם דבספק תקנה פטור ואי תפס מפקינן מיני' משום שאין לנו לחדש תקנה מדעתנו, לא אבין, הלא מסתפקים אנו שכך נתקנה התקנה, ואולי נתקנה כך, ואין זה מדעתנו:

ועוד נראה דלא קשה ממתנת שכיב מרע ומעדות שבשטר, דדברי המל"מ אינן אמורים אלא בתקנה דרבנן, אבל לא בדין דרבנן, לא מיבעיא אי נסבור דקנין דרבנן מהני לדאורייתא דלפי זה מתנת שכ"מ הוי הממון שלו מדאורייתא, וכמו שהאריכו לבאר שבסיטומתא הדין גם כן הכי הוא, ואף אם נסבור דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, מ"מ כיון שדין הוא כך שחכמים חדשו והעמידו קנין חדש ועדות חדשה, לא חלקו בין דיניהם לדיני דאורייתא, ורק בתקנת נגזל, שאין כאן לא קנין ולא שאר דין ולא חיוב, ורק חכמים תקנו לישבע וליטול, ובענין כזה שהוא רק תקנה שב"ד יחייבוהו כך, בזה אין דינו שוה לשאר דינים דאורייתא, והילכך חלוק כאן לומר דאי תפס מפקינן מיני':

ג

ומה שיש לעיין בסוגיא זו דתקפו כהן במה דבעי לאתויי ראי' מהא דספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טמאה בין טהורה המוציא מחבירו עליו הראי', והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המע"ה וקתני עלה אסורין בגיזה ועבודה אלמא דהקדישה כי תקפה ודחי דקדושה הבאה מאלי' שאני ע"כ. ויש להבין הס"ד דגמרא דמשמע מינה דהוה ס"ל דאי לאו דתקפו כהן אין מוציאין מידו והקדישה כי תקפה לא הוה אסור בגיזה ועבודה מספק, ואמאי הא קיי"ל בכל דוכתא דספק איסורא לחומרא ומאי שנא הכא דלא נדון לחומרא מטעם ספק גרידא לפי הס"ד. ונראה דטעם הס"ד דאי אפשר לנו לחלק דין הממון ודין האיסור, לומר שאין ניתן לכהן, ומ"מ יהא נחשב כבכור לגבי איסור, כיון ששניהם ממקור אחד הם נובעים, וספק אחד לשניהם, ובמסקנא סבירא לי' לתרצן דאעפ"כ יכולים לחלקם:

ובגמ' בכורות (כ' ע"א) דקאמר ור' יהושע סבר חוששין לטנוף ופירשו התוס' דאע"ג דאיכא רוב דאין מטנפות וחזקה שלא ילדה מ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמע"ה ואפילו לרב דאזיל בממונא אחר הרוב בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב א"נ יש לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין ומיהו היא קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן הראויות להתעבר ע"כ. חזינן מדברי התוס' דלפי מסקנת דבריהם לא ניחא להו לחלק בין איסור לממון שיהא מצד האיסור נחשב לבכור, ובענין הממון יהא שלו, ומ"מ אין זו סתירה למסקנא דהכא דמסיק דקדושה הבאה מאלי' שאני, ובענין הממון אין צריך ליתן לכהן, היינו משום דכאן אסור רק מטעם ספק, הילכך אפשר לחלק, אבל שם בדברי התוס' בסוגיא דבכורות כיון דמטעם ודאי הוא דאסור, דכך צריכים אנו לפסוק פסק ודאי דהוי בכור בכל הלכותיו, איך אפשר לנו לחלק ולומר, דלגבי דין ממון הוי רק ספק בכור ואין ניתן לכהן, דרק בספק יכולים אנו לחלק כיון שסוף כל סוף אינו פסק ברור גם לאסור, יכולים אנו לומר שלגבי ממון לא יתן לכהן מטעם אותו הספק עצמו. וגם בהס"ד כאן בסוגיא ידע שפיר דאפשר לחלק בין ממון לאיסור, אלא דסבר שאם לגבי ממון ס"ל כל כך שאין לכהן כח של כלום בהשה, שאפילו אם תפס מוציאין מידו, אז א"א לחלק עוד ולומר דאסור, והי' אפשר לנו לומר בדרך פשוט, שבאופן כזה גם ספק אינו מתחלק, אבל מ"מ זה קשה בסברא:

והילכך נראה דסבר, דכל עיקר דין האסור בגיזה ועבודה, וכן שאר הדינים לא נתנה בהם תורה כ"א מצד דין מתנות כהונה, ואינו דין לעצמו מצד שהוא פטר רחם בלבד, שאילו היינו אומרים כן שמצד פטר רחם בלבד אסור, הי' אפשר להיות שלא יהא בהשה דין מתנות כהונה, דפסקינן לגבי זה שאינו בכור, ומ"מ בגיזה ועבודה יהא אסור, כיון שהוא ספק לעצמו, אבל כשנאמר שדין איסור גיזה ועבודה נשתלשל מדין מתנות כהונה, ותלוי זה בזה, א"כ כשנפסק הדין לגבי נתינה לכהן שאינו ניתן, ואינו מתנות כהונה, מוכרח הדבר להיות נפסק גם לגבי איסור גיזה ועבודה כמו כן, שמותר ליהנות ממנו ולהשתמש בו, ומפני כך ס"ל להס"ד דגמרא, שאם היינו סוברים דתקפו כהן מוציאין מידו, ואין לו כח כלום בשה, צריכים אנחנו לפסוק כ"כ גבי צד האיסור, ואינו דומה לדברי התוס' בכורות שרצו לחלק בין הממון לאיסור, דשם בצד הממון נראה דיועיל תפיסה דהלא התופס מכח רוב הוא בא, ואף שאינו צריך ליתן לכהן מ"מ לתפוס נראה דיכול, כיון שבא מכח רוב, והילכך יכולים אנו לאסור בגיזה ועבודה. אף שלא תפס, דאיקרי עכ"פ מתנות כהונה, אבל אי נסבור שגם בספק לא מהני תפיסה, נמצא שאינם נקראים עוד מתנות כהונה, וצריך להיות מותר בגיזה ועבודה, והתרצן סובר שאף שאינו יכול לתפוס, מ"מ כיון שאין זה אלא מטעם ספק מיקרי עוד מתנות כהונה, ונאסר בגיזה ועבודה, ובהכי היא פלוגתתם:

ויובן בזה מה שבגמ' זבחים (ט' ע"א) רוצה בגמ' לומר ואימא שחטי' לשם בכור הוי בכור, למאי נפקא מינה, וקחשיב דנפ"מ לענין נסכים דלא ליבעי אי נמי דליתבי' לכהנים. ע"כ. ולכאורה הדבר תמוה דלענין ליתבי' לכהנים, הלא לא זיכתה התורה להם אלא פטר רחם, ואף דבעינן ליתן להקרבן השחוט לשם בכור דין בכור, היינו לענין הקדושה יש לנו פסוק המלמדנו דהוי קדוש, אבל מ"מ אין זה צריך להכריע אנתינה לכהן, שהרי שני דינים נפרדים הם, ומתנות כהונה צריכים אנו לומר שבפטר רחם תלה רחמנא, ורק לקדושה יש לנו פסוק להיות קדוש, אבל לגבי נתינה לכהן דלא גלי קרא לא. והי' נראה מתוך כך לומר דסבירא לגמרא, שאם נאמר שלגבי מתנות כהונה העיקר תלוי בפטר רחם, ולא מהני השחיטה ששחטו לשם בכור למיהבי' לכהן, א"כ בטל גם למוד הפסוק לגבי הקדושה, שיהא לו קדושת בכור, שקדושת הבכור נמשכת מדין מתנות כהונה, ואם אין זה מתנות כהונה, ממילא אין בזה שום קדושה, וכיון שרוצה הגמ' בזבחים עכשיו לפרש שמ"מ יש לו לבכור קדושת בכור, מוכרחים אנחנו לומר דהוי מתנות כהונה, וזהו דקאמר בגמ' שם למאי הילכתא וכו' א"נ למיתבי' לכהנים:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה