אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן יא

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן יא

סימן י

א

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. ואמרינן הטעם משום דאין עדים מצויין לקיימו ותקנו רבנן דתועיל אמירת השליח משום קיום ולזה צריך ליתן לה בפני ג' ככל קיום שטרות דצריך ב"ד. והנה בכל קיום שטרות אחר קיום העדים כותבים הב"ד שנתקיים בפניהם הנפק לראי' שנתקיים והוא מעשה ב"ד, ובדין זה של בפ"נ לא מצינו שיכתבו אלו הג' שבפניהם אמר השליח בפ"נ הנפק לקיים האמירה, כדי שלא יוצרכו לחפש אחר עדים ששמעו האמירה, אם יערער הבעל. ובעיקרו של דבר צ"ע בכ"מ שאומר בפ"נ אם יבוא אח"כ הבעל ויערער אם צריכים לחפש אחר עדים ששמעו האמירה או שנסמוך על החזקה שמסתמא נעשה הדבר כתקון חכמים:

ובתוס' ד"ה דאתיוהו בי תרי הקשו על רש"י שפירש דלמ"ד משום דאין עדים מצויין לקיימו הרי עדים מצויין לקיימו וכי אטו בכיפי תלי להו ולכן פירשו דאתיוה בי תרי ואמרו שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים וכו' ע"ש:

ויש להבין ומה נעשה אם יבוא אח"כ הבעל ויערער הלא נצרך לחפש אחר הבי תרי שלוחים שיעידו לפני ב"ד על זה שהבעל שלחם, וא"כ מאי אולמי' תירוץ התוס' מתירוץ רש"י ומה זה שהקשו על רש"י וכי בכיפי שגם עליהם יקשה. וביותר יקשה אם נסבור דלא כדברי הנו"ב דבעינן בכ"מ גירושין בב"ד, א"כ לא נודע הדבר עדיין כלל ויכול הבעל לערער ונוכרח לחפש אחר הבי תרי ותשוב הקושיא וכי בכיפי תלי להו:

ונראה לפרש דבריהם דלפי פירושם לא שייך לתקן שיאמרו בפ"נ כיון שלפי הדברים כמו שהוא עכשיו אין כאן לא חשש ולא לעז של זיוף, ואף כי אחר שישתכח הדבר יהי' לעז, מ"מ כיון שלפי הדברים של עכשיו אין כאן לעז לא שייך לתקן. וביחוד לפי מה שכ' דאף כשיאמר בפ"נ נוכרח אח"כ כשיערער הבעל לברר שאמר בפ"נ א"כ מה לי אם נברר דאתיוה בי תרי או אם נברר שאמר בפ"נ. אבל לפי דברי רש"י שאין צריך קיום עכשיו מפני שנוכל לקיים אח"כ ע"ז הקשו שפיר שאפשר שאח"כ לא נוכל לקיים מפני שילכו. ואף שבעצם הדבר אין נפקותא דסוף סוף נוכרח לחפש אחר האדם, מ"מ פי' רש"י קשה דלא שייך לומר בזה הרי עדים מצויין לקיימו שהרי שמא ילכו והילכך הקשו וכי בכיפי תלי להו:

ועיין בסי' קמ"ב בפ"ת ס"ק ד' בשם תשובת הרדב"ז וז"ל עוד אני אומר שאם חתימת עדי הגט ניכרת לאותם שמתגרשת בפניהם אצ"ל בפ"נ שהרי הם הם עדי הקיום וה"ה עדי הגירושין, ע"כ. נראה מזה שאם בשעת מעשה אין חשש אצ"ל בפ"נ:

מיהו לכאורה דברי הרדב"ז הם שלא לפי דברי רש"י שכתב דוקא ששניהם שלוחים אצ"ל אז בפ"נ אבל אם אחרים מן השוק רואים ומכירים לא מהני, ומה לי אם עדי הגרושין מכירים חתימת ידי העדים. ומ"מ נ"ל דיתיישב אף לפי שיטת רש"י ז"ל דעיקר יסוד דברי רש"י הוא שאם במקרה לא שייך כאן לחשוש, מ"מ כיון שתקנו חכמים לומר בפ"נ לא פלוג רבנן, ורק במקום שעצם דבר הגירושין מצד עצמם הם כאלו שלא שייך שם חשש ערעור ולעז אז אצ"ל בפ"נ, הילכך בין שהנותנים דהיינו שלוחי הולכה מכירים ח"י העדים או העדי גירושין שהם מקיימי הגירושין מכירים, כ"ז נקרא שמצד עצם הגירושין אין כאן חשש ערעור ואצ"ל בפ"נ. ויש לי להביא ראי' דבאמירת בפ"נ אין כותבים הנפק מהא דהוה ס"ד דגמרא לפי פירוש התוס' בלשון א' דמה דאתי בעל ומערער ופסיל לי' היינו פסול ממש, וא"כ לפ"ז בודאי אין כותבין הנפק כיון שיכול הקיום להתבטל ע"י ערעור הבעל בודאי לא שייך למיכתב שהרי הקיום עוד תלוי ועומד, ואף שלפי מסקנת הגמ' לא תתבטל אמירת השליח מפני ערעור הבעל, אבל מ"מ בדין כתיבת הנפק לא מצינו שתהי' מחלוקת בגמ' בין הס"ד ובין המסקנא:

ועוד יש להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ב דשליח הולכה שעושה שליח עושה שליח ואומר בפ"נ והשליח הב' כשמוסר את הגט אומר שליח ב"ד אני ואי נימא דבאמירת בפ"נ כותבים הנפק א"כ כשיוצא מתחת יד השליח הראשון ואמר בפ"נ כבר כתבו הנפק, ולמה צריך השליח הב' לומר שליח ב"ד אני, שהרי בידו גט מקויים ואין כאן חשש ערעור, אלא ודאי דלא כתבינן הנפק על אמירת בפ"נ. ובודאי דבר זה טעמא בעי:

והנראה בזה דאף שנתנו חכמים כח נאמנות להשליח כשאומר בפ"נ לקיים חתימת העדים, בכ"ז אין כאן דין הקיום שבכ"מ, דבכ"מ כשב"ד מקבלים עדות מפי שנים שהן הן חתימת ידי העדים, הוי ככל דין שהדיינים מקבלים עדות ואח"כ דנים הדיינים את הדין וגומרים את הדין בלא אמצעיות העדים, כי אם ע"י מה שיצא אצלם בירור הדין, אבל בדין של בפ"נ אין הדיינים יכולים לדון בזה ולגמור דין בו רק על פי שנים עדים יקום דבר, ומה שהאמינו חכמים להשליח הוא רק נאמנות דידי', אבל שהב"ד יהי' להם כח בזה, לזה צריכים אנו לשני עדים. נמצא שבכל קיום שטר בין העדים ובין הדיינים הם בכלל הקיום, אבל גבי אמירת בפ"נ רק השליח הוא המקיים אבל הב"ד אינם בכלל הקיום, והילכך אינם יכולים לכתוב הנפק, כי אין להם דין ב"ד לזה. ומה שצריך ב"ד לאמירת בפ"נ, הוא רק כדי ליתן לאמירתו דין של קיום שטרות, אבל הב"ד עצמם אינם בכלל קיים:

ובזה נראה ליישב ולבאר מה שאמר ר"א בריש פ"ב שאם אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו פסול אפילו אומר אני הוא עד שני מאי טעמא או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והקשו בתוס' וא"ת מי איכא מידי דאילו אמר בפ"נ כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול ע"כ, ולפי האמור יתבאר כיון דבפני נחתם אין זה ענין של ב"ד כ"א נאמנות השליח בעצמו ואני הוא עד שני הוא ענין של ב"ד שכשר בכל השטרות ולכן אין יכולות שתי ההגדות להצטרף שאינם מענין אחד. ואי יקשה א"כ גם באומרים שנים מכירים אנו חתימת יד שני אמאי כשר, לק"מ דנהי דאינם יכולים להצטרף להיות שני הדברים כפסק ב"ד אבל מ"מ יכולים להצטרף להועיל מטעם תקנת חכמים דלא גרע קיום גמור מתק"ח והילכך מצטרפים שניהם להועיל מטעם תק"ח, אבל באומר אני הוא עד שני אין זה הגדה על כתב ידו דאילו כן הי' צריך לשני עדים על כתב ידו ומועיל רק מטעם על מנה שבשטר הן מעידין וכן כאן על מעשה הגירושין הוא מעיד, וכיון שאין כאן על החתימה השנית רק עד אחד והאמירה בפ"נ אינה כלום לגבי דין ב"ד, נמצא שאין כאן דין ב"ד כלל שאין ב"ד מקבלים אחד כלל לגבי עיקר הגדת גירושין ואין כאן קיום ב"ד על החתימה השנית, דבשלמא אם בפני נחתם הי' ג"כ מועיל מדין קיום ב"ד אז הי' לנו בזה על שתי החתימות והיו מצטרפים העד שבשטר המקויים והעד שבע"פ האומר אני הוא עד שני להועיל מטעם מנה שבשטר והי' מועיל אבל לפי האמור אין ההגדות מצטרפות. אבל כשאומרים שנים מכירים אנו חתימת יד האחד, נמצא שחתימתו של זה כבר נתקיימה בב"ד ומצטרף הקיום להועיל מטעם תק"ח:

והנה אולי יש לצדד עוד דבאמר בפ"נ ובא אח"כ הבעל וערער לא בעינן להביא ראי' שאמר בפ"נ אלא סמכינן על חזקה דמסתמא נעשה כהוגן וכדין ובודאי אמר בפ"נ. וראיתי בשע"י שכתב לבאר השיטות דסברי דבעדי חתימה בעינן אף עדי מסירה לר"א אלא דאמרינן דבודאי נעשה כדין ובודאי הי' עדי מסירה וכתב שבכמה מקומות סמכינן אחזקה זו וכגון הא דאמרינן סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וסמכינן דמסתמא נעשה כדין וכן מה שכתב הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין דלא חיישינן שמא ביטל הבעל את הגט, ע"כ. ולפי זה היינו יכולים לומר גם כאן בפ"נ שמסתמא נעשה כדין ומסתמא אמר בפ"נ:

אלא שלפי מה שכתב אח"כ בדעת הרי"ף שחולק על שיטות הנ"ל דלר"א עדי חתימה הוויין במקום עדי מסירה משום דס"ל דבמקום דבעינן עדים אם לא נשמע בפירוש דבריהם ונסמוך על ענין חזקות שמסתמא אומרים כהוגן איכא חסרון בעיקר הגדה וכו' ואם נסמוך על שמסתמא בהכשר נעשה הוא השערה בעלמא בלא ראי' וידיעה, ע"כ. ולפ"ז גם בפ"נ כיון שהוא דין עדות לא נוכל לסמוך על חזקה שמסתמא בהכשר נעשה. ואולי שונה הוא דין בפ"נ דכיון שלא הצריכו חכמים כאן דין עדות גמורה בשני עדים נוכל לסמוך גם על חזקה שמסתמא בהכשר נעשה:

מיהו עיקר דבריו בעדי מסירה אינם מובנים דהא עדי מסירה לא בעינן שיודע על ידם מעשה הגירושין ולא בעינן עדי מסירה רק לקיום וכיון שע"י חזקה של ודאי דהכשר נעשה אנו יודעים שנמסר בעדי מסירה אמאי לא יועיל וכמו בכ"מ דאמרינן שמסתמא בהכשר נעשה ומועיל כ"כ כאן. ויוצא לנו לפ"ז שגם בשליח המביא גט ממדינת הים אם יבוא הבעל ויערער נוכל לסמוך על החזקה שמסתמא בהכשר נעשה:

אבל מ"מ נראה דכאן לא שייך לומר חזקה זו דכיון שאנו חוששים לזיוף וממילא לא ראה השליח את החתימה וא"כ אפשר שמשום הכי לא אמר ודוקא במקום שאנו יודעים שהדבר אמת שייך לומר שכיון שהדבר נעשה להיות כדין מסתמא נעשה בהכשר וכדין. ולפום ריהטא צ"ע כיון שאנו חושדין לשליח שהביא גט מזויף והבעל לא שלחו א"כ איך נוכל לסמוך על אמירתו בפ"נ משום דלא מרע נפשי' ומידק דייק מאי אולמי' דאמירה מהבאת הגט והוא יודע שהוא מזוייף אם מרע נפשי' בהבאת הגט ירע נפשי' גם באמירת בפ"נ ויעיד שקר, ואולי מה שנעשה בב"ד חמיר לי' טפי:

ובדבר השאלה אם יערער הבעל איך יבורר הדבר שהרי השומעים מן השליח לא יוכלו להעיד דהוי עד מפי עד והשליח עצמו ג"כ אינו נאמן אח"כ דהוי כחד שלא בשעת גירושין נראה דכיון דהוחזק הדבר דהשליח אמר בפ"נ דהג' מפקי לקלא ואם יאמר הבעל שהגט מזויף אין זה ערעור שהרי אינו מערער על מה שהוחזק אצלנו ואם יערער שלא אמר השליח בפ"נ אין זה בכלל ערעור שהרי ערעור זה לא שייך אל הבעל וכי עליו לדעת אם אמר בפ"נ או לא ואין זה ענינו של הבעל ואין על הבעל לערער כ"א על נתינת כחו כגון מזויף לומר שלא נתן כמו בזה אבל כגון דא שיאמר שלא אמר השליח בפ"נ אין זה בכלל ערעור. ולפי זה יוצא לנו ענין חדש שאין צריכים להנפק גבי אמירת השליח בפ"נ דבלא זה לא יוכל הבעל לערער:

ב

בגמ' גיטין (ג' ע"א) בתוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך כתבו דבשני יוסף בן שמעון צריכים ע"מ שידעו שעשאו הבעל שליח וכתב רע"א ז"ל לא ידעתי מאין פסיקא להו זה וכו' דכמו שאין צריכים לידע גבי שני גיטין שנתערבו באיזה גט מתגרשת זאת ה"נ אין צריכים שידעו שהוא שליח הבעל והם רק עדים שהאיש הזה מסר גט לאשה ואומר שהבעל שלחו ואין עליהם לחקור הדין אם נאמן השליח ע"ז דזהו מוטל על הב"ד לחוד וכמו בשליח קבלה דאין צריכים העדי מסירה לידע שהוא שלוחה רק שהיא מבררת אח"כ בב"ד שעשאתו שליח קבלה והרי משנה ערוכה דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' שיאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קבל. הרי לן דהע"מ אינם צריכים שידעו מהאמירה וכו' ה"נ כאן בשני יוסף בן שמעון, עכת"ד. והנה קושייתו מב' גיטין שנתערבו לכאורה אין הנדון דומה דשם הרי יודעים הע"מ שמתגרשת עכשיו, ואם שאינם יודעים באיזה גט, אבל מ"מ רואים את החלות, אבל בשני יוסף בן שמעון אינם יודעים כלל אם כאן יש חלות גירושין כיון שאפשר שאינו שליח של הבעל:

גם מה שהביא הגרע"א ראי' דלא בעינן שידעו הע"מ שעשאו הבעל או שעשאתו האשה שליח מהמשנה דשנים אומרים בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל, לכאורה הדברים צריכים באור דהא אפשר שהע"מ יודעים שנעשה שליח לקבלה ע"י העדי אמירה שהעידו לפניהם והילכך יכולים להיות עדי גירושין, ומ"מ להעיד בפני ב"ד אינם יכולים הע"מ על המינוי משום דהוי עד מפי עד, וליכא לפ"ז ראי' מן המשנה כלל לזה:

והנה אם היו שומעים מפי עדי האמירה שלא בב"ד אין זה כלום דהגדה שלא בב"ד לא הוי הגדה אבל מ"מ הא אפשר לאוקמי ששמעו שהעידו בב"ד וביחוד יקשה לדברי הנו"ב דס"ל דכל מסירת גט צריך ב"ד בודאי אפשר לאוקמי ששמעו הע"מ שהעידו העדי אמירה בב"ד על מינוי השליח, ויכולים להיות ע"מ מפני שיודעים שעשאו הבעל שליח:

והי' אפשר להסביר דברי הרע"א דאם נסבור כדברי התוס' דצריך שידעו הע"מ שעשאו הבעל שליח א"כ לפ"ז צריכים העדים להיות עדי קיום החלות ולא סגי מה שיהיו עדי הפעולה. והנה זה כלל מונח בדברי האחרונים שענין עדי קיום הוא עדות במה שיכולים לברר אח"כ את הדבר כשיוצרך בזה מתהוה הקיום ואם הוא באופן כזה שאינם יכולים לברר את הדבר אין נעשים עדי קיום. ולפ"ז כיון שהעדי קבלה אינם יכולים להעיד ולברר את חלות הגירושין איך יוכלו להעשות עדי קיום החלות. דבשלמא אם הוה סגי בדין ע"מ שיהיו עדים על פעולת המסירה הי' מהני כיון שזה יוכלו להעיד אבל קיום החלות כיון שאינם יכולים להעיד ע"ז בב"ד ואינם יכולים לבררו איך יוכל להעשות ע"ז עדי קיום, וע"כ מוכרחים אנו לומר שאין צריך כלל שיהיו ע"מ יודעים אם עשאו הבעל שליח ואינם כלל עדים ע"ז. אבל מ"מ נראה ליישב דברי התוס' דהנה מה שאנו צריכים בדבר שבערוה או בדבר שבממון לשני עדים הוא רק בדין ב"ד שאין ב"ד מחייבים או פוטרים מתירים ואוסרים עד שיקבלו עדות של שנים אבל לגבי ידיעת האדם אם בא אחד ומספר לנו דבר אנו מחזיקים דבריו לדברי אמת ומחזיקים כך את הדבר, דרק בעכו"ם אנו צריכים שיהא מסיח לפי תומו ואין אנו צריכים בזה לגדר של עדות שנים. וראי' לזה נראה מדברי הרמב"ם שכתב דין מחודש שאף שאין ע"א נאמן למלקות מ"מ אם העיד ע"א לאיסור שנאמן לזה, הוחזק הדבר שהוא כן ע"י הע"א ואם עבר ע"ז האיסור לוקה אח"כ ע"י החזקה ע"י הע"א. והי' אפשר לחקור בזה אם זו החזקה מוחזקת לנו מפני שהע"א הי' נאמן מצד הדין, או אפשר שאין זו החזקה מכח הדין נאמנות אבל מכח המציאות, שכיון שאחד אמר שהדבר כן נעשה הדבר מוחזק אצל בני אדם ולוקה על זו החזקה. והנראה בזה ששני הצדדין הם מחזיקים, בין שהוא נאמן מכח הדין ובין שהוא רק במציאות אצל בני אדם ושלא מדין נאמנות:

ובזה יתיישבו היטב דברי התוס' שאף התוס' לא סברי שצריכים להיות העדים עדי החלות, ורק שצריכים להיות עדי פעולת הגירושין ולדעת שהיא פעולה גמורה, עד שמצד פעולתה יכולה לחול, ולידיעה וראי' זו מספיק לנו מה שיודעים ע"י אמירתו של שליח, שליח אני, שהרי נאמן הוא אצל בני אדם, ודברי השליח מקובלים הם אצלם לידיעה גמורה. וראי' לזה שהרי אם בא אדם ואומר לנו דבר, אף שמכח הדין אין לנו להאמין בדבריו מ"מ נעשה מוחזק אצלנו ע"י זה ונעשה הדבר ידוע לנו גם מכח הדין, ומי האמין לו בפעם הראשון, וע"כ צריכים אנו לומר, שמלבד שורת הדין שלא האמינו ב"ד לדבריו, התקבלו דבריו אצל כל העולם והוחזקו שהם כן וע"י זה מתחייב אח"כ גם בדין. והילכך לגבי ידיעת פעולת הגירושין תספיק לנו ידיעה כזו שאמר שליח אני. ולזה מקשים התוס' כיון דלא תנן במתני' שצריך השליח לומר, שליח של יוסף בן שמעון פלוני אני, א"כ אף ידיעה מפי השליח אינם יודעים שעשאו בעל אשה זו שליח. וזה שלא כדברי המפרשים בדברי התוס' שצריכים עדי מסירה שידעו וכאן אינם יודעים מפני שבזה אינו נאמן השליח, שלפ"ד אין אנו צריכים בזה לנאמנותו, ורק לידיעת הדברים מפיו אנו צריכים. אבל העיקר, מפני שלא הוזכר במתני' שיאמר זה:

ובתורת גיטין מסיק בביאור דברי התוס' דלחשש זה שמא יב"ש אחר הוא שמסר לו דהוא חשש דאורייתא ודאי דאין השליח נאמן. ולכאורה לפ"ד שאף בלי נאמנות מן הדין ג"כ הויא ידיעה כיון שמקובל הוא אצל השומעים א"כ לפ"ד התו"ג שהשליח אמר שהוא שלוחו של יוסף בן שמעון זה הלא יודעים העדים ידיעה מספקת שעשאו הבעל שליח:

והנראה בזה שאין ידיעה כזו מספקת כ"א במקום שאין דנים בזה משורת הדין ואין הדין פוסק להיפך, אבל כשיש כאן גם חקירה בדין ואנו צריכים לפסוק להיפך מהמקובל אצלנו וממה שאנו מחזיקים בטלה חזקתנו ולא נוכל להחזיק כפי הנראה לנו, והילכך גבי בפ"נ שהוא ענין של קיום ב"ד ובדין ב"ד אין השליח נאמן כמ"ש התו"ג הילכך גם אצלנו אין דברי השליח מקובלים והוי כמו שלא ידעו העדים, שהרי ב"ד פסקו שאינו נאמן, אבל גבי התקבל לי גיטי דלא איירי בחו"ל ואין הדבר נגמר ע"פ ב"ד וכשמקבל ע"פ ע"מ עדיין אין צריך לדון עליו ואין לנו דין בזה שלא להאמינו ובעדים הלא מאמינים לו הוי שפיר כמו שידעו העדים שעשאתו האשה שליח:

וע"פ דברים אלו יש לבאר דברי הש"ש ו' פ' י"א שכתב לבאר דברי הרמב"ם באמר כהן אני אינו נאמן להעלות אותו לכהונה ואם נטמא או נשא פסולה לוקה אבל היא אינה לוקה וע"כ איירי בהוחזק ל' יום ואמאי אינו לוקה ומ"ש מהוחזקו שניהם לאיש ואשה. ותירץ לחלק דבהוחזקו לאיש ואשה שאמר זו אשתי סוקלין על ידו משום דהוחזקו לכל העולם אבל באמר כהן אני כיון שלא הוחזקו לכל העולם שהרי לא האמינתו ורק דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אינו לוקה רק הוא ע"כ. ובשערי יושר נתקשה בדבריו הרבה, ולפ"ד יבואר דהנה באמר זאת אשתי מן הדין ג"כ ודאי דאינו נאמן שהרי אין בדבר שבערוה פחות מבשנים אלא כיון שאמר זאת אשתי נתקבלו דבריו אצלנו שלא מן הדין והוחזק ע"י זה לאיש ואשה מה שאינו נוגע לדין אל מה שנוגע גם לדין. אבל באמר כהן אני שאין הדבר נוגע אלא לדין כיון שנפסק הדין שלא להאמינו לא שייך לומר שיוחזק לכהן ע"י מה שנתקבלו דבריו אצלנו כיון שנפסק הדין שלא להאמינו אין דבריו מתקבלים אצלנו. ורק לגבי נפשי' כיון שנפסק הדין להאמינו לגבי נפשי' לפי מה שביאר הקצוה"ח, שחתיכה דאיסורא היא מטעם נאמנות ולא מטעם נדר, וכיון שהדין מאמינו בזה נעשה מוחזק לגבי נפשי' ע"י זה שאנו מאמינים לו בזה:

ונ"ל לבאר דברי התוס' יבמות (מ"ז ע"א) ד"ה במוחזק לך שכתבו שמי שאמר ישראל אני ולא הכרנוהו עד עתה יש לו כל דיני ישראל. וגם בלא סברת רוב רצו התוס' לומר כן. וכאן לא שייך לומר שע"י נאמנותו נעשה מוחזק בזה שהרי כיון שאנו מספקים אותו בעכו"ם לא שייך להאמינו שאין נאמנות לעכו"ם, אלא ע"כ שכיון שבא ואמר ישראל אני מקובלים דבריו שלא מדין נאמנות אלא מצד נאמנותו אצל בני אדם וממילא נעשה מוחזק ע"י זה ויש לו כל דיני ישראל ע"י זה. וזה נ"ל גם בבאור דברי ההפלאה שכתב ליישב קושיית התוס' כתובות סוף פ"ק על מה שאמרו רוב ישראל ישראל והא אין הולכים בממון אחר הרוב וכתב בהפלאה לתרץ שכיון שנאמן לכל הדינים נחשב ישראל גם לזה, ע"כ. והנה אם נפרש הדברים כפשוטן שכיון שנאמן לזה נאמן גם לממון שא"א לנו לחלק יקשה ע"ז מדברי התוס' בכורות גבי בכור שמצד רוב נחשב השה לבכור ליקדש בגיזה ועבודה ומ"מ אינו נותן לכהן משום דאין הולכים בממון אחר הרוב ושם בודאי תלוי זה בזה ומ"מ מחלקינן הדינים וכ"ש כאן שנוכל לומר שלגבי זה הוי ישראל ולגבי ממון שיהי' ספק. וע"כ צ"ל בדעת ההפלאה משום דהוי מוחזק, וגם ע"ז יקשה כיון שאנו דנים על כל הדינים יחד לא שייך לומר הוחזק כיון שבתחלת ספקתנו דננו ע"ז שאינו ישראל לגבי ממון וכמו גבי בכור דלא מחזיקינן לבכור לגבי ממון וצ"ל משום דבתחילת מציאתנו את התנוק לא באנו בזה מדין רוב כ"א לפי המקובל במציאות אצל בני אדם וע"י זה הוחזק עד שלא באנו לחקור שום דין, ומזה ראי' שגם ע"פ המציאות אצל בני אדם אמרינן שהוחזק:

וכן יש להביא ראי' ממקור דין הרמב"ם מהירושלמי קדושין דילפינן דין חזקה ממכה אביו ואמו דהורגים אותו ע"פ חזקה דאביו הוא, והירושלמי ע"כ לא ס"ל דמטעם רוב הוא דאי ס"ל דהוא מטעם רוב א"כ אין ראי' לחזקה (והי' אפשר לומר טעם הירושלמי דלא ס"ל רוב בזה משום דכיון דמסקינן בגמרין לדחות האוקימתא דחבושין בבית האסורים משום דאין אפוטרופוס לעריות, ואית לי' להירושלמי דמטעם זה גם רוב אין כאן וכיון דאין כאן רוב איך הוחזק לאביו, אלא ודאי דאמרינן הוחזק מפי המציאות אצל ב"א אף שלא מן הדין:

ובעיקר דברי הגרע"א שרצה להעמיס בדברי התוס' דאית להו שעדי קיום צריכים להיות בכ"מ עדי החלות יש לשאול מדברי התוס' גבי נפאתא וכתבו תפאתא שחקרו באם יש ספק אם נעשה כתקון הגט אם מיקרי עשו שליחותן אלמא דחל הגט ע"פ ספק והא לא הוין עדי החלות והתוס' הא ס"ל דדוקא עדי מסירה בעינן. וכן יש לעיין מסוגיית הגמ' דשמא במי מלין כתבו אלמא שחל הגט ע"פ ספק ואמאי הא לא ידעו את החלות ולא יוכלו להעיד על החלות וע"כ דלא צריכים רק להעיד על פעולת הגירושין אם יודעים רק שהוא המגרש והיא המתגרשת. וצ"ע:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה