חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן יג
הקשה בחדושי רע"א (ג' ע"ב) אהא דבעי בגמ' אי לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי, והקשה דלמא רבה סבר כשמואל דכתב סופר ועד כשר וע"כ משום דמסתמא הסופר כותב ג"כ בתורת עד וא"כ ממילא בכל גיטין ישנו ג' עדים הסופר וב' עדים, וא"כ אף דהכתיבה לא בעי לשמה מ"מ חיישינן דהסופר כוון עצמו ג"כ לעד והוי חתימה שלא לשמה, והא ל"ל כיון דהסופר יודע דלכתחילה כתב סופר ועד פסול ויצטרך הבעל לחתום ב' עדים ממילא אינו מתכוין להעיד בתורת עד, דזהו טעות דא"כ אמאי הדין דכתב סופר ועד בדיעבד הולד כשר הא מכח הדין דלכתחילה לא תנשא הסופר לא יכוין לעד וממילא ליכא כאן רק ע"א, אע"כ דמ"מ אמרינן דהסופר כוון להעיד או דממילא הוי עד דכתיבתו הוי עדות ממילא א"כ ממילא בעי שיהא כתיבתו לשמה לא מהדין כתיבה אלא מדין חתימה לשמה וכו', ומהכרח קושיא זו נלע"ד באם יש הרבה עדים חתומים וקצתם חתמו שלא לשמה דהגט כשר ע"י אינך חתימות דחתמו לשמה דבפסול זה שלא לשמה אין הפסול מתפשט על כל העדים ואינו דומה לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהתם הפסול בגופו דעד דלא חזי להעיד, ומשו"ה שפיר פריך הש"ס כיון דב' עדים חתומים והוא אומר בפ"נ אף אם כתיבת הסופר נדון כחתימה ולא הוי לשמה מ"מ כשר מכח אינך חתימות העדים שלשמה חתמו, ע"כ. והנה מה שדחה הוא בעצמו את החילוק שרצה לחלק בין אם יש בהשטר עם הכתב סופר רק ע"א, ובין אם יש בהשטר שני עדים, נראה דהדבר מתחלק שפיר מטעם אחר, ולא מיבעיא להנך שיטות דבחתימת העדים דבעינן לשמה, בעינן גם דין שליחות, שיבואו מכח הבעל ובשליחותו ככל דין שליחות דעלמא, א"כ יקשה דבכתב סופר, הלא לא שלחו הבעל לחתום, ואיך תוכל להחשב כתיבתו לחתימה, שהלא לא שלחו להיות לו דין זה, וע"כ צריכים אנו לומר, שכיון ששטר צריך שיהיו שני עדים עליו, והוא לא החתים אלא עד אחד, בודאי היתה כוונתו שיחשב הסופר לעד, כדין כל שטר שאנו אומרים דמסתמא בהכשר נעשה, וכמו החזקה שאין עדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול, אבל כשחותמים על השטר שני עדים, א"כ אין השטר צריך לכתב סופר שיחשב לעד, א"כ ודאי שאינו נחשב לעד, שאף אם הוא יכוון להיות עד, אבל הבעל הלא לא שלחו לזה, ואף להנך שיטות דסברי דלא בעינן דין שליחות בחתימת העדים כ"א צווי הבעל בעלמא, ובלא צווי הבעל לא מיחשב לשמה, ודאי יקשה ג"כ דלהיות הסופר עד, הלא לא צוה הבעל, ואיך תחשב חתימתו חתימה להיות לשמה, ואף שצוהו לכתוב, אבל הלא לא צוהו לחתום, אלא ע"כ דכשלא החתים רק עד אחד, ודאי כוון הבעל היודע שצריך שני עדים, שיחשב הסופר לעד, אבל בשחתמו שני עדים מלבד הסופר, לא כוון עליו הבעל שיחשב לעד, ואין כתיבתו נחשבת רק ככתיבה ולא כחתימה. וביתר באור. שהלא לכל הדעות בעינן שתהא חתימת העדים מדעת המתחייב, ואם חתמו שלא מדעת המתחייב, אין חתימתם כלום, א"כ בכתב סופר הלא לא היתה דעת בעל השטר שתחשב לחתימה ולא חתם מדעת המתחייב, ובע"כ צריכים אנחנו לחלק בין אם החתים שני עדים, שאז לא היתה דעת בעל השטר להחתים את הסופר לעד, ובין אם לא החתים רק ע"א, שאז היתה דעת המתחייב להחתימו לעד:
ועוד נראה דאף אם נימא דכתב סופר אף דשלא נתכוין להיות עד אין זה כ"א כשהוא עד כשר, אבל כשהכתב סופר מיחשב לעד פסול, אינו נחשב להצטרף עם הכשרים לפוסלם כשלא נתכוין להיות עד, וכמו דקיי"ל דשיילינן להו לעדים למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו ואם אומרים לראות באנו אינם מצטרפים לפסול את הכשרים, ואף דנקטינן דעדים כשרים אף שלא כוונו לאסהודי, ג"כ עדים הם. וכמו שנפסק בחו"מ סי' ל"ו, וכמו כן נמי בנדון דידן, אף שהסופר מיחשב שפיר לעד. אף שמעיד בלא כוונה, מ"מ להצטרף עם הכשרים לפוסלם זה לא אמרינן, כיון שלא כוון להעיד, ולא גרע מה שלא כוון להעיד בשעת הגדה ממה שלא כוון להיות עד בשעת ראיה. ואם כן לא קשה מידי שיחשב כתב סופר שלא לשמה כנמצא אחד מהן קרוב או פסול:
ובתירוצו של הגרע"א דלא אמרינן שנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה אלא היכא דהפסול בגופו של עד, ולא תירץ בפשטות דפסול שלא לשמה אין זה פסול בעדות, כ"א מדיני הגט. נראה מזה דסובר דאף דלר' אליעזר דסובר דבעינן כתיבה לשמה, אין דין לשמה שייך לדיני עדות, מ"מ לר' מאיר דסובר דלא בעינן כתיבה לשמה, כי אם חתימה לשמה, על כרחך שדין לשמה הוא פסול במעשה החתימה, והיינו בהגדת העדים, שהחתימה והגדת העדים היינו הך, שדין הגדתם על ידי החתימה צריך להיות לשמה, ונמצא שדין לשמה ושלא לשמה הוא פסול בעדותם, ואין זה דומה למחובר ושאר דיני הגט, שבודאי לא נאמר בהם דהוי פסול בעדות, משום דהנך דינים אינם במעשה כתיבת העדים, כי אם בהנייר, ולא שייך לומר שזה פסול בהגדה, אבל שלא לשמה הוא דין באופן הגדתם ע"י חתימה והוי פסול בעדות, ולזה הוכרח הגרע"א לחלק חילוק אחר בין פסול בגוף העד, שהעד המגיד הוא פסול, ובין פסול בהגדת העדות והעד עצמו כשר הוא. אלא שעצם חלוקו נסתר הוא מהא דאמרו בתוס' סנהדרין (מ"א ע"ב) ד"ה כמאן וכו' שאם כוונו עדותן ואמר אחד איני יודע כנמצא א' מהן קא"פ דמי ולכ"ע עדותן בטילה ע"כ. הרי גם שם אין שום פסול בגופו של עד, שהרי העד כשר הוא אלא שהעדות בטילה הוא, אלמא דלא בעינן פסול בגופו של עד לבטל כל העדות, אלא כיון שעדותו של א' בטילה בטלה כל העדות, וא"כ אין מקום לתרוצו:
ונראה ליישב קושייתו באופן אחר, דאילו נמצאו שלשה עדים חתומים בשטר גט וא' מהם שלא לשמה, וכיון ששטר גט צריך להחתם לשמה, ואם נחתם שלא לשמה אין זה שטר גט, ואין השטר נעשה לשטר כלל, שדינו של גט, שאינו מקבל דיני שטר, כי אם כשנעשה ע"י מחשבת לשמה בשעת חתימה, ונמצא שהעד שאינו נחתם לשמה אין עליו דין חתימה בשטר, ואם כן שוב אינו יכול לפסול את השאר עדים החתומים בגט לשמה, שהרי אין לו צירוף מהם כלל, שהם חתומים בשטר והוא אינו חתום בשטר, ואין בזה משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול לבטל עדותם, ובזה יש ליישב גם מה שהקשו התוס' במכלתין (דף ד' ע"א) מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול, דבשלמא בחתומים קרובים או פסולים יש לחשוש דילמא אתי למיסמך עלייהו ואף שהמעשה אמת אין לעשות כ"א על פי עדות כשרה, אבל בשחתומים שלא לשמה מאי איכפת לן ע"כ. והנה ידועה הקושיא מ"ט לא פסלינן עדות שבשטר מטעם מפיהם ולא מפי כתבם, וידועה שיטת הרמב"ן דלא שייך בעדות שבשטר מפי כתבם דכיון דנכתב בנוסח השטר ה"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא שייך מפי כתבם אלא היכא דאינו בתורת שטר, ע"כ. והנה אי בעינן חתימת העדים שתהא לשמה, נמצא אם חותמין שלא לשמה, אין חתימה זו נעשית לחתימת שטר, ואין זה נעשה שטר, כיון ששטר גט צריך להעשות דוקא על ידי מחשבת לשמה, וכיון שאין החתימה נעשית לחתימת שטר, שוב הוי מפי כתבם, שהרי כל עיקר מה דלא הוי מפי כתבם הוא משום שיש להם דין שטר, אבל כשחתמו שלא לשמה שוב לא הוי להם דין שטר ושוב הוי מפי כתבם. אלא דאינו מיושב עדיין דהא לר' אליעזר לא בעינן בחתימה לשמה דהא לדידי' וכתב אכתיבה קאי. אלא דיבואר עפ"י דברי הרשב"א שמפרש דלר"א מזויף מתוכו פסול מדאורייתא, משום דנהי דוכתב אכתיבה קאי, מ"מ כיון שנחתמים הערים גם הם נחשבים לנוסח השטר, ושוב צריכים להכתב לשמה, והתוס' שחולקים על זה וס"ל דלא הוי אלא מדרבנן יש להבין בטעמם ובמה שחולקים על הרשב"א, אי נימא דהתוס' ס"ל דאין חתימת העדים נעשית לעולם כנוסח הגט שיהא על החתימה דין כתיבה, או דנימא דהתוס' ס"ל ג"כ דחתימת העדים נעשית ככתיבה, וצריך מדין שתהא גם החתימה נכתבת לשמה, אלא דר"ל דאף אם לא חתמו לשמה לא נוכל לפסול את הגט מטעם זה, דדל מהכא האי מקצת השטר, דהלא השטר כשר גם אם לא נחתם, ואם כן לא נוכל לפסול השטר מטעם דלא נחתם לשמה, דלא נוכל לפסול רק האי מקצת, והוי שטר בלא הך מקצת, אבל מ"מ הך מקצת ודאי פסול מדאורייתא דלא מיחשב שטר גט, וכיון שכן, הויין חתימות העדים כבלתי כתובות בשטר, וכיון שאין כתובות בשטר, הויא החתימה מפי כתבם, דאין בזה משום מעלת נוסח השטר, דהלא אין בחתימתם עכשיו דין שטר, והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם, ונמצא שעדותם פסולה, ושוב איכא לן למיחש דילמא אתי למיסמך עלייהו, כמו שאנו חוששים לפי דעת התוס' על חתימות הקרובים או פסולים דילמא אתי למיסמך עלייהו, והילכך אמרינן דהוי מזויף מתוכו ופסול מדרבנן:
ועוד נראה ליישב קושיית הגרע"א ע"פ מ"ש בחדושי ר"ח הלוי במאי דכתב הרמב"ם דגם בשטר איתא להך דינא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה הוא רק משום עצם עדותן וראיית המעשה ולא משום הגדתן שבשטר ע"כ. והנה לפ"ז לא שייך להקשות דנימא דמשום חסרון לשמה יהא הדין דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה, דהא פסול לשמה אינו פסול בראיית העדות כ"א פסול בהגדת העדות, דהלא הראייה אינה צריכה להיות לשמה כ"א ההגדה, וא"כ הלא בהגדת העדות דשטר ליתי' להאי דינא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן תהא בטילה. ובסברא כזו נדחה נמי מה שכתב בתומים סי' ל"ח לתרץ הקושיא הידועה על הרמב"ם שכתב דהכחשה והזמה ביחד הויא הכחשה והקשה הגר"ח תאומים מהא דפלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו, והלא הוי עשאאי"ל דאם יזימוהו לנרבע עמנו הייתם תהא הכחשה והזמה ביחד ואין זו הזמה. וסוף דבר תירץ שם התומים לפרש דברי הגמ' מאי דפריך רובע יציל ונרבע יציל, שתמהו כל הראשונים מאי פסוליה דנרבע, ופי' הוא דפסוליה דנרבע הוא משום דהוי שאאי"ל ונפסלה כל העדות כמו שכ' התוס' סנהדרין (מ"א) שאם אחד מן העדים א"א להזימו נפסלו כולם משום נמצא אחד מהן קא"פ ע"כ, ודבריו תמוהים מאד דלא נאמרו דברי התוס' אלא כשנמצא אחד מהם קא"פ בשעת הגדה, דאז חדשו בדבריהם דגם זה מיחשב כנמצא אחד מהם קא"פ, אבל כשפריך בגמ' רובע יציל נרבע יציל, דודאי אין זה כ"א פסול בשעת ראייה, מאי שייך שם גריעותא דעדות שאי אתה יכול להזימה, דכל עיקר ראאי"ל, אין זה כ"א פסול בהגדה ולא בעצם העדות. ודברי התומים תמוהים מאד: