חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן ד
תמהו האחרונים אהא דאיתא בשו"ע סי' ל' ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא ה' עדים א' אומר ראיתי שהלוהו ק' ואחד מעיד על ר' ואחד מעיד על ש' וא' על ת' וא' על ת"ק אם העידו כל אחד מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הא' בא' בניסן בשנה הראשונה והב' אומר בזמן אחר וכן כולם משלם ת"ש וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל על השאר ת"ש והקשו כולם עש"ך ושאר אחרונים דאמאי לא מישתבע מכח דר' חייא מטעם העדאת עדים במקצת ותירצו דהכא כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרינן הכי ע"כ. ואין הדבר מובן דמה טעם יש לחלק בין עדים בלא צירוף ובין עדים בצירוף, ונתחבטו בזה כל האחרונים:
ונראה שבאור הדברים הוא כך, דיש לעיין במה דאמרינן דהלואה אחר הלואה מצטרפין, האיך הוא צרופן, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו אינו נאמן, ונמצא שאין אנו מאמינים לכל עד בפני עצמו על ההלואה שאמר והאיך הם מצטרפים בשנים. ועל כרחנו אנו צריכים לומר דהוא מטעם דפלגינן נאמנותם, דמהימנינן להו לכל אחד מה שאומר שחייב מנה, שכיון שלזה יש לו צירוף עם עד אחד, ועל מה שאומר שהלואה בזמן זה היתה, לא מהימנינן לי' כיון שלזה עד א' הוא, וא"כ נמצא שאין אנו מאמינים להם על מנה שהגידו, כ"א על סתם מנה, וא"כ אין לנו עדים על הכסף שהוא תובע מחמת הלואות אלו אלא על סתם כסף ונמצא שהוא תובע תביעה אחת והעדים מעידים שלא על אותה תביעה, וזאת לא מצאנו שתחשב הודאה במקצת או העדאת עדים במקצת כשאין ההודאה מכוונת אל התביעה, הילכך פטור מלישבע, כשהעדים הם ע"י צירוף, שאין צרופן מועיל אלא לחייב, אבל לא על אותה תביעה. ואין זה סתירה למה דבכל מקום יש מן הראשונים שחולקים ואומרים דלא אמרינן דנפליג הנאמנות, דאין זה אלא במקום דלדבר זה מאמינים ולדבר זה אין מאמינים כלל, בזה הוא דאמרינן דלא פלגינן הנאמנות, אבל כאן הלא יש לו נאמנותו לכל דבר עדותו, אלא שלא תספיק לו נאמנותו לעשות מעשה על פיו כיון שאינו רק אחד והילכך לאותו הענין שיש לו צירוף מצטרפין כיון שגם למה שלא נצטרפו לא בטלה נאמנותו לגמרי אלא שלא הועילה, הילכך למה שמועיל מועיל. ובדרך זה ישבנו זה כבר ומיתאמרא משמיה דהגרנ"ט ז"ל הכי על מה דאמר (בגיטין ח') גבי עצמך ונכסי קנויין לך, דשקיל וטרי אי אמרינן פלגינן דיבורי' וחולקים בזה אביי ורבא, ולכאורה הא כאן הוא ענין של פלגינן נאמנות ולא של פלגינן דיבורי' ובפלגינן נאמנות הלא יש מן הראשונים שסוברים דלא פלגינן ואיך יאמר רבא כאן דפלגינן הנאמנות, אבל הדבר נכון, דאין כאן ענין לפלגינן נאמנות, כיון שגם כאן הרי נאמנות השליח שוה היא בין לגבי הנכסים ובין לגבי העבד, אלא דלגבי העבד מספקת הנאמנות ולגבי הנכסים לא תספיק הנאמנות דלגבי העבד האמינוהו חכמים דליהני נאמנות זו ולגבי נכסים לא אמרו די בנאמנות זו ועצם השקלא וטריא דבגמ' שם אין זה אלא אם יש פסול בשטר זה אם יש התבטלות בדין השטר, ודבר זה מבואר הוא בפי' בדברי הרמב"ן גיטין שם וז"ל ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מופלג דיבורין דהכא בכולהו פסולי עדות ולא מדמינן לי' להנך דאמרן (ר"ל למה שהביא שם מפלוני בא על אשתי ואינך) ולפום הכי איכא למימר דהא מילתא לא שייכא בהני דהכא וכו' אלא שהיו סבורין מתחילה שכל גט שאין עושין מעשה בכולו אין דנין במקצת שבו ומ"ה מדמה לה לשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אבל בדין עדות שבטלה מקצתה לא שייכא כלל ומ"ה לא הוה קשה לי מהתם ע"כ. ועכ"פ כאן אצלנו בסוגיא דידן דהלואה אחר הלואה הדבר פשוט עוד יותר, דהרי מכח הנאמנות שמאמינים לכל אחד על הדבר כמו שאמר מכח עד אחד מצרפין אותם מכח זה על מנה סתם, ובלא נאמנותם נאמנות דע"א, על עצם הדבר לא הי' דין צירוף על הלואה סתם, הילכך באופן זה בודאי דפלגינן הנאמנות:
הדרינן לקמייתא דאין הודאה במקצת ואין העדאה במקצת מחייבת כ"א כשההודאה מכוונת אל התביעה ונראה דגם מה שסוברים דהודאה קודם לתביעה לא מהני הוא מפני טעם זה משום דאין ההודאה על התביעה, שהרי ההודאה קודם לתביעה היתה, והודאה אינה מחייבת כ"א כשהיא הודאה על תביעה, שהרי לא היתה כאן עדיין שום תביעה כשהעידו:
וראיתי מי שאמר בטעם בהודאה קדמה לתביעה דאינו נשבע משום דהודה קודם לתביעה כבר מסולק הדין ודברים שלהם מעל מנה זו וכשטוען מנה הב' הוי כופר הכל, ולפי טעם זה נראה לי דבהעדאת עדים אף בהעדאה קדמה לתביעה מחייב שבועה, שאף שהם מעידים שחייב מ"מ כיון שהוא כופר עדיין ואינו רוצה לשלם, מיקרי שעדיין יש להם דין ודברים על דבר המנה הא'. ולפ"ז יסולק מה שמתרצים אהא דפסק הרמב"ם דאם מודה במה שכתוב בשטר וכופר בשאר פטור משום דהוי ממון שאינו יכול לכפור, וליחייב משום שטר עצמו דהוי כהעדאת עדים במקצת, ומתרצים משום דקדמה העדאת עדים לתביעה, ולפי הך טעמא לא שייך זה בהעדאת עדים ואף אם קדמה לתביעה ליחייב, ולפי טעמא דידן שייך זה שפיר אף בהעדאת עדים ומתיישבת היטב הקושיא משטר על מקצת. תבנא לדיננא דהלואה אחר הלואה אין אנו מאמינים להעדים על עצם המעשה, אלא על החיוב, דבעצם המעשה לא שייך לצרפם, שהרי דברו על מעשים מיוחדים ומה שייך בזה צירוף, אלא דדבר זה נסתר ממה שכתב הר"ן על התוספתא הביאה הרי"ף בפ' מי שאחזו ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה גט שני, אחד אינה צריכה גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים. וכתב הר"ן וז"ל זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפים דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל בפ' זה בורר דהלואה אחר הלואה מצטרפין, לגבי אישות דשייך בהו נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל, והנה שם בקדושין הלא עיקר מאי דבעינן לעדים היינו עדי קיום, ובעדי קיום הלא לא שייך דנקבלים על החלות ולא על המעשה שהרי עד קיום צריכים אנו לסמכו על המעשה שהרי הוא עושה את המעשה למעשה חלות, הרי חזינן דמהני עדותו גם על המעשה ולא כדאמרינן דמהימנינן להו רק על החיוב:
והנה הרע"א הקשה על דברי הר"ן אלו וז"ל ובדברי הר"ן שם קשה לי שכתב דמש"ה לא מהני צירוף עדים דקדושין כדיני נפשות דמי דקדושין שייך בנפשות הא בפשוטו ניחא כיון דקדושין בלא עדים לא תפסו איך שייך לצרף וכו' דצירוף לא שייך רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מיקרי הלואה בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע לב"ד האמת שהלוה אבל בקדושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קדושין שהיו בפני ע"א וכיון דכל מעשה קדושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים שייך לדון אם מצרפין להעיד דנתקדשה בפני ב' אבל בנדון דהר"ן דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א פשיטא דל"ש צירוף לשווי' קדושין וצע"ג עכ"ד, ולי תמוהין גם דברי הרע"א דאף אם אמר אחד דנתקדשה בפניו בפני שני עדים שחרית ואחד אמר שנתקדשה בפניו בפני ב' עדים ערבית מה שייך בזה צירוף דדוקא בהלואה אחר הלואה דשם אפשר שעדות שני העדים, בין מי שאמר שחרית לוה ובין מי שאמר ערבית לוה שאפשר ששני הפעמים לוה, ממילא מצטרפים שני העדים כיון שאפשר ששניהם עדים נכונים הם, אבל בקדושין כשאחד אמר שנתקדשה בפני ב' עדים שחרית תו לא אפשר עוד שתתקדש גם ערבית, שהרי כיון שמקודשת היא כבר א"א שתתקדש עוד, ולדברי העד שחרית אין בדברי העד ערבית כלום, ולדברי העד ערבית אין דברי עד שחרית כלום וא"כ איך יוכלו להצטרף, וקושיא גדולה היא אלי:
והנה ליישב קושיית הגרע"א ז"ל נראה דאין דברי הר"ן אמורים אלא בקדושין ע"י יחוד דמהני מטעם דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, דניחזי אנן בנתיחדה עמו כל היום, וכי ידעינן באיזה זמן מן היום נבעלה לו דוקא שחרית שאפשר שנבעלה לו בסוף זמן היחוד ואם נמשך זמן היחוד כל היום אפשר שבסוף זמן היחוד נבעלה לו והוא לא ראה אלא יחוד שחרית שאפשר שאינו זמן הביאה ומ"מ מיקרי עד קדושין כיון שעכ"פ יודע הוא מן היחוד שחרית שעכ"פ לא תצא מן היחוד הזה בלא ביאה מיקרי רואה הקדושין, וכן העד שראה יחוד הערבית אף כשאינו יודע אם נבעלה ערבית כיון שסוף סוף יודע שמן היחוד הזה נבעלה הוי כרואה את הקדושין והוי כשניהם רואים מעשה אחד והלכך ראויין היו להצטרף אלא שמ"מ הא לא עדיף זה משניהם רואים כאחת מעשה אחד אלא שזה רואה מחלון זה וזה רואה מחלון זה דלא מהני בדיני נפשות והילכך כתב הר"ן דקדושין כדיני נפשות דמה דפסול שם עדות מיוחדת כשזה רואה מחלון זה וזה רואה מחלון זה והכא נמי דכוותיה הוא ואין מצטרפין. ועפ"ז נראה שיתיישב נמי מה שהקשינו דהא חזינן מדברי הר"ן אלו דצירוף העדים דבעינן למימר שיצטרפו הוא על המעשה ממש ולא על החלות בלבד דהא בקדושין דבעינן עדי קיום היינו שלא יהא המעשה בלא עדים, א"כ בעינן שתהא עדותם סמוכה להמעשה ותהא סתירה להנחה הנ"ל, אבל עפ"ז הדבר מבואר דמה דמהני מטעם הן הן עדי יחוד אפשר להתפרש בשני דרכים, האחד שאף שלא ראו המעשה עצמו מ"מ כיון שיודעים ע"י החזקה של הן הן עדי יחוד שבודאי הי' מעשה הקדושין, מהני זה מטעם דמהני בעדי קידושין אף ע"י ידיעה בלא ראיי' וידיעה בלא ראי' מהני בקדושין, או דנימא דזה הוי ראיי' ממש שכיון שרואים מעשה היחוד הוי כרואים ממש את מעשה הביאה ע"י החזקה של הן הן עדי יחוד, והנה אי נימא דמהני זה בקדושין מטעם דמהני בקדושין ידיעה בלא ראיי' אם כן לא בעינן בקדושין שיהא עדי קיום הדבר סמוכים להמעשה ממש, שאך אם ידעו שהי' כאן חלות שפיר דמי, דידיעה בלא ראי' נמי מהני והא יש כאן ידיעת החלות, והילכך בעד אחד אומר שנתיחדה שחרית ואחד אומר ערבית עכ"פ שניהם ידעו מחלות הקדושין והוי כמו שנעשה בפניהם דלא בעינן בדין עדי קיום רק שידעו שני עדים מחלות הקדושין והילכך שפיר ראויין היו להצטרף ועל זה משני שפיר הר"ן שכיון שדיני נפשות שייכי בקדושין כנפשות דמו ובנפשות הא פסול ידיעה בלא ראייה דשם בעינן ראיי' ממש וכיון דבעינן ראיית המעשה צריכים להיות העדים סמוכים על המעשה וכיון שכן אי אפשר שיצטרפו דהא שני מעשים נפרדים הם ואי אפשר לצרפם לעדות מעשה אחד, ונמצא שעד שאין הר"ן מתרץ דהוו כנפשות, שפיר הקשה לדמות עדי קדושין להלואה אחר הלואה. ולפי זה אחר תירוצו של הר"ן דקדושין כדיני נפשות הוו משום דשייכי בנפשות, הא דמהני יחוד מטעם דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, נצטרך לומר דזה מיחשב לראיית קדושין ממש ולא רק כידיעה בעלמא בלא ראיי', וראיתי להאחרונים שנתחבטו בזה ולפי דברי הר"ן הדבר מבואר:
ובהגהות אמרי ברוך ראיתי שדבר על דעת הר"ן והקשה ג"כ קושיא הנ"ל וכתב ומ"מ איכא נפקותא בין טעמא דהר"ן לבין טעם דידי' היכי דקדשה שחרית בפני ע"א בכסף או בשטר שיחול לאחר שלשים יום ואחר כך קדשה ערבית בפני עד אחד ג"כ בכסף או בשטר שיחול באותו זמן עצמו שאמר שחרית, דלטעמא דידי' מהני שפיר ולטעמא דר"ן לא מהני ע"כ. ולא אבין דבריו כלל דגם לטעמא דידי' ודאי דלא מהני, שהרי עיקר דין עדי קיום צריכים שיהיו למעשה הקדושין ולא לחלות הקדושין ומה יועיל מה שבשעת חלות הקדושין שני העדים הם כאחד כיון שבשעת מעשה הקדושין לא היו שניהם ביחד הוו קדושין בעד אחד וקדושין בעד אחד לאו כלום הם:
ועוד לפי דברינו בנתקדשה בכסף או בשטר אף הר"ן יודה, דאף בלא הטעם דקדושין כדיני נפשות דמי ג"כ לא מהני משום דכאן ודאי ליכא על כל מעשה כ"א ע"א ודוקא ביחוד הוא דקאמר כמו שנתבאר:
ובנתיבות המשפט פירש אליבא דאמת טעם הדברים דלא מהני הקדושין בנתיחדה בע"א שחרית ובע"א ערבית משום דאין העדים מצטרפים על המעשה, ובעדי קיום בעינן דיהיו עדי מעשה, ומה"ט כתב דלא מהני בקנס ג"כ עדות מיוחדת כזו שאחד ראה בשחרית ואחד ראה ערבית, ודוקא זה מחלון זה וזה מחלון זה הוא דמהני כיון שסו"ס ראו מעשה אחד, אבל בראיית שני מעשים מיוחדים לא מהני בקנס כיון דהעדים בהגדתם על המעשה מחייבים הוי כקדושין, ויש לדון על דבריו שאין שייכות קנס לקדושין, דבקנס אף שהעדים מחייבים בהגדתם, אבל אין העדים צריכים להעיד על המעשה ממש אלא כיון שנקבל עדותם על מעשה נגיחת שור או גניבה או טביחה אף שלא נקבל עדותם על מעשה פרטית ההוא, מ"מ מחייבים בהגדתם שאין צריך לחיוב ב"ד בקנס אלא הגדת עדים על המעשה המחייב אבל שאר פרטים אף אם לא יתקבלו ג"כ שפיר דמי, אלא שיש לדון בדבר כשנתרחקו זמני הגדתם שאם נצרפם משום דאין אנו מקבלים דבריהם על הזמן חסרו להו דרישה וחקירה והוי עשאאי"ל:
והט"ז כתב לבאר טעם הדבר דאין עדים ע"י צירוף מחייבים שבועה משום דכל עיקר שבועת דהעדאת עדים ילפינן מהודאת פיו בקנס ועד אחד, וכיון שבקנס לא מהניא עדות מיוחדת, לא מצינן למילף שבועה דתהא עדיפא מקנס ע"כ, ויש לחקור בפסול עדות מיוחדת אי הוי פסול נאמנות דעדים או פסול בקבלת בית דין, ולכאורה יוצאה נפקא מינה בדבר דאם יחשב לפסול נאמנות דעדים אם יהא שני עדים שראו ביחד, ואחד שראה שלא ביחד, והגידו אח"כ בב"ד תבטל עדותו את עדותם כדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול, ואם נימא דאין זה אלא פסול ב"ד אינה מבטלת עדותו את עדותם, ויש להביא ראי' לזה מהא דמקשו התוס' במכות איך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין וקדושין דיש בשעת מעשה קרובים או פסולים דיבטלו את כל המעשה מטעם נמצא אחד מהן קרוב או פסול ג"כ. ואי נימא דעדות מיוחדת ג"כ הויא פסול בעדות, א"כ בלא קושיא דקרובים או פסולים יקשה דודאי יש הרבה רואים שאינם יודעים זה מזה, א"כ הויא לה עדות מיוחדת שרואה זה ממקום זה וזה ממקום זה, שאין ראייתם כאחת ותבטל ראייתם מטעם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, אלא ע"כ דאין זה אלא פסול בקבלת ב"ד ולא בעדות וממילא לא שייך בזה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, וכיון שזכינו לכך, יש להשיב על דברי הט"ז דכי האי גוונא לא שייך למילף העדאת עדים מקנס בזה דלא ילפינן אלא עדות דשבועה ועדות דקנס אבל לא עדות דשבועה מדין בית דין דקנס. וכי האי גוונא יש להשיב על מה שיש לשאול דכיון שילפינן שבועה דהעדאת עדים גם מגלגול שבועה, א"כ יקשה לפי דעת הסוברים דבגלגול שבועה לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ גם בהעדאת עדים לא נימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דלא יהא הלמד חמור מן המלמד, וכמו שאמרו בב"ק (ג' ע"ב) בתוס' גבי צד השוה משור ובור דיהבינן קולי שניהם א"כ הכי נמי כך הוא. וראיתי בשם ספר דברי משפט שכתב אליבא דאמת שהדין הוא כך, אבל נראה דלא שייך למילף לגבי זה העדאת עדים מגלגול שבועה, משום דנראה בטעם הדבר דלא אמרינן בגלגול שבועה משאיל"מ משום דאין בגלגול שבועה שום תביעת ממון שהרי אין לו שום טענה לתבעו ונפטר מן הדין על טענת ממון שלו, ואין לו עכשיו כ"א תביעת שבועה עליו מצד שבועה גוררת שבועה ולא שייך לומר משאיל"מ אלא במקום שיש גם תביעת ממון אז אמרינן כיון דאי"ל צריך לשלם בעד תביעת הממון אבל במקום שאין תביעת ממון למה ישלם, וא"כ כיון שזה הוא הטעם לא שייך למילף העדאת עדים לענין זה מגלגול שבועה, כיון ששם שפיר יש תביעת ממון והלא אין זה דין בגלגול שבועה אלא סיבה צדדית, וכיון שגבי העדאת עדים אין הסבה שם, שפיר אמרינן שם משאי"ל משלם. וכמו כן הכא נמי בנדון דידן לא שייך למילף עדות מיוחדת לגבי שבועה מדין קנס, כיון שלגבי קנס אין זה חסרון בדין עדות כ"א בדין קבלת ב"ד שאין ב"ד מקבלים עדות כזו, כמו שנראה מהא דלא אמרינן בזה נאמקא"פ עדותן בטלה. הן אמת שמצאנו בדברי התוס' בסנהדרין פ"ג שפירשו הסוגיא שם דאם יש שם כת עדים שאי אתה יכול להזימן מתבטלת כל העדות אף של שאר הכתות, משום דנמצא אחד מהן קרוב או פסול אף דעדות שאאי"ל גם כן אין זה פסול בעדות לומר דהוו עדים פסולים אלא דין התורה שלא נקבלם אבל לא לפסול עדות יחשב. ואף אי נימא דטעם עדות שאאי"ל דבטל הוא מטעם דכיון שאין יכולים להזימן. יש חשש שיאמרו שקר כמו שרוצים לפרש כן בדברי התוס' ריש מכות (אף דלא נראה כן מכמה מקומות) הא כבר כתב הגבורת ארי דבמקום דהפסול הוא מטעם משקר אין זה מבטל עדות האחרים שהרי עדותם מגלה גם עליו שאינו משקר, ואדרבה זה מראה לנו שאין הפסול בעדות שאאי"ל מטעם משקר אבל עכ"פ יקשה שאין זה פסול בעדות כ"א בקבלת ב"ד וא"כ מה שייך בזה שיבטל עדות השאר, ואולי נחלק ונאמר שבמקום שאין יכולים להזימן מחמת איזה חסרון בהגדתם, כי ההיא דסנהדרין ששם היתה הכחשה בעדותם אז הוי פסול עדות ובמקום שחסרון הזמה ממקום אחר הוא בא הוי פסול רק בקבלת ב"ד ולא יהא שם הדין דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה:
והנה הב"ח תירץ על מה שהקשו למה נשבע מדין ע"א על המאה וצריך לגלגל על השאר לישתבע על הכל מכח דר' חייא קמייתא ותירץ דשאני הכא כיון דיש צירוף כתות הרבה ובשו"ת הרא"ש לא הי' שם אלא צירוף כח אחת ע"כ. וכתב הש"ך וז"ל ודבריו תמוהים דדל מהכא צירוף כתות השנים מ"מ יחייב מצירוף כת האחת וכי בשביל שיש עוד עדים יגרע עכ"ד. ונראה שדברי הב"ח פשוטים מאד דיש לחקור אי מאי דמודה במקצת חייב שבועה הוא חיוב שבועה על כל פרוטה ופרוטה, אלא שאין נשבעין בפרטות על כל פרוטה, כיון שאפשר לישבע שבועה אחת ביחד על הכל, או שחיוב שבועה אחת על כל הסך, שההודאה על המקצת מחייבת שבועה על המקצת השני ואינה אלא חיוב שבועה אחת. והנה כאן שנתחייב מחמת הכת האחת לישבע, ובאה הכת השנית וחייבוהו לשלם בהעדאתן על עוד מקצת מהמקצת הנשארת, נמצא שמשלם מקצת מהמקצת שנתחייב לישבע עלי', וכיון שחיוב שבועתו ע"י הכת הראשונה הוא על כל הסך וכיון שכן אי אפשר שיהא חייב על סך זה עוד שבועה כיון שמקצת מהסך הזה כבר נתחייב לשלם, ויסבור הב"ח שחיוב השבועה הוא אחד על כל הסך, והילכך כיון שיש כאן שתי כתות ומחמת הכת השנית משלם קצת מהסך שנתחייב לישבע, שוב אינו נשבע, אבל אם נסבור שחיוב השבועה הוא על כל פרוטה ופרוטה אין מה שמשלם מקצת מונע מלישבע על מקצת הנשאר, שהרי חיוב שבועה נפרדים הם: