אור ברסלב
חיים בריאים כהלכה פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך › ז. אין לשתות בסעודה, החל מעשרים דקות לפניה ועד שעתיים שלאחריה

חיים בריאים כהלכה

פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך · ז. אין לשתות בסעודה, החל מעשרים דקות לפניה ועד שעתיים שלאחריה

ו. שיעול טורדני

מפריע נוסף לעיכול הנכון הוא השתייה החל מעשרים דקות לפני הארוחה, בזמן הארוחה, ובשעתיים שלאחריה ונרחיב.

כתב הרמב"ם וכן כתב בספר קיצור שלחן ערוך בסעיף י"ב "וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין. ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל, אז ישתה שיעור בינוני".

לגבי שתיית מים לפני הארוחה כתב בקיצור שלחן ערוך: "אין לשתות מים קֹדם האכילה, לפי שתתקרר האצטומכא (הקיבה) ולא תעכל את המזון כראוי".

בנוסף לדבריו שהמים מקררים את החום הטבעי של הקיבה ומפריעים לעיכול, הרי לפי מה שהסברנו קודם עלינו לפנות את המים מהקיבה כהכנה להגעת המזון אליה שאם לא כן המזון המגיע מהפה עם הרוק אל הקיבה שבה מוכנים מיצי הקיבה כל אלו יהיו מדוללים מכיון שהמים עדיין לא התפנו מהקיבה,

הזמן הנדרש לפינוי המים מהקיבה הוא עשרים דקות, לכן שתיית המים צריכה להסתיים עשרים דקות לפני הארוחה. שונה הדבר לפני ארוחת הבוקר, שאז הקיבה ריקה לאחר שינת הלילה ומספיק 10 דקות לפינוי המים מהקיבה.

נוזלים אחרים שאינם מים, כגון: מעט יין מזוג במים, חלב, לבן, וכן מרקים למיניהם נחשבים כאוכל. אך הכלל בכל אלו הוא, ככל שהם דלילים יותר, ראוי לשתותם בתחילת הארוחה או באמצע הארוחה בכמויות קטנות.

ארחיב להסביר את הבעיתיות של שתיית המים בזמן הארוחה. המזון מגיע לקיבה על מנת להתעכל באמצעות מיצי הקיבה הכבד המרה, אינזימי הרוק והתכווצויות שרירי הקיבה והמעיים. אם המזון יגיע לקיבה ביחד עם מים, העיכול לא יוכל להתבצע בצורה טובה, מכיוון שהמים מדללים את חומציות מיצי הקיבה, ואת אינזימי הרוק, וכך פעולת העיכול לוקה בחסר. כמובן שהתוצאה היא חוסר תועלת מספיקה מהמזון, נפיחות ותפיחת הבטן וגזים הנובעים מתסיסת המזון.

בכדי לדעת מהו זמן "תחילת העיכול" שלאחריו אפשר לשתות.

נקדים לומר כי בספר מגן אברהם סימן קפ"ד ט'. ובספר קיצור שולחן ערוך כתבו שניהם שהעיכול נמשך שש שעות.

זמן תחילת העיכול שהוא גם תוקף העיכול נמשך שעתיים.

דבר זה גם שמעתי מפיו של הפרופסור הגדול ר' עמרם אבוחצירא ע"ה.

כיום הרפואה המודרנית גילתה שאצל חולי סכרת ישנה חשיבות לרמת הסוכר בבדיקה המתבצעת בתום שעתיים מסיום האכילה.

דבר זה נלמד גם ממה שכתב "ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות".

תוכל גם להיווכח בעצמך שכאשר תחלופנה שעתיים מסיום הארוחה גם העייפות תפרח ממך! הרחבת הדברים בהמשך, בקטע "חום הגוף כגורם מעכל".

על פי דברים אלו נבין גם מדוע עד שיעברו שעתיים מסיום האכילה אין לשתות שכן עדיין תהליך העיכול בעיצומו, והשתיה מזיקה לו מכיון שהיא מדללת את הרוק ומיצי הקיבה.

הערה: למרות כל האמור לעיל לגבי מים בזמנים הלא נכונים, אין לקחת תרופה ללא מים או נוזל אחר, מחשש לאולקוס בושט. הנוטלים תרופות בארוחה או בסיומה, חייבים לשתות אחריהם, כפי הוראות הרופא.

כדי למנוע את הצורך בשתיית מים בשעת האכילה, יש להמנע מהסיבות הגורמות לאדם להזדקק לשתיה ביחד עם האוכל. הבה נמנה אותן אחת לאחת.

1. חוסר שתייה מספקת

אם לא שתית די הצורך, אזי אתה צמא. זמן הארוחה היא איפוא ההזדמנות עבורך להשלים את החסר. כדי למנוע זאת עליך לתכנן את צעדיך ולהגיע לארוחה במצב של רויה, וזאת על ידי שתיה לפני הארוחה, אך לא בסמוך לה, וכמפורט לעיל. (20 דקות לפני תחילת ארוחה רגילה, או 10 דקות לפני תחילת ארוחת הבוקר)

2. אוכל מלוח ומתובל

סיבה נוספת הגורמת לשתיית מים תוך כדי הארוחה היא כמות המלח והתבלינים שבאוכל. ככל שכמות המלח והתבלינים גדולה יותר כך גובר הצמאון ונאלצים לשתות בשעת האכילה. מאחר וכך יש איפוא למעט מאוד מאוד את השימוש במלח, זאת מלבד הנזק העצמי שיש בו, כפי שהתבאר לעיל בקטע אודות המלח.

3. סיוע ב'הורדת' האוכל

עקב הרגל רב שנים, אתה שותה בשעת האכילה, וכך האוכל 'יורד' לך מהר יותר, וכך מתאפשר לך לאכול את הכמויות שהורגלת להן. האכילה נמשכת במלוא הקצב ומעבר לדרוש, כל עוד לא הגיעה 'פקודת השובע' מהמוח.

פקודה זו מגיעה רק כעבור 20 דקות מתחילת הארוחה, אך בזמן הזה אתה כבר מספיק להכניס את רוב הכמות, בסיוע השתיה שזרזה אצלך את תהליך האכילה, באכילה נכונה, האוכל חייב לרדת ללא סיוע של השתיה, וזאת לאחר שנלעס היטב בפה והוא רטוב דיו על ידי הרוק. באם תרגיל את עצמך לאכול ארוחה שלמה ללא סיוע שתייה - תמצא כי הינך עושה דיאטה, גם מבלי שהתכוונת לכך. פשוט לא תהיה באפשרותך לחסל את כל הכמויות הללו שהורגלת בהם בעבר.

4. דיבור בשעת האכילה

כאמור למעלה, הדיבור בשעת הסעודה גורם לבליעת מזון שאינו לעוס דיו, ואזי יש צורך לסייע למזון לרדת לקיבה על ידי שתייה. כאשר תפסיק לדבר ותחל ללעוס טוב יותר, לא תזדקק לשתיה, הן משום שהמזון יהיה מרוסק היטב, והן משום שהוא יהיה בלול ברוק דיו. כאשר תרגיל את עצמך בזה, תיווכח לאחר זמן קצר, ששוב לא תוכל לשתות בזמן הארוחה.

לסיכום: אם תגיע לארוחה במצב של רוויה, והאוכל לא יהיה מלוח ומרובה בתבלינים, לא תמלא את הכרס, לא תדבר בשעת האוכל, תלעס היטב את האוכל עד שיהיה מעורב היטב עם הרוק - העיכול שלך יהיה טוב, ותפיק את מלוא התועלת מהמזון. אם תתנהג כך אין כל סיבה שתזדקק שוב לשתות בשעת האוכל.

בירור הלכתי בענין שתיית מים בסעודה

נכתב על ידי תלמיד חכם שליט"א

ונבאר דברי הגמרא בברכות מ"ט א'. רבי מאיר סבר "ואכלת" זו אכילה "ושבעת" זו שתיה. הנה הרמב"ן והשטמ"ק ועוד ראשונים ביארו דהכוונה "ואכלת" זו אכילת כזית פת ועל זה נאמר "וברכת", "ושבעת" זו שתיית רביעית יין וע"ז נאמר "וברכת", והיינו דעל אכילת פת חייב לברך ברכה אחרונה (ברכת המזון) ועל שתיית יין ג"כ חייב לברך ברכה אחרונה (מעין ג'), ולדבריהם ברכת אכילה לא תלויה בשתיה וכן עיקר לדינא.

מיהו דעת היראים סימן רנ"ג והובאו דבריו במרדכי סי' קע"ז, ד"ושבעת" מוסב על "ואכלת", והיינו דאם אכל ושתה אז "וברכת", חייב מן התורה לברך על אכילה.

ברם היראים בעצמו כתב וז"ל, "ולא מחייב דאורייתא אלא אם כן ישתה אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרינן שישתה שלא לתיאבון" עכ"ל.

ובהמשך דבריו כתב "דהיכא דאכל ולא שתה והוא צריך לשתיה חיוב ברכת מזונו מדרבנן".

וזהו כוונת המשנה ברורה במה שכתב, "דאם אינו תאב לשתות לכו"ע (גם לדעת היראים) חייב מדאורייתא אף בלא שתיה" עכ"ל.

והנה דעת היראים, דאם אכל וצריך לשתיה, לא יוציא אחרים שאכלו ושתו בברכת המזון, והבית יוסף הביאו בסימן קצ"ז וכתב שאין הלכה כמותו, ובסוף דבריו כתב וז"ל, "והכי נקטינן דאכל ולא שתה אע"פ שהיה מתאווה לשתות מוציא את האחרים ידי חובתן".

והרמ"א כתב דאם תאב לשתות "טוב ליזהר לכתחילה...שיברך מי ששתה" ועיין במשנה ברורה ס"ק כ"ח "ואף על פי כן אם מקצתן אכלו לשובע - ולא שתו, ומקצתן לא אכלו לשובע - ושתו, מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף דלא שתו ודעת המרדכי בשם היראים דעת יחידאה היא".

ועיין עוד בפמ"ג סי' קע"ד סק"ב דאף לדעת הרמ"א דחושש להיראים, מ"מ כשיש לו רק כוס יין אחד ויש שלושה ונוהגין לברך על הכוס, לא ישתה אותו באמצע סעודתו אע"פ שצמא, אלא ישיירו לברך עליו ברכת המזון בזימון.

ועוד חשוב לדעת דגם לדעת היראים דהלימוד מ"ושבעת" הוא שאם צריך לשתיה, לא נתחייב ברכת המזון מדאורייתא, עד שישתה, מ"מ עיקר כוונת הקרא לשתיית (רביעית) יין, דכמו ד"ואכלת" הכוונה דוקא לפת, דהוא מוסב על הפסוק דלעיל מיניה, "ארץ חטה ושעורה וגפן" כמו כן ושבעת היינו מין שתיה שמוזכר בקרא וזהו "גפן", וכן מוכח בירושלמי שהובא בתוס' ברכות ל"א ע"ב ובעירובין ס"ד ע"א (ע"ע באגרות משה ח"ד סימן מ"א). (וראה בתחילת הקטע "שתיה לא רצוייה בסעודה" שיין נחשב כמו אוכל).

עד כאן בירור הלכתי מת"ח אחד שליט"א. מכאן ואילך הוסיף לכתוב בירור בענין צד הבריאות שבשתיית מים בסעודה, על פי מקורות חז"ל.

בברכות דף מ. תנו רבנן המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים והיאך כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות דעות הל"ב שלא ישתה מים בתוך המזון? (וכן כתב הקיצור שלחן ערוך). מיהו מצינו בגמרא מו"ק דף י"א שטוב לשתות מים אחרי אכילת דג ועי' בתוס' שם ששאלו "שבזמן הזה תופסין שהיא סכנה"? ותירצו, "ושמא נשתנו הטבעים. כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה או שמא נהרות דבבל מעלו לו טפי." עכ"ל התוספות. וכעין התירוץ השני כתב הכסף משנה (דעות ד' י"ח) וז"ל "ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו, שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי התלמוד, משונה משאר הארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פ"ק דמו"ק (יא ע"א) שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר הארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים" עכ"ל. ועל דברי הכסף משנה האלו, הובא בספר המפתח בשם ספר ביאור המלך בהגה"ה שכתב "מטעם זה לא הראה הכ"מ מקורי רבנו בכל הפרק שלא כתב אלא עפ"י חכמת הרפואה".

ועל פי זה יש ליישב דעת הרמב"ם דכמו לענין לשתות מים אחרי דג, נהרות בבל (מטיבים) מועילים, ולשתות משאר מימות הוא סכנה, הכי נמי לשתות בתוך הסעודה, נהרות בבל מועילים שלא יבוא לידי חולי מעיים, (כדתנו רבנן..) ושאר מים מפריעים ומקלקלים העיכול. וכך מקובל אצלנו יהודי בבל (עירק) שמי החידקל שמימיו "חדין וקלין" יפים לעכל כל מזון ואפילו מזון שמן.

וגם לפי התירוץ הראשון של תוס' דנשתנו הטבעים י"ל דברי הרמב"ם, דסובר דבזמן הזה אין לשתות באמצע הסעודה, וכמו דמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סוף סימן קע"ט לענין אכילת מלח, ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ח דאין להקפיד בזמננו לאכול בכל אכילה מלח, דהאידנא נשתנו הטבעים.

ועוד י"ל דהרי הרמב"ם כתב שם וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ממילא אם שותים שעתיים אחרי גמר אכילתו שאז כבר התחיל המזון להתעכל ויש לו עד שש שעות לגמר העיכול כמ"ש מג"א או"ח קפ"ד סעיף ה' ס"ק ט', שסוף עיכול הוא שש שעות (ולא חילק בין סוגי המאכלים) יכול גם לקיים דברי הברייתא. וכן מוכח ממה שב"עין משפט" שם בברכות דף מ. ציין לדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה ב' הנ"ל.

ואפשר דהרמב"ם לשיטתו בהלכות דעות שכתב שאין לשתות מים בתוך המזון, לכן בהלכות ברכות לא גילה דעתו לגבי ברכת שאר משקין חוץ מיין בתוך הסעודה. מכיון שלדעתו אין לשתות מים בתוך המזון. ולגבי הגמרא במסכת שבת דף מ"א "אכל ולא שתה אכילתו דם". הנה בזמן חז"ל סתם שתיה מדובר על יין, ותמיד כשמדובר על מים מוזכר מפורש מים, כמו הגמ' ברכות מ', ואכןברמב"ם ובספר קיצור שו"ע כתוב שמעט יין מזוג במים אפשר לשתות בסעודה. ואפילו בזמננו שלא נהוג לשתות יין אין חשש מדברי הגמרא וזאת על פי מה שכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' בענין קדושת האכילה סעיף ה' על הגמרא וז"ל "ולא אמרו אלא בסעודת שחרית" ומוכח מדבריו שאין כוונת הגמרא שצריך לשתות עם האוכל, דאם כן מה ההבדל בין סעודת שחרית לשאר הסעודות? והטעם לדבר הוא שהרי בלילה אדם לא שותה ואם יאכל סעודת שחרית על גוף שאינו רווי מזונו לא יתעכל כראוי, אדרבא רצוי לשתות לפני ארוחת בוקר. עד כאן מת"ח אחד שליט"א.

תוכן העניינים

חיים בריאים כהלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה