אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן ז - דיני קנסות בבבל

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן ז - דיני קנסות בבבל

סימן ו - בשטרי הקנאה ועדיו בחתומיו זכין לו

א

א) בסי' א' סעיף ד' עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון וכו' דנין אותם ומחייבין אותן לשלם ע"כ. והקשה בנתיבות וז"ל אין להקשות הא בני מלקות נינהו ומלקות פוטר מתשלומין והא דאמרינן בפירוש ריבתה תורה עדים זוממים לתשלומין היינו דוקא בממון שחייבים מכח כאשר זמם אבל ממון דהכא לאו מכאשר זמם הוא אלא מכח דינא דגרמי ומלקות פוטרן, לק"מ דהא הן חייבים ג"כ תשלומין מכאשר זמם ובמקום מומחין ג"כ ממונא משלם ולא לקי ליכא מלקות כלל הרשות בידינו ג"כ לדון ממון אחר עכ"ל. והנה לפ"ד הדברים תמוהים, דהנה זה פשוט דאין עליהם רק חיוב אחד או מכח כאשר זמם או מכח גרמי, אבל לשלם שני פעמים מטעם גרמי ומטעם כאשר זמם זהו בודאי דבר שא"א, וכבר עמד בדבר זה בחדושי הרי"מ חו"מ. וא"כ זה בודאי סברת הנה"מ מובנת אילו היו עליו שני החיובים כאשר זמם וגם גרמי, אז הי' פשוט לומר כיון שחייב לשלם כאשר זמם ממילא נפטר מחיוב מלקות וממילא משלם גם חיוב גרמי, משום שכיון שהכלל בידינו שא"א מחייבו משום שתי רשעיות, וכשמשלם ממון מכאשר זמם ע"כ נפטר ממלקות, אבל כיון שלפי האמת אין על העדים רק חיוב אחד, ואין לנו כח לבוא עליהם משני צדדים בב"א, א"כ כשאנו באים עליהם מכח דינא דגרמי אין לנו עליהם דין כאשר זמם כלל ואיך אפשר שע"י דין של כאשר זמם יוכלו לגבות דין דגרמי, וכשאנו באים עליהם מכח כאשר זמם, הלא אז אין דין דגרמי כלל, ועוד קשה ביותר על דברי הנה"מ, דזה הלא ודאי פשוט דלא עדיף ממון ממלקות, וכי היכי דקיי"ל דמלקות אינה פוטרת מתשלומי ממון כ"א כשלוקה בפועל, משום דאי אתה מחייבו שתי רשעיות אבל כשאינו לוקה אינה פוטרת, דהכלל בידינו חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין, א"כ גבי ממון נמי היכי דאינו משלם ממון אינו נפטר ממלקות, אף היכי שהדין דממונא משלם מילקא לא לקי, וכאן נמי כיון שאנו גובים ממנו ממון מכח דינא דגרמי, הלא לא ישתלם לעולם דין כאשר זמם ואיך יפטרו ממלקות. והנה באמת כזה הי' אפשר להקשות גם על קושייתו של הנה"מ שמקשה דיפטר מממון משום חיוב מלקות, ותמוה כיון דבזמה"ז אין דנים דין מלקות, לא עדיף מחייבי מלקות שוגגין דקיי"ל דחייב בתשלומין, וכבר הקשו קושיא זו האחרונים, אלא שבזה נראה לומר בדעת הנה"מ, שכיון שעדים זוממין אינם צריכים התראה, ונמצא אילו יעמדו בי"ד מומחין אחר זמן, יוכלו לדונו מלקות, ונמצא זה מתחייב שתי רשעיות, ואין סתירה לקושיית הנה"מ מדברי הש"ך סי' של"ח גבי חסימה, שסובר שבזה"ז יש לו דין של חייב מלקות שוגגין, כמו שמקשה ח"א, שאין זו סתירה, דהתם הלא צריך התראה, ובהתראה הדין שצריך שיתיר עצמו למלקות או למיתה, וכיון שבזה"ז אין דנים דין מלקות ויודע הנדון שלא ידינוהו הלא לא התיר עצמו למלקות, ואין התראתו כלום, נמצא דהוי מזיד ולא אתרו בי', ומשו"ה קרי לי' הש"ך חייב מלקות שוגגין אבל גבי עדים זוממין אין צריך התראה, ואי משום שאין נותנים לו העונש הלא עוד אפשר שיעמדו בי"ד וידינוהו, ומיושבת קושיית הנה"מ. אבל בנדון דידן, גבי תירוצו בענין פטור מחמת חיוב כאשר זמם, הלא א"א לבוא לעולם לחיוב כא"ז כיון שאנו מוציאין ממנו הממון מכח דינא דגרמי, ולא עדיף מחייב מלקות שוגגין דקיי"ל דחייב בתשלומין, לפי ההלכה. ועוד, שהדעת נותנת, שאף מאן דסבירא לי' חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, היינו משום שאף בשוגג יש בהמעשה חומר העונש של מלקות, אבל כשהחיוב ממוניי, אף אי נימא שממון חמור כמ"ש בכתובות שם בסוגיא, היינו דוקא כשמשתלם הממון, אבל ליתן חומר בהמעשה אף כשאינו משתלם, זה לא אמרינן. וצ"ע עדיין:

ב) ולחזק הדברים הי' נראה להביא ראי' מהא דאמרינן בכתובות (ל"ה ע"א) אנן הכאה הכאה קאמרינן והא כי כתיב קרא בחובל בחבירו הוא דכתיב וחובל בחבירו בר תשלומין הוא אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה וכו' דבהדי דמחייה קרע שיראין דילי' ע"כ. היוצא לנו מדברי הגמרא דבהכאה שאין בו שוה פרוטה כיון דאינו משלם ממון חייב מלקות ומיפטר מממון אחר דבהדי מלקות:

והנה במחנה אפרים סי' א' מה' גזילה מבואר שהגריעותא של ממון שאין בו ש"פ הוא משום דמחלי לי'. (ולא תיקשי כיון שפטר משום שמחל לו, הא מחילה היא כאילו אמר התקבלתי, א"כ הא נשתלם גם באין בו ש"פ, לק"מ כיון דאף אם לא ימחול נימא שבטלה דעתו אצל כל אדם, א"כ הויא המחילה בע"כ ושלא מדעתו לא שייך לומר במחילה כזו שהיא כאילו התקבל, אלא שאינו יכול לבוא לידי גבי') ולא הויא הגריעותא מטעם שאינו ממון. ועוד יותר הי' נראה לומר דדין הכאה שאין בו ש"פ הוא הדין שאמרו בב"מ (דף נ"ה ע"א) שאין בי"ד נזקקין לפחות מש"פ. והנה אמר רב קטינא שם שאם הוזקקו לשוה פרוטה נזקקין אף לפחות משוה פרוטה. נמצא שעוד אפשר שיגבה דמי ההכאה אף שאין בו ש"פ, מ"מ אינו פוטר ממלקות כיון שאינו עומד לגבות, וגרע מחיוב מלקות בזה"ז דפוטר מממון לדברי הנה"מ, דהתם אין החסרון כ"א בב"ד זה, אבל כאן אין יכול לידון בשום בי"ד. והרי זה דומה לנדון דידן שאינו יכול לגבות דין כאשר זמם, ודידן עוד עדיף מיניה שאחר גביית דינא דגרמי לא יוכל לגבות דין כאשר זמם עוד לעולם. והנה באמת צריך להבין בדין זה של ההכאה שאין בו ש"פ איך יהי' אם היתנו לו מלקות, ואח"כ יתגלגל הדבר שיוזקקו בי"ד לתבוע זו ע"י תביעת ש"פ ויחייבוהו לשלם, ובחובל הא קיי"ל דממונא משלם. וכן צ"ע אם יחייבוהו את הפחות מש"פ קודם נתינת מלקות, אם יפטור מדין מלקות ע"י הפחות מש"פ. והאם ישתנה הדין בין אם חייבוהו קודם ואם חייבוהו אח"כ ואיך לדון הדברים שלא יתחייב שתי רשעיות באופנים אלו, אלא שבעיקר הדבר נראה לסתור בדין זה של הכאה שאין בה ש"פ, דאף אי נימא כדברי המ"א שגריעותא של פחות מש"פ הוא מטעם מחילה, מ"מ מצינו בכמה מקומות דלא שייך ענין מחילה ואעפ"כ מחלקינן בין פרוטה לפחות מש"פ. עיין בגיטין (דף י"ב ע"א) בגמרא עושה ופורע קמא קמא קדיש ליה בפחות מש"פ, ע"כ. ופי' רש"י דלא חייל הקדש אפחות מש"פ עכ"ל. ומה שייך כאן ענין מחילה, ואף שהתוס' פליגי, מטעמא אחריני הוא דפליגי, וכן בב"מ (דף נ"ה ע"א) בעיקרא דמילתא דחמש פרוטות חדא מינייהו הנהנה מן ההקדש ש"פ מעל, וכי מאן מחיל בנכסי הקדש ואמאי פטור בפחות מש"פ, וכן נראה דלא שייך מחילה בדין של ההודאה ש"פ, וכי איך נימא דמחיל, והלא הוא תובע יותר, וכן עוד כאלה, וע"כ מוכרחים אנחנו לומר, שאף שנימא שפחות מש"פ הוי ממון, מ"מ אין בו חשיבות ממון של פרוטה, ומצינו כיוצא בו בב"מ (י"ב ע"ב) טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין, והפ"י שם שאף אי נימא טובת הנאה ממון, חשיבות ממון לקנות בחליפין אין בזה. וכע"ז צ"ל גם בענינה של פחות מש"פ דאין בה חשיבות ממון כבפרוטה, וממילא נפל כל הענין, דאפשר שאף אם יגבה ממנו את הפחות מש"פ לא יפטר ממלקות, דאין אלו שתי רשעיות, דאין בפחות מש"פ חשיבות, שנאמר שנתחייב רשעה אחת, שלא יתחייב עוד רשעה, ויכולים עוד לחייבו מלקות:

(ואפשר עוד לומר שענין אחד לטעם זה עם טעמו של המ"א, שבשביל שאין לו חשיבות ממון מחיל איניש, וגם איפכא, ממון כזה דמחלי אינשי, ואם לא ימחול בטלה דעתו, ממון כזה אין לו חשיבות גמורה של ממון):

ג) והנה אע"פ שאין לע"ע ראי' לסתור דברי הנה"מ, אבל ע"פ סברא יש בדבריו מן קושי ההבנה, ועלה בדעתי לומר בבאור דבריו, שלמאן דאמר בכל התורה מילקא לקי ממונא לא משלם משום דמלקות פוטרת מממון, ורק בעדים זוממין וחובל בחבירו, בפירוש ריבתה תורה לתשלומין, אין הבאור שבאלו הב' דברים ממון פוטר ממלקות, שהי' נראה לומר שאותו מ"ד סבירא לי' שהקם לי' בדרבה מיני' בכל התורה הוא רק במלקות, שהממון קם במלקות. ואין לומר שכאן באלו הב' דברים קם מלקות בממון, ונאמר שהמלקות קם בדרבה מיני', אלא מה שאנו אומרים בפירוש ריבתה תורה לתשלומין וממונא משלם מילקא לא לקי, הוא שכיון שהתורה אמרה, ואי אתה מחייבו על שתי רשעיות, אין לנו לומר שבאותם הב' מקומות סתרה התורה הכלל, אלא שעלינו לומר שכאן פטרה התורה ממלקות, כדי שלא יפטר מחמת המלקות מתשלומי ממון. נמצא שלפי זה פטרה התורה ממלקות כשאפשר להשתלם ממון, נמצא פטור מלקות כאן שונה מפטור ממון בכ"מ, שכאן אם יש לנו דין לגבות ממון מן החייב, אין לנו עליו שוב דין מלקות, שהרי אין התשלומי ממון פוטרים אותו, אלא מחמת דין החיוב ממון פטרה אותו התורה מן המלקות עכ"פ כדי שיוכל להשתלם ממון. ורק כשיש עליו הכאה שאין בה ש"פ שאין כאן לגמרי דין ממון, שם חייבתו התורה מלקות. ואם נניח הנחה זו ניישב בזה מה שהקשינו, שאפשר לומר שכאן אף שאינו גובה מכח כאשר זמם, מ"מ הרי כיון שהתורה ריבתה לתשלומין, הרי פטרה אותו התורה מדין מלקות עכ"פ, כיון שאפשר לו להשתלם ממון מכאשר זמם, ורצתה התורה שישתלם, ואין לזה שייכות עם דין של חייבי מלקות שוגגין, ולפי זה, אף בלא סברא דלעיל, אין לדמות דין הכאה שאין בה ש"פ לנדון דידן, שהרי בהכאה שאין בה ש"פ אין דין תשלומין כל עיקר:

מיהו בעיקר הדבר של מילקא לקי ואינו משלם שהסברנו כענין קם לי' בדרבה מיני' צ"ע טובא בדברי הפלאה כתובות (דף ל"א ע"ב) בד"ה הבא על אחותו וכו' עוד נראה וכו' שרוצה לחלק בין מיתה וממון ובין מלקות וממון בענין מיתה לזה ותשלומין לזה שדוקא במיתה וממון פטור אבל במלקות וממון כיון שהפטור במלקות וממון הוא רק מטעם רשעה אחת אתה מחייבו, מחייבים אותו מלקות לזה וממון לזה, ע"ש. שמשמע מדבריו, שדין לוקה ואינו משלם אין לו ענין כלל של קם לי' בדרבה מיני':

ב

הבאורי הגר"א בסעיף הנ"ל הקשה אהא דאמרינן דדיינינן דיני דגרמי בבבל וז"ל הרמב"ם ולכאורה אזיל לשיטתו דסובר דמדינא וכו' אבל אין חולק וראי' מרפרם דאכפייה לרב אשי וכו' וממסור ע"כ עיין שם היטב. ובאור דבריו שקשה לאותן השיטות הסוברות דגרמי הוי קנסא וכמו שהכריע הש"ך בסי' שע"ו דהוי קנסא מדרבנן ועיין בביאור הגר"א ברמ"א סעיף ה' שכתב שהרבה פוסקים סוברים שגם קנס דרבנן לא מגבינן בבבל ודוקא קנסות שקנסו חכמים כאו"א לצורך באותו פעם הוא דמגבינן אבל קנסות קבועות לא מגבינן וא"כ יקשה אמאי מגבינן דיני דגרמי בבבל ובזה הכל מודים ומוכרח מן הגמרא, זו היא כונת דבריו. ולא ביאר ישוב הדברים:

והנ"ל בזה דהנה בתשובת נחלת דוד סי' ט"ו ביאר בזה שכתב הרמ"ה שתפיסה בקנס דמהני לא הוי אלא מדרבנן, והרא"ש השיג עליו דאין זה תקנת חכמים כ"א דין דאורייתא דעביד דינא לנפשיה דמחלקותם דהרא"ש סובר דחיוב הקנס הוא משעת הנזק ואין צריך בי"ד אלא להגבותו הילכך מהני גם תפיסתו והרמ"ה סובר דחיוב קנס לא הוי רק משעת העמדה בדין. עכ"ד. ולפ"ד נראה לפרש באופן אחר וזה, דכל עיקר החילוק בין קנס לממון צריך להבין באופן זה שכל חיובי הממון כגון חיוב מזיק עיקר החיוב מוטל על המזיק שיש עליו חיוב ומצוה לשלם בעד ההיזק ומה שמוטל על הבי"ד בזה הוא לכפותו לקיים חיובו וגם מה שמוציאים ממנו ממון בע"כ הוא רק לכפותו לקיים חיובו, וזהו הנקרא שעבוד הגוף שעל זה כתבו הראשונים שאם אין שעבוד הגוף אין גם שעבוד נכסים. זהו בממון, אבל בקנס הוא באופן אחר, שהחייב בעצמו אין עליו חיוב, אבל כמו שמצינו בשאר עונשין כמו במלקות שכל עיקר החיוב הוא על בי"ד להלקות את החייב, אבל אי אפשר לנו לומר שהוא חייב להלקות א"ע, וכן גם בקנס שענינו ג"כ עונש, חייבתו התורה קנס, ר"ל שחייבה התורה את הבי"ד להוציא ממנו ממון בקנס, נמצא שדין קנס נשתנה מדין ממון, שבקנס אין על החייב שום שעבוד הגוף, ואין בי"ד דנין וכופין אותו לקיים חיובו, כ"א בי"ד כופין אותו להוציא ממנו ממון בע"כ כמו שב"ד מלקין אותו בע"כ וגם הוא חייב ליתן הממון מפני שמחוייב לקיים דברי ב"ד ולא מפני שמחוייב לחבירו, ובהסבר זה היטב מבוארים דברי ר"ש שסובר דגם אחר העמדה בדין לא הוי ממון כ"א קנס, שאף אחר העמדה בדין אינו מתחייב לחבירו כי אם מחוייב לקיים דברי ב"ד, והילכך אין זה ממון:

ונמצא לפ"ז דבקנס אין ב"ד מחייבין אותו כלל חיוב חדש, אלא שעל ב"ד מוטל לקונסו להוציא ממנו ממון בע"כ, ובלא ב"ד א"א להוציא ממנו הממון כמו שא"א בכל העונשין בלא בי"ד לעונשו. אלא שמחלוקת הרא"ש והרמ"ה היא בסברא אחרת אם כאן בקנס שוה הדין לכל העונשין שקיום העונש מסור רק לבי"ד או שחלוק קנס לגבי דין זה, שדוקא בשאר עונשין שאין שום אדם שייך לחיוב עונשו של זה משו"ה אין הדבר תלוי אלא בב"ד, אבל גבי קנס שאם לא הי' למי לשלם לא הי' החיוב כלל, וגם עכשיו הלא יכול למחול ואף למ"ד בירושלמי דאינו יכול למחול זה רק קודם העמדה בדין. וכל עיקר הקנס אינו משתלם אלא לו. הילכך אינו שוה למלקות לענין זה כ"א לממון שהוא בעצמו יכול לקיים הפסק להוציא הקנס, שבאמת גם בממון חדוש, שיכול לעשות עניני כפי' על חבירו וגם להכותו הותר לו בלא ב"ד, וגם בקנס הוא כך שכיון שאין צריך ב"ד לחייבו, שאף ב"ד אין מחייבין אותו כלל ואין מטילין שעבוד על גופו, ואין צריך ב"ד אלא לקיים העונש, ואפשר שהוא שוה לב"ד בזה:

והי' נראה להביא ראי' לזה שאין על המחוייב קנס שום שעבוד הגוף מהא דאמר בירושלמי גבי טבי עבדו של ר"ג שבקנס אינו מחוייב בלא ב"ד אף לצאת ידי שמים. והנחלת דוד הקשה מזה על דברי הרא"ש. ולפ"ד יבואר היטב שכיון שכל עיקרו של חיוב קנס אינו כלל על המחוייב שאין עליו שום שעבוד הגוף, אלא שמוטל על בי"ד לענשו, נמצא שהוא בעצמו אינו מחוייב אף לי"ש. ואף שנסבור שיוצא בשן ועין אין צריך גט שחרור שייך מ"מ לומר שב"ד מגבין אותי, אלא שנתנה להם יתרון כח בזה שאינם צריכים לכפי' אלא שבדינם נעשה השחרור. ואף אם נסבור שיצא למפרע וכן גבי קרן אם נסבור שהוחלט למפרע, ג"כ יתרון כח הוא שנתנה להם התורה להוציא בדינם למפרע. אבל הבעלים בעצמם אין עליהם שום חיוב ושעבוד הגוף מעולם ואף לאחר העמדה בדין אינו מחויב אלא לשמוע דברי ב"ד ולא חיוב עצמי:

ונראה דבזה שונה דינא דגרמי אף אי הוי קנסא משאר קנסות, דשאר דיני קנסות אינו משלם אלא לפי הקצבה ולא לפי ההיזק. משום דכל עיקר החיוב אינו אלא לקנסו ולא לסלק ההיזק. אבל גבי גרמי הא קחזינן שחייבו חכמים לשלם ההיזק שהלא צריך לשלם כפי ההיזק וא"כ הלא יש כאן ב' ענינים, הא' לקנסו כדי לענשו, והב' לסלק ההיזק מחבירו וזה החיוב הב' הטילו שעבוד על גופו, שבזה לא שייך לומר שהטילו על בי"ד יותר ממנו, וא"כ שונה דינא דגרמי שבזה יש עליו שעבוד הגוף ככל שאר עניני ממון. והילכך מגבינן דינא דגרמי אף בבבל, שכל עיקר הטעם דלא מגבינן דיני קנסות, הוא משום שאינו אלא דיני עונשין אבל גבי דינא דגרמי כיון שב"ד באים בזה. לכפותו לקיים חיובו הוי כשאר הדינים:

ב) וע"פ הצעת דברים אלו הי' נראה לפקפק בדברי הש"ך סי' שפ"ח ס"ק נ"א שהביא ראי' דבקנס דרבנן לא מיפטר בהודאה מדברי תשובת מהרי"ל ומדברי המרדכי פרק הגוזל בתרא שכתב שאף דדינא דגרמי הוי קנסא מ"מ לא מיפטר בהודאתו. עיין שם. ולפ"ד הי' אפשר לחלק דעד כאן לא אמרו כן אלא בקנס דגרמי, דכיון שיש על החייב שעבוד הגוף לשלם להניזק, הילכך לא מיפטר בהודאתו, שהודאה אינה פוטרת אלא מדין ב"ד שאינם יכולים לעונשו, שנפטר מן העונש. אבל מן החיוב ממון שנתחייב אין ההודאה פוטרת, ואין נפטר משעבוד גופו, אבל בשאר קנסות דרבנן שחייבו כעין קנסות דאורייתא שם ההודאה פוטרתו מדין עונש ב"ד כמו בקנסות דאורייתא וחיוב עצמי הלא אין עליו, ויש להעמיס זה גם בלשונו של המרדכי וצריך עיון:

אבל יותר נכון ליישב בזה קושיית הקצוה"ח שהביא מדברי השיטה מקובצת לב"ק (דף צ"א) שכתבו גבי דין החוטף מצוה מחבירו שחייב לשלם שדין זה אי קנסא הוי אי מודה מיפטר ואי תקנתא הוי לא מיפטר ע"כ נראה מפורש שגם בקנס דרבנן אי מודה מיפטר והקשה בקצוה"ח על זה מהא דאמרינן גבי שורף שטר תהא במאמינו אלמא דלא מיפטר בהודאתו עכ"ד. ולפ"ד אין כאן קושיא דדוקא גבי עשרה זהובים שדמיו קצובין הוי כשאר קנסות דרבנן דמיפטר בהודאתו שאין עליו שעבוד הגוף אלא שאנו קונסים אותו, אבל גבי שורף שטר דהוי דינא דגרמי שמשלם לפי ההיזק הוי עליו שעבוד הגוף ולא מיפטר בהודאתו. ולפ"ז נכונים גם דברי הפ"י בקושייתו שהקשה דנימא דר' יהודא סבר קנסו שוגג אטו מזיד והאי דפטר במטמא ומדמע ומנסך כדי שילך ויודיע עיי"ש ויישב זה בקצוה"ח דאי טעמא משום קנס לא שייך לומר דפטור משום כדי שילך ויודיע שאף אם לא נפטור אותו יפטר מטעם מודה בקנס כיון שהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק עיי"ש בקצוה"ח ולפ"ד לא שייך זה שכיון שמשלם לפי ההיזק יש עליו שעבוד הגוף ולא נפטר מטעם הודאה בקנס, ומדברי הש"מ ראי' גדולה ליסוד זה שיש לנו חילוק גדול ביסוד החיוב של שאר קנסות ליסוד החיוב של קנס דדינא דגרמי אם לא דנימא דהש"מ יסבור דגרמי הוי דינא דאורייתא ולא קנס דלא כרוב הפוסקים לפי הכרעת הש"ך בסי' שפ"ו:

ג

בקצוה"ח סימן ב' הביא דברי האורים דבזה"ז ליכא דין דגואל הדם משום דבעינן שיגמר הדין ועד שלא נגמר הדין אינו יכול גוה"ד להרגו. והשיג עליו בקצוה"ח דלא בעינן גמר דין ומ"מ נסתפק שאפשר דליכא דין דגוה"ד דאף דלא בעינן שיגמר הדין מ"מ קבלת עדות בעינן להודיע אמתת הדבר. וכיון דאנן לאו ב"ד אנן ואין אנו רשאין לדון דיני נפשות לא הוי קבלתנו קבלת עדות. או דילמא כיון דאף שתי כיתי עדים שהוכחשו בבדיקות כשרות לגבי דין דגוה"ד משום דלא יהא חמור בלא כונה אף אנו נלמוד שאף בזה"ז תיהני עכת"ד:

ומה שיש לעיין בדבריו כיון דסבר הקצוה"ח דגם בזה"ז ישנה המצוה דגואל הדם רק שנסתפק בדין קבלת עדות ולכאורה תימה לפי דבריו אמאי נפסול קבלתנו משום דאין אנו ראויין לדון דיני נפשות כיון דגבי דין דגואל הדם כשרה עדות מיוחדת כמו שכתב הכ"מ בבאור דברי הרמב"ם וא"כ ע"כ לאו דין נפשות הוא:

ועוד יש לעיין במה שכתב שקבלת עדות מיהא צריך. ומה שייך והיכן מצינו קבלת עדות כשאין המקבלי עדות בעלים לדון, וכיון שדין דגואל הדם אינו שייך לב"ד כלום א"כ מה שייך בזה קבלת עדות, כיון שאינו יוצא מדין זה לא פטור ולא חיוב. והי' נראה לבאר דברי קצוה"ח בפשיטות דהיא הנותנת כיון דחזינן דאין גואל הדם הורג עד שתתקבל העדות, וזה פשוט דלא שייך לדין דהריגת גואל הדם קבלת עדות בב"ד, שכיון שלא יוכלו לדון אותו, ואי אפשר לדון דין גואל הדם דהיינו לקבל עדות כי אם כשדנין דיני נפשות, ואז כשקבלו עדות מיוחדת בשביל דין ב"ד משום הספק שמא יבוא עוד ע"א לצירוף, קבלת עדות זו מספקת בשביל גואל הדם שיוכל להרוג הרוצח. אבל כשאין דנין דיני נפשות א"כ אי אפשר להתקבל העדות דאין ב"ד יכולין לקבל העדות בשביל שיוכל גואל הדם להרוג כי אין דין זה שייך להם כי על דין זה אינם קרויים ב"ד. מיהו יקשה על הצד השני שכתב בקצוה"ח שכיון ששתי עדים שהוכחשו בבדיקות כשר בגואל הדם משום דלא גרע מהורג בלא כונה א"כ אף בזה"ז למדין מהורג בלא כונה. ותמיהא טובא כיון דצריך קבלת עדות מאי שנא מאדם שחבל בחבירו דלא מגבינן בזה"ז משום דהוי מדברים שאינם מצויים ולא עבדינן שליחותייהו בדברים שאינם מצויים א"כ כל שכן באדם שהרג לחבירו דהוי דברים שאינם מצויים ולא יהא לנו דין ב"ד בזה. ואמרינן בהחובל דאין מועד בבבל ר"ל דלא מקבלינן עדות קרן דמזה יתייעד השור משום דהוי מילתא דלא שכיחא, וגבי נדון דידן נמי הלא הוי דבר שאינו מצוי ולא נקבל עדות בנדון זה מהאי טעמא:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה