חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן ה - בדין תחלתו בפסול וסופו בכשרות
א
בב"ב (דף מ"ג ע"א) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינו. והקשו הראשונים ע"ז דמה מהני סילוק והא הוי תחילתו בפסול וסופו בכשרות. ולכאורה יש לעיין בזה דלכאורה במקום דמהני ידיעה בלא ראי' כגון בדיני ממונות לא שייך תחילתו בפסול, כיון דאין צריך להעשות עד על ידי הראיי', א"כ יכול להגיד על פי ידיעתו דהאידנא, ועכשיו הלא כשר הוא, ודוקא בדיני נפשות שצריך להעשות עד על פי הראי', כיון שהראי' היתה בפסול פסול מלהיות עד, אבל כשיכול להגיד בלא ראי' אף אם הראי' פסולה לא גרע ידיעתו ע"פ ראייתו שהיתה מכל ידיעה בלא ראי' ותועיל הגדתו מצד אומדנא, והוי תחילתו וסופו בכשרות דלא נחשוב משעת ראי' כ"א משעת עדות. וכמו דבדיינים מפרש הרמ"ה דלא שייך תחילתו בפסול ומיישב בזה הקושיא גבי לידיינו משום דעד דלא נחתי לדינא לא הוו דיינים כלל ותחילתם היא משעה שישבו לדון ואז כשרים הם והוי תחילתן וסופם בכשרות כ"כ נימא אנן אף גבי עדים בדיני ממונות דלא נעשו עדים עד ההגדה:
ודבר קשה מצאנו בדברי התוס' כתובות (כ"א ע"ב) שכתבו שאם הדיינים מכירים חתימת ידי העדים מפני שראו בלילה את חתימתם לא יוכלו לדון על פי הכרתם עכשיו חתימת השטר דהוי כמו ראוהו בלילה ואין דיין דן ע"פ ראייתו בלילה ע"כ. והדברים תמוהים מאד, הלא דנים הם ע"פ ראי' דעכשיו ולא ע"פ ראיית הלילה, שהלא עיקר ההגדה היא על הכרת השטר דעכשיו, ומה לנו לדעת מהיכן הם מכירין את החתימה, והגע בעצמך דיינים שראו שראובן לוה מנה משמעון ביום, אלא שמכירין שזה הוא ראובן או שזה שמעון מראיית לילה, וכי נימא שלא יוכלו לדון ע"פ ראייתם מפני שהוי כראוהו בלילה, הלא עיקר הראי' ביום היתה. ולכאורה הי' נראה מדברי התוס' שאף בראי' גמורה שבודאי אנו דנים רק ע"פ ראי' זו מ"מ כיון שהראי' תלוי' בעוד ראי' אחת אף שאותה הראי' אינה שייכת להדין והעדות, מ"מ יתחשב הענין כאלו הדבר מתחיל משעת ראי' ראשונה, וא"כ לפ"ז היינו אומרים בהכרח גם בנדון דידן שאף שיכול להעיד ע"פ אומדנא דעכשיו מ"מ כיון שהדבר תלוי בראי' ראשונה הוי הדין כאילו מעיד ע"פ ראי' ראשונה, וממילא הוי תחילתו בפסול ופסול, אבל הדבר תמוה לומר כן, כי מה ענין ראי' ראשונה לכאן:
ולזה נראה ליישב דברי התוס' כתובות שכיון שדין הכרת עדים יש לה תנאים כגון שאין מקיימים את החתימות כ"א משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ועוד כאלה, א"כ כשבאים עדים לקיים את החתימות שמכירים שזה כתב ידם הוא מוכרחים להעיד גם על שורש הכרתם, נמצא שעדי הקיום מעידים גם על תחילת ידיעתם וכן הדיינים כשמקיימים ע"פ ידיעתם ג"כ דנים בכח הראי' הראשונה שהיתה בלילה. והנה אפשר עוד יותר, שאילו היו התנאים הללו ענינים מציאותיים שבראות האדם הדברים הללו מתברר הדבר אצלו וממילא מעיד דבר מבורר אצלו, לא הי' שייך לומר דבר זה בבאור דברי התוס', שהרי מעידים רק ע"פ ברורם, אבל כיון שהתנאים הללו הם יותר דיניים, שאינם מחויבים כ"א מחמת הדין, ואינם ענין ברורי לגמרי, א"כ מעידים גם ע"ז שקיומם יש לו דיני התנאים הצריכים והילכך הוי כמו ראוהו בלילה, אבל בנדון דידן הלא לא שייך כל זה. אבל לפי זה יוצא לנו באותן העדיות שצריכין דו"ח, אף שיכולים להעיד ע"פ אומדנא בעדי נשים, שם פסול מחמת תחילתו בפסול שהרי בהכרח צריכים להעיד על ראיי' ראשונה. אבל בדיני ממונות שאין צריכים דו"ח, א"כ אין צריכים לראי' ראשונה, ויכולים להעשות עדים ע"פ ידיעתם דעכשיו, דלא גרע מאומדנא, וא"כ הלא הוי תחילתו וסופו בכשרות. אבל מ"מ אילולי דברי התוס' לא היינו דנים אודות ראי' ראשונה, שאינה אלא ענין צדדי וכמו דו"ח אינן אלא ענין צדדי:
והנה בענין תחילתו בפסול יש לומר שני דרכים, או שנאמר שהפסול הוא מחמת פסול ראי', שכיון שהראי' היתה בפסול נפסלה כל העדות, או שנאמר שהדין הוא שיהא העד כל העת ראוי להעיד, וכיון שהיתה שעה אחת פסול להעיד, נפסל כל עיקר. והנה יוצא מזה נפקא מינה בין שני הטעמים, אם בשעת ראי' הי' פסול ועם גמר הראי' הוכשר, נמצא שלפי הטעם האחד כיון שבשעת ראי' פסול הי' נפסל כל עיקר, ואם נאמר שהפסול הוא משום שעה אחת שלא הי' ראוי להעיד, באופן זה יהא כשר, שהרי בשעה שהי' שייך להעיד, ר"ל אחר הראי', כבר הי' כשר:
והנה לכאורה בממון אין דין פסול מחמת ראי' בכל הדינים הפוסלים בדיני נפשות, כגון עד הרואה דפסול לדון בדיני נפשות ובדיני ממונות כשר, ואין נראה שיהא זה ענין הכשר בדיינות של דיני ממונות כ"א מפני שאין עד הרואה נעשה עד בדיני ממונות והילכך יכול להעשות דיין, משא"כ בדיני נפשות שנעשה עד בראי' וכן גבי נמצא אחד מהן קא"פ בראי' אין פוסל בדיני ממונות להרבה פוסקים וזה ג"כ מזה הטעם שאין עד ראי' נחשב כלום לעד בדיני ממונות. ועוד בשאר דינים חזינן דאין בראי' דין עד בדיני ממונות:
ולפי זה צריכים אנו לומר שהפסול בתחילה אינו מטעם פסול ראי' שהרי לא מצאנו כזה בדיני ממונות וע"כ הטעם משום דבעינן שיהא ראוי להעיד כל הזמן שהי' בזה דין הגדה, ולפ"ז יוצאה לנו נפקותא חדשה שאם הי' ראוי להעיד ע"י סילוק נקרא ראוי להעיד והוי תחילתו וסופו בכשרות. שאילו הי' הפסול מחמת פסול ראי' שהי' פסול בשעת ראי', אף אם הי' בידו לסלק עצמו, סוף סוף הלא לא סילק עצמו והי' פסול בשעת ראי', אבל אם הפסול הוא משום שבעינן ראוי להעיד, כיון שהי' יכול להסתלק נקרא ראוי להעיד, והוי תחילתו וסופו בכשרות. ולזה מקשה בגמ' וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו דאין כאן תחילתו בפסול, שהרי בידן הי' לסלק עצמם, וכ"כ יש לתרץ לעיל גבי שותפין מעידין זה לזה ע"י סילוק שיש ג"כ להקשות דהא הוי תחילתו בפסול, ויש ג"כ ליישב עפ"י יסוד זה. והם הם דברי המרדכי שמתרץ על קושיית התוס' משום דבידו לסלק עצמו והיינו כדברינו:
ובזה תתיישב קושיא ראשונה, שכיון שאין הפסול מחמת ראי' א"כ מה לי בזה שיכול להעיד ע"פ אומדנא, אבל מ"מ כיון שפסול בתביעה זו שעה אחת להעיד נפסל כל עיקר משום תחילתו בפסול. ולכאורה הי' נראה לתלות חקירה זו במהות דין תחילתו בפסול באשלי רברבי, דהרמ"ה חידש שבדיינים לא שייך תחילתו בפסול משום דעד דנחתי לדינא לאו דיינים נינהו וכן יישב הקושיא דתחילתו בפסול גבי שותפין מעידים זה לזה משום שמעידין על השדה שהיתה של המוכר שמכרה להם עד שנעשו שותפין, ושני דינים אלו שייכים לכאורה רק אי נימא דדין תחילתו בפסול הוא דין פסול ראי' א"כ גבי דיינים לא שייך זה וכן גבי שותפין כיון שדין הראי' הוא קודם פסולם הילכך כשרים, אבל אי נימא שהפסול מחמת אינו ראוי להעיד שעה אחת, הלא זה שייך אף גבי דיינים שאינם ראויים לדון שעה אחת, וכן אף שהראי' היתה קודם פסולם, אבל כיון שמעשה הדבר הגורם תביעה התחילה אח"כ ובזה לא היו ראויים להעיד שעה אחת, נקראים תחילתו בפסול, ולזה נראה ששיטת הרמ"ה היא שתחילתו בפסול הוא פסול מחמת ראי' ושיטת הראשונים החולקים שהוא פסול מחמת אינו ראוי להעיד. ובזה אפשר להטעים עוד מה שהתוס' סנהדרין ומכות אינם רוצים לפרש בפסול הרוג לעדות משום שונא דהוי פסול נוגע וכאן קרוי לפסול נוגע תחילתו בפסול אף שלכאורה לא שייך גבי נוגע תחילתו בפסול, שכיון שפסול נוגע הוא מחמת חשש משקר, וכיון שעכשיו אינו נוגע בודאי אינו משקר ובודאי ראה, ולא הי' אז פסול שהלא הדבר הי' אמת. אלא שהתוס' סוברים שתחילתו בפסול הוא פסול מחמת אינו ראוי להעיד, וא"כ הלא סוף סוף לא הי' בתחילה ראוי להעיד. אבל התוס' בסנהדרין איירי בדיני נפשות ששם בודאי הוא תחילת דינה של העדות בראי' וכיון שהראי' היתה אמתית הלא היתה תחלת העדות בהכשר, שכיון שבדיני נפשות הוי תחילת העדות בראי', א"כ הוי הפסול מחמת ראי', דפירוש הפסוק או ראה או ידע והוא עד על תחילת דינה של עדות. אבל הרמ"ה יסבור שאין כוונת הכתוב על תחילת דינה כ"א על הראי', וכל הפסול הוי רק מחמת ראי' ולא מחמת ראוי להעיד אף בדיני ממונות. ולפ"ז בדיני נפשות יופסל נוגע ולא מהני סילוק אליבא דכו"ע, משום דפסול מחמת ראי':
ב
מה שתירץ הרמב"ן דלא שייך תחילתו בפסול אלא בפסול הגוף כגון קרוב ונתרחק שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן וכו' אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהי' קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול לו בשעת ראי' אבל הי' פסול לזה בשעת ראי' מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחילתו כשר הוא אצלם וכו'. ובנ"י כתב ע"ז נ"ל שהוא סובר דלא אזלינן אלא בתר גברא משום דהאי דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו הוא ועל עצמו מעיד ואם נסתלק ממנו לאחרים הוא מעיד וכו' עיי"ש. והנה בבאור הדברים אפשר לומר בשני אופנים, או דנימא שכונתו שכיון שכל עיקר הפסול הי' רק לעצמו, ולאחרים הי' כשר להעיד אף מקודם, וכיון שמסתלק ואינו מעיד רק לאחרים, הלא להם הי' כשר גם מתחילה והוי תחילתו וסופו בכשרות. וזה נראה מפשוטן של דברים. אבל יש לפרש הדברים באופן אחר והוא, שיש שני מיני פסולים, פסול עדות שהעד פסול הוא, ופסול הגדה, שהפסול הוא כזה, שהגדתו פסולה ובאור הדבר שפסול קרוב הוא פסול בעצם, שזה האיש הוא פסול להעיד לזה, וכיון שהי' פסול בעצם בתחילה פסול אף לכשיתכשר. אבל כגון פסול נוגע אינו פסול בעצם אף הממון, אלא שאנו חוששים שמחמת נגיעות לעצמו ישקר, נמצא שזה הגדתו פסולה, אבל אינו פסול בעצם הילכך לא שייך בו תחילתו בפסול, מפני שלעולם לא היתה בו פסול עצמי:
ולפ"ז נוכל לבאר דברי הש"ך סי' ל"ד ס"ק לוג ולהתאימם גם עם שיטת הרמב"ן והוא שגם בפסול עבירה אינו פסול עצמי כ"א פסול הגדה. דזה חקירה ישנה בין האחרונים אם פסול עבירה הוא פסול הגוף או פסול מחמת משקר, והנה מדברי רש"י סנהדרין בסוגיא דאוכל נבילות לתאבון מוכח דרשע דחמס הפסול הוא מחמת משקר שכיון שחשוד לעבור מחמת ממון חשוד נמי לשקר מחמת ממון. והנראה לי בזה דפסול מחמת חשש משקר הוא ג"כ פסול הגוף, ודלא כמו שיש רוצים לומר שאינו פסול הגוף כלל, אלא ודאי מחמת משקר הוא ג"כ פסול הגוף, ופסול גוף זה הוא פסול בעצמו, שאינו דומה פסול זה מחמת משקר לפסול נוגע שג"כ פסול מחמת משקר, שפסול נוגע הוא פסול מקרי, ופסול זה הוא פסול מחמת חסרון בעצם האדם שכיון שהוא מוחזק למשקר פסול הוא בעצמותו, הילכך בדין כזה לכאורה ג"כ פסול אם הי' פסול בתחילתו, אף אם הוכשר אחר כך:
אבל יש עוד פסול עבירה אחד, שהעבירה אינה דחמס כ"א עבירה שיש בה חיוב מלקות שנפסל העובר, הנה עבירה כזו אינה פוסלת מחמת חשש משקר כ"א שהתורה פסלתו, וע"ז כתוב אל תשת רשע עד. והנה בין פסול זה לפסול קרוב יש לחלק, שפסול קרוב פסול הוא בעצמותו של עד, אבל פסול רשע הוא פסול בקבלת ב"ד שהתורה הזהירה מלקבל את הרשע, וא"כ הויא דומיא דפסול בהגדה דלא שייך בו תחילתו בפסול וכשר לבסוף, שהרי הכתוב בא בעיקר הדבר לאסור קבלת רשע וחייבים בלאו זה המקבלים אותו, ומזה אנו דנים לפסול עדותו, משום דנפסלת קבלתו בב"ד, אבל בפסול קרוב לא יומתו וכו' כתיב שאינן עדים כלל. ובחתם סופר ראיתי ג"כ שכתב לחלק בדברי הש"ך בין רשע דחמס לעבירה שיש בה מלקות שאינה דחמס וכתב שרשע מעבירה שיש בה מלקות שכתוב בו אל תשת רשע עד אינו עד כלל משמע והוי כבע"ד שאינו עד כלל ולא שייך בו תחילתו בפסול וסופו בכשרות עכ"ד. וכמדומה שהדברים תמוהים מאד, שאם אינו עד כלל א"כ לא הי' צריך להיות בהם גם דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול וזה דבר שלא נשמע וא"א. וראי' מפורשת מהא דאמרינן הורג יציל ותירץ בגמ' משום דבע"ד לאו עד הוא, אבל לולא זאת הי' מציל אף שפסולו הוא משום רשע שאינו של חמס. וצ"ע:
ולכאורה הי' נראה לפרש יותר דהפירוש בדברי הרמב"ן כחילוק זה מפני שני דברים. הא' דלפי פירוש הראשון תצא לנו נפקותא בין נגיעה שהוא כבע"ד בין נגיעה שאינו כבע"ד, דלא שייך חילוק הרמב"ן רק בנוגע שהוא כבע"ד, שנוכל לומר שמתחילה לא הי' פסול רק להעיד לעצמו, אבל לזה האחר הי' גם מתחילה כשר, אבל כשאינו בע"ד רק נוגע הלא גם מתחילה הי' פסול לזה האחר שלו הי' מעיד ולא לעצמו, ופסול הי' מצד נגיעתו, וא"כ הלא תחילתו וסופו בפסול, ולא שייך החילוק כאן, אבל לפי הפירוש הב' אין חילוק בין נוגע לבע"ד והרמב"ן מיסתם לה סתומי:
וכיון שכן תתיישב הקושיא שהקשה התומים מהתוספתא הי' סוחר שביעית עד שלא ידע לו עדות ולבסוף וכו' פסול שאין תחילתו וסופו בכשרות דשאני סוחר שביעית שפסולו מחמת חמוד ממון, דבזה בעינן תחילתו וסופו בכשרות, והש"ך הא איירי ברשע שאינו דחמס. מלבד מה שיש לעיין דיש לאוקמי התוספתא בדין שאינו של ממונות, כגון בגיטי נשים שיש מדמים אותם לדיני נפשות או בדיני נפשות לכל הדעות ששם אם היתה הראי' בפסול פסול לא מחמת תחילתו וסופו בכשרות אלא משום דראיי' בפסול פוסלת, אלא שהלשון תחילתו וסופו בכשרות לא משמע הכי, אבל בזה תתיישב הקושיא שמקשה בתומים וכן במחנה אפרים מהרא"ש פ"ב דגיטין שמכשיר לשליחות הגט מי שהי' רשע ושב בתשובה דלא גרע מפתוח ונסתמא דכשר לשליחות הגט ולא איכפת לן גבי רשע מה שתחילתו בפסול כיון דהשתא לא משקר הוא ע"כ, משמע דוקא משום דגבי שליחות לא איכפת לן אבל אי הוה כאן עדות הוה פסול אם כן משמע דלא כדברי הש"ך, והנה אפשר לומר שהרא"ש איירי ג"כ ברשע דחמס וכן משמע מדבריו שמדבר ברשע כזה שחשוד למשקר, א"כ רשע דחמס הוא. אלא שבלאו הכי לדברי הראשונים הסוברים שגיטי נשים דמיין לדיני נפשות גבי דין עדות מיוחדת א"כ הכי נמי לדין פסול ראי', א"כ אף שאין ברשע דין תחילתו בפסול דנוקים דבריו אף ברשע שאינו של חמס, מ"מ אי הי' כאן דין עדות הי' פסול מחמת פסול ראי', והילכך הוצרך הרא"ש לתרץ משום דאין כאן דין עדות אלא דין שליחות, ומשום כך אין כאן פסול בשעת ראיי' פוסל עכשיו:
והנה גם שאר קושיות התומים תתיישבנה לפ"ז. הקושיא מפלוני רבעני לרצוני שהקשה למה לגמרא לחלק בין לרצוני ולאונסי, לחלק בין אומר ששב בתשובה ובין אומר שאינו שב בתשובה. לשיטת הר"י מיגש שנאמן לומר אף בדאורייתא שהי' רשע ושב בתשובה ואין בזה משום אין אדם משים עצמו רשע, וזה מתיישב בפשטות, שהרי נרבע לרצון פסול משום רשע דחמס משום כונת הנאה ובזה פסול כשתחילתו בפסול אף כשסופו בכשרות. אף שיש לעיין מתוך הגמ' קדושין (דף כ"ב ע"ב) דשלא כדרכה אפשר דאין זה רשע דחמס, אבל מ"מ נראה יותר דהוי רשע דחמס דמ"מ להנאתו קמכוין:
וכן תתיישב הקושיא מלדידי אוזיף ברביתא, דהלוה ברבית ג"כ פסול משום רשע דחמס, דמשום חמוד ממון שרוצה ללות הוא עובר בלאוי דרבית והילכך מודה בו הש"ך. וגם הקושיא הראשונה שהקשה מפסולי עדות היינו שכתבו התוס' שאף מלוה ע"פ לא הוי אליבא דרבנן דס"ל דאין נאמנים, ואמאי יהא נאמן עכשיו על ההלואה שיאמר פסולי עדות היינו מקודם או פסולי דאורייתא לר"י מיגש או פסולי דרבנן אליבא דרא"ה וכמו שכתב ברש"י משחק בקוביא ועכשיו שבנו בתשובה אלא ע"כ משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. והנה דיוקו מדברי רש"י שפי' משחק בקוביא בודאי לפ"ז הוי רשע דחמס דעושה להנאת ממון, ובלא"ה יש לאוקמי הסוגיא בפסולי רשע דחמס. אלא שדבריו לכאורה בלתי מובנים בלא"ה שכתב שדברי תוס' שכתבו דאף מלוה ע"פ לא הוי מוכרחים הם משום דאמרינן דמהימנינן להו במיגו דמזוייף ואי נימא דכאן הוי מלוה ע"פ א"כ אין כאן מיגו דמזוייף דאפשר שאינם רוצים לטעון מזוייף מפני שאין רוצים להפסידו את ההלואה כולה, אלא ע"כ שגם כאן מפסידים אותו לגמרי כמזוייף שאומרים שלא הי' המעשה כלל. ואין הדברים מובנים וכי במזוייף לא יוכלו לטעון שהשטר מזוייף שמעולם לא חתמו על שטר זה, אבל מעשה ההלואה אמת הי' שכן ראו שהלוה לו בלא שטר ואף אם כאן הוי מלוה ע"פ הוי מיגו שפיר. עצ"ע: