אור ברסלב
חלקת יוסף דיינים ועדות › סימן ב

חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'

דיינים ועדות · סימן ב

סימן א - בדין ראיית ב"ד

א

בסמ"ע סימן ז' סעיף ב', ס"ק ו', ועיין בפ"ר בשם הרא"ש דכיון דכ"ע גומרין בלילה וסומא באחת בעיניו חזי טפי ביום משו"ה כשר אף בתחילת דין, עכ"ל. והנה דברי הרי"ף תמוהים מאד דמה ראי' מגמר דין דכשר בלילה לתחילת דין דפסול בלילה שהלא שני דינים מיוחדים הם ואיך דנים מזה על זה. והדבר פלאי. ובהגהות חו"י הקשה דילמא שאני גמר דין דכתיב ושפטו את העם בכל עת. עכ"ל:

והמתבאר לפי הנראה, מדברי הרי"ף שאינו מפרש ביסוד הדבר כפי המונח הפשוט, שכפי הנראה מדברי הפוסקים בכמה מקומות הוא שגמר דין כשר בלילה ואינו צריך כלום לדין יום. ומה שצריך יום בדין הוא רק בתחילת דין. נמצא שתחילת דין וגמר דין שני דינים נפרדים הם ודינים חלוקים להם. עד שבקצוה"ח כתב שאם עשו גמר דין בלא תחילת דין בלילה כשר, ולפי דברי הרי"ף הי' נראה שאין הדבר כן אלא שגמר דין ותחילת דין, דין אחד להם, שכמו שפסולה התחילת דין אם לא הי' ביום כך פסול הגמר דין אם לא הי' התחילת דין ביום, שמה שאנו צריכים להתחיל ביום הוא לא רק משום התחילת דין אלא גם משום הגמר דין, שמה שאמרה תורה על דין המשפט "ביום הנחילו את בניו" גם על גמר דין אמרה אלא שאם הי' התחילת דין ביום אף אם נגמר בלילה אנו קוראים על הגמר דין ביום הנחילו את בניו, ומה שצריכים בתחילת דין ביום הוא לא מפני שיש יתרון בתחילת דין על גמר דין אלא שבתחילת דין הלא אי אפשר להצטייר באופן כזה כמו בגמר דין מחמת חסרון המציאות אבל מחמת הדין הי' די לנו כמו בגמר דין. ועל פי זה יצא לנו פי' דברי הרי"ף שאם יוצאים הדיינים את הדין של ביום הנחילו בגמר דין רק בזה שתחילת הדין הי' ביום אם כן כ"ש דעדיף טפי סומא באחת מעיניו דחזי טפי ביום שאצלו תמיד קצת ביום דכשר אף בתחילת דין:

ולפי הדברים הנ"ל יצא לנו שלא כדברי הקצוה"ח סימן ה' הנ"ל שר"ל שאם עשו גמר דין בלילה בלא התחלת דין כשר, וזה שייך רק אם נאמר שאין הדין של ביום הנחילו אמור אלא על תחילת הדין, אבל שגם גמר הדין בכלל זה אלא שאם התחילו ביום אז נקרא גם הגמר הדין ביום הנחילו אף אם נגמר בלילה. לפ"ז אם לא היתה ההתחלה ביום אף אם עשו בלילה הגמר דין בלא התחלת דין ע"כ פסול שהלא אין אנו יכולים לקרות על הגמר דין ביום הנחילו את בניו, שהלא נעשה הדין כולו בלילה. מלבד מה שיש לפקפק בל"ז על דברי קצוה"ח אף לפי המונח הפשוט שאם עשו בלילה גמר דין בלא התחלת דין אז עלינו לומר שנעשו בזה גמר דין והתחלת דין בבת אחת שמעשה משפט זה הוא גמרו והוא התחלתו שהלא לא חייבה התורה לעשות הקבלת עדות ומשא ומתן ביום כי אם שיהי' ההתחלת דין באיזה אופן שהוא ביום אם כן גם כשעשו בלא קבלת עדות ובלא מו"מ באיזה אופן שהתחילו פסול בלילה ואף שעשו בב"א גם הגמר:

וכשיטת הרי"ף נראה שיסבור גם הרמב"ם שכתב (בפ"ג מה' סנהדרין ה' ג') וז"ל אין מתחילין את הדינין בלילה. מפי השמועה למדו שהדינים כנגעים שנא' כל ריב וכל נגע מה ראיית הנגעים ביום בלבד אף הדינין ביום בלבד ע"כ. והקשה בכ"מ הלא היקישא דריבים לנגעים הוא לר"מ ואנן כרבנן וי"ל כיון דאמר בגמרא ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד לי' לכדתני רבה בר חנינא וכו' והאי דרבה בר חנינא הלכה היא וכו' והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל נחלות וכו' אע"ג דלא קיי"ל כר"מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחילת דין בין לגמר דין דרשינן לי' למעוטי לתחילת דין וכו', ע"כ. והקשו ע"ז א"כ לוקי שם בגמ' המשנה דאמרינן דנין ביום וגומרין בלילה אף כר"מ וכמו דדרשינן אנן לרבנן דמרבינן מושפטו בכל עת לגמר דין בלילה אף דמקשינן ריבים לנגעים, ע"כ:

ולפי דברי הרי"ף אלו יתיישבו שפיר דברי הרמב"ם, כיון שמצינו שר"מ פוסל בסומין וע"כ באחת מעיניו הוא דפוסל וסתם משנה ר"מ היא, וסתם משנה דנדה סוברת דסומא באחת מעיניו פסול, וכיון שכן ע"כ גם דגמר דין פסול בלילה. שאם הי' כשר גמר דין בלילה הי' גם סומא באחת מעיניו כשר. הילכך לא מצי לאוקמי בגמרא מתניתין דסנהדרין כר"מ. ועיין בלחם משנה שסובר גם הוא בדברי הרמב"ם כשיטת הרי"ף, ועיין ברדב"ז בפי'. ולהסביר הדברים הי' נראה דהא דאמרינן דאין תחילת דין בלילה ע"כ אינו פסול זמן וכן מוכח מדברי סמ"ע סי' ה' ס"ק ז' שכתב דכשנרות דולקות בלילה כשר אף בתחילת דין ומוכרח דס"ל דאינו פסול זמן. וכן הא דפסלינן סומא לדון ע"כ אינו פסול גברא כיון דלמדין שני הדינים חד מחברי' ואילו הי' לילה פסול זמן איך תולין סומא בלילה שהרי סומא א"א לפסול מצד חסרון זמן. וכן אילו הי' סומא פסול גברא איך תולין דין לילה בדין סומא, אלא ע"כ שאין הטעם מחמת פסול גברא וכן לא מחמת פסול זמן. ומוכרחים אנחנו לומר גדר השוה בשניהם שצריך ראיית הדיין או ראוי לראייה ובין בסומא ובין בלילה חסר ענין זה של ראי'. כך היא הצעת הדברים לפי המונח הפשוט. ולפי דברי הרי"ף שבארנו שגם בגמר דין צריך להיות הדין של ביום אלא שאם התחילו ביום אז אף אם גמרו בלילה אנו קורים על גמר דין ביום, צריך לומר באופן אחר שאין צריך להיות ראייה ממש אלא ידיעת הדברים ע"י ראיית יום. ואז אם התחיל הדיין לדון ביום וראה הבע"ד והעדים אז גם בגמר דין יש לו הידיעה בדברים אלו ע"י ראיית יום וזה מספיק. וע"ז קאמר הרי"ף כיון דסומא באחת מעיניו מה שיודע הוא ע"י העין שרואה בה ר"ל ע"י ראייתו ולא גרע מהידיעה שיש לו בגמר דין שהיא ע"י ראייתו בתחילת דין:

ויסוד לדברים אלו נראה מדברי התוס' כתובות (כ' ע"ב) שכתבו דהילכך צריך להעיד בפני כל או"א משום דפעמים אין מכירין החתימה אלא משום דראו בלילה דלא שייך לומר ולא תהא שמיעה גדולה מראי' דקבלת עדות פסולה בלילה, עכת"ד. ובאמת דבריהם תמוהים הלא עיקר הראי' היא מה שמכירין עכשיו החתימה ומה לנו בזה שמכירין ע"י זה שראו מתחילה בלילה. ונראה פשוט שאין דברי התוס' אמורים כשכבר מכיר הדיין החתימה בטביעת עין דאז ודאי אין לנו שום נפ"מ בזה שראו בלילה דהלא הדין הוא עכשיו אלא ודאי דברי התוס' אמורים כשהדיין אינו מכיר אלא ע"י שנזכר צורת החתימה שראה בלילה ומכיר שאחדות הנה. ומזה אנו רואים שדעת התוס' שאע"פ שעכשיו אין כאן חסרון ראי' מ"מ כיון שידיעת הדברים שהוא נצרך לה היא באה מראי' בלילה הידיעה פסולה. הרי שפסול לילה משמש אף בידיעות הדיין ומזה נדון לנדון דידן דגמר דין פסול בלילה אף כשהי' בלא תחילת דין משום שהדיין יודע הדברים מראייתו בלילה וסומא באחת מעיניו כשר משום שידיעתו באה מראיית יום:

ב

בשו"ע סעיף ה' אפילו כיוונו ראייתן בתורת עדות וכו'. בבאור הגר"א הביא כאן קושיית התוס' ב"ב (קי"ד ע"ב) בהשגתם על דברי הרשב"ם שסובר שאם כיוונו בראייתן להעיד נקראים עדים ואף אם אינם מעידים אינם יכולים להיות דיינים משום שאין עד נעשה דיין. והקשו על זה בתוס' כיון שהרשב"ם מדמה דין דאין עד נעשה דיין לדין נמצא אחד מהן קא"פ א"כ לר' יוסי במכות ו' שסובר שאף בלא כונה יש להרואה דין עד לענין נא"מ קא"פ לא משכחת לעולם שיעשה הרואה דיין שהלא אף בלא כונה נעשה עד ואין עד נעשה דיין וקשה מהא דשלשה שנכנסו לבקר וכו' רצו עושין דין וכן קשה מהא דפריך גבי סנהדרין שראו את החדש ולא תהא שמיעה גדולה מראי'. עכ"ד. ודבריהם לכאורה תמוהים מאד שאף שר' יוסי סובר שאף בלא כונה להעיד נעשה עד אין הדברים אמורים אלא כשלא כוון כלום, אבל כשמכוין בהדיא לדון ולא להעיד אז בודאי נעשה בשעת ראייתו תיכף לדיין ואז אין לו דין עד כלל, ולפ"ז לא קשה כלום מהא דרצו עושין דין שמכוונים לזה בשעת ראייתן וכן גבי סנהדרין שראו את החדש שמכוונים בשעת ראייתן להעשות דיינים ולא יעשו עדים כל עיקר:

והנראה בישוב הדברים בשום לב לסברת ר' יוסי שסובר שאף בלא כונה להעיד כי אם בראיי' בלחוד נעשה עד, שנראה שנעשה עד מצד חיוב התורה שיש על כל איש הרואה דבר שהוא, להעיד ולהגיד כשצריכים להגדתו. וחיוב זה שחייבתו התורה עושהו לעד בראיי' בעלמא, שהלא מכיון שראה נתחייב להיות עד. ואחר הנחת סברא זו אף כוון בראייתו להיות דיין, מ"מ אם יארע הדבר שיוצרכו להגדת עדותו, יוכרח להעיד מצד חיוב התורה, ועל כרחו נעשה גם עד, ולזה מקשי התוס' שפיר לדברי הרשב"ם שלר' יוסי לא יוכל להיות דיין לעולם:

ואף שבנמצא אמקא"ע לא שייך לומר שהפסול נעשה עד בראייתו מטעם זה שהרי אין עליו חיוב להעיד, מ"מ פוסל בראייתו, שכיון שהכשרים נעשו עדים בראייתם ועל הכשרים יש להם דין צירוף שמוכרחים להצטרף בראייתם, שהלא עדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות. וכל עיקר דין שנעשים עדים הוא על ידי צירוף ראייתם, והוא ג"כ נשתתף עמהם בראייתם הוי אצלם בראי' כמו בכל מקום שנמצא אחד קא"פ שפוסל הגדתם על ידי הצטרפותו עמהם בהגדה:

וזה לכאורה פשוט בסברא דבמקום שכשרה עדות מיוחדת לא שייך לפסול מטעם עד הרואה בלחוד כיון שאין להם הצטרפות זה עם זה כיון שכשרה ראייתם אף אם ראו כל אחד בפני עצמו, אף אם ראו בב"א אין להם הצטרפות כי אם בהגדה שמוכרחים להצטרף, אבל בראי' כל אחד בפני עצמו הוא עומד ואין ראיית הפסול פוסלת הכשרים. ולפי הדברים האלה הי' אפשר להעיר בדברי התוס' מכות (דף ו') ד"ה שמואל אומר הלכה כר' יוסי וא"ת היאך מצאנו ידינו ורגלינו בגט שיש במעמד קרובים וכו'. ע"כ. והרא"ש הקשה גם מקדושין. ולפי הדברים הנ"ל יש להעיר דאם נסבור דבעדי גיטין וקדושין מהני אם ראה זה שחרית וזה ערבית וכשרה עדות ע"י ראי' מיוחדת לא שייך בזה לומר שתבטל ראיית הפסול את ראיית הכשרים כיון שאין להם צירוף בראייתן. ובשערי ישר שער ז' פרק ג' העיר גם כן על דברי התוס' הללו והביא ראי' דסוברים דלא מהני עדי צירוף אך לא מטעם זה כי אם מטעם דלא שייך להקיש שלשה לשנים דאף בשנים לא בטל דאפשר להתקיים על ידי צירוף:

והנה יש אתנו מקום להתבונן בדברי התוס' ישנים (כריתות דף י"ב ע"ב) ד"ה לא נתכונתי להעיד מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד. ע"כ. וקשה עליהם מדברי ר' יוסי שסובר שאע"פ שלא נתכוונו להעיד יש דין נמצא אחד מהן קרוב או פסול, הלא קא חזינן דאף דלא נתכוונו להעיד יכולים להעיד בב"ד שהרי אילו לא נמצא אחד מהם קרוב או פסול היתה עדותן כשרה אף שלא נתכוונו בראייתן להעיד. ודבר זר הוא לומר דבהא פליגי:

ולפום ריהטא הי' נראה דאף לר' יוסי צ"ל באמת דהכשרים נתכוונו אלא דהפסול לא נתכוין וכל עיקר מחלקותם של ר' יוסי ורבנן יוצא לנו עכשיו באופן אחר דלרבנן אין נעשה עד בראיי' בעלמא דבמה שנתחייב בלחוד להעיד בזה אין נעשה עוד עד כי אם בזה שנתכוונו להעיד ונמצא לפ"ז שאם אנו באים לפוסלם מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אנו צריכים שיהיו הכשרים והפסול מצורפים בעיקר עשייתם עדים והיינו לרבנן בראייתם ובכונתם שבשני הדברים ביחד הם נעשים עדים, ואם לא נצטרפו אלא בראי' ולא בכונה אין זה פוסל. אבל לר' יוסי עשייתן לעדים הוא רק ע"י הראי' וכמו שנ"ל שכיון שהראי' מחייבתו להעיד נעשה בזה עד בראיי' בלחוד. ומה שצריך להתכוין להעיד בשעת ראייתו אין זה פסול בעיקר עשיית העד לעד כי אם בסמיכתנו על הגדתו לאחר זמן מפני שאפשר כיון דלא נתכוין מתחילה להעיד לא דייק היטב או כעין זה. והילכך לר' יוסי אף דלא נצטרף הפסול עם הכשרים בהכונה להעיד כיון דנצטרף עמהם בהגדה אמרינן בזה דנמצא אחד מהם קרוב או פסול ועדותן בטילה דלר' יוסי עיקר עשייתן לעדים הוא רק ע"י הראי' שע"י הראי' נתחייבו להעיד ובראי' הלא נצטרפו הכשרים עם הפסול:

ודבר זה באמת מוכרח הוא דסברת התוס' ישנים הפוסלים כל עדות בלא נתכוין להעיד אין זה שייך לרבנן כלל דהלא תוס' ישנים פוסלים בלא נתכוין להעיד בכל עדיות ואף בעדות של איסורים כנראה מדבריהם ושם אין שייך בעצם עשיית העדות לא ראיי' ולא כונה כי אין שם ענין של עשיי' לעד וזה הלא פשוט מאד כי כשר הלא אף ע"י ידיעה ברורה בעלמא ומוכרחים אנחנו לומר כי הפסול של לא נתכוין להעיד הוא רק בסמיכתנו עליו לאחר זמן וזה שייך אף באיסורים ושאר ענינים:

והנה על פי הנחה זו יוצאת לנו חקירה חדשה בענין עדי קיום בקדושין וגיטין לר' יוסי דסבירא לי' דאף בלא נתכוונו להעיד הוי עד ומ"מ להעיד אינו יכול משום דלא סמכינן אעדותו לאחר זמן כיון דלא כוון להעיד. אם כן אפשר דבעדי קיום כיון דאינו צריך להעיד בב"ד ועל שעה של עכשיו הוי שפיר עד. והנה לפי דברי הקצוה"ח שסובר שעדי קיום הם שיכולים לברר את הדבר בב"ד כשצריך לזה, ולזה הצריכה התורה עדי קיום כדי שיוכלו לברר ובזה שיש עדים היכולים להודיע הדבר בזה נעשה חלות הקדושין. לפ"ז כשלא כוונו להעיד שלפי דברי התוס' ישנים אינם יכולים להעיד לאחר זמן פסולים גם לקיום הדבר כיון שאינם יכולים לברר לאחר זמן אין אלו עדי קיום. אבל אי נימא שלא כדברי הקצוה"ח שאין שייכות בין עדי קיום לעדי ברור וא"כ הלא אף כשאינו יכול להעיד בב"ד ג"כ כשר לעד קיום ולפ"ז אפשר דלר' יוסי אף כשלא כוון להעיד ואינו יכול להעיד לאח"כ לעד קיום מיהא כשר:

ג

בבאורי הגר"א ס"ק ו' אבל (הסומא משתי עיניו פסול). שם נ' דלא קא דחי ר"י אלא סתמא דסיפא דמתניתין כו' ורי"ף ורא"ש שם דהא פסול להעיד כמ"ש בסימן ל"ה סי"ב:

ליקוט אבל דרישא לא אידחיא וכמ"ש בס"ט דלא כסמ"ע שכתב הטעם משום דהוי כלילה. עכ"ל:

והנראה מדברי הגאון ז"ל אלו דרך חדש בטעם פסול סומא בשתי עיניו לדון שלא כטעם הסמ"ע שפוסל משום דהוי כלילה וגם שלא כדברי הסוברים בטעם הפסול משום דמקיש ריבים לנגעים ומ"מ מחלקים בין סומא בשתי עיניו לבין סומא באחת מעיניו. אלא מטעם אחר שכיון שפסול להעיד פסול זה פוסלו מלדון. וזהו הנראה מדקדוק דבריו דרישא לא אידחיא כלומר שהפסול להעיד מטעם זה פסול לדון שפסול זה פוסלו:

וכבר מצאנו לסברא זו בדברי רש"י ז"ל בסנהדרין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה המשחק בקוביא וכו' וכולן מעין גזלנים הם והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכל שכן דיין. עכ"ל. הרי שגם רש"י מפרש בפסול הדיין מטעם שפסול להעיד שזה פוסלו מלהיות דיין. וכ"כ יפרש הגאון ז"ל בפסול סומא בשתי עיניו מטעם פסולו לעדות:

ועל פי הצעת דברים אלו אין מקום לדברי הסמ"ע בסק"ט שכתב וז"ל ועיין פ"ר שכתבתי דלשני הי"א ל"ת הא אמרינן כל הפסול להעיד פסול לדון והפסול לדון פסול להעיד חוץ מאוהב ושונא דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות כל חד לפי ענינו. ע"כ. ולתירוץ זה אין מקום כי אם נאמר שאין כלל זה שכל הפסול להעיד פסול לדון מסור בידינו כי אם לסימן שנדע מי ומי הם הפסולים לדון אבל אין דבר אחד מכריח את חבירו מצד הדין כמו שנאמר בכלל השני שכל הפסול לדון פסול להעיד שאינו אלא לסימן אבל אם נאמר כנ"ל שהפסול להעיד הוא הפוסל אותו גם מלדון איך נוכל לומר ולפרש שהפסולים הם כל חד לפי ענינו הלא כיון שהקטן פחות מבן י"ג פסול מלהעיד על כרחנו שפסול גם מלדון שהלא פסולו מלהעיד פוסלו גם מלדון וכמו שכתב רש"י גבי פסול רשע אל תשת רשע עד וכל שכן דיין וא"כ הלא תחזור קושיית הסמ"ע למקומה וכי איך נכשיר קטן פחות מבן י"ג לדון בה בשעה שאנו פוסלים אותו מלהעיד. שוב מצאתי בשירי קרבן פרק נ"ה שהקשה על הירושלמי וז"ל אף קטן פחות מבן עשרים וכו' וקשה הא תנן כל הפסול להעיד פסול לדון וכו' ותי' הב"ח כל איש הכשר לדון וכו' וקשה הא אמרינן לעיל פרק זה בורר הלכה ח' אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים מה עדים וכו' הרי דילפינן דיינים מעדים בגז"ש או במה מצינו א"כ נילוף נמי מינייהו שיהא הדיין איש, ע"כ. והנה הקשה הוא כ"כ מדברי הירושלמי:

ולפי הנראה שמה שכתב רש"י דכיון שכתבה התורה אל תשת רשע עד כל שכן דיין אין ביאורו שזה למוד זה מזה בדרכי הלמוד וכן מאי דאמרינן הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים פי' אחר לדבר שפסול זה דפסלינן עדים קרובים או פסולים אחרים פסול זה הוא פסול דין שכיון שע"י העדים יוצא הדין פסלתם התורה שהדין יצא על ידם וכיון שהתורה פסלה העדים מחמת שהדין יוצא על ידם א"כ הלא עיקר הפסול הוא בדיינים שהלא אין הפסול בעדים כ"א בחתוך הדין, נמצא שהדבר מתפרש שאין פסול עדים ופסול דיינים שני דינים מיוחדים הלמדים זה מזה כ"א דין אחד ופסול אחד. אבל אם היו שני דינים מיוחדים אפשר שלא היו למדים זה מזה. ואם הדבר כן אין שייך לפסול דיין כעד כי אם בדברים שהעדים נפסלים פסול דייניי שאין פסול זה כ"א מאשר הם עדים. אבל פסול קטן לעד הלא דבר זה הוא כלל בכל התורה כולה שאין מעשה קטן כלום וגם בעדות שאינה שייכת לבית דין כגון באיסורים גם כן אין קטן נאמן וגם בשאר דברים שאינם של עדות אין דבורו ומעשיו כלום. וגם מאי דפסלינן לי' לעדות אין הפסול מחמת דין ובכה"ג אפשר להיות פסול לעדות ולדין כשר:

ד

בחו"מ סימן ג' אין ב"ד פחות משלשה וכו'. הנה הע"ש כתב כהרמב"ם דהלכה כרב אחא ברי' דר"א דחד נמי כשר מדאורייתא ומדרבנן צריך ג' משום גזירה דיושבי קרנות ובג' א"א דליכא חד דגמיר. והוקשה לי מתחילה על עצם הדין כיון דיושבי קרנות פסולים הם איך מצרפינן להו לחד דגמיר הלא אז גם החד דגמיר פסול לפי שיטות האחרונים הסוברים שגם בדיינים אמרינן שנמצא אחד מהם קא"פ דינם בטל. ועיין בתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח שעשה מזה מחלוקת הראשונים. ומצאתי שהקשו זה בשער המשפט ובחי' הרי"ם. אלא שהוקשה לי אח"ז עוד יותר שאף אי נימא דליכא גבי דיינים דין דנמצא אחד מהם קא"פ מ"מ צריך להיות בכאן פסול כיון דגם החד דגמיר לא פסק את הדין על דעת עצמו כי אם בצרוף דעתם נמצא שאין כאן גמר דין של כשר. וכיון שפסק של היושבי קרנות לא כלום הוא א"כ אין כאן גמר דין כלל. ולפ"ז הא דפליגי האחרונים ולפ"ד התומים גם הראשונים אי אמרינן גבי דיינים דין דנמצא אחד מהם קא"פ, לא שייך זה כי אם בקבלת עדות דשם לא שייך שדיין אחד עושה בצירוף דעת חבירו והוי דומיא דעדים שכל אחד עד בפ"ע. אבל גבי גמר דין שהחלט הדין יוצא מצרוף ומהכרעת דעת כולם וכ"א מחליט הדבר על דעת חבירו בודאי אם נמצא אחד קא"פ בטל הדין. מיהו אפשר דלא בטל בזה אלא המשא ומתן דבזה סמכו האחד על דעת חבירו אבל בגמר דין אין כאן בטול והוי דיינים שדנו בלא משא ומתן שכשר בדיעבד, עיין בקצוה"ח סי' ה', אך לפי דעת הנתיבות החולק שם עדיין יקשה, ולא מטעם דמקשינן שלשה לשנים כמו בכ"מ דפסלינן נמצא אחד מהם קא"פ. וע"פ קושיא זו לא יתיישב מה שמתרץ בחי' הרי"ם על הקושיא הא' דכיון דמה דפסלינן בכ"מ נמצא א' מהם קא"פ הוא משום דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה אף שלשה. הילכך לר"א בריה דר"א כיון דחד נמי כשר לא שייך לדון דין זה. ע"כ ע"ש. ולפ"ז אכתי יקשה דכאן בלא ההיקש צריכין אנו לפסול כשנמצא א' מהם קא"פ משום דבטל צירוף דעתו:

ונראה דלא שייך כאן להקשות דיהא כנמצא א' מהם קא"פ לבטל גם דין חבירו ולפסלו דלא שייך זה כ"א כשכולם באים להיות דיינים באופן א' אז אנו אומרים כשנמצא א' מהם קא"פ פוסל את כולם. אבל כאן הלא יש לנו ענין אחר שיש לנו בזה שני מיני דיינים בשני מיני דינים. הא' שיש לו דין דיין שצריך להיות גמיר והב' מין דיין שאינו צריך להיות גמיר. נמצא שאין היושבי קרנות באים להיות דיינים בדינו של החד דגמיר. הילכך אינו נפסל על ידם שמעולם לא נצטרפו בדיינות אחת הצריכה מעלת הגמיר:

והנה על פי נקודה זו יתבאר לנו שא"א לומר שבשעת הדין כאו"א מחליט דעתו וגומר הדין ע"פ הכרעת דעת חבירו, כיון שיש בדין זה שני מיני דיינים א' שיש עליו חומר להיות גמיר וא' דין קל שכשר אפילו אינו יודע כלום. ואיך אפשר לנו לומר ששניהם יצטרפו אף שהם דיינים חלוקים במעלותם כפי צורך הדין, ויוחלט הדין בשוה. ועוד דהנה בחי' הר"ן כתב שאף השני הדיוטות צריכים להיות דאסברו להו ומסבר דומיא דבהפרת נדרים. עכ"ד. ובאמת זה פשוט גם מסברא דאי נימא דהם אנשים כאלו דאסברא להו ולא מסבר א"כ לא ידעי כלום מדעת התורה ומה היא דעתם בדין, ואיך ידונו וכי דיני דמגיזתא. אלא ע"כ שצריכים להיות דאסברו להו ומסבר והגמיר מבאר להם את הדין וע"י זה יודעים איך לדון. וכיון שכן יקשה שהלא כל תורתם אינה רק ממנו, נמצא שהוא לגבי דידהו כרב ותלמיד דאינם מונים אלא אחד. ואם מתנגדים לדעתו בודאי אין דעתם כלום כי אם הוא לא שנאה להם הם מנין להם. ומכל הלין מוכרח לנו לומר שאין הג' מצטרפים להכריע זה את זה ולעמוד למנין. ואינם באים לישא וליתן כי אם להוציא את הפסק דין בג' והגמיר מכריע בעצמו ההלכה כידיעתו. אלא שאם הם חולקים עליו אינו יכול לומר צא תן לו בלעדם. וגם הם אינם יכולים לפסוק כמותו אי לא מסבר להו וממילא לפי זה אין כאן גם קושיא הב' שאין דעתו תלוי' בהכרעת דעתם והוא אינו סומך עליהם:

ועל פי דברי הר"ן הנ"ל יש מקום להתבונן בישוב דברי הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כר"א ברי' דר"א והקשה עליהם הש"ך מסוגיית הגמרא דהחובל ובסוף גיטין שאמרו דדיינינן הודאות והלואות משום דשליחותייהו דקמאי ודבני א"י קא עבדינן ולר"א ברי' דר"א דמדאורייתא חד דגמיר נמי כשר אף דאינו סמיך ל"ל לטעם דשליחותייהו. וכן הקשה מדברי עצמם שכתבו הטעם דשליחותייהו קא עבדינן ויקשה כנ"ל. ע"כ. ולפי האמור לעיל כיון שרבנן תקנו שלא יהי' די בדיין אחד כי אם בג' דיינים. ובודאי לפי תקנתם צריכים להיות כל הג' דיינים גמורים. וכיון שהם הדיוטות ולפי דעתם לא יוכלו לדון כי אינם יודעים דין של תורה. ומה שייך ליתן להם שם דיינים כ"ז שאין בהם דעת וכח לדון עד דמסבר להו החד דגמיר ואז מיסברו ויודעים הדין וחל עליהם שם דיינות. וכיון שכן הלא אין לנו ג' דיינים כי אם בגמר הדין. ובתחילת הדין אין לנו כי אם דיין אחד. וכיון שחכמים תקנו ג' דיינים גמורים הלא לא תקנו באופן חדש שלא כדיני התורה. ועיין לקמן בסימן ו' בנתיבות שהשיג על הקצוה"ח שרצה לומר שדיינים שדנו בלא התחילת דין שכשר הדין, והעלה בנתיבות שלא כדבריו, אלא שפסול וא"כ יקשה כאן הלא אין ג' דיינים בתחילת הדין. ומוכרחים אנחנו לומר שחכמים תקנו משום גזירה דיושבי קרנות לפסול עד שיהי' ג' דגמירי וסבירי דהיינו מומחין אלא שבמקום דשכיחי ואית בי' ח"כ שליחותייהו קא עבדינן. ואז כשרים אפילו הדיוטות שכיון שבאים בכח שליחות דמומחין נקראים דיינים אפילו בתחילת דין שכח המומחין המשלחים עושה אותם לדיינים לברר הדין ולפסוק אותו. שהלא שליחותייהו קא עבדינן ביאורו שאף שהוא אין לו כח לדון הסמוכים נותנים לו כח ודין לדון וכיון שהוא בא בכחם נקרא דיין אף בתחילת הדין כיון שיתברר לו בסוף הדין איך לדון. וצ"ע:

ה

בסמ"ע סימן א' ס"ק ג' כתב ששאר ענינים גדולים עבדינן בזה"ז שהרי מצינו שמקבלים גרים בזה"ז. ע"כ. וכבר נתחבטו בנדון זה דקבלת גרים הראשונים והאחרונים להבין איך מקבלים גרים בזה"ז כיון דשליחותייהו דקעבדינן הוא רק מדרבנן ואיך נעשה הגר גר דאורייתא. ותירצו הרמב"ן ונ"י בשם ר"י ועוד דכמו שאמרינן בכריתות דגר בעי מילה וטבילה והרצאת דמים ומ"מ מרבינן כיון דכתבה תורה לדורותיכם גבי גרות דאף בזמן דליכא הרצאת דמים נעשה גר בלא הרצאת דמים וה"נ מרבינן מלדורותיכם דאף דגר משפט כתיב בי' ובעי מומחים מ"מ בזמן דליכא מומחים נעשה גר בלא ב"ד מומחים. עד כאן ת"ד:

ואילמלא דבריהם הי' נראה לומר דאין הנדון דומה לראי' דעד כאן לא אמרו בגמרא דמרבינן מלדורותיכם דאין הרצאת דמים מעכבת בזמן דליכא הרצאת דמים הוא רק משום דבזמן דא"א להקריב קרבנות אין אדם מחוייב להקריב קרבנות. דזה לכאורה נראה דכמו שאמרינן במי שנכרת לו הגיד דנעשה גר ע"י טבילה בלבד והטעם משום דאין עליו דין מילה כלל והוי כמו אשה דמתגיירת בטבילה לבד, וביבמות (דף ע"ח) אמרו בגמרא דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והקשו בתוס' הא הוי טבילה קודם מילה עיי"ש ותירצו דכיון דלא שייך גביה מילה נעשה גר בטבילה בלבד עיי"ש. ולפ"ז הכי נמי גבי הרצאת דמים כיון דבזה"ז לא שייך הרצאת דמים אין עליו דין הרצאת דמים כלל ולא שייך עכשיו במצוה זו. ולזה נתרבה מלדורותיכם דלא נחלק בין הרצאת דמים ובין מילה אבל לגבי דין ב"ד מומחים לא שייך זה כיון דע"כ מוכרח הוא לקבל מצות ובלא קבלת מצות לא יעשה גר. וזה הלא דין מומחים אין זה דין מיוחד כי אם תנאי בדין קבלת מצות דהוי משפט ובלא מומחים לא הוי כלל קבלת מצות ואיך נרבה מלדורותיכם דאם לא קבל עליו מצות כראוי דיעשה גר. דקבלת מצות הלא הוא עיקר הגרות ובלא זה אין זו גרות כלל. ועיין תוס' יבמות (דף מ"ה ע"ב) שכתבו דב"ד צריך רק בקבלת מצות ועיין בש"מ כתובות שהקשו איך מטבילין גר קטן הא בעי קבלת מצות ותירצו שיקבל כשיגדל ע"ש ולכאורה לשיטת התוס' דב"ד צריך רק בקבלת מצות א"כ מה שייך לומר שמטבילין אותו על דעת ב"ד כיון שאינו מקבל מצות עכשיו א"כ מה שייכים בזה ב"ד וצ"ע בדבר. ע"ש. וכ"כ אי נימא דב"ד צריך בטבילה ג"כ יקשה דלא מצינו שיעשה גר בלא טבילה ובלא ב"ד אין זו טבילה שהתורה הטילה תנאי בטבילה שתהי' ע"י ב"ד. ובכזה אין ראי' מהרצאת דמים לרבות אף שאין ב"ד:

ולכאורה הי' נראה ליישב עצם הקושיא איך מקבלים גרים בזמן הזה בדרך פשוט והוא, דאי נימא דאין אנו צריכים לב"ד מומחים כי אם כשדנים בכפיי'. אבל כשדנים בלא כפיי' אין צריכים מומחים, וא"כ בקבלת גרות שאין בה שום כפיי' מהיכי תיתי נצריך בה ב"ד מומחים ונשנה דין זה משאר דינים שאין בהם כפיי'. וא"כ לפי שיטות הפוסקים הסוברים דבדבר שאין בו כפיי' אין אנו צריכים ב"ד מומחים אין צריך לומר גבי קבלת גרות הטעם דשליחותייהו קא עבדינן ואתי שפיר דמקבלים גרים בזמן הזה מדינא:

ו

ברמ"א סימן ג' סעיף ד' הביא שתי דיעות הפוסקים החלוקים אי מהני רשות המלך לדון אי לא דומיא דרשות שנותן ריש גלותא דמהני, ע"ש. ובביאורי הגר"א תלי לה במחלוקת רש"י ותוספות סנהדרין (ה' ע"א) דאמר בגמרא שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם במקל ופי' רש"י שיש להם רשות ממלכי פרס וזה היתרון שיש להם על נשיא שבא"י. והתוס' פירשו היתרון משום שר"ג באים מזכרים מבית דוד ונשיא מנקבות. והנה לפי פי' רש"י שעיקר כח שיש לר"ג הוא משום כח המלך א"כ כ"ש רשות המלך דמהני אבל לפי סי' התוס' לא מהני רשות המלך. ע"כ כונת דבריו, ע"ש. וגם בש"ך הביא סברת האומר דמהני רשות המלך משום דכיון דמהני רשות הריש גלותא הבא מכח המלך כ"ש דמהני רשות המלך עצמו:

וקשה מאד לכאורה בדברים אלו כיון דכל כח הריש גלותא הוא משום כח המלך עד שהכריחו שכ"ש דמהני רשות המלך, א"כ בודאי אין לריש גלותא כח יותר מהמלך. וזה הלא פשוט דרשות המלך לא מהני כ"א במקום התפשטות מלכותו אבל במלכות אחרת שאינה שלו לא מהני רשותו. לפ"ז גם הר"ג הבא מכחו לא תיהני רשותו כי אם במקום שתחת רשות המלך אבל במלכות אחרת לא. ובגמרא אמרו פשיטא מהכא להכא ומהכא להתם מהני מ"ט הכא שבט והתם מחוקק אף שהכא מלכות פרס והתם מלכות רומי כדמוכח בכמה מקומות, ומה יועיל היותו שבט כיון שאיננו שבט כי אם להנמצאים תחת רשות המלך. שוב מצאתי בתומים שהשיג על הריב"ש מכח קושיא זו. והסוגיא לכאורה מוכחת כדברי רש"י דאם כדברי התוס' דעיקר יתרון הריש גלותא משום דאתי מזכרים אין זה תלוי ברדיית העם:

והנה לכאורה קשה עוד בדברי הגר"א אלו דמה ראי' דמהני רשות המלך מהריש גלותא הלא התם קבלוהו גם ישראל עליהם ולא היתה רק ברשות המלך לבד והלא זה פשוט לדברי הכל דקבלוהו ע"י כתב המלך דמהני כמו שכתב הרמ"א בעצמו בהגה זו אבל היכא דהוי מינוי ברשות המלך בלבד אפשר דלא מהני בלא קבלוהו עליהם:

ובנדון זה יש לחקור כאן בענין קבלוהו דעד כאן לא מצינו דמהני קבלוהו רק בענין דיינות דכיון דמינוי השופטים הוא דבר שנתחייבו בו בין בארץ ובין בחוצה לארץ הילכך כשמקבלין עליהם לדיין מהני שהלא חיובם הוא ודינם למנות דיינים הילכך בדידהו תליא. אבל לקבל על עצמם ענין כזה שאין לו שייכות לדיינות אלא הוא ענין אחר לגמרי של שררות מיוחדה אפשר שאין בזה ענין לקבל על עצמם. ואין לומר שהלא אדם יכול לקבל על עצמו מה שירצה, הלא אנו רואים שיש מ"ד שאף לדיין ועד אין אדם יכול לקבל ע"ע תרתי לריעותא. וא"כ אף כאן אינם יכולים לקבל על עצמם דין כזה. ולכאורה היא ראי' מדברי הגר"א שהביא ראי' מדברי רש"י דמהני רשות המלך כמו שמהני לריש גלותא כנ"ל ואף ששם בודאי קבלוהו ישראל עליהם אלא דע"כ צריכים אנו לומר שבמינוי זה של ריש גלותא לא מהני כלום מה שקבלוהו עליהם כי אין קבלתם קבלה, ואין להם כח כ"א מטעם רשות המלך:

והנה אחרי הצעת דברים אלו הי' נראה לבאר מחלוקת רש"י ותוס' ליישב מה שהוקשה לעיל דכיון שהתורה אמרה לא יסור שבט מיהודה שפירשו חז"ל אלו ראשי גליות שבבבל הי' נראה לומר שאין זו שררות חדשה אלא היא שייכת לדין המלכות. וראי' חזקה מדברי התוס' שחילקו אי אתי מזכרים מדוד או מנקבות, נראה בזה דהכל תלוי במלכות ב"ד. ואי הוי שררות חדשה אין זה תלוי במלכות ב"ד. אלא ע"כ שגם זה ענין השייך לזכות ירושת המלוכה שזכו בה בית דוד, שהיא חלק מהמלוכה:

והנה אחד מהדינים מדיני המלוכה שאף אם כל ישראל יש להם מלך אחר ברשות התורה שנעשה מלך ע"י נביא וכל ישראל לא המליכו את המלך מב"ד. אף אם רק שבט אחד יש להם מלך מב"ד כל ישראל מיכף כייפי לאותו המלך מב"ד כמו שמצינו שאין ישיבה בעזרה כ"א למלכי בית דוד בלבד ומלך ישראל צריך לעמוד אז על רגליו, כמו שאמרו גבי ירבעם שלא רצה לעלות לרגל מה"ט. ולפ"ז כאן גבי נדון דידן כיון שהמלך נתן להריש גלותא כח של מלוכה לרדות את העם זוכה אחר כן בשררות של מלוכה זו מדין השייך לבית דוד. וממילא מחוייבים כל ישראל בכ"מ שהם להיות כפופים להריש גלותא אף שאינם נמצאים תחת רשות המלך שנתן לו רשות כיון שהוא מב"ד. אלא שאילו לא המליכו המלך הלא לא היתה אז השררות כל עיקר, אבל עכשיו צריכים הכל להיות כפופים אליו. ועכשיו אתי שפיר ראיית הגר"א מדברי רש"י שכיון שהיא שררות של מלוכה בודאי לא שייך בזה ענין קבלוהו שכיון שכאן בחו"ל אין כאן חיוב למנות מלך שלא נצטוו בזה אלא בכניסתן לארץ וגם אפשר שלא שייך הזכות לאיש זה כי איננו היותר קרוב. וע"כ דאין לו כח כ"א מטעם רשות המלך בלבד. ונראה מזה דרשות המלך מהני אף בלא קבלוהו עליהם:

והי' נראה עוד לומר דעיקר מחלוקת תוס' על רש"י שלא כתבו הטעם משום רשות המלך שיסברו דכאן הוי מטעם קבלת ישראל עליהם, שדעת התוס' היא שאף בענין זה של שררות ריש גלותא שייך קבלה. ואפשר שדין זה של שבט נתנה התורה בכ"מ ובכל זמן ולמי שהוא מב"ד אף שאינו היורש הקרוב המבורר. וצ"ע:

שוב בינותי בספרים ומצאתי באבני נזר סי' שי"ד אות ס"ה שכתב ג"כ שדינים אלו היו מדין זכות ירושת המלכות וז"ל ואין לומר דהאי (ר"ל נשיאות) לאו בירושה מיהודה אלא שנתנבא יעקב שכך יהי' דא"כ גם ראשי גליות שבבבל נבואה לבד ולמה אמר ר' בירושלמי דכלאים דאילו אתי ר"ה הוה מותיב לי' לעיל מקמיה, וכו' וגם בלא זה קשה לומר כן שהרי עיקר קרא דלא יסור שבט מיהודה הוא שניתנה המלכות ליהודה כדכתיב בד"ה הביאו הרמב"ן עה"ת בפסוק לא יסור שבט וכו'. ע"כ ע"ש:

ז

בסימן כ"ב סעיף א' בדין קבלת קרוב או פסול הכריע הרמ"א דלא מהני כ"א בחדא לריעותא אבל לא בתרתי לריעותא. ועיין סמ"ע שכ' דקבלת חד כשר במקום ג' דיינים מיקרי חדא לריעותא כיון דאין כאן כ"א שם פסול אחד:

ויש להסתפק לפי דברי הסמ"ע, אם קבל חד כשר במקום יחיד מומחה וגם במקום ג' הדיוטות ביחד איך הוא הדין, דדין ג' הדיוטות ודין יחיד מומחה מחולקים חילוק גדול, דדין יחיד מומחה הוא, לפי שיטת הרמב"ם וכן פסק המחבר לעיל, דלא מהני הודאה בפניו, וגם יכולים להחליף הטענות, אף מחיוב לפטור, ובג' הדיוטות מהני הודאה בפניהם, וכן אין הבע"ד יכולים להחליף טענותיהם אחר שטענו בפניהם, וכן אין העדים יכולים להחליף דבריהם. אבל מ"מ יש יתרון ליחיד מומחה שיכול לדון ע"פ שודא דדיינא, מה שאין כן בג' הדיוטות שאין יכולים לעשות שודא דדיינא. והשתא זה שקבל את החד כשר זה שיהי' לו שתי המעלות שיוכל לדון שודא דדיינא כיחיד מומחה וגם שיהיו הדברים הנאמרים בפניו קיימים כדין ג' הדיוטות איך נדון בו, אם הוי כתרתי לריעותא או כחדא לריעותא, כיון שרוצה ליתן לו שתי מעלות בזה. וצד הספק הוא, שנראה לומר דעד כאן לא אמרו דלא מהני כשמקבל עליו ב' לריעותא, דוקא כשרוצה להכשיר שני פסולי דבר, כגון שכל ריעותא בפני עצמה היא פסול בדיינות או בעדות, והוא רוצה בקבלתו לבטלם ולהכשירם. אבל במקום שהריעותא האחת אינה פסול בדיינות, שאף שאם לא ניתן לו כח זה לא יהי' פסול לדון אלא שיחסר לו הכח לדון באופן א' אבל מ"מ יהי' עליו שם דיין באופן א'. כגון בנדון דידן שאף אם לא ניתן לו דין ג' הדיוטות מ"מ יהי' עליו שם דיין כיחיד מומחה, אפשר שבאופן זה אין לזה דין תרתי לריעותא כיון שאין אנו באים להכשיר שני שמות פסול, אלא שאנו רוצים ליתן לו שני דיני הכשר, ובכגון זה אפשר דמהני קבלתו:

ואם כנים אנחנו בנדון זה היינו יכולים ליישב ע"פ זה את דברי הקצוה"ח שכתב על מה שנסתייע הסמ"ע מדברי הטור, שאין כוונת הטור אלא דמהני קבלת חד כשר כיחיד מומחה דלא הוי אלא חדא לריעותא. ואף כשאומר שמקבל כג' הדיוטות כיון שאין צריך לזה שהרי די לו אם יקבל כיחיד מומחה, נמצא שאין כונתו אלא שיהי' כשר לדון, ומהני קבלתו כדין יחיד מומחה, ע"כ. והשיג עליו בנתיבות המשפט שהרי אם יקבלנו כיחיד מומחה יכולים להחליף הטענות ואם כן רצונו שיוכשר אף כג' הדיוטות, ולזה הלא לפי דברי הש"ך לא מהני קבלתו וכיון שבטלה קבלתו במקצת בטלה כולה ועל כרחך כונת הטור שמהני קבלתו אף כג' הדיוטות וכדברי הסמ"ע, עכ"ד. ולפי דברינו הנ"ל יתיישבו דברי הקצוה"ח, ואם לא מטעמו, שכיון שהוא רוצה לקבלו גם ביחיד מומחה וגם בג' הדיוטות, כן נפרש כונתו, וכיון שכיחיד מומחה הלא יכול לקבל ובזה כבר יש לו שם דיין, נמצא שמה שמקבלו גם כג' הדיוטות אין זה כ"א ליתן לו יתרון בדיינות אבל לא להכשיר פסולו, ובזה מהני גם מה שמקבלו בג' הדיוטות, ונמצא לפ"ז יצא לנו לפי דברי הש"ך שאם מקבלו רק כג' הדיוטות לא מהני קבלתו, ואם מקבלו גם כיחיד מומחה וגם כג' הדיוטות תיהני קבלתו. ולפ"ז אין ראי' מדברי הטור לשיטת הסמ"ע:

וכן הי' בידינו לדחות ראיית התומים מדין נאמנים עלי' ג' רועי בקר דמהני אף שיש כאן ג' פסולים בכולם ביחד, אלא דע"כ כיון שהשם פסול אחד הוא מהני וכשיטת הסמ"ע. ולפי הדברים הנ"ל יש לדחות שמקבל גם כיחיד מומחה את כל אחד וגם את כולם כג' הדיוטות כשרים, ובזה לא יהי' דין תרתי לריעותא, שאף בלא קבלתו אותם כג' יהיו דיינים כשרים:

וכן הי' אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו האחרונים מהתוספתא דתניא ר"י אמר להם אין יחידי דן אמרו לו אין לנו אלא דעתך וקבלו עליהם א"י לחזור בו, ע"כ. הרי דגם ביחיד לבד אין יכול לחזור בו. ולפי הצעת דברינו יתיישב שפיר שקבלו עליהם כיחיד מומחה וכנ' הדיוטות דבזה לא הוי כתרתי לריעותא, משו"ה א"י לחזור בו:

והי' נראה להסתייע ליסוד חילוק זה מדברי הכנה"ג שהקשה על שיטת הרמב"ם ששמעי' ואבטליון היו גרים גמורים, דא"כ איך ישבו בסנהדרין, שהרי כל הזוגות המנויות באבות הי' אחד נשיא ואחד אב"ד, והלא גר פסול לישב בסנהדרין, ותירץ דקבלום עליהם. ע"כ. ועיין תומים סי' ז'. ועיין לעיל סי' א'. ובאמת יקשה אדברי כנה"ג לפי שיטות הראשונים דגבי חליצה לא סגי באביו לבד כ"א באביו ואמו מישראל, ומשמע דיסברו דגם בדיני נפשות בעינן תרווייהו, לשיטות הסוברים דבד"נ לא סגי באמו מישראל. וא"כ צריך ביאור איך מהני קבלתם לד"נ ומסתמא נתקבלו גם לחליצה (ועיין קצוה"ח סי' ז' ס"ק א' דברי הרמב"ם דא"א להיות סמוכים כ"א כשיוכלו להיות דיינים לכל דבר, וא"כ כיון שישבו בסנהדרין בודאי היו ראויים לכל. מיהו צריך לדחות דאין דברי הרמב"ם אמורים כ"א כשהם דיינים בלי קבלה, אבל כשהם דיינים ע"י קבלה לא שייך זה, כ"א על מה שנתקבלו נתקבלו). עכ"פ לפי שיטות אותם הראשונים הלא הוי תרתי לריעותא, חדא דלא הוי אביו מישראל כמו שצריך בד"נ ואף גם אין אמו מישראל, כמו שצריך לכה"פ בדיני ממונות. אלא דעל כרחך שכיון שקבלו כאמו מישראל כבר יש עליו שם דיין ובמה שמקבלו עוד כאביו מישראל לא הוי תרתי לריעותא כי אין זה כי אם יתרון כשרות. ואין לדחות זה ע"פ דברי האחרונים החולקים על התומים וסוברים ששני פסולים באדם אחד לא הוי תרתי לריעותא, כי אין זה אמור אלא במקום שאין פסול אחד מוסיף על חבירו, אבל במקום שפסול אחד מוסיף על חבירו כגון בנדון דידן שפסול אחד פוסלו לד"נ והפסול השני פוסלו אף לד"מ, זה מיקרי שפיר תרתי לריעותא. וכן מוכח מלשון הרמ"ה סנהדרין שממנו הוכיח בס' א"ב היפך דברי התומים, וז"ל הרמ"ה:

הא ברועי בקר איכא תרי פסולי חדא דלא גמיר דינא ועוד רועה דפסול אפילו תימא מתניתין בבקר דידי' כי אמרינן דבתרי פסולי לא גמר ומקני היכא דכי מקביל להנך תרי פסולי מפסיד אנפשי' מתרי אנפי כגון שקבל קרוב או פסול כב' עדים כשרים דהא מרכיב לה לפסול אתרי רכשי, חדא דמכשר לפסול ותו דמקבל כתרי אבל היכא דלא מסיק לפסול רק לחד כגון קרוב והוא פסול וקבילו עליו כע"א כיון דהנך תרי פסולי לא פסלי לי' תרוייהו בהאי סהדותא טפי ממאי דפסיל חד מינייהו דקרוב והוא כשר ופסול והוא רחוק פסול אפילו כע"א השתא נמי דהוא קרוב ופסול לא פסיל למילתא יתירתא כחד פסולא דמי כו' דלא קבל עליו פסידא יתירתא כי היכי דלימא לא גמר ומקני ע"כ. נראה מדבריו דהיכי דקבל פסולא יתירתא לא מהני אף שני פסולים באדם אחד, ועיין בשער המשפט סי' זה שמבאר דברי הבעה"מ שסובר דלא מהני קבלה למאן דלא גמיר כלל. ומבאר בשער המשפט דהוא מטעם תרתי לריעותא חדא דלא גמיר כלל ותו דלא הוי מומחה ע"ש. אלמא דהיכא דמרבה בפסול לכו"ע הוי תרתי לריעותא אף בשני פסולים באדם אחד. ולפ"ז יקשה על הכנה"ג הא הוי תר"ל אלא ע"כ דביתרון כשרות לא הוי תר"ל:

מיהו קושיית התומים על הש"ך מג' רועי בקר דמהני להו קבלה והא הוי תר"ל אלא ע"כ כדברי הסמ"ע דבשם פסול אחד אין זה תרתי לריעותא, לפ"ד יש לדחות אף מצד אחר. דבאמת מה שמכשירים ע"י קבלה, אין זה מפני שפסול העד או הדיין מתבטל אלא שבאופן זה של דין יכול לדון גם פסול כיון שנדון ע"י קבלה. א"כ הלא אף אם רק אחד הוא פסול והשנים הנשארים כשרים הלא נפסלים גם הם מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וא"כ מה לי אם אחד מהם פסול או כולם פסולים כיון שבין כך ובין כך פסולים הם כולם זה מטעם פסולו והם מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול מטעם זה אף בג' פסולים אין זה תרתי לריעותא כיון שאין ריעותא שלהם מו"מ כלום. אבל כשמקבל אחד כג' אז אין שייכות לחסרונו של א' לחבירו נמצא במה שמקבלו כשלשה בודאי מרבה בריעותות ובזה האופן לא מהני משום דהוי תר"ל אף שהשם פסול הוא אחד. אלא שדחי' זו תלוי' בהספק אי אמרינן גם בדיינים נמצא א' מהם קא"פ דהמשנה כיון דתני ג' רועי בקר ע"כ איירי בדיינים ועיין רש"י במשנה שם, מיהו רוב האחרונים סוברים דגם בדיינים אמרינן דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטלה. ולפ"ז אין ראי' כלל מג' רועי בקר לקבלת א' כג', דדוקא כשהפסול הא' פוסל את כולם אז לא הוי תר"ל כששם הפסול הוא אחד, כיון שפסול הא' כבר פסל כולם. ובזה אולי הי' אפשר ליישב גם מה שהקשה בשער המשפט על הא דכתב הסמ"ע בשם תשובת מהר"ם בסי' ה' דב"ד יכולים לדון בלילה כשהבע"ד מתרצים דהוי כקבל עליו קרוב או פסול. והא כיון דמקבל ג' בלילה הוי תרתי לריעותא. ע"כ. ולפ"ד הי' מצויר שלשנים הי' יום ולאחד הוי לילה. כגון לפי שיטת הסמ"ע שאם הדליקו גרות בלילה הוי יום אם היו שנים יושבים במקום האור ובמקום מושב השלישי הי' חושך, יש לדון בזה אם יפסלו גם השנים מטעם נמצא אמקא"פ. (ולכאורה לדברי יש יותר מקום לומר שאין לילה פסול זמן, כ"א פסול דייניי כיון שגם בלילה אפשר להיות כשר). ואם היינו אומרים כן לא שייך לפ"ד לומר בזה תר"ל כיון דשם הפסול אחד הוא בכולה וגם לא הוסיף פסול כי מחמת פסול האחד נפסלו כולם נמצא שמחמת השנים האחרונים לא נוסף לא פסול ולא שם פסול ובזה לא הוי תר"ל:

ח

א) בשער המשפט סי' א' סעי' א', חקר אי מהני קבלה לדון דיני קנסות בזמן הזה, מי הוי כקבל עליו קרוב או פסול דמהני, או לא. וחידש בזה לומר, כיון דאין אנו דנים אותו כי אם ע"י קבלת עצמו, פטור משום דהוי מרשיע את עצמו ע"ש. והנה בחדוש סברא זו יש לדון טובא. דהנה קבלת דיינים עליו ישנה בג' אופנים. הא' לדון בין כדין תורה ובין שלא כד"ת, וכמו שביאר הש"ך במ"א שכל קבלת יושבי קרנות כך היא. הב' שמקבל דוקא לדון כד"ת, אבל בין לדון ובין לפשרה. והג', שמקבל לד"ת ודוקא לדון. ונראה פשוט, דבב' האופנים הראשונים לא שייך לפטרו מטעם מרשיע את עצמו, כיון דלא קבל עליו חיוב החלט, כיון שמצד קבלתו יכול לצאת דינו לפטור כמו לחיוב, שיכולים לפטרו שלא כד"ת או על פי פשרה. ותו עוד מוכרחים אנחנו לומר דלא קבל עליו חיוב קנס, שהלא אם היו רוצים היו דנים אותו שלא כד"ת, א"כ אף אם דנים אותו כד"ת, אין דנים מצד הכרח דין התורה, כי אם מצד שקול דעתם שנטה לכך, ובודאי זהו חיוב חדש, ולא חיוב קנס שקנסה תורה, ולא שייך בזה לומר מרשיע את עצמו בזה שקבל עליו חיוב חדש. וכן באופן השני, כשמקבל עליו בין לדין ובין לפשרה, זה הלא נראה פשוט, שכשב"ד דנים דין קנס, לא שייך מצות עשיית פשרה, שדין קנס אין זה דין שבין אדם לחבירו, אלא כמו שאר עונשים. וא"כ כיון שמצד קבלתו היו יכולים לדון אותו גם בפשרה, נמצא שאין זה אלא חיוב חדש, ולא שייך לומר ע"ז מרשיע את עצמו:

ונמצא לפ"ז דלא שייך לפטרו מטעם מרשיע את עצמו, כי אם כשקבל עליו לדון דוקא כד"ת, ולדין, וא"כ הלא לא הועיל כלום, לכאורה, השעה"מ בחדושו ליישב קושיותיו על הגמרא שמתמה בכמה מקומות, איך יכולים לגבות קנס בבבל, ולא מוקי כשקבלו לדון, שלפי דברינו אכתי יקשה דלוקים כשקבל עליו לדון בא' מב' אופנים אלו:

ב) אלא דיש לעיין עוד באופן הא', לקבל עליו בין כד"ת ובין שלא כד"ח, דלא שייך זה גבי קנס, משום דהוי תרתי לריעותא, חדא, לדון דיני קנס, ותו, לדון אף שלא כד"ת, ואנן הא קיי"ל דבתרתי לריעותא לא מהני קבלה. אם לא נימא, דקבלה לדון שלא כד"ת, כיון דאין זה פסול בדין לא מיקרי תרל"ר. ואפשר עוד לומר שהצד של קבלה לדין שלא כד"ת לא מצטרף לתר"ל, דלא מיחשיב קבלה לדין, והוי כשאר חיובים שאדם מחייב עצמו דלא מצינו שם בסברת תר"ל, שהסברא נותנת לומר שקבלה לדון שלא כד"ת אין לה ענין עם קבל עליו קא"פ לדין גמור. (אך צ"ע שאם נימא שאין זה קבלה לדין כי אם כשאר חיוב, עלינו לדון בזה מדין אסמכתא). ואפשר להביא ראי' לפשוט חקירה זו, שהרי כיון שאמרו בירושלמי, לית מאן דחכים האידנא למידן דין תורה, לפ"ז כל קבלה היא בין לדין בין לטעות, עיין ש"ך סי' ג' ס"ק י', והאיך מהני קבל עליו קרוב או פסול והא הוי תרתי לריעותא, הא' שהוא קא"פ והב' שקבלו לטעות, אלא ע"כ נמצינו למדים שאין זה תרתי לריעותא. וצריך עוד להתיישב בדבר:

ג) ואם לדין, יש לנו עוד להשיב על דברי השעה"מ דלא שייך כאן לפטרו מטעם מרשיע את עצמו כיון שכל עיקר שאנו נעשים דיינים עליו, הוא רק מכת קבלתו אותנו עליו, וזה הלא בודאי שאין לו כח לקבל אותנו לדיינים רק לחוב לו, אבל לזכותו אין לו שום דין וכח לקבל. נמצא שלא נעשינו דיינים רק לחייבו קנס, אבל לפוטרו מקנס אין אנו דיינים עליו, ואף אם נחשבהו למרשיע את עצמו אינו נפטר, משום דלגבי זה הוי כמו שלא בב"ד. ובאנו למחלוקת הפוסקים, אם הודאה בקנס בזה"ז שאינה פוטרת, מחייבת היא אם לא. ואם כי שיש מקום לחלוק ולחלק באופנים שונים, אבל הסברא נותנת כך:

ד) ויש לעיין עוד בדברי השעה"מ, דהנה לא שייך תירוצו דהרי מרשיע את עצמו כי אם כשמקבל הוא דיינים עליו, אבל הלא כבר חידש התומים בסי' ז' גבי הא דמביא דברי הכנה"ג איך היו שמעי' ואבטליון בסנהדרין, הלא היו גרים, ותירץ הכנה"ג שקבלום עליהם. וחידש התומים שאע"פ שבודאי לא קיבלום כל ישראל, כיון שקבלום החשובים והראשים כאלו קבלום הכל, עיי"ש. ובאופן כזה בודאי לא שייך לומר שהוא מרשיע את עצמו, שהרי הוא לא קבלו מדעתו, וחוזרות קושיות השעה"מ למקומן דלוקי הגמרא אותן המקומות שגבו קנס בבבל, דמיירי באופן זה. אלא ע"כ דלא מהני קבלה בקנס גם בדלא שייך לומר סברת מרשיע את עצמו. ועלינו לבקש טעם אחר להא דלא ליהני קבלה בקנס. והנה באמת הי' נראה דלא שייך קבלה כי אם בממון שהחיוב הוא על הנתבע בעצמו, ומה שב"ד נזקקים לגבות ממנו ע"י דין וכפי' היינו רק שכופים אותו לקיים חיובו, אבל גבי קנס דאין החיוב בא אלא מכח בית דין שב"ד חייב להעניש אותו בקנס ממון, כמו שב"ד מענישים שאר עונשים כמיתה ומלקות, שאין החיוב על הנלקה כי אם על הב"ד. א"כ מה שייך כאן קבלה שיקבל הנתבע עליו דבר שאין הוא בעליו. אכן, העומד לנגדנו דברי הכנה"ג שמתרץ על מה שהקשה איך היו שמעי' ואבטליון בסנהדרין והלא היו גרים, ומתרץ שקבלום עליהם, ע"כ. והתומים מקשה באמת על זה מה שייך קבלה לדיני נפשות, נראה שדבר זה במחלוקת שנוי בין שניהם אם שייך בזה קבלה:

אבל, הנראה לי בזה, דאין דברי הכנה"ג שנויים אלא בקבלת צבור, שבאה בכח החיוב של הצבור למנות שופטים, שמצות מנוי שופטים מוטלת על כל עיר ועיר, נמצא, שכל עיר ועיר מחוייבת לדון את דיניה המאורעים בתוכה, אלא שכולם אינם יכולים לדון, והם נפטרים בזה שממנים מתוכם דיינים. ומשום זה הצבור כולו יכול לקבל דיינים על כל הדברים, מפני שדבר זה הוא דינם ועסקם להעניש. אבל שיקבל היחיד על עצמו לדון עונשו, זה אי אפשר מפני שאין הדבר שייך לו כי אם לב"ד, אבל שיטת התומים נראית מכאן, שגם הצבור אינם יכולים לקבל דברים כאלו, כי הם בזה כיחידים רבים שמקבלים לדון את עצמם. ונמצא לפי שיטת התומים שפיר מיושבת קושייתנו, דלא שייך קבלה בקנס, משום דהוי כשאר עונשים, אבל לפי שיטת הכנה"ג, אם כי קושיות השעה"מ מיושבת, אבל אכתי יקשה דלוקי הגמרא, כל אותן המקומות שקשה איך גבו קנס בבבל, דמיירי שקבלום הצבור עליהם, וזו ודאי תימה גדולה שהרי שמעי' ואבטליון מקובלים היו לכל, וגם לדיני קנסות, ובלא"ה, וכי גרע דיני קנסות מדיני נפשות דליהני לנפשות ולא לקנס, וגם סברת מרשיע את עצמו הלא לא שייך באופן זה. וצ"ע:

ה) ובעצם חקירת השעה"מ הי' נראה לי להביא ראי' דלא מהני קבלה בקנס מהא דאמרינן בב"מ (ג' ע"ב) ומה פיו שאינו מחייבו קנס וכו' ואי נימא דמהני קבלה לקנס הלא אפשר שפיו מחייבו קנס כשקבלם לדון אותו, אבל לא קבלם לדיינים לפטור בהודאתו. וביותר, לפי מה שנתבאר לעיל דלא שייך כלל לקבל דיין על עצמו לפטור בהודאתו, אם כן משכחת לה שפיר פיו שמחייבו קנס כשהודה בקנס לפני דיינים כאלה, לפי שיטת הפוסקים שהודאה בקנס כשאינה פוטרת, מחייבת. אלא ודאי נראה מוכח דלא שייך קבלה לקנס. ועוד נראה להביא ראי' מהא דא"ל ר' יהושע לר"ג (בב"ק ע"ד ע"ב) על ששמח שסימא את עין טבי עבדו, אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים, ואם איתא לקבל להא ולא להא ולודי. אלא דלא מהני. מיהו זה יש לדחות, דאם יקבל ע"ע דיינים ויודה לפניהם יהי' כמשחרר מדעתו ויעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו אבל ראי' ראשונה לכאורה איתא. אבל באמת י"ל דאף אי נימא דמהני קבלה לקנס היינו רק כשיש לחבירו דין עליו, שיכול לתובעו בדיינים, אלא שאין להם דין שפיר אמרינן שמקבל דיינים עליו לדונו את הדין שיש עליו. והנה בתביעת ממון אף כשאין להתובע הלא מ"מ יכול לתובעו שבועה נמצא שבין כך ובין כך יש לו דיין עליו, אבל בקנס כשאין לו עדים א"כ הלא אין לע"ע שום דין עליו, שהרי דין לשבועה לא שייך בקנס, עיין תוס' ב"ק (מ"א ע"ב) ד"ה מודה (ודף מ"ו ע"א) ד"ה דאפילו, ומשו"ה לא שייך כאן קבלה להודות לפניהם. ונדחות בזה שתי הראיות:

תוכן העניינים

חלקת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה