אור ברסלב
חיי אריה (סלנטר) חיי אריה › חושן המשפט

חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]

חיי אריה · חושן המשפט

אבן העזר

סימן א בדיני שמירה אם עכו"ם נתחייב.

מה שכתבתי לרב אחד אשר חקר בדין אם עכו"ם נתחייב בדיני שמירה אם קיבל דבר לשמור ופשע ונגנב אשר המחנה אפרים ז"ל מסתפק בזה בהלכות שומרים סימן ל"ג, ודעת הקצות החשן ז"ל בסימן ע"ב ס"ק מ"ג ליפטר אותו שאינו מתחייב אפילו לישראל וע"ש בנתיבות ובשער המשפט סימן ש"א.

אות א

והנה לכאורה יש לחייבו ע"פ מה דאיתא בב"ק דף קי"ג ע"א ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדון כו' בדיני אומות העולם זכהו ואומר לו כך דינכם, וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות מלכים הלכה י"ב, ומן הסתם בדיניהם חייב הפושע בפקדון ומצאתי שם במשובב שהעיר מזה ודעתו דבדיניהם פטור, אך מדברי השער משפט ז"ל שם משמע דחייב בדיניהם רק בדיננו פטור, ועיין בנתיבות סימן ס"ו בביאורו ס"ק ל"ה, אך קשה לי לפענ"ד על הא דהקשה הגמרא בב"ק דף ל"ח ע"א אמאי שור של עכו"ם שנגח לשור של ישראל חייב הא רעהו דווקא, לימא משום דבדיניהם חייב חייב על מעשה שורו, ובאמת מצאתי בירושלמי שם בב"ק פרק ד' הלכה ג' ר"א משם רי"ח הטעם על זה משום דבדיניהם יעי"ש והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות נזקי ממון הלכה ח' דלהכי שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור משום דבדיניהם אינו מחייבים לאדם לשלם על נזקי בהמתו כו' יעי"ש ובהשגות פליג על זה וכתב שם הבעל מגדול עוז ז"ל דכן מבואר בירושלמי וע"ש בלחם משנה, ולא זכיתי להבין את דברי קדשם דהא בהדיא איתא שם בירושלמי דשור של עכו"ם שנגח לשור של עכו"ם חייב לשלם כדיניהם, ומה שכתב הבעל מגדול עוז ז"ל דקיי"ל כר"א משמי' דרי"ח הא אין סברא דפליגו במציאות וצע"ק לפענ"ד, והנה הרב הנ"ל הביא דברי הים של שלמה ז"ל הובא במשניות בבא קמא פרק א' אות י"א דכתב דאין אומרים דכדיניהם רק להחזיק אבל לא להוציא (וגוף הספר יש"ש אינו ת"י לעיין בו), והנה הרמ"א ז"ל כתב בתשובה סימן י' דהלכה בני נח מוזהרים על הדינים לדין בדיני ישראל יעי"ש היטיב, והנה מדברי הירושלמי שכתב דשור של עכו"ם שנגח לשור של עכו"ם דדיינין לי' בדיניהם משמע דלא כדברי הרמ"א ז"ל ועיין ביערות דבש בהדרן על מסכת ב"מ מה שכתב בזה.

אות ב

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות מלכים שהבאתי מוכח בהדיא שחייבין לדון רק בדיניהם שכתב בהדי' שני עכו"ם שבאו לפניך לדון בדיני ישראל כו' האחד רוצה והאחד אינו רוצה אין כופין אותו לדין אלא בדיניהם כו', והנה קשה לי לפענ"ד דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות נזקי ממון דבדיניהם פטורין על נזקי שור והא דשור של עכו"ם שנגח לשור של עכו"ם דחייב לשלם אינו אלא משום קנס מפני שאינם נזהרין במצות כו' יעו"ש, וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלכים וז"ל הטהור ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו כדיניהם וכן יראה לי שנוהגין עם גר תושב בדרך ארץ כישראל שהרי אנו מצוין להחיותן כו' וכן רוצה הגמרא לחלק בין ג"ת לעכו"ם בב"ק דף קי"ג ע"ב, א"כ לפי זה שור של גר תושב שנגח לשור של ישראל יש לו להיות פטור שלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שלעולם דנין אותו כדיניהם כו' א"כ קשה מהא דאיתא בכתובות דף ט"ו ע"ב מחצה על מחצה ישראל למ"ה אמר ר"ל לנזקין כו' לא צריכא דנגחיה תורא דידי' לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון, הא הוא לא גרע מגר תושב דהא מוכרח לקיים מצות כישראל וא"כ אפילו אם יהי' גר תושב ג"כ פטור ולמה לי' למימר אייתי ראי' כו' דהא אפילו אם הוא עכו"ם כיון דיש לו כגר תושב הרי הוא פטור ואפילו על פלגא שמשלם ג"כ קשה דהא יכול לומר דלמא גר תושב אנא ופטור משום דדנין אותו כדיניהם.

אות ג

ועוד קשה הא דקאמר שם הגמרא דאם רוב ישראל מחוייבים להחיותו אבל לא במחצה על מחצה כמו שכתב התוספות ז"ל שם בד"ה אם רוב כו' והא דאיתא בב"מ דף ע"א ובמסכת עכו"ם דף ס"ד ע"ב דגר תושב מחויבים להחיותו וכמו כן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלכים א"כ כאן הא בודאי מקיים המצות כיון דהוא מחעמ"ח א"כ לא גרע מגר תושב, והנה קושיא הראשונה הי' אפשר לתרץ בס"ד דאפשר לומר דאיירי בעובר לתיאבן השבע מצות א"כ אם הוא ישראל נראה דאינו משלם יותר מחצי נזק, אבל אם הוא עכו"ם לא מיקרי גר תושב ומשלם כעכו"ם נזק שלם אבל על הקושיא שניה אי אפשר דאיירי בעובר לתיאבן דהא פסק המחבר ז"ל ביורה דעה סי' רנ"א סעיף א' דעברין על כמה מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו כו' בשלמא לדעת התוספות ז"ל שהובא שם בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק א' דמחוייבים להחיותו יעו"ש שכתב וכן עיקר וע"ש בפתחי תשובה שהביא כן בשם הבכור שור ז"ל א"ש אבל לדעת המחבר ז"ל קשה לי לפענ"ד.

אות ד

ובזה הי' קשה לי על מה דקאמר הגמרא לענין נגיחה הא אנן קיי"ל דפלגא נזקא קנסא ובעינן שיהי' עדות שיכול להזימן וכאן אי אפשר להזימן דפטורין מלשלם דדלמא עכו"ם הא וכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו, וחפשתי ומצאתי בספר בית יעקב על כתובות שהביא בשם יש מקשין ותירץ דאיירי שעכשיו הוא גר גמור כו' יעו"ש וקשה לי דהא כל המשנה באופן אחד וא"כ איך א"ש דהא דקאמר להחיותו דהא כיון דעכשיו הוא גר גמור א"כ מחויבים להחיותו ממנ"פ.

אות ה

ולפע"ד נראה להביא ראיה בס"ד דעכו"ם חייב בדיני שמירה מסוגיא דכתובות שהבאתי דקאמר הגמרא מחצה ע"מ ישראל כו' והקשה שם התוס' ז"ל תימה דהכי נמי הוה מצי למימר מעמ"ח עכו"ם ונ"מ להיכא דנגח תורא דידן לתורא דידי', ותירץ דרצה הגמרא לנקוט דבר חדש ולפי זה קשה לכאורה דאמאי לא קאמר הגמרא מעמ"ח עכו"ם היינו לענין שאם קבל חפץ בפקדון ונגנב דאם הי' לו דין ישראל רק משום שיכול לומר שהוא עכו"ם ופטור מדיני שמירה, אבל אם הי' רוב ישראל הי' חייב לשלם ואף לשמואל דסובר דאין הולכין בממון אחר הרוב כמו שכתבו הראשונים ז"ל והובא שם בשיטה מקובצת כיון דהוא ספק עכו"ם וכן כתב הרב המגיד ז"ל בפט"ו מהלכות א"ב הלכה כ"ו ד"ה מחצה ע"מ כו'.

אות ו

והנה הרב הנ"ל הקשה דאמאי לא קאמר הגמרא מע"מ עכו"ם לענין אם גנב דאם הוא ישראל היה חייב כפל ועכשיו פטור דדלמא עכו"ם הוא, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, ע"פ מה דהבאתי באות ד' להקשות על הא דקאמר הגמרא לענין נגיחה הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימן כמו שאיתא בב"ק ע"ה ע"ב, ומה שתירץ הגאון בית יעקב ז"ל הקשתי על זה לפענ"ד, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי הראב"ד ז"ל הובא בחידושי הרשב"א ז"ל בב"ק דף מ"ה ע"ב דרבי מאיר ז"ל סובר פלגא נזקא ממונא וסתם משנה דמכשירין אתיא כר"מ להכי א"ש בס"ד, ולדעת הרשב"א ז"ל דפליג התם על דעת הראב"ד ז"ל וסבירא לי' דכ"ע סוברים פלגא נזקא קנסא ג"כ יש ליישב בס"ד ע"פ מה דאיתא שם בב"ק דף מ"ה ע"ב דסובר ר' יהודא ז"ל דבמועד אם שמרו שמירה פחותה אינו משלם רק חצי נזק דצד תמות, וכתב שם התוספות ז"ל בדברי המתחיל לא פטור כו' דהוה ממונא ולא קנסא יעו"ש יש לומר דאיירי במועד ששמרו שמירה פחותה ולא משלם רק חצי נזק אם הוא ישראל ואעפ"כ הוה ממונא, ואף דיש לעיין אם נעשה מועד כיון דלא מהני לעשותו תם, ואין לומר שקנה מישראל אחר שור מועד דהא הרמב"ם ז"ל פוסק בפ"ו מהלכות נזקי ממון הלכה א' רשות משנה, אך יש לומר דאכתי משכחת לה שבאו רצופין לייעדו ועיין ברמב"ם בפרק כ"א מהלכות עדות הלכה ח' ובלחם משנה שם, ובזה מתורץ בס"ד דלא מצי למימר דנפקא מיני' לענין כפל דבלאו הכי אינו משלם משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן, וגם ברוב ישראל אינו יכול להוציא ממון מן העדות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ולהכי גם הוא פטור, וכה"ג כתב הרב המגיד ז"ל בפט"ו מהלכות א"ב סוף הלכה ט"ו לענין נזקין וכן דאם נגח תורא דידן לתורא דידי' דאפילו ברוב ישראל פטור משום דאין הולכין בממון אחר הרוב, ועיין בטור א"ע סימן ד' בב"ח שם.

אות ז

והנה בהגה שם בכתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה לא צריכא כו' כתב בשם מהר"מ ז"ל דכולה מלתא הוה מצי למימר לענין נגיחה וכתב שם השיטה מקובצת ז"ל היינו דאם רוב ישראל ונגח תורי דידן לתורי דידי' דחייב לשלם לו ואף שמואל דסובר דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ דאתי לידו מדעת בעלים כו' יעו"ש, וקשה לי טובא לפענ"ד הא איתא שם בב"ב דף צ"ג ע"א גבי גמל האוחר בין הגמלים כו' אין אומרים שזה הרגו כו' לימא שמואל דאמר כתנא קמא כו' והתם ג"כ לא בא לידו הממון מדעת בעלים ודמי ממש לכאן ואעפ"כ סובר שמואל דאין הולכין אחר הרוב, וכן מוכח מהא דמותיב הגמרא לרב משור שנגח כו' אלמא לשמואל ניחא, וצריך עיון וחיפוש בספרים, אך הב"ח ז"ל שם בטור א"ע סי' ד' רצה לומר ג"כ כן אך מטעם אחר כיון דאזלינן בתר רובא היכא דיש רוב ישראל להחזיקו לישראל כן הוא גם לענין ממון יעו"ש עכשיו עיינתי בשיטה מקובצת וראיתי שצדקו דבריו ז"ל שלא כתב כן רק גבי מוצא אבד ולא על נגיחה ולא קשה מה שהקשתי, וראיתי בהפלאה שתירץ כמו הב"ח ז"ל והאריך להביא ראיות בזה, ועוד יש לתרץ בס"ד הקושיא הנ"ל הכתובה בספר בית יעקב ז"ל דאיירי דנגח שור דידי' לשור דידן לפני ב"ד ביום כמו שאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א טריפה שהרג בפני ב"ד חייב וע"ש בתוספות ד"ה בפני ב"ד דדנין ע"פ ראייתם אם ראו ביום, ובזה לא קשה מכפל דלא שכיח כלל שיגנוב ביום לפני ב"ד, אך כבר דברנו בס"ד בתשוב' אחרת דדעת הריטב"א ז"ל במכות דף י"ב דכאן לא הוה מן הדין רק משום ובערת הרע מקרבך ולא שייך זה רק בהורג את הנפש.

אות ח

והנה הרב הנ"ל פלפל בחכמה אם עכו"ם חייב על גרמא בנזקין ורצה לפשוט מהא דיליף הגמרא בסנהדרין דף ע"ז לענין מצמצם בנזקין מקו"ח ממיתה דפטור על השוגג חייב מצמצם כש"כ לענין נזיקין דחייב אף על השוגג כש"כ דחייב מצמצם, א"כ גם לבני נח דפטור ממיתה על השוגג ג"כ יש לומר האי קו"ח והנה דעת רש"י ז"ל במכות דף ט' ע"א ד"ה לפיכך כו' דבן נח חייב על שוגג כמזיד כו' יעו"ש, והנה לכאורה משמע מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לבב"ק דף נ"א דבן נח פטור על בור ברשות הרבים שהקשה שם על הא דמקשה הגמרא בור של שני שותפים היכי משכחת לה כו' דלמא איירי ששלחו עכו"ם כו' משמע דסובר דעכו"ם לאו בר חיוב בבור ברשות הרבים, אך יש לדחות דיש לומר דסובר הרשב"א ז"ל כדעת המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהלכות מלוה ולוה דבעכו"ם אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כמו שכתב השער המלך ז"ל שם, אך מדברי שער המלך ז"ל שם מוכח דסובר דב"נ פטור על בור בר"ה יעו"ש, אך לפי דברי המל"מ בפ"ב מהלכות רוצח שבור בר"ה לא מחייב עבורה רק מדרבנן יש לומר דכוונת הרשב"א ז"ל על עיקר החיוב של בור בר"ה.

אות ט

מה שהביא הרב הנ"ל ראי' דעכו"ם נתחייב בד"ש מרש"י מסכת עכו"ם דף ט"ו ע"א דמקשה הגמ' שאלה קני' ופירש רש"י ז"ל שקונה להתחייב באונסין וע"כ משום כך דינכם, ובזה תרצתי בס"ד מה שהובא קושיא מחכם אחד בספר פרי יצחק סי' נ"ח ע"א על הא דאיתא במסכת עכו"ם דף נ"ט דנסכי' חמרא דישראל שרי למישקל דמי והא לרש"י ז"ל פטור מן הדין משום דקלב"ם א"כ אמאי שרי למשקל דמי' ע"כ תוכן קושייתו, ובעל המחבר הנ"ל הביא סיוע לדבריו מדברי הקצה"ח ז"ל סי' שפ"ה, ולפי דברינו יתורץ בס"ד דעו"א חייב משום דבדיניהם חייב לשלם המזיק ולא מיפטר משום קים לי' בד"מ להכי שרי הישראל למישקל דמי, ואעפ"כ הקצה"ח ז"ל שפיר מתרץ קושית הב"י ז"ל דלהכי לא מוקי לה הגמרא דהמנסך בכותי משום דמשמע דחייב בדינינו, והנה מה שתירץ שם בספר הנ"ל משום דהוה היזק שאינו נכר דאינו חייב רק מדרבנן ולא שייך לומר קים לי' בד"מ כו' יעו"ש, ולפענ"ד לא נראה כן חדא דהא כתב התוספות ז"ל בגיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה מנסך כו' דמטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן לי' טפי אלא כאלו הוה היזק נכר כו' א"כ ה"נ כיון דאולי הוה היזק נכר הי' פטור העכו"ם א"כ אין לחייבו מדרבנן ועוד דהא הטורי אבן ז"ל במגילה דף כ"ד הוכיח דסומא חייב בלו"ת אף לרבי יהודא דאם ל"ת הכי איך כתב התוס' ז"ל בב"ק דמחויב מדרבנן, הא החיוב מדרבנן הוה משום דכתיב לא תסור כו', א"כ כיון דבן נח אינו מחוייב בלאו דלא תסור א"כ אי אפשר לחייבו מדרבנן וכמו שכתבתי למעלה לענין בור ברשות הרבים גבי עכו"ם לפי דברי המל"מ ז"ל, ועוד דהא הבאתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מלכים דבן נח חייב בדינים שלהם ולפי דיניהם בודאי אין חילוק בין היזק נכר להיזק שאינו נכר.

אות י

והנה הרב המחבר הנ"ל תמך יסודו דאי נימא היזק שאינו נכר לא שמי' היזק לא אמרינן מדאגבי' כיון דאינו מחוייב רק מדרבנן והחליט הדבר דהוה כמו מגבי' ע"מ להזיק, והנה הש"ך ז"ל בח"מ סימן שצ"ו ס"ק א' כתב להסתפק בהכישה. ע"מ להזיק אם חייב, והנה לכאורה נראה בכוונת הש"ך ז"ל דדוקא בהכישה מסתפק הש"ך ז"ל ולא בהוציאה בידים, וכן מצאתי בספר אחד מן האחרונים דפירש כן, אך קשה טובא לפענ"ד דהא איתא בב"מ דף מ"א ע"א גבי רועה שהכישה במקל ורצתה לפניו מיקרי משיכה וכן איתא בקדושין דף כ"ג וכן הכא נמי שהכישה כדי להוציאה הרי הוה נמי משיכה גמורה, וכן ראיתי להגאון ר' משה מינץ ז"ל בספרו הנקרא מהר"מ מינץ שכתב דלפי מה שמסתפק הש"ך ז"ל בח"מ סימן שצ"ו במגבי' ע"מ להזיק פטור הא דחייב במגבי' ע"מ לנסך היינו משום דכיון דרצה לנסך ולעבוד ע"ז מחשב לו הנאה, יעו"ש בסימן ז'. אך אין הספר הנ"ל בידי לעיין בו, כי ראיתי שם בהיותי בביאלוסטאק. והא דהוכיח הש"ך ז"ל מהא דדחפו מטבעא לים דהיכא דהגבי' חייב יש לחלק דהא התם עשה ההיזק בידים דדחפו לים רק דיכול לומר הרי שלך לפניך אבל היכא דהגבי' ונתחייב בהשבה לא יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דעשה ההיזק בידים, וכה"ג כתב המשנה למלך ז"ל בפרק שלישי מהלכות גזילה הלכה ד' ליישב שיטת רש"י ז"ל לענין היזק שאינו נכר דהיכא דעשה הגזלן בידים לא יכול לומר הרי שלך לפניך והובא ג"כ בספר הנ"ל בד"ה אלא לכאורה כו' יעו"ש בסוף הדבור, אך לכאורה קשה לפענ"ד הא איתא בסנהדרין דף ע"ב ע"א מידי דהוה אשואל וכתב שם רש"י דהא דגזלן נתחייב באונסין משעת משיכה משום דכל הנאה שלו ולא גרע משואל, וכן כתב בפשיטות הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל מהלכות גזילה סימן י"ח ד"ה ולכאורה כו' דהא דגזלן חייב באונסין משום דילפינן משואל, ובב"מ דף צ"ו ע"א בעי רב חמא שאלה לרבעה בה מהו כדשיילי אינשי בעינן והא ליכא או דלמא כיון דאית לי' הנאה מיני' והא דגזלן חייב באונסין משום דילפינן משואל והא מוכח מהא דמנסך דמחשב הנאה במה שרוצה לעשות נחת רוח ליוצרו לעבוד ע"ז.

אות יא

והא דבעי רב"ח דלמא כדשיילה אינשא בעינן ולפי דברינו הא מוכח מהא דמנסך, יש לומר משום דהלכה כשמואל דאמר מערב בידים וכו' ועוד דיש לחלק דבגזילה דהוה דבר עבירה כל מה דעביד מחשב הנאה, והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שאלה הלכה ט' מפרש הבעי לענין שאילה בבעלים אבל שלא בבעלים מוכח מדבריו הקדושים דבודאי חייב באונסין, א"כ ה"נ גבי המגבי' יין כדי לעשות לו נ"ר לעבוד עכו"ם בודאי חייב באונסין כמו שאר גזלנים דהא משך להנאתו ולא רק להזיק, אך מה שעומד לנגדי מה שכתב הפני יהושע ז"ל בגיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה איתמר מנסך כו' דמשמע מהסוגיא דהוה גם מנסך לרב רק מטעם קנסא והיינו משום דקיי"ל כרי"ח דהיזק שאינו נכר לא שמיה היזק ולפי דברי הא נעשה גזלן ממש כיון דמשך לעשות הנאה שלו וכמו שהבאתי בשם המהר"מ מינץ ז"ל, ויש לומר דהגמרא מדמה לשאלה לרבעה בה כיון דכאן מיירי בישראל דלאו אורחי' לנסך וכיון דהתם נשאר בספק להכי קרי לי' הגמרא קנס, אבל בעכו"ם דאורחי' בכך יש לומר דהוה גזלן גמור, ובאמת פשטות דברי רש"י ז"ל בדף נ"ב ע"ב סוף העמוד ד"ה דאגבהה על מנת לגוזלו משמע כפשטא דהוה גזלן גמור שרוצה להיות היין שלו, וע"ש בתורת גיטין.

אות יב

והנה מה שתירץ הרב המחבר הנ"ל עוד תירוץ דר"א סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מן התורה ולהכי לא קנה בהגביהה על מנת לנסך ע"כ תוכן דבריו, ולפענ"ד יש לעיין טובא בזה, דהנה בח"מ סימן שנ"ט סעיף ה' נפסק דשואל שלא מדעת חשיב גזלן כדאיתא בב"מ דף מ"ג ע"ב, והמחנה אפרים ז"ל בהלכות גזילה סימן כ' הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אם חייב דווקא במידי דיכול לשבור יעו"ש, והנה במגביה ע"מ לנסך אף אם נימא שהיין אינו נאסר אעפ"כ לא גרע משואל שלא מדעת דחשיב גזלן דהא אפשר שישפוך היין, והביא המחנה אפרים ז"ל מהלכות גזילה סימן י"ח דעת כמה מהראשונים ז"ל דגם בשואל שלא מדעת נתחייב משעת משיכה וא"כ המגביה ע"מ לנסך לא גרע משואל שלא מדעת אף אם נימא דאינו יכול לאסור, ולכאורה הי' נסתר בזה מה שהביא הרב המחבר הנ"ל בשם האחרונים ז"ל דתרצו קושית התוספות בחולין דף מ' ע"א מה שהקשו על רש"י ז"ל דמאי מקשה הגמרא על ר"נ כו' משום כיון דלא יכול לאוסרו לא מתחייב כלל משעת משיכה כו' (וספר תורת יקותיאל אין ת"י לעיין בו) הא אפשר לומר דמתחייב משעת משיכה מטעם דמחשב לשואל שלא מדעת משעה דהגבי' ע"מ לנסך, אע"פ שלא יכול לאסור. ויש ליישב בס"ד ע"פ מה שכתבו התוס' ז"ל בגיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה דאורייתא כו' דמתניתין אתיא כרבי יהודא ז"ל ור"י סובר בב"ב דף פ"ח ע"א דשואל שלא מדעת לא חשיב גזלן רק שואל וא"כ כיון דלא נאסר היין ומחזיר למקומו לא מתחייב כלל משעת משיכה ולהכי אין נאסר היין, אך תירוץ הרב הנ"ל על רב אשי גבי עכו"ם לא אתי שפיר דהא אנן קיי"ל דשואל שלא מדעת חשיב גזלן א"כ אף אם נימא דלא יכול לאסור מן התורה אפה"כ מתחייב משעת הגבהה משום שואל שלא מדעת.

אות יג

ועוד יש ליישב בס"ד קושית הרב ר' שד"ר הנ"ל בס"ד ע"פ דברי התוספות ז"ל בגיטין דף נ"ג ע"א דלרב לא יכול לומר הרי שלך לפניך, ולכאורה צריך להבין טעמו של דבר, ויש לבאר בס"ד ומצאתי אח"כ בתורת גיטין שם שכתב כן דרב לשיטתו אזיל שסובר בסנהדרין דף ע"א עמוד א' דבקים לי' בד"מ קונה קנין גמור ולהכי לא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו שאיתא בב"ק דף ס"ו ע"ב, והנה הקצות החשן ז"ל בסימן שנ"א הביא שיטת הראשונים רש"י ותוספות ובעל המאור זכרם לברכה שסוברים דאף לרבא שסובר דלא קנה זה דווקא כל זמן כשהוא בעין אבל אם שיבר אח"כ אפילו בידים ג"כ פטור, וטעמו של דבר משום דאף רבא מודה דמן התורה קונה קנין גמור רק מדרבנן צריך להחזיר ולא תקנו חכמים להחזיר דווקא כ"ז שלא שיבר אבל אם שיבר אפילו בידים פטור, ואי נימא דהפקיעו חכמים לגמרי מן הגזלן והעמידו ברשות הנגזל לא חייב כששיבר בידים, וע"כ צריכין לומר דחכמים ז"ל לא הפקיעו לגמרי רק תקנו דכל זמן שהוא בעין מחוייב להחזיר, ואיתא בב"ק דף ח' ע"ב דאם אמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתקנו לטובתו מהני, והנה הביא שם הרב הנ"ל דברי הבית יוסף ז"ל דהיכא דפטור העכו"ם לשלם לא שרי למישקל דמי משום דדמי יין נסך שמכרו קא שקיל, אך רש"י ז"ל שסובר דגם בבן נח אמרינן קים לי' בד"מ אזיל לשיטתו שסובר דאף לרבא קונה הגזלן קנין גמור מן התורה ורק מדרבנן צריך להחזיר והיכא דהנגזל אמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן א"כ נשאר היין של העכו"ם משעת הגבהה להכי מותר לישראל לישקל דמי עבור ההיזק דלא דמי יין נסך קא שקיל.

אות יד

ועוד יש לומר דיש לחייבו אשעת נסוך לפי מה שכתב התוספות ז"ל בבכורות דף ב' דבן נח אינו מוזהר על שיתוף עיין ביו"ד סי' קמ"ז בפ"ת ס"ק ב' וכן משמע בביאורי הגר"א ז"ל בא"ח סי' קנ"ו ס"ק ו' א"כ משכחת לה דניסך היין ועבדו בשיתוף ואעפ"כ היין נאסר בודאי דהא לישראל אסור שיתוף ועיין בנו"ב מה"ת חלק יו"ד סימן קמ"ח מה שכתב שם בענין האשרות, אלא דקשה לכאורה לשיטת רש"י ז"ל ודעמי' דהיכא דקים לי' בד"מ אפילו תברא בידים ג"כ פטור, אך מתורץ כפי מה שכתבתי באות הקודם בס"ד, ומה שהקשה שם הרב המחבר הנ"ל על דברי התוספות ז"ל בב"ק דף ק' שכתבו ועוד אי קנס הוא דווקא במזיד הי' להתחייב כו' דהא אתיא כר"מ וסובר דקניס שוגג אטו מזיד, כבר הקדימו בזה הגאון רע"א ז"ל במשניות דכלאים ובהגהות הש"ס דפוס ברלין ובספר כסף נבחר כלל מ"ט.

אות טו

מה שכתב שם הרב המחבר הנ"ל בד"ה והנה במה שהקשו שם כו' ליישב קושית האחרונים ז"ל על דברי התוספות ז"ל בחולין דף מ' ע"א על רש"י ז"ל דהא הקושיא גבי המנסך מהא דשוגג פטור משמע דנאסר היין והא בשוגג לא שייך לומר משעת הגבהה מתחייב ותירץ דע"כ איירי שגזל במזיד ע"מ לגוזלו ואח"כ נסכו בשוגג שסבר שהיין שלו ע"כ תורף דבריו בקיצור, ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דהא כבר הבאתי למעלה דברי התורת גיטין ז"ל שכתב דהא דסבר רב דאין יכול לומר הרי לך לפניך אם נסכו משום דאזיל לשיטתו דסובר דקים לי' בד"מ קונה קנין גמור כו' ואי נימא דאיירי בגזל במזיד ע"מ לגוזלו וא"כ תיכף נתחייב בהשבה ואח"כ כשנסכו בשוגג שסבר שהיין שלו הרי קנה מטעם קים לי' בד"מ דהא אפילו ח"מ שוגגין פטורין מתשלומין וא"כ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ קשה אמאי קתני במתניתין בשוגג פטור אלא ע"כ דאיירי בשוגג שלא כיון כלל לגזול, ועוד דהא המחבר הנ"ל בעצמו הביא דברי המל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה דאם נעשה גזלן או שומר והזיק בידים אף בשוגג ובהיזק שאינו נכר לא יכול לומר הרי שלך לפניך כו, א"כ בודאי אי אפשר לפרש מתניתין דקתני בשוגג פטור דגזל במזיד.

אות טז

והנה קשה לי לפענ"ד על דברי רבינו המל"מ ז"ל דבשומר חייב בהיזק בידים אף בשוגג ובהיזק שאינו ניכר יעו"ש בסוף ד"ה אבל אם גזל כו' מהא דאיתא בחולין דף מ"א ע"א דמוקי לה הגמרא המשנה דהמנסך ביש לו שותפות בה הא איתא בב"ב דף מ"ב ע"ב דשותפין שומרי שכר זע"ז ועיין בח"מ סימן קע"ו סעיף ח' ברמ"א ז"ל ובש"ך ז"ל ועיין בחתם סופר ח"ה סימן צ"ז מה שכתב בזה א"כ כיון דהוו שותפים בהיין א"כ הוה שומר על היין ואף אם נימא דהוה שמירה בבעלים הא אעפ"כ מזיק חייב אף בבעלים דהא גם בפשיעה ויש מחייבים בבעלים מטעם דמחשב למזיק, ומזיק ממש כ"ע מודים דחייב ולדברי המשנה למלך ז"ל אמאי קתני בשוגג פטור הא שומר חייב אף בשוגג ובהיזק שאינו נכר, (וספר תרומות הכרי שהביא שם הרב הנ"ל אינו ת"י לעיין בו) וצ"ע לפענ"ד.

אות יז

והנה אנכי בחידושי אשר חנני ה' הקשיתי בס"ד לפי דברי הפ"י ז"ל בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה ולאביי פטור כו' דבשוגג לא שייך לומר מדאגבה קניא א"כ היכי קאמר הגמרא בגיטין דף נ"ג ע"ב לימא כתנאי כו' דר"מ סובר היזק שאינו נכר שמי' היזק ולהכי חייב אף בשוגג כו' איך מחייב בשוגג הא בשעת הגבהה לא מחייב כיון דהוה בשוגג ובעת הניסוך קים לי' בד"מ דקיי"ל בכתובות דף ל"ד ע"א דבחייבי מיתות שוגגין כ"ע מודים דפטור מממון, והסוגיא משמע אליבא דרב דקאמר הגמרא והא מנסך דאורייתא כו' והיינו אליבא דרב דאמר מנסך ממש, אך יש לתרץ קצת דכאן הוה ר' מאיר ומשמע במסכת עכו"ם דף ז' ע"א בתוספות ד"ה ר"מ אומר כו' ואומר ר"ת דהתם מתכוון הוא לקנות אבל הכא שוגג הי' ולא נתכוין לקנות א"כ משמע דר"מ סובר דגם בשוגג קונה ועוד קשה מהא דקאמר הגמרא והא מנסך דאורייתא הוא ולא קניס והא ר' יהודה סובר שם דבשוגג לא א"כ אמאי מקשה הגמרא על ר"י. ועתה ראיתי שגם הרב המחבר הנ"ל הרגיש בזה, אך לפי ענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה כתב הפני יהושע ז"ל שם בגיטין דלפי מה דמוקי לה הגמ' בישראל מזמר א"כ הא קאסיר היין בנגיעה כו' וע"כ הא דצריך הגמרא לומר לרב משעת הגבהה הוא דקני האמת אומר דאף למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בישראל לא במומר ולהכי צריך הגמרא לומר לרב משעת הגבהה הוא דקני אבל במומר בלאו הכי מתחייב משעת נגיעה, ולשמואל דאמר מערב אבל במנסך פטור אף במומר משום דנגיעה צורך ניסוך הוא, וא"כ שפיר קאמר הגמרא דלר"מ דסובר היזק שאינו נכר שמי' היזק חייב גם בשוגג משום הנגיעה ושפיר מקשה הגמרא גם אליבא דר"י. עתה השגתי ספר ישועות יעקב על יו"ד סוף אות ד' שכתב לענין דבר אחר כשמשנה הגמרא דאית לי' שותפות בגוה נעשו שומרי שכר זה לזה.

אות יח

והנה הקשו האחרונים והפלתי והישועות יעקב ז"ל ביו"ד סימן ז' על דברי התוספות ז"ל בב"ק דף ק' ע"ב ד"ה חייב כו' וב"ב דף ב' ע"ב ד"ה חייב כו' דבמקום דגם המזיק מפסיד לא שייך לומר דלקנוס אותו מהא דמוקי לה הגמרא בחולין דף מ' באית לי' שותפות בגוה אמאי במזיד חייב הא קיי"ל היזק שאינו נכר לא שמי' היזק ועיקר החיוב שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו וא"כ הא הכא אית ליה שותפות כו' יעו"ש והביא הרב המחבר שם בד"ה אלא כו'. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהא דכתבו התוספות ז"ל דהיכא שלהמזיק מגיע היזק לא שייך למיקנס דאין אדם רוצה להפסיד לעצמו זה דווקא במידי דאין מגיע לו הנאה כמו התם גי גדר דעיקר ההפסד תלוי במחשבה כמו שכתבו התוס' ז"ל ביבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם כו' והר"ש ז"ל בכלאים פרק ז' משנה ד' ולזה שפיר כתבו התוס' ז"ל כיון דגם הוא נפסד לא יפסיד במחשבתו שנתייאש לגדרו כדי לאסור, אבל התם במנסך שעושה להנאתו לעשות נחת רוח ליצרו הרע שרוצה לעבוד ע"ז שהרי הרבה עכו"ם גם יין של עצמם מנסכים לעכו"ם וכמו שכתבתי למעלה בשם ספר מהר"ח מינץ ז"ל שייך שפיר למיקנסא, והמטמא והמדמע יהיה איירי בדלית לי' שותפות.

אות יט

מה שהקשה הרב המחבר מהא דכהנים שפיגלו במקדש חייבין אף שמפסידים המתנות ויש לומר וליישב בס"ד ע"פ מה שכתב רש"י בסוף פסחים משום חשדי כהונה דגזרו פיגול על טומאה כדי שלא נשחט שלמים לשם חטאת כדי להרויח הבשר כו' הרי שגזרו טומאה על כל הפיגולים משום זה שלא נעשה זאת כדי להרוויח ועיין היטיב ברש"י ז"ל בב"ק דף ה' ע"א ד"ה מפגל כו' ובפני יהושע שם שמגי' שם ברש"י שלמים לשם חטאת להכי קנסו רבנן בכל הפיגולים משום פיגול שלמים לשם חטאת, והנה בסברת התוס' יש ליישב בס"ד מה דקשה לכאורה בהא דאיתא בגיטין דף נ"ד ע"ב ס"ת שאמר שלא עיבד לשמן דקאמר הגמרא שם כיון דמפסיד כ"א נאמן, והנה משמע מהגמרא ומש"ע יורה דעה סי' רפ"א סעיף ה' דקאמר שם הרמ"א ז"ל דצריך לשלם לו כשכר חומש והט"ז ז"ל פוסק דאסור לקרות בו כלל משמע דהגויל הי' של הבעלים דאי נימא דהי' של הסופר הי' להגמרא לומר דמפסיד גוף הגוילים, ולזאת קשה אמאי אינו משלם הסופר להבעלים עבור הגוילים לשיטת הט"ז ז"ל שסובר דאינו ראוי לכלום ואי משום דהוה היזק שאינו נכר הי' לו לשלם משום שלא יהא כל אחד כו' אבל לפי שיטת התוספות ז"ל א"ש כיון דגם מפסיד לא שייך לגזור שלא יהא כל אחד כו' אך קשה לי הא מבואר בב"מ דף פ' ע"ב כל האומנין שומרי שכר הן וכן נפסק בח"מ סי' ש"ו וכבר הבאתי למעלה באות ט"ז דברי המל"מ דבשומר חייב אף על היזק שאינו נכר וכאן גבי סופר דהוה אומן אמאי פטור מן הדין אף על הגוילין, בשלמא לפי דעת המחנה אפרים ז"ל בהלכות שומרים סימן מ"א דהיכא דעושה המלאכה אצל בעה"ב לא הוה שומר שכר יש לדחוק ולומר דאיירי שכתב בבית הלוקח אך יש לשון הגמרא דאמר לו ס"ת ביד מי כו' משמע שכתב בביתו של הסופר ומכש"כ לדעת הש"ך ז"ל שם בח"מ דבכל ענין הוה ש"ש, אך הש"ך ז"ל לשיטתו לא קשה דהא פוסק כרמ"א ז"ל דכשר לקרות בו כחומשים ובימי הגמרא היו גם חומשים נכתבין על קלף, אבל לשיטת הט"ז ז"ל קשה לפענ"ד וצ"ע לפענ"ד.

אות כ

ובהיותי בענין זה ק"ל לפענ"ד בהא דאיתא בנדרים דף ל"ו ע"א בהא דקאמר הגמרא טל הכהנים שפגלו במקדש כו' ואי נימא שלוחי דידן לימא לי' לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי כו' הא רש"י ז"ל פירש בגיטין דף נ"ג על המשנה כהנים שפגלו במקדש בכהן השוחט או הזורק וכן כתב רש"י ז"ל בב"ק שהבאתי, וכתב התוספות ז"ל בגיטין דף נ"ד ע"ב ד"ה דכי אמר פיגול מהימן כו' ואין לתמוה מנא לי' דמהימן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול בכל ארבע עבודות, א"כ גם שחיטה בכלל, והא כתב רש"י ז"ל בקידושין דף מ"א ע"ב ד"ה מנלן דשלוחו של אדם כמותו לשחיטת קדשים מוכח דדעת רש"י ז"ל דבשחיטה של קדשים בעינן שליחות וע"ש בפני יהושע ז"ל ובמקנה שם וכן כתב הנודע ביהודא ז"ל מה"ק א"ע סימן ע"ו. ועיין בספר בית הלוי ח"ש סימן ט' והארכתי בזה במקום אחר בס"ד, וא"כ מאי הוכיח הגמרא מכאן דשלוחא דשמיא מדהוה פיגול הא עדיין תקשה משחיטה. והא במשנה סתמא קתני משמע אפילו בשחיטה כמו שהבאתי למעלה. וצ"ע לפענ"ד.

אות כא

מה שהביא הרב המחבר בשם הגאון רע"א ז"ל בחידושיו למסכת גיטין שכתב דכיון דמסיק הגמ' בב"מ דף צ"א ע"א דהיכא דקים לי' בד"מ אפה"כ חייב לצאת ידי שמים ולהכי שרי למישקל דמים מהעכו"ם, (וספר הנ"ל אינו ת"י) לפענ"ד יש לעיין בו לפי מה שכתב התוספות ז"ל בסנהדרין דף ע"ב ע"א ד"ה לא קבלינהו כו' וי"ל דכאן לא רצו להחזיר אלא א"כ יתחייבו בדיני אדם. אלמא מוכח דאינו רשאי לקבל אלא א"כ הגזלן רצה להחזיר לצאת ידי שמים אבל בלא זה אסור לקבל וא"כ הכא הא העכו"ם אינו רוצה להחזיר כדי לצאת י"ש א"כ לפ"ז כשמקבל הישראל עבור היין מקבל ולא עבור ההיזק.

ועוד לפי דברי הקצה"ח ז"ל בסימן כ"ח שכתב גבי מחתרת דכיון שיש עליו חיוב מיתה אינו מחוייב לשלם כדי לצאת י"ש א"כ בן נח שא"צ התראה ולא עדים רק בע"א ובדיין אחד. וע"פ עצמו מסתפקו האחרונים ז"ל עיין ברמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים הלכה י"ד.

אות כב

והנה מה שהבאתי באות י"ד בסוף הדיבור קושיות האחרונים ז"ל על מה שכתב התוספות ז"ל בב"ק דף ק' ובב"ב דף ב' דאי משום קנס הוא במזיד דווקא הי' לו להתחייב הא הכא אליבא דר"מ קיימינן ור"מ סבירא לי' דקניס שוגג אטו מזיד כו' ולפענ"ד לתרץ בס"ד דהנה בגיטין דף נ"ד ע"ב קאמר הגמרא דמשום דאתי לאיערומי ופירש שם רש"י ז"ל דא"ל ולומר שוגג היתי כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דף נ"ג ע"א ד"ה ומה טעם אמרו כו' ואע"ג דר"י קניס שוגג אטו מזיד בא"פ שנפלו ונתפצעו וא"ל ק' דהיינו טעמא דר"י משום דאתי לאיערומי כלומר שמבצע במזיד ואומר שוגג הייתי התם לא מפקינן מיני' מידי כו' נמצא אבל ר' מאיר דקנים שוגג אטו מזיד אפילו לאפוקי מיני' ממונא היינו טעמא כדי שלא אתי לאיערומי ולומר שוגג היתי וכן כתב רש"י ז"ל בשבת דף ל"ח ע"א ד"ה אתי לאיערומי, והנה שם בב"ב דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה חייב באחריותו פירש המהר"ם לובלין ז"ל דבמזיד הוא כשפרץ בידים ושוגג הוא כשנפרץ מאליו, א"כ בזה כשנפרץ מאליו ולא עשה בידים גם ר' מאיר מודה דלא קניס שוגג אט מזיד דלא שייך כאן דאתי לאיערומי כיון דלא עשה בידים ועוד לפי מה דמסיק הגמרא בגיטין דף נ"ד ע"ב חזקה אין אדם אוסר כרמו א"כ גם כאן דנאסר שלו ג"כ לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד, וכעין זה מצאתי בתפארת ירושלים על משניות במסכת כלאים אות כ"ג יעו"ש.

אות כג

מה שהקשה הרב המחבר הנ"ל מגיטין דף מ' דמוקי לה עולא דרבו שני שחררו ופליגו בהיזק שאינו ניכר ואמאי לא מחייבין לי' אף לת"ק משום כדי שלא יהא כל אחד כו. ונלפענ"ד לתרץ בס"ד, דהנה הרשב"א ז"ל בגיטין דף נ"ג ע"א כתב דהא דלא קאמר הגמרא כתנאי לעולא דפליגו בדף מ' בהיזק שאינו ניכר כו' משום דקיי"ל כרב דפליגו במזיק שיעבודו כו' א"כ לפי זה תקשה לעולא הא קיי"ל כרשב"ג כמו שאמר ר' יוחנן הכלל בגיטין דף ל"ח ע"ח ורשב"ג סובר דהיזק ש"נ שמי' היזק ורי"ח סובר דלא שמי' היזק וע"כ סובר כחזקי', אך לפי זה קצת קשה על הא דקאמר הגמרא רב מ"ט לא קאמר כעולא הא יש לומר משום דסבירא לי' הלכה כרי"ח דלא שמי' היזק ולא יכול לאוקמא כעולא דלא תקשה לי' הלכתא אהלכתא וצע"ק, ואפילו לפי דעת התוספות ז"ל בגיטין דף מ"א ע"א ד"ה היזק שאינו ניכר כו' דכתבו דלא תקשה הלכתא אהלכתא דגבי עבד חשיב טפי היזק ניכר א"כ מצי סבר כרי"ח ז"ל ג"כ לא קשה דהא כתב השער המלך ז"ל בפ"ז מהלכות חובל ומזיק גבי שור שהמית את אדם גבי שומר דלא שייך לחייבו משום שלא יהא כל אחד ואחד כו' דלא שכיח שימית שור את האדם כו' א"כ ה"נ הרי לא שכיח לעשות אפותקי.

אות כד

ויש לעיין בהא שכתב השיטה מקובצת ז"ל בב"ק דף ל"ח ע"א בד"ה מה נפשך כו' דעכו"ם בכלל רעהו והא דישראל פטור משום עמד כו' והוא בדרך הרמב"ם ז"ל שכתב ליפטור את ישראל לא מטעם דכתיב רעהו רק משום דדיינין לי' כדיניהם, ובב"מ דף קי"א ע"א איתא שם דרעהו ממעט עכו"ם, וכן איתא בהדי' ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שכירות דנתמעט נכסי עכו"ם מדיני שמירה והביא שם הרב המגיד ז"ל הטעם דמבואר במכילתא משום דכתיב רעהו ועיין בטור ח"מ סימן ש"א וצ"ע כעת לפענ"ד, ויש להביא קצת ראי' דבן נח פטור על פשיעה, מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"ז ע"א דמקשה הגמרא דקאי על מזיק ממש דהא הוה גזל גמור אך לא קאמר הגמרא דקאי על היכא שפשע בפקדון שחייב מטעם מזיק והוה רבותא דחייב אף לעכו"ם משמע מזה דבן נח פטור על פשיעה.

אות כה

והנה בדברי דלעיל כתבתי לחכם אחד לתרץ מה שהקשה על מה שנדפס בשמי בסוף ספר עונג יו"ט של חותני הגאון ז"ל לתרץ דברי רש"י ז"ל בסוכה דף ל"א ע"א דכתב רש"י ז"ל דסתם עכו"ם ג"א נינהו מישראל למה דווקא מישראל דהא רב הונא סובר גזל עכו"ם אסור מן התורה ותורף דברי בקיצור דקים לי' בד"מ קונה מן התורה קנין גמור לשיטת רש"י ז"ל ורק מדרבנן דעבדו תקנה יחזיר ודווקא לישראל עבדו תקנה ולא לעכו"ם, ואח"כ כתבתי שם לתרץ קושית התוספות ז"ל בחולין דף מ' דר"ה יסבור כרב דאף מדרבנן אינו צריך להחזיר א"כ קשה מסוכה דלמה צריך יאוש ושינוי רשות הא העכו"ם קונה בקים לי' בד"מ, וכתבתי לתרץ בס"ד ע"פ מה דהבאתי לעיל דברי הגמרא דב"ק ד קי"ג דאם אתה יכול לזכותו כו' ואם לאו אומרים לו כך דינכם ובדיניהם מחוייב לשלם אם גזל ולא קני כלל משום קים לי' בד"מ וכיון דלא קנה העכו"ם להכי צריכים ליאוש שינוי רשות. ובזה יתורץ בס"ד מה שהקשה התו' ז"ל על רש"י ז"ל במסכת עכו"ם דף ע"א ע"ב ד"ה בן נה כו' דא"כ לא יתחייב לשלם גזילו מעולם, ובזה א"ש בס"ד דאלו אתו לדין ישראל הבן נח וישראל אומרים לו בך דינכם וחייב לשלם, אך יש לעיין קצת הא מבואר כרמב"ם שם בפ"י מהלכות מלכים דאם שני עכו"ם באו לפני ישראל לדין האחד רוצה לדין דווקא בדיניהם כופין את השני לדין בדיניהם א"כ לפי זה הי' יכול רש"י ז"ל לפרש שם בסוכה אף אם גוזל מעכו"ם רק דצריך להחזיר משום דמן הסתם רוצה הנגזל שידונו אותם בדיניהם כדי שיחזיר לו מה שגזל ממנו, אך זה אינו מבואר בגמרא ויש לומר דרש"י ז"ל לא יסבור בזה כהרמב"ם ז"ל, וכן משמע מדברי התוספות ז"ל בעירובין דף ס"ב ע"א ד"ה בן נח כו' משמע מתוך פירושו דאפילו בגזל מעכו"ם חבירו לא מחייב בהשבה משמע דאינו מחוייב מטעם דבדיניהם אך קשה לשון אפילו שכתב התוספות ז"ל משמע כש"כ מישראל, וצע"ק לפענ"ד, ובלאו הכי לא קשה כלל מה שהקשה כת"ר על דברי דהא לא כתבתי הוכחה דרב הונא יסבור כרב א"כ יש לומר דרב הונא יסבור דהלכה כרבה.

אות כו

מה שכתב הרב הנ"ל לתרץ דברי רש"י בסוכה ע"פ דברי רש"י ז"ל בסנהדרין דף נ"ז ע"א דגזל עכו"ם לא אסור רק מדרבנן ובדבר שאינו אסור רק מדרבנן לא חיישינן למצוה הבא בעבירה להכי פירש רש"י ז"ל דגזל מישראל. הנה הגר"א ז"ל כתב שם בסנהדרין בצידו שדברי רש"י ז"ל תמוה מאד. וכן כתב בח"מ סימן שמ"ח ס"ק ח' שמשמע מדברי רב הונא שאסור מן התורה, ומה שכתב שרבינו הגאון מו"ה חיים ז"ל מואלאזין הקשה מבכורות, הנה הספר הנ"ל אינו ת"י לעיין בו, ולפי הנראה הוכחה של הגאון הוה כך דהנה רב הונא סובר בב"מ דף מ"ז ע"א דדבר תורה מעות קונות וא"כ תקשה לי' מתניתין דבלן וע"כ צריכין לומר דאיירי בעכו"ם כמו שכתב התוספות ז"ל בב"מ דף מ"ח ד"ה בלן כו' וע"כ דסובר דגבי עכו"ם משיכה קונה ויליף מלעמיתך כדאיתא בבכורות דף נ"ג ע"ב, וקשה דילמא אתי למעט אונאה וגם בעכו"ם קונה דווקא בכסף, וע"כ צריכין לומר דסבר גזל עכו"ם הי' מותר מן התורה בימים הקדמונים, אך לפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה בחידושי למסכת בכורות דף י"ג הקשתי שם דמאי קאמר הגמרא דאי אמרת דגזילו אסור היינו דאיצטריך למעט אונאה הא בב"מ דף ס"א ע"א קאמר הגמרא דאי אפשר למילף אונאה מגזל משום דדרך מקח וממכר הוא, וא"כ למאי איצטריך קרא למעט אונאה הא ליכא למילף אונאה מגזל ואין לומר דהשתא דגלי רחמנא דגבי ישראל אסור גם אונאה תו לא מחלקינן בין אונאה לגזילו הא יש לומר רבותא ונוכיח דאסור גבי ישראל ומותר בעכו"ם וחפשתי ומצאתי בספר חוט המשולש סימן ט"ו שהקשה שם הגאון ר' יו"ט ליפמאן ז"ל מהך צריכותא באופן אחר וע"ש מה שתירץ אבל קושייתי לא יתורץ, וא"כ ע"כ צריכין לומר דאמימר לא יסבור הצריכות א, אבל רב הונא יש לומר דיסבור הצריכותא דב"מ וסובר דגזל עכו"ם אסור ואעפ"כ לא איצטריך קרא למעט אונאה דאי אפשר למילף מגזל וכן מוקי לה לקרא למעט עכו"ם מקנין מעות ועוד תרצתי בס"ד בחידושי למסכת מעילה דף כ' דברי הרמב"ם ז"ל וגם תרצתי שם בס"ד קושיות התוספות ז"ל בד"ה נתן לבלן כו' וא"ת וכי איתותב רי"ח ממתניתין כו' וכתבתי שם לתרץ בס"ד דלא קשה ארי"ח ולא צריך לאוקמא בבלן עכו"ם א"כ נסתר ההוכחה הנ"ל

אות כז

ומה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי שם דהרמב"ם ז"ל יסבור דיאוש מטעם הפקר מהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גזילה דהשליך כיסו לרשות הרבים לא הוה הפקר, אינו ענין לכאן דכאן לא הפקר רק השליך לר"ה אבל היכא דאמר וי לחסרון כיס ואינו יכול ליטול יכול להיות מטעם הפקר, וכן כתב בפירוש הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהלכות זכי' מהפקר סימן ז' דלהרמב"ם ז"ל הוה יאוש מטעם הפקר, ועיין בנודע ביהודא מה"ת סימן ע"ג בחלק א"ע ד"ה ומה שהעליתם כו' מה שכתב אליבא דהרמב"ם ז"ל,

אות כח

והנה בעיינתי בענין זה ראיתי בספר נתיבות ירושלים על ב"ק פרק רביעי הלכה ג' שהקשה לפי מה שכתב המהר"מ בן חביב ז"ל בחידושיו למסכת ר"ה דף כ"ח דאפילו למד"א גזל עכו"ם אסור אינו מחויב בהשבה א"כ קשה לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי תמורה דהיכא דהלאו כולל יותר מהעשה לא הוה לאו הניתק לעשה, והנה ברמב"ם ז"ל הלכות גזילה ואבידה פ"א הלכה ב' כתב בהדיא דחייב להשיב להעכו"ם ועיין בשער המלך בפ"א מהלכות גזילה סוף דין א', וע"ש בספר הנ"ל שתירץ דלא כתב הרמב"ם ז"ל כן רק גבי תמורה דלא יכול לקיים העשה דאינו מועיל כלל כמו גבי תמורה בציבור, אבל במקום שיוכל לקיים רק שאינו מחוייב, וע"ש שהקשה מגזל חצי פרוטה, אך על המהר"ם חבי"ב ז"ל לא קשה כלל דהא יוכל לסבור כשיטת הסוברים דהא דגזל עכו"ם אסור אינו משום הלאו דלא תגזול רק דסובר ויליף מהא דיליף ר"ע בב"ק דף קי"ג ויש בזה שיטות עיין בספר חוט המשולש סימן ט"ז וי"ז ד"ה ז"ל כתב שם בפסחים דף כ"ט ע"א על דברי התוס' ז"ל ד"ה אבל אתה אוכל כו' דהוה מצי התוספות ז"ל לומר משום דלעסי' קניא כמו שאיתא בכתובות דף ל' יש לומר דדווקא היכא דאכיל במזיד שייך לומר מדלעסי' קני אבל כאן דהחשש שמא יאכל בשוגג ואיסורא לא ניחא לי' למיקנא ואיך יעשה שלו ועיין בהלכות מעילה פרק ששי במשנה למלך הלכה ד'.

אות ה

אבל רבא לשיטתו אזיל דסובר בפסחים דף כ"ט כר' שמעון, ועוד דפליג על ר"א בר יעקב וסובר דאפילו ר"י לא יליף שאור דאכילה משאור דראי' להכי הוה אמינא דגם של הקדש צריך מחיצה להכי אמר דאינו צריך משום דמיבדל בדילי' מיני', אבל במימרא שניה דאמר ר"י א"ר חמצו של עכו"ם כו' וכתב שם הר"ן ז"ל די"א דאיירי דקיבל אחריות רק דיחדו לו מקום אבל אם ישכח וירצה לאכול הרי ביטל היחוד לו מקום דהא נטלה לרשותו ואפילו לרב דסובר כר"י דאתה אוכל של אחרים ושל גבוה כיון דקיבל אחריות עובר גם בבל יראה להכי הוה אמינא דגם של הקדש צריך מחיצה להכי מסיים רב בעצמו דאם של הקדש אינו צריך משום דמיבדל בדילי מיני'.

אות ו

והנה יש להביא ראי' בס"ד דגדול נעשה שומר לקטן דהנה המחנה אפרים ז"ל כתב בהלכות שומרים הלכה י' דאם גדול שאל דבר מקטן ונשאל גם הקטן להגדול מחשב שאילה בבעלים ופטור' ויש להביא בזה בס"ד מהא דאיתא בב"מ דף צ"ו ע"ב בעי רב חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוה או שוכר הוה אמר רבא לפום חורפא שבשתא דהא הוה שאילה בבעלים, ומאי מקשה רבא דהא נפ"מ לענין אשתו קטנה דלא מחשב שאילה בבעלים אם שואל הוה או שוכר הוה, אלא ע"כ דמחשב לשאילה בבעלים אף דהיא קטנה, ולפ"ז יש להוכיח בס"ד כדעת הרמב"ם ז"ל דנעשה אפילו שומר לקטן, דאם לא תימה הכי אמאי מקשה רבא על רב"ח דלמא יסבור פשיעה בבעלים חייב ע"ש בב"מ דף צ"ה ע"א וא"כ אם נימא דהוה שואל ולכ"ע נעשה שואל אף לקטן וא"כ אם פשע בחפץ של אשתו קטנה חייב אבל אם נימא דלא הוה רק שוכר דדיני כשומר שכר, לא חייב אפשיעה אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דמתחייב בדיני שמירה לקטן ודעת הראב"ד ז"ל בהשגות בריש פ"ב מהלכות שכירות דאלו דנתמעטו מד"ש נתמעטו אף מפשיעה, אך יש לומר דלמאן דאמר פשיעה בבעלים חייב ומשמע דמחשב כמזיק ולכן סבירא לי' דאף דנתמעטו מד"ש חייבין על פשיעה וא"כ לא קשה על שיטת הראב"ד ז"ל.

סימן ג

ראיתי לעיין בעז"ה בדבר הדו"ד שהי בין שני צדדין להלכה אבל לא למעשה, וזה תורף המעשה ראובן הי' מגיע ממנו מעות לשמעון וגם ראובן הי' מאנשים שותפים ששלחו לו סחורה למכור בקאמיסיאן וגם מהשותפים הי' מגיע מעות מהם לשמעון עבור הט"פ שלהם, והנה שמעון קיבל מראובן שטר על א"י אחד שמכר הסחורה שלו באלף רו"כ וטוען שמעון שהמעות שקיבל וגם השטר חוב שקיבל הי' רק על החוב שלו והמותר החובות נשאר רק על השותפים, והשותפים טוענים שקיבל על החוב שלהם והראי' שנתן חשבון לראובן עבור השותפים בכתב ידו שאין מגיע לו מהשותפים כלום רק מראובן מגיע לו מותר המעות והחזיר גם הקשר של השותפים ושמעון טוען כאשר שאל מראובן איך לעשות החשבונות על מי לחשוב המותר החוב והשיב לו שיוכל לעשות כמי שירצה. ומפני שדימה בנפשו שראובן הלז הוא בטוח גדול ומה לו הנ"מ בעשיית החשבון אם כך ואם כך, אך עכשיו נתגלה שראובן אינו אמיד לשלם החובות המגיע ממנו ורצה לחזור מזה.

אות א

והנה אם יש לאחד שני חובות על אדם אחד יכול המלוה לקבל המעות על איזה חוב שרוצה כדאיתא בח"מ סימן פ"ג וסימן נ"ח, אך בנידון דהחובות הי' משני בני אדם מראובן ומהשותפים וא"כ תליא של מי המעות אם מראובן הוא על החוב שלו ואם של השותפים הוא על החוב שלהם, ובנידון דידן החוב מהשטר שקיבל הי' מהבאלטון של ראובן א"כ בודאי הוא על החוב של ראובן, אך יש לעיין כיון דשמעון כתב בפירוש בכת"י שאין לו על השותפים כלום וגם החזיר הקשר שלהם הוה מחילה ואיתא בח"מ סימן י"ב סעיף ח' וסימן רמ"א סעיף ב' דמחילה אינה צריכה קנין ומכש"כ שהחזיר הקשר לכ"ע אינו צריכה קנין והוה מחילה גמורה.

אות ב

אך יש לעיין לפענ"ד בזה טובא דהא שמעון טוען שהי' מחשב בדעתו שראובן ישלם לו המגיע לו ומאי איכפת לי' אם מחשב כך וא"כ אם נתגלה אח"כ דראובן לא הי' אמוד ולא הי' לו לשלם בעת שעשה שמעון החשבון ומחל להשותפים הוה מחילה בטעות ומחילה בטעות לא הוה מחילה כמו דאיתא בגיטין דף י"ד ע"א גבי הנהו גינאי ובב"מ דף ס"ו ע"ב ובב"ב דף מ"א ע"א וכן איתא בח"מ סימן רמ"א סעיף ב' בהגה דכל מחילה בטעות יכול לחזור בו אף בקנין יעו"ש בביאורי הגר"א ז"ל,, ועיין שם בפ"ת ס"ק ג' שהביא משם תשובת זכרון יוסף ז"ל דהוכיח דאף ששניהם לא ידעו הוה מחילה בטעות יעי"ש, וכן מבואר בהדי' בש"ך ח"מ סימן קכ"ו ס"ג דאף דפטרו בפירוש רק דלא ידע שהוא עני הוה מחילה בטעות ולא הוה מחילה ועיין בשיטה מקובצת בב"ק דף ק"ה ע"א בד"ה חיישינן שמא תתייקר דאלו ידע שיתייקר לא מחיל יעו"ש, ולא דמי להא דאיתא בח"מ סימן שי"ב סעיף ט' בהגה, כמו שהארכתי בזה במקום אחר בס"ד, אך הש"ך ז"ל מסיק שם בסימן קכ"ו דהרמב"ן ז"ל כתב דלא הוה טעות משום דהוה לו לשאול עליו וכן מסיק הש"ך ז"ל בח"מ ועתה מה שפלפלו בזה הגאונים ז"ל, והגם שהספר הנ"ל איני ת"י לעיין בו, אבל נראה דע"כ סובר דלא הוה רק בעשה אבל אי נימא דיליף מלא תגזול הא בהדי' כתיב אח"כ והשיב את הגזילה אשר גזל, א"כ לא קשה כלל קושייתו, ועוד הא כתב התומים ז"ל בסימן צ"ז ס"ק ז' דלא אמר הרמב"ם ז"ל רק היכא דהעשה נתקיים ממילא אבל היכא דנתקיים בידים גם הרמב"ם ז"ל מודה דהוה לאו הניתק לעשה אבל שכולל יותר, וכעין זה תירץ העמק יהושע ז"ל סימן ה' ד"ה ע"כ נראה לפענ"ד כו' ומתרץ בזה הא דגזל חצי פרוטה כו' יעו"ש.

סימן ב בדין שמירה לקטן.

הנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות דגדול נתחייב בדיני שמירה לקטן ונשבעין ע"ז והרמב"ם ז"ל פליג על זה, ועיין בר"ן ז"ל על אלפס בשבועות פרק ששי על המשנה דאין נשבעין לקטן שהביא מחלוקת הראשונים ז"ל בזה ועיין במחנה אפרים ז"ל הלכות שומרין סימן ט'.

אות א

ולפענ"ד נראה להביא ראי' דגדול מתחייב בדיני שמירה לקטן מהא דאיתא בב"מ דף מ"ב ע"ב ההוא אפוטרפוס דיתמי כו' אי איכא פסידא דיתמי ה"נ כו' ומשמע דהי' היתומים קטנים וכן מוכח בהדי' מדברי רש"י ז"ל ד"ה ומשלם בקרא כו' דיתמי לאו בני מחילה נינהו כו' וכן כתב התוספות ז"ל שם דאפוטרפוס חייב בפשיעה כדין ש"ח ליתומים, ודעת הראב"ד ז"ל מובא בח"מ סימן. ש"א סעיף א' דכל הפטורים אף מפשיעה, ועוד דהא השיטה מקובצת ז"ל הוכיח שם מהא דקאמר הגמרא מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא כו' דמיירי מגניבה ואבדה דחייב דווקא שומר שכר מוכח דאף על גניבה ואבדה חייב לקטן וצ"ע.

אות ב

והנה כתב המחנה אפרים ז"ל שם בסימן י' דבשאלה לכ"ע נתחייב לקטן, ולפענ"ד נראה להביא ראי' לזה בס"ד, דאיתא בסנהדרין דף ע"ב ע"א אמתניתין דבא במחתרת אמר רבא כו' מידי דהוה אשואל כו' ופירש שם רש"י ז"ל דהא דגזלן חייב באונסין משום דלא גרע משואל, ועיין במחנה אפרים ז"ל הלכות גזילה סימן י"ח ד"ה ולכאורה כו' דילפינן משואל ומשליחות דחייב באונסין, וא"כ אי נימא דגדול לקטן לא נתחייב אם שואל ממנו חפץ באונסין א"כ לפ"ז אם גזל מקטן ג"כ לא נתחייב הגזלן באונסין רק מחוייב להשיבו אם ישנו בעין א"כ קשה דהא איתא בכתובות דף ל' ע"ב דמקשה הגמרא ולאביי פטור כו', ה"נ בעידנא דאגבי' קניא ודחיק שם בגמרא טובא אמאי לא מוקי לה הגמ' דאכיל תרומה של קטן דלא מתחייב באונסין דהא כתב רש"י ז"ל ד"ה ולאביי כו' וחייב בתשלומין ואפילו תישרף כו' אלמא היכא דלא נתחייב באונסין לא אמרינן מדאגבי' קניא, אע"כ מוכח דנתחייב בשאלה לקטן.

אות ג

ובזה ירווח לנו לתרץ בס"ד קושית הצל"ח ז"ל בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה והא רב אחא בר יעקב כו' ויש להקשות הלא אף בשאור דראי' גופא אם קיבל עליו אחריות אפילו גוף החמץ הוא של אחרים ושל גבוה ואם כן כאן מדאגבי' קני להתחייב באחריותו כו' והנה לדעת האומרים דאף דהא דנתמעטו מדין שמירה אעפ"כ חייב בפשיעה כמו שאיתא בח"מ סימן ש"א סעיף א' ולדעת האומרים המובא בא"ח סימן ת"מ סעיף א' דאף אם קיבל אחריות רק מפשיעה ג"כ עובר על בל יראה לכאורה תשאר קושית הצל"ח ז"ל אך הגר"א ז"ל כתב שם בח"מ ס"ק ד' בליקוט בהקדש כ"ע מודים דפטורים אף מפשיעה, וראיתי זה זמן כביר בספר מהר"ם מינץ ז"ל בסימן ז' תירץ קושית התוספות ז"ל על רש"י ז"ל בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה כו' ואם גזל מעכו"ם הרי הוא חייב באחריותו כו' ותירץ על דרך זה כיון דעכו"ם נתמעט מדיני שמירה א"כ לא נתחייב באחריותו, והפני יהושע ז"ל כתב שם דהמג"ש ז"ל מתרץ ג"כ קושית התוס' ז"ל (ואין הספר הנ"ל ת"י לעיין בו).

אות ד

ובדברינו אלה נוכל ליישב בס"ד מה שעמדו האחרונים ז"ל על הא דאיתא בפסחים דף ו' ע"א אמר ר"י אמר רב המוציא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא ואם של הקדש הוא אינו צריך כו' ובתר הכי אמר ר"י אמר רב חמץ של עכו"ם עושה לו מחיצה ע"ט ומסיים רב בעצמו דאם של הקדש אינו צריך ולמה לא אמר רב בעצמו על מימרא קמייתא דאם של הקדש אינו צריך, והנה שם בדף כ"ט ע"ב קאמר הגמרא דהדר בי' ר"א בר' יעקב מהא דקאמר דלר"י אבל אתה אוכל חמץ של אחרים והקשה שם התוס' ז"ל הא בחולין קאמר הגמרא דלר"י מותר לאכול חמץ של אחרים ותירצו דהתם אזלא לפי הס"ד דהכא, והבעל המאור ז"ל כתב דהסוגיא דחולין סוברים באמת כן דלר"י מותר לאכול חמץ של אחרים.

והנה הצל"ח ז"ל כתב בדף ו' ע"ב דהא דקאמר שם אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל כו' ונבטלה בחמש כו' דהקושיא מקשה הגמרא לרב שפוסק כר' יהודא דיליף שאור דאכילה משאור דראי' וסובר ג"כ דמותר לאכול חמץ של אחרים, להכי במימרא קמא דאמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי לא צריך לסיים ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיני' הא בלאו הכי אף אם יאכל הא מן התורה סובר אבל אתה אוכל חמץ של אחרים ושל גבוה וכמו שכתבתי למעלה דהא מיירי בלא קיבל עליו אחריות דהא קתני המוצא משמע שלא ידע כלל מזה ולא שייך לומר מדאגבי' קניא כמו שכתבתי למעלה דכיון דבהקדש נתמעט משמירה לא שייך לומר מדאגבי' קניא, ומלבד זה הא כתב הפני יהושע ז"ל בכתובות דף ל' ע"ב על דברי התוספות ז"ל בד"ה ולאביי פטור כו' דבשוגג לא שייך לומר מדאגבי' קניא, רק הפני יהושע סימן ס"ו ס"ק קי"ג דלא מיקרי טעות אם כן הוה מחילה אך הש"ך ז"ל כתב שם בסימן קכ"ו דהוה ספיקא דדינא אם כן יכול שמעון דהוה מוחזק לומר קים לי דמיקרי מחילה בטעות, ועוד יש לומר לפענ"ד לפי מה שהביא שם הש"ך ז"ל בסימן קכ"ו ס"ק מ"ג בשם מהר"א ששון ז"ל דהטעם של הרמב"ן ז"ל דהי' לו למישאל עליו והיכא דשאל עליו פעמים רבות ואמרו לו שהוא עשיר ומה לו לעשות, ועיין שם בקצות החושן ס"ק ט' וא"כ בנידון ששמעון הי' מכיר את ראובן יותר מכל אנשי עירו אך לא ידע מצפונות לבבו ומה הי' לו לעשות וא"כ הוה מחילה בטעות.

אות ג

והנה ביתר המעות שנתן ראובן לשמעון יש לדון בזה דלא שייך כאן לומר חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו דהא ידוע שהי' אצלו ממון הרבה מהשותפים כמה וכמה אלפים רו"כ והעיקר יסוד הנהגות העסק שלו הי' במעות השותפים וא"כ אם נתן סתם מעות בודאי הי' בזה מעות מהשותפות כמו שאיתא בח"מ סימן צ"ט סוף סעיף א' בהגה דאם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים נאמן לומר דשל אחרים כו' דלא שייך כאן חזקה וא"כ בודאי יש לפשר בזה.

אות ד

מה שטען שמעון על ראובן שמגיע לו מאה ושמונים רו"כ שקיבל העצים יותר ממקום גבוה כפי המדובר וראובן מכחיש זה ואמר שהי' המדובר סתם לקבל העצים מהיער בודאי חייב שמעון שבועה להכחיש אותו.

אות ה

ועתה נבא לעיין בעזרת ה' יתברך במה שטען שמעון על ראובן דהשט"ח שקיבל ממנו על אלף רו"כ מהא"י ואח"כ לא שילם הלוה רק מחצה חמשים פריצנט.

הנה הדין מבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ד דאם העני אח"כ מזלו גרים ואין להקונה שום טענה, אך לפי הנראה רחוק הדבר לומר שבזמן חמשה חדשים מעת קנית השטר עד זמן הפרעון נתדלדל הלוה, כ"כ בודאי הי' עני מקודם אך אין זאת ברור גמור דאולי יש לו ואינו רוצה לשלם, אך מבואר בח"מ שם דאפילו הי' הלוה עני בעת קנית השטר אין לשטרות דין אונאה ועיין שם בש"ך ס"ק קי"ג שהסכים דאפילו לא ידע הלוקח שהלוה עני אין לו אונאה וכן הסכים שם התומים ז"ל, ובכאן קיבל שמעון מחצה ובמחצה הכל מודים דאין אונאה לשטרות.

אות ו

אך יש לעיין בזה מה שטען שמעון שהוא ביקש מראובן מעות מזומן בפרעון חובו המגיע לו והוא נטל את השטר בע"כ מפני שראה שמצב ראובן ברע הוא והוא ביקש מראובן שיקבל עליו אחריות כנהוג ולא רצה ראובן ומה לו לשמעון לעשות והוה אנוס בדבר, אך יש לעיין דהא לא מסר שמעון מודעה על זה וקיבל בסתמא א"כ יש לומר דנתרצה לזה, אך הנתיבות ז"ל בסימן ר"ה בחידושיו ס"ק י' כ' דאונס בלא מודעה מבטל במתנה וא"כ גם במחילה יש לומר כן, אך כיון דטען ראובן ששמעון הי' לו למכור השטר בלא אחריות בהפסד מועט ולא מכר איהו דאפסיד אנפשי'. ויש להביא קצת ראי' לזה מהא דכתבו התוספות ז"ל בב"ק דף י' ע"ב בד"ה לא נצרכה אלא לפחת נבלה כו' אבל הכא מיד הי' לי' למוכרה, א"כ ה"נ הי' לי' למכור השטר אם יש לומר דכאן אם הי' מוכר בלא אחריות הי' מפסיד קצת יותר פריצנט כנהוג, אבל כיון דהי' יכול למכור ולא מכר אינו יכול לתבוע רק ההיזק מהפריצנט אבל בשעת הקני' הי' דבר ששוה למכור, אך אם נתן ראובן לשמעון אז אחר נתינת השטר קודם זמן הפרעון מהשטר מעות על מותר החוב יותר מכפי מה שמגיע ממנו לפי חשבונו שהשטר הוא תשלום גמור בודאי הוא מעות של השותפים ועתה שנתגלה שמגיע לו עוד מעות מראובן אינו יכול שמעון לחשב המעות שקיבל על חשבון ראובן רק על השותפים לנכות החובות שמגיע מהם, עיין לקמן אות י"א.

אות ז

בדבר הטענה של השותפים שנחסר כמה סאק קלאפקע שעולה ההיזק יותר מאלף רו"כ, ולפי דברי בנו של שמעון שהי' ג"כ שותף בהט"פ נחסר על הבאן, הנה מתחלה צריך בן שמעון לשבע שבועות השומרים שנחסר כך לא בגרמי דילי', וע"ד שטוענים השותפים שהי' לו לתבוע מהבאן כפי חוק הקיר"ה והבאן הי' צריך לשלם עבור זה כיון שלא מסרו המספר כפי מה שקבלו ובנו של שמעון טוען לפי שהי' המשקל שלם לא הי' יכול לתבוע עבור זה, והנה אם נתברר מהבקיאים בחוקי המדינה שהי' יכול לתבוע ולא תבע א"כ הוה פשיעה כמו שאיתא בב"מ דף צ"ג ע"ב דשומר חנם שהי' לו לקדם ברועים ובמקלות ש"ח בחנם ושומר שכר אף בשכר חייב, אך יש לעיין בזה דלפי מה שנכתב בהקשר שלהם שהשותפים מחויבים לשלוח איש עתי מהמשולחים שלהם לקבל מהבאן ולמסור לבנו של שמעון הנ"ל א"כ מעולם לא קיבל השמירה לקבל הסחורה מהבאן, והשותפים טוענים שאח"כ אמר להם שמעון שלא נצרך להם לשלוח איש עתי ושהוא בעצמו יקבל מהבאן א"כ נעשה שומר על זה, זה הוא תורף דברי הצדדין, והנה לכאורה יש לעיין לפי המבואר בח"מ סימן רצ"א סעיף ה שלפי דעה השניה שומר אינו מתחייב עד שימשך א"כ במה מתחייב בשמירה בקבלות הבאן שיהי' בשלמות, בשלמא אם קיבל מעות על זה מבואר שם בנתיבות ס"ק י"ב דבמעות מתחייב לכ"ע אבל בלא מעות במה מתחייב וא"כ יכול לטעון שמעון קים לי כיון דהוא מוחזק, אך מצאתי במחנה אפרים הלכות שומרים סימן ז' דמסיק לדינא דהיכא דסמך עליו חייב לשלם לכ"ע מדינא דגרמי וא"כ אם הי' מודה שמעון על זה שקיבל השמירה אף בדבור בעלמא חייב לשלם אם היה יכול להציל ולא הציל, וא"כ חייב שבועה על זה כמבואר בח"מ סימן פ"ז דכל דבר שאם הי' מודה חייב לשלם והוא כופר חייב שבועה.

אות ח

בדבר מה שטען שמעון שטרח הרבה עבורם בדבר ההלואה שעשאו, לכאורה נראה הדין פשוט שצריכים לשלם לו עבור הטרחה כפי השומא כמו שמבואר בח"מ סימן רס"ד סוף סעיף ד' בהגה בשם הר"ן ז"ל וכן כל אדם העושה עם חברו פעולה או טובה כו', אך יש לעיין במה שטוענים השותפים ששמעון אמר לפני איש אחד שלא עשה זאת בשבילם רק כדי שיתפוס המעות, והנה אם יהי' אפילו כדבריהם לכאורה יש לדמות זה להא דמבואר שם ברמ"א ז"ל דנ"ל דאם לכתחלה ירד להציל ע"ד שניהם חייב לשלם לו כפי מה שנהנה, ועיין בח"מ סימן שס"ג דזה נהנה וזה אינו חסר פטור, וכאן הוה הטעם שירד מתחלה ע"ד שניהם כמו שכתב הרמ"א ז"ל, אך אולי יש לחלק דשם ברמ"א הוה שני מעשיות שהציל שלו וגם של חבירו אבל במעשה אחת שהוכרח לעשות בשביל עצמו וגם נהנה חבירו מזה צ"ע אם יכול לתבוע עבור זה.

אות ט

ועוד יש לעיין כי אמר שמעון שמתחלה לא הי בדעתו לתבוע עבור זה אך עכשיו תובע, והנה דין זה מבואר בח"מ במסגרת השולחן סימן י"ב אות קטן ח' דהוה מחילה ואינו יכול לתבוע יעו"ש, אך הקצות החשן ז"ל שם השיג עליו מטעם דהוה מחילה בלב, אבל לפענ"ד נראה לומר וכן מצאתי שם בנתיבות שפוסק כן דווקא דמחל אח"כ לא מהני מחילה משום דהוה מחילה בלב אבל אם בעת שעשה הפעולה חשב לעשות בחנם רק אח"כ רוצה לתבוע בודאי אינו יכול לתבוע כו' יעו"ש ועיין במגן אברהם או"ח סימן של"ד ס"ק י"ג באמצע הדיבור שכתב דאם החזיר ואח"כ מבקש שכר דבחול כה"ג צריך לשלם לו כמש"כ בח"מ סימן רס"ד כו' עיין שם במחצית השקל, משמע דאף שהחזיר סתם יכול אח"כ לתבוע השכר וע"כ צריך לומר דאמר דלא מחל כלל רק דהחזיר סתם וסבר בדעתו לתבוע השכירות דלא עשה בחנם.

אות י

מה שטען שמעון שהמדובר הי' א' וחצי פריצנט למאה והשותפים טוענים שהי' המדובר רק א' פריצנט מחויב שמעון דהוא מוחזק לשבע ע"ז ועיין בח"מ סימן רכ"ג.

אות יא

מה דנסתפקתי באות ו' בהא דקיבל שמעון השט"ח ולא מסר מודעא אם מחשב אונס לבטל המכירה מצאתי כעת בח"מ סימן רצ"ב בפ"ת ס"ק ה' שהביא בשם תשובת בית אפרים נידון כזה באחד שהיה חייב לחבירו מעות וקנה המלוה מקח מהלוה ואמר המלוה שלא הי' בדעתו כלל לקנות רק לתפוס בע"כ חובו ופוסק שם שהמקח קיים כיון דלא מסר מודעא יעו"ש א"כ הכא נמי כיון דלא מסר מודעא הוה המקח קיים מהשטר ואין לשטרות דין אונאה.

אות יב

מה שטען שמעון על השותפים רבית עבור המעות עיין בח"מ סי' רצ"ב בהגה דאין צריך ליתן כלום מן הריוח יעו"ש ועיין ביו"ד סימן קע"ז סעיף י"ט ושם סעיף ה' בהגה, ועיין שם בחוות דעת בביאורים ס"ק כ' מה שכתב בזה, ועיין בחתם סופר ח"מ סי' קע"ח מבואר ג"כ בהדיא דאין יכול לתבוע ממנו הרבית אם לא שהתרה לו ליתן המעות ולא נתן אז אח"כ יכול לתבוע ממנו הריוח.

סימן ד בדין שעבוד השטר.

עובדא בא לידי בשנת תרכ"ח בהיותי בק"ק יאנאווא יצ"ו באחד שמתה אשתו ר"ל והניחה שלשה ילדים קטנים והאב שלהם הי' אז בביאליסטאק, והאחים של אם הילדים שמעו שאב הילדים רוצה לילך למרחקים והיו הילדים היתומים מוטלים עליהם לפרנסם, ע"כ נסעו לביאליסטאק וירדו עמו לד"ת וטען האם של הילדים שנשאר ת"י מעות וחפצים מאשתו, ופסקו הב"ד דשם שבועה להאחים שלא נשאר ת"י כלום, ועוד דו"ד הי' ביניהם, והאב של הילדים לא רצה לציית להב"ד דשם ושלחו אותם לדייני הממשלה יר"ה, וגמרו ביניהם ונכתב צעטיל ע"ז וחתמו עצמם שמחויבים האחים ליתן לצורך הילדים שמונה עשר רו"כ לשנה ונתנו הכת"י להאב של הילדים, ועתה תובעים האחים הכת"י שלהם מן האב בחזרה מפני שנתנו באונס שלא רצה לקיים את הפסק ויהי' מוטל עליהם לפרנסם והאב הודה שלא רצה לקיים את הפסק, וזה תורף המעשה.

אות א

וזה החלי בס"ד, הנה יש לעיין לפענ"ד דאף דמבואר בח"מ סימן ר"ה סעיף ג' דפשרה דינה כמכר א"כ כאן דלא מסר מודעא וא"כ אין טענת אונס מהני לבטל הכת"י של האחים, ואף דהביא הבאר היטב ז"ל שם בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל דהא דפשרה דינה כמכר דווקא לענין שצריכין לידע האונס, אבל היכא דידעינן האונס לא צריכין מודעא כו' הא כתב הקצות החשן ז"ל שם בס"ק ב' דהיכא דיש הכחשה ביניהם ועסק שבועה יש לו תורת פשרה דדינה כמכר, וא"כ הא איתא בכתובות דף ק"ב ע"א גבי המתחייב בלזון את בת אשתו ואף אם היא קטנה כמבואר ברא"ש ז"ל בשם התוספתא וא"כ מחויבים ליתן עבור הילדים המעות שחייבו עצמם, ועיין בב"ב דף קנ"ו ע"ב זכין לקטן כו', אך לפענ"ד נראה דלא דמי להא דאיתא שם דפשרה דינה כמכר דהא הטעם מבואר שם בסמ"ע משום דזה תובע בכך וכך וזה אומר שאינו חייב לו כלום נמצא הפשרה דמי למכר כו' יעו"ש אבל כאן הא האב מודה שלא היה רוצה לקיים את הפסק שיצא מהב"ד והאחים היו רוצים לקיים את הפסק א"כ דמי למתנה ובמתנה מהני אונס לבטל אף בלא מסירת מודעא.

אות ב

והנה תשובה זו כתבתי אז להרב הגאון מו"ה נחום יפה ז"ל מו"ץ בהוראדנא והשיב לי ע"ז כיון דהיו חייבים שבועה א"כ הוה פשרה אפילו אחר פסק דין כמו שהבאתי לעיל בשם הקצה"ח ז"ל, אך לפענ"ד יש לחלק דדווקא בעת הפסק, אבל כאן אחר הפסק שהאחים רצו לקיים את הד"ת והאב לא רצה לקיים את הד"ת נראה כאונס, ולכאורה יש לומר דדמי להא דאיתא בח"מ סימן פ"א סעיף א' בהגה מי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואנכי אשלם לך פטור דיכול לומר משטה אני בך כיון דהאב מחויב ללמוד עם בנו כו' א"כ הכא נמי הא מבואר בכתובות דף מ"ט ע"ב דהאב מחויב לזון את בניו הקטנים עד שש וגם אח"כ משום תקנות חכמים ואם הוא אמיד כופין אותו כמבואר באבן העזר סי' ע"א סעיף א' וכאן האב הוא איש אמיד ואף דמבואר שם בח"מ סי' פ"א דאם חתנו הוא איש עני מחויב חותנו ליתן לו משום נדר לצדקה א"כ גם כאן הילדים הם עניים ומחויבים האחים משום נדר, הא מבואר שם בש"ך ס"ק ה' אם הוא עני פטור מללמוד עם בנו, אבל כאן הא החיוב מוטל על האב כיון דהוא איש אמיד והוה כנדרי אונס.

אות ג

אך יש לעיין לפענ"ד לפי מה שמסיק שם הקצה"ח ז"ל והנתיבות ז"ל דבקנין מתחייב ולא דמי להא דאיתא בא"ע סימן קס"ט סעיף ק"נ דגבי חליצה אף קנין לא מהני דשם מחשב יותר לאונס כו' יעו"ש היטב, א"כ הכא נמי יש לומר דבשטר שנתנו האחים נתחייבו כמו קנין, או אולי דמי נידון דידן להא דחליצה דהוה אנוסה ואף בקנין לא מהני כיון דהאב לא הי' רוצה לזון את בניו התלוים עליו, והנה התומים ז"ל מסיק שם בסימן פ"א דהוה פלוגתא אם מהני שטר או קנין ולפענ"ד נראה להביא ראיה לזה דמהני קנין בענין זה מהא דאיתא בכתובות דף פ"א ע"ב גבי ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיני' א"ל מה דעתך משום נכסי אנא בנכסי' פלגינא לך אמר ר"י כו' לא הוה זביני' זביני, ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל דנפלה לי' יבמה דמצוה בגדול ליבם כו' אע"ג דזבין כו' ומה שעשה זה שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר, נראה בעליל דאי לאו דאמרו רבנן דלא ליזבן הוה זבינא ואמאי הא כאן הוי מצוה בגדול לייבם ואחיו הקטן היה רוצה למנוע ממנו המצוה א"כ יכול לומר משטה אני בך, ואיתא בח"מ סימן פ"א שהבאתי לעיל דאע"ג דלא טעין טענינן לי' א"כ מוכח דאף בכה"ג מהני קנין, ואין לומר דאיירי דהודה דלא הי' להשטאה להכי מהני קנין, דהא בדף פ"ב ע"א קאמר פומבדיתא רמאה אלמא נראה דלא הי' רוצה ליתן לו הנכסים.

סימן ה בענין אומן קונה בשבח כלי

אות א

איתא בב"ק דף צ"ט ע"א דר"א סובר אומן קונה בשבח כלי והמחבר ז"ל פוסק בח"מ סימן ש"ו דאין אומן קונה בשבח כלי ובא"ע סימן כ"ח סעיף ט"ו הביא המחבר ז"ל שני דעות בזה ולא הכריע כמאן יעו"ש, והביא הש"ך ז"ל בח"מ ס ש"י סוף ס"ק ג' בשם השלטי גבורים ז"ל דאם הקדים לו השכר אז לכ"ע אומן לא קונה בשבח כלי יעי"ש ויש שם ט"ס בדבריו למי שעיין בגוף דברי הש"מ ז"ל, והביא דבריו המקנה ז"ל בקדושין דף מ"ח יעו"ש היטב והקשה המקנה ז"ל הא לא מקנה דבר שלא בא לעולם והוכיח מזה היכא דאמר האומן שאינו רוצה לקנות לכ"ע לא קנה יעי"ש היטב, אך מדברי הקה"ח ז"ל בס' ש"ו ס"ק ב' משמע שפירש דברי הש"ך ז"ל דלא איירי דהקדים לו השכר אלא כשפרעו אח"כ וכן נראה שם מדברי הנתיבות ז"ל שם יעי"ש היטב, ומה שהקשה המקנה ז"ל הא הוה דבר שלא בא לעולם כה"ג העיר הקה"ח ז"ל שם והוכיח דהא דאומן קונה בשבח כלי לא הוה קנין גמור יעו"ש, והנה בהא דכתב המקנה ז"ל דאם אמר האומן אינו רוצה לקנות לא קנה האומן השבח יש לתרץ קושית הפ"י ז"ל שהובא שם בקה"ח דאיך יכול הקטן לכתוב הגט הא קנה השבח יעו"ש, ולפענ"ד נראה להביא ראי' לזה היכא דאמר האומן לא בעינא לקנות לא קנה מהא דאיתא במסכת עכו"ם דף י"ט ע"ב אר"א ארי"ח אם בנה שכרו מותר כו' הניחא למאן דאמר עכו"ם של ישראל אסורה מיד ושל נכרי עד שנתעבד שפיר כו' א"כ למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי הוה לי' להגמ' לומר הניחא אי אמרינן אין אומן קונה בשבח כלי דלמאן דאמר אומן קונה בשבח כלי א"כ הוה לו ע"ז של ישראל ואסור מיד, אלא ע"כ היכא דאמר לא בעינא לקנות השבח לא קנה וכאן איסורא לא ניחא לי' למיקנא כמו דאיתא בב"מ דף צ"ח ע"ב.

והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק דף צ"ח ע"ב כתב דהא דאומן קונה בשבח כלי אינו אלא היכא שקלקל הכלי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי ולחייב עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביח ולקנות בו שכרו אבל לכ"ע בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו כו' ועיין שם בנתיבות ובדברי משפט, א"כ לפי דברי הרשב"א ז"ל היכא דקיבל שכרו ולא קלקל כ"ע לא קנה האומן השבח, או היכא שאמר האומן בפירוש שאין מחזיק בשביל השכר לא קנא שבחו.

אות ב

אך יש לעיין לפענ"ד בהא שכתב הקה"ח ז"ל בסימן ש"ו אות ב"ו ובאבני מילואים סימן פ"א דהא שאשה יכולה לאסור מעשה ידי' על הבעל אף שעיקר הדבר הוא בשל הבעל רק היא משביח של הבעל וא"כ איך יכולה לאוסרה על הבעל כמו שכתב הרא"ש ז"ל וכתב דהתוספות אזלו בשיטת האומרים דאומן קונה בשבח כלי כו' יעי"ש, ולפי זה תקשה דהא מבואר בכתובות דף נ"ח דתקנו מעשה ידי' תחת מזונות והעיקר הוא מזונות שלה ומ"י אינו אלא משום איבה וא"כ היא ניזונית משל הבעל תמיד ואינה עושה בשביל לקבל שכר וא"כ אף למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי כאן לא קנה כיון דאינה ממתנת לקבל שכר עבור זה, וגם הקה"ח ז"ל כתב שם באות ד' היכא דעביד בחנם ג"כ לא קנה שבחא לכ"ע וא"כ גם באשה אינה מצפה לתשלום גמול ע"ז ועוד הא הקה"ח ז"ל בעצמו כתב שם באותו סימן דלא הוה רק כעין מלוה על המשכון וכאן האשה אינה מצפה כלל לשכר.

אות ג

והנה הנתיבות ז"ל תירץ שם דהוה האיסור בעת שנותנים לו המעשה ידי' כמו מודר הנאה שאסור ליתן יעו"ש היטב ולפענ"ד יש לעיין בזה דהא איתא בנדרים דף ל"ד ע"ב כתב הר"ן ז"ל בסוף ד"ה בעא מיני' כו' דהא דאסור במתנה אינו אלא דווקא היכא דמודר הנאה ממנו אבל היכא דמודר הנאה רק מנכסיו אין האיסור משום הנתינה וכן כתב שם הרשב"א ז"ל בחידושיו יעי"ש ואפשר לומר דהאיסור הוא משום דמתקן תבשילו וזה מחשב להנאה אך יש להבין דהא באמת מסיק הגמ' שם בנדרים דאדם אוסר דבר אפילו לכשיצא מרשותו רק הכא גבי האשה העיקר הקושיא דעדיין לא בא לעולם רק אימתי חל האיסור כשבא לעולם ואז כבר אינו שלה רק של הבעל ואינה יכולה לאוסרה ותיכף שבא לעולם הוה של הבעל ואינה נאסר, וצ"ע לפענ"ד.

אות ד

אך יש לעיין לפענ"ד בהא דאיתא בבבא קמא דף ק"ב ע"ב גמרא מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה יעו"ש בתוד"ה מי הודיעו כו' א"כ למאן דפוסק אין אומן קונה בשבח כלי אף דהצבע של בעל הצבע כמו דאיתא לעיל בדף צ"ט ע"א א"כ לא קנה כלל להאומן הצביעה ואף אם נימא דרבי אבוה סובר דאין אומן קונה בשבח כלי אכתי תקשה לפי דברי הרשב"א ז"ל בב"ק דף צ"ט דכתב דאף למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי אינו קונה השבח רק בשקלקל דאדעתא דהכי לא חייב עצמו או לקנות בו שכרו אבל הצביעה ממילא של האשה א"כ מאי קאמר הגמרא מי הודיעו לבעל הצבע שיקנה הצבע לאשה הא ממנ"פ הוה של האשה הצביעה רק כדי לקנות שכרו ואז אף אם הודיעו שיקנה הצבע להאשה ג"כ כוונתו שיקנה כדי שכרו ועיין היטיב באבן עזר סימן ק"כ סעיף ב' בהגהה ובג"פ שם ובתורת גיטין ובבית מאיר ועיין בגט מקושר בסג"ר אות ז' שכתב ג"כ דאפשר דאם הקדים לו השכר להאומן תו לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי יעו"ש היטב.

אות ה

והנה הפני יהושע ז"ל הקשה בגיטין דף כ' דלמאן דאמר אומן קונה בשבח כלי איך יכול קטן לכתוב הגט הא לא מצי להקנות להבעל ואין לומר דאיירי כשכותב בחנם והוכיח דאף בחנם קונה האומן דאם לא כן מאי מקשה הגמרא מהא דהזקן שהי' כותב השטרות דלמא הי' כותב בקלף שלהם והי' כותב בחנם אלא ע"כ דגם בחנם אמרינן אומן קונה בשבח כלי יעו"ש היטב, ולפענ"ד נראה לתרץ בפשיטות בס"ד דהנה הדורש לציון ז"ל בדרוש ח' עמד מה הוא הספק שהי' להם דשאלו לחכמים ע"ז יעו"ש היטב וע"כ צריך לומר דהי' כותב בקלף שלו, אבל בקלף של הבעל הבית וכותב בחנם יש לומר כדברי הקה"ח דלכ"ע לא קנה.

סימן ו מה שהשבתי להרב ר' צבי הירש בועז מראקעוו יצ"ו.

אות א

ע"ד שכתב כת"ר מה שהקשה על רבינו התומים ז"ל בקיצור ת"כ בדבר קושית הכה"ג ז"ל דלמה בספק איסורין אסור ובספק גזל מותר ומ"ש הלאו דלא תגזול משאר ל"ת, ותירץ התומים ז"ל דכך נאמרה הלכה דספק גזל מותר, והקשה כת"ר ומצא כן בספר שם ארי' שהקשה כן מהגמרא דבב"ק דף מ"ו דמשמע דלא צריכא קרא רק לנזקקין לתובע תחלה אבל המוציא מחבירו עליו הראי' ידעינן זאת מצד הסברא ע"כ דבריו והביא מה שמתרץ ע"פ דברי הפ"י ז"ל שהקשה דילמא איצטריך קרא לבו"ש או דלא אזלינן בממון בתר הרוב.

והנה כבוד אדוני אבי מו"ה הגאון זצ"ל בספר התבונה דף י"ב מתרץ זאת בחריפות גדול יעו"ש ולכענ"ד נראה לתרץ קושית כת"ר בס"ד דליכא לאוקמי קרא לזה דמשמע דהקרא דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראי' אליהם ובלא ראי' לא יטול ליכא לאוקמי קרא על זה היינו היכא דהוה להמוחזק ספק דלא תימא דמחויב לקיים מצד ספק איסורא הא התובע בלאו הכי אינו יכול להוציא ממנו ע"פ ב"ד דאין הנכסים משועבדים מספק רק דהקשו דעל המוחזק בעצמו לצאת ידי שמים מצד ספק איסור וכמו דאמרינן בב"ק דף קי"ח בבריא ושמא דמצד לצאת ידי שמים מחויב להחזיר ואעפ"כ אין על הב"ד לכופו למאן דלית לי' ברי עדיף וכמו כן בב"מ דף צ"א גבי קים לי' בד"מ דמחויב לצאת ידי שמים ואין הב"ד כופין על זה, אך לרב פפא דסובר בכתובות דף פ"ו דפריעות בעל חוב מצוה וכופין על זה אולי גם בספק כופין לקיום המצוה כמו שכתב התוס' ז"ל שם בד"ה פריעת בעל חוב דגם על מצוה דרבנן כופין אבל אנן קיי"ל כר"ה בדר"י דאיכא שיעבודא על הנכסים ולהכי גובין אף מיתומים קטנים אבל משום מצוה לחוד אין יורדין לנכסיו והיכא דאיכא ספק איך יכולין להוציא הב"ד מספק רק עליו לקיים המצוה מספק אבל אין על הב"ד לכופו ולירד לנכסיו ולא צריך קרא על זה, וכן משמע מלשון התומים ז"ל דעיקר קושית הכה"ג ז"ל דיהי' מחויב לצאת ידי שמים והא דהקשה מברי ושמא אף דלכ"ע מחויב לצאת ידי שמים דיהיה יותר אלים הוצאת ידי שמים כן משמע מדבריו שם אבל לא יהי' הב"ד יכולין לכופו לשלם לחבירו אף דחבירו טוען ברי א"כ אתי שפיר דהגמרא קאמר שם בב"ק מצד הסברא דאין הב"ד יכולים ליטול מזה וליתן לזה בלא ראי' והלכה נאמרה דלא יהי' מחויב לצאת ידי שמים, ומצאתי בקונטרס הספיקות של אחי הגאון רבינו הקה"ח ז"ל בסימן ו' שכתב ג"כ דהב"ד אינם יכולים לכופו להוציא מזה וליתן לזה מספק רק דהקשה שם בהא דאין הולכים בתר רובא ועל זה קשה מהגמרא לכ"ע כמו שהבאתי למעלה שהקשה כן הפ"י ז"ל אף בלא דברי התומים ז"ל אך לפי דברי אדוני אבי הגאון ז"ל אתי שפיר, ואנכי מסתפק קצת דאם האחד טוען נגד הרוב בודאי שמכר לשחיטה והלוקח תובעו בודאי להיפך אם נותנים שבועה להמוכר שטוען נגד הרוב ומשמע דמוסרין אותו לשבועה להמוכר שטוען נגד הרוב דהרוב בממון לא מכריע כודאי וצ"ע מ"ש משאר איסורין דאזלינן בתר רוב וצע"ק לפענ"ד.

סימן ז בדין אם מותר להציל עצמו בממון חבירו.

אות א

הנה בספר שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק שלישי סימן ד' הביא סיוע לשיטת רש"י ז"ל בב"ק דף ס' ע"ב דאסור להצילו עצמו בממון חבירו דלא כשיטת התוס' ז"ל שפירשו רק לענין תשלומין יעו"ש מה שהביא בשם הפרשת דרכים ז"ל בדרוש תשעה עשר, והביא מדברי השיטה מקובצת ז"ל בב"ק דף פ' ע"א גבי החסיד שקשר העז בכרעי המטה שמשמע כדברי רש"י ז"ל יעו"ש, ולפענ"ד קשה טובא מהא דהוכיח הש"מ ז"ל בב"ק דף קי"ד ע"ב בד"ה ורבינו גרשום מ"ה ז"ל כו' דמותר להציל עצמו בממון חבירו וגמרא מפורשת בב"ק דף פ"א דמפסג ועולה מפסג ויורד אלמא מוכח דמותר להציל עצמו בממון חבירו ושם מקשה הגמרא דאורייתא היא אלמא דמן הדין הוא כן, ולא הבנתי מה שכתב שם השיטה ז"ל דהתקנה איצטריך לפוטרו מתשלומין א"כ מאי מקשה הגמרא דאורייתא היא והא איצטריך התקנה לפוטרו מתשלומין אך באמת הדין כן דאחר פטור מצד התקנה כמו שאיתא בב"ק דף קי"ז ע"ב דאמר רבה כו' ועיין שם ברש"י ז"ל, ובאמת קשה לי טובא לפי הבנת הפ"ד ז"ל דשיטת רש"י דהי' סכנות נפשות ממש קשה כיון דהם שלחו לו שהוא מלך מותר לעשות כן א"כ איך החמיר דוד המלך שלא שרפוהו כיון דהוה סכנות נפשות דישראל אלא ע"כ דלא הי' סכנה גמורה.

אות ב

והנה כתב שם השו"מ ז"ל הטעם דבעריות יהרג ואל יעבור משום דיוליד ממזר דהוא פגום לעולם יעו"ש ולכאורה תמוהין דבריו דהא פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן קנ"ז סעיף א' בהגהה דאף על חייבי לאוין מחויב למסור עצמו אף דאנן פסקינן דאין ממזר מחייבי לאוין, אך לפי מה שהביא שם הגאון רע"א ז"ל ובנו הגאון רש"א ז"ל דדווקא בחייבי לאוין דעריות דחייבי כריתות אבל לא חייבי לאוין דעריות משום דווקא בחייבי כריתות אף על חיבוק ונשוק מחויב למסור עצמו משום דאפשר לבא לידי גוף עבירה ואז יולד ממזר.

וכן הביא שם בהגהות ברכי יוסף ז"ל בשם הר"ן ז"ל דאלמנה לכה"ג אינו מחויב למסור עצמו, ולפענ"ד יש להביא ראיה לזה מהא דמקשה הגמרא ביבמות דף כ' ע"א קפסק ותני ל"ש מהנ"ש ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי את ל"ת, והא דעשה דוחה לל"ת ילפינן מכלאים בציצית דלמא דווקא התם גבי כלאים דיעבור ואל יהרג אבל באלמנה לכה"ג דיהרג ואל יעבור לא דחי וכה"ג הקשה הכסא דהרסנא ביבמות דף י' הובא שם בשומ"ש סימן ה', ואין לומר מטעם דיש לומר מה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא כמו שאיתא ביבמות דף ז', הא הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דף ו' הוכיח דמסקנת הגמרא לא סבירא להו כן מדקאמר רבא ערוה לא צריכא קרא.

אות ג

והנה אי אמרינן כפשיטות דברי הרמ"א ז"ל דגם בחייבי לאוין דעריות יהרג ואל יעבור, ואפה"כ מסיק רבא שם ביבמות דף כ' דמן התורה עשה דוחה לל"ת ורק מדרבנן אסור יש לתרץ בס"ד קושית הבעל כדה"ר שהקשה איך רצה הגמרא ליליף דעשה דוחה לל"ת דכרת משבת מה לשבת שכן יעבור ואל יהרג אבל בעריות דיהרג ואל יעבור לא נדחה מפני העשה יעו"ש בסימן ש"א ולפי זה אפשר לומר דחייבי לאוין דעריות תוכיח שג"כ יהרג ואל יעבור ואעפ"כ נדחה מפני העשה כן הוא בחייבי כריתות.

אות ד

ועוד נלפענ"ד להוכיח דמותר להציל עצמו בממון חבירו ע"מ לשלם מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ג ע"א אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' אבל מיטרח ומיגר אגורי ומא לא קמ"ל אלמא חזינן דמחייב להצילו את חבירו אף בממון שלו וא"כ מסתברא דהוא הדין דהוא יכול להציל עצמו בממון חבירו כיון דחבירו מחויב להצילו אף להוציא הוצאות על זה.

תוכן העניינים

חיי אריה (סלנטר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה