חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן ח - בדין שטר שיש בו רבית
במ"ל פ"ד מה' מלוה ולוה הלכה ו' הקשה על מה שהוקשה לראשונים ז"ל דהיכי גובה את הקרן בשטר שיש בו רבית והלא עדים פסולים הם דעברו על לא תשימון, וכ' שיש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי"ט מה' סנהדרין וכ"כ הרב החינוך סימן ע"ד וכתב הטעם משום שאפילו המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתו מחמתי' יתחייבו במלקות וכ"כ מרן בפ"ו מה' עדות דהעדים לאו בני מלקות נינהו וכיון שכן לא מיפסלי לעדות שהרי כתב רבינו בפ"י מה' עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות ע"כ. ואף שכשהעבירה יש בה משום חמוד ממון נפסל אף כשאין מלקות בעבירה זו, מ"מ כאן גבי רבית הלא כתבו התוס' דלא הוי רשע דחמס שהרי אין העדים מרויחים כלום. וא"כ יקשה טובא אמאי מיפסלי עדי שטר רבית להני ראשונים דפסלי להו:
ואצלי הדבר תמוה, דזה נראה שפשוט הוא דלא בעינן שיהא לאו שיש בו מלקות, או שיש בו חמוד ממון, אלא בלאו שאינו של היזק וגזילת ממון, דסבירא לן דחשוד לדבר זה אינו חשוד לדבר אחר, הילכך לא מיפסל לעדות ממון כשעבר עבירה שאינה של ממון, אלא דוקא רשע דחמס, והוא כשעבר איזו עבירה להנאתו או משום חמוד ממון כמו שאמרו בסנהדרין (כ"ז ע"א) במומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול ופי' רש"י דכיון דמשום ממון קעביד דהא שכיחא בזול טפי מדהיתירא הוה לי' כרשע דחמס, ובד"ה ומלוי רבית כתב ומיהו לתיאבון כגזלנים ומלוי רבית דמו דמשום ממון קעביד הילכך חשוד למישקל שוחדא ואסהודי שקרא ע"כ. וכשאין בו חמוד ממון ג"כ פסול כשהעבירה יש בה מלקות דקיי"ל כדאביי דאמר דהוה לי' רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, ורבא פליג בעבירה שיש בה מלקות כיון שאין בה חמוד ממון. אבל כשחשוד לעבירה של היזק ממון או גזל ממון, אז ודאי אף כשעבר העבירה בלא חמוד ממון, מ"מ כיון שנעשה חשוד להזיק ממון חבירו, חשוד להזיק ממון חבירו גם על ידי עדות ככל חשוד על הדבר שלא דנו ולא מעידו, ושם פשוט דאף רבא דפליג ומכשיר בעבירה שיש בה מלקות בלא חמוד ממון, יודה כאן לפסלו בנעשה חשוד לאותו דבר, דלית מאן דפליג בזה דחשוד על דבר לא מעידו. וכיון שכן בשימת רבית שהוא ג"כ גזל ממון חבירו כמו שאמרו בב"מ פ' איזהו נשך ל"ל לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ופי' רש"י ילמדו זה מזה שבכולם חסרון ממון שמחסר את חבירו ע"כ. וכיון שכן נעשו חשודים להזיק ממון חבירו וממילא פסולים הם לכל עדות ממון מטעם חשודים, אף שאין מרויחים כלום, ואף שאין בעבירה זו חיוב מלקות, כחשוד על דבר שלא דנו ולא מעידו. ולפ"ז צ"ע בטעם הפוסקים המכשירים:
ונראה דס"ל דלא שייך ענין היזק ממון אלא לגבי מלוה שהוא הנוטל ממון מן הלוה ומפסידו, ועליו תסוב קושיית הגמ' למה לי לאו ברבית שלא תכתוב התורה הלאו דמלוה, אבל לאו דלוה אין לו ענין להיזק ממון, שהרי נותן מרצון עצמו את ממון עצמו, וממילא אפשר שגם העדים שבאו לעשות גם רצונו דלוה, אין לעדותם ענין להיזק ממון, ואין זה אלא לאו ככל הלאוים שבתורה, שאינם של ממון, שהרי באים הם מכח הלוה ג"כ, וכמו שמעשהו אינו ענין של ממון כ"כ עדותם נמי, והילכך אינם נעשים ע"י חתימתם חשודים לאותו דבר להפסל לעדות:
ובמשנה למלך כתב משם מוהר"י אשקאפא בבאורו לח"מ סי' נ"ב שפסול העדים הוא משום דהוי עבירה בענין עדות עצמו והוי כמו עדים שהעידו שקר דפסולים הם לעדות ע"כ. והמ"ל השיג עליו דאין דמיונו עולה יפה דשאני התם דבמה שאנו חושדים את העדים שאפשר שהם מעידים שקר כבר עשו עבירה כזו, אבל עדי רבית אף שעבירתם בענין עדות לא הוי דומיא דמה שאנו חושדים אותם וראי' לזה שהרי התוס' והנמוק"י שרצו לפסול העדים הוצרכו לומר דקיי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואי דמי לעדים שהעידו שקר אפילו לרבא פסול דהא עד פסול הוא לכו"ע ועוד דשאני עד זומם דרע לשמים ורע לבריות הוא ומ"ה פסול אף לרבא אבל עדי רבית אם הרבית מפורש לא תבעי לך דפשיטא דלאו רע לבריות הוא אלא אף ברבית כלול לא הוי רע לבריות דהא ברצון הלוה הוא, ונהי דהתורה אסרה אפי' מדעתו, מ"מ לא הוי כי אם רע לשמים, ע"כ. הנה מעיקר דברי מוהר"י אשקאפא והמ"ל מדברי שניהם למדנו דחשוד לאותו דבר פסול להעיד אף כשאינו בחיוב מלקות ובלא חמוד ממון, וא"כ הכי נמי כשחשוד להזיק ממון חבירו, פסול להעיד על ענין ממון:
ומה שהקשה המ"ל דעדי רבית אינם רע לבריות, ומשמע מדבריו שאף המלוה אינו רע לבריות משום דמרצון הלוה ומדעתו הוא דקשקיל, מסוגיית הגמ' דאיזהו נשך לא נראה כן, ואף דבגמ' עושה הצריכותא דאי לא כתב רבית ותיתי מהנך הוה אמינא מה להנך שכן שלא מדעת תאמר ברבית דמדעתי' אין זה אלא צריכותא, דהא ודאי אם הי' רוצה להלוותו בלא רבית טפי ניחא לי' ללוה, ומחמת אונס הוא דקיהיב הילכך ודאי הוי המלוה רע לבריות ולשמים. אלא דמה שהקשה דשאני בעדי שקר שעשו עבירה כזו, במה שאנו חושדים אותם עכשיו, משא"כ בעדי רבית, ודאי קשה טובא, אבל לפי דברינו שטעם פסולם מטעם שחשודים להזיק ממון חבירו, אתי שפיר טובא דהוי חשוד לאותו דבר ממש, והילכך אינם נאמנים להעיד על ממון חבירו מטעם זה:
והנה בגיטין (י' ע"א) ששנינו במשנה כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ופריך בגמ' מני מתני' לא ת"ק ולא ר"א ולא רבן שמעון בן גמליאל דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל מני אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא ואי רבן שמעון בן גמליאל אי דאחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי דלא אחזוק אפי' גט אשה נמי לא וכ"ת רשב"ג היא ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא ע"כ עיי"ש. והדברים תמוהים מאד מאד, דהי' לנו לחקור ולהתבונן מאי ענינייהו דכותים עם הלאו דלא תענה אם נזהרים אם לאו, ואם נזהרים בלאו דלא תענה א"כ אין נפקותא בין גיטין לשטרות, דנהי דלא אחזוק בדין שטרות אבל הלא לא יגידו עדות שוא, ופשוט, דעלינו לומר דנזהרין בלאו דלא תענה, כיון שמפורש בקרא, ואם באנו לומר דנהי דנזהרים בלאו דלא תענה, מיהו היינו דוקא בעדות בעל פה, אבל לא בעדות בשטר, חדא כיון דאחזוק בגיטין, א"כ ע"כ אית להו דעדות שבשטר ג"כ הוי עדות, דהא חזינן דנהגי הכי בגיטין, ועוד דאיפכא יקשה, דאי לית להו עדות בכתב, א"כ מאי מהני גבי גיטין, כיון דאין זו עדות אצלם, ואם אינם נזהרים כלל בלאו דלא תענה, א"כ כ"ש הוא דיקשה אמאי מהני עדותן בגיטי נשים, אף דאחזוק בגיטין, כיון דלא זהירי מלהעיד שקר:
ודברי הסוגיא תמוהים וצריכים ישוב גדול. ונראה דסוגיית הגמ' סברה שפיר דכותים נזהרים בלאו דלא תענה כיון שמפורש בקרא, ואדרבה אצלם אף עדות שבכתב נחשבת לעדות, שאינם מחלקים בין עדות שבשטר לעדות שבע"פ, ואדרבה הדעת נותנת עוד, שלכותים גם עדות שבכתב שלא בשטר נחשבת להם לעדות, דהא אינו מפורש בקרא לחלק בין בע"פ לכתב ודרשות חז"ל הא לית להו, אבל עכ"פ יסברו דעדות שטר הויא עדות ונזהרים בלאו דלא תענה, ומ"מ קאמר הגמרא שפיר אי דלא אחזוק בשטרות, ואינם זהירים בדין שטר, שאין דין שטר נחשב להם כלום, ועוברים על דיני השטר לבלי להזהר בהם, נמצא שהם נחשבים חשודים על דבר זה, והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, ויוצא לנו מזה דחשוד על אותו דבר אף שאין בעבירה זו מלקות, דהא לא חזינן לכותים דעברו באופן שחייבים מלקות, וגם אין בזה משום חמוד ממון, דהא לא עברו אדין שטר לתיאבון, אלא משום דלא זהירי בדין זה דלא אחזוק ולא סבירא להו, ומכל מקום פסלינן להו מלהיות עדים בשטר משום זה, אלמא דכשהוא חשוד לאותו דבר, פסול אף כשאין חייב מלקות ובלא חמוד ממון. ולפי דברים אלו אף גוזל ע"מ לאבד, או שהוא מזיק ממון חבירו במזיד, אף שאין בו משום חמוד ממון שאינו מרויח כלום, מ"מ נפסל לעדות ממון מטעם חשוד על הדבר. ועוד נראה להביא ראי' מהא דקיי"ל דרועה פסול ובעי מעיקרא למימר הגמ' בב"מ (ה' ע"ב) דאף רועה בהמות דאחרים פסול, ודחי בגמ' דרועה בהמות כיון דחזקה אין אדם חוטא ולא לו כשר, דודאי לא ירעה בשדות דאחרים, משמע שאילו ידענו שרועה גם בהמות דעלמא בשדות דאחרים ודאי מיפסל, ואף שרועה אינו פסול אלא מדרבנן, היינו משום שאין אנו יודעים בברור שרועה בשדות אחרים, אבל אם נתברר לנו שרועה בשדות דעלמא, ודאי מיפסל מדאורייתא, והדבר תמוה, הלא שם אין בעבירה זו מלקות שהרי ניתן לתשלומין, וכן אין בזה משום חמוד ממון. שהרי אין נהנה מזה כלום, אלא שאינו מקפיד על של אחרים, ומ"מ הי' נפסל, אם היינו יודעים שגוזל אף שלא לו, אלא ע"כ משום שכיון שהוא חשוד על ענין ממון חבירו להזיקו ולהפסידו, נפסל שוב מלהעיד על עניני ממון מטעם החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שוב מצאתי במנחת חינוך בלאו דלא תענה מצוה ל"ז שהרבה לבאר בסוגיא דסנהדרין כ"ז דבעי בגמ' למימר דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן ר"מ סבר דעד זומם אפילו בממון פסול אף לדיני נפשות ואביי ס"ל כר"מ ור"י סבר דע"ז של ממון כשר לדיני נפשות ורבא ס"ל כר"י ומבואר דעד זומם לא הוי רשע דחמס דברשע דחמס רבא מודה דפסול לכה"ת א"כ אמאי אמרינן בס"ד דע"ז דממון כשר לדיני נפשות אלא ע"כ דלא הוי רשע דחמס דרשע דחמס אינו אלא שעובר עבירה מחמת חמוד ממון, אבל עד זומם אם העיד שקר אם אינו נוטל ממון עבור העדות אין זה רשע דחמס מה שחומס מזה ונותן לזה אינו חשוד למישקל שוחדא וכו' ומ"מ לעדות ממון פסול דעכ"פ הוי חשוד לדבר זה ע"ש (בדף ט' ע"ב) בתוס' ד"ה לרצונו והחשוד אינו מעידו והוא חשוד להעיד שקר וכו' עיי"ש שהאריך בענין זה. הנה קא חזינן לדעתי' ג"כ דקסבר דאף בלא חיוב מלקות ובלא חמוד ממון פסול לעדות מטעם שהוא חשוד לאותו דבר. ונראה דגם מוהר"י אישקאפא שהביא ראי' לדינו מעדים שהעידו שקר כונתו לפי הס"ד דגמ' דרבא סבר דכשר לד"נ ודוקא לעדות ממון הוא דפסול, וע"כ משום דנחשד על דין עדות, ולא תקשה קושיית המשנה למלך עליו דשאני ע"ז דהוי רשע דחמס, דהא להס"ד לא הוי רשע דחמס. עכ"פ נקטינן דחשוד לאותו דבר פסול אף בלא חמור ממון, אלא שמה שציין המ"ח להתוס' (דף ט') ד"ה לרצונו, לא ידענא מאי קאמר דשם הוי רשע דחמס ממש וז"ל התוס' לרצונו רשע הוא ואע"ג דרבא בעי רשע דחמס האי כמו רשע דחמס הוא דומיא דאוכל נבילות לתאבון כיון שעובר על דעת קונו להנאתו כ"כ הי' עושה בשביל הנאת ממון ומעיד שקר עכ"ד. הלא נראה בעליל דהוי כמו אוכל נבילות לתאבון דהוי רשע דחמס ממש, דישקר בשביל להנות, ואין שם ענין חשוד לאותו דבר. וצ"ע:
ובעיקר קושית התוס' אמאי גובה את הקרן הלא העדים פסולים הם תי' בקצוה"ח משום דלא מיפסלי אלא אחר גמר החתימה והביא ראי' מדברי הר"ן חולין שהקשה אהא דאמרינן השוחט בשבת ויוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואיך שחיטתו כשרה והא מומר הוא ותירץ דלא הוי מומר אלא אחר גמר השחיטה שהיא גמר העבירה. ע"כ. וא"כ מזה ראיה גם לנדון שלנו גבי חתימת העדים דלא מיפסלי אלא אחר חתימתן ובשעת חתימתן כשרים הילכך גובה על ידם. עכ"ד:
ועל דברי קצוה"ח אלו יש לשאול מצדדים אחדים, הא', לפי מה שחקר העמודי אור לומר שכל הגדת עדות אינה נגמרת אלא אחר כדי דבור, ואם נפסל העד תוך כדי דבור אין הגדתו קיימת, שהרי נפסל קודם שנגמרה הגדתו, וא"כ אף אם נפסל אחר החתימה, מ"מ הלא תוך כדי דבור לחתימתו הוא ותיבטל עדותו. ויש להתיישב בדבר, אם גם בעדות שבשטר נאמרה חקירתו של הע"א, דאולי שם לא שייך חזרה, וגם אולי כיון שלא נגמרה ההגדה עד אחר כדי דבור, לא נפסל ג"כ עד אחר כדי דבור, שכ"ז שלא נגמרה ההגדה לא נפסל. וצ"ע. והב', שראיתי שכבר מקשים, שאין ראי' ממומר לרשע, שאף שמומר לא נקרא כ"א עד אחר גמר העבירה, רשע מיקרי אף בשעת העבירה. והג', כי ראינו שלאותה עבירה עצמה שעבר מיפסל טפי מלשאר דברים, כמו שאמרו בב"ב שאף למ"ד דע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל, מ"מ לאותה עדות עצמה הוא נפסל למפרע, וכן לגבי הכרזה לאותה עבירה עצמה הוא נפסל בלא הכרזה, וכמו כן אף אי נימא שהחתימה פוסלתו אחר גמרה לגבי עצמה אפשר שפוסלתו מעיקרא. וצ"ע:
ונראה ליישב קושיית התוס' והוא, דיש לחקור בלאו דלא תשימון דעדים, אי עברו תיכף בחתימתן, דאפשר דכיון דעיקר חיובם הוא שימת הרבית שמתחייב הלוה ליתן הרבית להמלוה, וזה הלא תיכף בחתימתן אינו מתחייב עדיין, עד דמטא שטרא לידי' דמלוה, וכדקיי"ל גבי כל השטרות דאינו מועיל עד דמטא לידי', אם לא בשטרי הקנאה, ואף למאן דאית לי' דעדיו בחתומיו זכין לו, היינו נמי דוקא אחר דמטא שטרא לידי' זוכה למפרע כדאיתא בב"מ (י"ג ע"א). ונמצא שאין השטר משים על הלוה התחייבות הרבית עד דמטא השטר ליד המלוה, והלכך לא עברו עדיין העדים אלאו דלא תשימון, שלא שמו עוד כלום, ואפשר להיפך, שכיון שעשו מעשה החתימה, שעל ידה מתהוה אחר כך השימה על הלוה, כבר עברו אלאו דלא תשימון, שכונת התורה שלא יעשו מעשה החתימה, המביאה לידי שימת הרבית, ובזה תתיישב קושיית התוס' שאם נאמר דלא עברו אלאו דלא תשימון כ"א אחר חלות העדות דהיינו אחר דמטא שטרא ליד המלוה, ולא בשעת הגדת העדות דהיא בשעת חתימה, א"כ נמצא שבשעת חתימה כשרים היו עדיין, ומשו"ה שפיר גובה את הקרן לרבנן. ומדברי מהר"י אישקאפא נראה דס"ל דלאו דשימת הרבית אינו בא על חלות השימה, כ"א בא על ההגדה שהתורה אסרה על העדים להגיד הגדה כזו, אשר תצא ממנה שימת רבית, נמצא שאיסור זה הוא אחד מאיסורי הגדת עדות, וכמו שאסרה תורה להעיד שקר, כמו כן אסרה להעיד עדות רבית, ומחמת זה כתב מהר"י אישקאפא שעדי רבית פסולים להעיד, מטעם שעברו עבירה של עדות, ואילו נימא שהאיסור דלא תשימון על חלות שימת הרבית, אין זה איסור של עדות, ואין זה חשוד לאותו דבר עצמו, ומוכח מזה היפך דברינו דלאו דלא תשימון הוא משעת חתימה, וזו היא שתהא שיטת התוס' שהקשו קושייתם אמאי השטר כשר:
ובנתיבות סי' מ"ה ס"ק ג' העלה דבין למ"ד עדי מסירה כרתי ובין למ"ד עדי חתימה כרתי מ"מ לא נגמרה הגדת העדים עד שעת מסירה, דקודם המסירה אין ממש בשטר. עיי"ש שהאריך. ואם כן לפ"ז כל עיקר הגדת העדים אינה נגמרת בשעת חתימה, ואף אם נאמר דהעדים עוברים על לא תשימון בשעת הגדה, מ"מ בשעת חתימה כשרים היו, שהרי הגדתן נגמרת בשעת מסירה. וזה נראה פשוט, שאף שהגדתן אינה נגמרת אלא בשעת מסירה, מ"מ אם נפסלו העדים בין חתימה למסירה, ונמצא שנפסלו בין תחילת הגדתן לגמר הגדתן, מ"מ אין עדותן מתבטלת ע"י פסולן זה, שכיון שגמר מעשה שלהן נעשה בהכשר, לא איכפת לן במה שנפסלו בשעת חלות ההגדה. ואין זה דומה למה שכתב העמודי אור דעדים שנפסלו תוך כדי דבור להגדתן, עדותן מתבטלת, משום שבתוך כדי דבור עדיין לא נגמר המעשה, דהתם שאני לגמרי, דהתם תוך כדי דבור עדיין לא נגמר עצם המעשה, וכיון שנפסלו קודם גמר מעשה העדות, נתבטל מעשה העדות, אבל גבי נדון דידן, המעשה כבר נגמר בחתימתן, ולא מיחסר כ"א חלות העדות, דנגמר ע"י המסירה, והילכך לא איכפת לן בפסולן כיון שהוא אחר גמר מעשה העדות. מיהו הי' נראה לחלק בדבר, שאם נסבור דבכל שטרות עדי מסירה כרתי, ומאי דמהני עדי חתימה, היינו כמו שהסביר הר"ן משום דעדי חתימה הוו להו כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאילו הן עצמם מעידים על המסירה, ונמצא לפ"ז שקודם המסירה לא הי' עדיין על מה להעיד, וכמו שהסביר שם בנתיבות, נמצא שעיקר מעשה ההגדה לא נגמרה עד אחר המסירה, וא"כ צריך הי' להיות הדין, שאם נפסלו העדים בין חתימה למסירה, שתתבטל העדות, שהרי נפסלו קודם גמר המעשה. אבל אם נסבור דעדי חתימה כרתי ממש ע"י חתימתן, אז אין המסירה של השטר, שאנו צריכים לה לחול העדות על ידה, כ"א גמר חלות העדות, ולא גמר המעשה, שהמעשה כבר נגמר ע"י החתימה, וא"כ ודאי אם נפסלו העדים קודם המסירה אחר החתימה לא תתבטל העדות, כיון שהוא אחר גמר המעשה. ונמצא שאף לפי דברי הנתיבות תהא קושיית התוס' תלוי' בשתי השיטות אי פסקינן עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, ולא מהני עדי חתימה כ"א משום דהוו גם עדי מסירה, דלשיטה דמהני משום עדי מסירה, מקשו שפיר, שאף שלא נפסלו כ"א בשעת מסירה, מ"מ מתבטלת עדותן, שהרי גם המעשה שלהם נחשבת בשעת מסירה, ואז כבר נעשו פסולים. אלא שלפ"ז יש לעיין בדברי הנתיבות שכתב שלכך אם נמצא בשטר עד אחד קרוב או פסול פסולים גם הכשרים, אף שחתמו הכשרים תחילה וחתמו שלא בפני הפסולים, משום דהגדתן נגמרת בשעת ראי', נמצא שהגדתן היא בבת אחת, ואילו לפ"ד למ"ד עדי חתימה כרתי מעשה ההגדה של הכשרים כבר נגמר בחתימתן, ולא הי' להם להפסל בצרוף אח"כ בחתימת הפסולים, ומ"ש בכל הפסולים שאין אנו משגיחים בחלות העדות, ומ"ש פסול זה של נמצא אחד מהן קא"פ, שאנו פוסלים אף אחר המעשה קודם החלות: