חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן טו
א) כתבו התוס' כתובות (ט"ו ע"א) להקשות אהא דאמרינן אי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מהא דאמרינן בנזיר אמר לשליח צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם ומקשה ע"ז מקן סתומה, ומתרץ אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא ה"נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא, משמע דגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותא ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד ע"כ:
ואלולי דברי התוס' נראה ליישב קושייתם, דלא מיקרי פריש אלא כשפריש ממקום קביעות האיסור, אבל כ"ז שהוא נמצא עדיין במקום קביעות האיסור, אף שהוא נייד לא מיקרי פריש, כיון שהוא עדיין במקום האיסור, והילכך גבי קידש אשה, שכל העולם בכלל הספק של קדושין, ונמצא שאף שהאשה היא ניידא, מ"מ לא פירשה ממקום קביעותה האיסור, והלכך לא מיקרי פריש, אבל כאן גבי בועל דאזיל לגבה, הלא פירש ממקום קביעות האיסור, אף דהדר לניחותא מיקרי פריש. [ונראה שבזה תסולק קושיית הב"מ אהא שכתבו תוס' כתובות דלא מיקרי פריש אלא בנמצא בשוק משא"כ אם היה נמצא בבית דאז הדר לניחותא וחשיב קבוע וכן כתבו גבי תינוק מושלך בעיר דלא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית משמע הא בבית חשיב נולד הספק בקביעות וא"כ מאי דמשני הסוגיא דחולין ד"ה נמצא ביד עכו"ם היינו נמי שעומד העכו"ם בשוק ולא בבית וצ"ע שלא חילקו הפוסקים ע"כ ועיי"ש שתירץ, ולפ"ז לא קשה כלום דלא מיקרי קבוע אלא כשהוא במקום קביעות האיסור ואם יצא ממקום קביעות האיסור מיקרי פריש, ואף שחזר ונקבע שוב במקום אחר, מ"מ כיון שאין זה מקום קביעות האיסור אין זה קבוע]:
ולפ"ז מאי דקאמר בגמ' התם הדרא לניחותא, לכאורה יקשה למה לי למימר הכי, בלאו הכי נמי אתי שפיר דהא לא פירשה ממקום קביעותה, אבל נראה דהכי פירושה, דאילו לא הות הדרא לניחותא היינו אומרים עליה שכבר פירשה מקביעות האיסור, שכל האיסור קבוע במקומו, והיא ניידא, נמצא שהיא יצאה ממקום האיסור ומקביעותו, אבל כיון דאשה הדרא לניחותא, א"כ הרי היא במקומה קבועה ככל האיסור, נמצא שלא פירשה גם בזה מקביעותה, שהרי עדיין תחזור לניחותא, הילכך לא מיקריא פריש ממקום האיסור:
ב) ועל תרוצם של התוס' יש להתבונן, דהא הכלל כל דפריש מרובא פריש, נאמר על חתיכת האיסור, שאם האיסור וההיתר קבועים והספק פריש, אמרינן דכל דפריש מרובא פריש, אבל אם הספק קבוע אף שכל חתיכות האיסור או חתיכות ההיתר פרשי, מיקרי קבוע, א"כ מה זה שתירצו שבשעה שבא זה עליה האשה שקדש כבר הדרא לניחותא, מה לי בזה שהאשה שקידש הדרא לניחותא כיון שהאשה שאנו דנים עליה איננה קבועה שהרי היא היא הספק, ואי נימא שגם היא קביעא, אם כן אין הדבר נוגע לנו כלל מה שהאשה שקידש היא קביעא או ניידא, שהלא עיקר דין פריש וקבוע תלוי בהספק שאנו דנים עליו:
ג) ועוד יש לעיין דכיון שבשעה שנולד הספק היה פריש, ואז באנו מדין רוב היתר, וכבר הותר הדבר, ומה לי בזה שאחר כך נעשה שוב קבוע, שכבר דננו עליו לילך בתר רוב, וכי כל שעה ושעה מתחדש הספק שעלינו לדון עליו בכל שעה. ולפי מה שפירש המקשן בתוס' אתי שפיר, שהוא סבר שמצד סברא דהדרא לניחותא, לא מיקרי כלל פריש אף בשעה דניידא, אבל לפי מה שסוברים התוס' בתירוצם, הלא בשעה שפירש הוה מיקרי פריש, ורק בשעה דהדרא לניחותא מיקרי קבוע, א"כ יקשה כיון שכבר יצא בהיתר, שנדון בזה שזה ודאי משל היתר מצד רוב, א"כ למה נדון עליו שוב, ונדון בזה דין קבוע לאסור מספק:
ד) ונראה דזאת היא כונת התוס', דאילו הוה הספק רק בעצם האשה שהוא בא עתה לקדש, ודאי שכיון שבשעה ראשונה שחל הספק היינו דנים עליה דין פריש מרובא, היתה ניתרת, ואף כשהיתה חוזרת לקביעותה היתה מותרת, שכבר נפסק הדין שהיא מן הרוב, אבל כיון שסבת הספק היא בהאשה האחרת המספקת שמא אותה קידש, ובה מספקת על קרובותיה שמא הן קרובות אשתו, ומה שנפסק בהן שעה ראשונה להיתר אין זה כלום, כיון שאין הספק נולד בהן, ומאי דהאשה שאנו מספקים עליה היתה ניידא שעה ראשונה, אין זה מתיר כלום, שהרי עליה אין אנו דנים לא להיתר ולא לאיסור ולא נפסק עליה שום דין, ועתה ניחא נמי קושי' ראשונה, אמאי דנו התוס' על דבר קביעות האשה שקידש, הלא העיקר תלוי בהספק שאנו דנים עליה, מפני שאף אם נדון על הספק דין כל דפריש לא יועיל לנו כלום, מפני שספק דידה תלוי בספק האשה שקידש, וצריכים אנו לדון תחילה על האשה שקידש, אבל מה שאנו דנים על הספק דין פריש וקבוע אין זה כלום לנו:
ה) אבל באמת יקשה לפי מה שכתב הרמב"ן להקשות, שכיון דקיי"ל דהאשה עצמה מותרת להנשא, ומותר לישאנה, ואין אנו חוששים שמא כבר נתקדשה פעם אחת, משום דאנו מעמידים על חזקתה חזקת פנויה, ויקשה אמאי אין אנו מתירים גם את קרובותיה מטעם זה של חזקת האשה, ותירץ דחזקה אינה מועלת כ"א לגבי עצמה ולא לגבי אחר, דלא ניתן על זה דין חזקה. ע"כ. וא"כ יקשה שוב, כיון דעל האשה עצמה אין אנו דנים שכבר נפסק דינה להיתר מטעם חזקה וכל הספק הוא רק על הקרובות ובהן הלא ג"כ היה לנו לפסוק להיתר מטעם פריש של שעת לידת הספק, וא"א לנו לומר שכיון שהספק הוא בהאשה שקידש ובה לא נפסק הדין, שהלא גם בה נפסק הדין מטעם חזקה להתירה לעלמא:
ו) וצ"ל בזה שכיון שדינה נפסק להיתר רק מטעם חזקה, אין זה פסק לבטל עצם הספק ולהעמידו כמו דבר ברור, ואין דין החזקה נפסק כ"א לגבי דיני עצמה שלא ננהוג בה דין איסור, אבל במה שנוגע לגבי דיני אחרים, אף שדיניהם נולדים מדיניה, אין דין החזקה דן ופוסק כלום, הילכך כשאנו באים מדין חזקה עלינו לומר שהקרובות אסורות, אבל אילו היינו דנים על האשה המספקת לנו דין כל דפריש מרובא פריש, שדין זה הוא דין ופסק בעצם הספק לבטלו ולהעמידו בתור ודאי, היינו מתירים גם את קרובותיה מצד זה, ולזה תירצו דכיון שהיא בשעת הספק הנולד אח"כ הדרא לניחותא אין הקרובות ניתרות, ומה שהן היו דפרשי בשעת הספק כשנולד אין זה מועיל כיון שספקן תלוי בספק של האשה שקידש, ודינה לא נגמר להיתר מטעם דין רוב, שנתיר גם אותן הקרובות על ידה:
ז) ומה שאין אנו דנים על האשה עצמה דין כל דפריש מרובא פריש, היינו משום דאין אנו צריכים לזה, שהרי אין לנו כל ספק גם בלי זה מטעם חזקה, אין לנו לדון מטעם רוב כיון שכבר בטל הספק, ומה שאנו דנים דין כל דפריש מרובא פריש גבי ראוה מדברת ומעוברת, אף שבלי זה יש לה חזקה, היינו משום דהתם משום מעלה עשו ביוחסין אין אנו סומכין על החזקה, הלכך צריכים אנו לדון בזה מטעם כל דפריש מרובא פריש, אבל כאן כיון שבלאו הכי מתבטל הספק אין אנו דנים כלל שוב על הדבר ואין אנו דנים בזה דין כל דפריש, שאין דין רוב זה ענין המתברר שצריכין אנו לדון עליו עכ"פ, אלא דין תורה בלבד הוא כמבואר בדברי הש"מ ב"מ גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן והלכך אין לו כח להכריע אלא כשיש ספק בדבר:
ח) ולכאורה משמע שלא כדברי הרמב"ן מהא דמטמאינן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר את האדם הטובל בה קודם המדידה משום תרתי לריעותא אוקי גברא אחזקת טמא והרי חסר לפניך ומטמאינן אח"כ כל הטהרות שנגע בהן אדם זה ואיך מהני חזקת טומאה דגברא לגבי הטהרות, אלמא דדיינינן דין חזקה אף שלא לגבי עצמו ומאי שנא מאשה שקידש דלא דיינינן דין חזקה לגבי הקרובות. נראה דלק"מ דהתם גבי גברא וטהרות, הלא הגברא הוא סבת הספק דטהרות, וגם דין ספיקן אחד הוא הלכך שנפסק הספק לגבי גברא מוכרח הוא להתבטל גם לגבי הטהרות הנולדת ספיקן מדין הגברא וספק אחד הוא להן, ולא נוכל לחלקן, אבל לגבי אשה שקידש, ספק הקרובות אף שנולד גם הוא מספיקה של האשה שקידש, מ"מ הלא הספיקות שונות הן שספיקה הוא ספק לגבי להנשא לעלמא, וספק הקרובות הוא ספק רק לגבי דידיה אם מותר הוא לישא אותן משום לתא דאיסור קרובות, וכיון שספקותיהן הן שונות זה מזה, אין דין הנפסק לגבי האשה שקידש מכריע דין ספיקן של הקרובות אשר הוא ספק אחר לגמרי:
ט) אבל הדבר מוקשה, כי הלא התוס' מדברים ע"ד האשה המתקדשת באמת, שאין אנו יודעים מי היא, ובזה הלא לא שייך לתלות אותן הנשים הקרובות שאנו דנים עליהן, בחזקה של זו שאנו מסתפקים עליה, שהרי אין אנו יודעים מי היא, ואם כן שוב תחזור הקושיא מה לנו בהמתקדשת אם ניידא אם הדרא לניחותא, הלא בעיקרו של דבר עלינו לדון על האיסור המסופק לנו עתה אי נייד ושייך לומר עליו כל דפריש מרובא פריש, אי קבוע והוי ספק איסור דלא אזלינן בתר רוב:
י) והיה נראה מחמת זה ששני דינים הם. כשהדבר שאנו מסתפקים בו עתה נייד אז ניתר מטעם דאמרינן דכל דפריש מרובא פריש, וכשהאיסור שאנו מסתפקים שמא ממנו בא דבר זה שאנו מסתפקים עליו נייד, אז גם כן אזלינן בתר רוב, ולא מטעם דכל דפריש מרובא פריש, דזה הלא לא שייך לומר כיון שהדבר המסופק לנו באיסורו והותרו קבוע הוא, אלא דין אחר הוא דכשהאיסור הגורם הספק פריש ליכא בזה דין קבוע ואזלינן בתר רובא, וכמו דאזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן, אף דשם לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש, מ"מ אזלינן בתר רובא. [ועפ"ז נראה שלא תקשה קושיית הש"מ כתובות הובאה באמרי בינה שחיטה סי' כ"ב שהקשה שאם מביאין בהמה לביתו של שוחט לא נסמוך על הרוב דליהוי כקבוע דהוא מע"מ וכתב דהאי רוב וחזקה ורגלים הוא דאמרינן מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אא"כ בקי ע"כ. ולפ"ז אין כאן קושיא שאף שהספק קבוע מ"מ האיסור וההיתר ניידי, וגס בזה אזלינן בתר רוב אף שהדבר המסופק קבוע הוא, וכן בזה יש ליישב קושיית הכר"ו סי' ק"י דהקשה אף דרוב ע"ה מעשרין מ"מ הא איכא מעוטא דאינן מעשרין א"כ אם באנו ליקח מהן הוי כקבוע דכמע"מ דמי, והאריך בדבריו ליישב. ולפ"ז יתורץ דנהי שהדבר המסופק הוא קבוע, מ"מ הלא הרוב והמעוט הם ניידי וגם בזה אזלינן בתר רוב. ובר מן דין אתיישבנה קושיות אלו ע"פ מה שכתב השעה"מ בשם לשון למודים ומבואר כאן באות ט"ו דהיכא דלא יצא הספק מהקבוע אזלינן בתר רובא א"כ בכל רובא דליתיה קמן הלא לא יצא הספק מהרוב, ואין כאן דין קבוע, דכל ענין רובא דליתיה קמן אינו אלא לומר שאף דבר זה הנדון הוא כהרוב אבל לא שהוא בא מהרוב]. והילכך תלו התוס' באותה האשה המתקדשת, משום דהאשה אשר אנו מסתפקים עליה לקרובה, ודאי בשעת ספק כשבא עליה קבועה היא במקומה, כשאז נולד הספק בדידה, ולזה רצו לתלות ספיקם בהאשה המתקדשת, ולזה פירשו בכוונת הגמ' שאף היא אפשר שבשעת הספק הלזה כשאנו דנים על הקרובה כבר הדרא לניחותא, וליכא כבר גם דין זה של רוב בנדון זה, ועכשיו אין קושיא, שכבר יצא הדבר בהיתר, שהלא על אותה האשה המסופקת לנו בקדושיה שאין אנו יודעים מי היא לא דננו מעולם עד עתה:
יא) ויש להביא ראיה מהא דאמרינן בסוף פ"ק דיבמות עכו"ם שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא והא כל דפריש מרובא פריש בדוכתא דקביעי. ופי' רש"י דהוי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"כ. ובתוס' הקשו על פי' רש"י דהא אי אזיל איהו לגבה הוי לן למימר כל דפריש מרובא פריש ע"כ. והנה כוונת רש"י היא כיון דאנן לא ידעינן אי אזיל איהו לגבה אי אזיל איהי לגבי', אסור מספק וכמו בסוגיא דידן בכתובות, דילמא הוה קבוע. אבל מ"מ יקשה, כיון שאנו תופסים הצד דאזלא איהי לגביה, א"כ למה לנו לומר דאיירי בדוכתא דקביעי, אף אי איירי דאינהו ניידי מ"מ כיון שזה מי שקידש היה קבוע היה לנו לומר שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלא ע"כ אי הוו אינהו שמספקינן להו בעשרת השבטים ניידי, אף אם היה זה שקידש קבוע דאזלא איהי לגביה, הוה הדין דאזלינן בתר רובא, ששוב אין כאן דין קבוע:
[וקושיית תוס' על רש"י שם מתיישבת באופן פשוט יותר, דעד כאן לא אמרינן אי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, אלא כשאנו מסתפקים על אותה רגע בלבד, וכיון שבאותה שעה היה פריש, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והלכך גבי בועל כיון שהספק הוא רק על השעה דאזיל לגבה אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל עכו"ם שקידש בזמן הזה, הלא אין הספק עליו רק בשעה שקידש, אלא שגם מקודם לזה היה הספק עליו בכך וגם אח"כ יהא הספק עליו בכך, א"כ איך נאמר שאם בשעה שקידש אזיל איהו לגבה, נאמר כל דפריש מרובא פריש, ונאמר שהוא ישראל, איך יכריע דין זה את שאר הספקות שבזמנים אחרים. ובסברא זו יתיישב גם מה שהקשו התוס' מאי שנא דגבי אמר לשליח צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אף דבשוקא אשכח וקדיש משום דהדרא לניחותא, והשתא ניחא כיון ששם אין הספק עליה רק בשעה שקדשה כ"א כל הימים מסופקים אנחנו מי היא האשה שקידש, לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש, כיון שאין הספק על אותה השעה בלבד, ואין זה דומיא לסוגיא דפירש אחד ובטל]:
יב) ועוד ראיה לזה, שאף אם האיסור נייד, אף שהספק שאנו דנים עליו קבוע הוא אזלינן בתר רובא מהא שהקשה המרדכי בחולין אהא דאזלינן בסנהדרין בתר רובא והא סנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית, ומתרץ משום דהדבור הוא פריש ע"כ. והנה שם גבי סנהדרין הלא אין הקבוע והפריש בהחפץ שאנו מסופקים עליו אלא בהמספקים, ואף אי הוי שם פריש, הלא אין זה מוציא מכלל דין קבוע, אלא ע"כ שאף בכי האי גוונא שהאיסור המספק הוא נייד, גם כן מוציא זה מכלל קבוע ולזה שפיר הקשו הא קביעי ותירצו דמיקרי פריש:
יג) והתוס' בנזיר פירשו דמאי דקאמר בגמ' אימר בשוקא אשכח וקדיש כוונת הגמ' על אשה זו שהוא רוצה עתה לישא, וע"ז משני הגמ' דהדרא לניחותא, שאח"כ נעשית קבועה, ואף שבשעת קדושין חל עליה הדין דכל דפריש מרובא פריש, אח"כ כשחוזרת לקביעותה שוב חוזר הדין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ודבר זה לכאורה קשה מאד שכבר חל עליה דין היתר שהיא מן הרוב איך תאסר אחר כך ועיין בש"ך ס"ק ל"ו מה שפירש בדעת הדרכי משה שכיון שפירש שוב אין נאסר אף כשחזר לקביעות. ועיין בדגול מרבבה שם שהקשה ג"כ מנזיר. ועיין בבית מאיר בסימן ק"י ביו"ד בקונטרס קבוע. שכתב לדבר פשוט שאם כבר חל על החתיכה דין היתר מטעם כל דפריש מרובא פריש אף שחוזרת אח"כ לקביעותה אינה נאסרת עוד, ואם כן מ"ש כאן דמחמת שהדרא לניחותא נאסרת אח"כ. ובשערי יושר רצה להביא מזה ראיה שלא כדברי הש"ש שכתב שבמקום שחצי חתיכה פירשה וצריך לדון עליה דין כל דפריש מרובא פריש, וחצי החתיכה קבועה וצריך לדון עליה דין דכל קבוע כמחצה על מחצה, ההיתר מכריע את האיסור, ומתירין את כל החתיכה, ומסוגיא זו חזינן דאף באותה חתיכה עצמה אין זמן ההיתר מכריע לזמן שהוא קבוע, וכל שכן מחצי חתיכה זו לחצי חתיכה אחרת, שאין דין ההיתר מכריע לדין האיסור להתיר הכל. וזה גם שלא כדברי הב"מ, אבל הדבר תמוה מאד לומר כן, דמאי דפרכינן בכל מקום ונכבשינהו וניידינהו, היינו להזהר שלא יחזרו למקום קביעותם כל העת, כדי שלא יחזרו שוב לאיסורם הקודם:
יד) ונראה דדעת התוס' היא, דזה הלא ודאי שאין נפסק הדין דכל דפריש מרובא פריש אלא כשאנו דנים על דבר הספק, אם לאיסור אם להיתר, אבל עד שאנו דנים על הדבר אין הדבר נפסק על ידי כל דפריש מרובא פריש. ועתה צריכים אנחנו לדון, מתי נחשב שאנו דנים על הספק אם בשעת קדושין או בשעת ביאה, או אפשר עוד שבשעת קדושי האשה הבלתי ידועה, שעל ידה נאסרות כל הנשים, תיכף חל הספק לדון עליו. והנה בכל שאר חתיכות של איסור, ודאי שתיכף בשעת התערובות כשנודעה לנו התערובות חל הספק לדון עליו. אבל נראה, שזה דוקא בשאר חתיכות שהאיסור בהם עצמי, שמצד עצמותם אסורים הם, שהחתיכה היא חפץ של איסור, נמצא שתמיד הם תלויים בספק אם הם חפץ של איסור או חפץ של היתר, שהלא כל דינה של החתיכה היא הדין איסור אם אסורה היא. אבל באשה זו שאנו עוסקים בה, שאין דין האיסור עצם דינה, ומה גם כאן שאין האיסור בה מחמת עצמה, אלא שהספק הוא בקרובותיה האוסרות אותה, ולא נוכל לומר עליה שהיא חפץ של איסור, שאין האיסור עצם דינה, ועד שלא מגיע לנו הספק על המעשה איך לעשות, אין זה נקרא שאנו דנים עליה. ויסברו התוס' שגם בשעת קדושין ג"כ אינו נקרא עוד שאנו דנים עליה, שהלא אז ג"כ אין הספק אצלנו אם אסורה היא או מותרת, אלא שהספק אצלנו אם תפסו הקדושין אם לאו, ודבר זה תלוי אם תהא מותרת בשעת ביאה אז חלים הקדושין, ואם אינה מותרת בשעת ביאה, אז אינם חלים הקדושין, ונמצא שהספק של קדושין הוא ג"כ על שעת ביאה. ומפני זה כתבו התוס' שאף שבשעת קדושין היתה בשוקא ניידא, מ"מ כיון שבשעת ביאה היתה הדרא לקביעותא, ואז הוא השעה שאנו דנים עליה, הילכך צריך לפסוק הדין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל אם היינו דנים עליו שעה אחת כשהיתה ניידא והתרנוה, אז אף כשחוזרת לקביעותה ג"כ נשארת בהיתירה מצד דין רוב:
טו) ובחוות דעת סי' ק"י ס"ק ג' כתב לבאר מה שכתבו הפוסקים דתערובת חנויות כגון בנמצא ריאה טריפה ולא נודע מאיזה חנות דהוי קבוע דאורייתא ותמוה כיון דאין האיסור ניכר במקומו יש לן לומר דנתבטל חד בתרי דהא גבי בטול חד בתרי הוא אפי' הספק הוא בין אחד המונח בבית ובין אחד המונח בעליה ובין אחד המונח בסוף העולם ומה הפרש יש בין מונח בשני בתים או בשתי חנויות לכן נראה דדוקא במוכרים שייך דין זה, דהנה בט' חנויות במקום דאזלינן בתר רובא אזלינן בתר רוב המוכרים ולא בתר רוב בשר וכו' וכיון דברוב המוכרין תלוי לא שייך ביה בטול ברוב ושייך בו דין קבוע כמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א גבי האומר לשליחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם כיון דהספק הוא בין אנשים לא שייך בטול והו"ל קבוע ואסור מדאורייתא ע"ש וה"נ כיון דהספק בין המוכרים לא שייך בטול והו"ל קבוע דאורייתא, עכ"ד החוות דעת הצריכים לנו:
ולפ"ז אין הדברים מראים כן, דמה שכתבו הראשונים דכיון שהספק הוא בין אנשים לא שייך בטול, תהא כוונתם דלא שייך בטול, אלא במקום שהחפץ הבטל הוא חפץ של איסור, אבל כשהספק הוא בין אנשים, שאין האנשים בעצמיותם חפץ של איסור, אלא נאסרים ע"י קרוביהם, אבל אין האיסור בהם בעצם, לא שייך בהם בטול, שאין מתבטל אלא חפץ שהוא אסור בעצמותו, שאיסור מתבטל בהיתר, אבל כשהספק בין אנשים שאין בהם איסור בעצם, אלא שנאסר בהשתלשלות ע"י סבת אחרים ואין זה חפץ של איסור, אין זה מידי דבטל ואין זה מתבטל, ולפ"ז גבי מוכרים, שאף שהספק הוא בין המוכרים, מ"מ מה שאנו באים לבטל, הלא הוא הבשר, והבשר הלא הוא חפץ של איסור בעצמותו, והוי מידי דמיבטל ושייך בו בטול, ותחזור שוב הקושיא אמאי בתערובות חנויות לא נימא שיתבטל כיון דאין האיסור ניכר במקומו. מיהו עצם הקושיא נראה ליישב, שכשהספק הוא בחנויות לא שייך בטול, דלא שייך בטול אלא כשהספק הוא של תערובות, שמסופקים אנחנו שמא חתיכה זו היא החתיכה האסורה המעורבת כאן, וזה נקרא תערובות, ובתערובות האיסור מתבטל, אבל כשהספק הוא בחנויות הלא אין אנו מסופקים שמא זו היא האיסור המעורב, ואין אנו מצרפים בספקנו בחנות זו את החנויות האחרות, אלא שאנו מסתפקים על חנות זו בפני עצמה ולבדה אם יש כאן איסור אם לאו, ונמצא שאין כאן הספק ספק של תערובות, אלא ספק על החפץ בלבד ובפ"ע, והלכך כתבו שפיר הפוסקים שכשהספק הוא בחנויות ה"ל קבוע. ומצאתי כסברא זו ביד אברהם על יו"ד סי' ק"י משעה"מ בשם לשון למודים דהיכא דלא יצא מהקבוע כגון עירות דבאנפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן לענין קריאת מגילה, אבל מדברי ספר כריתות משמע דכה"ג חשוב קבוע כגון כשיש שדה דודאי אסורה בחרישה וזריעה ונולד ספק בשאר שדות ע"כ. והנה החילוק בין ספק של מוקפות ובין ספק של נחל איתן פשוט ומבואר, דבספק של מוקפות אין הספק בעיר זו מחמת ההיקף שראינו במקום אחר, אלא הספק נולד בעיר זו עצמה, שכיון שאפשר היה לבנותה באופן פרזי ובאופן מוקף, אין אנו יודעים איך נבנית, אבל בנחל איתן מפני מה זה נסתפק אם היה בה מעשה עריפה, וכי זה דרך המציאות שיהא בשדה נחל איתן, ונמצא שכל הספק נולד מזה שראינו בשדה אחת שנעשית נחל איתן, הלכך אנו מסתפקים שאולי זו היא השדה, ונמצא שהספק הוא ספק של תערובות, ושפיר הקשה דלאסרו כולי עלמא משום ספק דנחל איתן משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוצרך לתרץ דכיון שאין האיסור והיתר ניכרין אין זה בכלל קבוע דאורייתא. ונראה דגם נדון דידן של החוות דעת ג"כ אינו דומה לנדון דספר כריתות, דכאן כשנולד ספק טריפות באחת החנויות ואנו מסתפקים על כל אחת מן החנויות שמא כאן היא הטריפה, כיון שראינו הדבר שהביא הספק, נוכל לומר שהספק נולד בכל חנות בפני עצמה שמא כאן היא הטריפה ואין לנו להסתפק שמא זו היא החנות שהיתה בה הטריפה, שאלו היינו אומרים כן, אז היה זה ענין של תערובות, אבל הספק הוא על כל חנות בפ"ע אם היתה כאן טריפה. אבל גבי נדון דנחל איתן, אין זה בגדר ספק להסתפק אם היה כאן מעשה עריפה, דמהיכי תיתי דנסתפק בזה, אלא שהספק הוא אם זו היא השדה שנעשית נחל איתן וספק כזה הוי ספק של תערובות:
טז) והנה התוס' כאן בסוגיא דכתובות (ט"ו ע"א) הקשו תימא דלר' שמעון קבוע מנא לי' ואין לומר דמסקינן בפ' הנשרפין דר"ש סבר כר' דיליף נתינה נתינה ואייתר לי' וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקי' מנא לי' קבוע דלית לי' דר' וכו' ע"כ, ובתוס' בסנהדרין (ע"ט ע"א) הקשו עוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולם ישראלים עד שיאמר לפלוני אני מתכוין לא שייך למדרשיה כלל וי"ל דיש לפרש לר"ש בתשעה ישראל וחד כותי ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמיפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכי האי גונא כולם ישראלים חייב ע"כ, ובהפלאה הקשה דהאי תרוצא לא יתכן למאי דסבירא להרבה פוסקים דהיכא דאין האיסור וההיתר ניכרין אין זה בכלל קבוע מדאורייתא עכ"ד:
והנה לפי מה שמובא בשם הפר"ח דכמע"מ דמי אע"פ שהלוקח לא ידע סוף סוף האיסור כבר היה קבוע וניכר במקומו ואין חילוק מסתמא בין ניכר להרבה אנשים לבין ניכר לאחד ע"כ. ולפ"ז היתה מתיישבת גם קושיית ההפלאה, דאף שלהזורק אין האיסור וההיתר ניכרין. מ"מ במקומם להעומדים שם הלא ניכר הוא מי הם העכו"ם ומי הם הישראלים ובכי האי גוונא דיינינן דין קבוע וא"ש. מיהו בבית מאיר מקשה ע"ז החילוק של הפר"ח, בשם השפתי דעת אות י"ד הא מבואר הוא דכל שיש אחד שיודע מהקביעות וכו' קביעות גמור הוא א"כ בהאומר לשלוחו כו' לא מיבעיא היכא דשליח חי והלך לו הוי קבוע דאורייתא כיון דלשליח ידוע וניכר הוא ואפילו מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוי קבוע הניכר, וצ"ע, וב"מ החזיק הקושיא דהא אף להעדים שנתקדשה בפניהם האיסור ידוע דבלא עדים בל"ז לא הוו קדושין ע"כ. והנה לתירוצו אין קושיא על נדון דידן דעכו"ם וישראל, שהוא מתרץ שמזו הקושיא מוכרח שדוקא כשהיודעים מהקביעות ידועים לנו, אבל שם בשולח לקדש לו אשה, כיון שאין אנו יודעים היכן הוא השליח, אין זה מועיל לנו שתקרא הקביעות ידועה, ולפ"ז כיון שאנו יודעים שהעומדים עצמם יודעים מי הם העכו"ם ומי הם הישראלים נחשב זה לקביעות ידועה ולא תקשה קושיית ההפלאה. אבל היה נראה לתרץ קושיית הש"ד והב"מ עוד באופן פשוט. שעד כאן לא קא אמרינן דאף שאין האיסור והיתר ניכרין לכולם, מ"מ כיון שלהמוכר ידוע מיקרי קבוע, היינו דוקא כשעל החתיכה המסופקת, הספק גם להמוכר, לזה אמרינן כיון שבין אלה המסתפקים בדינה של חתיכה זו יש מי שלדידיה יש בזה דין קבוע, שלו האיסור והיתר ניכרין, מיקרי קבוע לגבי כו"ע, אבל בשולח לקדש לו אשה והלך השליח, ולדידיה האיסור והיתר ניכרין, או אף כשמת השליח וידוע להאשה עצמה או להעדים הלא לדידהו ליכא כאן ספק כלל, ולא שייך לדידהו לומר שכל קבוע כמע"מ דמי, כיון שהם הלא יודעים שאשה זו אסורה וכל העולם מותרות ומאי קבוע שייך כאן, ולא נוכל לומר שמה שהוא להם קבוע עושה שיקרא קבוע לגבי כולי עלמא. אבל בכל מקום ששייך לומר שדין קבוע שלהם עושה שיקרא קבוע לגבי כו"ע, אמרינן ודאי הכי, ואף שאינו ניכר רק לאחד ג"כ מיקרי קבוע. והדברים פשוטים מאד לפ"ד:
יז) אבל נראה דקושיית תוס' סנהדרין מתיישבת בפשיטות, דזה ודאי דפטור מאי דפטרינן בנתכוין להרוג עכו"ם והרג ישראל, ומאי דפטרי בנתכוין להרוג את זה והרג את ישראל אחר, הם שני דינים נפרדים, דבנתכוין להרוג עכו"ם והרג ישראל, כוונת עכו"ם היא הפוטרת, ובנתכוין להרוג את זה והרג את זה, אין כוונת הלה פוטרתו. אלא שהוא פטור מחמת חסרון כוונה להרוג זה הנהרג, ואם נתכוין לזה וגם לאחר אין כאן פטור. והלכך כשעמדו עשרה ישראלים והוא זרק ונתכוין למי שיגיע, נמצא שנתכוין גם לזה, אף שנתכוין גם לאחר, אינו נפטר מחסרון כונה, כיון שנתכוין גם לזה, גם כונה כזו מחייבתו, אבל כשהיו שם גם עכו"ם, אז אנו רוצים לבא לפטור אותו מטעם כוונת עכו"ם, שזו היא כוונת פטור, אף שהוא נתכוין גם לזה אם יגיע, מ"מ כיון שכוונה זו מעורבת גם עם חלקי כוונת הריגת עכו"ם, נעשית כוונה זו כוונת פטור, ונפטר אם קבוע כמחצה על מחצה דמי:
יח) ויש לעיין במאי דאמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אם הכוונה שהתורה חדשה דבמקום קבוע לא מהני הרוב, ואף שהוא רוב במציאות אין לו כח בדינו להכריע את המעוט לא להיתר ולא לאיסור, או שהתורה חדשה שנחשבת המציאות כמו שאין כאן רוב ממש, והוי כאילו היתה כאן במציאות מחצה על מחצה, וממילא לא מהני הרוב. שהרי נחשב במציאות כמו שאין כאן רוב בעולם, ושני הצדדים שקולים הם. ויש לחקור בדין מאי דאמרי הרבה פוסקים דספק ספיקא שאינו שקול דלא מהני, ואם בצד ספק אחד יש שם רוב כנגד מעוט, אין נחשב ספק זה להצטרף לספק ספיקא, איך נאמר אם יהא בדין ספק זה דין קבוע, אם נימא, שכיון שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכמו שיש כאן במציאות ממש שני צדדים שקולים, וא"כ נחשב כאן כאילו היה כאן ספק ספיקא השקול, או דילמא שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אין זה מחצה במציאות, ואין זה אלא דין ברוב, שאין הרוב מהני להכריע את המעוט במקום שהוא קבוע, אבל לגבי דין ספק ספיקא כיון שאין הצדדים שקולים במציאות אין בזה דין ספק ספיקא:
ומסוגיית הגמ' דזורק אבן לגו דאמרינן דאי קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי כנתכוין לזרוק לעכו"ם אף דרוב ישראל משמע דקבוע הוי כמחצה על מחצה במציאות, דאי לאו הכי אף אם היינו מסתפקים איך הדין היינו אומרים שהדבר ספק, אבל כשאנו דנים כונה כזו שרובה לישראל ומעוטה לעכו"ם מה היא, הלא דבר זה תלוי במציאות, ובמציאות הלא יש כאן רוב, ומה שייך כאן דין קבוע, ובע"כ צ"ל שבקבוע חדשה התורה שנחשב במציאות כאילו הוה מחצה על מחצה.
אבל יש מפרשים דהספק בזורק אבן לגו הוא שאין אנו יודעים למי כוון בזריקתו ואם רוב עכו"ם אזלינן בתר רובא ותלינן דלעכו"ם כוון ואם רוב ישראל אמרינן דלישראל כוון ואם מחצה על מחצה ספק, אין לנו ראיה לספק דידן, דכאן הספק הוא בדין, ובכי האי גוונא ודאי דאזלינן בתר רובא, ואין הדבר נוגע לנו איך הוא המציאות ממש:
ובפליתי סי' ק"י ס"ק ז' רצה לומר דבקבוע דלא אזלינן בתר רובא דניזיל בתר קרוב וכתב אח"כ דמגמרא דנזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ואמרינן הטעם דקבוע דהדרא לקביעות, וקשה אותה עיר שהשליח שוכן בה יאסרו הנשים ואידך יהו שרי דהא הם קרובים לשליח משארי נשים שבשאר עירות ואזלינן בתר קורבא דקורבא דאורייתא, ועכצ"ל הואיל וחדית לן רחמנא דקבוע דוחה רוב ורוב עדיף מקורבא אף לקורבא דוחה ולא אזלינן בתר קורבא כלל ומידי ספיקא לא נפקא עכ"ד. ומדבריו נראה דאין החדוש של תורה בדין קבוע לומר שהוא כמו במציאות נעשה כאן מחצה על מחצה, דאילו נאמר כן, אין כאן שום ראיה לבטל דין קרוב, אלא ודאי שחדוש התורה הוא שאין כאן דין רוב, אף שבמציאות יש כאן רוב, וכיון שקבוע מבטל דין רוב, נוכל שפיר לומר שגם דין קרוב מתבטל:
אבל ראיתו היא רק לפי פירוש התוס' בנזיר, דאילו לפי פירוש התוס' בכתובות הלא אין אנו דנים רק על האשה המתקדשת עכשיו, אבל על האשה שקידשה השליח אין אנו דנים לא ברוב ולא בקבוע, א"כ אין לנו לדון עליה גם בדין קרוב ואין כאן מקום לקושיא כלל: