אור ברסלב
חיים בריאים כהלכה פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך

חיים בריאים כהלכה

פרק ה - עיכול נכון - המפתח לבריאותך

פרק ד - מותר ואסור במזון בן ימינו

עד עתה עסקנו במזון אותו אנחנו אוכלים - מה לרחק ומה לקרב. עתה ניגש לנושא לא פחות חשוב - תהליך העיכול. בפרק זה ארחיב בפניך את התהליך לפרטיו, ובטוחני בעזרת השם, שהבנת התהליך תסייע לך לשמור על בריאותך.

אחד המדדים היותר חשובים לבריאות האדם היא - מערכת העיכול. אולם, מערכת העיכול איננה רק מדד לבריאותנו, אלא היא עצמה הסיבה למצב בריאותנו.

ככל שהעיכול טוב יותר, כך הגוף מקבל מהמזון את האנרגיה שהוא זקוק בכדי לשמור על חומו - שבלעדיו אי אפשר להתקיים, ואת כל אבות המזון המינרלים והויטמינים למיניהם - שבלעדיהם אי אפשר לחיות!

אם תשאלו, וכי הדבר בידינו? והלא מערכת העיכול אינה נתונה לשליטתנו? טעות הדבר. מערכת העיכול אינה מתחילה בקיבה ובמעיים, כי אם בפה, במה שמוכנס אליו, באופן שמוכנס אליו ובטיפול שהפה נותן למזון שאנחנו מכניסים לתוכו.

א. חשיבות הלעיסה בתהליך העיכול

בואו נדמה את הדבר למערבל מזון - 'בלנדר', אשר כח המנוע שלו והאביזרים שבו מתאימים לריסוק ירקות מבושלים. אולם אם נכניס בשר חי - המנוע יתקע.

בקיבה אין לנו מיקסרים. אין לנו סכינים. אין מערבל מזון. קיימים רק מיצי קיבה והתכווצויות. ה"מיקסר" הגדול נמצא בפה. בשיניים שבלסתות. שם אנו אמורים לרסק את האוכל לחלוטין.

בואו ונתבונן: שריר הלסת הוא השריר החזק ביותר בגוף האדם! חוזקו הוא בלי שום יחס לשרירים האחרים בגופנו. אם לדוגמא ניקח שן ונרצה לשבור אותה, לא נוכל. אבל אם אכלנו מאכל כלשהו שיש בתוכו אבן ונפעיל עליו את לחץ הלסתות, השן תשבר! לבטח יצא לכם לראות פעם בחתונה, אדם השם על לסתו התחתונה שלחן או כסא וכדומה, כל זה מוחזק בכח הלסת שלמרבה הפלא איננה קורסת תחת העומס! לשם מה הקב"ה נתן לנו כוח כה חזק בלסתות? וכי אנו אמורים לטחון בהם חטים? או לגרוס בהם גריסים חיים? כוח זה נועד למטרה אחת ויחידה בכדי - שנפעיל אותו היטב בעת לעיסת האוכל!

ובאמת ישנן סוגי מאכלים, שלא ניתן לבולעם מבלי לעיסה טובה, (כגון: גזר חי) או אז יש לנו הזדמנות להווכח בעוצמתן של הלסתות. אם לא היה לנו כח כזה בלסתות, היה לוקח לנו זמן רב לאכול תפוח או גזר וכדומה.

ללעוס, ללעוס, ללעוס

מהרגע שנכנס אוכל לפיך, ההוראה החשובה ביותר היא - ללעוס, ללעוס, ושוב ללעוס. ככל שתלעס יותר כך תגיש לקיבתך אוכל הראוי להתעכל, הן מצד היותו מרוסק היטב והן מצד רוק הפה המעורב בו. להלן ארחיב בצורת הלעיסה הנכונה ובחשיבות הרוק, אך לפני כן חשוב לציין, כי חובה לדאוג לתקינותם של השיניים, בכדי שתוכל ללעוס איתם (הדברים אמורים גם לגבי מי שיש לו תותבות).

חשוב שתדע שאם תאכל מאכלים בריאים, כפי הסדר הנכון ובצורת הלעיסה הרצויה, רוב הסיכויים שיצר האכילה יפחת אצלך, הרגשת שובע תמלא אותך, ובזמן קצר כבר תחוש בשינוי עצום בהרגשת הרעב המדומה הפוקד אותך היום שהוא הסיבה העיקרית למילוי הכרס הגורמת לרוב החולאים כפי שכתב הרמב"ם.

עצה מהנסיון: לפני שהאוכל עומד להבלע, החזירהו ללעיסה נוספת עד שיהיה לעוס היטב. לעיסה מספיקה תביא בסופה לכך שהעיסה שבפיך תהיה מתוקה - אז תדע שלעסת דייך.

בית הלעיסה ובית הבליעה

בואו ונתבונן: הלשון איננה חלקה ושטוחה כפי שנדמה לנו. שימו לב לצורתה. באמצעיתה יש 'גבעה'. כאשר נתבונן נבחין כי גבעה זאת מחלקת את חלל הפה לשני חלקים.

החלק הקדמי הוא 'בית הלעיסה', אשר מתחיל בשפתיים, ומסתיים בגבעת הלשון וכולל בתוכו את השיניים הקדמיות המיועדות לחתוך את המזון, השיניים האחוריות שתפקידן לטחון ולרסק את המזון, את חלקה הקדמי של הלשון, ואת הלחיים, ובלוטות הרוק, כאשר כל אלה שותפים לריסוק המזון, עירבולו ועירבובו עם הרוק בכדי שיהיה קל ונוח לבליעה.

למרות שנדמה לנו כי חלל בית הלעיסה הוא גדול, אין למלא אותו, מכיון שאז המזון לא יוכל להתערבל. הדבר דומה לכלי קיבול של מערבל מזון שכאשר הוא משמש לאיחסון אין בעיה למלא אותו על גדותיו אך כאשר עקרת הבית תרצה להשתמש בו כמערבל מזון היא תשאיר בו מקום על מנת שהמזון יתערבל כראוי, בדומה לכך חלל בית הלעיסה. כאן המזון מתערבל ולשם כך דרוש לו מקום פנוי, ולכן אל תכניס לפיך כף גדושה, שכן בכך תגרום לעודף שיבלע כבר בשלבים הראשונים של הלעיסה, למרות שהמזון עדיין לא נלעס כל צרכו.

החלק האחורי (הפנימי) של חלל הפה הוא יקרא בשמו 'בית הבליעה' שתחילתו בגבעת הלשון וסיומו בפתח הקנה המיועד להכנסת והוצאת אויר לצורך הנשימה והדיבור, ופתח הושט שהוא הצינור שדרכו יורדים המזון והרוק לקיבה. הקנה והושט ממוקמים זה ליד זה בתחתית בית הבליעה. זוהי צומת מסוכנת מאוד. 'תאונה' בצומת זאת יכולה להיות רח"ל קטלנית, בכל גיל וללא התראה מוקדמת. שלא כבשאר מחלות או אירועים, שיש להם בדרך כלל סימנים (סימפטומים) מקדימים. לכן באה האזהרה החמורה של חכמינו ז"ל "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט". ועל כך ארחיב בהמשך.

העולה מכל האמור לעיל: כל מזון הנמצא בבית הבליעה, דהיינו מגבעת הלשון והלאה, בכל מצב שיהיה, לעוס מספיק או לא לעוס מספיק, יבלע תיכף, בכדי לפנות מקום לאויר!

לגודל הסכנה, חיישני בית הבליעה רגישים מאוד ומגיבים לגירויים באופן מהיר ומיידי ללא חשיבה, על מנת למנוע 'תאונות'. אמנה בפניך אחדים מהגירויים כדוגמא.

עין: כאשר העין רואה כלי אכילה עם מזון המוכן להכנסה לפה - מתבצעת בליעה

דיבור: דיבור עם אוכל בפה, מלבד שהוא מסוכן, גם גורם לבליעה מהירה.

חוש השמיעה: כאשר אתה שומע שקוראים בשמך, או כאשר הטלפון מצלצל, או כאשר הפעמון בדלת הבית מצלצל כל אלה גורמים לכך שמתבצעת בליעה.

מחשבה: קריאה או חשיבה על ענינים שונים מסיחה את הדעת מהלעיסה וגורמת למזון להגיע מהר אל בית הבליעה ומשם הוא כאמור נבלע מיד.

מתוך הנקודות שכתבתי לעיל, כגורמות לבליעה מהירה - ללא התחשבות אם המזון נלעס כל צרכו או לא - ארחיב להלן בשתי הנקודות הראשונות - העין והדיבור.

קשר עין-פה

ברצוני להפנות את תשומת לבך הקורא לדבר מופלא שהבחנתי בו בתהליך הבליעה.

אחד הרפלקסים החשובים שיש לנו הוא העין. רבים מאיתנו רגילים למלא את הכף או את המזלג תוך כדי לעיסת המזון שזה עתה הוכנס לפה. והנה שימו לב למה שקורה וכל אחד יכול לבדוק זאת על עצמו.

ברגע שהעין מבחינה שהכף מלאה במזון - מיד מתבצע רפלקס בליעה! מדוע? מה קרה כאן? העין מבחינה במזון המוכן בכפית לצורך הכנסתו לפה, המוח מתרגם זאת מיד למצב מצוקה, מאחר שהכנסת כמות כפולה של מזון לפה עלולה לגרום לכמין 'התנגשות' והאדם עלול להחנק, שכן אין מקום בפה לתכולה של שתי כפות, והאדם גם נושם תוך כדי, והכל במקום כה מצומצם, לכן המוח נותן מיד פקודה לפנות את מה שנמצא כרגע בבית הלעיסה ולבלוע אותו.

אתן לך דוגמא נוספת, אדם לוקח תפוח עץ בגודל בינוני, חותך אותו בסכין לארבעה רבעים, מקלף את הרבע הראשון ומכניסו לפיו ומתחיל ללעוס אותו. בידו הוא לוקח את הרבע השני ומתחיל לקלף גם אותו. ברגע שהרבע השני יהיה מקולף, תתבצע פעולת בליעה למה שבתוך הפה... ועכשיו שימו לב: כאשר הרבע הרביעי יוכנס לפה זמן הלעיסה שלו יהיה כפול מהזמן שנמשכה הלעיסה של הרבע הראשון! ומדוע? כי אין חתיכה נוספת שצריכה להאכל... הרי לך עוד דוגמא לקשר המופלא הזה.

לכן אייעץ לך כאן לאמץ הרגל חדש, שיהפוך עם הזמן לטבע שני:

כל זמן שהאוכל בפיך הנח את האוכל או את כלי האכילה מידך עד שתסיים ללעוס ולבלוע את האוכל שבפיך! אם תנהג כך - אינך צריך לספור לעיסות מכיון ששום דחף חיצוני לא יגרום לכך שתבלע את האוכל לפני שיהיה ראוי לבליעה.

דיבור

דיבור בשעת האכילה, גורם לאדם המדבר לא ללעוס די הצורך את האוכל. לא תמצא אדם המדבר באמצע האוכל וגם לועס די צרכו. זה פשוט לא מציאותי. המדבר אפילו לא שם לב אם הוא לועס וכמה הוא לועס. הנושא עליו הוא משוחח תופס אותו, הנה הוא צריך לומר את המשפט הבא, והדבר גורם לו לבלוע מהר את מה שבפיו. כתוצאה מכך המדבר בולע חתיכות אוכל לא טחונות דיין. [חתיכות אלו, תוך כדי "נסיעתן" במערכת העיכול, עלולות לגרום לשריטות ושפשופים "אירוזיה" בלע"ז]

כמו כן החתיכות אינן מעורבות עם כמות מספיקה של רוק, וכך המזון יורד לקיבה לא מרוסק, והקיבה טוחנת במקום לעכל. אמנם בסופו של התהליך כל מזון הנכנס לגופנו אכן מופרש בצורה מרוסקת, אולם יש להבדיל בין עיכול לבין ריסוק וטחינה. לא כל מרוסק הוא מעוכל, ואם התהליך משתבש, אזי במקום שכל 'תחנה' תפיק את המירב מהמזון, אין היא מספיקה לעשות זאת.

עצה מהנסיון: כשאוכלים כמה מבני הבית יחד - לשבח את מי שיגמור לאכול אחרון!

לסיכום: ככל שתלעס יותר כך גופך יקבל תועלת גדולה יותר, ותשבע מכמות קטנה יותר של אוכל. עדיף שתאכל מעט ותלעס הרבה - מאשר שתאכל הרבה ותלעס מעט. (אם הינך סובל מעודף משקל - זה עדיף מסיבה נוספת. כך תעשה דיאטה, מבלי שתזדקק לשיטות קשות ומסורבלות).

ב. אין משיחין בסעודה

כאן המקום להביא מדברי חכמנו זכרונם לברכה על איסור הדיבור בשעת הסעודה.

ידוע מאמר הגמרא (תענית ה' ע"ב) ואשר גם נפסק בשלחן ערוך (אורח חיים בסימן ק"ע) "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ויבוא לידי סכנה". וזאת לכל צורך שהוא, ואפילו לצורך ברכה, כמבואר שם (בסוף סימן קע"ד) וז"ל: "הביאו להם יין בתוך הסעודה, כל אחד מברך לעצמו" ועיין במה שכתב שם במשנה ברורה.

והנה יש אנשים הסבורים שהלכה זו נאמרה רק בזמנם, כאשר נהגו לאכול בהסיבה, ואיננה נוהגת בזמננו, שכולם אוכלים בישיבה זקופה, אך טעות היא בידם, שהרי החפץ חיים - שכבר בזמנו האכילה היתה בישיבה זקופה ולא אכלו כאשר הם נוטים על צידם - כתב שם בספרו משנה ברורה על ההלכה שאין משיחין בסעודה: "אבל בין תבשיל לתבשיל מותר". מפורש מדבריו שגם כיום ההלכה תקפה ובשעת אכילת התבשיל אין היתר לדבר, אלא רק בין תבשיל לתבשיל, כלומר בין מנה למנה. עוד הוא מדגיש שם שטעם האיסור הוא "משום סכנה". ואת הסכנה הזאת מבאר רש"י "שמא יקדים קנה - כשיוציא הקול, נפתח אותו כובע שעל פי הקנה, ונכנס בו המאכל ומסתכן". והרי ידוע שחמירא סכנתא מאיסורא.

מפליא הדבר שרבותינו מפרשי התורה, מצאו רמזים בכתובים, למאמר חז"ל זה, שאין משיחין בשעת הסעודה, ולדבריהם התורה טרחה לרמוז לנו ענין זה, כדלהלן:

כתוב בתורה (בספר בראשית פרק י"ח פסוק ח') "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ":

ובפסוק שאחריו כתוב "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל": מבאר רבנו בעל הטורים מדוע שאלת המלאכים נכתבה בפסוק נפרד מענין אכילתם אלא שכאן רמזה לנו התורה את מה שאמרו (תענית ה:) "אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט".

רבינו הספורנו גם הוא עומד על מה שכתוב בתורה (בראשית פרק כ"ד). בפסוק (יח) נאמר "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ": ובפסוק שאחריו נאמר (יט) "וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת": מדוע השקאתו נאמרה בפסוק אחד ודיבורה אליו נאמרה בפסוק הבא? ומבאר "המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה וכו'" עכ"ל.

עוד למדנו מדברי הספורנו, שהאזהרה ש"אין משיחין בסעודה" היא לא רק לאדם האוכל עצמו, אלא שיש כאן גם אזהרה למי שאינו אוכל ובא לדבר עם מי שאוכל, שגם הוא מוזהר באזהרת "אין משיחין בסעודה". ויתרה מכך, שהאזהרה היא אפילו אם הוא רק שותה מים. די בכל אלה למנוע אותנו לחלוטין מלדבר בשעת הסעודה.

ג. חשיבות הרוק בתהליך העיכול

כידוע גוף האדם מקבל את חיותו מהמזון שהוא אוכל וכך הוא התהליך. המזון מתחיל להתעכל בבית הלעיסה הוא חלל הפה. השינים הקדמיות חותכות את המזון לחתיכות, בלוטות הרוק שישה במספר, מפרישות תוך כדי הלעיסה כמות גדולה של רוק, הלחיים והלשון מערבלות את המזון, השיניים האחוריות טוחנות אותו, וכך נוצרת בפה עיסה שנילושה בעזרת הרוק ומוכנה להחליק לתוך הושט בבית הבליעה.

עלינו לדעת כי הרוק, מלבד היותו נוזל אשר מטבעו עוזר להפוך את עיסת המזון לרכה וניתנת לבליעה, יש בו תועלת מרובה מאוד למערכת העיכול. הרוק, טעמו מתוק ומכיל בתוכו 64 מיני אנזימים הדרושים למערכת העיכול ולגוף האדם. בלוטות הרוק מפרישות את הרוק לא רק תוך כדי לעיסת המזון אלא התהליך נמשך לאורך כל היממה. במצב של עירנות אנחנו בולעים את הרוק חמישים פעם בשעה, וכאשר אנחנו ישנים - עשר פעמים בשעה ובסך הכל במשך היממה הגוף מפריש ובולע כשני ליטר רוק. הנכון הוא, שבלי גירויי האכילה, הפרשת הרוק פחותה, על מנת שלא תהווה מטרד.

נוכל גם להווכח עד כמה הרוק חשוב לנו לעיכול מהעובדה שכל זמן שיש לנו גירוי כל שהוא אם זה כאשר אנחנו חושבים, או שומעים שמביאים לנו אוכל, או רואים, או מריחים, וכמובן כשטועמים אוכל, מיד נוצרת הפרשה מוגברת של רוק וזאת כהכנה לעיכול.

במשנה ברורה בהלכות יום הכפורים (סי' תרי"ח אות ח') נפסקה הלכה ש"אם אדם מריח ריח מאכל ולא אוכל ממנו, יזהר מאוד שיפלוט כל הרוק שיבוא בפיו ולא יבלענו שאם יבלענו יבוא לידי סכנה". ראה עד כמה כוחו של הרוק.

אחת ממטרותיו של הרוק הוא להוות כמין חומר הגנה לדפנות הוושט והקיבה. כאן ברצוני לעורר את תשומת ליבם של אותם שיש לידם כוס ולוגמים כל הזמן לגימות. לדעתי הנהגתם זאת מדללת באופן קבוע את הרוק ומונעת ממנו למלא את תפקידו בשלמות ויכולה לגרום לבעיות, והיא אינה הנהגה נכונה.

מי שמרגיש צורך ללגום כל הזמן, עליו לשים לב אם הוא שותה מספיק. יתכן שהצורך נובע מכך שהאף סתום מעט או הרבה והנשימות נעשות דרך הפה, דבר הגורם להתייבשות הפה וממילא לצורך ללגום כל הזמן. כמובן שיש לטפל באף הסתום ולהקפיד על נשימות דרך האף ולהשתדל שהפה יהיה סגור וראה מה שכתבתי בהמשך בקטע "פה סגור".

כאן ברצוני להדגיש כי עיקר פירוק 'הפחמימות' מתבצע בפה ובאמצעות הרוק, לכן לעיסה ממושכת של פחמימות היא חשובה מאוד מכיון שהיא גורמת לפירוק מירבי של הפחמימות, ואז אנחנו מקבלים תועלת מקסימלית מהמזון. לקיבה לעומת זאת אין את היכולת לפרק פחמימות. התריסריון שמקומו אחר הקיבה מיועד להמשיך ולעכל את הפחמימות, אבל זה רק כאשר הפחמימות מעוכלות עיכול ראשוני בפה, אבל כאשר הפחמימות מגיעות לתריסריון לא מעוכלות, אין הוא יכול לעכל את העיכול המשני ולהפיק את מלוא התועלת הרצויה לגופנו.

היות וביארנו שהלעיסה היא מרכיב עיקרי בתהליך העיכול, יש לתת את הדעת שהמזון שנכנס לפינו יהיה בר לעיסה. לכן לא נכון לקחת מזון ולרסק אותו בבלנדר וכך להכניסו לפה, מכיון שכך התועלת שנקבל מהמזון תהיה פחותה, חסר את הרוק הנוצר בתהליך הלעיסה.

לחם טרי - אפילו העשוי מקמח מלא - אינו נלעס היטב בפה, לכן הדרך הנכונה לאכילת לחם טרי היא לייבש אותו במצנם עד שיהפך ל'צנים' וכך ניתן יהיה ללעוס אותו בצורה נכונה.

לגבי שבת אני מציע לפרוס לחם לפני שבת ולייבשו בתנור, ולאחר ברכת המוציא להביאו לשלחן שבת, ועיקר האכילה תהיה ממנו, ולא מחלות ה"לחם משנה" הטריות.

למי שאין אפשרות לייבש בתנור או במצנם, יכול להניח את הלחם באויר בכדי שיתייבש. לחם הסגור בתוך שקית ניילון נשאר טרי אפילו כמה ימים, ועדיין נקרא 'בן יומו' לצורך הענין.

בספר "בן איש חי" (שנה שניה פרשת פנחס אות ט"ז). כתב שאין לאכול כל דברי מאפה כשהם חמים, מחמת הסכנה, ולכן צריך לחכות עד שהמאפה יתקרר, ולא לאכול שום דבר מאפה אפילו 'צנים' כשהוא חם, למרות שאז הוא טעים יותר.

ד. אין לישון עד שיעברו שעתיים מסיום הארוחה

השינה לאחר האכילה איננה בריאה וכך כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד' הלכה ה') "ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות".

בספר קיצור שלחן ערוך שהבאתי את דבריו לעיל בפרק ג' כתב: "ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למח ויזיקוהו". כל אחד יודע ומרגיש על עצמו, שאם הוא הולך לישון אחרי האכילה - רוב הסיכויים שיקום עם כאב ראש. מה קרה כאן?

מה קורה בשעת שינה? ישנן מערכות בגוף, שכאשר האדם ישן הן אינן מתפקדות, כגון; כיס המרה. לכן, אם אתה אוכל דבר מה שיש בו שומן [בדרך כלל בכל אוכל, מלבד ירקות ופירות מסוימים], הרי שלצורך עיכול השומנים, צריך שכיס המרה יתפקד, והיות ובשינה כיס המרה אינו מתפקד, השומנים אינם מתעכלים כראוי ובמקום לשמש אנרגיה לגוף, הם מצטברים בגוף כעודפי שומן וזה נזק לגוף. זאת ועוד, כל חילוף החומרים בגוף מאט את קצבו בזמן השינה, ממילא מתארך משך זמן העיכול ובינתיים הוא מחמיץ ומזיק. אלה הם ה"עשנים" עליהם מדבר הקצוש"ע! כך שלא קשה להסביר שאכן אין לישון אחרי האוכל. לאחר שסיימת לאכול, עדיין תהליך הפרשת הרוק נמשך, עד קרוב לשעתיים מסיום הארוחה, וזאת על פי דרישת הקיבה בהתאם לסוג המזון, כמותו ואיכות לעיסתו. לכן אדם שהלך לישון אחרי האכילה, היות ותהליך העיכול עדיין בתוקפו, בדרך כלל תהיה לו נזילת רוק מהפה על הכרית, וזאת מכיון שבשעת שינה אין הוא מסוגל לבלוע את הרוק יותר מאשר עשר פעמים בשעה, לכן הרוק העודף המופרש לצורך העיכול, מוצא את מקומו על הכרית ולא בקיבה. לא מדובר בבעיה אסטתית גרידא, זהו רק סימפטום, המראה שהקיבה לא קיבלה את מנת הרוק לה היא זקוקה.

אנשים מבוגרים שהפרשת הרוק שלהם פחותה, הן מכיון שלא לועסים מספיק, או שאינם שותים מספיק והם זקוקים לתוספת רוק לצורך העיכול נוטים לאכול משהו מתוק, כגון תמר או צימוק, בסיום ארוחתם וזאת מכיון שהמתוק מגביר את הפרשת הרוק.

עצה טובה למנוחת צהרים: כאשר אתה מגיע הביתה אכול מעט פירות או ירקות, לאחר מכן תוכל ללכת לנוח. מנוחה זאת שתהיה על קיבה שאיננה ריקה, תהיה יותר יעילה. היא תוכל להיות קצרה יחסית ותוכל לקום ממנה בקלות. ארוחת צהרים שתאכל אחריה לא תהיה תוך הרגשת רעב חזקה, וממילא תוכל גם לקיים את ציווי הרמב"ם שלא ימלא כריסו.

ה. צרבת

אנשים רבים סובלים מצרבות, צרבת כתוצאה מזרימה חוזרת של מזון מהקיבה אל הושט. למניעת צרבת בראש ובראשונה, יש להקפיד על כל הכללים שבספר זה, בעיקר אלו שבפרק ה'. אם למרות ההקפדה נגרמה צרבת - שזה דבר לא מצוי - כדאי לשים לב אחרי איזה מאכל באה הצרבת ולהמנע ממנו.

מקובל שהדברים הבאים בדרך כלל יכולים לגרום לצרבות וחלקם גם למיגרנות.

הניקוטין שבסיגריות, לחם לבן, שמרים, קפה, מטוגנים, אלכוהול, שוקולד, קולה, תה, שוקו, גבינה צהובה, תבלינים. אכילת פירות הדר ומיצי הדר, ובעיקר תפוזים לאחר האוכל.

אין לשכב אפילו ללא שינה, עד שתעבור לפחות שעה מסיום האכילה. מכיון שהרבה פעמים עקב שכיבה האוכל עולה מהקיבה וגורם לצרבות. בגיל מבוגר הדבר מהווה סכנה של ממש עקב סכנת חדירת מזון לריאות (אספירציות), שגורמת לדלקת ריאות. לאלו הסובלים מומלץ לא לשכב אפילו עד שלש שעות אחרי האוכל, ולהתרגל לשכב על מטה שראשה מורם.

ו. שיעול טורדני

אנשים שיש להם שיעול טורדני, בשונה משיעול הבא כתוצאה מהתקררות, נוטים שלא לשים לב לכך, אלא שהדבר אינו פשוט, ואסביר את הגורם ואת התוצאה.

המזון יורד לקיבה דרך הושט. זהו צינור חלול המשמש להעברת המזון מבית הבליעה לקיבה, צינור זה בנוי משרירים טבעתיים לכל אורכו, התכווצותם של שרירים אלו גורמת להורדת הרוק והמזון אל הקיבה. מעל הקיבה ישנה כמין רשת שדרך אחד החורים שלה עובר הושט, רשת זאת גם מהווה שוער (סוגר) בכך שהיא מונעת מהמזון לחזור לצינור הושט מהקיבה.

המזון לאחר שנתערב עם מיצי הקיבה אינו טעים כמו שהרגשנו אותו בלשוננו. הבורא עשה, שמיצי הקיבה יהיו חמוצים וחריפים, בכדי שיוכלו לעכל את המזון היורד מפינו מרוסק ומעורב עם רוק. אילו היה חוזר בושט, עד לפינו טיפה מהמזון המתעכל בקיבה, היינו מרגישים בפינו טעם חמוץ ומאוד דוחה.

כל שיעול גורם לכך שהרשת הזאת תתרחב. שיעול ועוד שיעול ועוד שיעול גורמים בסופו של דבר להיחלשות סגירת הרשת על הושט. כל היחלשות נותנת אפשרות שמשהו מן המשהו יעבור לושט. הרגשה זאת גורמת לנו לשיעול נוסף בכדי להפטר מאי הנוחות שמרגישים בפה, וחוזר חלילה. המערכת נחלשת ואז מגיע תור הטיפול, על ידי מתן תרופות סותרי חומצה, ביחד עם הוראות שלא לשכב אחרי האוכל, ובמצבים חמורים יתכן גם צורך בניתוח.

למניעת כל אלו, כמובן בראש ובראשונה יש להקפיד על כל ההוראות שבספר שבידך. אם תקפיד, בס"ד לא יהיה לך שיעול. ואם כבר יש לך שיעול טורדני, אל תזלזל בדבר. חשוב והתבונן על אלו הוראות שבספר אינך מקפיד. כאשר תקפיד עליהם מחדש מירב הסיכויים שהבעיה תחלוף. ואם המצב כבר יצא מגדר הרפואה המונעת - יש לקוות שהשילוב של ההוראות שבספר, ביחד עם תרופות שתקבל מהרופא, ולאחר שהבנת את התהליך, יעזרו לך והשיעול יפסק!

ז. אין לשתות בסעודה, החל מעשרים דקות לפניה ועד שעתיים שלאחריה

מפריע נוסף לעיכול הנכון הוא השתייה החל מעשרים דקות לפני הארוחה, בזמן הארוחה, ובשעתיים שלאחריה ונרחיב.

כתב הרמב"ם וכן כתב בספר קיצור שלחן ערוך בסעיף י"ב "וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין. ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל, אז ישתה שיעור בינוני".

לגבי שתיית מים לפני הארוחה כתב בקיצור שלחן ערוך: "אין לשתות מים קֹדם האכילה, לפי שתתקרר האצטומכא (הקיבה) ולא תעכל את המזון כראוי".

בנוסף לדבריו שהמים מקררים את החום הטבעי של הקיבה ומפריעים לעיכול, הרי לפי מה שהסברנו קודם עלינו לפנות את המים מהקיבה כהכנה להגעת המזון אליה שאם לא כן המזון המגיע מהפה עם הרוק אל הקיבה שבה מוכנים מיצי הקיבה כל אלו יהיו מדוללים מכיון שהמים עדיין לא התפנו מהקיבה,

הזמן הנדרש לפינוי המים מהקיבה הוא עשרים דקות, לכן שתיית המים צריכה להסתיים עשרים דקות לפני הארוחה. שונה הדבר לפני ארוחת הבוקר, שאז הקיבה ריקה לאחר שינת הלילה ומספיק 10 דקות לפינוי המים מהקיבה.

נוזלים אחרים שאינם מים, כגון: מעט יין מזוג במים, חלב, לבן, וכן מרקים למיניהם נחשבים כאוכל. אך הכלל בכל אלו הוא, ככל שהם דלילים יותר, ראוי לשתותם בתחילת הארוחה או באמצע הארוחה בכמויות קטנות.

ארחיב להסביר את הבעיתיות של שתיית המים בזמן הארוחה. המזון מגיע לקיבה על מנת להתעכל באמצעות מיצי הקיבה הכבד המרה, אינזימי הרוק והתכווצויות שרירי הקיבה והמעיים. אם המזון יגיע לקיבה ביחד עם מים, העיכול לא יוכל להתבצע בצורה טובה, מכיוון שהמים מדללים את חומציות מיצי הקיבה, ואת אינזימי הרוק, וכך פעולת העיכול לוקה בחסר. כמובן שהתוצאה היא חוסר תועלת מספיקה מהמזון, נפיחות ותפיחת הבטן וגזים הנובעים מתסיסת המזון.

בכדי לדעת מהו זמן "תחילת העיכול" שלאחריו אפשר לשתות.

נקדים לומר כי בספר מגן אברהם סימן קפ"ד ט'. ובספר קיצור שולחן ערוך כתבו שניהם שהעיכול נמשך שש שעות.

זמן תחילת העיכול שהוא גם תוקף העיכול נמשך שעתיים.

דבר זה גם שמעתי מפיו של הפרופסור הגדול ר' עמרם אבוחצירא ע"ה.

כיום הרפואה המודרנית גילתה שאצל חולי סכרת ישנה חשיבות לרמת הסוכר בבדיקה המתבצעת בתום שעתיים מסיום האכילה.

דבר זה נלמד גם ממה שכתב "ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות".

תוכל גם להיווכח בעצמך שכאשר תחלופנה שעתיים מסיום הארוחה גם העייפות תפרח ממך! הרחבת הדברים בהמשך, בקטע "חום הגוף כגורם מעכל".

על פי דברים אלו נבין גם מדוע עד שיעברו שעתיים מסיום האכילה אין לשתות שכן עדיין תהליך העיכול בעיצומו, והשתיה מזיקה לו מכיון שהיא מדללת את הרוק ומיצי הקיבה.

הערה: למרות כל האמור לעיל לגבי מים בזמנים הלא נכונים, אין לקחת תרופה ללא מים או נוזל אחר, מחשש לאולקוס בושט. הנוטלים תרופות בארוחה או בסיומה, חייבים לשתות אחריהם, כפי הוראות הרופא.

כדי למנוע את הצורך בשתיית מים בשעת האכילה, יש להמנע מהסיבות הגורמות לאדם להזדקק לשתיה ביחד עם האוכל. הבה נמנה אותן אחת לאחת.

1. חוסר שתייה מספקת

אם לא שתית די הצורך, אזי אתה צמא. זמן הארוחה היא איפוא ההזדמנות עבורך להשלים את החסר. כדי למנוע זאת עליך לתכנן את צעדיך ולהגיע לארוחה במצב של רויה, וזאת על ידי שתיה לפני הארוחה, אך לא בסמוך לה, וכמפורט לעיל. (20 דקות לפני תחילת ארוחה רגילה, או 10 דקות לפני תחילת ארוחת הבוקר)

2. אוכל מלוח ומתובל

סיבה נוספת הגורמת לשתיית מים תוך כדי הארוחה היא כמות המלח והתבלינים שבאוכל. ככל שכמות המלח והתבלינים גדולה יותר כך גובר הצמאון ונאלצים לשתות בשעת האכילה. מאחר וכך יש איפוא למעט מאוד מאוד את השימוש במלח, זאת מלבד הנזק העצמי שיש בו, כפי שהתבאר לעיל בקטע אודות המלח.

3. סיוע ב'הורדת' האוכל

עקב הרגל רב שנים, אתה שותה בשעת האכילה, וכך האוכל 'יורד' לך מהר יותר, וכך מתאפשר לך לאכול את הכמויות שהורגלת להן. האכילה נמשכת במלוא הקצב ומעבר לדרוש, כל עוד לא הגיעה 'פקודת השובע' מהמוח.

פקודה זו מגיעה רק כעבור 20 דקות מתחילת הארוחה, אך בזמן הזה אתה כבר מספיק להכניס את רוב הכמות, בסיוע השתיה שזרזה אצלך את תהליך האכילה, באכילה נכונה, האוכל חייב לרדת ללא סיוע של השתיה, וזאת לאחר שנלעס היטב בפה והוא רטוב דיו על ידי הרוק. באם תרגיל את עצמך לאכול ארוחה שלמה ללא סיוע שתייה - תמצא כי הינך עושה דיאטה, גם מבלי שהתכוונת לכך. פשוט לא תהיה באפשרותך לחסל את כל הכמויות הללו שהורגלת בהם בעבר.

4. דיבור בשעת האכילה

כאמור למעלה, הדיבור בשעת הסעודה גורם לבליעת מזון שאינו לעוס דיו, ואזי יש צורך לסייע למזון לרדת לקיבה על ידי שתייה. כאשר תפסיק לדבר ותחל ללעוס טוב יותר, לא תזדקק לשתיה, הן משום שהמזון יהיה מרוסק היטב, והן משום שהוא יהיה בלול ברוק דיו. כאשר תרגיל את עצמך בזה, תיווכח לאחר זמן קצר, ששוב לא תוכל לשתות בזמן הארוחה.

לסיכום: אם תגיע לארוחה במצב של רוויה, והאוכל לא יהיה מלוח ומרובה בתבלינים, לא תמלא את הכרס, לא תדבר בשעת האוכל, תלעס היטב את האוכל עד שיהיה מעורב היטב עם הרוק - העיכול שלך יהיה טוב, ותפיק את מלוא התועלת מהמזון. אם תתנהג כך אין כל סיבה שתזדקק שוב לשתות בשעת האוכל.

בירור הלכתי בענין שתיית מים בסעודה

נכתב על ידי תלמיד חכם שליט"א

ונבאר דברי הגמרא בברכות מ"ט א'. רבי מאיר סבר "ואכלת" זו אכילה "ושבעת" זו שתיה. הנה הרמב"ן והשטמ"ק ועוד ראשונים ביארו דהכוונה "ואכלת" זו אכילת כזית פת ועל זה נאמר "וברכת", "ושבעת" זו שתיית רביעית יין וע"ז נאמר "וברכת", והיינו דעל אכילת פת חייב לברך ברכה אחרונה (ברכת המזון) ועל שתיית יין ג"כ חייב לברך ברכה אחרונה (מעין ג'), ולדבריהם ברכת אכילה לא תלויה בשתיה וכן עיקר לדינא.

מיהו דעת היראים סימן רנ"ג והובאו דבריו במרדכי סי' קע"ז, ד"ושבעת" מוסב על "ואכלת", והיינו דאם אכל ושתה אז "וברכת", חייב מן התורה לברך על אכילה.

ברם היראים בעצמו כתב וז"ל, "ולא מחייב דאורייתא אלא אם כן ישתה אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרינן שישתה שלא לתיאבון" עכ"ל.

ובהמשך דבריו כתב "דהיכא דאכל ולא שתה והוא צריך לשתיה חיוב ברכת מזונו מדרבנן".

וזהו כוונת המשנה ברורה במה שכתב, "דאם אינו תאב לשתות לכו"ע (גם לדעת היראים) חייב מדאורייתא אף בלא שתיה" עכ"ל.

והנה דעת היראים, דאם אכל וצריך לשתיה, לא יוציא אחרים שאכלו ושתו בברכת המזון, והבית יוסף הביאו בסימן קצ"ז וכתב שאין הלכה כמותו, ובסוף דבריו כתב וז"ל, "והכי נקטינן דאכל ולא שתה אע"פ שהיה מתאווה לשתות מוציא את האחרים ידי חובתן".

והרמ"א כתב דאם תאב לשתות "טוב ליזהר לכתחילה...שיברך מי ששתה" ועיין במשנה ברורה ס"ק כ"ח "ואף על פי כן אם מקצתן אכלו לשובע - ולא שתו, ומקצתן לא אכלו לשובע - ושתו, מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף דלא שתו ודעת המרדכי בשם היראים דעת יחידאה היא".

ועיין עוד בפמ"ג סי' קע"ד סק"ב דאף לדעת הרמ"א דחושש להיראים, מ"מ כשיש לו רק כוס יין אחד ויש שלושה ונוהגין לברך על הכוס, לא ישתה אותו באמצע סעודתו אע"פ שצמא, אלא ישיירו לברך עליו ברכת המזון בזימון.

ועוד חשוב לדעת דגם לדעת היראים דהלימוד מ"ושבעת" הוא שאם צריך לשתיה, לא נתחייב ברכת המזון מדאורייתא, עד שישתה, מ"מ עיקר כוונת הקרא לשתיית (רביעית) יין, דכמו ד"ואכלת" הכוונה דוקא לפת, דהוא מוסב על הפסוק דלעיל מיניה, "ארץ חטה ושעורה וגפן" כמו כן ושבעת היינו מין שתיה שמוזכר בקרא וזהו "גפן", וכן מוכח בירושלמי שהובא בתוס' ברכות ל"א ע"ב ובעירובין ס"ד ע"א (ע"ע באגרות משה ח"ד סימן מ"א). (וראה בתחילת הקטע "שתיה לא רצוייה בסעודה" שיין נחשב כמו אוכל).

עד כאן בירור הלכתי מת"ח אחד שליט"א. מכאן ואילך הוסיף לכתוב בירור בענין צד הבריאות שבשתיית מים בסעודה, על פי מקורות חז"ל.

בברכות דף מ. תנו רבנן המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים והיאך כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות דעות הל"ב שלא ישתה מים בתוך המזון? (וכן כתב הקיצור שלחן ערוך). מיהו מצינו בגמרא מו"ק דף י"א שטוב לשתות מים אחרי אכילת דג ועי' בתוס' שם ששאלו "שבזמן הזה תופסין שהיא סכנה"? ותירצו, "ושמא נשתנו הטבעים. כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה או שמא נהרות דבבל מעלו לו טפי." עכ"ל התוספות. וכעין התירוץ השני כתב הכסף משנה (דעות ד' י"ח) וז"ל "ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו, שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי התלמוד, משונה משאר הארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פ"ק דמו"ק (יא ע"א) שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר הארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים" עכ"ל. ועל דברי הכסף משנה האלו, הובא בספר המפתח בשם ספר ביאור המלך בהגה"ה שכתב "מטעם זה לא הראה הכ"מ מקורי רבנו בכל הפרק שלא כתב אלא עפ"י חכמת הרפואה".

ועל פי זה יש ליישב דעת הרמב"ם דכמו לענין לשתות מים אחרי דג, נהרות בבל (מטיבים) מועילים, ולשתות משאר מימות הוא סכנה, הכי נמי לשתות בתוך הסעודה, נהרות בבל מועילים שלא יבוא לידי חולי מעיים, (כדתנו רבנן..) ושאר מים מפריעים ומקלקלים העיכול. וכך מקובל אצלנו יהודי בבל (עירק) שמי החידקל שמימיו "חדין וקלין" יפים לעכל כל מזון ואפילו מזון שמן.

וגם לפי התירוץ הראשון של תוס' דנשתנו הטבעים י"ל דברי הרמב"ם, דסובר דבזמן הזה אין לשתות באמצע הסעודה, וכמו דמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סוף סימן קע"ט לענין אכילת מלח, ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ח דאין להקפיד בזמננו לאכול בכל אכילה מלח, דהאידנא נשתנו הטבעים.

ועוד י"ל דהרי הרמב"ם כתב שם וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ממילא אם שותים שעתיים אחרי גמר אכילתו שאז כבר התחיל המזון להתעכל ויש לו עד שש שעות לגמר העיכול כמ"ש מג"א או"ח קפ"ד סעיף ה' ס"ק ט', שסוף עיכול הוא שש שעות (ולא חילק בין סוגי המאכלים) יכול גם לקיים דברי הברייתא. וכן מוכח ממה שב"עין משפט" שם בברכות דף מ. ציין לדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה ב' הנ"ל.

ואפשר דהרמב"ם לשיטתו בהלכות דעות שכתב שאין לשתות מים בתוך המזון, לכן בהלכות ברכות לא גילה דעתו לגבי ברכת שאר משקין חוץ מיין בתוך הסעודה. מכיון שלדעתו אין לשתות מים בתוך המזון. ולגבי הגמרא במסכת שבת דף מ"א "אכל ולא שתה אכילתו דם". הנה בזמן חז"ל סתם שתיה מדובר על יין, ותמיד כשמדובר על מים מוזכר מפורש מים, כמו הגמ' ברכות מ', ואכןברמב"ם ובספר קיצור שו"ע כתוב שמעט יין מזוג במים אפשר לשתות בסעודה. ואפילו בזמננו שלא נהוג לשתות יין אין חשש מדברי הגמרא וזאת על פי מה שכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' בענין קדושת האכילה סעיף ה' על הגמרא וז"ל "ולא אמרו אלא בסעודת שחרית" ומוכח מדבריו שאין כוונת הגמרא שצריך לשתות עם האוכל, דאם כן מה ההבדל בין סעודת שחרית לשאר הסעודות? והטעם לדבר הוא שהרי בלילה אדם לא שותה ואם יאכל סעודת שחרית על גוף שאינו רווי מזונו לא יתעכל כראוי, אדרבא רצוי לשתות לפני ארוחת בוקר. עד כאן מת"ח אחד שליט"א.

ח. מילוי הכרס מזיק

כתב הרמב"ם "אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות והיא עיקר לכל החולאים. רוב החולאים הבאים על האדם אינן אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג) כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו" (דעות פ"ד הט"ו). ברצוני להפנות את תשומת לבך ידידי הקורא לכך שהשווה הכתוב בין הצרות הבאות מאכילה לא נכונה, לצרות הבאות כתוצאה מעבירות הנגרמות על ידי הלשון, שעליהן נאמר מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח כ"א), ושקולים כנגד שלוש עבירות.

חושבים כי הזהירות בעניני האכילה הוא רק לרווחא דמילתא, אבל הפסוק שם את צרות הפה וצרות הלשון על אותו משקל, הרי לך כמה חשובה היא ההתעסקות בשמירת הפה מהאכילה הרעה וממילוי הכרס.

הנקודה המרכזית בחיינו היא ההתגברות, כל רגע ורגע שאדם מתגבר וחוסם פיו זוכה לאור הגנוז, וכן לגבי אכילה התגברות ושמירת הפה מאכילה מזיקה שומרת את האדם מצרות.

ההשואה בין דיבור אסור לאכילה היא כמו שדיבור מותר רק לתועלת, כך גם האכילה רק לתועלת, וכן גם כתוב ברמב"ם, לא יאכל מה שטעים אלא רק מה שבריא.

החפץ חיים המשיל משל נחמד בהקדמת ספרו חובת השמירה לגבי צרות הלשון, כדוגמת מי שיש לו מאתיים ארבעים ושמונה מכונות אריגה מכניות, ואחת מהם עובדת בקיטור, שההספק שלה הוא כנגד כל המכונות האחרות, כך הלשון חוטאת כנגד כל האברים ובמהירות, ויכול האדם לברוא כמה מאות מקטרגים בזמן קצר.

ונראה לי על פי זה לדמות גם את ה"עבירות" שאדם עושה באכילה ושתיה שבפיו, שהם יותר מכל הנזקים שאדם יכול להביא על עצמו בכל אבריו. וכבר כתב בספר קיצור שלחן ערוך כי רוב בריאות הגוף וחולשתו, תלוי בעיכול המאכל, אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא. אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

תהליך העיכול מתבצע באמצעות התנועתיות של שרירי הקיבה ומיצי הקיבה, נתאר אם כן לעצמנו בלון אשר צריך להתכווץ ולהתרחב. ברור שככל שהבלון מלא יותר, כך תקשה עליו התנועה המתבקשת. תנועתיות זאת של התכווצות והתרחבות מיועדת ללוש היטב את המזון ביחד עם מיצי הקיבה, ולגרום לכך שהמזון כולו יבוא במגע עם מיצי הקיבה, ולכן, ככל שהקיבה מלאה יותר, כן לישת המזון ועירבובו עם מיצי הקיבה קשה יותר, שרירי מערכת העיכול נחלשים והתועלת מהמזון קטנה יותר.

לפניך דוגמא נפלאה להבנת ענין זה. נתאר לעצמנו מכונת כביסה שהפעלת אותה על תכנית טובה, אך הכנסת כפול מיכולת הקיבול של התוף. ברור שהבגדים לא יצאו נקיים. הסבון והמרכך אינם יכולים להגיע לכל קפל ופינה במצב עומס כזה. יתר על כן, המכונה עצמה עתידה לשבוק חיים טרם זמנה, באם תתמיד להעמיס עליה.

כאן המקום להזכיר את מקומה של עקרת הבית במאבק על מילוי הכרס שבחלקו נובע ממילוי הצלחת ודבר זה בדרך כלל מסור בידיה. אמת היא שכל כוונתה , לטובה, ולעיתים נדמה לה שהיא אפילו מחוייבת בכך, אך משתווכח לדעת, שריבוי המאכל מזיק ולא מועיל, תשכיל להתאים את הכמויות, כך שהאוכל יביא לבריאות ולא לנזק חלילה.

גם הנטיה להאכיל את הילדים ולחשוב שככל שיאכלו יותר, יהיו בריאים וחזקים ומחוסנים יותר, איננה נכונה. צריך לתת לילדים במידה ולא לדחוף את המזון בכח לפיהם.

חום הגוף כגורם מעכל

לתהליך העיכול נדרש גם חום. אם כמות המזון מעטה אזי מספיק החום שישנו בכלי הדם מסביב לקיבה. אך כאשר הכרס מלאה או שהמזון מגיע לא לעוס היטב, ישנה דרישה מוגברת של הקיבה לחום. חום זה בא לקיבה על ידי כמות גדולה יותר של דם שהוזעקה לכלי הדם שבדפנות הקיבה, על חשבון הדם שצריך להגיע למוח, לכליות ולשאר מערכות הגוף. זאת גם הסיבה שלאחר 'ארוחה גדולה' נופלת על האדם תרדמה, מכיון שהדם יורד מהראש לדפנות הקיבה, לעזור לקיבה לעכל את האוכל. תופעה זו מורגשת אחרי ארוחות גדולות כדוגמת שבת בבוקר, אחרי אכילת החמין.

אם תשים לב תוכל להיווכח בכך שכאשר יחלפו השעתיים גם העייפות תפרח ממך, מכיון שתוקף העיכול כבר הסתיים, ולקיבה אין כבר צורך בדם והוא יחזור לכל המקומות ותוכל להמשיך לתפקד כרגיל.

אם תרצה עכשיו לנוח, תוכל להסתפק במנוחה הרבה יותר קצרה מאשר אם היית הולך לנוח לפני שהסתיים תוקף העיכול.

מים קרים ששותים תוך כדי הארוחה או לאחר הארוחה מקררים את מערכת העיכול, וגורמים נזק לעיכול.

הסבר לדבר, לדוגמא נכניס קערה עם מרק למקרר, שכבת השמן תקרש. כך גם בקיבה המים הקרים גורמים לשומן שבקיבה שיקרש, והעיכול שלו יהיה יותר קשה. השומן הקרוש מצטבר על דפנות המעיים ומפריע למזון להספג בהם. זו סיבה נוספת להמנעות משתיה בתוך הסעודה. לעיל הבאתי סיבות נוספות.

נשוב ונתבונן בדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"ב) וז"ל: "לא יאכל אדם עד שיתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו". קל לדבר על עניין זה, אבל מסתבר שקצת קשה לקיים. הרגיל למלא כרסו, יתקשה להפרד מנוהג זה. אולי אם נבין נכון את הגורמים לאכילה יתרה, יקל עלינו להתמודד עמה, ועל כך בשורות הבאות.

ממה נובע הרצון למלא את הכרס? יש לכך כמה גורמים. גירוי העיניים ממראה המזון, גירוי האף מריחות המזון, גירוי חיישני הלשון מטעמו של המזון, וכמובן - הרגשת הרעב.

ברצוני להתייחס כאן דוקא לנקודה האחרונה "הרגשת הרעב", ולהרחיב את הנושא.

אדם חושב שחלק גדול מכמות האוכל שהכניס לפיו נשארת בגופו והחלק המופרש הוא מעט, אבל האמת שמהאוכל נשארת בגוף רק כמות קטנה מאוד והשאר מופרש החוצה. מערכת הכנסת האוכל היא 'מערכת סגורה' לחלוטין מבית הבליעה ועד להוצאת הפסולת מהגוף. המקום שבו המזון יכול להספג בגוף ולהזין אותו הוא באמצעות כלי הדם המצויים בדפנות המעי הדק. כלי דם אלו יכולים לספוג לתוכם רק נוזלים דלילים מאוד, כיצד אם כן הם קולטים את המזון? האוכל שהכנסנו לפינו ועבר לקיבה, מעורב עם ששים וארבע אנזימי הרוק, מתערבב במיצי הקיבה ובהפרשות הלבלב וכיס המרה. החלק הדק של הנוזל שיוצא מכל התערובת הזאת נמהל בכמות גדולה של נוזלים רק אותו יכולות דפנות המעיים לספוג לכלי הדם ולהזין אותנו. כל מה שמעבר לזה יוצא מגופנו כפסולת.

28 גרם - זה מה שנשאר

בכדי לסבר את האוזן נדבר בכמויות. מתוך כל מה שאכלנו במשך יממה, כלי הדם סופגים מעט יותר מ-28 גרם של אבות המזון: מינרלים, חלבונים, שומנים וויטמינים, שהתמוססו להיות דקים עד כדי שהנימים שבדפנות המעי הדק יוכלו לספוג אותם, זה כל מה שנשאר מכל מה שאכלנו במשך 24 שעות!

מה שכביכול נדמה לנו שאנחנו מכניסים הרבה ומוציאים מעט, אין זה אלא טעות, שהלא הכנסנו מזון עם נפח ונוזלים והוצאנו אותו טחון היטב ונילוש לעיסה דחוסה. דומה הדבר לעקרת בית שהכניסה למיקסר קערת ירקות שלמה, ותמהה על כך שלבסוף יצאה מנה קטנה... אם הבנו את התהליך שתואר לעיל, יקל עלינו מאוד מעתה להמנע ממילוי הכרס.

קטע מצוואה המיוחסת להרמב"ם שכתב לבנו:

"שנאו המאכלים המזיקים כאשר ישנא איש את רעהו, השונאו ומבקש המיתו. איכלו כדי שתחיו, והיתר תחרימו. אל תאמינו שרוב המאכל והמשתה יגדיל הגוף וירבה השכל כשק המתמלא מן המושם לתוכו, כי הוא ההפך, באכול מעט יש כח באיצטומכא לקבלו, ובחום הטבעי לעכלו, אז יגדל ויבריא ודעתו יתיישב, ואם אכל יותר מדאי וכו' שכלו יתבזה וכיסו יתרוקן, והיא סיבת רוב החולאים וכו'". וראה בהרחבה בפרק י"ב.

תחושת רעב מדומה

לבטח אתם מכירים את התופעה. סיימת זה עתה סעודה מלאה, ועדיין אתה בתחושת רעב. השכל דוחה את האפשרות, אבל בבטן ישנה הרגשת רעב עדיין. מהי הסיבה? מתברר שישנה סיבה מדעית. כשנבין איך זה עובד, יקל עלינו להתגבר וגם לתת עצה טובה. בואו ונתבונן. חוקרים מדדו את משך הזמן הנדרש למוח לדעת שנכנס מזון לקיבה. [הביטוי 'לדעת' הינו פשטני מדי ואין כאן המקום להאריך בהגדרות מדעיות, ואולם ידוע שהמוח מקבל מידע מאברי הגוף השונים, באמצעות העצבים, על כל מה שמתחולל בהם, ובתגובה לכך משגר 'פקודות' תגובה. כך קורה גם בקשר לתחושות רעב ושובע. המוח הוא המפקד והמחליט, מתי אדם נעשה שבע]. התוצאה הראתה, שהזמן מאז שהמזון מגיע לקיבה, עד שהמוח מקבל את הידיעה ומשגר את פקודת השובע - 'די לאכול!' הוא עשרים דקות. לכן, כאשר אדם מתיישב לאכול, הוא צריך לקחת בחשבון שכל מה שהוא אוכל בעשרים הדקות הראשונות מתחילת אכילתו, איננו משפיע על מוחו לגבי הרגשת השובע.

אנשים בעולם, בעלי תרבות אכילה, נוהגים עקב מידע זה להגיש בתחילת הארוחה דברים קלים, כגון סלט פירות וכדומה, להמתין עשרים דקות, ורק אחר כך להגיש את מנת האוכל העיקרית. זהו אכן גם תהליך האכילה לפי דעתו של הרמב"ם - לאכול בתחילה את קלי העיכול, ובצורה זאת, כשהמוח כבר קיבל ידיעה שיש לו מזון בקיבה, לאכול את שאר הסעודה, בלי בולמוס ובלי הרגשת הרעב, ואז הוא יאכל לפי צרכו, בעוד שאם הוא מתחיל את המנה העיקרית בהרגשת רעב, חזקה עליו שיאכל בלי מעצור. אם בכל זאת ארע וסיימת סעודה ועדיין אתה חש רעב, כדאי להכניס לפה משהו שדורש לעיסה מרובה, כדוגמת חתיכת גזר חי או קולורבי חי וללעוס אותו היטב. כך הקיבה תקבל את הרוק שחסר לה, וגם יעבור זמן שיאפשר להרגשת השובע לעבור מהקיבה למוח כמו שביארנו.

לסיכום: סדר אכילה נכונה היא: בתחילה אוכלים משהו קל, מחכים מעט וממשיכים. בזה אנחנו מפיקים תועלת נוספת, שכך האדם יוכל לשלוט בתאוות האכילה ולא למלא את כרסו, ואם לא ימלא את כרסו הרי שהעיכול יהיה יותר טוב, כפי שהסברנו, שככל שהקיבה פחות מלאה, כך העיכול יותר טוב.

אנשים רבים אומרים לי: "לאורך כל היום אני מצליח להתגבר וממש לא מכניס לפי כמעט כלום, ואילו כאשר אני מגיע הביתה בערב, אינני מצליח לשלוט בעצמי ואוכל הרבה, איך אני יכול להתגבר?" יעצתי להם עצה והעצה עבדה! לכן מצאתי לנכון לכותבה ולהציעה לציבור.

זאת עצתי: קח לך את כל מה שאתה חושב לאכול, וחלק אותו לשנים, ועשה "הסכם" עם הכח המתאוה שלך, ואמור לגופך: ראה! לא אקפחך. את כל מה שהתאוית לאכול תאכל, אבל אני מחלק זאת לשנים. תאכל עכשיו חלק ולאחר זמן תאכל את החלק השני. הנח את החצי בצד, (במקרר למשל) וגש לאכול את החצי הראשון כמובן לפי כל הכללים (לעיסה ללא דיבור וללא שתיה) וכאשר תגמור עשה הפסקה של שעה, ולאחר מכן גש לחצי השני של האוכל. להפתעתך תיוכח שתאותך פרחה, ובסופו של דבר תחליט להשאיר את החצי השני ליום המחרת. וכמובן שבבוקר לא תיגע בו... עצה פשוטה זאת עזרה לרבים, ואני מקוה שתעזור לכל מי שזקוק לה.

מדברי רבותינו על מילוי הכרס

היות ונושא זה אינו 'קל' להתמודדות. ראיתי לנכון לצייד אותך בנוסף לצוואת הרמב"ם שהבאתי בתחילת פרק י"ב, בציטוטים אחדים מדברי רבותינו הקדושים, אשר שילבו בתוך דבריהם עצות להתמודדות.

כתב הרבינו יונה בפרקי אבות (פרק ב' משנה י"ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" וז"ל "גם האכילה הגסה גורמת רעה לעצמו, כמו שאמרו חכמי הטבע, שרוב החולאים הנולדים הם מסיבת ריבוי המאכלים, ואין חובת האדם לאכול כי אם עד שיסיר הרעבון, ובזה ישמור מצרה נפשו, ויגרום הבריאות לגופו, אבל לא יאכל כל זמן שימתק המאכל לחיכו, כי לעולם יתאווה החיך לאכול עד שיתמלא כרסו, ובזה יהיה כל חולי וכל מכה. וזהו שכתוב במשלי (י"ג כ"ה) "צדיק אוכל לשובע נפשו - ובטן רשעים תחסר" כי האיצטומכא אינה יכולה לטחון אלא מה שהיא יכולה להחזיק, והרשעים שממלאים אותה ואוכלים בתאוות החיך עד שלא יתאווה החיך, מחסרים בטנם ומקלקלים אותו, והחסרון בבטן זהו הקלקול. אך הצדיק שאוכל לשובע נפשו ולהסיר הרעבון לבד, הוא מקיים את הגוף, כי אוהב נפשו לעשות הישר בעיני ה', והמשכילים יבינו" עכ"ל.

ומצאתי דברים חמורים שכתב הרב הקדוש האלקי כמהר"ר אלעזר אזכרי זללה"ה, מגדולי חכמי צפת בתקופת הבית יוסף והאר"י, בספרו "חרדים" (פרק ס"ו אות צ"ד) וז"ל:

"באכלך יותר על שבעך, הפסדת ובטלת זמן האכילה וזמן היציאה, ואם יזיק האסטומכא ותהיה טרוד בצערה הרי שלשה זמנים. ואם יגרום חולי כמאמר הרמב"ם הרי עברת על האזהרה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואפשר לגרום מות לשנאך (לשון סגי נהור י.א.) ודמך מידך יוצרך יבקש, וכל המצוות שבתורה שהיית עתיד לשמור ולעשות תבטל בר מינן". עכ"ל.

יש להשתומם ולהתפעל מדברי הספר "מסילת ישרים" בפרק ט"ו שנתן דרך להתגבר על תאות האכילה באמצעות חשיבה נכונה ונעתיק חלק מדבריו וז"ל: "צריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו. הנה תענוג המאכל הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, כיון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאילו לא היה, וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים כמו אם אכל לחם קיבר לו אכל ממנו כדי שביעה, כל שכן אם ישים אל לבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המבהלים את שכלו. הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה...." עד כאן לשונו.

תוכן העניינים

חיים בריאים כהלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה