חלקת יוסף· רבי יוסף ברקוביץ'
דיינים ועדות · סימן א - בדין ראיית ב"ד
יש להתבונן בדין ראיית ב"ד אם דיניה כקבלת עדות אם לא. והנה התוס' פ"ב דכתובות כתבו בטעם דאין עד נעשה דיין משום דאין אתה יכול להזימה דלא יקבלו הזמה על עצמם, ויש לעיין בדבריהם דאם כן אף כשראוהו ביום דאין צריכין להגיד שום הגדה מ"מ יופסלו משום דאין אתה יכול להזימה, בשלמא לפי תירוץ אחר שבתוס' דהטעם משום דבעינן ועמדו העדים לפני הדיינים, כיון דאין דין זה אלא בהגדה, בראיית ב"ד דאין שם הגדה אף אם עדות הוא, כיון דאין שם הגדה לא בעינן שיעמדו, אבל לגבי עשאאי"ל שאין זה פסול בהגדת עדות כ"א בדין עדות יופסל אף בראיית ב"ד משום זה. ומוכח מזה דראיית ב"ד אינו מכח עדות כלל, וכשב"ד רואין בשעה שיכולים להעשות דיינים, פוסקים הדין בלא דין עדות כלל, והילכך אין בהם פסול של עשאאי"ל, שאינו אלא בעדות:
שוב ראיתי בתשובות ר"א שהביא קושיית מלא הרועים אהא דאיתא בסנהדרין ע"ח דטריפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור משום דהוי עשאאי"ל דגברא קטילא בעו למיקטל ובפני ב"ד חייב משום ובערת הרע מקרבך, והיאך דנים ב"ד את הטריפה מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראי' כיון דגם שמיעה אינו מועיל, והנה בעל מלה"ר תירץ דלהכי קאמר הש"ס דטריפה שהרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך ולא משום שתהא שמיעה גדולה מראי', ובתשובת ר"א עצמו השיג עליו ותירץ דראיית ב"ד עדיף בזה משמיעה דאף דודאי כיון דראיית הדיינים לדון ע"פ מטעם ק"ו משמיעה אתינן עלה אין סברא כלל שיהי' לראיי' דין אחר משמיעה רק לענין הטעם משום עשאאי"ל אין שייך בדיינים דרק בעדים נאמר הכלל הזה אבל לא בדיינים, ע"כ. יש לנו לפ"ז מחלוקת בזו הסברא. והנה לפי דברי מלה"ר יקשה מדברי התוס' כתובות שמוכרח לפי דבריהם לחלק בין עדים לדיינים שבדיינים אין צריכים עשאאי"ל. ובקצוה"ח תירץ וכן מצא במרדכי בשם השר מקוצי דאין עד נעשה דיין משום דאין יכול להזימו דכיון דאין עדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין על פיהם ואם יזים כאן העד יופסל נמצא שבטל גם הדין והוי כלא נגמר הדין עיי"ש וג"כ קשה דאם כן גם בראיית ב"ד לא יהני מה"ט אלא ע"כ דבראיית ב"ד אין משום עשאאי"ל:
**(מיהו זה אפשר שבראיית ב"ד ודן ע"פ ראייתו כיון שלא עשה עבירה אם דן לשקר כ"א עד אחר הגמ"ד, הילכך מיקרי שפיר נגמר הדין על פיהם אף אם יזימום, ודוקא אם העידו ואח"כ דנו, נמצא שנפסלו משעה שהעידו וכשדנו כבר הי' הגמ"ד בפסול, אם הזימום אח"כ, הילכך בב"ד שראו ודנו שפיר יכול לדון לפי סברא זו:)**
וכן הי' נראה להביא ראי' ג"כ מדברי הראב"ד בשמ"ק הובאו דבריו בת' ר"א וז"ל אבל הראב"ד פסק כסומכוס וכתב דההוא דיורד קטן לתוך שדה חבירו וכן נמצא שדה שאינה שלו וכן תנו מנה לפלוני אולי כשהב"ד עצמם יודעים כל זה ולא תהא שמיעה גדולה מראי' ולעדות הוא דקפיד רחמנא בפני בע"ד כדכתיב והועד בבעליו וגמרינן לדיני ממונות מהכא אבל דיינים דלא צריכי לעדות לא קפיד וכו' ע"כ. והנה בתר"א נסתפק בכונת הראב"ד אם במה שכתב אולי כשהב"ד יודעים אם מסתפק הוא בדין זה של שלא בפני בע"ד או שהדין ברור לו אלא שמסתפק בפירוש זה. אבל עכ"פ חזינן דדעת הראב"ד נוטה לזה שאין ראיית ב"ד כעדות בדין זה והלשון מוכיח ביותר שכ' ולעדות הוא דקפיד רחמנא וכו' אבל דיינים דלא צריכי לעדות, אלמא דאין זה מדין עדות, אבל בעיקר הדבר נראה שלענין קבלת עדות בפני בע"ד עכ"פ לא שייך בראייתם, דלא שייך זה אלא בעדות הצריכה קבלה, וכיון שצריכה קבלה אמרינן דאין כח לב"ד לקבל שלא בפני בע"ד, אבל בראיית ב"ד שאין ב"ד צריכים לכוון בראייתם לשם דין, אלא ממילא כשראו יכולים לדון ע"פ ראייתם, בדין דממילא לא שייך לפסול משום שלא בפני בע"ד, שזו היא עדות בלא קבלה, אף אם היינו אומרים שראיית ב"ד יש לה דין עדות. וכסברא זו נראה לומר במחלוקת הב"ח עם הט"ז במה שכתב הב"ח דכמו שב"ד שראו בלילה אין יכולים לדון ע"פ ראייתם כ"כ אם ראו בשבת ויו"ט כיון שאסור אז לדון אין יכולים כלל לדון ע"פ ראייתם, והט"ז הקשה ע"ז כיון שבדיעבד הדין דין אין זה דומה בראוהו בלילה. ובתומים הקשה על הט"ז דא"כ יקשה לפי דברי הרשב"ם שאף בלילה אם דנו דיניהם דין, הרי דמ"מ אין יכולים לדון עפ"י ראייתם, א"כ אף בשבת ויו"ט אף שבדיעבד הדין דין מ"מ אין יכולים לדון ע"פ ראייתם בשבת ויו"ט ונראה פשוט לחלק דבראוהו בלילה כיון דלילה הוא ענין של פסול בדין אף אי נימא דאם עברו ודנו דיניהם דין מ"מ פסול לכתחילה הוא ג"כ פסול, וכיון שכן אין הראי' נחשבת לראיית דיין שהרי היתה בפסול דיינות, אבל שבת ויו"ט כיון שאין זה אלא משום איסור, וכיון שאם עברו האיסור הדין כשר, נמצא שאין כאן פסול כלל, הילכך הוי ראיית דיינים. ולפ"ז אין כאן שום קושיא על הט"ז אף לפי דברי הט"ז. אבל הדבר פשוט עוד יותר שאף שבשבת ויו"ט אסור לקבל עדות משום דהוי תחילת דין, מ"מ בראיית ב"ד שכיון שהוא דין דממילא אף בלא כונת הדיין לקבל הראיי' לעדות, א"כ הלא אין כאן שום איסור בראיית ב"ד, ואין כאן אף פסול לכתחילה, ומשו"ה בשבת ויו"ט מהני כשראוהו הדיינים, דזה נראה ודאי שאין צריך שיהא ראויים לדון שאר דינים, כ"א שיהא ראויים לקבל ראי' זו ותו לא:
ועפ"ז נראה להשיב על מה שכ' בשו"ת מהרי"ל דיסקין שהביא ראי' מדברי הג"א פ"ק דגיטין שמביא הירושלמי סנהדרין דחד בר נש דבעי למידן קמי רב הונא דידע לי' סהדותא וכפר בי' ואזל ר"ה קמי ב"ד אחר לאסהודי, דמשמע מזה דיחיד מומחה אינו יכול לדון ע"פ ראייתו, והסביר במהרי"ל דיסקין דמזה ראי' לדעת הרמב"ם דיחיד מומחה אינו מקבל עדות כ"א בג', ע"כ. ולפ"ד כיון דראיית ב"ד אין לה דין קבלת עדות ואין כאן עדות כ"א דיינות אמאי לא מהני ביחיד מומחה, ומנלן לומר בדעת הרמב"ם כזאת, כיון שאינו אלא ענין של דיינות, ולמה יגרע ענין ידיעתו ע"י ראייתו משאר ענינים שיש בכחו לדון. ובקצוה"ח ביאר דברי הרשב"א דפ' החובל שכתב ג"כ דיחיד מומחה אינו דן ע"פ ראייתו, והסביר בקצוה"ח הטעם משום דיכול להכחישו להדיין כיון שאינו אלא אחד, והנה לכאורה בדברי הירושלמי מוכרח לפרש יותר שלא כבאור הקצוה"ח בדברי הרשב"א, והילכך הי' צריך לפרש כדברי המהרי"ל דיסקין, דהא בירושלמי משמע שהי' ר"ה רק עד אחד וגם אח"כ כשילך לב"ד אחר לא יחייב ג"כ רק שבועה וא"כ הא הי' יכול לחייב שבועה גם ע"פ ראייתו, דהא נאמנות ע"א ודאי יש לו וכי גרע כשדן ע"פ ראיית עצמו, וא"כ למה הי' צריך לסלק עצמו מן הדין בשביל כך, ומזה משמע לפרש יותר כפי מהריל"ד, שהטעם הוא משום שיחיד אינו מקבל עדות ואף ע"א אינו מקבל, ואף אם נדחוק שהי' עוד אחד עם ר"ה ג"כ קשה שהרי כתב בקצוה"ח לפי ביאורו שבשנים יכולים לדון כשאחד מומחה משום שכבר אינו יכול שוב להכחישם, א"כ כאן אם הי' אחר עמו, הרי הי' יכול לצרפו ולדון ע"פ ראייתו, אם לא שנדחוק לומר שהאחר ראה בלילה שהיתה עדות מיוחדת, ולא יכול האחר להצטרף עם ר"ה, ואם יבוא האחר להעיד, אין קבלת עדות אלא בפני ג', אבל זה דוחק, הילכך צריך להעמיד כדברי מהריל"ד, אבל הדברים תמוהים, וכי איך שייך בראיית ב"ד דיני קבלת עדות, דאין זה אלא דין בפני עצמו. ועוד יש לתמוה בזה דהא כל דין ב"ד ע"פ ראייתם אין הקבלה כ"א בפני אחד, דהא שלשה שראו, אין כל אחד דן כי אם ע"פ ראיית עצמו ולא יותר, שלידע מראיית חביריו הלא צריך לשמיעה, ולהעיד הלא אינם יכולים, דא"כ הי' עד נעשה דיין וזה הלא פסול בדאורייתא, אלא דע"כ דבראי' אינו צריך לבפני ג', וחזינן עוד יותר מזה, שאף שכשהדיינים הם הדיוטות ג"כ אינו צריך לג' אלא כיון שיש שלשה רואים יכולים לדון כ"א ע"פ ראיית עצמו, ומלבד שמזה סתירה לדינו של מהריל"ד עוד יצא לנו מזה עוד ראי' לעצם הכלל שאין לראיית בי"ד שייכות והצטרפות לדין עדות, ובראיית ב"ד הם דנים שלא ע"פ עדות כלל כ"א בדין מיוחד של דיינים, שהרי אילו הי' זה דין עדות הי' צריך להעיד בפני ג', ובראיית ב"ד הא קא חזינן דמהני אף שאין בכל ראי' של כאו"א כ"א אחד, אלא ע"כ שראיית בי"ד ודין עדות הם שני ענינים מיוחדים, וגם יש לעיין שכיון שהוא ענין דממילא אף אם היתה הראי' ענין של עדות, מ"מ אין זה ענין של קבלה ע"י מעשה ב"ד ולא איכפת לן בג' כש"כ לענין בפני בי"ד. מיהו ליישב דברי הקצוה"ח אפשר שפשוט שר"ה הי' ע"א ובפני ב"ד אחר יחייב שבועה אבל כשדן ע"פ עצמו אינו יכול לחייב שבועה שכיון שהוא בעצמו יודע ששבועתו לשוא איך יחייבו הוא בעצמו שבועה, ולא מיבעיא לבן ננס שבמקום שבודאי איכא שבועת שוא אין מחייבין אותו שבועה, בודאי לא יחייבו הדיין כאן שבועה, אלא אף לרבנן דפליגי אבן ננס אינו יכול כאן לחייבו, דשבועה מחייב הדיין כשהדבר ספק לו, והשבועה תוכל להיות כעין ברור, אבל כשהדיין דן ע"פ ראייתו, והי' צריך לחייבו ממון שהלא הדבר ברור לו, ואם אינו יכול לחייב ממון מפני שיכול להכחישו לפי דברי קצוה"ח אבל שבועה ג"כ אינו יכול לחייבו שהרי הדין ברור שחייב ממון, ולא עוד אלא שאף הדיין שראה בלילה דן ע"פ הגדת עד אחד נראה שאין הדיין יכול לחייבו שבועה, כיון שהדבר ברור לו שלא כשבועתו וטענתו, אינו יכול לחייבו שבועה כזו, אשר ברור לו שאינה כלום:
אלא שהי' נראה לבאר דין זה דהרשב"א ומשמע נמי כן בירושלמי באופן אחר, דהנה יש לחקור במה דדנים על פי ראיית בית דין משום דלא תהא שמיעה גדולה מראי' אם הבאור דמק"ו זה ילפינן דראי' מהני מדין עצמה לא פחות ממה דמהני שמיעה ואין לשמיעה יתרון בתורה יותר מראי' והוי כמו ששתיהם כתובות בתורה, או אפשר שהבאור שראיית בית דין מהני כמו אילו הם אמרו דבר זה לפני בית דין אחר, היו יכולים אותם הדיינים לדון ע"פ השמיעת ששמעו מהם, כמו כן יכולים לדון הם בעצמם ע"פ אותה הראי' בלא שמיעת אחר. דאילו לפי הצד הראשון יהי' הפי' שלא תהא שמיעה שהיו שומעים הם מאחרים גדולה מראי' שראו בעצמם. והנפקותא היוצאת לנו מזה דאילו להצד הראשון אין זה אלא ילפותא, נמצא שיש לראי' דין בפ"ע ומיוחד בתורה ומהני ראי' מצד ראי', ולפי זה צריך שיוכל הדיין לדון ע"פ עצמו בלבד, ואילו להצד השני לא מהני ראי' כי אם במה שנכלל בה גם ענין של שמיעה, מה דלא גרע משמיעה, ומהני בכח השמיעה, ומהני רק משום דהוי כאילו שמעו אחרים, וכיון דלגבי שמיעת אחרים לא הוי כ"א עד אחד, אף לגבי הדיין עצמו לא נחשב כ"א עד אחד, ואין דנים ע"פ ע"א, דהא מה שיודע הדיין ברור לא מהני לדון ע"פ זה, שהרי בראוהו בלילה הלא יודע ג"כ ברור ומ"מ אינו יכול לדון בלא הגדה, משום דראיית לילה לא מהני כשמיעה, א"כ אף ראיית יום דמהני, כיון דלא מהני אלא כשמיעת עד אחד, אינו יכול להוציא ממון ע"פ ראיית עצמו, ולהיות כעד אחד לחייב שבועה גם כן לא מהני כמש"כ לעיל שכיון שהדיין יודע ברור היפך שבועתו, אינו יכול לדונו לשבועה. ולפי זה יצא ג"כ כדברי קצוה"ח שאם יצורף עוד אחר עם דיין מומחה יכולים לדון ע"פ ראייתם. דהא עכשיו בראי' זו אם היו שומעים אחרים בפניהם מה שהם רואים היה מהני, הילכך מהניא אף ראייתם, אבל עכ"פ לפ"ז מבוארים היטב כל הצדדים דראי' ג"כ שמיעה היא, אלא שהיא תמיד אחר הקבלה, ואין צריך לקבלה, הילכך לגבי דין עדות שאאי"ל לא שייך בראי', דאין דין זה כ"א בעדות שצריך לקבלה, אבל בעדות שאינה צריכה קבלה אין בה משום עשאאי"ל, וכן מה שכל ראי' וראי' לא נתקבלה בפני ג', כ"א בפני אותו הרואה בלבד, זה ג"כ אינו כ"א בעדות המתקבלת, בה בעינן בפני ג', אבל עדות שאינה צריכה קבלה לא בעינן בפני ג', אבל לגבי לדון ע"פ ראיית דיין אחד בלבד, כיון דמטעם שמיעה אתינן עלה, דראי' ג"כ מהני מטעם דהוי כאלו אחר שמע דבריו לא הוי אלא כשמיעת עד אחד. אבל אם היינו תופסים דראיית ב"ד מהני מטעם ראי' בלבד הי' יכול הדיין לדון ע"פ ראייתו, ומה שיכול להכחישו לא איכפת לן, כיון שהדיין יכול לכופו לדון, והוא דן לפניו לא שייך שיכחישו, ודוקא לפני ב"ד אחר יכול להכחישו, ולא לפני עצמו, הגע בעצמך אם יטעון הבעל דין איזו טענה המחייבתו לפני היחיד מומחה, ואח"כ יחזור ויטעון טענה הפוטרתו ויכפור לאמר לא טענתי מעולם טענה המחייבתו, וכי לא יהא הדיין נאמן, אלא ודאי במקום דמהני ראיית הדיין אין הבע"ד יכול להכחישו, והכי נמי אם הי' מהני ראיית ב"ד מצד עצמה לא הי' יכול שוב להכחישו, אלא דהטעם הוא משום דראיית ב"ד לא מהני אלא מטעם שמיעה והוי כאילו שמעו אחרים מפיהם, הילכך כשראה אחד הוי כשמיעת עד אחד דלא מהני לחייב ממון:
אלא שבמה שכתב הקצוה"ח שאם יצטרף עוד אחר עמו יוכלו לדון ע"פ הראי' שהרי הם כעדים וכן הוא לפ"ד יש לדון דהא שני דיינים פסולים הם משום דבעינן ב"ד נוטה ואף אם השני אינו מומחה שלא יוכל לחלוק על היחיד מומחה ולא תהא שום מחלוקת, מ"מ נראה פשוט דאף במקום שלא שייך מחלוקת ג"כ פסול ב"ד של שנים משום דבעינן ב"ד נוטה דהא אמרינן בסנהדרין (ג' ע"ב) סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה ר"י אומר בחמשה מ"ט דר"י וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. והא התם לא שייך כלום להכריע במחלוקת שהרי אין שם שום משא ומתן ואעפ"כ צריכים ב"ד נוטה, וע"כ צריכים אנו לומר שאין זה כ"א דרך מדרכי הלמוד שבכל מקום שצריך בי"ד צריך שיהא שם עוד שלישי ואף במקום שאין צריך להכריע, שב"ד נקרא דוקא של ג' שיכול להכריע במחלוקת הדעות:
ועוד ראי' מהא דאמרינן (סנהדרין ג' ע"א) דר"א ברי' דרב איקא אית לי' דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, ואי נימא דבמקום דלא שייך מחלוקת לא בעינן ב"ד נוטה ולא בעינן ב"ד נוטה אלא להכריע במחלוקת, אם כן אין ראי' מחד דכשר לשנים דחד דכשר משום דלא שייך בי' חסרון של ב"ד נוטה אבל בשנים דבעינן ב"ד נוטה אפשר שגם ר"א ברי' דר"א יסבור דפסול, אלא ע"כ דאי הי' סובר בשנים שפסול הי' פוסל גם באחד משום ב"ד נוטה, דבעינן נוטה אף במקום דלא שייך מחלוקת. ומזה פירכא גם לדברי השער המשפט שכתב שכשקבלוהו לחד כתלתא לא הוי כתרתי לריעותא דלא מהני משום דכשמקבל א' לא בעינן רק ב' לפי הדרש דגמרא שם (ג' ע"ב) והשלישי אינו צריך רק שלא יהא ב"ד שקול ושיהא מי שיכריע וכשמקבל א' הלא שוב אין כאן מחלוקת, וא"כ נמצא שלא קבל רק א' שיהא כשנים ולא הוי אלא חדא לריעותא, ע"כ. ולפ"ד אינו כן שאף במקום שאין שום מקום למחלוקת בעינן ג"כ ב"ד נוטה וא"כ בע"כ צריך שלשה ושוב הוי כתרתי לריעותא. מיהו הא חזינן דיחיד מומתה בשר אפי' ביחיד, וע"כ נפרש כפי' התוס' שהוא משום תקנה, וא"כ אפשר שגם בשני מומחים היתה התקנה או במומחה ואחר עמו, ומ"מ אפשר לומר שאינו כן שדוקא ביחיד מומחה שלא שייך שם מחלוקת אלא משום גזירת הכתוב דב"ד נוטה היתה התקנה בזה דמהני, אבל בשנים, שתוכל ליפול מחלוקת בזה לא היתה התקנה לבטל דין של ב"ד נוטה, וכן על השעה"מ קשה דבזה האופן לא היתה התקנה. דאף שנתבאר שדין ב"ד נוטה אינו אלא גזה"כ ואף במקום דלא שייך הכרעה צריך להיות ב"ד נוטה, מ"מ כיון שהתורה כתבה ב"ד נוטה שמשמע שצריך ב"ד מכריע, אפשר שגם זה עוד דין אחד שיוכל להכריע:
ובזה שכ' לבאר מה שאמרו לא תהא שמיעה גדולה מראי' בכל מקום יתבארו דברי רש"י ראש השנה (כ"ה ע"ב) דאמר בגמרא ראוהו ב"ד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ופריך ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראי' ופי' רש"י ואמאי יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראי' דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש, ע"כ. וכתבו התוס' ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפ' החובל, ע"כ:
ונראה בכוונת רש"י דדין לא תהא שמיעה גדולה מראי' שאמרו בקדוש החדש מחולק מבכל מקום, שבכ"מ לא מהניא הראי' כ"א בדין שמיעה, ובקדוש החדש כיון שהתורה אמרה כזה ראה וקדש, עיקר הוא ע"י ראי' ואדרבה החדוש הוא ששמיעה ג"כ מהני כראי', אבל הראי' היא עיקר הדין ואינה ענין לשמיעה כלל, ובזה יתבארו דברי הגמ' בקושיא השני' דאמר שם ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ופריך אמאי הכא נמי נימא לא תהא שמיעה וכו' סיפא איצטריכא לי' דאין היחיד נאמן ע"י עצמו דסד"א הואיל ותניא ד"מ בשלשה ואם הי' מומחה לרבים דן אפילו יחידי קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר לי' הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ד' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ע"כ. והנה לפי מה שכתב הרשב"א וכן כפי מה שכ' בירושלמי דיחיד מומחה אף בממון אינו דן ע"פ ראייתו א"כ אין ראי' מן המקרא דהמקרא כשידונו ע"פ ראיית הדיין איירי ושם דוקא בשנים ובזה נרויח מה שכתבו התוס' וז"ל ואין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד ע"כ. משום דאי לאו הכי אכתי הוו להו תרי, אבל אי כשדנים ע"פ ראייתם איירי מהני אף בשנים לפי דברי קצוה"ח, אלא משום דבקדוש החדש אי הוה מהני יחיד מומחה הי' דן ע"פ ראייתו משום דכאן עיקר הדין הוא בראי' ומספקת ראייתו אף שהוא יחידי, הילכך ע"כ מה שפסלה התורה ביחיד הוא מטעם דיינות ול"ש ביום ולא שנא בלילה:
ולשיטת הרמב"ם דסבירא לי' דאף יחיד מומחה אין מקבל עדות קשה טובא איך סלקא דעתי' דגמרא כאן בקדוש החדש דיועיל יחיד כיון דראוהו בלילה ואין דן ע"פ ראייתו א"כ בלא הפסוק איך יקבל עדות, ואף שיכולים לאוקמי כשנתקבלה עדות בתחילה ע"י ג' ואח"כ עמדו והלכו להם שבא הפסוק למעט שלא יוכל היחיד מומחה לומר מקודש בעצמו, אבל מ"מ על המשנה קשה שבאת לומר דאין היחיד נאמן ע"י עצמו, והמשנה הלא עסוקה ועומדת שיעמדו השנים בפני היחיד ויעידו והוא יקדש דלא מהני ומוכרחים להושיב מחבריהם אצלו, וזה אף בלא הפסוק לא מהני להרמב"ם. ויש להתיישב בדבר שכיון שקדוש החודש נשתנה מכל דין שהרי כתבה התורה אשר תקראו אותם ודרשינן אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין ואיתא בירושלמי וכן פסק הרמב"ם שאפילו קידשו ב"ד את החודש ונמצאו זוממין הרי זה מקודש, וכן מאיימין על העדים לומר שראו אע"פ שלא ראו, א"כ נמצא שכאן אין הדין מתהוה ע"י נאמנותם של העדים כ"א ע"י הגדתם של העדים וקדוש ב"ד, ואף שהב"ד יודעים ודאי שעדי שקר הם, א"כ דין הגדה כזו הרי היא ככל הדינים שיכול הדיין לדון בעצמו, הילכך אם הי' הדין שיחיד מומחה כשר לקדוש החודש הי' יכול גם לקבל עדות כזו, מיהו לדברי קצוה"ח שכתב הטעם דלא מהני קבלת עדות לפני יחיד משום דהוי כעד מפי עד קשה לחלק בזה, אבל מדברי הנתיבות סי' ג' שמקשה על הש"ך משמע שאף במקום דלא שייך עד מפי עד כגון שדן ע"פ ראי' ג"כ נקרא קבלת עדות ביחידי וכן מדברי מהריל"ד, נראה שאינם מפרשים משום עמ"ע, ואף שיש להשיג עליהם במש"כ שאף בראי' יסבור הש"ך בדעת הרמב"ם דלא מהני ביחיד מומחה, מ"מ במש"כ שאין הפי' משום עד מפי עד נוכל לתפוס דבריהם, וממילא תתיישב הקושיא על הרמב"ם מסוגיא דר"ה:
[ואגב גררא יש להזכיר מה שקשה מדברי הירושלמי אלו שאין מדקדקים בעדות החדש ואף אם הוזמו מ"מ מקודש החודש ובמנחת חינוך חקר על ידי זה אם בעינן בעדות החדש עדות שאי אתה יכול להזימה, ולכאורה משמע שכיון שאין דבריהם מתבטלים. שעדותם היא עדות שאין יכולים להזימה, ועכ"פ אם נתפוס דלא בעינן בעדות החודש שיוכלו להזימה, א"כ יקשה אדברי התוס' כתובות שכתבו הטעם דאין עד נעשה דיין משום דלא יקבלו הזמה על עצמם, והוי עשאאי"ל, וכיון שבעדות החודש לא בעינן שיוכלו להזימה צריך להיות שעד יעשה דיין ובגמ' מפורש דראוהו בלילה לא יעשו דיינים אם יעידו, וכזה הקשה בפני יהושע כתובות שם לפי השיטות דסברי דבממון לא בעינן שיוכל להזימם אמאי אין עד נעשה דיין, שוב ראיתי זה במ"ח להלן לפי פי' התוס' זה, ועוד יותר נראה שאף אם נימא דבעינן בעדות החדש שתהא עדות שאתה יכול להזימה, אבל החשש שלא יקבלו הזמה על עצמם שכ' התוס' דמטעם זה אין עד נעשה דיין ודאי לא שייך בעדות החדש שהרי בעצם הדין הרי יכולים להזימה אלא שלא יקבלו, א"כ בעדות החודש שאפילו היו הב"ד מזידין ג"כ קדושם מקודש בודאי שפיר דמי, שהרי העדות יכולה להיות מוזמת, א"כ לא גרע מה שלא יקבלו אח"כ ממה שהיו רוצים עכשיו בתחילת העדות לקבל עדי שקרים דהוי שפיר דמי. ואף שאפשר שאם יקבלו בלא שום טעם מזידים עדי שקר לא מהני, מפני שאינם ב"ד לכך, מ"מ כשסוברים בתחלה שעדי אמת הם ומשום זה קבלו והי' להם כח בי"ד אף אם אח"כ לא ירצו לקבל הזמה מ"מ קדושם הראשון כיון שהי' בכח ב"ד הא לא גרע ממזידין]:
ונראה לבאר עוד בדברי הרמב"ם שאין יחיד מומחה מקבל עדות ולא מטעם עמפ"ע והוא, דהנה הדיין יש לו כח לשני דברים לפסוק את הדין ולקבל העדות ולשני הדברים אנו צריכים לב"ד של ג', אבל הדברים מחולקים שבפסק הדין כל אחד פוסק את הדין לעצמו, אלא שהדין הוא שאין הדין נחתך כי אם ע"י שלשה, אבל אינם מצטרפים בפסק הדין כ"א בחלות הדין, אבל בקבלת העדות שאין שם שום חלות כ"א קבלת העדות בעצמה, שם הדין צירוף על עצם דין קבלת העדות. ומטעם זה יסבור שאף שהדין עכשיו שאף יחיד מומחה דן, או מטעם דאוקי אדאורייתא אם נסבור בדעת הרמב"ם שסובר כר"א ברי' דר"א דמדאורייתא חד נמי כשר משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ורק משום גזירה דיושבי קרנות וביחיד מומחה אוקי אדאורייתא או שיסבור כר' אבוה דמדאורייתא בעינן ג' בכ"מ ומפני התקנה דן מומחה ביחידי, אבל עכ"פ לא עקרו ביחיד מומחה הדין לגמרי, כ"א לפסוק הדין, שהי' לו מתחילה כח לפסוק הדין בעצמו ונקרא דיין ע"ז אף דמקודם לא הוה מהני תקנו דמהני, אבל לקבל עדות דמעולם לא הי' לו שם דיין ע"ז, זה לא תקנו עכשיו שיעשה דיין ע"ז לעצמו בלא צירוף. ואף אם סובר הרמב"ם דמדאורייתא אין מקבלים שלא בפני ג' ג"כ הכי דלמה שהוא דיין בפני עצמו אלא שצריך ג' להחלות נתנה לו התורה כח שיהא גם החלות ע"י עצמו, אבל לקבל עדות שרק ע"י הצירוף של ג' נעשים דיינים, בזה לא נתנה לו תורה למומחה שיעשה דיין ביחידי:
הדרין לקמייתא לנדון מה שאמרו לא תהא שמיעה גדולה מראי' נראה שהיא מחלוקת בירושלמי פ"ג דר"ה ופ"ט דסוטה ובסנהדרין דאיתא שם אית תנא תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם ואית תנא תני יעמדו כולם ויעידו במקום אחר ר"י ב"ר פזי בשם ר' זעירא כשם שהם חלוקים כאן (ר"ל בהורג) כך חלוקים בעדות החודש ע"כ. והנה הירושלמי משמע דאיירי אף בראוהו ביום ועיין בק"ע שרוצה לפרש דדוקא האי מ"ד דיעמדו שנים ויעידו בפניהם איירי בראוהו ביום, ואמאי לא ידונו ע"פ ראייתם הם בעצמם ולמה להם לעדות אחרים, אלא ע"כ משמע מזה דלא סבירא לי' כתלמודא דידן דטעמא דמאן דפסיל עד הרואה בדיני נפשות משום דתו לא חזו לי' זכותא דא"כ בעדות החודש דלא שייך האי טעמא יוכשר עד הרואה אליבא דכולי עלמא:
והי' נראה בדעת הירושלמי לפרש שזו היא מחלקותם אתלמודא דידן אי הדין של עדים מתקיים ע"י הגדה ושמיעה דוקא וכמו שפסול מפי כתבם משום דבעינן על פי שנים עדים כמו כן פסול בראי' בלא הגדה ולא ס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראי' ומאן דמכשיר אית לי' האי ק"ו דלא תהא וכו' הילכך מאן דפסיל בדיני נפשות פסיל נמי בעדות החודש דשם נמי בעינן מפיהם. אלא דקשה אליבי' דהאי תנא דירושלמי בדיני ממונות נמי תפסל ראי' בעלמא, ובדיני ממונות משמע דליכא מאן דפליג, וי"ל דד"מ שאני כיון דבהו כשר אף עדות ידיעה בלא ראי' ואף אומדנא מהני א"כ לא גרע ראיית הדיינים מידיעה בלא ראיי' אבל בד"נ ועדות החדש דלא מהני אומדנא פסול נמי בראיית הדיינים בלבד, כיון דבעינן דוקא עדים בעינן דוקא ע"י שמיעה, ובממון נהי במקום דסמכינן אעדים בעינן דוקא מפיהם, מ"מ יש לנו לסמוך אראיו' דלא גרע מאומדנא דמהני בלא תנאי עדות ואף דראוהו בלילה לא מהני אף בממון ולא אמרינן דידיעה דלמחר מהני מטעם אומדנא, משום דכעין קבלה בעינן וראיי' הוי כנתקבלה עדות וידיעה דלמחר הוי כבלא קבלה, דהקבלה היתה בלילה ולא היו אז דיינים:
והנה כמו כן יש להסביר עוד טעם לומר דגרע ראיי' משמיעה מלבד מה דבעינן מפיהם דוקא משום דקבלת עדות כל הדיינים מצטרפים בשעת ההגדה, אבל בראיי' כל אחד הלא רואה לעצמו ואין דיין אחר מצטרף עמו בראייתו, וכל אחד דן ע"פ ראיית עצמו ולא ע"פ ראיית שנים, הילכך מטעם זה ג"כ גרע משמיעה. ומדברי הירושלמי אלו יוצאת לנו סתירה לדברי רש"י, דאילו לפי מה שפירש רש"י דבעדות החדש נאמר כזה ראה וקדש, ונתנה תורה דין מיוחד לראיי', א"כ איך מדמינן עדות החדש שנאמרה בה ראיי' לעדי נפשות שלא נאמרה בהם ראיי':
ובנועם ירושלמי כתב לפרש דהירושלמי סובר דעדות החדש כעדי נפשות דמיין והיינו דלא כהש"ס דילן דמפרש משום דלא חזו לי' תו זכותא, וצריך לפרש משום דכתיב עד עמדו למשפט כדאיתא בב"ק בפ' החובל, והביא ראי' מהירושלמי ספ"ק דר"ה דאיתא שם ועדי החודש כעדי נפשות אינון וכמו דאיתא בירושלמי ספ"ו דנדרים רב הושעיא כד הוי מקבל סהדא בעין טב אמר לון הוין ידעין כמה עפות יוצא מפיכם וכו' אמר ר' אבינא אין כך הוא אפי' דיני נפשות בת ג' שנים ויום א' בא עליה הרי זה בסקילה נמלכו ב"ד לעברו ובא עלי' אינו בסקילה ע"כ. ופי' זה קשה מאד דאף בעדי קדושין יש מחלוקת גדולה בין הראשונים אם דמיא לדיני נפשות להכשיר עדות מיוחדת ועדי ידיעה בלא ראיי' אם לאו מצד שיוצא מזה דין נפשות, והתם הלא עיקר הדין הוא לכך, שחלות הקדושין היא לאיסור ועונש, מ"מ עוד יש שחולקים וסוברים שכיון שאינה אלא ע"י תולדה אין זה מיקרי דין נפשות, כ"ש כאן שעיקר הדין אינו אלא לקדש החדש ומה שנולד מזה מיתה לא"א שזינתה אין זאת כ"א תולדה רחוקה בדרך השתלשלות בענין זה ודאי דכו"ע מודו דאין זה דין נפשות, ולפי דבריו בירושלמי לית מאן דפליג דזה מיקרי דין נפשות, ויקשה בדרך כ"ש על הסוברים דקדושין לאו היינו דין נפשות. ומה שמביא ראי' מירושלמי נדרים אינו ענין לכאן דהתם רק לענין איום על העדים איירי ולא לדין נפשות ממש, ומסוף פ"ק דר"ה ג"כ אין ראי' שהרי הק"ע פירש שם בתמי' ר"ל ודאי כדיני ממונות דמיין והפני משה שפירש שלא בלשון תמי' היינו דשם החילוק בין ד"מ לד"נ משום דעל ענין ממון הוא חשוד יותר שכבר עבר משום חמוד ממון הילכך דמי עדות החודש לד"נ טפי משום שבשניהם אין משום חמוד ממון, אבל בעצם הדין בודאי לא דמי דין עדות החודש לד"נ, דתולדה רחוקה כזו לאו כלום הוא. ואף שמצינו כעין זה בתוס' קדושין (י"ב ע"ב) גבי הא דאמרינן בגמ' שם אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש שפי' בתוס' שם אם הקלנו בשבוי' דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור מיתה, והקשו שם ע"ז דאף בשבוי' משכחת דפעמים איכא איסור מיתה אם הוא כהן ויש לו בן ממנה שהוא חלל ויעבוד עבודה במזבח בשבת ובזה יש חיוב מיתה ע"כ. גם דברי התוס' אלו תמוהים הם דאיך נדמה חומר דשבוי' דלא משכחת איסור מיתה רק בדרך רחוקה לחומר דאיסור אשת איש דעיקרה חיוב מיתת ב"ד, אבל מ"מ אין גם זה דומה, דהתם רק לענין חומר איתמר, אבל שיחשב דבר שיש בו בתולדה רחוקה דין מיתה להקרא ע"י זה דין נפשות, זה בודאי לא מצינו רק להיפך. ועוד דא"כ אין לך דבר שלא תמצא בו דין נפשות בדרך רחוקה ואף בד"מ יוצא מזה דין נפשות אם יקדש בממון אשה אם הממון שלו הקדושין קדושין והבא עלי' במיתה וכבר הרבו האחרונים לבאר שאף מהרבה ענינים דרבנן יוצאת נפקותא לעונש מיתה באופנים אלו גבי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בלאו דלא תסור לענין זקן ממרא, אלא ע"כ שבכגון זה אין זה כ"א מתגלגל לד"נ ולא ד"נ ממש. ולפ"ז א"כ צריך לבאר טעם דמ"ד דסובר דיעמדו כולם ויעידו במקום אחר, דנהי דלא ס"ל דלא תהא שמיעה גדולה מראיי', מ"מ יהיו דיינים ע"פ עדות אחרים דהא הפסוק דעד עמדו למשפט לא קאי אלא אדיני נפשות ויש לפרש טעמו בשני פנים או דיסבור דכל הדינים שוים בזה שכיון שאין יכולים לדון ע"פ ראייתם הוי כהוזמנו מצד חיובם להעיד, וכפי שיטת הסוברים דבהוזמנו אין עד נעשה דיין בכ"מ ומ"מ בד"מ כיון שבלא תביעת הבע"ד אין צריך להעיד אם נמצא אח"כ שאין הבע"ד צריך לו להעיד אינו מוזמן מאליו וכשר לדון, או דנפרש שיסבור בירושלמי דמעד עמדו למשפט ילפינן בכ"מ שאין עד הרואה נעשה דיין וכמו שכתבו התוס' אף אליבא תלמודא דידן, דאי לאו האי סברא דלא חזו לי' זכותא הוה ילפינן בכ"מ ממקרא זה והירושלמי יסבור כן אליבא דמסקנא, ומ"מ בממון כיון שעיקר החיוב הוא מצד התביעה של הבע"ד אין נעשה עד ע"י הראי' בלבד, ובשאר דינים שהראי' בלבד גורמת את הדין ואין אחרי' כלום נעשה עד משעת הראיי', ומטעם זה ילפינן מן המקרא שאר הדינים חוץ מממון, שאין עד הרואה נעשה דיין. אבל עכ"פ חזינן מן הירושלמי דחולק על הכלל דלא תהא וכו' וכן קשה מדבריו אכללו של רש"י דבעדות החדש ישנו דין מיוחד לקדש ע"פ הראי' דדרשינן כזה ראה וקדש. דא"כ לא הוה מדמי עה"ח לד"נ, וזה קשה לכל הפירושים:
והי' אפשר ליישב דברי רש"י ולפרש בכוונתו שלא נאמר דין זה לקדש בראי' אלא בשעת ראיי' ממש, אבל כשהראי' כלתה כבר וצריך לקדש עלי' אז אנו באים מטעם עדות ואנו צריכים לחזור לכלל דלא תהא שמיעה וכו' דבכ"מ, וע"ז הא פליג בירושלמי ולא ס"ל שלשיטתו קה"ח ע"י ראיי' הפי' ט"י הלבנה ממש כשרואה אותה או ע"י ראי' ושמיעה של עדות. ובש"מ כתובות הביא מחלוקת בזה אליבא דהלכה אי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' בכל עדות, ויש סוברים דדוקא בקה"ח, ויש עושים סמוכים מדברי רש"י בר"ה, ולדידי יש עיון כדאמרן:
ועם האמור בביאור דין ראיית ב"ד יש להסתפק כמה ספיקות אם תנאי דיני עדות המחויבים בעדי הגדה, אם צריכים להמצא גם כשב"ד דנים ע"פ ראייתם או לא כגון עדות מיוחדת דפסולה בעדות נפשות אם כשב"ד דנים ע"פ ראייתם וראו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אפשר דכשרה, משום דאין כאן דין עדות, ואין לנו גם פסולי עדות. מיהו בזה יש להסתפק גם מצד דיינות שכיון שלא היו ביחד לא היו יכולים באותה שעה ממש לדון הוי כראוהו בלילה, שכיון שהראי' צריכה להיות בנתקבלה בפני ב"ד, והרי לא הי' להם דין ב"ד, או אפשר שאין אנו צריכים שיהיו באותה שעה ב"ד ממש אלא כיון שראויים להיות ב"ד ש"ד ודוקא בראוהו בלילה שאין כח בידם להיות ב"ד כלל הוא דגרע. וכן יש להסתפק עוד לפי הסוברים דבדיינים לא אמרינן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, דנימא דגם דיינותם בטלה, א"כ יש לחקור איך הדין בראיית ב"ד אם מבטל הפסול גם את ראיית הכשרים משום דהראי' ג"כ דין עדות יש לה או אינו מבטל אותם דהראי' דין דיינות יש לה. ולפי מה שנתבאר מזה שאין ראי' צריכה לעדות שיכול להזימה, וחזינן שראיית ב"ד אין לה דין עדות, ממילא אין לה דין גם שאר דיני עדות ואין הפסול בה מבטל את הכשרים. ולדברי מלא הרועים דמשמע דסבירא לי' דבעינן עשי"ל בראיית ב"ד יש בה ג"כ פסול עדות מיוחדת ונמצא קא"פ, ויש להתבונן בדברי התוס' יבמות גבי ההוא דהוה קרו לי' בר ארמייתא אמר ר"א מי לא טבלה לנדותה והקשו התוס' ד"ה מי לא וז"ל תימא דאמר לקמן דגר בעינן שלשה דמשפט כתיב בי' ואפי' למ"ד חד נמי כשר דבר תורה אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת טבילה ואשה אינה ראוי' לדון וכו', וי"ל דהאי דבעינן ג' היינו לקבלת מצות וכו' וי"מ דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי וכו' ע"כ:
והנה אי נימא דטבילה משפט היא נראה דהויא גמר דין עם תחילת דין וראייתם הויא במקום קבלת עדות עם גמר דין ביחד, וקצת ראי' שלא נדחה לומר דכאן הויא רק גמר דין בלא קבלת עדות כלל, לפ"מ שכ' בקצוה"ח סי' ה' ס"ק ב' לחלק בין מה דאיתא דחליצה בלילה פסולה ובין מה דס"ל להרבה ראשונים דאם עברו ודנו בלילה דיניהם דין משום דחליצה הוי גמר דין עם תחילת דין ובעברו ודנו נהי דתחילת הדין הוי בפסול הוי כמו ב"ד שדנו בלא משא ומתן דכשר ע"י גמר הדין בלבד ע"כ, וא"כ כי מקשה תוס' גבי טבילת גר והלא טבילת נדה בלילה ואין מטבילין גר בלילה, מצינן נמי ליישב משום דכאן הוה גמ"ד בלא תחילת דין ומאי מקשו, אלא ע"כ דראייתם משמשת לב' דברים, לראי' במקום עדות ולראי' לדיינות. אף שיש לדחות דהתוס' ס"ל דעברו ודנו נמי אין דיניהם דין ולא יסברו החילוק דקצוה"ח, אבל גם הסברא פשוטה היא ג"כ שראייתם משמשת לב' הדברים. והרשב"א הביא בשם הרמב"ן איני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב בי' ותחילת דין ביום הוא והר"מ ז"ל כתב ואם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת ב"ב שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הלכך מטבילין אותו פעם אחרת ע"כ. והוסיף הרשב"א ונראה לכתחילה קאמר דטבילה כגמ"ד דמי כיון שכבר קיבל ומל דאי לא וכו' פשיטא דצריך טבילה ביום וכו' אלא משום דטבילה כגמ"ד איצטריך לאשמעינן דטבילה ביום. עכ"ל. ולכאורה באשה דאין דין גירותה אלא בטבילה הויא טבילה תחילת דין אף להרשב"א ופסול בדיעבד, ואי נימא הכי דהויא תחילת דין מחמת הראי', ולפי דברי הקצוה"ח מוכרח לומר כן, יקשה על דברי התוס' למה להו להביא כ"כ ראיות דאשה פסולה לדון ולהקשות מדבורה וליישב, בל"ז נמי יקשה להו דהא עכ"פ אשה פסולה להעיד, וכאן הוא ענין של עדות ג"כ, וכן יש לשאול על תירוץ התוס' הב' דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי, ואי נימא דראיית ב"ד דין עדות יש לה א"כ הא הוי עדות מיוחדת דידיעת הכל לאו כאחד הוא. ולכאורה להסוברים דגיטין וקדושין דין נפשות להם משום דעיקר דינם לאיסור ועונש מיתה, וא"כ דין גירות נמי לא גרע מדין נפשות, ומה גם להסוברים דבכל הדינים חוץ מד"מ פסולה עדות מיוחדת ואיך מכשרינן ע"י זה שידוע לכל, וכן יש לשאול שכיון שידוע לכל וע"י זה מתהוה הדין א"כ הלא ידוע גם לקרובים ולפסולים וא"כ ליפסל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וא"כ חזינן מזה דראיית ב"ד לא הויא כקבלת עדות ואינה צריכה לדיני עדות, ואף עדות מיוחדת כשרה, ואף אם היתה אשה כשרה לדון, היתה גם אשה כשרה בטבילת גר. ומזה ראי' מוכרח ג"כ להסוברים דבדיינות ליכא משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול, וממילא גם בראיית ב"ד כשר בנמצא אחד מהם קרוב או פסול. ואם כי יש עוד להתיישב אם גירות הויא ד"נ אבל הדרך היותר פשוט להשיב על ראי' הלזו, כי משפט זה אין בו כלל דין של ראיית ב"ד ואין בו משפט כ"א מעשה הגירות בלבד. דלא שייך ראיית ב"ד אלא במקום שהתורה נתנה דין עדות, ואז נוכל לומר שראיית ב"ד משמשת במקום קבלת עדות, או אם נתנה תורה דין מיוחד לראיי', אבל במקום שלא נתנה תורה שום דין עדות ולא דין ראיי', אלא שצריכים לב"ד, אף שב"ד מוכרחים לראות את המעשה אין זה דין ראיי' ביחוד, כ"א מצד שב"ד צריכים להיות ב"ד ואילו לא ראו את המעשה אין להם על מה שיקראו דיינים ואין הדבר נקרא משפט, באופן הזה אף ראייתם אינה אלא דין משפט בלבד בלא עדות, וכמו שמיעת ב"ד מן העדים המעידים שאינה אלא דייני אין לה שייכות עם עדות, כמ"כ ועוד פחות מזה כשב"ד רואים הדברים שלא נתנה התורה להם דין עדות שאין שם אלא משפט בלבד בלא שום עדות. ומה שאנו דנים לחקור על הראיי' איזה דין יש לה, היינו במקום שיש דין עדות ואף ראיית ב"ד משמשת במקום העדות, ולפ"ז מה שמדמים חליצה וטבילת גירות לתחילת דין, אפשר לומר בדרך פשוט שכמו שקבלת עדות הוי תחילת דין ישנם עוד דברים שנקראים תחילת דין ולזה רצה בגמ' לומר דגם דין חליצה הוי תחילת דין וכן אמר גם דטבילת גרות הוי תחילת דין ולא מטעם ראיי':
אבל בעיקר הדבר נראה באופן אחר. דהנה בקצוה"ח סובר דאם הי' גמר דין בלא תחילת דין דהיינו בלא קבלת עדות ובלא משא ומתן כשר אף בלילה, נראה שמפרש דתחילת דין מיקריא רק קבלת עדות ולא כל תחילת דין מיקרי תחילת דין, כגון אם פסקו את הדין בלא מו"מ דנימא דהשתא הוי הגמר דין תחילה שהרי התחיל בזה, ולא ביאר שום סברא למה נקראים דוקא קב"ע ומו"מ תחילת דין ולא ענינים אחרים. ובאמת יש לחקור בבאור תחילת דין שדרשו חכמים שדוקא ביום מהני, אם הבאור שכל התחלת דין צריך להיות, ואין חילוק במה שהתחילו, בין בפסק דין ובין בקב"ע, כיון שזו היא התחלה צריך להיות ביום, ואפשר לומר עוד שלא הכל נקרא התחלת דין. אלא דוקא דברים כאלו שאינם מעיקר הדין, כגון קבלת עדות או מו"מ שאין אלו מהדין, ואינם כ"א מין הכנה לדין הם צריכים להיות ביום, ואולי זאת הסברא השני' הוא שתופס הקצוה"ח לעיקר, אבל אין זה מוכרח:
ואולי הי' אפשר בזה לבאר המחלוקת בגמ' אי חליצה הוי כתחילת דין או כגמר דין דמר סבר דכל התחלה דינה ביום דוקא וא"כ חליצה שהיא עצמה תחילתה דינה ג"כ ביום ומר סבר דדוקא דברים שאינם אלא תחילת הדין ולא עצם הדין הם דינם ביום, אבל דברים שהם עצם הדין אף תחילתם כשרה בלילה:
ובזה הי' אפשר לומר מה דגבי קה"ח אף אחר חקירת העדים מיקרי תחילת דין ואף אמירת מקודש פסול בלילה משום דהוי תחילת דין, משום דבזה שאני עדי קה"ח מכל עדות, שבכל עדות העדים עושים מעשה קצת ואח"כ החלק השני מן הדין עושים הדיינים נמצא שלכה"פ העדים עשו התחלת דין, אבל גבי קה"ח כל הקידוש אינו אלא מעשה ב"ד, אלא שב"ד אינם יכולים לקדש עד שיודע להם בעדות שראו את הלבנה, אבל העדים אינם אלא ענין צדדי ואינם אלא גורמים לקדוש החודש, הילכך התחלת הקדוש אינה אלא מאמירת ב"ד מקודש, הלכך הויא האמירה ככל תחילת דין שפסול בלילה. היוצא מזה, שחליצה וטבילת גרות אף שאין שם ראיית ב"ד כלל מ"מ נקראים תחילת דין, ואזדא לה הראי' מתוס' יבמות לחקירתנו, וזה שלא כדברי קצוה"ח, שדבריו א"א לשתי הסברות, דאם תחילת דין באורו התחלת כל דין א"כ אף אם פסקו הדין בלא קב"ע יהא הפסק דין כמו התחלה שהרי התחיל בזה, ואם נפרש תחילת דין כל שאינו עצם הדין א"כ חליצה וקה"ח ליהוי כגמר דין שהרי הם הדין עצמו. וצריך להסביר לפי זה הסברא הב' שגם חליצה וקה"ח וגם טבילת גרים למאן דסובר דהוי תחלת דין היינו משום דכל הני אינם דין בעצם וכל מהות ענין דינם אינה אלא כמהות דין ש קבלת עדות שאינו אלא תחילת דין מצד עצמותו. ומדברי הרשב"א שכתב בטעם סברת הרמב"ם שסובר דטבילה בלילה כשרה בדיעבד משום דהוי כגמר דין כיון שכבר מל תחילה, משמע דתחילת דין היינו במה שהתחיל הדין ואילו היתה הטבילה בתחילה היתה פסולה בלילה ואם היא אחר מילה כבר נקראת גמר דין, דאילו היתה תחילת דין הלא אין חילוק אם היתה מילה מקודם או לא:
ונראה דאף לפ"ד הרשב"א מ"מ בחליצה לר"א דפוסל אם לא רקקה אם רקקה בלילה נמי פסול ולא אמרינן כיון דחלצה כבר הוי חליצה תחילת דין ורקיקה דבתר הכי גמר דין, דדוקא מילה וטבילה ששני ענינים הם בגרות אמרינן דזה הוי תחילת דין וזה הוי גמר דין, אבל חליצה ורקיקה הם ענין אחד שרקיקה תנאי היא בחליצה, והוו כולם חליצה קריאה ורקיקה מעשה אחד שהוא נקרא מעשה החליצה ובמעשה אחד לא שייך לומר שתחילת מעשה הוי תחילת דין וסוף מעשה הוי גמר דין אלא כל המעשה הוא תחילת דין וה"נ כולם מיקרי תחילת דין. והי' אפשר עוד לומר בנדון זה דאף לפי דברי הרשב"א דבמה דמתחלינן מיקרי תחילת דין, היינו דוקא במה דדינו להתחיל וכן גמר דין בדבר שאין דינו להתחיל כ"א לגמור, אבל בדבר שדינו להתחיל ואפשר במקרה שיתחילו באחר ובדבר זה יגמר, אפשר שאף כשגומרים בו מיקרי תחילת דין, שהרי דינו ג"כ שיכולים להתחיל בו, הילכך מיקרי ג"כ תחילת דין, שלא נקרא גמר דין אלא מי שדינו לגמור את הדבר, ובזה הי' אפשר לפרש מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שהרמב"ם יסבור כדעת התוס' שלעולם מילה קודם טבילה לעכב, ומפ"ז סובר הרמב"ם שטבילה נקראת גמ"ד שלעולם היא באה לגמור, אבל הרמב"ן לשיטתו דפליג על התוס' וסובר דמילה קודם טבילה אינה מעכבת ויכול לטבול ואח"כ למול, ומה דמלים קודם, כדי שמא יפרוש מחמת צער המילה, ואנן מהדרינן אגרים שיפרשו, וכיון שכן לא מיקרי טבילה גמר דין, שהרי אין דינה לגמור, שהרי יכול גם להתחיל בטבילה, ובזה הי' מתיישבים גם דברי קצוה"ח שהי' אפשר לומר גם להיפך שדבר שדרכו להיות לגמר הדבר אף אם במקרה יזדמן שיתחילו בו מ"מ מיקרי גמר דין ומטעם זה פסק הדין בד"מ מיקרי גמר דין אף כשהתחילו בו, מפני שהתחילת דין נתבטל, כיון שדינו להיות נגמר בו וצ"ע:
אלא דעדיין יש להקשות אסוגיא זו דיבמות להני דסברי דלא בעינן בטבילה ב"ד, מ"מ כתב הש"ך בשם הפרישה דבעינן עדים בשעת טבילה וא"כ תקשה ג"כ קושיית התוס' דהא אין דרך נשים להביא עמהן איש, ועיין בחמדת שלמה שהקשה זה ומסיק שם דצריכים אנחנו ג"כ לומר כתירוץ התוס' דכיון דידוע לכל שטבלה הוי כמו עדים רואים בשעת מעשה וא"כ יקשה לפ"ז איך יוכלו להעיד אח"כ הא הוי עדות מיוחדת והא יש ביניהם קרובים או פסולים דהא הכל יודעים וליבטיל עדותם מטעם נמצא אמקא"פ, דהא לפי שיטה זו עדים הם ולא דיינים, וכולם מסתמא לא כוונו להעיד, וכשכולם לא כוונו קסבר הש"ך דהפסול מבטל את הכשרים. מיהו מהא דנמצא אחד מהם קא"פ לא קשיא שכיון שלא ראו כולם בבת אחת כי ידיעת כל אחד היא ידיעה מיוחדת כל אחד בזמן אחר וממקום אחר אין מצטרפין להפסל הכשר מחמת הפסול, אבל מעדות מיוחדת קשה. וצ"ל דהא העדים לא ידעו ביחוד שטבלה, אלא יודעים שמתנהגת בדת ישראל, ואנן סהדי ע"י זה שודאי טבלה בכגון זה לא שייך לומר עדות מיוחדת, דאנן סהדי מהני כמו עדים, והלא אינם עדים על מעשה שראו, אלא על המעשה הנולד מזה, נמצא שזה המעשה השני נודע לכל, ועל מילתא דתליא בראיי' שכלית לא שייך לומר עדות מיוחדת. ודבר זה מוכרח מצד אחר, שלפי סברת התוס' שע"י זה שידוע לכל נעשים דיינים על הטבילה, ואם בשעה זו יודע דיין זה ובשעה השני' יודע דיין אחר, הלא אין להם צירוף, להיות ישיבת דיינים מצורפת, אלא א"כ נימא שכיון שראייתם ע"י אנן סהדי היא, הוי כאילו ראו ונצטרפו כולם בבת אחת:
ויש להביא עוד ראי' לפשוט חקירה זו אם ראיית ב"ד יש לה דין עדות מהא דמקשו תוס' במכות ו', היאיך מצאנו ידינו ורגלינו כשנותנים גט במעמד קרובים והי' לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וכו' וגם לרבי נמי קשה דפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד, ע"כ. והנה הנו"ב העלה דגט נמי בעי ב"ד דוקא נמצא לפ"ד שכשנותנים גט יש שם שלשה לב"ד ואי נימא דבדיינים לא פסלינן הכשרים כשנמצא אחד מהם פסול, א"כ מאי מקשו בתוס' נהי דעדים נפסלים מ"מ תתכשר הנתינה מחמת ראיית הדיינים, ועוד שאפי' אי נימא שבדיינים פסלינן ג"כ משום קא"פ את כולם היינו דוקא כשהוזמן לדיין אבל שיעשה אדם לדיין מעצמו בעמידתו זה פשוט דלא שייך. וא"כ אף כשנמצאים באותו מעמד קרובים או פסולים לא יפסלו את הדיינים, וממילא יהא לנו בדיינותם לעדי קיום, אבל אי נימא דאף ראיית ב"ד יש לה דין עדות, א"כ הקרוב או הפסול מבטל את דין עדותם, וא"א בגיטין בלא דין עדות, וממילא א"א להתקיים גם להדיינות, ואתי שפיר קושיית התוס', ומכאן ראי' שראייה דין עדות יש לה, ומשום זה צריכה להפסל, כשיש במעמד הנתינה פסולים או קרובים:
אך כל זה שייך דוקא אי נימא דצריך בנתינת הגט או בקדושין דין עדות דוקא משום דבעינן עדים דוקא לקיום הגט, אבל אי נימא דבעינן רק לברר הדבר, ואם יתברר הדבר בלא עדים ג"כ הוי שפיר, וא"כ אין צריך כלל לדין עדים בנתינת הגט, ודיינים ע"כ בעינן מצד משפט שבגט, והדבר הלא ממילא יתברר, וא"כ אף אי נימא שראיית הדיינים לעדות תחשב, הלא היינו דוקא במקום שצריך לעדים, אבל לא במקום שאין אנו צריכים לעדים, ובקצוה"ח כתב לפרש הגמרא דקדושין ס"ו דבעי למימר אמאי לא מהני הודאת בע"ד ומשני משום דחב לאחריני ומאי קושיא הא בקדושין בעינן עדים לקיום ומה שייך בזה הודאת בע"ד, וכתב לפרש דהא דבעינן עדי קיום, היינו שיוכל להתברר על ידיהם וא"כ כשיוכל להתברר ע"י הודאת בע"ד ג"כ שפיר הוי, וע"ז משני דחב לאחריני ולא יוכל להתברר ע"י הודאה ע"כ חזינן דלא בעינן עדים דוקא, אלא כל המתברר ע"י, ובשם הנתיבות אמרו דאף כשיכול להתברר ע"י בלא עדים מהני הילכך כיון שבגיטין אם אמר הבעל גרשתי את אשתי נאמן א"כ הלא יכול להתברר ע"י הבעל, אף אם גירש בלא עדים ג"כ מהני. אבל עכ"פ לפי דברים אלו אין אנו צריכים לדין עדות בגט, א"כ אף אי נימא דבכ"מ ראיית ב"ד מטעם עדות היא באה ג"כ, קשה כאן, שהרי כאן אין אנו צריכים לעדות, אלא שנראה פשוט, דכאן ע"כ צריכים אנו עכ"פ לדין עדות, שכיון שכל עיקר הדין בגט הוא שיתברר, וכאן באופן זה שהוא עתה ע"כ אין יכול להתברר אלא ע"י זה שיעידו לאחר כן אם יוצרך הדבר לזה, א"כ ע"כ ראייתם להעיד לאחר זמן, הילכך אם יש במעמד זה קרובים או פסולים, ולרבי אם יכוונו עוד להעיד, פוסלים בע"כ את הכשרים ג"כ מלהעיד לאח"ז, והילכך מקשו התוס' שפיר, ודוקא במקום שהב"ד דנים על אחר, ואין אנו צריכים לעדותם לאח"ז, יכולים אנו לומר שראיית ב"ד אין לה שייכות לעדות, אבל כאן ע"כ ראייתם לעדות היא באה ג"כ כדי להעיד לאח"ז, והילכך היא נפסלת מטעם נמצא אחד מהם קא"פ לפי דעת התוס' בהקושיא:
ועם האמור למעלה בטבילת גרות דלא הוי עדות מיוחדת יש לבאר דברי התוס' כתובות (כ"א ע"ב) וש"מ וכו' ועוד אומר ר"י דס"ד דצריך להעיד בפניהם משום דפעמים אין מכירין אלא ע"י שראו בלילה דליכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראי', דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמר בר"ה וכו' ע"כ. וכתב במהרש"א דהאי דס"ד אינו רק אם ראוהו ביום דס"ד לגזור משום גזירה של ראיית לילה אבל אם ראוהו בלילה ומכירין ע"י זה לפי האמת ג"כ צריך להעיד בפניהם, יוצא לנו מזה שגם ראייה הקודמת שע"י מכירים את החתימה נחשבת לשעת ראיית העדות, א"כ כשראו העדים את החתימה בזמנים מיוחדים ולא כולם בב"א ליפסול משום עדות מיוחדת בקיום הגט אשה דהוי כנפשות. ואף שדברי התוס' בסברתם מוקשים בלא"ה כמו שכתב בש"מ וז"ל והכא בקיום שטרות ליכא לאוקמי כשראוהו בלילה דמ"מ על מה שרואים עכשיו מעידים דהיא חתימה ושמכירין ומקיימין אותה עכשיו ולא על מה שראו בלילה, ע"כ. אלא שזה הי' נראה ליישב שכוונת דברי התוס' שא"א לומר שהעדים המקיימים מעידים על חתימה זו שמקיימים אותה, שכיון שהם אין יודעים שחתם, ואף שמכירים אותה שדומה לחת"י בכ"מ, מ"מ הלא אפשר ג"כ לזייף, ואין זה דומה למכירים את האדם בטב"ע ששם אין שום ספק אחר הכרתם, אבל בהכרת חתימה הי' אפשר לספק גם אח"כ, אלא שכיון שהחתימות דומות אנו מחזיקים את השטר בחזקתו, נמצא שלהעיד על חתימה זו אינם יכולים שהרי אינם אומרים שזו החתימה דומה שהיא שלו, ואין הגדת עדים בדומה כ"א בדבר ברור, אלא ע"כ שהם מחזיקים לפנינו את החתימות שבמקום אחר שמכירים אותן, ואומרים עליהן שהן דומות לזו שלפנינו עכשיו, וכיון שכבר הוחזקה לפנינו חתימת ידם, ב"ד סומכים ע"ז ומקיימים את השטר, אבל עיקר הגדתם אינה אלא על החתימה שבמקום אחר, ואם ראוהו בלילה אין יכולים לדון ע"פ שוב שהרי על ראיית לילה צריכים לדון. אבל עכשיו תחזור הקושיא, שא"כ כל עדי קיום גט אשה שמכירים את החתימה ע"י ראי' מיוחדת שראו שלא בב"א תפסול משום עדות מיוחדת. אבל לפי האמור למעלה ניחא דנהי שהם מעידים על החתימה אבל זה אין נוגע לנו כלל, ועיקר הדין הוא שיודע לנו ע"י זה החתימה השני' ובזה הלא אין כאן עדות מיוחדת, הלא הדבר והעדות נגמרים על ידינו שאנו רואים עכשיו בב"א שהחתימה היא חתימת ידיהם, וכמו שנתיישב גבי טבילת גרות, שכיון שהעדות נגמרת ע"י אנן סהדי ועל זה הגמר אין כאן עדות מיוחדת, אף כאן כן הוא:
שוב ראיתי בנתיבות סי' ל"ו שכתב ג"כ דכשב"ד דנים ע"פ ראייתם אין לזה דין עדות וסמך עצמו ע"ז שאין אצלם דין עדות שאאי"ל וכתב ג"כ שאין קא"פ מבטל את הדיינים והגט מתקיים על ידיהם, אבל זה פלא שהלא לפי מה שכתב הנו"ב שגירושין צריכים ב"ד א"כ מאי מקשו בתוס' מכות דניבטלו הגיטין מטעם קא"פ, אלא ע"כ כמו שנתבאר שכיון שכל הקיום הוא כדי שיעידו אח"כ אם יוצרך, ממילא העד הפסול פוסלם מלהעיד אח"כ אף שהם דיינים עכשיו וממילא אין כאן קיום:
ואחר כל זה נראה דאם ב"ד בצירוף שלשה רוצים לדון ע"פ ראייתם שראו כל אחד ואחד לבדו, נראה דאם היינו אומרים דראיית ב"ד דין קבלת עדות יש לה הלא יש מקום לומר שכיון שאין מקבלים עדות אלא בפני ג' וכיון שהיו בשעת ראי' שהיא שעת קבלת עדות ביחיד לא מהני ראייתם במקום קבלה, אף שי"ל שאף לפי סברא זו אין הדברים כן, שכיון שאין צריכים לקבלה, והדבר מתקבל ממילא, אין צריכים בזה לדיני קבלה, כמו שנתבאר למעלה. ומכש"כ לפי מה שנתבאר דראיית ב"ד אין לה דין קבלת עדות, כמו שהסכים גם בנתיבות המשפט, כ"א דין דיינות, וכל ראיית דיין רואה רק הוא בעצמו, ומה שחסר לו עכשיו הצירוף שלשה, שהרי בידו לדון ע"י זה שיצטרף, ודוקא כשהוא רואה בלילה שאז פסול לדון, אין ראייתו נחשבת לראיית דיין, אבל בלא צירוף ג' אפשר דמיקרי ראיית דיין, ובזה היתה מסתלקת קושיית החזון איש שהקשה על התוס' כתובות, איך אפשר לומר שדנים ע"פ ראייתם החתימה ראשונה, הלא אז לא היו מצורפים, כ"א כל אחד ואחד לבדו, ולפ"ד אף זה ראיית דין מיקרי, שבידו לדון, ודברי התוס' סמוכים לזה: