אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן טז

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן טז

סימן טו

במה דקיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והקשו בגמ' ב"ב והיתה העיר הקרובה ואע"ג דאיכא אחריתי דנפישא מינה ומשני בדליכא והקשו בתוס' ד"ה בדליכא וז"ל תימא דהכא משמע דטעמא דהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג ובסוטה (מ"ה) תניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין אותה שאין בה ב"ד והולכין לעיר אחרת שיש בה ב"ד, ואמאי והלא מתוך הקורבא נראה שמאותה שאין בה ב"ד היה, ע"כ. וכעין שהקשו יש להקשות עוד מירושלמי סוטה דאיתא התם ראוהו מפרכס כאן ואחר כן מצאוהו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא מת ע"כ, וא"כ יקשה ג"כ שאי נימא שטעמא שמודדין מהעיר הקרובה, משום שמוכח שמשם בא ההורג, הי' צריך למדוד ממקום שראוהו מפרכס תחילה, ששם נעשה מעשה הרצח. אבל באמת דבריהם תמוהין, שאיך אפשר להעמיס זה בגמ' לומר, שבשביל ההוכחה שיש בקורבה מודדין מהעיר הקרובה, דהלא אמרו שם בסוגיא אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא ע"כ. והנה שם גבי דם, הלא אין הוכחה ממה שנמצא כאן שהוא מן העליה, משום שמקרבא, שהלא בין דם העליה ובין דם המקור, שניהם על כרחם מוכרחים הם לבוא לכאן, שהרי לשניהם אין דרך אחרת לצאת ומה הוכחה יש כאן מחמת קרבות, שדוקא במקום שיש להם עוד דרכים, יש להוכיח מן הקרבות, אבל כאן כיון שדרך פתח אחד הם יוצאים, אין שום הוכחה. וגם בלאו הך ראי' היה נראה, שכמו שכתבו בשיטה מקובצת ב"מ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן, והובאו דבריהם בדברי האחרונים דפריך אמאי אמרינן שאם קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין נימא דכל דפריש מרובא פריש כד ניכבשינהו וניידינהו ומתרץ דאע"ג דאזלינן בתר רוב ג"כ ספק הוא, אלא שספק זה התירה התורה, אבל מ"מ ספק מיקרי ותו הוי עשירי ודאי ולא עשירי ספק עיי"ש. וחזינן מזה דרובא דאיתא קמן הוי ספק, ודוקא רובא דליתא קמן, דהוי רוב בסברא כתבו האחרונים דהוי ודאי, אבל עכ"פ ברובא דאיתא קמן דאזלינן בתרי' מדאורייתא, אין כאן שום הוכחה כהרוב דנימא שכך הוא המציאות, אלא שדין התורה הוא כך, א"כ מאן לימא לן דמאי דשקלינן וטרינן אי אזלינן בתר קרוב, משום ההוכחה שיש בדבר, שאין כאן שום הוכחה בקרוב יותר מברחוק, אלא שהתורה גזרה שנלך בתר קרוב, וכיון שאין זה אלא דין בעלמא, לא צותה התורה לילך בתר קרוב אלא בתר ב"ד הקרוב. וכן תתורץ גם הקושיא מדברי הירושלמי, שכיון שלא מטעם ההוכחה אזלינן בתר קרוב, בכל מקום דאזלינן בתר קרוב, אלא מטעם דין התורה לילך בתר קרוב, באותו אופן ממש שצותה התורה לילך בתר רובא דאיתא קמן, אף שאין זה הוכחה, וא"כ גם גבי עגלה ערופה אין זה אלא דין בעלמא, הילכך היה הדין שנלך בתר קרוב הנמצא שם מת, ולא בתר קרוב שהיה שם חי עדיין. ומדברי התוס' משמע דס"ל דמאי דאזלינן בתר קרוב בעלמא, הוא מטעם הוכחה, ומנא לן למימר הכי:

**(ומיהו נראה דאף דאמרינן דרובא דאיתא קמן אין דנים עליו מטעם הוכחה, כ"א מטעם דין, אין זה מטעם דין בעלמא, אלא שגזרה התורה שיהא הדין כאלו היתה כאן הוכחה, וכמו כן בקרוב מאי דאזלינן בתרי' היינו שהדין הוא שיהא נחשב כאלו היתה כאן הוכחה, וא"כ שוב שפיר מקשו התוס' אמאי אזלינן לעיר שיש בה ב"ד, הלא כיון שהחלל קרוב לעיר שאין בה ב"ד, הלא עלינו לחשוב כמוכח שלשם בא ההורג, מטעם דין מוכח. וכן יש להקשות נמי אירושלמי, אמאי ניזל בתר מקום שמצאוהו מת, כיון שראוהו מפרכס במקום אחר, הלא יש לזה דין מוכח שמשם הוא ההורג)**

ובחדושי הרמב"ן שם בסוגיא גבי ההוא חצבא דחמרא דאישתכח בפרדיסא דערלה שריא רבינא לימא משום דסבר לה דר' חנינא שאני התם דאי מיגניב מינה איצנועי לא מצנעי בגוי' וה"מ חמרא אבל עינבי מצנעי וכתב הרמב"ן וז"ל פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפי' לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו וכאן היו, וה"נ מוכח בקדושין פ"ק דקאמרינן בברייתא כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של גננין למכור על פתח גנותיהן כדאמרינן סוף ב"ק הילכך כמי שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומן ומצוי ליכא למ"ד דרוב עדיף ע"כ. והי' נראה בכונת דברי הרמב"ן שאף שכתב הטעם לאסור משום דחזקה דכאן נמצאו וכאן היו, מ"מ מוכרח הוא לומר שאין הדברים כפשטן, שא"כ תחזור הקושיא, שזה הלא ודאי כלל הוא בידינו שרוב עדיף מחזקה, וכן מוכח הוא בפירוש בסוגיא דהמדיר דרוב עדיף מחזקת כאן נמצאו וכאן היו, אלא ע"כ שכונת הרמב"ן רק לומר שכיון שהוא מקומו עדיף מכל קרוב דעלמא, ובקרוב כזה שהוא מקומו כו"ע מודים דאזלינן בתר קרוב, ומה שכתב חזקה כאן נמצאו וכאן היו, לא כתב כן בדיוק, אלא להסביר הדבר לקרבו להבין, אבל קשה לומר על הרמב"ן שיהא שלא בדקדוק. ואף שגם ראיתו מגמ' דקדושין מוכחת כן, שהביא מהא דכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, ואיך נאמר דכאן נמצאו וכאן היו, והלא חוץ לכרם ודאי דלא היו מעיקרם, וודאי הובאו לשם, ומה לי אם הובאו שם ממרחק פסיעה אחת, ומה לי ממרחק גדול, בין כך ובין כך לא נאמר דכאן נמצאו וכאן היו, כיון שלא נוכל לומר שהיו שם מעיקרן, אלא ע"כ שגם הרמב"ן לא כוון לזה, ורק שבא לומר שקרוב דאלים כזה ודאי דאלים מרוב, והיינו שאמר במסקנת דבריו דרוב ומצוי כו"ע מודו. ומ"מ הלא גם דבריו שהסביר בכאן נמצאו וכאן היו, הלא כוון בהם דבר מה להסביר, שלא יהי' רחוק מהוראת הדבר, ומה היא כונתו בזה. וגם יש להתבונן, מדוע באמת והא אלים קרוב זה יותר מחזקת כאן נמצאו וכאן היו, שיהא בכחו להדחות את הרוב יותר מבכל מקום שיש חזקת כאן נמצאו וכאן היו:

ונראה דיש שני מיני חזקות של כאן נמצאו וכאן היו, ישנו דין כנוכ"ה שהוא ככל החזקות, שיש לנו ספק בדבר, ואחרי הספק אנו מעמידים את הדבר על חזקתו, שכאן נמצאו וכאן היו, אבל אין החזקה מונעת ממנו את הספק לגמרי, ויש פעמים שחזקת כאן נמצאו וכאן היו, לא די שהיא מעמדת את הדבר על חזקתו, אלא שהיא מונעת גם את הספק מלספק כלל, וכגון זה הוא כאן גבי עינבי בפרדיסא דערלה, שהכאן נמצאו וכאן היו, מבטל הספק לגמרי מלהסתפק, ובאופן כזה עדיף הוא מרובא, דאין רוב מועיל אלא במקום שיש לנו ספק בדבר, אבל כשאין ספק בדבר, אין הרוב מועיל כלום. והא דחזינן בדוכתי אחריתי דרוב עדיף מחזקת כאן נמצאו וכאן היו, היינו משום דהספק יש בידינו על כל פנים, אלא שאנו מעמידים את הדבר בחזקתו, בזה אנו חוזרים אל הכלל אשר ישנו בידינו דרובא וחזקה רובא עדיף. ולפי זה, גם אם היינו אומרים דגם בכל קרוב אזלינן בתרי' לגבי רוב, יהא הטעם בזה משום דהקרוב מונע הספק, ואין כאן ספק כלל, ולא שייך לילך בתר רוב, כשאין ספק כלל בדבר. ובזה יש לנו לפרש כונת דברי התוס', שמכאן נראה דהטעם דאזלינן בתר קרוב, משום דמוכחא רצונם לומר, דטעם דאזלינן בתר קרוב יותר מבתר רוב הוא משום דמוכח ומבטל הספק, דאי לאו הכי הי' לנו לילך יותר בתר רוב, משום דרובא וחזקה רובא עדיף, אלא ע"כ דלא אזלינן בתר רוב, משום דהקרוב מוכח ומבטל הספק, וא"כ כאן דמקשה גם גבי עגלה ערופה דהוה לנו למיזל בתר רובא, אלמא דמה דאזלינן בעגלה ערופה בתר קרוב, הוא ג"כ מהאי טעמא משום דהקרבות מבטלת הספק, ואין כאן ספק כלל, והילכך שפיר קמקשו דאם כן כשאין בה ב"ד מה לנו לילך בתר עיר שיש בה ב"ד כיון שאין כאן ספק מעיר אחרת כלל:

ונראה דגם גבי דם דמספקינן אם מן העליה או מן המקור, דמקשינן אמאי לא תלינן בעליה דמקרבא, תהא כונת הגמ', שהגמ' סוברת דעלי' ופרוזדור מקום אחד הוא, ומקור מקום אחר הוא, ומטעם זה היה לנו לתלות בעליה דמקרבא, והכונה דנימא שבכאן נמצאו וכאן היו, ואין לנו לחדש שיצא הדם ממקום למקום, אף שאם היינו חוקרים בהוכחת הדברים אין לנו ראיה והוכחה לזה יותר מבזה, אלא דהקושיא דעלינו להחזיק שבמקום זה נולדו, ולא היו מעולם במקום אחר, ואין כאן מקום ספק כלל, ולא שייך לילך בתר רוב, ומ"מ אפשר שאף לפי דעת הגמ' אין זה מקומו ממש, שמ"מ יש חלוק מקומות קצת בין עליה לפרוזדור, דאילו הוי מקומו ממש, אפשר דאף רוב ומצוי לא הוי מהני להוציא מידי חזקת מקומו, והוה אמרינן דכאן נמצאו וכאן היו, או אפשר דרוב ומצוי עדיף אף מחזקת מקומו ממש למיזל בתרי' וצ"ע בזה:

ורואים אנו בדברי הרמב"ן שבאופן כזה ישנה החזקה של כאן נמצאו וכאן היו, ולכאורה נסתר זה ממה דקיי"ל דדוקא לענין חלוק רשויות הוא דאמרינן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו. ולכאורה תהיה מכאן ראי' לדברי המג"א שאם נצטננה הקדירה וסלקוה ממקום למקום ואח"כ נמצאה חטה דאמרינן עתה הוא דנפלה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום (וכמדומה שהלשון שם במג"א אינו מדוקדק שכתב וסלקוה מן הכירה למקום אחר ונצטננה, דאם כן צריך הי' לאסור, שאף שאין מחזיקים ממקום למקום, מ"מ כיון שקודם שנצטננה ג"כ היתה כבר באותו מקום עצמו, הלא יכולין על אותו זמן להחזיק את האיסור שם, ובאותו זמן היתה כלי ראשון, וצריך לאסור, אלא צ"ל ונצטננה, ואח"כ סלקוה למקום אחר) ומביא ראיה לדין זה מנדה (דף ג' ב') מקופה שנמצא בה שרץ עיי"ש ומדברי הרמב"ן תהא ג"כ ראיה לדין זה, שבאופן זה אמרינן דלא מחזקינן ממקום למקום, אבל מ"מ יקשה דלא נאמר זה אלא בחלוק רשויות:

ובמקור חיים ה' פסח עמד על דברי מג"א אלו והקשה עוד, דאם נאמר כדברי המג"א, א"כ גבי יין ונמצא חומץ נמי נימא דאם טלטלוה למקום אחר יהא חומץ למפרע מטעם דכנוכ"ה. ותירץ ע"פ דברי התוס' דריש נדה אמאי כתבו דגבי נדה אף ששינתה מקומה לא שייך לומר כנוכ"ה דאין מחזיקין ממקום למקום משום דאשה כל מקום שהיא טומאה עמה וכו' אלמא דלא שייך לומר אין מחזיקין ממקום למקום במידי דאתי מגופא רק במידי דאתי מעלמא מש"ה **(מיהו אפשר לפרש דברי התוס' משום שאשה הויא מקום עצמה וכל היכא דמיטלטלת הויא באותו מקום עצמו, אבל ביין ונמצא חומץ דלא שייך זה, אין זה ענין לדברי התוס':)** ביין ונמצא חומץ בהמה ונמצא טרפה לא שייך סברא דממקום למקום רק במידי דאתי מעלמא ונפל לכאן שייך סברא דאין מחזיקין ממקום למקום מש"ה במומין דאין המקום גורם רק הרשות ומזלא דבעל גרים. תדע דהא מחצי אמרה לי' נסתחפה שדהו מש"ה תולין סברא דממקום למקום ברשות ולא במקום וכן גבי טבח וחמור שם דמזלא דמוכר ולוקח גורם הרשות גורם לחלק ולא המקום, עכ"ד ודבריו צריכים עיון, דאם תירץ זה על יין ונמצא חומץ, מה יתרץ בכמה דוכתי דאף במידי דאתי מעלמא אזלינן בתר חזקה דהשתא, ונתפוס לדוגמא, שאם קידש אשה, ואין אנו יודעים מתי ובאיזה זמן נתקדשה, או כשגירש אשה בודאי, ואין אנו יודעים מתי ובאיזה זמן נתגרשה, ועיין תוס' גיטין (י"ז ע"א) ד"ה משום בת אחותו וז"ל שלא יחפה עליה כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא אשת איש ע"כ, ובפ"י האריך בזה ורצה לפרש שכל אחת טענה בפני עצמה היא ומטעם שהיא גרושה לפנינו בלבד עלינו להחזיקה למפרע בגרושה משום חזקה דהשתא, והא גירושין הן מידי דאתי מעלמא ועלינו לומר כאן נמצא וכאן היה לפי דברי המקור חיים, והא אשה ניידא היא, ועכ"פ כששינתה מקומה נימא דאין מחזיקין ממקום למקום והשתא הוא דאיגרשה, ואין כאן שום חפוי. וכן נראה במה שהקשו התוס' כתובות (דף ט' ע"א) ד"ה לא צריכא באשת כהן ונוקמא אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף ע"כ, והקשו האחרונים דנימא דהרי בעולה לפניך ואוקמא אחזקת היתר דנבעלה מכבר ע"כ, והרי זה ודאי ג"כ הוי מידי דאתי מעלמא וכששינתה מקומה נימא דלא מחזקינן ממקום למקום וכאן נמצא וכאן היה ולא הוו תרתי לריעותא:

ועוד יותר קשה לפי מה שרצה במק"ח לחדש עוד יותר וז"ל ולזה נראה דכיון דמצינו חזקה דמעיקרא דהיינו לומר כמו שהיתה מקודם כן היא בשעת לידת הספק וכן מצינו חזקה דהשתא דהיינו לומר כמו שהיא עכשיו כן היא בשעת לידת הספק כמו לר"נ גבי מתנת שכ"מ בהוא אומר שכ"מ היה וכו' בב"ב פ' מי שמת דאזיל בתר חזקה דהשתא וכן במקום דאיכא תרתי לריעותא דכו"ע אזלי בתר חזקה דהשתא, ומצינו במקום דאזלינן בתר חזקה דהשתא והוא מידי דאתי מעלמא ויש לו התלות במקום דהיינו שיש לומר דהמקום גורם ושייך לומר בי' לא מחזקינן ממקום למקום כנ"ל, נראה כמו דלא מחזקינן בנידון זה חזקה דהשתא ממקום למקום ה"נ כשבאנו לידון על נידון זה מכח חזקה דמעיקרא דהיינו לומר כמו שהיה מעיקרא כן היה בשעת לידת הספק ג"כ לא מחזקינן ממקום למקום, דהיינו אם נבדקה במקום אחד, ובשעת לידת הספק הוא במקום אחר, לא מחזקינן ממקום למקום ע"כ, עיי"ש שהאריך בזה בראיות, ונראה שם דגם גבי ראוהו חי מבערב ואח"כ נמצא מת, דמעמידין על חזקתו שראוהו חי, היינו דוקא שראוהו חי במקום הזה, דאלא"ה אין מחזיקין ממקום למקום, חזינן לדעתיה שגם זה מיקרי מידי דאתי מעלמא. ואם כן קשה טובא, גבי מה דמעמידין על חזקת הגוף ואמרינן שלא נבעלה מקודם ומאחרינן השתנות גופה לכל המאוחר, ואמאי כששינתה מקומה, וזה הלא ודאי הוא ששינתה מקומה ממקום שנבעלה, נימא דאין מחזיקין ממקום למקום, כיון שגם בחזקה דמעיקרא אמרינן הכי. וכן יש להקשות משני שבילין, שאינו יודע אם הלך למקום הטומאה אם לאו, שמעמידין את כל אחד בחזקתו, והלא שם נשתנה ממקום למקום, ואי נימא דגם בחזקה דמעיקרא לא מחזקינן ממקום למקום, מפני מה מעמידין שם גברא אחזקתו. וכן יש להקשות מהא שהקשו התוס' חולין וא"ת מסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת טהרה ע"כ, ומאי קושיא הא כיון דנסתרה במקום אחר, א"כ הלא שוב אין מחזיקין ממקום למקום:

וכן מה שתירצו שם בתוס' וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואיתרע לה חזקתה וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנלן דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה וי"ל דגמרי שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה דאע"ג דאיתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן לה אחזקתה לא היה לה להיות ודאי טמאה ע"כ, ומאי תירוצם הא סוטה לית לה שום חזקה דאין מחזיקין ממקום למקום אף בחזקה דמעיקרא לפי דברי המק"ח. וכן יש לשאול לפי מה שכתב שגם בראוהו חי מבערב בעינן שראוהו חי במקום הזה דאי לאו הכי אין מחזיקין ממקום למקום, הלא תופס הוא שגם זה מיקרי מידי דאתי מעלמא, א"כ מה נעשה במשנה פ"ג דגיטין על הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימין, הלא שינו את מקומן ואין מחזיקין ממקום למקום, וכן המשנה שקודם לה בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, ושם כל הסוגיא קעסיק בחזקת חי, והיכי מעמידין אחזקה והא ממקום למקום הוא, וכאלה רבים מאד סוגיות דאיירי בחזקה שמורות כן:

אבל הנראה פשוט בענין זה שאין לדמות כלל חזקה דהשתא לחזקה דמעיקרא, דחזקה דהשתא מדין אחר היא באה, שחזקה דהשתא הוא ענין של ריעותא, שהריעותא הוא מה שעתה הוא כך, ויש לנו לומר שמצד הריעותא עלינו לחשוב שגם מעיקרא היה כן, ומשום כך אנו מעמידין אותו בחזקת כמו שהוא עכשיו, אבל אין זה מדין חזקה שחדשה התורה דאזלינן בתר חזקה, שזה לא נאמר אלא בחזקה דמעיקרא, שעלינו לומר, שהדבר לא נשתנה מכמות שהיה מתחילה, כמו גבי נגע, ששם הוא מקור דין חזקה כמו שאמרו בחולין (י' ע"ב), שזהו ענין של חזקה, אבל חזקה דהשתא הוא ענין של ריעותא, שהריעותא דהשתא מראה לנו שהדבר היה גם מתחילה כמו שהוא עכשיו, והילכך כאן שהוא ענין של ריעותא, אמרינן כאן נמצא וכאן היה, שאין לנו להחזיק הריעותא כי אם במקום שנמצא ולא במקום אחר, ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן. אבל במקום שהוא חזקה גמורה, שהוא שחדשה התורה דאזלינן בתר חזקה, בזה אין לנו נפקא מינה בדבר, אם הוחזק במקום זה או במקום אחר, כיון שיש לנו חזקה בדבר אזלינן בתרה, דאלים כח החזקה. וכבר כתבנו במ"א שלא מצינו מעולם דיהא אלים כח שתי חזקות כמו דאמרינן בכל מקום כשמצטרף חזקה דהשתא לאיזו חזקה דמעיקרא דאמרינן דהוי תרתי לריעותא, ובשתי חזקות דמעיקרא לא ראינו דנימא הכי, והיינו טעמא דחזקה דהשתא מטעם ריעותא וחזקה דמעיקרא לאו מטעם ריעותא היא באה. ולפ"ז אין לנו לדמות כלל חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא לענין זה, דנימא גם גבי חזקה דמעיקרא דאין מחזיקין ממקום למקום, דאין הדבר כן, אלא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא, אף כשנשתנה ממקום למקום:

ובמה שהקשה המק"ח מיין ונמצא חומץ לגבי חזקה דהשתא שחילק בין מידי דאתי מעלמא לבין מידי דאתי מגופה, וקשה על זה מגירושין וקדושין וכדומה לזה, נראה דבאמת תמוה כל עיקר הקושיא, דלא שייך לומר דמחזיקין ממקום למקום כ"א במקום שיש לנו להסתפק על המקום יש לנו לומר דאין מחזיקין ממקום למקום, אבל במקום שאין לנו הספק כלל בדבר המקום, מה לנו לומר דאין מחזיקין ממקום למקום, ובנדון כזה אף אי הוי מידי דאתי מעלמא, כיון שאין למקום שייכות להספק, אין לנו לחלק בין מקום למקום, כמו בגירושין ובקדושין, האם אנו מסתפקים על מקום הגירושין או מקום הקדושין, הלא אין אנו מסתפקים כ"א על זמן המעשה, א"כ אף שהוא דבר דאתי מעלמא, אין לנו לחלק בין מקום למקום, וכמו כן ביין ונמצא חומץ, הלא הספק לנו רק על זמן עשיית החומץ, אם קודם הפרשת התרומה או אחר הפרשת התרומה, הילכך ודאי דנוכל להחזיק אף במקום אחר. ובקופה בדוקה שמצאו בה שרץ, או בדינו של המ"א בקדירה שנמצא בה חטה, הוי הספק אם ממקום זה היא החטה, או ממקום זה הוא השרץ, שדבר זה תולדת המקום הוא, ואע"פ שצדדי הספק בדין הם על דבר הזמן, שאין לנו נפ"מ בדין המקום, כ"א בדין הזמן, אבל כיון שצדדי הספק במציאות הנעשה הם בדבר המקום, וכל ספק הלא עלינו לחשוב בתחילה על דבר המציאות, אשר מזה נולד הספק בדין, הילכך יש לנו לדון גם בדבר המקום, ולזה יש לנו לדון דאין מחזיקין ממקום למקום, אבל ביין ונמצא חומץ וכן בגירושין ובקדושין, אין כאן ספק כלל על דבר המקום, ואף שבאמת נשתנה הדבר ממקום למקום, מ"מ כיון שאין למקום חלק בצדדי הספק, לא מצד הדיני ולא מצד המציאותי, אין לנו לדון ע"ד המקום, ולכך אין לנו לומר דאין מחזיקין ממקום למקום. וכן גבי דין של הרמב"ן גבי עינבי דנמצאו בפרדיסא דערלה, הספיקות הם בין בדין ובין במציאות בדבר המקום, שכל הספק הוא אם ממקום זה או ממקום אחר, והילכך יש לנו לחלק בין המקומות, מיהו מה שקשה על זה בעיקר הדבר דאין מחזיקין ממקום למקום דכנוכ"ה, והא בגמ' משמע דלא נאמר דכנוכ"ה כ"א בחלוק רשויות, נוכל להשתמש בתירוץ המק"ח לחלק בין אתי מגופא לאתי מעלמא, דבאתי מעלמא מחלקינן אף בין מקום למקום, ובאתי מגופא לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה כי אם בחלוק רשויות:

ובקצוה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' הקשה על הא דאמרינן דמצא כלי ולפניו פירות אם מראים הדברים שהם של אדם אחד חייב להכריז כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו, היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו ע"כ, והקשה דהא קיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכדאיתא פ' לא יחפור וכתבו שם תוס' דאפי' קורבא דמוכח אזלינן בתר רובא וא"כ מתני' דמצא פירות בצד הכלי אמאי אזלינן בתר רובא ואינו של בעל הכלי, וכן במרקוליס דאמרו במקורבות כו"ע לא פליגי דאסורות אמאי לא אזלינן בתר רובא ולאו מן המרקוליס הוא, ולפמ"ש הרמב"ן פ' לא יחפור שם ניחא וכו' י"ל דמקורבות לאו קרוב בלחוד הוא אלא חשוב מקומו ממש וה"ל קרוב ומצוי וה"ה ה"נ במצא פירות בצד הכלי וכו' אבל לפי דברי הרא"ש שם פ' לא יחפור דלדידן נמי עינבי שרי דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ע"ש וא"כ אפילו במקומו ממש הלך אחר הרוב א"כ קשיא הך דמרקוליס והך דמצא פירות בצד הכלי דניזל בתר רובא וצ"ע ע"כ:

ונדון תחילה במה שהניח, שהרא"ש פליג על הרמב"ן בעיקר יסוד דבריו, וס"ל להרא"ש דאין שום חלוק בדין בין קרוב ובין מקומו, ששניהם שוים להיות רוב עדיף מהם למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, דאפשר לומר לפשוט שאין ראיה מדברי הרא"ש, דהרא"ש פליג על הרמב"ן רק בזה שס"ל דכאן לא שייך כלל היסוד של מקומו, שאף שהענבים נלקטו בכרם זה, מ"מ אין זה מיקרי מקומו, שאף דאמרינן דעינבי מצנעי, הכונה שיכול להיות שיצניעו את הענבים, מ"מ אין זה רק דרך מקרה, אבל אין דרך רגיל להצניע בכרם זה עצמו, אבל במקום שהוא מן הרגיל והוא דרכו להיות שם תדיר ובודאי מקומו מיקרי, גם הרא"ש יודה ליסוד דברי הרמב"ן דמקומו ממש עדיף מרוב לדברי הכל, ושפיר יכולים לתרץ קושיית הקצוה"ח מכלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות, וכן הקושיא ממרקוליס, דשם הוי מקומו הרגיל, ודרכו להיות תדיר שם, דדרך הפירות להיות בכלי ודרך המעות להיות בכיס, וכן במרקוליס דרך האבנים להיות שם אצל המרקוליס, אבל גבי גנבים, כשגונבים נוטלים ונושאים לביתה, ואין כרם זה מיוחד לזה, ודוקא אצל בעל הכרם הוי הכרם מקומו של הענבים:

ובזה אולי אפשר להסביר מה שחקרו התוס' ריש א"מ (כ"א ע"ב) אי צריך לתלות בתאנים הנמצאים בצד שדה קציעות או תחת תאנה הנוטה לדרך, בעוברי דרכים, או שצריך לתלות באילן או בשדה קציעות, וצריך להבין מה הוא הספק שלהם, דלכאורה צריך להיות הדבר תלוי אי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב או אחר הקרוב, וכיון דקיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ודאי דצריך לתלות בעוברי דרכים, וזה היפך תירוץ התוס', ואי נימא דכו"ע מודים לסברת הרמב"ן דבמקומו ממש עדיף מקרוב בלבד, ולכו"ע אזלינן בתר מקומו דעדיף מרוב, אתי שפיר, דכאן נימא דהוי מקומו ממש, וסברת התוס' בקושייתם, או דהוה ס"ל דאין חילוק בין מקומו ממש לקרוב בלבד, או שחקרו את זה עצמו, אם זה הוי קרוב בלבד, או שזה מיקרי מקומו ממש. ועיין במהר"ם שפירש שתי הגירסות שבתוס', שמחלקותם היא, אם יש לתלות בעוברי דרכים, או שיש לתלות באילן עצמו:

מיהו הקושיא שהקשה בקצוה"ח ממרקוליס אמאי במקורבות תלינן במרקוליס, ניזל בתר רובא, נראה דאין קושיא כלל, דאף כשתלינן במרקוליס, הלא ג"כ תלינן דבא לכאן מעלמא, אלא שהספק הוא אם בא לכאן מעלמא בתורת עבודת מרקוליס, או שבא לכאן שלא בתורת מרקוליס, נמצא שאין הספק אם בא מן הקרוב או בא מן הרחוק, אלא שהספק הוא אם האבנים באו לשם כך או שלא לשם כך, שהרי כאן ודאי לא נולדו, שנחקור אם מכאן באו, נמצא שאין זה ענין כלל למחלוקת של רוב וקרוב אם הולכין אחר הרוב או אחר הקרוב. וכן יש לומר ג"כ גבי מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות, שאין הספק אם באו הפירות מכלי זה או שבאו מעלמא, אלא שהספק הוא כשבאו הפירות ודאי מעלמא באו, אם באו יחד עם כלי זה, או שבאו לכאן בפני עצמן בלא הכלי, והכלי בא לכאן בפני עצמו, והפירות באו בפני עצמן, ואם כן אין זה ענין של רוב וקרוב, ואין דין רוב וקרוב שייך אלא גבי מצא גוזלות, שהספק הוא מהיכן באו ונלקחו לכאן אם מן השובך הקרוב או מעלמא שהוא רוב ורחוק, או גבי חצבא דאישתכח בפרדיסא דערלה וכדומה, אבל כאן אין הספק מהיכן באו כ"א באיזה אופן באו:

ובאופן אחר יש ליישב קושיית קצוה"ח, על פי מה שנתבאר שרוב הוא ענין דיני, וקרוב הוא ענין סבריי, שמסתעף מסברת כאן נמצא וכאן היה, שע"י סברא זו אין אנו מסתפקים כלל מהיכן בא, שאין לנו לחשוב. כשאנו רואים את החפץ כאן, שמא ממקום אחר הוא בא, אם כן יש לומר, כשיש לנו ספק בדבר, ועל פי הרוב נגמר הדין כך, ועל פי צד הקרוב נגמר הדין באופן שני, הורתה לנו התורה, שעלינו לילך אחר הרוב, אבל במקום שעל פי הרוב בעצמו עדיין לא נגמר הדין, שעל פי הרוב עדיין אין לנו ברור גמור מה לעשות, שהרי הרוב אין מעיד לנו של מי היא, ואינו פועל רק להוציא מדינו של בעל הכלי, ואז לא אלים כחו של הרוב. שאין הרוב מגיד לנו שום דין ברור, והילכך אזלינן בתר קרוב, ולא אזלינן בתר רוב, אלא במקום שהרוב מצד עצמו מתיר הוא לגמרי, כגון רוב עכו"ם ומעוט ישראל, דכשאזלינן בתר רוב, נפסק הדין מצד הרוב תיכף להיתר, מצד שאבידת עכו"ם מותרת, וכן גבי גוזלות אי איכא אחריתי דנפישא מינה, שהדין של רוב פוסק לילך אחריה, נמצא שהדין נפסק לגמרי, או אף דליכא אחריתי דנפישא מינה, שעלינו לילך בתר רוב דעלמא, ובכי האי גוונא ודאי מותר, משום דרובא דעלמא דהיתר הם, אבל כאן בכלי ולפניו פירות דאיירי אף במקום דרובא דישראל ושם ההיתר הוא לא מטעם הרוב ורק משום דחיית הקרוב, ממילא לא ידעינן של מי הוא ואין כאן סימן, וניתר ע"י היאוש שאח"כ, או שלכה"פ יניח אם קודם יאוש, הילכך אזלינן בתר קרוב, ובקרוב נראה שאף שאינו פוסק וגומר הדין ג"כ אזלינן בתרי', כיון שהוא ענין סבריי, אזלינן בתרי' אף לדון בסיוע עוד סברות, שהראיה פועלת בכל אופן. וצריך להתיישב בדבר הרבה:

ובזה נראה בדבר מה שהקשו בתוס' כתובות (ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר לו אבידה אמאי ברוב ישראל מחזירין אבידה לתנוק הנמצא מושלך הא אין הולכין בממון אחר הרוב. ותירצו דהכא מודה שמואל דאזלינן בתר רובא, דדוקא כשבהיתר באו המעות לידו פליג שמואל ע"כ, והאחרונים באו לתרץ לפי דברי הרמב"ם שכשמחזיקין בע"א לוקין אח"כ ג"כ ע"י זה, א"כ ה"נ לכתחילה הוחזק ע"י הרוב שלא לגבי ממון, ומהני אח"כ גם לגבי ממון. ע"כ. ולפ"ד יהא הדבר מחולק, שאם דנו על דינים אחרים אפשר לומר שהוחזק ע"פ הרוב לגבי אותו הדין, דמהני שם רוב, אבל אם לא בא לידינו שום דין לדון, לא מהני בזה רוב, שאין כח הרוב כי אם כח דיני, ואם לא בא שום דין לדונו אין בכח הרוב כלום. ובקרוב כי האי גוונא נוכל להחזיק על ידו, אף כשלא בא לידינו שום דין לדון בו, שכיון שקרוב הוא ענין סבריי, נוכל להחזיק על ידו אף בלא שום דין, דמחזקינן שהוא כן מכח הסברא:

ובש"ש ש"ז פ' י"ז כתב לבאר דברי הרמב"ן שכתב אהא דפ' האשה שלום (דף קט"ו) יצחק ר"ג בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב שלחו מהתם יצחק ר"ג בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא, אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן וכו' וכתב הרמב"ן פי' אביי סבר חיישינן דהא שיירות היו וקיי"ל במקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו וכו' ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהיה הולך מקורטובא לאספמיא, הרי שראו אותו בקורטובא וכיון שכן אומרים כאן נמצא וכאן היה, ואין חוששין שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שהוא מכאן הלך לו למקום אחר, אלא תולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטובא הוא הידוע וכו' עיי"ש. והנמ"י הקשה על דברי הרמב"ן דקיי"ל כרבא בהא, ולא קיי"ל כרבא דאמר פ' המדיר דאמרינן כנוכ"ה אלא ס"ל כר"א דפליג ארבא ולא אמרינן כנוכ"ה ע"כ. ולפי דברינו א"ש שחלקנו בין כאן נמצא וכאן היה, במקום שיש ספק, אלא שאנו מעמידין על החזקה, שבזה רובא עדיף, ובזה הענין הוא דפליג ר"א, אבל במקום שהסברא דכאן נמצא וכאן היה מבטל את כל הספק, ואין לנו כל ספק מעיקרו, ובזה הוא דעדיף מרובא, בזה גם ר"א יודה דסברא זו דכאן נמצא וכאן היה אמרינן אליבא דכו"ע. ובש"ש תירץ ג"כ דברי הרמב"ן אלו ע"פ דברי הרמב"ן שבב"ב שכתב דמקומו ממש עדיף מקרוב בלחוד, וז"ל וה"נ בזה שאנו מסופקין בזה יצחק קורטובא אם הוא יצחק שהוא מקורטובא או מעלמא אתי לקורטובא ואזיל לאספמיא, ואמרינן כיון שהוא במקומו ממש ה"ל קרוב שהוא מקומו וקרוב כזה שנמצא במקומו עדיף מרובא, והיינו כאן נמצא וכאן היה וכו', וא"כ תו לא קשה מסוגיא דהמדיר בהא דלא קיי"ל כרבא בחזקה דכאן נמצא אלא כר"א, משום דהתם גבי מומין ליכא הך טעמא דקרוב אלא חזקה מזמן לזמן, וחזקה כי האי לא ס"ל וכו', אבל בתרי יצחק במיתה ובגט טעמא אחרינא הוא דאיכא ומשום דקרוב שהוא במקומו. ע"כ עיי"ש. וחזינן שהוא מפרש דברי הרמב"ן ג"כ מטעם קרוב, אלא שקרוב שהוא במקומו עדיף משאר קרוב. אבל מ"מ יסוד אחד להם, ודין אחד של קרוב הוא, ובאמת הדבר תמוה מאד לפרש ענין של תרי יצחק מטעם קרוב, דמאי קרוב שייך התם, הא אפשר ודאי, שכשם שיצחק ר"ג זה הלך מקורטובא לאספמיא היה עוד אחד כאן, ואם כן קורבת שניהם שוה, ודוקא גבי שובכים ששובך זה קרוב הוא ושובך זה רחוק הוא, שייך לומר דאזלינן בתר קרוב ולא בתר רחוק, או גב חצבא דאישתכח בפרדיסא, שפרדס זה קרוב הוא, ופרדס אחר רחוק הוא, אבל כאן, אפשר שקורבת שניהם שוה, ומה שראינו את זה, ואת זה לא ראינו, אין זה נותן לזה דין קרוב, ולזה דין רחוק. וגם עצם דברי הרמב"ן קשה לפרש, שמה שמחלק בין קרוב דעלמא, ובין קרוב שהוא במקומו, כוונתו ששני דין קרוב יש, דמהיכן יסתעפו שני הדינים. אבל לפי דברינו הדבר מתבאר בפשיטות, שענין קרוב שהוא במקומו, הוא מטעם חזקה כאן נמצא וכאן היה, אלא שחזקה זו כיון שהיא מבטלת את הספק כל עיקר, ואינה מנחת את הספק כלל לחול, עדיפא היא מכנוכ"ה שבכ"מ ובכי הא גם ר"א מודה, ונוכל לפרש בזה ההיא דתרי יצחק:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה