אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן יז

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן יז

סימן טז

בנדון מחלוקת ר"א ורבנן בנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו ר"א מטהר וחכמים מטמאים שהי' ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא ופי' רשב"ם דטעמא דר"א דהוי ספק ספיקא ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו, וטעמא דחכמים דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי שתי שדות חדא ספיקא הוא שמא הלך עד הקבר והאהיל, שמא לא הלך וספיקו טמא ע"כ. והנה לפירוש רשב"ם לכאורה משמע דפליגי במה שכתבו בתוס' כתובות (ט' ע"א) גבי קושייתם דאף בפחותה מבת ג' הוי ס"ס ספק רצון ספק אונס ואת"ל רצון שמא קטנה היתה ופיתוי קטנה אונס הוא, ותירצו דשם אונס חד הוא ע"כ. וכפי הנראה מחלוקת ר"א ורבנן לפי פי' רשב"ם בהכי הוא דהכא נמי חד ספק הוא אם נגע או לא נגע ור"א יסבור דלא אמרינן שם חד הוא ורבנן סברי דשם חד הוא, וראיתי בגליון השו"ע בחידושי בית מאיר שרוצה לפרש כך מחלקותם. והנה כעין זה הקשה בחות דעת על כלל זה של התוס' מהא דאמרינן בספק נכנס הארי ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק דרס וספק לא דרס, וכן כשנמצא מחט בבהמה ספק נכנס לחלל הגוף ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק ניקב ספק לא, ניקב דמותר מטעם ספק ספיקא ואמאי הא שם חד הוא דהא עיקר הספק אם ניקב אם לא ניקב, אם דרס אם לא דרס, וכן נשבר הגף עיקר הספק אם ניקבה הריאה וכן סירכא הסמוכה לדופן דמתיר הר"ן מטעם ס"ס הא עיקר הספק אם ניקבה הריאה ושם אחד הוא, ותירץ דלק"מ דכל היכא דלא חיישינן כלל להספק טריפה עד דנמצא ריעותא ולא מצינן כלל לומר הספק עד דאמרינן הריעותא ואיכא ספק בהריעותא ס"ס גמור הוא וא"צ שום תנאי לזה וכו' דמה"ת ניחוש לזה רק מחמת הריעותא וכיון דבריעותא גופא איכא ספק וכו' עיי"ש, כוונתו דבאופנים אלו מוכרחים אנחנו לחשב גם את הספק הראשון לספק שבלעדו אי אפשר לנו לספק גם את הספק השני דאיך נחשוב דילמא דרס דמה"ת נחשוב זה וע"כ משום הספק שמא נכנס ועלינו ע"כ לחשוש תחילה שמא נכנס הילכך הוי ב' ספיקות אבל במקום שיש ריעותא בלא"ה שני ספקות משם אחד מיקרי חד ספק. והנה בנדון דידן דספק ביאה הי' אפשר לומר ג"כ כדבריו אלו דאין לנו לחשוש שמא נגע עד דנחשוב תחילה שמא בא, ומשו"ה הוו שני ספיקות מיוחדים, אלא דא"כ יסתר הדבר מדברי רבנן דמטמאים וחשבי להו לספק אחד ואנן פסקינן כרבנן ושרינן בהנך ספקות מטעם ס"ס. והי' אפשר לחלק ולומר דריעותא דנכנס לבקעה, כיון דאיהו גופי' מספקא לי' דילמא נגע אף דמספקא לי' נמי דילמא לא בא, מ"מ מיחשב ריעותא ברורה, ואף אם לא נחשוב תחילה דילמא בא, צריכים אנו לחשוב דילמא נגע, כיון שהאדם עצמו מסתפק, א"כ המעשה מסופקת. אבל מהגמ' פסחים (י' ע"א) גבי בדיקת חמץ דקאמר שם ספק על ספק לא על היינו בקעה ובפלוגתא דר"א ורבנן, ולפי' רשב"ם מחלקותם אי הוו שני ספקות או ספק אחד, א"כ היינו ממש כספק על ספק לא על דארי וכספק נכנס לחלל הגוף ספק לא נכנס, ומ"מ סבירא להו לרבנן דהוי ספק אחד, א"כ הלא נסתר כללו של החות דעת:

ואיברא שהיא סתירה מפורשת, דבמנחת יעקב הביא כמה גמרות מפורשות דכה"ג הוי תרי ספיקי כגון גמ' גיטין (מ"ה ע"ב) נמצא ביד נכרי אמרי לה קורין בו ופי' רש"י משום דהוי ס"ס דשמא ישראל ואת"ל נכרי שמא כתבו למכור לישראל והספק אחד הוא שלא כתבו לשם ע"א ועיי"ש בתוס' שלפ"ד אין ראי', מיהו הביא עוד מקומות רבות ומ"ש מבקעה וספק על דחמץ דפסקינן כוותייהו דרבנן דאינו אלא ספק אחד לפי' רשב"ם:

והנה כד מעיינינן בהא מילתא שני ענינים נפרדים הם, דבכל הנך ספיקות דספק טריפה וספק ספר תורה וכן שאר הספקות שם אפילו ספק אחד כבר חל עליו דין הספק, ולהרמב"ם כבר מותר מן התורה, ואף להרשב"א שאסור מן התורה, מ"מ אינו אסור אלא מטעם ספק, אבל בספק טומאה ברה"י הספק הראשון עדיין לא חל כלל, שהרי התורה עשתה בו ספק כודאי, ואף בספק עדיין ודאי טמא, וכן בבדיקת חמץ כשיש ספק בדבר אם יש כאן ברשותו חמץ חייב לבדוק מטעם ודאי, שעיקר דין בדיקה נתנו חכמים על הספק, והנה בתוס' מפרשים שחכמים סוברים שגבי טומאה ברה"י ליתי' כלל לדין ספק ספיקא שכיון שספק טומאה ודאי וליתי' לדין ספק כמו כן ליתי' לדין ספק ספיקא, אלא שהרמב"ם חולק בדבר וסובר דגם רבנן מודו דס"ס גמור טהור ברה"י, אלא שסברי שספק אחד שאסרה תורה, היינו אם הוא במציאות ספק אחד, אף שמתחלק לשני ספיקות, שהרי סוף סוף ספק אחד הוא, וספק כודאי וצריכים ספק חדש להתיר את הודאי, הילכך צריכים אנו לספק גמור, אבל בספק טריפה וכדומה שאר ספק איסור, שגם הספק הראשון הוא מכלל המתיר, אלא שכיון שספק אחד הוא אין לו בכח להתיר בעצמו. אבל כיון שמצטרף לשני ספיקות יוצא מדינו הראשון ומותר ע"י ספק הראשון וגם השני ביחד. שספק זה כיון ששם אחד הוא עם הספק הראשון, אין לו דין ספק בעצמו להתיר, אלא שיכול לעשות את הספק הראשון לספק ספיקא, כדי שיתיר:

ועפ"ז הי' אפשר לפרש גם בדעת הרמב"ם כפי' רשב"ם דחכמים מטמאים משום דחשיבי להו לספק אחד, ואף שכתב הרב המגיד דהרמב"ם לא סבירא לי' להאי כללא דשם אונס חד הוא שכתבו התוס', מ"מ אפשר דגבי ספק טומאה שאני דשתי השמות לא הוו כחד דוקא בשאר ספיקי דאורייתא אבל לא בספק טומאה. ולפ"ז תתיישב לנו תמיהת הש"מ כתובות (ט' ע"א) אהא דאמרינן דע"י ס"ס מותרת לבעלה וז"ל והקשה בשיטה דהא אמרינן דבכל מקום שאתה יכול להרבות ספיקא וס"ס ברה"י ספיקו טמא ע"כ, ולפ"ד נראה דאין החומר של ס"ס ברה"י לאסור דוקא בטומאה כזו שחדשה התורה לספק כודאי, וזה דוקא בקינוי וסתירה אבל בכל ספק זנות דהתם לא מצינו שתחדש לנו התורה דין ספק כודאי, ודוקא בקו"ס שחדשה התורה דין השקאה, נתנה התורה לזה הספק דין ודאי, אבל בספק זנות בלי קו"ס לא חדשה התורה דין ודאי, וכיון שספק הראשון ג"כ מתיר הוא מדין ודאי לדין ספק הילכך ס"ס מתיר אף ברה"י, ונראה דבזו הסברא אפשר לסלק נמי קושיית התוס' מעל רש"י שפירש דטעמא דר"א דמטהר בבקעה משום ס"ס והא כל ספיקא וספקי ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא, והנה ספק זה דספק ביאה שאני מכל ספק ספיקא, שבכל ספק ספיקא כל ספק עומד בפני עצמו, וכשבא הספק הראשון שוב דיינינן לי' לודאי, וכשבא הספק השני אחריו שוב אינו מתיר את הודאי כספק ראשון דס"ל דספק ספיקא אינו מתיר אלא מטעם, שכיון שהספק הראשון כבר התחיל להתיר מודאי לספק, מצרפינן שני הספקות יחד, אבל במקום שהספק הראשון לא שינה את הודאי, צריכים אנו לחשב את הספק השני בפ"ע, וחד ספק שוב הוי ספק כודאי, אבל בספק ביאה שספק זה מוכרח הוא להתחלק לשני הספיקות שמא בא שמא לא בא, שמא נגע שמא לא נגע, נמצא שאם נחשוב ספק ביאה וספק מגע לשני ספיקות ונאמר ששתי שמות הם, ע"כ כלולים הם בספק הראשון של ספק ביאה, כי בהסתפק הספק הראשון מוכרח לכלול בו גם את הספק השני, נמצא שלפ"ז אנו מסתפקים שני הספיקות ביחד ואינו נעשה לעולם הספק הראשון כודאי ומצטרפים שניהם להתיר לגמרי, ורבנן נמי אילו הוו סברי ששני הספקות הם ככל ספיקות דעלמא ג"כ היו מטהרים כאן משום דעדיפי מכל הספיקות שאינם תלויים זה בזה, אלא דסברי ששני ספיקות לגבי ספק טומאה כחד חשיבי מה"ט גופי' שאינם ספיקות מיוחדים אלא ספק אחד המתחלק לשנים, ואינו אלא כח יתר לחזק הספק הראשון, ולא כספק מיוחד שיתיר השני מכח עצמו, מחמת שהוא ספק שני:

אלא שבעיקר הדברים שתפס הרב המגיד שדעת הרמב"ם דלא אמרינן דשם אונס חד הוא, הנה מה שדחקו לפרש היא קושי דברי הרמב"ם שפסק דקטנה שזינתה נאסרת על בעלה אף שהיא פטורה מן העונש, ותמה עליו הראב"ד דהא פסקינן בגמ' דפיתוי קטנה אונס ביבמות (דף ל"ג) גבי שנים שהחליפו נשותיהן דאמרינן אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד ומקשה בגמ' אדס"ד דאיירי ש החליפו במזיד והא אסירן ומשני פיתוי קטנה אונס הוא, וע"ז כתב הרמב"ם שדחיי' בעלמא היא דהמסקנא היא שהוחלפו בשוגג, והילכך שריין, וכתב שהרמב"ם סמך עצמו על קושיא זו של התוס' שאף בפחותה מבת ג' כשמצינו שזינתה תהא מותרת מטעם ס"ס ספק אונס ספק רצון, ואת"ל רצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא, ולא סבירא לי' תירוץ התוס' דשם אונם חד הוא, וזה דחקו לפרש דבהך סוגיא לא סבירא הא דפיתוי קטנה אונס הוא, ומחמת זה פסק דקטנה נאסרת על בעלה, זו היא כוונת דברי הרה"מ. והמשנה למלך הקשה דאף אי נימא דסוגיא דהחליפו ל"ה אליבא דמסקנא כ"א דחיי', אבל מה נעשה לסוגיא דהבא על יבמתו דאמר ר"א כהן לא ישא את הקטנה ומפרש בגמרא משום דחיישינן שמא תתפתה עליו ופריך א"ה בישראל נמי ומשני פיתוי קטנה אונס הוא ובישראל מישרא שרי', ע"כ. ונראה לבאר ע"פ דברי המהרי"ק שכ' באשה שזינתה וסברה שמותר, אף ששוגגת היא מ"מ אסורה לבעלה משום דכתיב כי תמעול מעל באישה ואף שסברה שמותר מ"מ מעלה באישה דלא כתיב כי תמעול מעל בד'. והנה יש לעיין בהא שאמרו פיתוי קטנה אונס הוא אי הפי' הוא דאין לה רצון כלל, וזה קשה הוא לומר כן שהרי קטן מקחו מקח בפעוטות בצרור וזורקו אגוז ונוטלו, אלמא דיש לו רצון לקנות ולהקנות, ויש לומר ג"כ שיש לה רצון, אלא שאין לה רצון למעול מעל באישה, שאינה יודעת מהשתעבדות האישות ומעלה באישה, וס"ל דהרצון האוסר הוא כשרוצה למעול מעל באישה. והנה בכתובות (נ"א) אמר אבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילה באונס וסופו ברצון, ורבא אמר דמותרת מ"ט דיצר אלבשה והוי ג"כ אונס. והנה אלמלי דהי' רבא סובר דאנוסה היא מחמת דיצרה אלבשה היינו אומרים דאסורה מחמת הרצון דסופה, והנה רצון זה אינו רצון למעול באישה שהרי במעשה הזנות אנוסה היא, ואין לנו לומר שעכשיו היתה עושה המעשה בעצמה, אלא שנהנית מעבירה, א"כ אין זה כ"א רצון בעלמא ולא רצון למעול מעל, וחזינן מזה דאף רצון בעלמא אוסר, וזו היא דעת הר"מ דסוגיא זו פליגא אסוגיא דיבמות, דהתם סבירא להגמ' דהרצון האוסר הוא למעול מעל באישה, וקטנה אף שיש לה רצון, מ"מ כיון שאין לה רצון למעול מעל באישה מותרת היא דהוי כאונס, אבל מסוגיא דכתובות חזינן דרצון אוסר אף כשאין הרצון למעול מעל, ופסק הר"מ כסוגיא דכתובות, ומטעם זה פסק דקטנה שזינתה אסורה על בעלה דהא יש לה רצון, אף שאינו למעול מעל, מ"מ אוסרה רצונה:

וזה שכ' שאשת ישראל שנאנסה כשתחילתה ברצון אין זה רצון למעול מעל, אין זו סתירה ממה שכ' ההפלאה שכל עיקר האיסור כשסופה ברצון הוא מטעם מעילת מעל, שעבירה מדין התורה אין כאן שהרי המעשה הוא שלא ברצון, דמ"מ אף שהרצון עצמו הוא מעילת מעל, אבל אין זה רצון למעול מעל, הילכך סברה הסוגיא דיבמות דכשאינה רוצה למעול מעל מותרת היא, אף שרצון זה בעצמו הוא ג"כ מעילת מעל, מ"מ מותרת היא, וכיון שאתאנו לזה אין לנו הכרח בדברי הרמב"ם שלא יסבור סברת וכללן של תוס' דשם אונס חד הוא, אף שהקושיא אליבי' ליתא, אבל לא מטעם הקושיא סובר את דינו, שאילו מטעם הקושיא הי' מתרץ כדברי התוס'. ובזה הפי' מסולק מה שיש אחרונים רוצים לפרש דברי התוס' מטעם ס"ס שאינה מתהפכת דאיך נאמר ספק אונס ספק רצון ואת"ל רצון שמא קטנה, דא"ל כן דאם קטנה אין כאן רצון עי' במ"י שכ"כ, אבל אי נימא דאף קטנה יש לה רצון, אלא דאין שייך בה רצון מעילת מעל, א"כ נוכל שפיר לומר שמא אונס שמא רצון ואת"ל רצון שמא קטנה שיש לה ג"כ רצון, אלא שרצונה כזה אינו אוסר, וא"כ שפיר הוי ס"ס המתהפכת:

ובמגדל עוז מפרש דברי הרמב"ם שבקטנה פחותה מבת שש בזו אמרו פיתוי קטנה אונס הוא, שאין לה דעת תאוה ורצון, והרמב"ם בגדולה מזו איירי, שזו יש לה רצון, והנה גם הוא ס"ל דקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות יש לה רצון כמו לגבי קנין, אלא שקשה לפרש כן, שכיון שגמ' אמרה כהן לא ישא את הקטנה וע"ז אמרו דישראל מישרא שרי, משמע דכל קטנות מותרות, מיהו זה אפשר לומר דכשהיא באופן שיש לה רצון כבר לא חיישינן שמא תתפתה כלל, וסוגיא דדף ל"ג שמשמע דבכל קטנות כל זמן שאינן ראויות לילד מחזירין אותן אף שקרובה לגדלות סתירה היא ודאי לזה, ונוכרח לומר ע"ז כתי' הה"מ שדחיי' בעלמא, שלא יקשה על הס"ד, אבל לפי הנכון אינו כן, שבהוחלפו בשוגג איירי, אבל אילו הי' ברצון הי' תלוי' אם פחותה מבת שש מותרות ויתירה ע"ז אסורות:

מיהו דעת הראב"ד נראה שאף שיש לקטנה רצון, מ"מ כיון שאין זה רצון גמור, אף דמהני לגבי קנינים מדרבנן, ולגבי נדרים למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא מהני אף מדאורייתא כשהוא סמוך לאיש, מ"מ לגבי ליאסר על בעלה לא מיתסרא ברצון שאינו גמור כזה, אף כשהיא סמוכה לגדלות, וזה שדקדק הראב"ד בלשונו כולן שוות להתפתות בקלות דעת:

ובש"ש של"א פט"ז הקשה אדברי הר"מ מהא דקיי"ל דדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אף ברה"י ותנן דחשו"ק שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה, והביא לשון הר"מ שביאר הטעם שספק טומאה ברה"י טמא בתנאי שיהי' זה אשר נתחדש לו יש בו דעת לשאול וישיב במאמר, אמנם מי שאין לו דעת לשאול אפילו יהי' ברה"י ספיקו טהור לפי שאנחנו ידענו וכו' מסוטה וכו' ולזה העיקר אמר שחשו"ק שנמצאים במבוי שיש בהם טומאה שהן טהורין וכו' לפי שאין בהם דעת ע"כ, וא"כ קטנה אחר קנוי וסתירה למה נאסרה על בעלה כיון דהוא ספק ובדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור וכו' ומבואר דקטן חשיב אין בו דעת לשאול עכ"ד:

ויש לעיין בדבר דהא חזינן בגמ' פסחים (ד' ע"ב) דמוחזק לן דלא בדק וקאמרי הני אנן בדקיני' כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן, ע"כ חזינן דקטנים נאמנים בבדיקת חמץ ואי נימא דהוו אין בהם דעת לשאול איך סמכינן עלייהו. ומה דתנן דקטנים הנמצאים במבוי שיש בו טומאה, אפשר שדוקא לגבי כגון זה, שיש במבוי טומאה בלתי ניכרת כל כך, אין בקטן דעת לשאול, אבל דברים גדולים מזה יחשב אף הקטן שיש בו דעת לשאול, והילכך בסוטה נחשבת הקטנה כיש בה דעת לשאול וברה"י ספיקו טמא:

והנה יש לחקור במה שאמרו הכלל של יש בו דעת לשאול, אם הבאור שדבר הנטמא יש בו דעת לשאול, שכך הוא דין התורה בספק טומאה ברה"י, וא"כ אפשר שצריך שיהא בו דעת לישאל בכל הדברים ולאו דוקא במעשה זה, או דנימא שבאורו שספק זה הי' באופן כזה שיש בו דעת לישאל, והוא דין בהמעשה ולא בדבר הנטמא, וא"כ כיון רק שבמעשה זה יש בו דעת לישאל, אף שאין בו דעת לישאל בכל הדברים, יש לו דין ספק טומאה ברה"י. וראינו שדעת ר' יוחנן שטומאה הבא בידי אדם נשאלין עלי' אף שדבר הנטמא אין בו דעת לישאל, שהרי אין לחשב מה שהטומאה באה בידי אדם, כמו שיש להנטמא דעת לישאל, אלא ע"כ שהוא דין בהמעשה ולא בדבר הנטמא. ועוד יותר מזה אנו רואין שם בסוגיא דנדה (ה' ע"ב) דמשני בגמ' אהא דהיתה יושבת במטה ופריך והא מטה אין בה דעת לישאל ומשני כשחברותי' נושאות אותה במטה דכיד חברותי' דמי, ואף אם לא נסבור כר' יוחנן הוי דינא הכי דזה עדיף מר' יוחנן, ואף שחברותי' אין להן שייכות כלל להטומאה שאינן לא המטמאין ולא המיטמאין מ"מ כיון שיש על ידן האפשריות לישאל, מיקרי יש בו דעת לישאל, וע"כ הטעם משום דלא בעינן שיהא בהנטמא דעת לישאל, כ"א שיהא המעשה באופן שיש דעת לישאל, וא"כ כיון שבמעשה זה יש בו בהקטן דעת לישאל ש"ד, א"כ בסוטה כיון שלזה יש בה דעת לישאל יש לה דין ספק טומאה ברה"י, ולא דמי למבוי טומאה, שלזה אין בהקטן דעת לישאל:

ומה שתירץ הש"ש דסוטה הוי טומאה הבאה ע"י אדם מחמת הבועל, הי' אפשר להשיב שאין הבועל מטמא את הסוטה, אלא שהיא מטמאה את עצמה, אלא שהטומאה אינה יכולה להיות בלעדו אבל הטומאה בעצמה אינה אלא מחמת עצמה, ובאופן כזה אפשר שאין זה מיקרי טומאה הבאה מחמת אדם, אלא שדברי התוס' ריש נדה שכתבו דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראיי' משום דסוטה הוי טומאת מגע, מוכיחים שטומאת סוטה היא מחמת מגע הבועל, דאי נימא דהטומאה מחמת עצמה הי' לדמות יותר לטומאת ראיי':

ונראה להסביר טעם החילוק בין טומאת מגע לטומאת ראיי' שטומאת מגע היא קבלת טומאה, ובזה אמרה תורה ספק ברה"י טמא, אבל טומאת ראיי' אין זו קבלת טומאה, אלא שזו היא עצם החפץ של טומאה, וכמו מת עצמו דהוא עיקר החפץ של טומאה ובחפץ של טומאה לא אמרה תורה ספק טמא, וסוטה אף שהיא טומאת מגע דלא שייך בה לומר שהיא חפץ של טומאה אלא שהיא מתטמאה מחמת המעשה שלה, נמצא שהיא קבלה טומאה מהמעשה, וזה מיקרי טומאת מגע, אבל מ"מ אין זה מיקרי טומאה הבאה ע"י אדם מחמת הבועל, שאין טומאתה מהבועל לומר שהוא מטמאה, אלא טומאתה מחנות עצמה שמעשה שלה מטמאתה, וא"כ אי נימא שקטנה אין בה דעת לשאול, מה שהבועל גדול אין זה כלום להקרא ע"י זה טומאה שנשאלין עלי'. ויש לעיין בלשון הרא"ש בש"מ ב"ק ראיתיו הובא בשערי ישר דלא ילפינן רק דומיא דסוטה דנאסרה מחמת הבועל. ומ"מ צ"ע:

הדרינן לקמייתא למה שכ' דס"ס ברה"י טמא דוקא במקום שעשתה התורה ספק כודאי. וראיתי במנחת חינוך שרצה לומר שאם קנא בה לשני אנשים לדעת מאן דסבר דהוי קנו"ס, אם נסתרה עם שניהם ושהתה כדי טומאת אחד, דאינה אסורה להבועלים רק מספק, וכן רצה לומר אח"כ שאם קנאו שנים לנשותיהם מאחד ונסתר עם שתיהן ושהו כדי טומאת אחת דאינן אסורות אף לבעליהן כ"א איסור ספק ולא הוי בזה ספק כודאי, לפי דברי התוס' דלא ילפינן מסוטה כ"א דבר שאפשר להיות כמו סוטה ואם אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנטמא אין בהם טומאת ודאי, כיון ששניהם א"א שיהיו טמאים. וא"כ ה"נ אסורות איסור ספק. ולפ"ד אף איסור ספק אין כאן שהרי יש כאן ס"ס, ספק שלא נטמאת כל עיקר, ואם נטמאת שמא לא לזה, וכן בסתירת שתי נשים הוי ס"ס שמא לא הי' כאן מעשה טומאה כל עיקר ושמא לא בזו, וכיון שכאן לא עשתה התורה ספק ראשון כודאי, שוב מתיר הספק השני לגמרי. ואין לומר דכאן לא הוי ס"ס משום דשם חד הוא ספק אם זינתה עם זה אם לא, שהרי כתב הש"ך בכללי ס"ס שאם הספק הראשון מתיר יותר מן השני לא הוי שם חד, וכאן הספק הראשון מתיר יותר. ובעיקר סברא זו מצאתי גם בעונג יום טוב שכ' לבאר דלא מהני חזקה בספק טומאה, היינו משום דעשתה התורה ספק כודאי, ובמקום שדנתה כבר התורה לודאי, לא שייך לדון בחזקה שגם כן אינה באה לברר כ"א לדון כך, ואין זה שייך כ"א במקום שיש ספק איך לדון. אבל במקום שאין לנו ספק, אין לנו להעמיד על חזקה, וזו דוגמת סברתינו באיסור ס"ס שאינה אלא במקום שהספק נעשה כודאי:

ובעיקר הקושיא של כר"ו דשקיל וטרי בחו"ד נראה לבאר שלכאורה לא קשה כלל דבאור דברי התוס' הוא כך דלא שייך לחשוב ספיקות אלו לשנים, כיון שאך אם נחקור ע"ד הספק האחד בע"כ נכלל בו גם הספק השני, ולא שייך להסתפק עוד ספק שני, כיון שכבר חקרנו עליו בהסתפקנו הספק הראשון. כגון כשנסתפקנו הספק הראשון ספק אונס ספק רצון כללנו בספק זה של אונס את כל האונסים שיכולים להתפרש בזה בדרך כלל, ומה אנו באים להוסיף בספק השני של פתוי קטנה אונס הוא אונס פרטי שהרי כבר נכלל בדרך כלל בתוך כל האונסים. אבל כשאנו מסתפקים ספק שמא על שמא לא על הארי ואת"ל על שמא לא דרס, אין ספק השני דומה כלל לספק הראשון, ולא מיקרי שם חד, ומה שכונת הספק הוא אחת אם דרס אם לאו אין זה כלום דמ"מ שני ספיקות הם, וכן בשאר ספיקות כאלו ספק נכנס מחט לחלל הגוף ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא לא ניקב וכדומה אין זה שם חד שספיקות מיוחדים הם. ובזה תתיישב נמי קושיית הכר"ו המובאה עוד בחו"ד, שאיך אנו מתירין תבואה ולא חיישינן לחדש מטעם ס"ס, ספק שמא משנה שעברה, ספק משנה זו, ואת"ל משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר, והא שם חד הוא, דעיקר הספק הוא שמא נשרשה קודם לעומר, דמה לי שנה זו קודם לעומר, מה לי שנה שעברה, ולפ"ד יתיישב, שכיון שבהסתפקנו ספק ראשון שמא משנה שעברה לא יוכלל בזה ספק שני שמא קודם לעומר, אין זה מיקרי שם חד. ואם יקשה דמ"מ למה נחלקים לשנים דהא יכולים אנו לספקם בספק אחד אם הם קודם לעומר אם לא, וכמו שהקשה בכר"ו בבית הספק, שאם נבוא לחלק לספיקות כאלו נוכל לחלק לכמה וכמה, שמא היום ושמא למחר ושמא שלשום. נראה דכאן פשוט הדבר לחלק הספיקות, שכיון שספק השני אנו מסתפקים אף כשאנו רואים את התבואה זרועה, שמא נשרש קודם לעומר, והספק הראשון הוא שאפשר שכבר ראו את תבואה זו באופן שכבר נודע ונתפרסם עלי' שאינה בכלל הספק, א"כ מן הסברא יש לחלקם לשני ספיקות, שמא אין תבואה זו צריכה להיות בכלל הספק, או שמא היא בכלל הספק, אבל מ"מ מותרת היא ועכ"פ אין זה שם חד. וכן יש לבאר בזה מה שהביא הש"ך בשם מהרא"י שאם ילדה הבהמה זכר ונקבה ויש להסתפק שמא בכרה כבר קודם לידה זו ואת"ל לא בכרה שמא ילדה עכשיו הנקבה תחילה דהוי ס"ס מעליא ולא הוי שם חד, ולא הביא הש"ך טעמו בזה, ועפ"ז יבואר, שכיון שאין הספק השני נכלל בראשון אין זה שם חד, וכן יש לבאר מה שתמה הש"ך על הראשונים שפסקו שסתם כלים אינן בני יומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמשו בהם היום, ואת"ל נשתמשו שמא בדבר הפוגם, והא שם חד הוא, והש"ך תירץ ע"פ דברי מהרא"י שבמקום שספק אחד מתיר יותר מן השני אין זה שם חד, אבל אפשר ליישב בלא"ה שכיון שאין הספק השני שנשתמשו בדבר הפוגם נכלל בספק ראשון אין זה מיקרי שם חד:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה