אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן ט - בדיני ע"א

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן ט - בדיני ע"א

סימן ח - בדין שטר שיש בו רבית

בגמ' גיטין (דף כ"ז) כגון שאמרו עדים לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון הקשו התוס' אמאי מהימנינן לי' לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום ולא מהדרינן לי' בטביעת עינא דחיישינן שהוא משקר. וי"ל דלעולם לא חשדינן לי' שישקר במזיד וכו' אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר. ובקונטרס פי' כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה לזה האיש התובעו, ע"כ. נראה מדברי התוס' שמצד הדין נאמן כאן ע"א אלא דחיישינן לדדמי משום דהוא ע"ה כדלקמן ובמקום דלא שייך בדדמי כגון דאמרי עדים וכו' נאמן ע"א. ואף שהוא במקום דאיתחזק איסורא דא"א מ"מ כיון דאינו מעיד על היתר האשה כ"א מכשיר את הגט אף שאח"כ כשיתנו לה את הגט יצא מזה שאיסור א"א יותר ע"י זה אין זה נקרא מעיד נגד חזקה כיון שאינו בא עכשיו להעיד על היתר החזקה כ"א על הכשר וההכנה לההיתר, ויוצא לנו מזה כלל שבכגון נידון זה לא מיקרי איתחזק איסורא. ומדברי רש"י שחולק על פי' התוס' וסובר שהעדים צריכים לומר שאת גט זה חתמו לאיש זה התובעו נראה שחולק וסובר שגם זה נקרא נגד חזקה כיון שיוצא מזה היתר לאיסור אשת איש דאיתחזק איסורא:

והנה מסוגיא (דדף ב' ע"ב) דקאמר בגמ' דלכך אינו נאמן ע"א להעיד דלשמה נכתב משום דאיתחזק איסורא דא"א אף דגם שם אינו מתירה עדיין בהגדה זו כ"א מכשיר את הגט לינתן ויצא אח"כ מזה להתיר החזקה אף שלע"ע עדיין אינו מתירה, מוכח מזה שאף בכה"ג נקרא נגד חזקה, וכבר הביאו האחרונים ראי' זו. ולכאורה הי' אפשר לדחות דהלא שם הדין דצריך לומר בפ"נ בשעת נתינה, וכיון שבשעת גירושין הוא אומר, נמצא שהוא אומר בתחלה גם לגירושין להתירה ולהכשיר את הגירושין ולא רק להכשיר את הגט, אבל זה אינו דע"כ לא מצריכינן לי' לומר בשעת נתינה רק משום דע"א אינו נאמן בזה מצד הדין כ"א חכמים האמינוהו, הילכך הצריכוהו לומר בשעת נתינה דוקא, אבל אילו היינו יכולים להאמינו מצד הדין הי' יכול לומר אף שלא בשעת נתינה ואז לא הי' בא רק להכשיר את הגט וחזינן מזה שגם זה נקרא נגד חזקה וזו ראי' לשיטת רש"י וקושיא על שיטת התוס':

מיהו שי' רש"י מוקשה מאד מסוגיין דאמר, רבה בר בר חנא אירכס לי' גיטא בי מדרשא אמר אי סימנים אית לי בגווי' אי טביעות עינא אית לי בגווי' אהדרוהו ניהלי' וכו' ודוקא צורבא מרבנן אבל איניש אחרינא לא ע"כ. ואם מן הדין אינו נאמן ע"א אמאי מהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא. וא"כ מוכח דהכשר הגט להתגרש אינו נקרא נגד החזקה משום דלא אמר להתירה עכשיו לעלמא ומ"ש דגבי חתמנו אמר רש"י דבעינן תרי:

ולכאורה יש עוד להביא ראי' לשיטת רש"י שאף שאין אנו דנים עתה להתיר החזקה מיקרי איתחזק מהא דמצרפינן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר חזקת טומאה דאדם הטובל למיהוי תרתי לריעותא, ואמאי נדון על המקוה להכשירה וכיון דנכשיר את המקוה ממילא יוכשר האדם אלא ע"כ דגם זה מיקרי איתחזק, מיהו מהכא אין ראי' שהלא כשאנו דנים על המקוה כבר טבל האדם והספק הוא בעיקרו ע"י האדם הילכך מיקרי איתחזיק, אבל מ"מ יש להביא ראי' מהא דמטמאינן גם הטהרות כשנגע האדם אחר טבילתו בטהרות ואח"כ נמצא המקוה חסרה ואמאי מיקרי תרתי לריעותא נצרף גם חזקת טהרות לטהר וירבו החזקות לטהר ונטהר גם את האדם גם את הטהרות, אלא ע"כ אף שהטהרות כבר ישנן בכלל הספק מ"מ אנו דנים על שיש לדון מתחילה וממילא נפסוק גם על הנולדים מזה וא"כ לא נחשוב גם את החזקת טומאה דגברא, אלא ע"כ כיון שכל עיקרה של דין פסול המקוה אינה אלא על הטובל בה מוכרחים אנו לצרף חזקתו מיהו הנולדים מן האדם נגררים אחריו שיש לו לאדם דין עצמותי והילכך לא מצרפינן חזקת הנולדים מן האדם דהיינו הטהרות. חזינן מזה דמקוה חשיב איתחזק מחמת חזקת גברא וא"כ גם בגט הנמצא צריך להיות הדין כעד אחד במקום חזקה:

מיהו זה אפשר הי' לדחות דע"כ לא מצרפינן חזקת גברא אלא כאן שהמקוה עכשיו בודאי כבר נפסלה ואין לנו לספק עליה כלל שמה שעבר עבר והילכך אין הספק אלא על האדם הטובל. מיהו מדברי תוס' רי"ד סוף קדושין שתירץ אמאי דלא מצרפינן חזקה דטהרות משום דהוי ודאי מגע ואיתרע חזקתן אבל בלאו הכי הוי מצרפינן חזקה דטהרות אלמא דגם זה נקרא איתחזק, וזה יש לדחות משום דכבר נולד הספק עליהן כמו שנ"ל. ולשיטת רש"י דמפרש התם בקדושין גבי רוב תנוקות מטפחין דהוי ספק מגע בבצק הלא מתורץ בפשיטות משום דענין המקוה אינו נוגע כלל עכשיו כנ"ל:

אבל יש לעיין מדברי התוס' חולין (י"א) שהקשו על הגמרא שמביאים ראי' מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דאל"ה דילמא טריפה היא והקשו דילמא משום דאזלינן בתר חזקה דהא פרה בת שתי שנים ויש לה חזקת כשרות דטרפה אינה חי' ותירצו משום דיש כנגדה חזקת טומאה דגברא ע"כ. והא התם עדיין אין אנו דנים על האדם שעדיין לא הזה ומ"מ אמרינן דהוי חזקה נגד חזקה אלמא דגם בחזקה העתידה לבוא אח"כ ע"י זה להשבר ג"כ מיקרי נגד חזקה וא"כ גם בע"א כה"ג צריך להיות פסול משום דהוי ע"א נגד חזקה. ובזה יש לדון על מה שכתב בס' ש"י לחלק בין גט דפסול ע"א לומר דהוי לשמה ובין מקוה שנאמן ע"א להעיד שכשרה היא משום דבמקוה לא שייך לצרף חזקה דגברא וזה נסתר מדברי התוס' חולין שמצרפין חזקת גברא כשאנו דנים על הפרה:

ובעצם הסברא לחלק בין גט למקוה נ"ל להסביר דלכאורה הלא גם במקוה אין כל דין הכשרה רק לגבי אדם הטובל ואין לה שאלה עצמותית ולא שייך לומר על המקוה שכשרה היא אם לא בנוגע להאדם הטובל. אבל נראה הענין בזה דהנה גבי גט לולא היתה בזה האשה המתגרשת א"א להיות חלות הגט א"כ נמצא שחזקת האשה העומדת להיות איתרע היא העושה את חלות הגט ועיקר הגט אינו אלא ע"י עקירת החזקה והילכך נקרא ע"א נגד חזקה, אבל גבי מקוה גם בלא האדם הטמא הוי המקוה כשרה אף שבלעדי האדם לא הי' לה את מי לטהר אבל אין הכשר המקוה מתהוה ע"י עקירת החזקה הילכך בזה שדן להכשיר את המקוה אין זה נקרא נגד חזקה. והנה הסברא מבוארת אבל מ"מ דברי התוס' חולין עומדים נגד זה, שהלא פרה אדומה דומה למקוה מכל וכל:

ובתשובות רע"א הביא דברי הריב"ש שהקשה בסי' שע"ט אהא דאמרינן בגיטין (כ"ח ע"ב) ספינה שאבדה בים נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, מהא דאמרינן בב"ב דרובן לאבד, ואם כן תהא האשה מותרת לינשא דניזיל בתר רובא. והוציא מזה דלא אזלינן בתר רובא נגד שתי חזקות. והקשה על זה בת' רע"א סי' קפ"ט מתנוק בצד העיסה שמפרש רש"י שהספק הוא אם התנוק טמא אם לאו ועל זה אנו אומרים רוב תנוקות מטפחין באשפה ומעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת רובא וחזקה רובא עדיף וקשה על הריב"ש דכאן יש שתי חזקות חזקת טהרה דתנוק וחזקת טהרה דעיסה והוי רוב נגד שתי חזקות ואזלינן בתר רובא. וקושיא זו הקשה גם הגר"ח מוואלאזין ז"ל, והוציא דלא כהריב"ש. ועוד הקשה בח' רע"א מהא דאמרינן בחולין (דף י"א ע"א) גבי מנ"ל דאזלינן בתר רובא ברובא דליתיה קמן אתיא מפרה אדומה והתם הוי רוב נגד שתי חזקות חזקת אינו זבוח דדילמא במקום נקב קא שחיט והעמידנה על חזקת אינה זבוחה, וחזקת טומאה דגברא כדברי התוס' שם. וא"כ אף לפי האמת אמאי אזלינן שם בתר רובא לפי דברי הריב"ש. והוסיף שם הרע"א לבאר דבלא דברי התוס' היינו אומרים דבחזקת טומאה דגברא לא שייך היכא דאנו דנין תחילה על הפרה אם כשרה אם לאו ואנו מחזיקין אותה לכשרה ואח"כ אנו באים לטהר את האדם וראי' לזה ממקוה דדוקא בחסר לפניך אנו אומרים אוקי גברא בחזקת טמא אבל בסתם אין א"א אוקי חזקת גברא נגד חזקת מקוה, אלא ודאי דאנו דנין תחילה על המקוה ואח"כ על הגברא אבל מתוס' אנו רואים שאינם תופסים כך זת"ד. והנראה בישוב דברי התוס' ובסברתם, ובזה יתיישב מה שהקשינו לעיל על עד אחד בגיטין, כי זהו דבר רחוק לומר ולהעמיס בסברתם שבהמה שאינה כשרה אלא מכח חזקה אינה יכולה להוציא מחזקה מתנגדת. אבל צריך לומר דהנה אנו רואים שיש מי שאומר בגיטין פ' כל הגט שכמו שאין אנו חוששין שמא מת כך אין אנו חוששין שמא ימות והיינו ע"כ מפני חזקת חי וכן בתוס' פ' השולח גבי אפקעינהו רבנן דאין אנו חוששין שישאל על נזירותו מפני חזקה שלא ישאל. וכן במכות פ"ג גבי קימו ולא קימו בתוס' שאנו אומרים שלא ישתנה ממה שהוא עתה וכן בקדושין גבי קטנה שנתקדשה שם בתוס' ובר"ן. אנו רואים מכל זה שכמו שאם נאמר שנשתנה הדבר מכמות שהי' הוי נגד החזקה כך אם נאמר שישתנה הדבר מכמות שהי' הוא גם כן נגד החזקה, וא"כ כשאנו רוצים לדון הפרה לכשרה, כלומר כשרה לטהר טמאים, ועד עכשיו לא הי' לטמאים אופן שיטהרו, ועכשיו א"א שאם תפול עליהם הזאה יטהרו גם זהו נגד חזקת טומאה, נמצא שבשעה שאנו דנים את הפרה לכשרה אנו מרעים את החזקת טומאה דטמאים. אבל במקוה אין אנו מרעים כלל כי כמה מקואות בעולם, וחזקת הטמאים רעועה ועומדת גם בלא מקוה זו. וא"כ אנו דנים בתחילה רק על המקוה:

ודאתי לידן על הקושיות על הריב"ש מקשה בנו"ב עוד קושיא שלישית מהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והוי רוב נגד שתי חזקות, חזקת אינה זבוחה דדילמא במקום נקב קא שחיט וחזקת האדם שנולד אינו למדן, ולדברי הריב"ש אמאי מכשרינן:

והנראה להסביר הענין, דהנה אם נעיין במהותו של הרוב דרובן ליאבד נראה ששונה הוא מרוב אחר, דהנה, למשל, הרוב דרובא לרדיא זבני הוא רוב בסברא, שמחמת מנהגו של עולם שצריך הרבה לחרישה, משא"כ לנכסתא אינם צריכים כל כך, והרוב מחויב הוא, וסברא זו מחייבת גם את זה שאנו דנים עליו להיות מהרוב. נמצא שהרוב מחייב אותנו לילך אחריו. וכן רוב בהמות כשרות הרוב מחויב מחמת טבעו של עולם להוליד דברים שלמים. זהו מין אחד של רוב. ומין שני כגון זה של רובן ליאבד, שאין דבר שמחייב להרוב להיות רוב רק הוא רוב במקרה, שכל ספינה יש לה מקריה שגרמו לה שתיאבד והספינות שלא היו להן המקרים הללו נצולו, רק כשאנו משקיפים על המקרים אנו רואים שרוב מקרים מזדמנים שהספינות נאבדות, וא"כ כשאנו דנים על ספינה, אין דבר זה מחויב שגם ספינה זו נאבדה, שאפשר שלה לא היו המקרים שיגרמו לה שתיאבד. ורוב זה משמש רק בזה שאין אנו יכולים להוציא את הנדון מן הרוב, כמו שאין יכולים להוציא את הנדון מחזקתו, רק שרוב זה עדיף מחזקה:

ולפי זה כשאנו מוצאים ברוב זה של רובן ליאבד שאינו מכריע נגד שתי חזקות לא נאמר כזה גם על רוב המחייב כאותו הרוב של רוב בהמות כשרות שמחייב גם את בהמה זו להיות ממנו, או רוב תנוקות מטפחין באשפה שמחויב מחמת טבעם של תנוקות, או רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שמחויב מחמת טבעם של בני אדם:

וכענין זה בשמעתתא שמביא מש"מ ב"מ אהא דקפץ אחד מן המנויין וכו' עשירי ודאי ולא עשירי ספק ומקשה בש"מ ולימא כל דפריש מרובא פריש ומתרץ שם דכל דפריש מרובא פריש הוי ספק אלא דהתורה אמרה שספק זה מותר, ע"כ מש"מ ומחלק שם בשמעתתא דדוקא ברובא דאיתיה קמן שאפשר להיות מן המעוט כמו שאפשר מן הרוב בזה אמרינן דהוי ספק אבל ברובא דליתיה קמן דהוי רוב בסברא כמו רובא דלרדיא זבני שם אמרינן דאזלינן בתר רובא והוי ודאי ע"ש. ולפ"ד צ"ל שגם רוב דרובן ליאבד דין אחד וסברא אחת יש לו עם רובא דאיתיה קמן בענין זה שגם הוא אינו מחייב לנדון כלום כמו שבארתי, ונמצא שהוא נדון לספק, משא"כ לרוב בהמות כשרות, או רוב תנוקות מטפחין, או רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם שנדונים לודאי גמור, א"כ מה יועיל אם יוסיפו חזקות כהנה וכהנה:

והא שהקשינו מריש גיטין דלא מהימן ע"א לומר בפ"נ משום דאיתחזק איסורא דא"א וכאן מהימן ע"א לפי דעת התוס' וכדמוכח לכאורה מהא דרבב"ח, נראה שמתיישב בפשיטות, דכשאנו דנים על שאלת הגט וטיבו, אם יש בכחו להתיר ואם אינם חסרים לו דיני ההכשר, נמצא שאנו דנים על דין הגט להתיר האשה, והוי כאילו אנו דנים על האשה להתירה, שכל שאלות דיני הגט, הוו שאלות האשה בהתירה ואסורה, והילכך לא מהימן, משום דהוי נגד חזקה. אבל כשאנו דנים על החפץ של מי הוא, נמצא שאנו דנים על שאלות הממוניות שבחפץ, אף שאם יופסק דין הממון, יסתעף מזה גם דין האיסורים של אשת איש, מ"מ עכשיו לשעה זו אין אנו דנים על דינים האסורים, כ"א על הדינים הממוניים, אנו פוסקים את דין הממון של מי החפץ, וממילא תוכל אח"כ להתגרש בו. ואין אנו מסתפקים במציאת הגט, אם יש להתיר על ידו אשת איש, אלא אנו מסתפקים למי החפץ שייך, ואין זה ענין לאיתחזק איסורא דאשת איש:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה