אור ברסלב
חיים בריאים כהלכה פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך › ח. מילוי הכרס מזיק

חיים בריאים כהלכה

פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך · ח. מילוי הכרס מזיק

ז. אין לשתות בסעודה, החל מעשרים דקות לפניה ועד שעתיים שלאחריה

כתב הרמב"ם "אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות והיא עיקר לכל החולאים. רוב החולאים הבאים על האדם אינן אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג) כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו" (דעות פ"ד הט"ו). ברצוני להפנות את תשומת לבך ידידי הקורא לכך שהשווה הכתוב בין הצרות הבאות מאכילה לא נכונה, לצרות הבאות כתוצאה מעבירות הנגרמות על ידי הלשון, שעליהן נאמר מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח כ"א), ושקולים כנגד שלוש עבירות.

חושבים כי הזהירות בעניני האכילה הוא רק לרווחא דמילתא, אבל הפסוק שם את צרות הפה וצרות הלשון על אותו משקל, הרי לך כמה חשובה היא ההתעסקות בשמירת הפה מהאכילה הרעה וממילוי הכרס.

הנקודה המרכזית בחיינו היא ההתגברות, כל רגע ורגע שאדם מתגבר וחוסם פיו זוכה לאור הגנוז, וכן לגבי אכילה התגברות ושמירת הפה מאכילה מזיקה שומרת את האדם מצרות.

ההשואה בין דיבור אסור לאכילה היא כמו שדיבור מותר רק לתועלת, כך גם האכילה רק לתועלת, וכן גם כתוב ברמב"ם, לא יאכל מה שטעים אלא רק מה שבריא.

החפץ חיים המשיל משל נחמד בהקדמת ספרו חובת השמירה לגבי צרות הלשון, כדוגמת מי שיש לו מאתיים ארבעים ושמונה מכונות אריגה מכניות, ואחת מהם עובדת בקיטור, שההספק שלה הוא כנגד כל המכונות האחרות, כך הלשון חוטאת כנגד כל האברים ובמהירות, ויכול האדם לברוא כמה מאות מקטרגים בזמן קצר.

ונראה לי על פי זה לדמות גם את ה"עבירות" שאדם עושה באכילה ושתיה שבפיו, שהם יותר מכל הנזקים שאדם יכול להביא על עצמו בכל אבריו. וכבר כתב בספר קיצור שלחן ערוך כי רוב בריאות הגוף וחולשתו, תלוי בעיכול המאכל, אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא. אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

תהליך העיכול מתבצע באמצעות התנועתיות של שרירי הקיבה ומיצי הקיבה, נתאר אם כן לעצמנו בלון אשר צריך להתכווץ ולהתרחב. ברור שככל שהבלון מלא יותר, כך תקשה עליו התנועה המתבקשת. תנועתיות זאת של התכווצות והתרחבות מיועדת ללוש היטב את המזון ביחד עם מיצי הקיבה, ולגרום לכך שהמזון כולו יבוא במגע עם מיצי הקיבה, ולכן, ככל שהקיבה מלאה יותר, כן לישת המזון ועירבובו עם מיצי הקיבה קשה יותר, שרירי מערכת העיכול נחלשים והתועלת מהמזון קטנה יותר.

לפניך דוגמא נפלאה להבנת ענין זה. נתאר לעצמנו מכונת כביסה שהפעלת אותה על תכנית טובה, אך הכנסת כפול מיכולת הקיבול של התוף. ברור שהבגדים לא יצאו נקיים. הסבון והמרכך אינם יכולים להגיע לכל קפל ופינה במצב עומס כזה. יתר על כן, המכונה עצמה עתידה לשבוק חיים טרם זמנה, באם תתמיד להעמיס עליה.

כאן המקום להזכיר את מקומה של עקרת הבית במאבק על מילוי הכרס שבחלקו נובע ממילוי הצלחת ודבר זה בדרך כלל מסור בידיה. אמת היא שכל כוונתה , לטובה, ולעיתים נדמה לה שהיא אפילו מחוייבת בכך, אך משתווכח לדעת, שריבוי המאכל מזיק ולא מועיל, תשכיל להתאים את הכמויות, כך שהאוכל יביא לבריאות ולא לנזק חלילה.

גם הנטיה להאכיל את הילדים ולחשוב שככל שיאכלו יותר, יהיו בריאים וחזקים ומחוסנים יותר, איננה נכונה. צריך לתת לילדים במידה ולא לדחוף את המזון בכח לפיהם.

חום הגוף כגורם מעכל

לתהליך העיכול נדרש גם חום. אם כמות המזון מעטה אזי מספיק החום שישנו בכלי הדם מסביב לקיבה. אך כאשר הכרס מלאה או שהמזון מגיע לא לעוס היטב, ישנה דרישה מוגברת של הקיבה לחום. חום זה בא לקיבה על ידי כמות גדולה יותר של דם שהוזעקה לכלי הדם שבדפנות הקיבה, על חשבון הדם שצריך להגיע למוח, לכליות ולשאר מערכות הגוף. זאת גם הסיבה שלאחר 'ארוחה גדולה' נופלת על האדם תרדמה, מכיון שהדם יורד מהראש לדפנות הקיבה, לעזור לקיבה לעכל את האוכל. תופעה זו מורגשת אחרי ארוחות גדולות כדוגמת שבת בבוקר, אחרי אכילת החמין.

אם תשים לב תוכל להיווכח בכך שכאשר יחלפו השעתיים גם העייפות תפרח ממך, מכיון שתוקף העיכול כבר הסתיים, ולקיבה אין כבר צורך בדם והוא יחזור לכל המקומות ותוכל להמשיך לתפקד כרגיל.

אם תרצה עכשיו לנוח, תוכל להסתפק במנוחה הרבה יותר קצרה מאשר אם היית הולך לנוח לפני שהסתיים תוקף העיכול.

מים קרים ששותים תוך כדי הארוחה או לאחר הארוחה מקררים את מערכת העיכול, וגורמים נזק לעיכול.

הסבר לדבר, לדוגמא נכניס קערה עם מרק למקרר, שכבת השמן תקרש. כך גם בקיבה המים הקרים גורמים לשומן שבקיבה שיקרש, והעיכול שלו יהיה יותר קשה. השומן הקרוש מצטבר על דפנות המעיים ומפריע למזון להספג בהם. זו סיבה נוספת להמנעות משתיה בתוך הסעודה. לעיל הבאתי סיבות נוספות.

נשוב ונתבונן בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"ב) וז"ל: "לא יאכל אדם עד שיתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו". קל לדבר על עניין זה, אבל מסתבר שקצת קשה לקיים. הרגיל למלא כרסו, יתקשה להפרד מנוהג זה. אולי אם נבין נכון את הגורמים לאכילה יתרה, יקל עלינו להתמודד עמה, ועל כך בשורות הבאות.

ממה נובע הרצון למלא את הכרס? יש לכך כמה גורמים. גירוי העיניים ממראה המזון, גירוי האף מריחות המזון, גירוי חיישני הלשון מטעמו של המזון, וכמובן - הרגשת הרעב.

ברצוני להתייחס כאן דוקא לנקודה האחרונה "הרגשת הרעב", ולהרחיב את הנושא.

אדם חושב שחלק גדול מכמות האוכל שהכניס לפיו נשארת בגופו והחלק המופרש הוא מעט, אבל האמת שמהאוכל נשארת בגוף רק כמות קטנה מאוד והשאר מופרש החוצה. מערכת הכנסת האוכל היא 'מערכת סגורה' לחלוטין מבית הבליעה ועד להוצאת הפסולת מהגוף. המקום שבו המזון יכול להספג בגוף ולהזין אותו הוא באמצעות כלי הדם המצויים בדפנות המעי הדק. כלי דם אלו יכולים לספוג לתוכם רק נוזלים דלילים מאוד, כיצד אם כן הם קולטים את המזון? האוכל שהכנסנו לפינו ועבר לקיבה, מעורב עם ששים וארבע אנזימי הרוק, מתערבב במיצי הקיבה ובהפרשות הלבלב וכיס המרה. החלק הדק של הנוזל שיוצא מכל התערובת הזאת נמהל בכמות גדולה של נוזלים רק אותו יכולות דפנות המעיים לספוג לכלי הדם ולהזין אותנו. כל מה שמעבר לזה יוצא מגופנו כפסולת.

28 גרם - זה מה שנשאר

בכדי לסבר את האוזן נדבר בכמויות. מתוך כל מה שאכלנו במשך יממה, כלי הדם סופגים מעט יותר מ-28 גרם של אבות המזון: מינרלים, חלבונים, שומנים וויטמינים, שהתמוססו להיות דקים עד כדי שהנימים שבדפנות המעי הדק יוכלו לספוג אותם, זה כל מה שנשאר מכל מה שאכלנו במשך 24 שעות!

מה שכביכול נדמה לנו שאנחנו מכניסים הרבה ומוציאים מעט, אין זה אלא טעות, שהלא הכנסנו מזון עם נפח ונוזלים והוצאנו אותו טחון היטב ונילוש לעיסה דחוסה. דומה הדבר לעקרת בית שהכניסה למיקסר קערת ירקות שלמה, ותמהה על כך שלבסוף יצאה מנה קטנה... אם הבנו את התהליך שתואר לעיל, יקל עלינו מאוד מעתה להמנע ממילוי הכרס.

קטע מצוואה המיוחסת להרמב"ם שכתב לבנו:

"שנאו המאכלים המזיקים כאשר ישנא איש את רעהו, השונאו ומבקש המיתו. איכלו כדי שתחיו, והיתר תחרימו. אל תאמינו שרוב המאכל והמשתה יגדיל הגוף וירבה השכל כשק המתמלא מן המושם לתוכו, כי הוא ההפך, באכול מעט יש כח באיצטומכא לקבלו, ובחום הטבעי לעכלו, אז יגדל ויבריא ודעתו יתיישב, ואם אכל יותר מדאי וכו' שכלו יתבזה וכיסו יתרוקן, והיא סיבת רוב החולאים וכו'". וראה בהרחבה בפרק י"ב.

תחושת רעב מדומה

לבטח אתם מכירים את התופעה. סיימת זה עתה סעודה מלאה, ועדיין אתה בתחושת רעב. השכל דוחה את האפשרות, אבל בבטן ישנה הרגשת רעב עדיין. מהי הסיבה? מתברר שישנה סיבה מדעית. כשנבין איך זה עובד, יקל עלינו להתגבר וגם לתת עצה טובה. בואו ונתבונן. חוקרים מדדו את משך הזמן הנדרש למוח לדעת שנכנס מזון לקיבה. [הביטוי 'לדעת' הינו פשטני מדי ואין כאן המקום להאריך בהגדרות מדעיות, ואולם ידוע שהמוח מקבל מידע מאברי הגוף השונים, באמצעות העצבים, על כל מה שמתחולל בהם, ובתגובה לכך משגר 'פקודות' תגובה. כך קורה גם בקשר לתחושות רעב ושובע. המוח הוא המפקד והמחליט, מתי אדם נעשה שבע]. התוצאה הראתה, שהזמן מאז שהמזון מגיע לקיבה, עד שהמוח מקבל את הידיעה ומשגר את פקודת השובע - 'די לאכול!' הוא עשרים דקות. לכן, כאשר אדם מתיישב לאכול, הוא צריך לקחת בחשבון שכל מה שהוא אוכל בעשרים הדקות הראשונות מתחילת אכילתו, איננו משפיע על מוחו לגבי הרגשת השובע.

אנשים בעולם, בעלי תרבות אכילה, נוהגים עקב מידע זה להגיש בתחילת הארוחה דברים קלים, כגון סלט פירות וכדומה, להמתין עשרים דקות, ורק אחר כך להגיש את מנת האוכל העיקרית. זהו אכן גם תהליך האכילה לפי דעתו של הרמב"ם - לאכול בתחילה את קלי העיכול, ובצורה זאת, כשהמוח כבר קיבל ידיעה שיש לו מזון בקיבה, לאכול את שאר הסעודה, בלי בולמוס ובלי הרגשת הרעב, ואז הוא יאכל לפי צרכו, בעוד שאם הוא מתחיל את המנה העיקרית בהרגשת רעב, חזקה עליו שיאכל בלי מעצור. אם בכל זאת ארע וסיימת סעודה ועדיין אתה חש רעב, כדאי להכניס לפה משהו שדורש לעיסה מרובה, כדוגמת חתיכת גזר חי או קולורבי חי וללעוס אותו היטב. כך הקיבה תקבל את הרוק שחסר לה, וגם יעבור זמן שיאפשר להרגשת השובע לעבור מהקיבה למוח כמו שביארנו.

לסיכום: סדר אכילה נכונה היא: בתחילה אוכלים משהו קל, מחכים מעט וממשיכים. בזה אנחנו מפיקים תועלת נוספת, שכך האדם יוכל לשלוט בתאוות האכילה ולא למלא את כרסו, ואם לא ימלא את כרסו הרי שהעיכול יהיה יותר טוב, כפי שהסברנו, שככל שהקיבה פחות מלאה, כך העיכול יותר טוב.

אנשים רבים אומרים לי: "לאורך כל היום אני מצליח להתגבר וממש לא מכניס לפי כמעט כלום, ואילו כאשר אני מגיע הביתה בערב, אינני מצליח לשלוט בעצמי ואוכל הרבה, איך אני יכול להתגבר?" יעצתי להם עצה והעצה עבדה! לכן מצאתי לנכון לכותבה ולהציעה לציבור.

זאת עצתי: קח לך את כל מה שאתה חושב לאכול, וחלק אותו לשנים, ועשה "הסכם" עם הכח המתאוה שלך, ואמור לגופך: ראה! לא אקפחך. את כל מה שהתאוית לאכול תאכל, אבל אני מחלק זאת לשנים. תאכל עכשיו חלק ולאחר זמן תאכל את החלק השני. הנח את החצי בצד, (במקרר למשל) וגש לאכול את החצי הראשון כמובן לפי כל הכללים (לעיסה ללא דיבור וללא שתיה) וכאשר תגמור עשה הפסקה של שעה, ולאחר מכן גש לחצי השני של האוכל. להפתעתך תיוכח שתאותך פרחה, ובסופו של דבר תחליט להשאיר את החצי השני ליום המחרת. וכמובן שבבוקר לא תיגע בו... עצה פשוטה זאת עזרה לרבים, ואני מקוה שתעזור לכל מי שזקוק לה.

מדברי רבותינו על מילוי הכרס

היות ונושא זה אינו 'קל' להתמודדות. ראיתי לנכון לצייד אותך בנוסף לצוואת הרמב"ם שהבאתי בתחילת פרק י"ב, בציטוטים אחדים מדברי רבותינו הקדושים, אשר שילבו בתוך דבריהם עצות להתמודדות.

כתב הרבינו יונה בפרקי אבות (פרק ב' משנה י"ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" וז"ל "גם האכילה הגסה גורמת רעה לעצמו, כמו שאמרו חכמי הטבע, שרוב החולאים הנולדים הם מסיבת ריבוי המאכלים, ואין חובת האדם לאכול כי אם עד שיסיר הרעבון, ובזה ישמור מצרה נפשו, ויגרום הבריאות לגופו, אבל לא יאכל כל זמן שימתק המאכל לחיכו, כי לעולם יתאווה החיך לאכול עד שיתמלא כרסו, ובזה יהיה כל חולי וכל מכה. וזהו שכתוב במשלי (י"ג כ"ה) "צדיק אוכל לשובע נפשו - ובטן רשעים תחסר" כי האיצטומכא אינה יכולה לטחון אלא מה שהיא יכולה להחזיק, והרשעים שממלאים אותה ואוכלים בתאוות החיך עד שלא יתאווה החיך, מחסרים בטנם ומקלקלים אותו, והחסרון בבטן זהו הקלקול. אך הצדיק שאוכל לשובע נפשו ולהסיר הרעבון לבד, הוא מקיים את הגוף, כי אוהב נפשו לעשות הישר בעיני ה', והמשכילים יבינו" עכ"ל.

ומצאתי דברים חמורים שכתב הרב הקדוש האלקי כמהר"ר אלעזר אזכרי זללה"ה, מגדולי חכמי צפת בתקופת הבית יוסף והאר"י, בספרו "חרדים" (פרק ס"ו אות צ"ד) וז"ל:

"באכלך יותר על שבעך, הפסדת ובטלת זמן האכילה וזמן היציאה, ואם יזיק האסטומכא ותהיה טרוד בצערה הרי שלשה זמנים. ואם יגרום חולי כמאמר הרמב"ם הרי עברת על האזהרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואפשר לגרום מות לשנאך (לשון סגי נהור י.א.) ודמך מידך יוצרך יבקש, וכל המצוות שבתורה שהיית עתיד לשמור ולעשות תבטל בר מינן". עכ"ל.

יש להשתומם ולהתפעל מדברי הספר "מסילת ישרים" בפרק ט"ו שנתן דרך להתגבר על תאות האכילה באמצעות חשיבה נכונה ונעתיק חלק מדבריו וז"ל: "צריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו. הנה תענוג המאכל הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאילו לא היה, וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים כמו אם אכל לחם קיבר לו אכל ממנו כדי שביעה, כל שכן אם ישים אל לבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המבהלים את שכלו. הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה...." עד כאן לשונו.

לאלו הטועים לחשוב שבשבת הותרה הרצועה, אעתיק את מה שנכתב בספר אליה רבה (סימן ק"ע סעיף כ') (חלקים מדבריו הובאו בספר משנה ברורה סוס"י ק"ע וציין לעיין שם) וז"ל:

"עיין בשל"ה דף פ"ד שהאריך להזהר מריבוי אכילה ושתיה וכו' וזה לשונו "כלל הדברים, הטובה שברפואות היא שמירת הבריאות, אשר יתרחק האדם מהמאכלים והמשקים הגסים והכבדים המסכנים החולאים, וגם מהרבות מהמאכלים והמשקים אף על פי שהם קלים, לפי שמרבים הם עפושים בבני אדם, וגורמין להם סבות ומקרים לבוא לידי חולאים. וכשהוא זהיר בדברים אלו אל יצטרך לרופא". וכתב ב"ספר הגן": דאפילו עושה לשם מצוה כגון שבתות וימים טובים עובר שלשה לאוין: השמר לך פן תשכח, בל תשקצו שממלא כריסו כמו בהמה, ואסור לברך ברכת המזון אחריה, וזה פירוש בטן רשעים תחסר אכילתו מברכה. וכתב השל"ה שם, "הנני מלמדך תשובה מעולה והיא חמורה מאוד וקלה, בהיות המאכל או המשתה שלפניו מתוק לחיך וחביב עליו ביותר ימשוך ידיו ממנו וימנע עצמו ממנו וזהו תשובה בכל זמן ועידן ומרוצה ומקובלת עד ה' אלוקים". עכ"ל הרב אליה רבא.

ובסידור בית יעקב לרבי יעקב עמדין זצ"ל, האריך הרבה ב"כסא שן גדול" הנהגות הסעודה ואצטט מדבריו (בסעיף ו' אות א') "ואם היה האדם מנהיג עצמו בכמות המאכל כמו שמנהיג לבהמתו, היה ניצול מחלאים רעים". עכ"ל.

והבן איש חי כתב בשנה שניה בפתיחה לפרשת בראשית וז"ל: "ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "אין קידוש אלא במקום סעודה".. רמזו חכמינו זכרונם לברכה לפי דרכם, על דרך שאמרו סעודה שהנאתך מרובה בה משוך ידך ממנה, כי על ידי מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתירה לנפשו, ונחה עליו רוח ה', ולכן הסימן של הצדיק עובד אלוקים הוא ניכר על ידי אכילתו". עכ"ל.

מעשה רב מהנהגות שמירת הבריאות שראיתי אצל מו"ר מרן הגרא"מ שך זצוקללה"ה

מחשב את משקלו

היה לו משקל בביתו והיה נשקל אחת לשבוע בזמן קבוע, והיה זוכר תמיד את משקלו, ואם הוסיף בשבוע זה במשקלו, רבע או חצי ק"ג, הרי שבכל השבוע הבא הקפיד לאכול פחות, ממה שהוגש לפניו, ואמר; השבוע עליתי במשקל אני לא יכול לאכול הרבה. וזאת למרות שארוחתו היתה מועטה. כאשר כבר הגיע למצב שלא היה יכול לעמוד על המשקל ללא תמיכה, היה לו משקל כסא, ועליו היה יושב להשקל.

תוכן העניינים

חיים בריאים כהלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה