חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן יד - רוב וספק
בדברי התוס' ריש המניח שהקשו מה טעם אין הולכין בממון אחר רוב ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ור' יאשי' מייתי לי' בק"ו מדיני נפשות וכו' וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיני' אבל גבי שאר ממון דאיכא מעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא. ע"כ. והנה כל הספרים נתקשו בהבנת דברי התוס' הללו. והנה יש מפרשים דהמעוט הוא כמי שאינו משום דכשהרוב אומר שהדין כך אז גם המעוט החולק צריך לפסוק כמותו. אלא דזה לא שייך כ"א כשהרוב והמעוט הוא גבי דיינים והם במושב אחד, אבל כשהרוב והמעוט הוא במחלוקת הפוסקים שאז כיון שאינם במושב אחד אין המעוט צריך להודות ואין המעוט מודה להרוב, ומ"מ אזלינן בתר רוב גם בממון אף בענין זה, להרבה פוסקים. ועוד קשה ע"ז מהא דאמרינן ביבמות לחד מ"ד עשו בית שמאי כדבריהם וסבר חד לישנא בגמ' דהיינו אף לאחר בת קול ושאני בית שמאי דמחדדי טפי. נמצא לפי זה שבית שמאי אף שהם אינם אלא מעוט, מ"מ אינם צריכים להודות לבית הלל, אף שהם הרוב, מטעם שהם מחדדי טפי, שהרי עשו בית שמאי כדבריהם, ומ"מ אנן הלא פסקינן כב"ה אף בדיני ממונות, וכמו שמצינו בפ"ד דעדיות משנה ג' וד' גבי שכחה שב"ש אומרים שאינו שכחה וב"ה אומרים שכחה והלכה כב"ה להוציא ממנו ממונו:
ולכאורה אפשר לומר דבמחלוקת הפוסקים וכן במחלוקת בית שמאי ובית הלל, כיון שאין מחלקותם על דבר שלפנינו, ואינם דנים על דבר של ממון עכשיו, ואינם דנים כי אם על עצם ההלכה, הילכך אין זה בכלל מה שאמרו אין הולכים בממון אחר הרוב, כיון שלא באו במחלקותם להוציא ממון מאדם ידוע, שאין אדם מוחזק לפנינו, שהרי כל עיקר שאין אנו הולכים בממון אחר הרוב, הוא מטעם שאין אנו יכולים להוציא מן המוחזק, אבל כאן שבמקום שאנו דנים אין כאן מוחזק שפיר אזלינן בתר רוב, וא"כ אין כאן ראי' לסתור דברי המפרשים. אלא שראיתי בתומים בקצור תקפו כהן סי' קכ"ג קכ"ד שכתב להיפך וז"ל ואני חשבתי טעם אחר כי אמרינן לילך בתר רוב ומקרא מלא אחרי רבים להטות היינו כשדנים על המעשה ועל נדון גמור אזי מחוייבים אנחנו לעשות כפי התורה אשר יורונו הרוב ולעשות כהוראתו הן בכל דבר איסור או דברי ריבות הן ד"נ והן ד"מ אבל אם דנים בדינים שלא למעשה הבא לפניהם רק קבעו הלכה לדורות בזו ודאי לא שייך אחרי רבים ורשות ביד ב"ד שלאחריהם לחלוק ולקבוע הלכה כמעוט נגד הרוב כפי דעתם ושיקול סברא כדתנן בעדיות ולמה נשנו דברי היחיד בין המרובים לבטלה שאם יבוא בית דין אחריהם יסמוך עליהם ופירשו הראב"ד והרמב"ם דיש רשות ביד בית דין לקבוע הלכה אפילו כיחיד במקום רבים. ע"כ. ומזה רצה לומר שיכול כל אחד ג"כ לטעון קים לי כיחיד במקום רבים ושקיל וטרי בזה:
והנה בעיקר דבריו כיון שאנו רואים שאנו לומדים מאחרי רבים להטות דגבי דיינים אף לשאר דיני איסור אף שאינם של דיינין וגמרינן מזה אף לגבי דין בטול לבטל האיסור שהוא שונה לגמרי מדין רוב שאצל דיינים, וכתב רש"י בפ"ד דב"מ דידעינן זה מאחרי רבים להטות, וכן גמרינן מדין דיינים לומר בכל מקום דכל דפריש מרובא פריש שהוא מאופן אחר לגמרי, אלמא דגמרינן מאחרי רבים להטות כל אופני רוב בכל מציאות שיהא שם רוב עלי', א"כ למה יגרע אופן זה של רוב הפוסקים, שהרי כיון שגם זה נקרא ספק איך לפסוק ההלכה, ואמאי לא יכריע הרוב את ספק זה, שגם זה נקרא ספק לפנינו איך לפסוק. ומה שכתב להביא ראי' מהא שאמרו ולמה נשנו דברי היחידים בין המרובים לבטלה שאם יבוא ב"ד אחריהם יסמוך עליהם, ומדעת הרמב"ם והראב"ד שכתבו שיכול הב"ד לקבוע הלכה כיחיד, יש לדון על הראיות הללו שאין כאן ראי' כלל, והוא שהדבר מחולק שאם אנו באים לדון רק על פי דעת הפוסקים והספרים אנו חייבים לדון על פי דין רוב כדכתיב אחרי רבים להטות וגם בזה הדין כהרוב, אלא שאנו שומעים דין אחר, שאם הב"ד כחו גדול ורוצה לדון ע"פ דעת עצמו אין הפוסקים שאינם בדור הזה עומדים נגד אותם שהם עכשיו בימים ההם להיות כרוב נגד מעוט, שאין דין רוב אלא או כשכולם עכשיו הם או כשכולם כבר אינם לפנינו, ולזה הוא שנשנו דברי היחידים בין המרובים, כדי שיעלו על דעתם הבית דין שהם עכשיו לפסוק את הדין ע"פ כח עצמם, שאם לא היו מוצאים אף אחד שחולק על הרבים, שמא לא היו רוצים להזדקק לחלוק על הרבים ולהכנס לדין זה:
תבנא לדיננא, כיון שאין הכרח לומר כדברי התומים, שנוכל לומר ולחלק שכשאין אנו דנים על מעשה ונדון שלפנינו אזלינן בתר רוב אף בהלכה של דיני ממונות, ולפ"ז אין ראי' ממחלוקת ב"ש וב"ה וכן ממחלוקת הספרים אין לדמות לכ"מ של רוב בממון, ובכגון דא אף בלא סברת התוס' אפשר לנו למיזל בתר רובא. ולכאורה יש לעיין בזה דהנה התוס' חולין (דף י"א ע"א) ד"ה אתיא מפרה אדומה הקשו וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים אם כן דילמא היינו משום דאוקמינן אחזקתה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חי' ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה העמד טמא על חזקתו. ע"כ, והדברים תמוהים דהרי עדיין אין הטמא לפנינו ואין אנו דנים כלל על הטמא ואיך נוכל להעמיד חזקת טומאה דגברא נגד חזקת כשרה דפרה, שהרי אין כשרות הפרה מוציאה שום איש מחזקת טומאה, וכמדומה שהקשה כן בלב ארי', וכן בשו"ת רע"א סי' קצ"ז הקשה אדברי התוס' הללו. ועכ"פ חזינן דבר חדש בדברי התוס', שאף אם פסק הדין עושה שאחר כן יצא על ידי זה דבר מחזקתו גם כן נקרא מוציא דבר מחזקתו. ואם כן הי' לפ"ז אפשר לומר גם בנדון דידן שגם לגבי חזקת ממון הדין כן, שאף שפסק ההלכה אינו מוציא עכשיו ממון, כיון שכל עיקר ההלכה אינו אלא להוציא ממון, הרי זה כמוציא ממון מחזקתו, וממילא לית לן למיזל בתר רובא. ואין זה דומה למה שרוצים הפוסקים לומר דהרוב מחזיק שלא לגבי ממון ומועיל אח"כ ממילא גם לגבי ממון כמו גבי תנוק המושלך שמחזיקים אותו לישראל לכל מילי, וממילא מהני אח"כ גם לאחר זמן לחייבו ממון, דשאני התם דשאנו דנים שהוא ישראל, אין זה נוגע לענין ממון, כי יש כמה עניני איסור וכדומה שעלינו להחזיקו עליהם לישראל, אבל כאן הפסק ההלכה הוא כל עיקרו רק לענין ממון הילכך לא שייך בזה הוחזק, והילכך יש לנו לומר שכמו לענין חזקת טומאה נקרא שאנו מוציאים את האדם מחזקת טומאה אף שלמעשה אינו נוגע עדיין לשום גברא, כיון שכל עיקר הדבר מסתפק לענין אנשים טמאים שיהיו, כמו כן לענין חזקת ממון נקרא זה מוציא מחזקת ממון, כיון שפסק ההלכה הוא להוציא אח"כ ממון מהאנשים:
אלא שבעיקר הדבר לא שייך זה בחזקת ממון, שאין זה שייך אלא בחזקת איסור, שאנו באים לדון עלי' מטעם העמד הדבר על חזקתו, אנו אומרים שכיון שיש לנו ספק בדבר, ואם נתפוס צד זה יצא ע"י זה גברא מחזקתו, אנו אומרים העמד גברא על חזקתו ויוכרע הדבר לצד זה, אבל בחזקת ממון שאין אנו באים מצד העמד דבר על חזקתו, כ"א שאין אנו יכולים להוציא ממון מן המוחזק, שהמחזיק החזקתו תקיפה, זה לא שייך כ"א כשאנו באים להוציא בפועל, זה אין אנו יכולים לעשות, אבל כשאין כאן הוצאה בפועל, אלא שיוגרם לאחר זמן הוצאה, אין מי שיעכב עתה על ידינו להכריע הדין. וצ"ע. אבל לפ"ז בחזקת מרא קמא לפי הסוברים שחזקת מרא קמא אין זה מטעם מוחזק כ"א מטעם חזקה כחזקת איסור, צריך להיות שאף כשבזמן שאנו דנים עדיין אין לפנינו ההוצאה מחזקת מרא קמא, מ"מ החזקת מרא קמא עומדת נגד זה, וצ"ע בכל זה:
ויש לשאול עוד ממה שפסק בשו"ע חו"מ סי' י"ב דבפשרנים שעושים פשרה לא אזלינן בתר רובא אלא בעינן דעת כולם. ומקור דין זה מדברי הנמוקי יוסף והמרדכי ריש סנהדרין, ולמדו זה מהא דאמרינן בע"ז שאם אמר כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא ולא מהני אי אמרי תרי מגו תלתא. והנה הא דלא מהני אי אמרי תרי מגו תלתא גבי כדאמרי בי תלתא, היינו כדפירש רש"י במקומו משום דלשון זה שאינו רוצה אלא בכך שיאמרו שלשתן, ומשמע שבלא זה הוי מהני אי הוו אמרי רוב הפשרנים שדעתם לעשות את הפשרה בכך וכך והוה אזלינן בתר רובא, אלא משום דאין דעת המקבלם בכך, ולפי מה שפירשו דהיינו טעמא דגבי דיינים אזלינן בתר רובא משום דהמעוט צריכים להודות להרוב, אם כן בפשרה דאין המעוט צריכים לומר כהרוב, שהרי אין זה דין שהם מוכרחים לומר כהרוב, ואם כן בלאו האי טעמא דמדמי לכדאמרי בי תלתא גם כן אין לנו לילך בתר רוב, כבכל מקום גבי ממון, שאין אנו הולכים אחר הרוב, דהא לא דמי לדיינים, והטעם דאזלינן בדיינים בתר רובא לא שייך כלל בפשרה:
ומראי' זו דרובא דפשרנים יש כמו כן להביא ראי' שאין לפרש דברי התוס' כמו שפירש בשער ישר וז"ל והנה כשהדיינים מתפלגים שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי יש לדון משני צדדים צד אחד מחמת כח בית דין והצד השני מכח אמת ושקר של חיוב ופטור, וכשאנו דנים על הצד הבי"ד דרוב מחייבים והמעוט פוטרים, אז ע"פ הכלל דאחרי רבים להטות בטל כח בי"ד של המעוט אף שהם דנים לענין הממון ואין הכרעת רוב מכריע בממון, זה שייך רק אם נבוא להכריע מצד האמת לומר שהוכרע עפ"י האמת שאין הממון של ראובן, אבל לענין כח בי"ד שהוא דין תורה, הרי זה ככל דינים שבתורה דאזלינן בתר רוב והוכרע הדין, שבטל מזה כח בי"ד של המעוט והוא כמאן דליתא. ע"כ עיי"ש עוד. והנה אם נעיין בענין של פשרה, נמצא שבפשרה אי אפשר לומר כן, שהרי בפשרה אין כאן שקלא וטריא איך הוא הדין, ולא שייך לומר שאנו דנים על כח בית דין, אלא במקום שב"ד באים להעמיד את שורת הדין, וכיון שכבר נפסק הדין על ידי בית דין, כבר נוכל להוציא את הממון ע"י כח פסק בית דין, אבל בפשרה אין כאן שום שורת דין, אלא ראות עיני הדיינים איך להתנהג עם נדון זה, נמצא שסוף כל סוף, אין ב"ד באים ברוב שלהם אלא כדי להוציא ממון ממוחזק זה, וא"כ חזרנו לדין שאין הולכים אחר הרוב, במקום הוצאת ממון ממוחזק, וא"כ לא הי' לנו לילך בפשרה אחר הרוב אף בלא אומדן דעתו של הנדון:
ובתומים סי' י"ב עמד על מה שכתב המחבר דבפשרה יש אומרים דלא אזלינן בתר רוב, ועמד בתומים ע"ז שכתב בלשון יש אומרים, והא כל הראשונים כתבו שבפשרה לא אזלינן בתר רוב והאריך בזה והעלה שיש על זה מחלוקת בירושלמי, ועל פי דברינו הי' נראה לחלק בדבר. שאם אותו הב"ד הוא ב"ד שאינם מתמנים מן הצבור, אלא שהוא קבלם על עצמו לפשרה ואם כן אמדינן לדעתי' שלא קבל אלא על דעת כולם, אבל בבית דין המתמנים מן הצבור שאין הוא יכול לומר ע"מ כן לא קבלתים שמכח הצבור הם באים שיש להם כח זה וכמו שאמרו בפ"ק דב"ב שיכולים להסיע על קצתם, וא"כ בטלה הטענה שע"כ לא קבלם, ומכח דין רוב אנו הולכים אחר הרוב אף בפשרה, וע"ז קאמר בירושלמי דאזלינן בפשרה אחר הרוב ואין כאן מחלוקת, אבל על כל פנים חזינן מזה דאף בפשרה הולכים אחר הרוב מצד הדין, וא"כ אי אפשר לומר כשני הפירושים בדברי התוס', דבפשרה לא שייך זה:
ומה שיש להשיב עוד בזה שיש לעיין דאפשר דבפשרה לא שייכא כלל הוצאת ממון, לומר שדין מוחזק אינו מניח להרוב להוציא ממון, דלא שייך זה אלא במקום שהרוב אומר שצריך להוציא ממון מצד הדין, אנו אומרים שאין שומעין לרוב, אבל בפשרה הלא הכל מודים שמן הדין אינו צריך להפסיד ממון, אלא שאותו בית דין מבקש לו עצה לפשר ביניהם, נמצא שהלא סוף סוף מוציאים ממנו ממון שלא כדין, אלא שיש להם כח לזה, או מטעם שהוא עצמו מסר להם כח זה ומחל להם, או שהצבור הממנים את הבית דין נתנו להבי"ד כח זה לפשר ביניהם ולהפקיע הממון והם מפקירים את ממונו, אם כן ממה נפשך לא שייך כאן לומר חזקת המוחזק, שבין אם הוא עצמו מוחל ועשה קנין ובין שאם מפקיעים ממונו בכח צבור, הרי הוא כמו שמשלם ברצונו הטוב, ואם כן אין כאן הוצאת ממון:
אבל יותר הי' נראה לפרש דברי התוס' בדרך אחר דהא דבעינן בית דין שלם בכל מקום, בדיני ממונות בית דין של שלשה, ובדיני נפשות בית דין של עשרים ושלשה, ובדברים אחדים בי"ד של שבעים ואחד, היינו לענין מושב הדיינים אבל לענין פסק הדין לא בעינן אלא רוב, ואותו הרוב נחשב לכל הבית דין כאילו שאין אנו צריכים ליותר מהם, ונמצא שהדין נחתך על ידי כל הבית דין, שאין לנו רק הם ולא יותר. וזהו שכתבו התוס' דחשיב המעוט כמי שאינו וכו' דהא בית דין מפקי מיני' וכונתם בזה דהמעוט חשיב כמי שאינו, שאנו דנים רק על ידי הרוב, שהתורה חדשה שלא נקרא בית דין אלא הרוב, ונמצא שאין אנו מוציאים ממון על פי הרוב ובדבר מסופק עדיין, שהרי הא דאין מוציאים ע"פ הרוב, היינו מפני שזה עדיין דבר מסופק, אבל בדיינים שאין לנו ב"ד אלא הרוב, נמצא שאנו מוציאים את הממון על פי כל הבית דין, וממילא גם בדבר מבורר, ועל פי זה יבורר לנו מה שיש לנו הרבה פרטים ואופנים בדין רוב, דין בטול ברוב שכתב רש"י בב"מ דילפינן מאחרי רבים להטות, וכן דין דכל דפריש מרובא פריש, ועוד דין דרובו ככולו, שאנו די לנו בכמה מקומות ברוב במקום כולו, צריך לעיין מהיכן ילפינן דין זה דרובו ככולו מאחרי רבים להטות. אבל לפי זה פשוט הוא, דהא עיקר דין דאחרי רבים להטות דדיינים הוא מכח רובו ככולו, והילכך ילפינן לכל מקום לרובו ככולו, וכמו דכאן בעינן רובו מתוך כולו, וכשישנם כל הדיינים אז מהני גם הרוב, אבל להושיב הרוב בלבד זה ודאי אי אפשר, כמו כן בכל מקום בעינן רובו מתוך כולו ולא סגי ברוב בלבד לגמרי. אלא שמכאן ילפינן עוד דין בטול ברוב, דאילו כאן לא דמי לגמרי לכ"מ דרובו ככולו, דבכ"מ אין המעוט מתנגד להרוב, ודי ברוב בלבד, אבל כאן שהמעוט מתנגד להרוב לא שייך לומר רובו ככולו עד שיבטל מקודם הרוב את המעוט, אבל אין זה נקרא להוציא ממון ע"פ רוב, משום שלאחר שמבטל הרוב את המעוט, אנו מוציאים את הממון ברוב בלבד, שהם הב"ד לגמרי ע"פ דין של רובו ככולו, ונמצא שהדין נחתך ע"פ שני הכללים של בטול ברוב ורובו ככולו, והילכך ילפינן שפיר שניהם מדין דיינים:
ועפ"ז נראה שתתיישב קושיית המרדכי פ"ק דחולין שהקשה אמאי אזלינן בסנהדרין בתר רוב הא סנהדרין קבועים בלשכת הגזית או בשאר מקום וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"כ. והנה לבאר קושיית המרדכי צ"ע דלכאורה אין מקום לקושיא זו כלל, דהי' נראה דענין דכל קבוע כמחצה על מחצה דאי, אין באורו דהמנין היתר כמאן דליתי', אלא הכונה דמה דהרוב מנין עושה רוב בספקות, ועל ידי הרוב ספקות אנו דנים להיתר אם הרוב היתר או לאיסור אם הרוב איסור, ואם כן גבי דיינים לא שייך זה כלל, דאין לנו ספקות אחרות חוץ ממנין הדיינים, והמנין הלא אינו משתנה על ידי דין קבוע. ובע"כ צריכים אנו לומר ע"פ קושיית המרדכי, שהוא סובר דדין קבוע פועל כאילו המנין היתר אינו, ולא שמבטל הספקות היתרות, ואם כן זה שייך אף בסנהדרין, שכיון שהמנין היתר אינו, אם כן נמצא שהדין כאילו מחצה מחייבים ומחצה מזכים, ואין כאן רוב להכריע ושפיר מקשה המרדכי. ונראה שזהו שמתרץ המרדכי בתירוץ האחד דלא שייך לומר דין קבוע אלא במקום שיש לנו לברר ספיקא, אבל בסנהדרין הלא אנו רואים מי הם המחייבים ומי הם המזכים, בדברים אלו חזר בו המרדכי מפירושו זה ומפרש כמו שכתבנו שהקבוע אינו מבטל אלא את הרוב ספקות ולא את המנין, אבל בקושייתו ובתירוצו השני מפרש שגם המנין היתר מתבטל ע"י דין קבוע, ושפיר קמקשה לפי זה. אבל לפי האמור שדין ב"ד אינו בא אלא בדין רובו ככולו, עיקר הקושיא ליתא דלא שייך דין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא בדין בטול ברוב ששם האיסור כמאן דליתי' כיון שמתבטל לגמרי ואין כאן מעוט, וא"כ מה יחשב למחצה, וכן לא שייך דין קבוע בדין רובו ככולו, כיון שהרוב הוי ככל הדבר ואין לנו עסק עם המעוט לגמרי, ובלא מעוט לא שייך לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, שאין כאן מעוט שיחשב למחצה:
ובר מן דין הי' נראה שיש ליישב קושיית המרדכי בפשיטות דלא שייך לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אלא במקום שקבוץ האנשים או הדברים הוא מקרי, שרק המקרה הוא שקבצם כגון תשעה ישראל ועכו"ם אחד ביניהם, וכי יש להם שייכות אלו עם אלו, וכי המנין הוא מוכרח להיות כן, וכיון שאין המנין מוכרח, אנו אומרים שדין קבוע מבטל המנין, וכן תשעה חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, וכן תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם וכן תשעה צבורים של מצה וצבור אחד של חמץ, שבכולם קבוצם הוא מקרי ואין שום דין שיכריחם להיות בקבוץ זה הילכך אמרינן בהם שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בדיינים כיון שהדין קבצם ואספם וסדרם במנין זה, וכגון בב"ד של כ"ג בדיני נפשות שבשעה שישבו היו מוכרחים להיות כ"ג לא פחות וכשישבו לדין ולא היתה עדיין מחלוקת ביניהם אמרנו שהם כ"ג והכשרנו מושבם לדין, וא"כ אח"כ כשמתפלגים לרוב ומעוט איך נאמר שהם מחצה על מחצה ואם כן אין כאן בית דין של כ"ג ומושבם הלא הי' נחשב על ידי זה שהם כ"ג, ורק במקום שקבוצם הוא מקרי ואין להם שייכות וכך אפשר להם להיות תשעה ועשרה וחמשה ואחד, אנו יכולים לאמר עליהם שהם מחצה על מחצה. ועוד נראה דלא שייך כאן לומר שמנינם הוא מחצה על מחצה, שכיון שהתורה אמרה שלא יהא ב"ד שקול וכבר ישבו לדין זה ע"פ דין זה שאין להם מחצה על מחצה, והילכך אף לאחר כן כשמתפלגים לא יחשב מנינם כמחצה, גם כן על פי הסברא האמורה למעלה, שאין קבוצם מקרי, ולא בזה אמרה תורה כל קבוע כמחצה:
ונראה להוסיף עוד על מה שאמרנו דלא שייך דין קבוע כמחצה בדין רובו ככולו ולא בדין בטול ברוב, ולא עוד אלא אף במקום דשייך כל קבוע בכלל דתערובות ואיני יודע איזו היא אם מן הרוב או מן המעוט, שבזה נאמר הכלל דכל קבוע, היינו דוקא כשהספק הוא מחמת תערובות, היינו שנולד לנו הספק על ידי זה שראינו וידענו שהי' בכאן איסור והיתר ונתערבו, ואין אנו יודעים איזהו האיסור ואיזהו ההיתר, אבל כשהספק הוא מחמת עצמו, שאנו מסתפקים אם הי' כאן מעשה האוסר, ויש לנו רוב דברים המותרים אזלינן בתר רוב ולא אמרינן בזה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, כיון שאין הספק מחמת התערובות. ועפי"ז ברור ופשוט הוא יותר דלא שייך בכלל דרובו ככולו לומר כל קבוע כמחצה, ואולי יש להעמיס זה גם בכונת דברי המרדכי בתירוץ האחד. ועפי"ז יש לתרץ מה שמקשים דליאסר כל העולם בעבודה וזריעה מחמת הספק שמא הי' כאן נחל איתן שנערפה כאן עגלה ערופה ונאסר המקום, ולא שייך לומר דאזלינן בתר רוב דהא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל לפי זה נראה פשוט דאם נסתפק אם נאסר המקום מחמת נחל איתן, הלא אין כאן הספק שמא נתערב ונתחלף קרקע זו בקרקע אחרת, שהרי אין זה מן הדברים המתערבים, אלא הספק הוא מצד עצמו, שמא נעשה בקרקע זו מעשה עריפת העגלה האוסרת, דידעינן שבודאי נערפו עגלות בעולם, נמצא שאין הספק מצד התערובות כ"א מצד מעשה עריפת העגלה שמא נעשה בה, ובזה לא נאמר הכלל דכל קבוע כמע"מ דמי. וכן מה שכתבו התוס' קדושין (ל"ו ע"ב) ד"ה כל מצוה וז"ל וקשה דהא אמרינן במסכת ראש השנה לענין ערלה אחד הנוטע וא' המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה וא"כ איך אנו נהנים מן הכרמים שהנכרים מבריכים אותם בכל שנה ואע"פ שאין אנו יודעים ודאי שמבריכים כולם הי' לנו לילך אחר הרוב ע"כ. והדברים תמוהים מה רוב יש כאן הלא האילנות קבועים הם וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל זה פשוט דכיון דאין כאן הספק מחמת התערובות, אלא שהספק שמא נעשה בזה מעשה הרכבה דהוי ערלה, והספק מחמת עצמו הוא, ובספק מחמת עצמו אין בזה דין קבוע כ"א בספק דתערובות. וכן מה שמקשים אדברי הר"ן בפ"ק דמגילה ולענין העיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה וכו' הורו הגאונים שהולכים אחר הרוב עיירות וראיתי בכסף נבחר שהביא בשם מקראי קדש שתמה דהא כל קבוע כמחצה על מחצה וכן הביא בשם אלי' רבה שהביא אהא דכתב לבוש אם אנו מסופקין בעיר אם הוקפה ואח"כ נתישבה או לא סומכין ארוב שמקיפין ואח"כ מתישבים או מתישבין על דעת להקיף והקשה בספר דרך תמים להגהת הרי"ף (דף י"ט) קשה אמאי לא אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי ע"כ. אבל לפי האמור לא קשה כלל דאין הספק על עיר זו מחמת התערובות שנתערבה עיר זו בעירות אחרות, אלא שהספק הוא מחמת עצמה אם מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אם לאו, ואם ישבה ולבסוף הוקפה או הוקפה ואח"כ ישבה, ובספק דמחמת עצמו לא דיינינן בי' דין קבוע. והי' אפשר לומר עוד דאף הכריתות שהקשה מנחל איתן יסבור חילוק זה ומה שהקשה קושייתו דניחוש אכל מקום דילמא נחל איתן הוא ונימא דכל קבוע כמע"מ, היינו משום דהוא סובר, דאילמלא דידענו דיש מקומות שנאסרו מחמת נחל איתן, לא הי' לנו לחשוש שמא נאסר כאן המקום מחמת עריפת עגלה, שאין זה בגדר ספק אלא חשש בעלמא דכל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. וצריכים אנו להסתפק שמא זה הוא המקום שנאסר מחמת נחל איתן, דהא ידעינן בודאי שישנן מקומות שנאסרו, וא"כ סבר שזה נקרא ספק מחמת תערובות ויש בו דין קבוע כמע"מ דמי:
והנה מדברי המרדכי אלו שהקשה אמאי אזלינן בדיינים בתר רוב הא כל קבוע כמע"מ דמי יש ללמוד דבדין קבוע לא בעינן דוקא שיהא הנדון קבוע דליהוי כמע"מ, אלא אף אם האיסור וההיתר קבועים ואף שהנדון שאנו דנים עליו הוא פריש מ"מ מיחשב כמחצה על מחצה. דהא כאן בסנהדרין אף אם נחשוב שם שהם קבועים, הלא אין קבועים אלא האיסור והיתר, אבל הלא לא שייך שם לומר שהענין והדבר הנדון הוא קבוע, ומ"מ רוצה המרדכי לומר שיחשב כמחצה מטעם קבוע. ובשער ישר שער ד' פרק א' שקיל וטרי בזה והביא ראי' לזה מדברי התוס' כתובות (ט"ו) דמפרשי מה דאמרינן במס' נזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים שבעולם דמחלק הש"ס בין זה לקן סתומה שפרחה אחת מהן לאויר העולם משום דהוי איסור דנייד ואשה לא ניידא ואמרינן שם בגמ' וכי תימא ה"נ בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא:
ומפרשי התוס' בכתובות דקאי על האשה שקדיש השליח ע"כ, ואע"פ שאין הנדון עכשיו עלי', שהנדון היא האשה שרוצה לקדשה עכשיו. ושם בנזיר גופא פירשו אימא בשוקא אשכח וקדיש האשה שרוצה עכשיו לקדשה. נמצא שבכתובות דעתם דכל שהוא קבוע אע"פ שאין הנדון קבוע ג"כ הוי כמע"מ ולפי פירושם בנזיר אינו כן אלא שם הנדון הוא קבוע. ומדברי המרדכי אלו יש ללמוד כפירושם בכתובות דלא בעינן שיהא הנדון דוקא קבוע דליחשב כמע"מ. דאיברא על הראי' לדין זה מדברי התוס' בכתובות יש להשיב דגם האשה שקדשה השליח גם היא נקראת הדבר הנדון, שבעיקר הלא אנו דנים עלי' ועל ידה אנו אוסרים את האשה המתקדשת עכשיו, שמא היא קרובתה של זו שנתקדשה תחילה, ודוקא כשהאיסור וההיתר אינם שייכים כלום לנדונו אז יש להסתפק אי מהני קביעותם להחשב כמחצה כגון רוב פסולים אצלה ומעוט כשרים, דאין אנו דנים רק על הבועל אבל לא על המעוט והרוב, אבל זו האשה המתקדשת, שאנו דנים גם עלי' ועל ידה אנו דנים גם על שאר הנשים, זו נקראת שהנדון הוא קבוע. ואי אפשר לומר באופן אחר שהרי מפורש הוא בכל מקום דאי אזלא היא לגבי הבועל נקרא קבוע, משום שהבועל הוא קבוע, וכדאזיל איהו לגבה נקרא פריש, והלא הבועל איננו נוגע לנו דינו כלום, אלא שכיון שאנו דנים עליו כדי לדון על הולד והאשה, נקרא גם הוא הדבר הנדון, וא"כ הלא גם מדברי התוס' בכתובות אין שום ראי', דגם שם כיון שעל ידה אנו דנים על השאר נשים, ועיקר חלות הספק היא בהמתקדשת תחילה, הילכך נקראת גם היא לדבר הנדון וע"י קביעותה דנים דין קבוע, להחשב כמחצה על מחצה. אבל מדברי המרדכי יש ללמוד כן, דאף שאין הנדון קבוע, כיון שמהרוב והמעוט קבועים הם גם זה חשיב כמע"מ מטעם דין קבוע:
אבל באמת סוגיא דש"ס לא אזלא הכי דאי תימא הכי אמאי אמרינן גבי רוב פסולים אי אזיל איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, ואי אזלא איהי לגבייהו כל קבוע כמחצה על מחצה, והא אפילו אי אזיל איהו לגבה שהי' הבועל פריש מ"מ אפשר שהרבה מן הפסולים הוו קביעי וליחשב ע"י זה כמחצה על מחצה, וביותר עוד שהלא סתם בני אדם קבועים הם ורק הבועל דידעינן דבשעת מעשה הוי אזיל לגבה והוי נייד ועיין בתוס' כתובות שם, אלא דע"כ דאין אנו משגיחים כלל כ"א בנדון עצמו אם קבוע הוא או פריש, וכן בשר הנמצא בשוק גבי ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ומותר, ואמאי כיון דהחניות של היתר ואיסור קבועות הנה נלך אחריהם לדון דין קבוע, אף שהנדון הוא פריש, וכן בתשעה צבורין של מצה וצבור אחד של חמץ בפסחים ג"כ נלך אחרי הרוב והמעוט לדון דין קבוע ולא נלך אחר הנדון, אלא ודאי דכל עיקר דין קבוע לא נאמר אלא על הנדון, ולא על האיסור והיתר המספקים. אבל אלולי דברי התוס' הי' נראה לבאר את הדבר באופן אחר דכל עיקר דין דאחרי רבים להטות לא נאמר אלא בדין בית דין, והנה דיני נפשות הוא דין בית דין שהב"ד הם המחייבים את האדם, ובלא ב"ד אין שום חיוב עליו, הילכך בזה אזלינן אחרי הרוב, אבל דיני ממונות אין הדין דין של ב"ד, שבדיני ממונות הדין על האדם המחוייב לשלם בעצמו, ומה דב"ד מתערבים ומשתדלים בדבר, אין זה אלא משום דב"ד כופין אותו ומורין לו איך לעשות ומלמדין אותו לשלם, ואין מעשה ב"ד כאן אלא כמלמד ומורה ולא דין ב"ד אשר עליהם מוטל הספק להסתפק, והילכך אין הולכים בזה אחר הרוב, ודוקא בנפשות הספק הוא של ב"ד, אשר בזה חדשה תורה לילך אחר הרוב. והנה מה שהולכים אחר הרוב באיסור, משום שגם באיסור אין הספק שלו משום שהוא הבעל דבר, שאין שום איש נחשב לבעל דבר בענינים של איסור אף על חפצי עצמו, שאיסור הוא ענין של כל ישראל, והוא ענין בית דין, והילכך אף באיסור הולכים אחר הרוב. ואף דחזינן בגמ' דקדושין פ"ג דקאמר נתנסך יינך בפניך ושתק דאסור היין משום דשתיקה כהודאה לפי פירוש התוס', ואי נימא דאין אדם מיחשב לבעל דבר על עניני איסור אף על חפציו מאי שייך בזה שתיקה כהודאה דאינה אלא ענין של בעלים ובעל דבר. והנה ברשב"א פירש שלא מטעם שתיקה כהודאה, ואף על דברי התוס' כבר הקשה בספר טיב גיטין. אבל עכ"פ שגם איסור הוא ענין של ב"ד, ורק בממון הוא ענין של עצמו, והילכך אין הולכים בזה אחר הרוב. [ולכאורה לפי זה בדיני קנסות שאין אדם מתחייב על פי עצמו, כ"א ב"ד הם המחייבים אותו, יהא מחולק דין קנסות מדין ממונות]. ולפי הדברים הללו שפיר מתיישב דבכל מקום אין הולכים בממון אחר הרוב משום דאין זה ענין ב"ד, אבל בדיינים בסנהדרין ששם הרוב הוא ענין ב"ד הולכים אחר הרוב אף בממון:
וראיתי בשערי ישר שהאריך בענין הרוב בממון והאריך ליישב התמיהה, וכי איך אפשר שיהא חמור להוציא ממון מן המוחזק מלהרוג נפש, שבממון לא ילכו אחר הרוב, ובנפשות ילכו אחר הרוב להרוג נפש, ועוד הקשה דהא חזינן שאף בממון הולכים אחר הרוב בעדות מוכחשת שזה אומר בב' לחדש וזה אומר בג' לחדש דמכוונים עדותם משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, והנה הדברים מתיישבים לפי דברינו בפשיטות שהלא אין החילוק בדין רוב בין דיני ממונות לדיני נפשות שנאמר שדיני ממונות חמורים מדיני נפשות, אלא החילוק הוא בין דין ב"ד לדין שאינו של ב"ד, וא"כ לא שייך להקשות, איך אפשר שיהא דין ממון חמור מדין נפשות, והילכך ברובא דאינשי טעו ברובא דירחא, שהוא דין בקבלת עדות ובדין של ב"ד, שהרי שם השאלה היא בעיקר הדין ובדיינות, שם אזלינן אחר הרוב אף בדיני ממונות. אבל באמת הי' נראה דמהא דסמכינן על רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, אין ראי' כלל דהולכין אחר הרוב בדבר של ממון ואין ענין לזה כלל, דהתם הרי יש לנו הגדה של שני עדים המעידים שלוה או שהרג את הנפש, ונמצא שמוציאין את הממון או דנים את הנפש בעדות ברורה, אלא שאנו רוצים לבטל את העדות מטעם הכחשה בעדותן, וכיון שרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא אף דלא אזלינן בתר רובא, מ"מ הכחשה ג"כ אין אנו רואים, שכיון שיכולים לתרץ את דבריהם אין זו הכחשה, ולאיני יודע בחקירות ג"כ אין זה דומה, שאף שאין לנו תשובה ברורה מהם על חקירת הימים, מ"מ כיון שהם מצדם השיבו תשובה ברורה, וההכחשה ג"כ יכולה להתיישב, הוי זה כנחקרה עדותן. נמצא שאין אנו באים בזה מכח רוב כבכל התורה כולה, אלא שהרוב הוא כאן רק ענין סבריי ליישב דבריהם שיתאימו בכונתם, אבל אין זה בא מדין של אחרי רבים להטות כבכ"מ. ומה שהביאו ראי' מענין זה דרובא דאינשי טעו לענין אזלינן בדיני נפשות בתר רובא בסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט), ענין אחר הוא לגמרי, שמה שחקרו שם בגמ' אי אזלינן בנפשות בתר רובא הוא מטעם דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, שמזה מוכח שצריכים לחפש זכות ולנטות לצד זכות בכל אופן שנוכל, ומטעם זה כיון שיש עוד מעוט שאפשר על ידו לנטות לזכות צריכים אנו לצדד לזכות לפום ההוה אמינא דגמרא, וא"כ לפי האי טעמא אף בטענת רובא דאינשי טעו ברובא דירחא, אף שאין זה ענין לנדון של רוב, מ"מ יש כאן סברא לצדד לזכות ולומר שלא טעו בעיבורא דירחא ולהכחיש עדותן, כדי להצילו, אלא ע"כ דאין מצדדים לזכות כ"א כפי שורת הדין, וא"כ צריכים אנו גם לילך אחר הרוב ממש. ונראה דלפי ההו"א דגמ' דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב מטעם דוהצילו העדה לא הוה מהני אף ברובא נגד מעוטא דמעוטא מטעם זה. ובשערי ישר אחר שכתב לחלק בין ממון לשאר ענינים דס"ל לשמואל כיון דדין לילך בתר רוב הוא חוק התורה אף שאינו בירור גמור וכו' כ"ז בדינים שעיקרם הוא חוק התורה, אבל בספק ממון שיסודו הוא גדר הזכות וכן כללי הספקות הם גדרים של זכות ממון התלויים בדעת והסכמת השכל והסברא הישרה וכו' בזה יש מקום לומר דמה דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא הוא הכונה דבדינים שיסודם חוק התורה אמרה תורה ליזל בתר רובא, אבל בממון שיסודו הוא הסכמת שכל גם בירור הספקות תלוי עפ"י שכל וסברא, אם לא במקום שמפורש בתורה כמו דיני עדות ושבועה שהם חוקי התורה של המצות, ע"כ כתב עוד ליישב עפי"ז מה דאמרינן גם בעדות ממון דרובא דאינשי טעו לכוין ע"י זה את עדותן משום דבדיני העדות וגדרי הגדה שזה ודאי מחוקי התורה וע"ז נאמר בתורה לילך אחר הרוב והוי הגדת עדים והוי בכלל עפ"י שנים עדים וכו'. ובזה אין מקום לגרוע ולהוסיף עפ"י מה שנדמה סברות שכליות וכו', עד כאן לשונו:
והנה נראה פשוט דאי אפשר לומר כן דמהני דין רוב בזה שנעשה עדותן עדות עפ"י רוב לקבל עדותן, שכיון שבלא הרוב לא שמענו כלל שום עדות בדבריהם, שהרי הכחישו זה את זה ורק ע"י הרוב אנו שומעים עדותן, נמצא שאין אנו יודעים את העדות על פי העדים, וניחזי אנן אילו לא ידענו אם הגידו העדים את עדותן אם לאו, ויתודע לנו עפ"י רוב שיש לנו רוב צדדים כדין רוב שהגידו את עדותן, וכי נאמר שנלך אחר הרוב ונהרוג עפ"י עדותן של אלו, ודאי שאין זה כלום, שלא נקראת הגדת עדות, אלא הגדה שידעינן מדברי העדים בלבד מה שאומרים לנו, ואם על ידי הגדתם אין אנו יודעים שום דבר ברור כי אם על ידי דינים צדדיים, הלא אין כאן שום הגדה, וא"כ במה נדון את הדין, הלא הגדת עדים אין כאן. ועפ"י רוב בלבד ג"כ איננו יכולים לדון שהרי אין לנו רוב בזה לאמת המעשה, כ"א לחזק את ההגדה, ואם ההגדה אינה כלום גם הרוב אין בו תועלת. וא"כ לפ"ז הלא א"א לומר ברובא דאינשי טעו שהוא בא מכח חוקת התורה של רוב, אלא על כרחך שהרוב הוא כאן משונה מכל מקום, שהוא דוקא ענין סבריי, שבאמת יש לנו הגדת עדים ברורה שהרי שניהם כוונו דבריהם על עצם המעשה, ואנחנו גומרים את הדין עפ"י עדותם בלבד, אלא שאנחנו רוצים לבטל את עדותן מטעם שדבריהם מוכחשים, אבל כיון שיש להתאים את דבריהם עפ"י רוב, הוא ענין סבריי שאין בזה משום הכחשה, והכחשה שהסברא נותנת לומר שיש לכוין דברי שניהם, אע"פ שאין זה ודאי גמור שהוא כך, מ"מ אין זו הכחשה. ומהאי טעמא הוא דאזלינן כאן בתר רובא. ודוקא כשאנו מסתפקים בכשרות העדים, אז אי סמכינן ארובא להכשירם, היינו מכח דין רוב דאחרי רבים להטות כבכל התורה כולה, כיון שהגדתם ברורה היא, אנו קורים בהם עפ"י שנים עדים יקום דבר, ועל מה שאנו מערערים לפוסלם, ע"ז אנו יכולים לדון דין רוב, שאין דבר זה ענין להגדתם, כ"א נדון של כשרותם, אלא שע"י מיתכשר עדותם.
וכדברים האלה צריך לומר ג"כ במה שכתבו התוס' ב"ב (נ' ע"ב) ד"ה וספק נפשות להקל ופי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכתבו דאין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפי' ממונא לא מפקינן מספיקא ע"כ, וכבר העירו האחרונים שתפול קושייתם על הגמ' פסחים (י"ב) גבי עדים דלא דייקו בשעות דאביי משוה להו שכונתם לשעה אחת וטעו ורבא אמר ומה אילו דייקינן בהני סהדי וכו' ונקטול מספק ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכן יש להעיר מרש"י כתובות (ט"ו ע"א) גבי זורק אבן לגו שכתב רש"י ספק נפשות להקל משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ובצל"ח הקשה קושיא ראשונה ורצה לומר דהטעם משום דהוי ספק ספיקא. ונראה דאין בזה משום קושיא כלל, דהתם הלא יש עדים המעידים ברור שהרג את הנפש, אלא שמכחישים עצמם בשעות, ואם נוכל לומר דטעו כדרך העולם, א"כ אין כאן הכחשה ברורה, ואין לנו במה לסתור עדותן, וצריכים אנחנו לדון ע"פ העדים, כי אין לנו להסתפק בשקרם כדין כל שני עדים, שאין ספק כלל, שהרי דנים ע"פ עדים, ובמקום הגדת עדים לא שייך לומר ספק כלל, שאם מסופקים אנחנו אם העדים מעידים אם לאו אין כאן עדות כלל, ואף ספק נפשות אין כאן, אלא ע"כ דכאן אי לאו דהצילו העדה לא היינו מסופקים כלל ויש כאן עדות ברורה, ורבא שבא לחדש שגם זה הוי גריעותא וחסרון בעדים, וכ"ז שלא הוברר לנו שאין כאן הכחשה, אין זו עדות, חדש דין זה מחמת הפסוק דוהצילו העדה, שע"י זה מתחשב גם נדון כזה לספק. ובגמ' כתובות ג"כ ל"ק ששם הלא בודאי הרג ישראל, אלא שזה לא ידע בעת זריקתו אם יהרוג אם לאו, נמצא שאין כאן ספק אלא חסרון בכונתו, ושזה הוי פטור לא ידעינן אלא מחמת הפסוק, אבל בלא הפסוק לא היינו נותנים לו דין ספק, שהלא ידע דאפשר שיהרוג, ומחמת הפסוק מתחדש לנו שגם כונה מסופקת יש לו דין ספק לזה לידון אותו בספק נפשות להקל:
ונשארת לפי זה רק קושיית התוס' על הרשב"ם, דשם הוי ספק גמור, ולמה לי' למימר מטעם והצילו העדה, בלאו הכי לא נקטול מספיקא. ובישוב דברי הרשב"ם נראה דלמאי דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין, בספק נפשות, אילו הזיק בשעת רציחת עבדו הי' צריך להיות מחמת ספק פטור מן התשלומין, דנהי דאינו נהרג מחמת ספק, מ"מ אם הרג באמת לא גרע מחייבי מיתות שוגגין ומחמת ספק יפטר מלשלם ממון, לזה כתב הרשב"ם דכאן בספק נפשות חייב בתשלומין, שכיון שהתורה כתבה ושפטו העדה והצילו העדה, נמצא שהתורה פטרתו בודאי ולא בתורת ספק, עד שיתברר לנכון, ודנים אותו לפטור כאילו לא הרג בודאי, ומטעם זה אף ספק חייבי מיתות שוגגין אין כאן ואם הזיק עם הרציחה משלם בודאי. ובזה יתיישב אליבא דהרשב"ם גם הגמ' דפסחים ורש"י כתובות אלא דשם אף לפי דברי התוס' לא קשה מידי. [ואגב אורחין יש לעיין בסוגיא דב"ב שם לפי שיטת הרמב"ם דיום או יומים אינו פוטר כ"א בהכה את עבדו בשבט, אבל אם הכהו בסייף חייב שלא נתנה תורה רשות להכותו כ"א בשבט ולא בהכאות רציחה, ולפ"ז אם נאמר דקנין פירות לאו כקנין הגוף אין לו רשות להכותו אף בשבט, וכיון דמספקא לן אי קנין פירות כקה"ג דמי או לא, נמצא שמספקא לן אי שרי להכותו אם לאו, וכיון שמתחילה מספק לא הי' לו רשות להכותו, ממילא צריך להיות חייב על רציחתו, דהוי שבט לגבי' כסייף. אבל נראה שאין זה נכון, שיש רשות לאדון בין שיש לו קנין פירות, בין שיש לו קנין הגוף, לרדות את עבדו בשבט, אלא שהתורה לא פטרה מטעם רשות, כ"א דוקא את עבד זה הקנוי קנין הגוף, ולא את הקנוי קנין פירות אם אינו כקה"ג, נמצא שכל השאלה היא דוקא לגבי רציחת העבד לדון את האדון, ואין לנו פסק דמעיקרא לגבי העבד, דבין כך ובין כך יש לו רשות לרדותו, ובר מן דין יש לעיין עוד בעיקר הדבר שאף אם היינו דנים בתחילה ע"ד רשותו לרדותו, מ"מ כיון שאינו אסור אלא מטעם ספק, אין זה פסק שלא נדונו עוד כספק לגבי חיוב מיתת האדון]:
ובמאי דאמרן דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא אינו בא גבי התאמת עדות מכח רוב שבכל התורה, אלא שהוא ענין סבריי ומהני כאן, נראה שעפי"ז נוכל לבאר את דברי התוס' סנהדרין (ג' ע"ב) שהקשו ג"כ אמאי לא נילף ד"מ מד"נ למיזל בתר רובא מק"ו דהא בריש סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב לתשעה ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא וצריך לומר דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות ע"כ. ודבריהם צריכים ביאור במה גרע הך רובא, ולא זה בלבד, אלא שכל עניני רוב שנמנו בריש המוכר פירות ושאר מקום שנמנה בגמ' דאין הולכים אחר הרוב במה הם גרועים. והי' נראה לומר דלפי זה דוקא רוב גמור שמוכרח בטבע להיות כן זהו נקרא חשוב, אבל אם אינו בטבע, אף שהוא רוב בסברא לפי דרך העולם, אין זה חשוב להוציא ממון על ידו, ורוב פרות מתעברות ויולדות דקאמר בגמ' גבי שור שנגח את הפרה דמ"מ אין הולכים אחריו בממון, אף שהוא רוב בטבע נצטרך לומר דכאן הרוב גרוע, משום דאיתרע על ידי נגיחת השור, שדרכו לגרום לידת ולד מת, ושאר עניני רוב הנמנים שם הם רוב שלא בטבעו של עולם, כ"א בדרכו של עולם, כגון רובא לרדיא זבני, ורובא לזריעה זבני, וגמל האוחר בין הגמלים, דקרי שם בגמ' רובא וחזקה, ופי' רש"י משום דנוכל לומר רוב שוורים שבעולם נגחוהו, שם רוב אחר הוא לגמרי, ועוד פחות מרוב בסברא, דהוי רובא דאיתא קמן, שכתב ע"ז בש"מ דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ חשיב ספק להקרא עשירי ספק, להפטר ממעשר בהמה, וכמו כן כתב בש"ש לגבי ספק ממזר לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, דרובא דאיתא קמן אף רוב ממזרים מ"מ מיקרי ספק ממזר ומותר לבוא בקהל, ורובא דליתא קמן הוי ודאי, ועל פיו יאסר לבוא בקהל דאין זה ספק ממזר. ומפני כל הלין הוו הני רובא רובי גריעי. אבל אם כן יעמוד לפנינו שגם רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שאין זה רוב מוכרח בטבע לא יהני בממון וכמו כן לא יפעול גם בדיני נפשות, לפי מה דמדמי להו התוס' בסנהדרין בדינם, דבשניהם הולכים אחר הרוב ברוב חשוב, וברוב גרוע בשניהם אין הולכים. אבל לפי האמור לעיל ניחא שפיר, דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא לא מכח וטעם דין רוב שבכ"מ אנו באים לקבל עדותם, כ"א מכח ענין סבריי, שעל ידי זה אין אנו מוצאים שום סתירה והכחשה בדברי העדים, וממילא מיתכשר העדות. ואין התוס' מביאים ראי' דאזלינן בדיני נפשות אחר הרוב כי אם מהרוב נשים לתשעה ילדן, דשם הרוב הוא רוב גמור בטבעו של עולם ומוכרח מהטבע:
והנה דברי התוס' סנהדרין דמדמו ד"נ לד"מ ומשוים אח דינם יחד, ישתוו עם דברי התוס' ב"ב (נ' ע"ב) שכתבו בקושייתם על הרשב"ם שכתב דספק נפשות להקל מטעם ושפטו העדה והצילו העדה ואין נראה דבלאו הכי לא קטלי מספיקא דאפי' ממונא לא מפקינן מספיקא ע"כ. ויש להתבונן בדבריהם דמאי מדמי לממון דבממון הלא הטעם משום חזקת ממון דלא מצינן להוציא מחזקת ממון משום דחזקת ממון אלימא ומה ענין זה לנפשות:
ונראה מזה לבאר דגם בנפשות כשאנו באים לדונו מיתה אנו באים ליטול את גופו ממנו והוא מוחזק בחייו ובגופו לא פחות מממונו וכמו דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' כמו כן נאמר אוקי גברא אחזקת חיים דידי' ומוקמינן חיים בחזקת מרי'. ואין זה כמו חזקת חיים דאמרינן בגיטין, אוקי בחזקת חיים. דהתם הוי כמו חזקת הגוף וכאן הוי כמו חזקת ממון. אלא שאם כן יקשה טובא לפי דברי התוס' ב"ק דמחלקים מד"מ לד"נ, דכמו דאמרינן דאין הולכין בממון אחרי הרוב משום דחזקת ממון עם המיעוט אלים מהרוב, א"כ גם בנפשות כיון דשם ג"כ יש חזקת חיים דהוי כמו חזקת ממון לא נלך אחר הרוב. ובש"ש הביא הקושיא בשם אחיו בש"ד פ"ח וז"ל היכא אזלינן בדיני נפשות אחר הרוב ואפי' ליתי' קמן וכמו שהוכיחו תוס' מר"פ בן סורר ומורה מ"ש ממון דאין הולכין אחר הרוב משום דמסייע למיעוט חזקת ממון דאלים טובא ולמה לא נימא כן בדיני נפשות נמי דמסייע לי' חזקת גופי' ואם גופו נידון ליפלג ע"י רובא ממונא לא כ"ש והיא קושיא עצומה ע"כ, נראה שכוון ג"כ לזה שחזקת גופו וחייו הוי כמו חזקת ממונא. ולא הביא שום ראיה לזה. ואולי כונה אחרת בקושייתו. אבל מ"מ מדברי התוס' הללו נראה ראיה לסברא זו, וקשה הקושיא. ונראה לישב שמעלת חזקת ממון שהוא מטעם שהבע"ד מוחזק, אינה אלא מעלה לבע"ד, ובמקום שהדין הוא על המוחזק חזקתו מעלה לו להפטר מן הדין חיוב. אבל במקום שאנו באים לחייב את אחר ולא את המוחזק אין לחזקת ממון שום מעלה בזה, ואף שסוף סוף הדין בא להוציא מיד המוחזק, אבל מ"מ כאן שאין אנו באים לחייב מצד המוחזק אין לנו לדון דין חזקת ממון בזה. ולפ"ז בדיני נפשות שהדין הוא חל על הבי"ד מצד חיוב עצמם ולא מצד חיוב הנדון להיות נדון. וכיון שכן הלא לגבי חיוב דידהו אין לנו להתחשב עם החזקת ממון, וא"כ אף שחזקתו בגופו ובחייו לא גרעה מחזקת ממון, מ"מ אין זה אלא לגבי' אבל לא לגבי בית דין. ונוכל שפיר לילך בדיני נפשות בתר רוב, ואין אנו מוציאים בפסק ב"ד כלל מחזקת ממון. ובזה יוכל להתבאר מאי דחזינן בעיר הנדחת שבעליהן בסייף וממונם אבד ולא מצינו שיהא חלוק בדבר, שנאמר שלגבי עיר הנדחת לא אזלינן בתר רוב, אף שמפקינן בזה מחזקת ממון, אלא נוכל לומר ג"כ האי טעמא, שכאן שדין ב"ד הוא, אין כאן משום חזקת ממון, וכן יש ליישב בזה קושיית התוס' כתובות (ט"ו ע"ב) ד"ה להחזיר לו אבידה. וז"ל אפילו לשמואל דאמר אין הולכים אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו מעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא. ע"כ. ובהפלאה כתב ליישב קושייתם, דמשום דהוחזק שהוא ישראל הוא דמהני, שכיון שהוחזק לישראל ע"י הרוב מהני. שם ג"כ לענין ממון. ועפ"ז יתיישב שכיון שדין השבת אבידה הוא דין בפ"ע, והוא חיוב המשיב מצד עצמו ולא מצד בעל האבידה שתביעתו על החפץ שהוא ממון שלו. ובדין השבת אבידה לא שייך להתחשב עם החזקת ממון. שכיון שדין השבת אבידה הוא על כל העולם, אלא שהמוצא קודם לדין זה שהרי האבידה בידו היא, ולא תגיע האבידה ליד אחר, עליו להשיב האבידה ולא שייך לגבי' ענין של חזקת ממון כיון שאין הטענה מצד חיוב של המוחזק, לזה אף כשהאבידה ביד המוחזק אין אף לגבי' דין חזקת ממון, כיון שאין בזה משום דין חיוב ממונו. וכן הי' אפשר לומר לגבי מה שאמרו בסנהדרין סוף נגמר הדין. ופסקו הרמב"ם בה' אבל וה' מלכים שהרוגי מלכות נכסים למלך, נמצא שדין המלך הוא גם על הנכסים להוציאם מיד הנדון, א"כ לא הי' אפשר בהרוגי מלכות לידון ע"פ רוב משום דאין הולכים בממון אחר הרוב, מיהו אין זו קושיא משני טעמים, האחת שכאן במלך אין הדין כלל על הנכסים והדין הוא רק על האדם, ומה שנכסיהם למלך אין זה מצד דין שחייב את האדם שנאמר שחייב גם את הנכסים למלך, אלא הוא דין בפ"ע שמי שחייבו המלך ליהרג נכסיו למלך מצד דיני מלך ולא מצד דין חיובו. עד שנראה לי לחקור שמלך שחייב את מי שהוא ליהרג ומת המלך עד שלא זכה בנכסיו, אם נכסיו למלך ראשון וליורשיו או נכסיו למלך השני, ועוד מטעם אחר אינה קושיא שדין המלך אינו ע"פ דין ראיה כלל, אלא אף ע"פ אומדנא, ובלא ראי', ואף שבמנחת חינוך כתב שנראה לי שדוקא בנפשות ולא בממון כמו שהביא ראי' מדברי הר"מ שכתב שאין לו רשות להפקיר ממון, הלא חילק ואסיק במ"ח לבסוף שהיינו דוקא כשאינו חייב מיתה, אבל כשחייב מיתה אף ממונו יכול להפקיע בלא ראי' משום שלא יהא חמור גופו מממונו, ואף שהקושיא שלא יהא חמור אינה מתיישבת דהא מ"מ קשה שהרי גופו חמור מממונו, שהרי כשהמלך צריך להמית בלבד הכח בידו וכשצריך להפקיר ממון אין הכח בידו, והדבר צריך עדיין תלמוד בזה [וראיתי בספר ח"י שהביא קושיית האחרונים לר"א דאמר דבעיר הנדחת נהרגין אף הטף הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה על הטף כיון דזרע העדים בודאי לא יהרגו מצד לו ולא לזרעו, וא"כ אמאי פסק הר"מ דהטף נהרגים. ובספר הנ"ל הביא דברי הגר"א בשנות אליהו בסדר זרעים שכ' לפרש המשנה היו מועטין נידונים כיחידים לפיכך ממונם פלט היו מרובים נידונים בסייף לפיכך ממונם אבד, מה הוא לפיכך ואיך תלוי זה בזה, ופי' הג' ז"ל דאם נתברר לסנהדרין שהודחה רובה של עיר שכבר יש להם לגמרי דין בן נח. ולכן בזהי יצאו להקל מכלל ישראל שעבד עכו"ם שעבודתו בסקילה והם נידונים בסייף כדין בן נח שמיתתו בסייף לפיכך ממונם אבד כדין ב"נ שח"מ ב"ד שממונם הפקר. עיי"ש. ולפי זה א"ש הכל דעיקר העדות של העדים הוא על יחידים שעבדו עכו"ם, וע"ז הוי ילה"ז. ואם ע"י צירוף עדותן רואין בסנהדרין שהודחו רוב העיר ממילא נעשית עיר הנדחת וממונם אבד ול"ק הא הוי עשאאילה"ז, ז"א דכיון דעכ"פ איכא עדות שרוב העיר עבדו עכו"ם א"כ ממילא נעשית עיר הנדחת ודינם כדין ב"נ ובב"נ לא בעינן תורת עדות שאאילה"ז דב"נ נהרג בע"א עכ"ד. ולפי דברי הספר הנ"ל הי' אפשר ליישב ג"כ מה שהקשינו בעיה"נ איך דנים ע"פ רוב הא אין הולכים בממון אחר הרוב. דהנה בש"מ כתובות כתבו אהא דאמרינן שם בגמ' (ט"ו) רוב עכו"ם דלגבי ממון להוציא מהעכו"ם אזלינן בתר רוב שעכו"ם אין לו חזקת ממון אף שאין לנו ידיעה ברורה שהוא עכו"ם כ"א על פי רוב מ"מ מוציאין, שאף שהדברים צריכים באור כיון שאין ידוע לנו כ"א ע"פ רוב שהוא עכו"ם, ובממון אין הולכים ע"פ רוב ושמא ישראל הוא הלא יש לו חזקת ממון, ונראה שכיון שאין להחזקת ממון כ"א צד מיעוט אין המוחזק נקרא מוחזק שאינו מחזיק לעצמו בברור. ועי' ש"ש ד' פ"ז, וא"כ גם בעיה"נ שכיון שלפי הרוב הם בני נח, נמצא שאין להם חזקת ממון וממילא יש לדון גם על הממון ע"פ הרוב. אבל הדבר אינו כלל וכלל, שאין כונת הגר"א ליתן להם כל דיני בני נח שאם כן יהיו נהרגים בעד אחד ודיין אחד כדין בני נח, אלא שכונתו שהתורה נתנה לעיר הנדחת חיובי מיתת בן נח אבל שאר פרטי הדינים יש להם כדין ישראלים גמורים לכל דבריהם בכל פרטי דיינות ועדות. ובלא"ה אין תירוצו עולה כלל, דעכ"פ לעשותם בני נח הלא בעינן עדות של ישראל ובל"ז אינו מתברר כלל. וכיון שבהעדות ענין של אאילה"ז בטלה כל העדות ואין נעשים בני נח כלל. ובעיקר הדבר נראה כמו שכ' גבי נכסיהם למלך כן גם כאן שאין אנו דנים כלל ע"ד הממון והטף כ"א כל דין בי"ד הוא רק על דבר האנשים. וזהו דין חדש שבמקום שחייבה התורה את אנשי עיה"נ במיתתם ממילא חייבה התורה עוד חיוב אחר להרוג את הטף ולאבד את הממון אבל דין שאאילה"ז אינו אלא על הדין הנדון לפני ב"ד, וכן לא שייך להקשות מרוב שכיון שעל הנפשות אזלינן בתר רוב ממילא צריכים לאבד הממון. וכענין זה מצינו בחזקת הגוף שסבר ג"כ רב אשי דאי הוי כמנה לאחר בידך לא מהני חזקת הגוף, ובחזקת ממון נראה כן אליבא דכו"ע פשוט דלא מהני אלא לדינא דנפשיה, אבל לא כשהדבר נדון על דין שלנו להוציא ממנו ואין זה חיובו. אלא דחזר קושי' דברי התוס' במה דמדמי ספק נפשות לחזקת ממון, ולפ"ז אינם דומים כלל:
ונראה דבחזקת ממון ישנם שני דינים, דין דחזקת ממון, ועוד דין אחד שאף בלא חזקת ממון ג"כ אינם מוציאים כדאמר בגמ' ריש הפרה המוציא מחבירו עליו הראיה סברא הוא, מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא, ומחמת זה אף כשאין דין חזקת ממון אין מוציאים אלא שצריכים לחזקת ממון כשיש רוב מסייע להמוציא, שאז מחמת סברא זו אין עכוב להוציא שהרי יש לו ראי', ורק חזקת ממון מעכב. וגם בספק השקול בממון צריך לחזקת ממון, דאי משום סברא זו אם תפס הי' יכול להחזיק שעכשיו לא כאיב לי', ומחמת חזקת ממון דקודם הספק, אין יכול להחזיק, ובדיני נפשות דלא שייך ענין של תפיסה שכיון שב"ד אינם רשאין לדון משום סברא דמאן דכאיב לי' כאיבא לא שייך בהם תפיסה, וממילא אף אם אין בנפשות דין מוחזק מ"מ אין יכולים לדונו בספק מחמת סברא דמאן דכאיב לי' ובמקום דאיכא רוב אה"נ מחולקים דיני נפשות דלא שייך בהם דין מוחזק מדיני ממונות ומהני בד"נ דין רוב. וזו היא מה שאמרו בתוס':
ובש"ש כתב ליישב קושיית אחיו מ"ש דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא ומ"ש מממון, משום דבין בממון ובין בנפשות לא אזלינן בתר רובא והא דמצינו בנפשות דאזלינן בתר רובא היינו משום דכבר הוחזק ע"י הרוב ואנו דנים לא ע"פ הרוב כ"א ע"פ מה שהוחזק, ע"כ. והנה בשו"ת רע"א כתב לחקור אם אמרינן במיתה הכלל דהוחזק, דאפשר דוקא במלקות מהני החזקה. והנה אם נתפוס דבמיתה לא מהני החזקה אין מקום לתירוצו של הש"ש, ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דלא מהני הוחזק במיתה מהא דמקשה בחולין (י"א) ודילמא לאו אביו הוא ש"מ דאזלינן בתר רובא ואי נימא דמהני הוחזק בד"נ לישני כגון שהוחזק ע"פ אמו שאמרה שאביו הוא או כשתירץ בגמ' כגון שחבושין בבית האסורים ופריך בגמ' אפ"ה אין אפוטרופוס לעריות מאי קושיא מ"מ הא לא גרע כשחבושין בבית האסורים והוחזק לבן ע"י זה משאר הוחזק דמהני, ומוכח מזה דלא מהני הוחזק לגבי מיתה. ועוד קשה על דברי הש"ש דלפי דבריו אם אחד הרג תינוק בן יומו שלא הוחזק אצלינו כלל אם כשר הוא אם לאו, ואפילו כשהרג גדול מה שייך אצלו הוחזק דלאו טריפה וכי מי דן עליו מקודם אם טריפה הוא אם לאו דנחזיקנו וצ"ע: