אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן ג - בדין עד המסייע

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן ג - בדין עד המסייע

סימן ב

במחלוקת הפוסקים אי עד המסייע פוטר משבועה דאורייתא, נראה בסברתם להסביר ענין מה שעד שמחייב שבועה שיש לפרש בשני פנים:

האחד, שדין הוא שנתנה התורה כח לעד לחייב שבועה, והשני שהתורה נתנה נאמנות לעד אחד, עד שלא יוכל להפטר, כי אם בהכחישו את העד על ידי שבועה, והנה לפי הסברא הראשונה, כיון שאין זאת נאמנות העד על הדבר כי אם דין התורה לגבי חיוב שבועה, ואין בזה השתנות מדין מודה במקצת שיש חיוב שבועה, ואין זה ענין לפטור משבועה, ותהי' זאת דעת הסוברים דאין עד המסייע פוטר מן השבועה, ולפי הסברא השניי' שדין חיוב שבועה בעד אחד, הוא מחמת נאמנות העד האחד עד שצריך להכחישו, כמו כן יפטור מן השבועה בכח נאמנותו, ותהי' זאת דעת הסוברים דעד המסייע פוטר מן השבועה:

ועפ"י חילוק סברות יהא מחולק גם המובן בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם כאן בע"א, דלפי הסברא הא' דדין חיוב השבועה ע"י הגדת ע"א הוא משום שנתנה התורה כח לע"א לחייב השבועה, נמצא שכל עיקר החיוב הוא לישבע, אלא שאם אינו יכול לישבע, מתחדש ענין חדש, שצריך לשלם, אבל אי נימא, שהתורה נתנה נאמנות להעד, עד שלא יוכל להפטר כ"א בהכחיש את העד ע"י שבועה, א"כ אם אינו מכחיש את העד ע"י שבועה מתחייב ממון ע"י נאמנותו של העד, ונמצא שחיוב העד הוא בעיקרו גם לממון כמו לשבועה:

ובזה נבא להצדיק דברי קצוה"ח שהשיג על הש"ך סי' פ"ז שכתב על פי דברי הרא"ש ריש ב"מ, מיהו היכא דהוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם אין עד מסייע פוטרו, וכתב בקצוה"ח ולענד"נ דזה לא הוי ממון, דהא היכא דטען איני יודע וע"א מעיד דצריך לשלם משום משאיל"מ לא אמרינן היכא קם ע"א לממון וכן בחשוד דצריך לשלם ע"פ העד ע"כ צ"ל דע"א כי אתי לשבועה קאתי אלא דהוא ממילא חייב משום דא"י לישבע וא"כ ה"ה להיפך כי אתי עד מסייע לפוטרו משבועה וכי נפטר משבועה תו ממילא ליכא חיוב ממון עלי' עכ"ד. ודבריו תמוהים מאד דאין הנדון דומה, דלחייב שבועה שפיר מצי העד אף שהלה טוען איני יודע ובע"כ יחוייב ממון, מ"מ עכשיו עדיין אינו מחייבו ממון, ומה שיולד אח"כ לא איכפת לן, אבל לפוטרו משבועה שכבר נתחייב בה כיון שהלה אינו יודע, נמצא שנפטר גם מחיוב ממון שכבר נולד ע"י השבועה ופוטרו מממון מיקרי, והילכך שפיר כתב הש"ך דאינו פוטר. אבל הנראה דהקצוה"ח סבירא לי' כסברא השני' דענין חיוב שבועה ע"י ע"א הוא שהתורה נתנה נאמנות להעד עד שלא יוכל להפטר כ"א בהכחישו אותו ע"י שבועה, ונמצא שלפ"ז, מה שמשלם כשאינו יכול לישבע, הוא לא שהשבועה מחדשת תשלומין אלו, אלא שהנאמנות שיש להעד מחייבתו את המחוייב לישבע בתשלומין הללו, נמצא שבכל מקום העד מחייב את התשלומין, כשהלה אינו יודע, ולפיכך מקשה שפיר דנימא דאין עד אחד קם לממון, אלא ע"כ כיון דע"י שבועה יכול הי' ליפטר מיקרי קם לשבועה, א"כ גם כשהעד פוטרו והלה אינו יודע אף שסוף כל סוף פוטרו מממון מ"מ מיקרי פוטרו משבועה כיון שיכול הי' לפטור עצמו בשבועה. אלא דמה שכתב הקצוה"ח להלן בתוך דבריו לפרש בכונת דברי הרא"ש דפוטרו מממון דמחוייב ממון הוא לא מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם כי אם מטעם דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, וזה הוי חיוב ממון גמור, ומשום כך הוא דאינו יכול העד לפוטרו, משום דחיוב ממון רמי עליו. ע"כ. וזה קשה מאד דהא דבר זה במחלוקת שנוי בבבא בתרא (קל"ה) גבי זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ושם דברי רבה ואביי אם ברי ע"י אחר מיחשב ברי דנימא ברי ושמא ברי עדיף, דרבה סובר דברי ע"י אחר הוי ברי, וא"כ כיון שטוען ברי ע"פ השומר השני, א"כ הוה כאומר יודע אני שפרעתיך, ואמאי מחייבינן לי' ממון. וכד אתינן להכי יש לעיין מה שכתבו התוס' לדחות הראי' דכופר הכל פטור מהא דהוצרכה התורה לכתוב דעד אחד מחייב, דצריך קרא להיכא דהוא אינו יודע ועד אחד מעיד שחייב לו ע"כ, ונראה דסברי דברי ע"י אחר מהני להשביע, דטענת ברי מיקרי, אלא דיקשה אף אם לא נכתב דע"א מחייב תו צריך הי' להיות חייב מטעם כופר הכל, דהא השתא אילו הי' כופר חייב קא איירינן, וחוזרת קושייתם לדוכתא, ואי סברי דברי ע"י אחר לא מיחשב ברי א"כ גם כי נכתב דע"א מחייב שבועה יפטר כה"ג דהוא עצמו אינו יודע דהא אין נשבעין בטענת שמא. ועיין סי' ע"ה סעיף כ"ג ובש"ך שם דיש סוברים דדוקא כשהעד מעיד בב"ד לפנינו מהני להשביעו, ויש סוברים דאף אם אומר שהוגד לו מפי נאמן נמי מהני להשביעו, ועכ"פ יקשו דברי התוס' כאן, שהעד מעיד לפנינו יתחייב שבועה בלא העד, כיון דמהני להשביע מטוען שבועת ע"א. והי' נראה לומר דיש שתי חלוקות בדבר, כשיודע על פי עד ומאמין להעד אמונה גמורה, דזה הוי ברי ע"פ אחר, ובלא דין חיוב עד הי' מתחייב מטעם כופר הכל, אי כופר הכל חייב דאמונתו לדברי העד משויא לי' לברי גמור, אבל בחלוקה האחרת כשאינו יודע להאמין בדברי העד, אילולי כתבה התורה שעד אחד מחייב שבועה, לא הי' מיקרי זה טענת ברי, כיון דאינו נותן אמון לדברי העד, הילכך רק בשביל מה שהאמינתו התורה לחיוב שבועה שטוען ברי על פי אמונת התורה שהאמינתו, ועדיין הדבר צריך תלמוד:

ויש לשאול במה שסוברים הני פוסקים והתוס' בכללם דמשביעין ע"י אמירתו של אחר, ושם בב"ב גבי חלוקת אחים מחלוקת רבה ואביי בזה אי ברי ע"י אחר מיקרי ברי להחשב ברי ושמא, ולהיפך יש ג"כ לשאול אהני דסברי דאין משביעין ע"י אמירתו של אחר, ושם גבי ברי ושמא, דבר זה במחלוקת שנוי, אי מיקרי ברי, ונראה דיש להפך הדבר לשני צדדים, ובזה תתחלקנה הדעות, ובאופן הא' יש לומר דלהחשב ברי שיוכל להוציא הכסף מפלוני מפאת ברירותו, שפיר נוכל לומר, דלא מיקרי זה ברור כל כך להוציא ממון בב"ד ע"פ זה, ולא מיחשב זה לברי גמור, שנוכל לפסוק דין עפ"ז, אבל גבי להשביע, שאין אנו צריכין לענין ברורי, כ"א לטענה ברורה, ואם יש לו אך טענה ברורה, יכול כבר להשביע, עפ"ז גם ברי ע"י אחר מיקרי טענה ברורה, והילכך אף אביי דפליג התם גבי ברי ושמא, יודה כאן גבי השבעה, ואף דאפשר שגם ענין ברי ושמא אין זה ענין ברורי אלא ענין של טענה, מ"מ עכ"פ הוי זה כעין ענין ברורי, יותר מגבי השבעה. ובאופן הב' יש לומר להיפך, דבמקום ברי ושמא, דשם העיקר היא הראי' והברור שיש בטענת ברי לאמת הדבר גם הברירות של איש אחר מהני, אם יש אך ברירות למי שהוא בזה, מהני לחזק ולאמת את דבריו, שעפ"ז יוכל להיות ידו על העליונה מהטוען שמא, ואין לו ברירות כל שהוא, אבל לגבי שבועה, ששם עיקר הכח המשביע היא הטענה המבוררת, אין בזה מה שאחר טוען כלום, שעיקר כח הטענה אין אלא לבעל הטענה, וכיון שהוא אינו יודע כלום אינו יכול להשביע, ואף רבה הסובר שם בב"ב דברי ע"י אחר מיקרי ברי יוכל להודות גבי השבעה דמיקרי שמא, ועפ"ז תצדקנה שתי הדעות, שכל אחד בסברתו לפי דעתו לחלק בין השבעה לדין ברי ושמא. ועכ"פ דבר זה במחלוקת שנוי גבי ברי ושמא לכו"ע ותלוי במחלוקת רבה ואביי, וא"כ לפי דעת רבה, שוב אי אפשר לפרש בדברי הרא"ש דפוטרו מממון שנתחייב מטעם איני יודע אם פרעתיך, דהא לרבה טוען הוא ברי שפרעתיך:

ונראה פשוט בדברי הרא"ש שכונתו במה שכתוב שאין העד פוטרו מממון כונתו כפירוש הש"ך בדבריו, שכיון שאינו יכול לישבע, הרי זה פטור ממון, וממילא אי אמרינן דעד המסייע פוטר מן השבועה, היינו דעד המסייע הוי במקום שבועה, ופועל מה שהיתה השבועה פועלת ונמצא שהעד המסייע פוטר מממון, כמו שהשבועה פוטרת מממון, אלא דבכל עד המסייע יכול לפטור משבועה, ואין זה מיקרי פוטר מממון, כיון דאי בעי משתבע נמצא ששבועה פוטרת כאן, והעד פוטר מן השבועה שהפטור ממון יכול להיות ע"י השבועה, אבל במקום שאינו יכול לישבע, נמצא שהעד הוי לגמרי במקום שבועה, והוא פוטר הכל, הילכך שפיר פוטר מממון מיקרי:

שוב ראיתי לפרש בכוונת דברי התוס' שעד אחד מחייב אף שאין התובע יודע כלום, לאו מטעם ברי ע"י אחר, אלא שכך הוא הדין דע"י הגדת ע"א נשבעין אף על טענת שמא ממש, והתוס' יודו גם הם שברי ע"י אחר לא מיחשב ברי. ובטעם החילוק בין שבועת ע"א לשאר שבועות י"ל כמו שראיתי בשם הגר"ח ז"ל מבריסק, דבע"א עצם סיבת החיוב ופועל השבועה הוא העד ובעדותו נעשה הדררא דממונא, לדין השבועה, והא דבעינן טענת התובע הוא רק דין בעלמא מדיני השבועה ואינה דבר העושה הדררא דשבועה, אבל במודה במקצת היא עצם הסיבה העושה דררא דשבועה כמו ההודאה והכפירה הוי סיבת חיוב השבועה כן דין הטענה הוי עצם סיבת חיוב השבועה ע"כ. ולפי זה מובן החילוק בין ע"א למודה במקצת לענין טענת ברי ושמא להשבעה, דבמודה במקצת דהטענה היא עצם סבת החיוב, אין משביעין כ"א ע"י טענת ברי, דדוקא טענת ברי תוכל לחייב שבועה, אבל בעד אחד, שהעד הוא המחייב, והטענה היא רק תנאי בדבר, אף בטענת שמא יוכל להשביע, ובדברי הרמב"ן מבואר בפירוש שהסוברים דבע"א נשבעין על טענת שמא אין הטעם משום דהוי ברי ע"י אחר, דז"ל הרמב"ן על מה שאמרו בגמ' (ד' ע"א) הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ונשבע וכו' ויש שלמדו מכאן לפי גירסא זו שאין שבועת ע"א באה אלא בטענת ברי כדאמרינן דהצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין, אלמא דכי היכי דבעי טענה בפיו דהיינו טענת ברי ה"נ בהעדאת ע"א וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דבהעדאת ע"א נשבעין אפילו בטענת שמא, ואין עליו טענה דבין טענת ברי בין טענת שמא טענה מיקרי עכ"ד. ואי נימא דטעם הסוברים דנשבעין על טענת שמא בע"א, משום דברי ע"י אחר מיחשב ברי, א"כ בלאו הכי לא קשה מידי דהא בע"א ג"כ ברי הוא, אלא ע"כ דס"ל דאין זה מטעם ברי ע"י אחר. ואם היינו אומרים דטעם הסוברים דנשבעין על טענת שמא בע"א, משום דמיחשב ברי ע"י אחר, הי' נדחה מה שרוצים להביא ראי' מדברי הרמב"ם שסובר דאין נשבעין על טענת קטן אף כשעד אחד מעיד שחייב לו, משום דאין נשבעין על טענת ספק, שהרמב"ם יסבור שגם בשבועת עד אחד אין נשבעין על טענת ספק, ולפי האמור אין מכאן ראי', שבכל שבועת ע"א אפשר שנשבעין, משום דמיחשב ברי ע"י אחר, אבל בטענת קטן כיון שאף אם הקטן טוען ברי מיקרי טענת ספק, שאין ברי שלו כלום א"כ אף בע"א לא יוכל להחשב ברי ע"י אחר, אבל בגדול נשבע שפיר אף על טענת ספק, משום דמיחשב ברי ע"י טענת האחר:

ומדי דברי בדברי התוס' נראה ליישב מה שראיתי מקשה בספר אמרות טהורות על דברי התוס' הללו וז"ל וקשה על דבריהם הא אינו מוכח מע"א די"ל לעולם דכ"ה חייב שבועה ושבועת ע"א איצטריך לנסכא דר' אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי וקאמר התם דאי הוי אמר לא חטפתי הי' נשבע להכחיש את העד, אבל השתא דאמר אין חטפי ודידי חטפי הוי משאיל"מ, ולפ"ז אי לא הוי כתיב שבועת ע"א בתורה רק הוי נלמד מן כ"ה א"כ מחמת שבועת כ"ה הי' נשבע על טענתו ששלו חטף ולכך כתבה התורה שבועת ע"א שישבע דוקא להכחיש עדות העד. ע"כ:

ולפי דעתי נראה דמה דאין יכול לישבע ששלו חטף גבי נסכא דר' אבא, אין הטעם משום שהוא מוכרח דוקא להכחיש את העד, ואילו ישבע ששלו חטף אין זה מספיק, דאדרבא נקל לו להפטר אם יפטור את עצמו, ולא מוכחש העד, אלא הטעם שלא יוכל לישבע ששלו חטף, משום שאין עליו דין שבועה כזו, ושבועה בלא דין שבועה אין בה ממש, הילכך אינו נפטר כ"א בהשבעו שלא חטף, שדין שבועה זו יש עליו, והילכך אי כופר הכל חייב שבועה, אף שנתחייב שבועה גם מטעם העד אחד, מ"מ יוכל לישבע ששלו חטף, שהרי כבר יש עליו דין שבועה זו מטעם חיוב שבועת כופר הכל, וממילא נפטר בשבועה זו גם מחיוב העד אחד, כיון ששבועתו הי' לה דין שבועה:

ובזה נתיישבו דברי הב"ש סי' מ"ב שכתב אם אחד מכחיש והשני מודה לדברי העד מחלק הב"ח וכתב אם אחד מכחיש שלא הי' קידושין כלל, אז זה שאומר כדברי העד שהי' קדושין צריך לחוש, אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קדושין אלא שכונתו הי' לשחוק, אז אף השני אין צריך לחוש, אע"ג דאיתא בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק נתכונתי היינו כששני עדים מעידים, אבל נגד ע"א נאמן במיגו שהי' יכול להכחישו, ואין נראה לי דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו, כמש"כ תוס' פ' ח"ה בשם הריב"א ובח"ה סי' ע"ה. גם ח"מ משיג עליו. ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בשעת קדושין אמר בפירוש להשטות ולא לשם קידושין עכ"ל. ובס' בית מאיר סי' זה תמה על הב"ש מה ענין זה לנסכא דר' אבא דשם הוי הטעם שע"א לשבועה הוי כשנים לממון וכל שאינו יכול לישבע כדינו המיגו לא מהני, והכא שאין מקום לשבועה, כמש"כ רש"י והת"ה בפסקיו ביאר דאף שבועת היסת לא שייך בזה א"כ הא שפיר שייך מיגו. ע"כ. ולפי האמור הדברים פשוטים, דהלא גם בנסכא דר' אבא, אילו הי' יכול לישבע שבועה שדידי חטפי, הי' נפטר גם מן העד, שאינו מחוייב לישבע דוקא שלא חטף, אלא שאין לו דין שבועה על שבועה אחרת, שהשבועה מחמת העד היא הפך העד, אבל כשיהא לו איזה דין שבועה על אופן אחר, יפטר גם כן מן העד, א"כ כיון שיש לו מיגו להאמינו בשבועה שדידי חטפתי במיגו דלא חטפתי, ויש לו דין שבועה לזה. כמו שיש דין שבועה לישבע גבי פקדון החזרתי במיגו דנאנסו, וא"כ ליפטר בשבועה דדידי חטפתי, אלא ע"כ דאין זה מיגו טוב כיון דהטענה ההיא כנגד העד, ואין אדם רוצה לטעון טענה שהיא נגד העד, ומוטב לו לטעון טענה שהיא מסכמת עם העד אך דידי חטפי, ואין זה מיגו, א"כ גבי קידושין נמי הכי הוא, ודברי הב"ש פשוטים ומבוארים:

ועל פי הדברים שכתבנו יתיישב מה שדן מהר"ם מרוטנברג ק"ו אם מהני עד אחד לחייב שבועה אף שהוא להוציא מן המוחזק כ"ש שמהני עד אחד לפטור מן השבועה לקיים ביד מוחזק. ע"כ. והוקשה לי בזה טובא דמה ק"ו הוא זה דשאני לחייב שבועה דאין אנו מאמינים לעד אחד רק לחייב את הנתבע לברר את הדבר, אבל אם נאמין לעד אחד לפטור את הנתבע, נמצא שאנו מאמינים לע"א לגמור את דין הדבר לגמרי ומה דמיון הוא זה. ובינותי בספרים, ומצאתי שהקשה כן בס' בית הלוי והביא שהקושיא מפורסמת, והוא תירץ תירוץ א' וז"ל ולכאורה נראה דהק"ו של הרא"ש הוא מהיכא דהנתבע טוען איני יודע וכשמחייבו העד שבועה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ושפיר ילפינן מיני' בק"ו דאם מסייע להמוחזק דמהני עדותו לענין שבועה, אבל להך מ"ד דלא ס"ל הך דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ליכא להך ק"ו והרא"ש נקט הק"ו לפי מה דקיי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עכ"ל בתירוץ האחד. אבל במה שכתבנו לפי דעת הש"ך לחלק דדוקא בעד המסייע לפטור שכבר נתחייב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע כבר נתחייב ממון נמצא שהעד פוטרו ממון וזה א"א אבל כשעד א' מעיד לחייב שבועה אינו מחייב אלא שבועה ואף שאחר כן יוצא מהחיוב שבועה חיוב ממון זה נולד אח"כ ממילא אבל עדותו אינה מחייבת אלא שבועה א"כ אכתי הלא תשאר הקושיא איך יכולים אנו לדון ק"ו מחיוב שבועה אף בטוען איני יודע לעד מסייע לפטור שהוא גמר דבר כבר בשעת עדותו:

ויש לעיין עוד בק"ו דמהר"ם מרוטנברג דהא כיון דע"א מחייב שבועה וכיון שנשבע הנתבע מבטלינן לסהדותי' דהע"א, חזינן מזה דשבועה בירורה אלים מבירור דע"א, א"כ היכי אפשר דבמקום שצריך להביא בירור דשבועה יביא ע"א ויפטר מלברר על ידי שבועה, שהיא בירור דאלים מע"א:

והנראה בזה לפי מה שאמרנו למעלה דמה דע"א קם לשבועה אין הביאור כמובן הפשוט, דדוקא ממון אינו יכול לחייב, אבל שבועה יכול לחייב, דהא חזינן דע"א מעיד שחייב לחבירו שבועה והוא כופר דלא מהני סהדותי' לחייב הנתבע השבועה שמעיד עליה הע"א אלא נשבע שאינו חייב לו שבועה, להכחיש הע"א ונפטר בזה, אבל השבועה שדנים עליה אינו נשבע. חזינן מזה דאין ע"א מחייב שבועה כמו שאינו מחייב ממון, אלא צ"ל בביאור הא דע"א מחייב שבועה, שיש לו כ"כ נאמנות בהגדתו לעשות את תביעת התובע לתביעת ממון כזו, שלא יוכל הנתבע להפטר בכפירה בעלמא, אלא דוקא בשבועה, נמצא שלא פעל הע"א כ"א בהתביעות, וזה פשוט בסברא שהעד אינו מחייב אלא מה שמעיד, ואיך נאמר שהעד המעיד על תביעת ממון יחייב שבועה, דבר שאין זה מהגדתו, אלא ודאי שהע"א פעל לחזק התביעת ממון עד שיוצרך שבועה להפטר ממנה, ואם אינו נשבע מוכרח לשלם מחמת חוזק התביעה המוחזקת ע"י הע"א, נמצא לפ"ז שאין הע"א מחייב שבועה, כ"א התביעה מצד עצמה מחייבת שבועה, ועתה לפ"ז מבואר הק"ו היטב, דזה פשוט דטענה כזו שדי' להתובע כדי שתהא תביעתו תביעה, טענה כזו בודאי די' בכ"ש להנתבע להפטר מטענות התובע, כיון שאין אנו דנים עכשיו על דיני החיובים היוצאים ונולדים מן הטענות ואין אנו דנים עכשיו על עצם הממון כ"א בנוגע לעצם השאלה אם התביעה היא תביעה ואם טענת הנתבע היא טענה ועל זה דן המהר"ם ק"ו יפה דאם מהני הע"א להתובע בודאי מהני גם להנתבע, דזה הלא פשוט מסברא דטענה המספקת להתובע מספקת גם להנתבע, ולפ"ז מתורצת גם הקושיא הב' דלא אלים שבועה מע"א דלא צריך הנתבע לטענה אלימא יותר מטענת התובע:

והנה בש"מ ריש מסכתא הביא שיטת הר"ן על מה שהביא מהר"ם ראי' מהא דר' חייא וכתב על זה הר"ן דאף אם עד המסייע אינו פוטר משבועה מ"מ היינו דוקא שבועת השומרים או שבועת מודה במקצת אבל משבועת ע"א בודאי פוטר משום דמכחיש לי'. ואף דבכ"מ שהאמינה התורה ע"א אינו נאמן השני להכחישו כגון בעד מיתה בזה אחר זה, היינו דוקא התם שכבר זכתה בהיתירה אבל כאן גבי שבועה אף אחר שחייבוהו ב"ד שבועה כבת אחת דמי, ע"כ. והקשה על זה הרשב"ץ וז"ל אבל ק"ק לי כי היכי דע"א לאחר שהתירוה להינשא אינו כלום משום דחשיב בזה אחר זה כיון שנעשה מעשה על פיו ה"נ יש לנו לומר כשהעד חייבו שבועה וב"ד גמרו דינו וכו' ואיני יודע חילוק בין התירוה לינשא ובין חייבוהו ב"ד שבועה ומה שכתב הרב ז"ל שמפני שזכתה בעצמה אין הדבר מחוסר מעשה ואמאי לא וכו' אלא שיש לנו לומר כיון שב"ד התירוה אינו כב"א הכא נמי כיון שב"ד חייבוהו שבועה אינו כב"א וכו', ובר מן דין אמאי לא אשכחן פירכא בזה אחר זה דהא משכחת לה בנסכא דר' אבא שהוא מחוייב שבועה ע"פ ע"א וכו' וזה הנתבע שלם בעדותו של ע"א ואח"כ בא ע"א והעיד כדבריו ופטרוהו מן השבועה, ואי ע"א אינו קם לפטור אף כאן לא יפטרנו משבועה ומה ששילם שילם וה"ל במקום שמוכרח לשלם אף שלא שילם עדיין אין עד המסייע פוטר וכ"ש במקום ששילם כבר, אין קושיא זו על הר"ן כי גם על מהר"ם מרוטנבורג מקשה שהרי בזה גם מהר"ם מודה שאין עד המסייע פוטר. וצריכים אנו לומר בזה דזה אינו נקרא אינו בהכחשה ואלים כח ע"א דזה אינו בא מכח הע"א דהע"א הלא לא חייב רק שבועה וזה כבר נולד אח"כ חיוב חדש שחייבוהו ב"ד ממון, ומה שאינו יכול ע"א לפטור מחיוב זה אינו נקרא אינו בהכחשה, וזה נקרא כי חיוב ב"ד אינו יכול לפטור, וממילא גם על הר"ן לא קשה כלום:

ועכשיו נבוא לדון על שאלת הרשב"ץ הראשונה מה חילוק יש בין עד מיתה דאמרינן דזכתה בה בהיתירה ובין עד שבועה דלא אמרינן כן. לפי דברינו האמורים למעלה הדברים לפ"ד פשוטים. דמה דאמרינן דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום ב', דאמרינן דבב"א יכול להכחישו ובבזה אחר זה אינו יכול להכחישו, הטעם בזה דאף שהאמינה תורה לע"א מ"מ יכול חבירו להכחישו דע"א בהכחשה לאו כלום דאף במקום שהאמינתו תורה מ"מ יש לו רק דין ע"א אלא שהתורה האמינתו ולכן יכול ע"א להכחישו, שהרי בשעה שבא השני להעיד הלא מעיד בסיוע להחזקה והילכך נאמן גם הוא ומצד דין הע"א הלא ע"א בהכחשה לאו כלום, אבל בזה אחר זה שכבר נגמר הדין על פי העד הראשון וכבר זכתה האשה בהיתירה, נמצא שכבר יש לה חזקת היתר אין השני נאמן לא מצד הכחשת העד הראשון שזה הי' יכול גם עכשיו להכחישו, אלא מפני שאינו יכול להעיד נגד חזקת היתר של האשה, וממילא אין בעדותו כלום ומפ"ז אין העד הראשון נעשה מוכחש, ואף שהוא מעיד שלא היתה בזה חזקת היתר מעולם אין בזה כלום כיון שיצאה להיתר מכח בית דין בע"כ איתחזק היתרה, והילכך אין השני נאמן נגד חזקת היתר שלה. אבל בעד שבועה לא נעשה בזה שום דין חזקה, כי גם חזקת חיוב שבועה לא שייך בזה, כי כל עיקר הדין שנעשה בזה אינו אלא להכחיש הטענה הבאה מכח העד אחד, וכל לגבי עד אחד נאמן השני משום דהוי עד אחד בהכחשה, ולדין כזה הי' נאמן העד הב' גם בעדות אשה אילולי ששם יש עוד דין חזקת היתר האשה משא"כ בעד שבועה:

ועוד יותר נראה, שכוונת הר"ן דלא שייך לומר דהוי בזה אחר זה, כ"א כשכבר נגמר הדין ע"פ הע"א ואם אז בא עד להכחישו אינו נאמן, כיון שכל עיקר מה שבא העד אחד לפעול כבר פעל, נמצא שנקרא שהשני בא בזה אחר זה. אבל לגבי שבועה שהעד הראשון נאמן עד כדי שיכחישוהו בשבועה, נמצא שהשבועה היא גמר הענין של הגדת הע"א, או כשאינו רוצה לישבע משלם אבל כל זמן שלא נשבע אין לנו לומר שחיוב השבועה היא גמר ההגדה של העד אחד ועדיין לא נגמר הדבר, אבל בעדות אשה עיקר פעולת העד היא מה שפעלה הגדתו להתיר האשה, והלא הותרה, והיתירה הוא גמר פעולת ההגדה, והילכך הויא הגדת העד השני כבזה אחר זה, ואינו יכול להכחישו שוב, והחילוק בין בת אחת לבזה אחר זה בטעם הדבר שבבת אחת נאמן השני להכחישו ובזה אחר זה אין נאמן, הוא מטעם זה שבבת אחת כיון שעדיין לא נגמרה הגדתו, לא האמינתו התורה עדיין כשנים ויכולים להכחישו, אבל בזה אחר זה, כיון שכבר נגמרה הגדתו, וכבר האמינתו התורה כשנים, שוב אין השני שהוא כאחד יכול להכחישו:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה