חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן י
מה שפירש רש"י גבי דרוש אחיך אותו, שצריך לדרוש אותו אם רמאי הוא אם לאו מאי לאו בסימנים לא בעדים, ופי' רש"י שיביא עדים שהאבידה היא שלו, והקשה בעל המאור ע"ז, דבעדים שהאבידה היא שלו, בלא האי קר ידעינן משמלה שיש לה תובעין והיינו בעדים, ולכך פירש הוא. שמשמלה הוה ידעינן דבעדים המעידים על האבידה מחזיר, ומהאי קרא דעד דרוש אחיך ידעינן שכשיש עדים המעידים על האובד דלאו רמאי הוא ולא משני בדבורי' מחזירים לו בלא עדים ע"י הכרתו בטב"ע כדין צורבא מרבנן ע"כ. ונראה מדברי בעה"מ אלו שהפסוק דעד דרוש אחיך בא להקל עליו, שלא להצריכו עדים המעידים על האבידה, ודבר זה תמוה שמשמעות הכתוב הוא להחמיר, שלא להחזיר לו בלא דרישה, ולפ"ז י"ל שרש"י יפרש שלא כדברי הבעה"מ, אלא שהפסוק בא להחמיר, והשתא ניחא שפיר שמשמלה לא ידעינן אלא שיש לו תובעין, ואפשר שתובעו אף בלא עדים ובלא סימנים אלא ע"פ טב"ע דדבר זה מהני שפיר, דהא חזינן דלצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע, אלמא שמעיקר הדין נאמן המוצא לומר שמכיר בטב"ע ששלו הוא, דזה לא מצינו בשום דין לחלק בנאמנות בין ע"ה לת"ח, וזה הוא שחדשה התורה בפסוק זה של דרוש אחיך אותו, שצריך לדרוש אם הוא רמאי או נאמן, ומצד פסוק זה הוא דלא מהדרינן לע"ה, מפני שחסרה לנו הדרישה. ואין כונת רש"י לפרש שהתורה צותה שהדרישה תהי' בעדי אבידה עצמה, שזה ודאי שהדרישה היא לברר נאמנות האדם, אלא שרש"י מפרש, שכאן שהיתה השאלה בגמ' מאי לאו בסימנים, אלמא שהגמ' שקיל וטרי לדעת, מה הוא האופן שמחזירין אף למי שאינו יכול לברר נאמנותו, וזה פשוט לגמ'. שאף למי שאינו יכול לברר נאמנותו מחזירין באיזה אופן שהוא, ולא שללה התורה ממנו האפשריות להשיג אבידתו, ורצו בגמ' לומר שבסימנים מחזירין לע"ה, וא"כ כשהיתה התשובה בגמ' לא בעדים, ג"כ כונת הגמ', שבזה מחזירים אף לאינו נאמן, וא"כ ע"כ כונת האומר לא בעדים לומר שבעדים המכירים את האבידה מחזירים אף לאינו נאמן:
והנה אף שיש לפרש שלא כדברי הבעה"מ שמפרש שהפסוק בא להקל, אולם אף אם רש"י יפרש ג"כ את הפסוק דעד דרוש להקל, ונפרש ג"כ שהפסוק מכוין לעדי אבידה, ג"כ ניחא ולק"מ משמלה, דמשמלה בלבד הוה מפרשינן דבעדים היינו בדין עדים ממש ככל דיני ממונות שבעינן שיגידו הגדתם בב"ד ואם לאו אין בהגדתם כלום, וה"נ באבידה לא הוה מחזיר אבידה כ"א כשהיו העדים מעידים בב"ד דבלא זה אין יכול לסמוך עליהם, אבל ע"י הפסוק הזה מתחדש לנו שבדרישה בלבד סגי, ודרישה ודאי אף שלא בב"ד ובלא תנאי הגדת ב"ד ג"כ מהני, וכמו כשבאים להעיד על נאמנות האובד, דזה מיקרי ג"כ דרישה אף לדברי רש"י, וראי' מאבוה דר"פ, ושם נראה פשוט דלא בעינן הגדה בב"ד ושיהא כל תנאי עדים בב"ד שהרי אין סומכים על פיהם להוציא ממון על פיהם, שהרי אין מעידים כלום על הממון, וגם אין פועלים כלום להכשיר את האדם הזה, שהרי בלא"ה יש לו חזקת כשרות, אלא שאנו מקיימים על פיהם מצות דרישה שחדשה לנו התורה כאן, שע"י זה אנו מחלקים כאן בין ע"ה לת"ח, מה שלא נראה בכל התורה כולה, וא"כ כיון שאין כאן עדות הפועלת בכלום וא"כ ודאי דאין כאן דין הגדה בדין זה של ברור האדם אם רמאי הוא אם לאו. וכיון שכן, אם נפרש כדברי הבעה"מ בכונת רש"י שמפרש שפסוק זה בא לחדש, שלא יחזירו האבידה כ"א ע"י עדים ודבר זה מן הפסוק ידעינן לי', ודאי שלא נצטרך בזה דין עדים בב"ד כבכל מקום, כמו דלא בעינן בדין השני של דרישה הנלמד מפסוק זה עצמו, והיינו ברור האדם אם רמאי הוא אם לאו, אבל לדעתינו, אין דין זה של עדי אבידה נלמד מן המקרא, כ"א מעצמו הוא נדון:
ומה שקשה לי עוד בנדון הזה, מה שהביא הבעה"מ פי' ר"ש דמאי דקאמר לא בעדים למי שאינו נאמן, ולנאמן בסימן מובהק, וזהו שנדרוש אם רמאי הוא וניתן לו בעדים, ואם לאו, וניתן לו בסימן מובהק, וזהו לפי מה שמפרשים הם לא בעדים. שזה נלמד מן המקרא הזה, והיכן מפורש הוא בקרא, ולזה הוצרכו לומר דאם רמאי הוא בעדים, וזו היא כונת המקרא עד שתדרשהו אם רמאי הוא, שאז תצריכוהו ברור יותר גדול. והקשה הבעה"מ דלא מצינו הפרש בין עדים לסימן מובהק. ונראה בכונתו, שסימן מובהק הוא מכח אנן סהדי הוא, א"כ מה בין עדים לאנן סהדי שניהם מדין עדות הם, א"כ אין לנו לחלק בין זה לזה. אבל באמת בלא"ה קשה, אף אם נאמר שסימן מובהק לאו מדין עדים הוא, מ"מ למה נחלק בין רמאי לאינו רמאי, כשהוא בא לפנינו ומביא סימנים מובהקים, וכי מה נוכל לחשוש כאן לרמאות, אף שנאמר שסימן מובהק גרוע מעדים, היינו לענין דין הדברים שניתן לזה דין נאמנות כמו לזה, לא יהבינן לי', אבל במציאות הדברים, לענין משקר, הלא בסימן מובהק ג"כ נפק מספק זה שנחשדו למשקר. ודבר זה תמוה מאד, וצריכה רבה:
ובמה שכן שדרישת הרמאי, שמחייבת עדי אבידה, לא בעינן שתהא הגדה בב"ד, שענין של דרישה מתקיים בדרישת העדים בלבד, אף שלא בב"ד, לפ"ז נאמר עוד שאף לפי דברי הבעה"מ שס"ל שהדרישה בעדים היא להתברר אם איש נאמן או רמאי הוא בכלל שלא לגבי אבידה זו בלבד, אלא אי איניש משני דיבורי' הוא אם לאו, גם לפי פי' זה אין הדרישה צריכה להיות בב"ד, אלא אם הגידו העדים שלאו רמאי הוא מספיק הוא להחזיר האבידה, אף שלא היה כאן ב"ד. וגם לרש"י הלא גם פירוש זה ג"כ אמתי, שיש אופן שצריך לדרוש על עצם האדם כמו באבוה דר"פ, וגם לדידי' אין צריך דרישה בב"ד. ונאמר, שזו הדרישה אין לה דין הגדה כלל, כיון שאין פועלים בהגדתם, לא להחזיר האבידה, שאין מעידים כלום על עצם האבידה, ולא להכשיר את האדם, שלשאלת דין האדם, הלא כל אחד יש לו חזקת כשרות, אם לא שהורעה החזקה, אבל כאן בכל אדם עסקינן, אף שלא הורעה עוד החזקה, וכיון שכן מה דין הגדה שייך כאן, כיון שאינה פועלת כלום, ואין זאת אלא דרישה בעלמא, ומפני טעם זה ודאי שאין צריכים דרישה בב"ד, וכיון שכן נדחית הראי' שמביאים הראשונים ממעשה דאבוה דר"פ דשאל את העדים ידעיתו בי' דרמאי הוא ואמרו אין, וכאשר שאל אותם אנא רמאי אנא, והשיבו דאנן לאו רמאי את קאמרינן, והאמינם משום דלא מייתי איניש חובתא לנפשי', והוכיחו דבמקום שמוכח, יכולים העדים לומר שטעינו. ולפ"ד אין מכאן ראי' כלל, דאפשר שדוקא כאן שאין כאן שום דין הגדה, יכולים שפיר לומר שטעו, שאין כאן חוזר ומגיד, כיון שאין כאן דין הגדה כלל. ואף אם היינו רוצים לומר, שיש כאן דין הגדה, אף שלא בב"ד, מפני טעם חדוש התורה, שכיון שהתורה חייבה בדרישה זו, מובאת לה מפני טעם זה בכח החיוב דין הגדה, אין זה אלא באמירת דלאו רמאי, שבזה הי' חדוש התורה שיבררו דלאו רמאי, אבל בהבאת עדים דרמאי הוא, ע"ז לא התחדש בתורה דבר, ובודאי אין כאן דין הגדה, והילכך שפיר יכולים לחזור, אבל במקום דבעינן הגדת עדים גמורה ודאי דאין ראי' מכאן שאפשר שאין נאמנים לחזור ולומר שטעו, ואם נשאל, כיון שאין כאן הגדה של כלום, אם כן למה צריך הי' להצדיק דבריהם מטעם דאין אדם מביא חובה לנפשו, בלא הך סברא יחזרו מדבריהם הראשונים, כיון דאין כאן הגדה, אין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. הדברים פשוטים הם מאד, דאף שיכולים לחזור, מ"מ מה שצותה התורה עד דרוש אחיך אותו, דרישה זו ג"כ לא תתקיים בכך, כיון שדבריהם נסתרים חד מחברי', האחרונים מהראשונים:
ובר מהך סברא יש לדון, שכיון שנניח שדרישה זו אינה צריכה להיות בב"ד, אפשר שאף אם חשובה הגדה מ"מ יכולים לחזור, שאף דנימא דאמתלא לא מהניא בהגדת עדים, היינו דוקא בהגדת עדים, שצריכה דיני ב"ד כעדות ממונות, אבל בהגדות שכשרות אף שלא בב"ד, הגדה כזו מהניא בה אמתלא לחזור ממנה, וא"כ אפשר שמועיל גם לומר שטעינו בשאלה שנשאלנו שזה ג"כ אמתלא היא: