חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן יב
הרשב"א הקשה על דעת הרמב"ם שסובר דהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששים ומחזיקים אותה במגורשת ואע"פ שאין הגט מקוים ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטא גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ שתקנו במקום קיום, וזה תימה שהרי שנינו בכתובות (כ"ב א') אשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידו אין חוששין לו ואפי' בלא קיום אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפ"נ ובפ"נ, ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשבאת לב"ד ותאמר בפ"נ ובפ"נ והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה עכ"ד. וכתב הכסף משנה פ"ז מה' גירושין הלכה כ"ג על זה ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין הגט יוצא מתחת ידה ע"כ. ועוד הקשו דהא הרמב"ם גופי' הביא האי דינא בה' גירושין פ' י"ב וכתב דדוקא באין גט יוצא מתחת ידה אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמנת אף באינו מקוים. ע"כ. הנה במה שנסתפק הראב"ד בכונת דברי הרמב"ם, אם כונתו דלא בעי לומר בפ"נ משום דלא חיישינן לערעור הבעל, או משום דלא בעי קיום כלל אף אם יערער הבעל, משום דאשה עצמה נאמנת על פי דבורה. נראה שהרשב"א פשיטא לי' דכונת הרמב"ם הוא דלא בעי קיום כלל, ולזה מקשה ממשנה דכתובות, דהא חזינן משם דאינה נאמנת אשה להתיר עצמה מאיסורה על ידי דבורה בלבד, והנה בדברי הרמב"ם פ"ז מה' גירושין מבואר שכל מה שהיא בחזקת מגורשת הוא רק עד שיערער הבעל וזה לשון הרמב"ם אבל אם לא התנה עליה ולא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת וכו' ואין חוששין שמא ימצא מזויף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח (המביאו בארץ ישראל מגיד משנה) עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל שאם נחוש בדברים אלו וכיוצא בהן היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלם ואח"כ נתנו או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזויף או שמא שלא לשמו נכתב, וכשם שאון חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה שאין דיני האיסורין כדיני ממונות ע"כ. והנה דברי הרמב"ם צריכים באור במה שכתב שאין דיני האיסורין כדיני ממונות, ולמה לא נחשוש בהם שמא יערער. והנה התוס' כתבו על מה דתנן במתניתין שאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, אבל כל זמן שלא יערער הבעל אנן לא טענינן ליה דמשום עגונא אקילו בה רבנן. ויש להבין בעצם ענין טענינן, מתי טענינן ליתומים וללקוחות שלא בפניו, אם דוקא כשטוענין הם שמא, שמן הדין אין לשמא דין טענה, וחדשו חכמים דטענינן להו ועושים השמא כברי, ועל ידי זה יש לזה דין טענה, או אף בלא שמא דידהו טענינן, דבית דין בעצמם נעשים טוענים ובע"ד. ואם היינו תופסים הצד הראשון לא היה אפשר לטעון גבי גט, דכשאין הבעל לפנינו מי טוען שמא, ומוכח מדברי תוס' אלו, דאף בלא שמא דידהו טענינן להו, מיהו מלשון הר"ן נראה דטענינן רק כשהם טוענים שמא. ועוד תמוהים דברי התוס' דעצם ענין טענינן אינו אלא ענין של טענה דתקנו חכמים לעשות בזה דין טענה, והלא דין טענה אינו אלא בתביעת ממון ודין ודברים, אבל גבי גט דאין זה אלא ענין של איסור, מה שייך בזה דין טענה, ומי הוא הבעלים לטעון, ומה שייך כאן דין טענה, ואין זה אלא ענין של חששא וספק, ומה זה שמדמים התוס' לטענינן שבשאר שטרות. ותמוה מאד. ונראה שזו היא כונת הרמב"ם לומר שאין דיני האיסורין כדיני ממונות, רצה בזה שאין באיסורין דין טענה, וכל עיקר שאנו חוששין לזיוף, אין זה אלא מדין טענה. והנה לפירוש הראב"ד בדעת הרמב"ם שכונתו שאין האשה נאמנת לגמרי אלא שאין אנו חוששים לערעור, יוצא מדברי הרמב"ם שאין דין טענינן גבי גט, ולפירוש הרשב"א שנאמנת האשה לגמרי ואף אם יערער לא מהני, יוצא מדברי הרמב"ם שאין דין טענה בגט, ואף אם יערער הבעל, אין דבריו נקראים טענה, ולזה אין דבריו מתקבלים, שבכל מקום מקבלים דבריו מחמת דין טענה, אבל כיון שגבי גט אין דין טענה, אין מקבלים דבריו, אבל מ"מ דעת תוס' תמוה:
ונראה ע"פ מה שכתבו הראשונים הובא בשו"ע חו"מ סי' ט"ז סעיף ד' האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו וכו' ואם טען זה שבודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ע"כ. ופי' הסמ"ע דהיינו כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ע"כ. ויש להבין דמה ענין היסת יש כאן, דהרי אין כאן עליו שום תביעת ממון, ובבאור הגר"א כתב במקור ויסוד דין זה משום דיש כאן טענה וכפירה, ותמוה לכאורה, דהלא אין כאן טענת וכפירת ממון, ומה זה ענין לכל טענה וכפירה שבכל מקום דמחייב היסת, ומוכרחים אנו להוציא יסוד זה שעצם טענת שטר יש לו דין טענת ממון, שענין של שטר הוא בעצמו ענין של ממון, שלא מטעם החוב בנגבה על ידו, וכל שכן שלא מטעם שווי הנייר, אלא מטעם השטר בעצמו, דמיקרי חפץ שמחייבים שבועה על זה. ולפי זה יתפרשו גם דברי התוס' כן, שאף מטעם עצם התביעה אין כאן גבי גט משום דאין כאן ענין של ממון כי אם ענין של איסור והיתר דלא שייך שם טענה, אבל מ"מ שייך כאן דין טענה על עצם הוצאת השטר, שמה שהיא מוציאה את גיטה הוי כמוציאה שטר עליו, דבזה יש לו דין טענה עליה על הוצאתו את שטרו, ובזה שייך דין טענה ודין טענינן:
ועפ"ז יש להשיג על דברי קצוה"ח סי' שפ"ו שבא לתרץ קושיית התוס' פ' הפרה על הא דאמרינן בגמ' דחמור דבור לר' יהודה קשיא והקשה הר' משה דנימא דבא הכתוב למעט שטרות שנפלו לבור ותירצו דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן ע"כ, והקשה דיקשה עדיין לדעת הרמב"ן דסובר דדינא דגרמי מדאורייתא ותירץ ע"פ דברי התוס' במרובה דדינא דגרמי אינו אלא במקום דראוי לכל העולם כגון במחיצת הכרם ובשטרות דראוי למכור ולגבות לכל העולם אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לשומר. ולפ"ז לדעת הרמב"ם דסובר דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן, נמצא שמדאורייתא גם שטרות אינן ראויין כי אם לו ולא שייך עלייהו דין דגרמי, ולא איצטריך תו למעוטי מקרא עכ"ד, והנה גם בפשטות נראה שאין כונת דברי התוס' בעיקרן משום דראוי למכור, אלא כונתם לחלק, דדוקא גבי שטרות שבאמת ראוי הוא לבעליו, וכל אחד מכל העולם שיש לו שטר יש לו בעלות בשטר שם מיקרי דין דגרמי, אבל גבי שור הנסקל בעצם אין לו דין בעלות, אלא שיש לו עצה להפטר מממון אין זה דינא דגרמי, ומה שהוסיפו בתוס' תיבת למכור, היינו משום דס"ל דקושטא דמילתא הכי הוא. וא"כ אף אם אין מכירת שטרות מדאורייתא ג"כ אתי שפיר תרוצם. אבל לפי דברינו עכשיו נראה התרוץ פשוט יותר, דהא השטר מלבד דין גביה שיש בו, שטר מצד עצמו דין חפץ עליו ממש, וכשמזיק את השטר הוי כמזיק חפץ, אלא שחפץ זה אינו ניזק בידים ממש, אבל מ"מ דין חפץ עליו, והלכך הוי שפיר דין דגרמי, אבל גבי שור הנסקל אין שום דין חפץ עליו. ועל פי זה יש לעיין עוד במה שאמרו בגמ' (דף ג') ולרבא ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא ומשני עד אחד נאמן באיסורין, והנה לפי מה שנתבאר שהשטר יש לו דין תביעה בפני עצמה, מבלעדי הענינים הנשאין ונתנים בו, אלא מצד עצמו יש לו דינא, אם כן אף שהשטר הוא ע"ד דיני או"ה, מ"מ השטר עצמו הלא יש לו דיניו, ומצד השטר שאין לו ענין עם מה שנישא וניתן בו, היה צריך לשני עדים לקיימו שהלא יש לו דין לא פחות משאר עניני ממון הצריכים שני עדים, וגם מלבד זה גם כן יש להקשות, דכיון שהמקשה סובר דצריך קיום בית דין, ובקיום ב"ד הלא ב"ד הם המקיימים ולא העדים, ובית דין הלא אינם מקיימים כי אם בשמעם מפי עדים כשרים כשהם בשנים, אם כן מה זה שתירץ בגמ' עד אחד נאמן באיסורים, מ"מ הלא מצד השטר מצד עצמו, הלא אנו צריכים לשני עדים, ומה יקל לנו מה שנישא וניתן בו דבר קל יותר, שאפשר להאמין בעד אחד, כיון שמצד השטר יש לו דין כזה שצריך לשני עדים, חדא שהשטר בעצמו יש לו דין כמו תביעת ממון, ועוד שצריך לקיום ב"ד, ובית דין אינם יכולים לקיים בעד אחד כו אם בשני עדים, דבעד אחד אין זו קבלת ב"ד. והראיה לזה שהש"ך כתב בסי' קכ"ז שבדינים שעד אחד נאמן באיסורין לא אמרינן שם דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים דזה לא נאמר אלא במקום שמן הדין היה צריך לשנים ושלשה בכמות אלה, אלא שהתורה הקילה, אז אמרינן שהאחד יש לו כח השנים, אבל באיסורין מה שאחד נאמן, אין זה מטעם שנתנה לו התורה כח יותר, אלא שדי בנאמנות כזו, ובודאי שאין שום שם של עדות על זה, ולא שייך לעשות קבלת ב"ד מזה. ומחמת דוחק הקושיות היה נראה, שכשבעי הגמ' לתרץ דעד אחד נאמן באיסורין, חזרה הגמ' מסברת המקשה דמטעם קיום שטרות קאתינן, אלא דיסבור הגמ' השתא דלו דיהא על השטר ערעור, מ"מ נקיים את הדבר מטעם נאמנות על המעשה בעצמו, ואחר כן כשאתי עלה מטעם ר"ל דעצם החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, חזר הגמ' שוב לסברת המקשה דמטעם קיום הוא. והנה הרמב"ם אף שסובר גם הוא שחייב שבועת היסת על תביעת הראות הזכות שבשטר כמו שהובא בב"י סוף סי' ס', מ"מ צריך לומר שיחלק בדין טענה לשבועת היסת, ובדין טענה לנדון דידן ועדיין צ"ע, ובר"ן כתב ג"כ להקשות על דברי התוס' שרצו לומר שיהא גבי גט דין טענינן וכתב ע"ז דממתניתין ליכא למיגמר לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה הוא להנשא ואנן לא מנעינן לה ע"כ, ודבריו צריכים באור, ונראה שזו היא כונתו כמו שהקשינו, דאין זה אלא ענין של איסור והיתר, דאין הבעל, אף אם מערער על הגט, בא מכח תביעת ממון, דאין כאן תביעת ממון, אלא ערעור של איסור והיתר, ואין שייך לזה דין טענה, ולא שייך תקנת טענינן. שאין זה אלא ענין של טענה דשייך רק גבי ממון:
ויש עוד לפרש דברי התוס' באופן אחר, שחולקים עם הרמב"ם ור"ן בעצם יסוד דין טענינן מה הוא, אם הוי ענין של טענה, או תקנת ב"ד שלא יצא דבר מעוות, וזה שייך בין גבי ממון ובין גבי איסור והיתר, והנה בחו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ד גבי מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ואם לקח הרי הוא בחזקתו דטוענים ללוקח כתב הט"ז שנראה לו דאין טוענים ללוקח אלא במקום שאם היה כאן המוכר היה נוטל בטענת לקחתיה בלבד, אבל במקום שגם המוכר היה צריך להביא ראיה דוקא, ולא היה נאמן בטענה בלבד, אין טוענים גם ללוקח, ע"כ, והדבר פשוט בסברא, דכיון דאתינן עלה מטעם טוענים ללוקח ואין זה אלא דין טענה, אם כן במקום שאין טענה מועלת אם כן מה יתרון שנטעון בשביל הלוקח, הלא אין די בטענה בלבד לפסוק הדין לזכותו. ומסקנת דברי הט"ז דזה שלא כדברי הסמ"ע שכתב אף בגורן ובורסקי טוענים ללוקח, אף דקיי"ל דאין חזקה לנזקין, ואילו היה המוכר כאן לא היה זוכה בדין בטענתו, מ"מ כיון שאלו היה המוכר מביא ראיה היה זוכה, טענינן ללוקח וזוכה כמו שהיה המוכר מביא ראיה. ונראה מדברי הסמ"ע שאין דין טוענים ללוקח בא מכח דין טענה, שהרי אף במקום שאין טענה מועלת גם כן טוענים ללוקח, אלא על כרחנו צריכים לומר, שזו היא תקנה מיוחדת להפוך בזכות מי שאינו בפנינו כל מה שיכולים ולשמור שלא יצא הדבר מעוות, וכיון שזו היא תקנת טוענים ללוקח וטוענים ליורשים, אם כן אף בעניני איסור והיתר ובשאר דינים שאינם של ממון, ג"כ נטעון שלא יצא דבר מעוות, ונוכל לטעון גם גבי גט ועדיין הדבר צריך תלמוד: