חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חיי אריה · אבן העזר
סימן א בדבר השאלה הכתובה בספר עונג יו"ט מחותני הגאון ז"ל בענין גט מוטעה.
מעשה באשת אחת שהי' לה ילדים וממון ופרנסה להתפרנס עצמה ובעלה הי' לומד במקום אחר והיא לא הי' לבה שלם עמו ובאה אליו ונתנה עליו בקולה שאין לה ממה להתפרנס כו' וגירשה ואח"כ נתוודע הדבר ששקר הדבר ובעלה אמר שאלו ידע האמת לא הי' מגרשה ע"כ תוכן המעשה. ובעת נדפס הספר עונג יו"ט עיין שם בסימן קנ"ד מה שכתב בזה והאריך שם בפלפול גדול ואנכי כתבתי בזה ג"כ מעט בעז"ה.
אות א
הנה בקדושין דף ס"א פליגי ר"מ ורבנן אם בעינן תנאי כפול, וכתב הרא"ש ז"ל בגיטין פרק מי שאחזו סימן ט' שלשה אופנים בזה דיש דברים שצריכה רק גילוי דעת ולא בעינן תנאי כפול כמו האי מאן דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל. ויש דברים שאפילו גילוי דעת אינה צריכה כמו שטר מברחת. ויש דברים שצריכה דווקא לתנאי כפול כו' יעו"ש, ועיין בר"ן ז"ל בפרק הנ"ל גבי אתקן שמואל בגיטין דשכ"מ, ועיין בביאורי הגר"א ז"ל בא"ע סימן י' ס"ק ח' שהביא לחלק בין איסור לממון יעו"ש שבדיני ממונות נצרך לדיני תנאי ובאיסור לא צריכה לדיני תנאי רק סגי בגילוי דעתו, ולכאורה קשה לי לפענ"ד בהא דאיתא ביבמות דף ק"ו ע"א ובכתובות דף ע"ד ת"ר חליצה מוטעת כשירה אמר ר"ל כגון שאמר חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמר לו רי"ח דפסול משום שלא נתכוון להתירה אבל מטעם תנאי לא מיפסל משום דאי אפשר ע"י שליח כו' וכן כתב הגר"א ז"ל בא"ע סימן קס"ט ס"ק קל"ח יעי"ש. והנה לפי מה שהבאתי למעלה בשם הראשונים ז"ל דהיכא דעיקר המעשה נעשה רק על אופן זה כמו גבי בת חמוה דר"פ דהיבם רצה לכונסה ולא לפוטרה בחליצה ורצה אביי להכשיר רק ר"פ אמר ליה משם דרי"ח והוי בכאן דעיקר המעשה נעשה באופן זה לא בענין תנאי כפול משום דלא נצרך למילף מתנאי ב"ג ובני ראובן רק מצד הסברא ולהכי לא בעינן תנאי כפול רק סגי בגילוי דעת וא"כ כיון דלא נצרך למילף מתנאי ב"ג וב"ר א"כ אפילו היכא דאי אפשר לקיים ע"י שליח נמי ליפסול
אות ב
והנה עיינתי בספרי רבותינו האחרונים ז"ל ומצאתי בספר נודע בשערים א"ע סימן נ"ד בד"ה ועכ"פ אף אם נימא כו' דהעיר קצת מזה על הא דחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז כו' והוכיח מזה כיון דלא היה חסרון בגוף המעשה רק משום ממון לא מהני גילוי דעת כו' וקשה לי מאי יענה בהא דחלוץ לה ובכך אתה כינסה דמכשיר ר"ל כמו שכתבתי למעלה וע"כ צריכין לומר דהא כתב הרא"ש ז"ל שם ביבמות דף ק"ו סימן ט' דמצד הסברא לא הי' מהני שום תנאי רק משום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר להכי בעינן דומיא דהתם, ועיין בכתובות דף ע"ד ע"א תוד"ה תנאי כו', והא דמהני גילוי דעת היינו משום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר דמהני תנאי כפול תו אמרינן מצד הסברא דהיכא דעיקר המעשה נעשה באופן זה הוי כתנאי כפול אבל עכ"פ צריכין שאפשר לקיימו ע"י שליח, ועיין בגיטין דף ע"ה ע"א תוד"ה לאפוקי כו' רוב מצות ע"י שליח כו' ודברי התוס' צריך לעיין וכתבתי מזה במקום אחר בס"ד.
אות ג
ולכאורה יש להביא ראיה קצת דגם באיסור מהני אומדנא דמוכח מהא דאיתא בכתובות דף י"א ע"ב גבי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דקאמר רבא מקח טעות לגמרי משמע דצריכה קדושין אחרים כמו דמשמע מדף יו"ד ע"א תוד"ה חזקה כו' ניחא דהשתא נמי מפסידו שהרי מקח טעות הוא כו' משמע דצריכה נמי קדושין אחרים והא התם לא הוה אפילו גילוי דעת רק אומדנא דמוכח אלמא גם גבי איסור מהני אומדנא דמוכח.
והנה גבי אילונית כתב התוס' ביבמות דף ב' ע"א ד"ה או כו' דאינה צריכה גט בלא הכיר בה משום דאין שום אדם מוחל אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה קשה לומר דהא כמה בעולות שניסות לבעל ואפה"כ אם אמר שמקפיד משמע דאינה צריכה גט, והנה דעת רש"י ז"ל בגיטין דף ע"ב גבי גיטו כמתנתו דשכיב מרע שגירש סתם ואח"כ עמד בטל הגט וכן הביא חותני הג' ז"ל והתוספות ז"ל הקשו שם על רש"י ז"ל מהא דב"מ דף ס"ו ע"א גבי שכ"מ דעמד דלא נתבטל הגט יעו"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד בפשיטות ע"פ דברי התוספות ז"ל שם בב"מ דף ס"ו ע"א ד"ה פטומי מילי בעלמא הוא כו' וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלי תנאי, אבל היכא דגירש סתמא ולא אמר שמגרש בלי תנאי אימא דהיכא דעמד דנתבטל הגט.
אות ד
מה שתמך יסודו על דברי הג' בעל מהר"ם אלש"ך ז"ל בסימן ע"ח עיין במחנה אפרים ז"ל בהלכות גירושין פרק ט' דין ל"ה שפליג עליו יעי"ש והנה התוספות ז"ל כתבו ביבמות דף ע"א ס"ה או איהי כו' דגבי אילונית לא הוה כ"א לעז בעלמא מדלא חשש למיבדק רק אם היא תובעת כתובתה אז מצי למימר אדעתא דהכי לא גרשתיך ועיין בשער המלך בפ"ו מהלכות אישות שמאריך הרבה בזה ומביא שם שיטות הראשונים ז"ל דגם גבי מוציא משום ש"ר הוה ג"כ רק לעז בעלמא ולא חששא דאורייתא משום דיכול לבדוק אם אמת הדבר וגבי מוציא משום נדר יכול לחקור אם יש לה התרה יעי"ש א"כ לפי זה מאי מקשה הגמ' בגיטין דף מ"ו ע"ב והא מדקתני סיפא נישאת לאחר והי' לה בנים הימנו והיא תובעת כתובתה א"ר יהודה כו' מכלל דר"י חייש לקלקולא דילמא ר"י לא חייש לקלקולא רק בתובעת כתובתה דאיכא חששא דאורייתא התם דווקא חייש לקלקולא, אבל היכא דליכא חששא דאורייתא לא חייש לקלקולא, ועיין בגיטין דף מ"ו ע"א תוד"ה אי אמר לה כו' וע"ב תוד"ה אומר לה כו' וצע"ק לפענ"ד.
אות ה
והנה כתב הר"ן ז"ל בקדושין דף נ' גבי ההוא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל כו' דאיירי בכפלי לתנאו רק בעובדא קמא מקמי דזבין כו' ומשום הכי אמר רבא דהוי דברים שבלב משום דלא התנה בשעת מעשה כו' יעו"ש היטיב. וקשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בכתובות דף ע"ג דאמר רבא דפליגי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דהיינו שקידש על תנאי וגירשה וכנסה סתם ואמר שמואל דאינה צריכה גט משום דכיון דגלה דעתו דאינו חפץ באשה נדרנית, ולדברי הר"ן ז"ל מהני כיון דבשעת מעשה לא גלה דעתו כלל, וכי גרע מהתם דהתנה מקודם בתנאי כפול ואעפ"כ כיון דבגמר מעשה לא התנה אמר רבא דהוה דברים שבלב כש"כ כאן דגירשה בנתיים, ואפילו רב לא פליג התם אלא משום דגירש בנתיים ונסתלק הגלוי דעת מכל וכל, בשלמא בעיקר פלוגתא בקידשה על תנאי וכנסה סתם דאמר שמואל דאינה צריכה גט לא קשה משום דסובר שמואל דלא נחית אדעתא לקדשה שנית אלא ככל הנשים דמקדשין פעם אחת, אבל בכאן דע"כ איירי בקידשה שנית דהא גירשה בנתיים קשה לכאורה, ויש לתרץ בס"ד דיש לומר דרבה לשיטתו שסובר שם בכתובות דאפילו קידשה סתם וכנסה סתם אינה צריכה גט רק מדבריהם ולא מדאורייתא משום דאינו חפץ באשה נדרנית וזה אינה צריכה גילוי דעת כיון דכ"ע מקפידין על זה ואינה צריכה גט רק מדרבנן להכי סובר דכיון דקידשה ע"ת וכנסה סתם אף שגירש בנתיים אינה צריכה גט אפילו מדבריהם.
אות ו
ויש לעיין קצת לפי מה שחלקו בין ממון לאיסור דבממון מהני גילוי דעת ולא בעינן תנאי כפול ובאיסור בעינן תנאי כפול כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות אישות הלכה י"ד בשם הגאונים ז"ל והסכימו הרבה מהראשונים ז"ל ולפי מה שכתב הגאון מהר"ם אלשיך ז"ל לחלק דבממונא מהני גילוי דעת ולא באיסור א"כ אמאי מקשה הגמרא בכתובות דף ע"ג ע"ב ומ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית א"ה גט נמי לא תיבעי כו' דלמא לענין ממון מהני אומדנא ולא לענין איסור אשת איש אלמא מוכח מהגמרא לכאורה דכמו דמהני אומדנא לענין ממון מהני ג"כ לענין איסור אשת איש. ועיין בנודע ביהודא מה"ת חלק א"ע סימן נ"ג לענין חייבי לאוין שלא הכיר בה דהוה ספק קדושין ואם קידשה אחר צריכה גט משני אף שדעת הר"ן ז"ל בכתובות דף ק' ע"ב דבח"ל שלא הכיר בה יש לה תוספות דסברא דיערב עליו המקח אף שהוא באיסור, ודעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות אישות שבחייבי עשה בלא הכיר בה יש לה כתובה ג"כ, הן אמת דלכאורה קשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בבכורות דף ל"ז ע"א המוכר בשר לחבירו ונודע שהבשר טריפה מה שאכל אכל ומחזיר הלוקח את הדמים וכן איתא בח"מ סימן רל"ד וע"ש בסמ"ע ז"ל ס"ק ד' שהביא שני טעמים אחד משום קנס ושנית שאיסור דאורייתא לא מחשב הנאה וא"כ גם כאן שייך שני הטעמים ולמה גבתה התוספות בחייבי לאוין ולרמב"ם ז"ל בחייבי עשה גובה גם הכתובה. ויש לחלק קצת לפי מה שכתב התוספות ז"ל בשבת דף י"ב ע"ב בד"ה רבי נתן אומר כו' דאכילות דבר אסור גרע יותר משאר איסורים יש ליישב קצת.
אות ז
וראיתי בפתחי תשובה א"ע סימן ל"ט ס"ק ד' הביא בשם תשובות חות יאיר ז"ל דאם אחד הטעה את חתנו בהנדוניא וכתב דהוה ספק קידושין ואם קדשה אחר צריכה גט אף אם בעל לא אמרינן דמחל יעו"ש והספר הנ"ל אינו ת"י לעיין בו אלמא חזינן דבשביל אומדנא דממון כתב דהוה ספק קדושין א"כ כש"כ בנידון של חותני הג' דאין אדם מגרש את אשתו שאינו שונאה ויש לו ילדים ממנה ויש לה ממון ופרנסה רק דהיא נתנה בקולה עליו שאין לה ממה להתפרנס ורימה אותו לפענ"ד הוה בודאי ספיקא בהגט וקשה להתיר, ולא דמי ג"כ לנידון שהובא בנודע בשערים סימן נ"ד ששם תמך יסודו שאין אדם כשנעשה עשיר מגרש את אשתו אם לא ששונאה אותה יעי"ש ולא דמי לנידון דחותני הגאון ז"ל ולכאורה קשה על שיטות חות יאיר ז"ל מהא דאיתא בכתובות דף ק"ח ע"ב הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולא אמרו חז"ל דיש סברא לומר דנתבטל הקדושין בשביל זה, ויש לחלק דלא דמי כלל דשם יכול להיות דבשעת מעשה היה בדעת האב ליתן לו הנדוניא רק אח"כ אינו רוצה ליתן הנדוניא, וכבר כתב התוספות ז"ל בכתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כו' דבדבר התלוי בדעת שניהם לא נתבטל בשביל דבר הנולד אבל גבי המעשה של החוות יאיר ז"ל דהיה רמאות בשעת קדושין להכי יש לומר דהוי מקח טעות.
אות ח
והנה בב"ק דף ק"י ע"ב מוכח ג"כ דמדמין אומדנא דאיסורא לאומדנא דממונא דהא מקשה הגמרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה.
והנה חותני הגאון ז"ל מוכיח מב"מ דף ס"ה גבי האי מאן דמסיק מחבירו תריסר זוזי דריביתא כו' סברת וקיבלת דאין אומדנא מבטל ענין השכירות כו' יעו"ש, ולפענ"ד נראה דלפי מה שכתב הגידולי תרומה ז"ל בשער מ"ו חלק שני והובא ביו"ד סימן קס"א בהגהות מקור חיים ז"ל שדווקא היכא דאין המלוה רוצה לבטל השכירות או להחזיר החפץ שקנה רק שרוצה להחזיק השכירות ולנכות מדמי השכירות ולהכי לא מצי להחזיק החצר ולנכות דיכול הלוה לומר בפחות אינו רוצה להשכיר אבל היכא שרוצה לבטל השכירות יכול לבטל, אך מט"ז ז"ל ס"ק ו' מוכח שאין דעתו כן, ולפענ"ד נראה להביא ראי' שאומדנא מבטל הדבר מהא דאיתא בב"מ דף ק"א ע"ב הה"ג דזבן ארבא דחמרא כו' כתב לה גיטא שדר לה כו' ולך לא ניחא לי כו' אלמא דאף דלא התנה כלל על הגירושין אעפ"כ יכולה לבטל השכירות, והנה הרמ"א ז"ל הביא בח"מ סימן שי"ב סעיף ט' מי שמשכיר לחבירו בית בשביל שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו מן הבית כו' יעו"ש שהביא בשם הנימוקי יוסף ז"ל ואף שלא הי' תנאי כפול וע"כ צריכין לומר דכיון דמתחלה נעשה על אופן זה יכול לבטל השכירות.
אות ט
והנה הקשו האחרונים ז"ל על הרי"ף ז"ל שכתב בגיטין על מתניתין דאילונית השתא הוא דאיברית דא"כ לפי זה מאי מקשה רבא דרבנן אדרבנן יעו"ש בפני יהושע ודברי חותני הגאון ז"ל ריש סימן קנ"ד, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דלכאורה קשה לי לפענ"ד לפי מה שכתב הרמ"א ז"ל שהבאתי למעלה סוף אות ח' דהיכא דאמר לו שמשכיר לו בשביל שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציא אף אח"כ א"כ מאי משני הגמרא השתא הוא דאיברית הא התם הוציא את האשה משום דניסת לשני ולא הי' לה בנים דהא איתא ברמב"ם בפט"ו מהלכות אישות הלכה י"ד דכופין אותו להוציא וא"כ ע"כ דמגרש בשביל זה וא"כ אף דנולד אח"כ הרי אלו ידע שיש לה רפואה לא הוציא אותה וכעין סברא זו כתב הנודע ביהודא ז"ל מה"ק חלק א"ע סימן י"א סברא זו ד"ה אמנם כו', וכן מצאתי בספר נודע בשערים סי' נ"ד שהקשה מהא דכתב התוס' ז"ל בכתובות דף מ"ד ע"ב ד"ה שלא כתב לה א"ע מנת לכונסה כו' דהיכא דתלה רק בדעתו אז אף בדבר שנולד אח"כ נתבטל הדבר כמו שאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב, ותירץ דגבי גט אין סברא שיהי' דעתו על דבר שנולד אח"כ ואף רבא דסובר דגלוי דעתא בגיטא מילתא הוא מודה דלא הוה גילוי דעתו רק לאביי מקרי גלוי דעת יעו"ש היטיב וקשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בנדה דף י"ב ע"ב גבי אשה שאין לה ווסת דלא יחזור משום דאזלה ומנסבא ומתקנא ואמר אלו הייתי יודע כו' ועיין שם בתוספות ד"ה אלו הייתי כו' דמוכח דגם גבי גט יש סברא זו זולת לתירוץ הרב ר' שלמה ז"ל לא קשה. לכן נלפענ"ד לומר דתליא בזה היכא דהוי טעות בשעת מעשה לכ"ע אף לאביי דסובר דג"ד לאו מילתא היא אפה"כ כיון דידוע שהוציא בשביל זה והוי טעות יש תשש בגט להכי תקנו חכמים גבי מוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר דלא יחזור רק גבי אילונית סובר רבינו האלפס כחכמים דיחזור משום דיש לומר השתא הוא דאיברית ובשעת הגט לא הי' טעות, אך קשה דמאי מהני הא גבי גט יש חשש אף בדבר שנולד אח"כ אך בזה יש לומר דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בג"ד בגיטא דלאביי דסובר דג"ד בגיטא לאו מילתא היא אין חשש בזה ולרבא יש חשש בזה, וכעין זה כתב השער המלך ז"ל בפ"ו מהלכות אישות הלכה ב' ד"ה עוד הקשה הרב ח"ה ז"ל כו' באמצע הדיבור דתליא בפלוגתא אם גילוי דעתא בגיטא מילתא היא אם לא יעו"ש והרי"ף ז"ל לשיטתו שפוסק בגיטין ריש פרק רביעי כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא להכי לדידיה לא קשה כלל דרבנן דסוברים גבי המוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר דלא יחזור וגבי אילונית יחזו משום דאמרינן השתא הוא דאיברית והא דרבא מקשה דרבנן אדרבנן משום דאזיל לשיטתו שסובר בגיטא גילוי דעתא מילתא היא להכי קשה ליה דרבנן אדרבנן אף דיש לומר השתא הוא דאיברית הא בגט יש חשש לדבר שנולד אח"כ כמו שכתבתי, ובזה א"ש בס"ד מה שהקשה מרן הב"י ז"ל בטור א"ע סימן י"א אמאי לא קשה לו לאביי דרבנן אדרבנן כמו שהקשה רבא ובזה א"ש דאביי לשיטתו שסובר דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא לא קשה כלל, והא דאיתא בנדה דף י"ב גבי אשה שאין לה ווסת דלא יחזור משום חשש דלהבא לשיטות התוס' זולת תירוץ הר"ש ז"ל הא כתב התוס' משום דשכיחא הרפואה להכי יש חשש יותר.
אות י
והנה בנידון דידן ידוע דעת הב"ח ז"ל בסימן קל"ד דדוקא ג"ד אחר שציווה ליכתוב הגט קי"ל דלאו מילתא היא אבל לא קודם וע"ש בא"ע סימן קל"ד בפ"ת ס"ק א', ומה שהביא שם חותני הגאון ז"ל בהגהה בשם מהר"ם פאדאווה ז"ל שנוהגים למחול הכתובה הוא מטעם כו' כן כתב ג"כ הרמ"א ז"ל בסימן קנ"ד בסדר הגט סוף סעיף פ"א וע"ש בביאור הגר"א ז"ל שציין הגמרא דגיטין דף מ"ו וע"ש בפ"ת ס"ק ל"ו שהביא תשובות הגאון מהר"ם אלש"ך ז"ל ומשמע שם שעיקר יסודו הי' שכתב שיעגן אותה ע"ש שכתב שחייב מן הדין לגרשה, ועיין בתשובות משכנות יעקב חלק א"ע סימן ל"ד שהסכים להחמיר בנידון הגט דהגאון מהר"ם לובלין ז"ל באם שהבטיחה האשה לישא אותו לכשיקום מחליו יעי"ש וע"ש בסימן ל"ח ד"ה ובר מן דין כו' דאומדנא דמוכח הוא כו' הסכים ג"כ אפילו שנתן הגט בסתמא כיון דיש אומדנא דמוכח מבטל הגט א"כ בנידון דידן ג"כ אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה, ושם בתשובה שלישית להגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל אות כ"ט הביא דברי הירושלמי בקדושין פרק שלישי הלכה ד' על המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהוא עשיר ונמצא עני כו' דמקודשת ומפרש בירושלמי דאם הי' ידוע לכל שהי' בחזקת עשיר ומפני זה נתקדשה לו ונמצא אח"כ שהי' עני אינה מקודשת אף שלא הי' תנאי כלל כו' יעו"ש היטיב הגם שמפרשי הירושלמי ובספר נועם ירושלמי לא פירשו כן רק הביא בשם בעל התרומות ז"ל בשער נ"א בדין מכירות שט"ח כתב בשם הרמב"ן ז"ל ביאר זה באורך יעו"ש א"כ כש"כ בנידון דידן דבאמת הי' לה ממון ופרנסה רק ידוע לכל שהיא הטעתו ונתן עליו בקולה א"כ בודאי הוי אומדנא דמוכח שהי' טעות בגט, וע"ש באות ל"ג הביא בשם הגאון בעל בית אפרים ז"ל בסימן קכ"ב שהאריך הרבה בזה הענין אם יש כח במה שאמר ע"פ הסדר לבטל מה שהקפיד קודם ולא הכריע להקל רק ע"פ הרבה צדדים וספיקות וס"ס כו' ואין הספר ב"א בידי לעיין בו.
אות יא
ויש לעיין לפענ"ד בהא דמקשה הגמרא בב"ק דף ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה אמרי חטאת שמתו בעליה הילכתא גמירא לה כו' א"כ קשה בהא דאיתא במסכת בכורות דף י"ד ע"א כל הקדשים שקדם הקדשן את מומם ונפדו כו' אמאי לא נימא דאדעתא שנולד להם מום קבוע לא אקדשי' ואין לומר משום דילפינן מקרא בתמורה דף ל"ב ע"ב ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה בבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר כו' הא אפשר לאוקמא קרא בבהמה שקנו ממעות הקדש, וצע"ק לפענ"ד.
אות יב
ועיין בנודע ביהודא מהדורא קמא חלק יו"ד סימן ס"ט האריך הרבה והביא חבילות ראיות שאומדנא דמוכח מבטל אפילו שבועה יעי"ש היטיב, וע"ש בד"ה האחד שעד כאן כו' דלא כתב התוספות ז"ל בכתובות דף מ"ז דהיכא דתליא בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא דלוקח זה דווקא היכא דהוי רק טובת הלוקח אבל גבי שידוכים דהוה טובת שניהם שאם ימצא פגם באיזה משפחה יכיל הצד השני לחזור יעו"ש היטיב, והקשה לו חכם אחד הובא בנודע ביהודא חלק אבן עזר סי' ק"ל בהא דכתב התוספות ז"ל בכתובות דף מ"ז ע"ב על הא דמקשה הגמרא בב"ק דף ק"י ע"ב מיבמה כו' ולא הקשו מבעלה שנעשה בע"מ דילמא אדעתא דהכי לא קידשה משום דתלוי בדעת שניהם הא גם לגבי דידי' יכול לומר שמא תעשה מ"ש ואף שיכול לגרשה בע"כ הא יצטרך ליתן לה כתובה כו' וכתב דלא דמי משוה דלגבי דידה הוה קפידא גדולה ולגבי דידי' לא הוה רק קפידת ממון כו' ועוד דלא נתחייב רק בעת הנישואין ולא בעת הקדושין כו' ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא איתא בקדושין דף ס"ה ע"א דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבה וקפידה זה הוה בשעת קדושין וקפידת איסור, וצ"ע לפענ"ד.
אות יג
ועוד נלפענ"ד להביא ראי' בס"ד דאומדנא דמוכח מבטל הדבר מהא דאיתא בש"ע אורח חיים סימן תנ"ח סעיף ה' נתן לו סתם הוי כאלו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי דמסתמא על דעת כן נתנו לו כו' וע"ש בטור ז"ל ובב"י ז"ל ובביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ח' אלמא נראה בעליל באומדנא דכיון דצריך לצאת בו מסתמא לא נתנו לחלוטין, וע"ש בטור דאפילו התנה ולא כפל לתנאו אפילו למאן דסובר דבעינן דווקא דיכפול להתנאי והוא לא כפל אפה"כ האומדנא מבטל הדבר וכש"כ כאן בנידון דידן שהבעל לא רצה לגרש אותה והיא נתנה עליו בקולה שאין לה ממה להתפרנס אין לך אומדנא גדול מזה, ובדבר מה שכתבתי באות ט' עיין בספר עונג וי"ט סימן קמ"ה ד"ה ועוד י"ל לחדש כו' דף קצ"ד ע"א ומה שדברתי בזה בס"ד בתשובה בענין הלז.
אות יד
ולכאורה יש לעיין בהא דאיתא בביצה דף כ' ע"א ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאות זוז לפלוני ולנסוב ברתי אמר ר"פ ד"מ שקיל וברתי' אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב כו' ואמאי לא נימא דניזיל בתר אומדנא דבודאי לא הוה יהיב מתנה לאיש נכרי, אך יש לומר דכיון דהוה מתנה במקצת לא הוה אומדנא דמוכח דעביד אינש דיהיב מתנה לאיש אחר ועיין בב"ב דף קמ"ו ע"ב דקאמר הגמרא דהיכא דכתב כל נכסיו ולא שייר לעצמו אז הוה אומדנא דמוכח, וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים דף מ"ח ע"א ד"ה אמר רבא כו' ופירש סעודתו מוכחת עליו פה"מ דכיון שהיא סעודה גדולה היא מוכח שאינו נות לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל ול"נ כו' ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לי' דמ"ז ולנסוב ברתי' ואפה"כ לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתי' קאמר כו' אלא נ"ל דה"פ סעודה שעשה לבנו מוכחת עליו כו' אלמא חזינן דאומדנא גדולה מבטל המתנה א"כ בנידון דידן דלא רצה לגרש רק שנתנה עליו בקולה שאין לה ממה להתפרנס נראה דהוה אומדנא דמוכח.
סימן ב תשובה בענין גט לנשתטית ר"ל
מה שכתבתי לרב אחד בענין נשתטית רחמנא לצלן ומה שנוסף לי בזה, וזה תורף המעשה שכתב הרב הנ"ל, וז"ל ובאמת הדברים הם כך כי בעיני אנשי עירנו היא נקראת עתים חלים ועתים שוטה, ושאלתי את פיהם איזה שטות ראו בה והשיבו לי שזה דרכה שיש יום או יומים שהיא מרה שחורה היינו שאינה מדברת כלום אעפ"כ בעת ההיא ג"כ היא בדעתה ובשכלה ויש איזה פעם שמדברת איזה דברים שאינם שייכים להענין שמדברת אז ואעפ"כ גם אז היא בדעתה, ומצד שאני מסתפק שמא גם זה נקרא שוטה כתבתי לכת"ר שהיא עתים חלים וכו' אבל לפי דעתי זה לא נקרא שוטה אפילו לענין שמירת עצמה כו' ולפי דעתי היא דומה לאותה אשה ששאל עליו נידון הגט מהגאון ר' אברהם בנו של בעל משאת בנימין ז"ל אצל הגאון מו"ה מאיר כ"ץ ז"ל וז"ל אבל באשה הזאת לא מצאתי שום שטות לא מיני' ולא מקצתה וכך אומרים כל יודעי' ומכירי' רק שהיא מהירה במעשי' והולכת ברחובות ובשווקים. ועיין נא כת"ר בשו"ת של הגאון הנ"ל הנדפס עם ספר גבורות אנשים בסימן ו' עי"ש, ועיין בשו"ת של מקום שמואל סימן פ"ב שהוא מקיל בזה ולא עוד אלא שכתב שיותר טוב לגרשה מליקח היתר ממאה רבנים ע"כ דברי הנ"ל, וספר מקום שמואל אינו ת"י לעיין בו.
אות א
הנה בספר אור הישר האריכו הגאונים ז"ל בענין זה הרבה אך אינו ת"י לעיין בו, והנה איתא בחגיגה דף ג' ת"ר איזה שוטה כו' וכתב שם רש"י ז"ל שפטור מן המצוות ומן העונש ואין ק"ק ואין ממכרו ממכר וע"ש בטורי אבן שהקשה על הא דקאמר הגמרא אימור כדי שתשרה עליו כו' הא הוה רק ספק ואיך הולכין להקל, ותירץ משום דהולכים אחר רוב בני האדם שהם בריאים יעו"ש, ולכאורה יש לעיין הא קיי"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב א"כ אמאי קנינו קנין לימא היכא דקיימא ארעא תיקום כמו שאיתא ביבמות דף ל"א ע"א גבי נכסי דבר שטיא, אך לפי מה שכתב ההפלאה ז"ל סוף פרק ראשון דכתובות לענין דמי וולדות ושאר דבר שבממון אף שאין הולכין בממון אחר הרוב אך כיון שמחזיקין אותו לאב מפני הרוב לענין שאר דברים לזה גם לענין ממון הולכים אחר הרוב כמו כן כאן נמי כיון דהולכים בתר רובא דאינשי דלא שוטים הם לענין איסור הולכים נמי לענין ממון בתר רוב.
אות ב
והנה הבית יוסף ז"ל בטור א"ע סימן קי"ט הביא דעת הרמב"ם ז"ל דלאו דווקא בהני דברים דאיתא בחגיגה שם אלא בכל דברי שאריא שטת ר"ל מחשב כשוטה, והדרכי משה ז"ל שם ס"ק ה' ו הביא דעת שאר הראשונים ז"ל דפליגי על זה וסוברים דדווקא בדברים הנחשבים שם בחגיגה יעו"ש, ועיין בחתם סופר חלק א"ע ח"ש סימן ב' שהריך בזה טובא, ונלפענ"ד להביא ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בב"ב דף קנ"ה ע"ב דההוא פחות מבן עשרים כו' זיל אכיל תמרי ושדי בי' קשייתא בי רבא עבד הכי אמר להו זביני' לאו זביני' משום דמחשב שוטה וע"ש ברשב"ם ז"ל ובנימוקי יוסף ז"ל, אלמא דמשום זה חשיב לי' רבא לשוטה, וצ"ע וחיפוש בספרים. והנה קשה לי טובא על הא דכתב הטורי אבן ז"ל שם דאפילו לר"י דסובר דבאחת מהן הוה חזקה אפה"כ בעינן שיעשה זאת שלשה פעמים יעו"ש וכן הסכים שם הח"ס ז"ל א"כ קשה מהאי מעשה דהא לא עביד רק פעם אחת ואפה"כ מחשב לי' רבא לשוטה והא ודאי דלא מחשב רק לעובדא חדא, ואין לתרץ דאע"ג דבעינן לרשב"ג תלת זימנא אפה"כ בפעם אחת מחשב ספק וקרקע בחזקת בעלים הראשונים קיימא כמו גבי נכסי דבר שטיא, דאי נימא דמחשב לספק אפילו בפעם אחת א"כ תקשה מיבמות דף ס"ו ע"ב דמת בן ראשון מחמת מילה ח"ו מלין בן השני ואי נימא דהוה ספק א"כ הא קיי"ל דספק נפשות לקולא וגם מב"מ דף ק"ו ע"ב יש ראיה לזה וצ"ע לפענ"ד.
אות ג
והנה הב"י ז"ל הביא שם דברי רבינו שמחה ז"ל משפירא שכתב דעיקר סימן שוטה הוא שמאבד מה שנותנים לו יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד דהא מבואר ביבמות דף קי"ג ע"ב והובא שם בבית יוסף ז"ל שם בד"ה או חרשת כו' דאיירי ביודעת לשמור גיטה ולא את עצמה אז מן התורה מגורשת רק מדרבנן אסור לגרשה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ולדברי רבינו שמחה ז"ל דאיירי דווקא במאבד מה שנותנים לה א"כ אינה יודעת לשמור גיטה ומדאורייתא אינה מגורשת אלא ע"כ דאיירי ביודעת לשמור ואינה מאבדת מה שנותנים לה, ולכאורה נראה דפוסק כר"ה וקשה דהא בחגיגה מסתפק הגמרא לומר דר"ה מכולהו הדר בי', ומצאתי בחת"ס שכתב ליישב דגבי אשה דלא הוה מדרבנן פוסק כדברי הירושלמי שהובא שם בתוספות, וקשה לי לפענ"ד הא דאיתא בירושלמי ריש תרומות והובא שם בחגיגה בתוספות שקתני בברייתא ד' דברים ואחד מהן מאבד מה שנותנים לו ועלה אמר רב עד שיהא בי' כולם, וקשה מהא דאיתא ביבמות דף קי"ב נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית כו' ומדייק שם אביי בדף קי"ג ע"ב מדגבי דידי' קתני עולמית ולא גבי דידה משום דגבי דידי' הוה מדאורייתא הא דאסור לגרש וגבי דידה לא הוה רק מדרבנן וע"כ בחד גוונא איירי דהיא דומיא דידי', דאם לא כן למה לי' לחלק בין דידי' לדידה, וא"כ לרב הונא דאמר בירושלמי עד שיהא בי' כולם ואחד מהם מאבד מה שנותנים לו וא"כ ע"כ גם היא מאבדת מה שנותנים לה וא"כ הרי אינה יכולה לשמור את גיטה ומדאורייתא לא הוה גיטה וא"כ תקשה על רב הונא ממתניתין, ואף דאביי גופא מדייק מזה דקתני עולמית בגיטין דף ע"א ע"ב גם לענין חרש שאינה יכול לגרש מתוך הכתב הא כתב התוספות ז"ל בד"ה אי נמי כו' דשניהם מוכח ממתניתן יעו"ש.
אות ד
והנה הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות גירושין הלכה כ"ג לא העתיק כלל הדין דהיכא דאינה יכולה לשמור גיטה לא הוה כלל גט אפילו מדאורייתא יעי"ש בהשגות הראב"ד ז"ל ובדברי הרב המגיד ז"ל שכתב שסמך עצמו על מה שכתב בפ"ב מה"ג גבי קטנה כו' יעי"ש, וראיתי בקרבן עדה בפרק חרש הלכה א' שכתב דדעת הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא לא בעינן כלל להיות יודעת לשמור גיטה יעו"ש בד"ה מפני גרירה בסוף הדבור. אך לא הבנתי כלל מה שכתב שם לחלק בין שוטה לקטנה משום דשוטה הוה רק קדושין מדרבנן כו' יעי"ש הא במתניתן קתני נשתטית וקידשה בעוד שהיה פקחת והוה קדושין מן התורה וצ"ע, והנה אי נימא כדבריו ז"ל יהיה מתורץ קושייתי לרב הונא אך יש לעיין קצת בהא דאיתא בגיטין דף ע"ח ע"א דנתן לה הגט כשהיא ישנה דלא הוה גט וכתבו הראשונים ז"ל הטעם משום דלא מינטר וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"ג דלא הוה גט כלל וישנה לא גרע משוטה דהא ישנה בידן להקיצה ובשוטה אין סמיא בידן, וכן יש להקשות קצת על מאן דאמר בירושלמי הטעם מפני גרירה ולא מפני שאינה יכולה לשמור גיטה א"כ מ"ש מישנה וצע"ק.
אות ה
והנה יש להוכיח קצת דהא דאסרו חכמים לגרש בנשתטית היכא דאינה יכולה לשמור עצמה לא אסרו רק בשוטה גמורה דהא איתא ביבמות דף קי"ב דנתחרשה מותר לגרשה ובכמה מקומות מבואר דחרש דינו כשוטה כמו דאיתא ריש חולין וביו"ד סימן א'
וכתב שם הב"ח ז"ל בטור יו"ד סימן א' דלאו דווקא בחרש מלידה אלא אף בנתחרש אח"כ כמו שאיתא ביבמות דף קי"ג ע"א וע"ש דף ק"ד ע"ב תוד"ה והא אמרי דרי"נ כו' במה שחלקו בין חרש ובין שוטה. ויש לצרף לזה דעת הט"ז ז"ל בסימן קי"ט דבזמן הזה דאינו יכול לישא שתי נשים יכול לגרשה ע"ש בס"ק י"ד ודווקא בזמן הגמרא דיכול לישא אשה אחרת אסרו לגרשה יעו"ש, ואף דאמר הגמרא בכתובות דף ס"ד ע"א דכיון דאגידא בי' לא יהבו לי' אחריתא אך עכ"פ יכול להשיג אשה אחרת, וע"ש בפ"ת ס"ק י"ז ואין הספרים ת"י, והנה התוספות ז"ל כתבו בקדושין דף מ"ג סוף ע"ב דבקטנה לא גזרו חכמים לגרשה מפני גרירה מפני שאינה להוטה כ"כ כו' הא איתא ביבמות דף קי"ב דחכמים תקנו לה נשואים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ומצאתי שם במקנה שהרגיש בזה, ועוד קשה מיבמות דף ס"ב ע"ב אלא א"ר לעולם בכהן הדיוט וחיישינן שמא תתפתה עליו, והנה מצאתי בפרי חדש על א"ע סימן קי"ט ד"ה שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' שהקשה ג"כ מ"ש דבקטנה מותר לגרשה ולא חיישינן שמא יתנהגו בה מנהג הפקר וכתב דבשוטה הוה הטעם דמזלו של בעל גרים משום דנסתחפה שדהו, וכן משמע בתשובות רש"ל ז"ל סוף סימן ס"ה הטעם בשוטה שאסור לגרשה מפני דנסתחפה שדהו, ולפי דבריהם ז"ל יש להוליד דין חדש דהיכא דקיבל בה אביה קדושין כשהיא קטנה והיא שוטה דיכול לגרשה אף כשהיא גדולה ולא אסור מפני הטעם דגרירה משום דאין מזלו גורם, אך קשה על זה מהא דאיתא בגיטין דף נ"ה ע"א העיד ריחב"ג על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ולמה לא נקט המשנה יותר רבותא דאפילו שוטה שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט אף דיש חשש דגרירה אך כיון דאין מזלו גורם מותר לגרשה. ועוד קשה קצת על הא דנקט הירושלמי בפרק חרש והובא שם ביבמות דף קי"ג תלתא נ"מ בין הטעם דמשום גרירה ובין הטעם שאינה יכולה לשמור גיטה ולמה לא נקט הירושלמי עוד נפ"מ אם קיבל אביה קדושין כשהיא קטנה שוטה דלהטעם משוה גרירה מותר לגרשה אף כשהיא גדולה דלא שייך לומר מזלו גרים ולהטעם משום דאינה יכולה לשמור גיטה אינו יכול לגרשה, עיין בספר גט מקושר אות ר"ח באמצע הדיבור.
אות ו
והנה ברמ"א ז"ל בש"ע א"ע סימן קי"ט מבואר שאשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה שאסור לגרשה אפילו בעת חלימותה ולא הבנתי דברי רבינו הדרכי משה ז"ל בטור א"ע סימן קי"ט ס"ק ד' שכתב דמדברי התוספות ז"ל והאשר"י והמרדכי משמע דבעתים חלומה וע"ש יכול לגרשה, ולא ידעתי היכן משמע כן שם הלא כולם פירשו דלטעם של גרירה אפילו בע"ח וע"ש אינו יכול לגרשה אפילו בעת חלימותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעת שטותה וכן כתב הרשב"א ז"ל בגיטין דף ס"ה ובב"ח א"ע סימן א' יעו"ש ומצאתי אח"כ בבית מאיר ז"ל בהגה שעמד על זה, אך דעת הט"ז ז"ל סימן קי"ט ס"ק י"ד ודעת המבי"ט ז"ל הובא בג"פ סימן קי"ט ס"ק ל"א ול"ח שיכול לגרשה בעת חלימותה וכן הובא בכה"ג שם דעת מהר"ם מטראני ז"ל להתיר, ורבותינו האחרונים רובם תפסו לאסור וכן נראה דעת רבינו הגר"א ז"ל ודעת הנו"ב ז"ל א"ע מהד"ק סימן פ"ג.
אות ז
ובהיותי בענין זה לא הבנתי דברי רבינו הבעל הלכות גדולות ז"ל דפוס ווארשא דף ע"ט ע"א סוף עמוד ראשון שכתב וז"ל ושליח הגט צריך שיתן לאשה או לשלוחה בפני עדים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם דקיי"ל הלכתא כר"א דאמר עדי מס"כ והעדים נעשים שלוחים כו' הא מוכח בגיטין דאף לר' מאיר ז"ל צריך ליתן דווקא בפני שנים ולומר בפני נכתב ובפני נחתם עיין בגיטין דף ה' ע"ב בפני כמה כו' ושם בתוד"ה כיצד יעשה כו' וכ"ע מודים כרבא דמשום קיום יעו"ש גם הלשון עדים נעשים שלוחים קשה הבנה, ויש לתרץ קצת שאולי סובר הבה"ג ז"ל כדעה האמצעית שהביא הר"ן ז"ל ריש גיטין ד"ה ויש אומרים כו' דכיון דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי לפי זה אפילו בא"י או בח"ל במדינה אחת צריך ליתן בפני שנים ולהכי אמר דמשום דקיי"ל כר"א צריך לומר תמיד בפני נכתב ובפני נחתם, והא דקאמר עדים נעשים שלוחים לכאורה צריך להיות הגירסא להפך ושלוחים נעשים עדים דקיי"ל כרי"ח דסובר כן בגיטין דף ה' ע"ב. ובענין זכוי גט לנשתטית ח"ו עיין בהגהות משנה למלך פ"ו מהלכות גרושין ובמחנה אפרים ז"ל מהלכות גרושין, ובנו"ב מהד"ק ח"א סימן ג' ובבית מאיר ז"ל סימן קי"ט ובחתם סופר ח"ר א"ע סימן י"א.
סימן ג
בעזה"י
הנה המהרי"ט ז"ל חלק ראשון סימן ק"ג מסתפק בדין אחד שהזמין בני אדם לאכול אצלו ונטל אחד תפוח מעל השולחן וקידש אשה אם הוה קדושין יעו"ש שהאריך בזה טובא והביא ג"כ המשנה למלך ז"ל דברי המהרי"ט הלז.
אות א
והנה עיקר הספק שלו אם הבעל הבית מקנה תיכף להאורחים או לא יעו"ש, והנה מדברי המגן אברהם ז"ל בסימן קע"ה ס"ק ד' שכתב דאם הבעה"ב נותן הקנקן על השולחן כמו שעושין בסעודות גדולות א"כ כולן שווין לטובה הוי כיש להן חלק בו ומברכין הטוב והמטיב משמע מדבריו דיש קנין תיכף להאורחים אף שעדיין לא זכו דהא עדיין לא עשו שום קנין עכ"פ משמע כשנוטל אחד זוכה בו תיכף והוה כשלו דהא אי נימא דאוכל משל בעה"ב א"כ היכי דמי לשותפין.
אות ב
ועיין שם במהרי"ט ז"ל ד"ה ועוד יש להסתפק כו' ולפענ"ד להביא ראי' מפורשת שהיא מחלוקת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב לא לאפוקי דאי אזמנו עלה ופירש שם רש"י ז"ל דהתם כי אזמני' עלה קנה חלקו ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולי' דנותן הוא אלא גם דמזומן מוכח מדבריו הקדושים דהמזומן קנה תיכף, אך הר"ן ז"ל כתב שם בהדי' בד"ה אמר לי' כו' וכי קאמר לי' עליך לאפוקי דאי אזמנו עלה תתסר לי' דההיא שעתא נמי ככרו היא מוכח בהדי' מדבריו הקדושים דהמזומן לא קנה רק בשעה שאוכל אוכל משל הבעל הבית, ועיין שם בחידושי הרשב"א ז"ל דגירסא הראשונה הוה כסברת הר"ן ז"ל וגירסא השני' הוה כסברת רש"י ז"ל יעו"ש ומשמע מדברי הר"ן ז"ל דאף בשעה שאוכל אוכל משל הבעה"ב ולא קנה אפילו בלעיסה ויש בזה לתרץ בס"ד קושיות התוספות ז"ל בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה בדין הוא כו' וקשה דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתנו לו הרי היא שלו כו' ולדברי הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דהמזומן לא קנה וכי אכיל משל מדיר קאכיל יעו"ש בחידושי הרשב"א ז"ל א"כ משכחת לה אבל אתה אוכל של אחרים דאם העכו"ם מזמין לי' להישראל א"כ לא קנאה כלל הישראל רק דאוכל משל העכו"ם, ובזה יש לומר דמשמע שם בנדרים דרבא לא סובר כן ולהכי בכאן פליג רבא אדרב אחא בר יעקב משם דאזיל לשיטתו שם בנדרים ולדידי' לא משכחת לה אבל אתה אוכל משל אחרים להכי לא יליף הגזירה שוה, אך מדברי רש"י ז"ל בנדרים משמע דלא פירש כהר"ן ז"ל.
אות ג
ועוד נלפענ"ד להביא ראי' דקנה האורח מהא דאיתא בעירובין דף ע"ג ע"ב אמר רב יהודא אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום הפת שעל השולחן סומכין עליהם משום עירוב, וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה בני חבורה כו' שבעל הבית הזה הזמינם לסעוד אצלו ואע"פ שלא זיכה סומכין על הפת שעל השולחן דכזכו בו דמי כו' וכן הביא הרב המגיד בפרק א' מהלכות עירובין הלכה י"ט בשם הרשב"א ז"ל דכיון דזימנם לאכול הרי זיכה להם את הכל וכן הביא הב"י ז"ל בטור אורח חיים סימן שס"ו יעו"ש א"כ מוכח בהדי' דבעל הבית מזכה להאורחים אם נטלו לאכול הוה שלו של האורח ויכול לקדש בו את האשה, עיין באבן עזר סימן כ"ח סעיף י"ז בהגהות רמ"א ז"ל שפוסק דהוה קדושין וע"ש בבאר היטב ס"ק ל"ב שדחה להראי' מעירובין דאם נימא כשנטל לאכול אוכל משל הבעה"ב א"כ מכש"כ שלא נטל עדיין האורח איך נוכל לומר דהוי לאורח זכי' לענין עירוב, אחר זמן כביר מצאתי בעמק יהושע סימן ט"ז ד"ה ולענ"ד נראה כו' דהעיר מהא דנדרים דף ל"ד יעו"ש.
סימן ד תשובה בענין מגרש בתנאי אם יכול לבטל התנאי.
עיין בספר עונג יו"ט סימן קמ"ה האריך בעובדא כזה באחד שגירש ואמר שלא תנשא עד ארבעה שנים ואח"כ חזר וגירש ובטור ובש"ע א"ע סימן קמ"ג סט"ז מבואר בשם הרא"ש ז"ל שצריך דווקא לחזור ולקדשה, וע"ש בב"ח ז"ל שרוצה לתרץ שני תשובות הרא"ש ז"ל דדווקא היכא דהי' התנאי כדי לצערה אז לא מהני ביטל התנאי אבל בשאר תנאים יכול לבטל ועי"ש ועיינתי בתשובות הרא"ש ז"ל סימן ב' כלל מ"ו נראה בעליל שפוסק דבכל התנאים אף שכיון לצעורי יכול לבטל התנאי כמו שהוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות גרושין ועיין בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק מ' יעו"ש.
אות א
והנה הרא"ש ז"ל הוכיח דמהני ביטול התנאי מהא דכתובות דף ע"ב ע"א אמר אביי ל"ת טעמי' דרב כיון שכנסה אחולי אחלי' לתנאי כו' אלמא דאם ביטל התנאי מהני וכן הוכיח שם הר"ן ז"ל על האלפס ז"ל וכתב שמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל מה שכתב בפ"ז מהלכות אישות שיכול לבטל התנאי אפילו בלא עדים כו' יעו"ש, ובזה תרצתי בס"ד מה דהי' קשה בכתובות דף ט' ע"ב אמר אביי אף אנן נמי תנינא כו' ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה כו' הא בכל מקום חששו חז"ל לתקנות לקוחות שלא יפסידו שלא כדין וכאן כיון דהכתובה גובה שלא כדין הרי גובה מלקוחות בחינם וסתם כתובה גובה ממשעבדי ובזכרוני שמצאתי אח"כ קושיא זו באחרונים ז"ל. ולפי זה א"ש בס"ד דאביי ז"ל אזיל לשיטתו שסובר שם בדף ע"ב דאף דהתנה בשעת קדושין אעפ"כ אם ביטל התנאי מהני ולהכי אף מי שכונס אשה ע"מ שהיא בתולה דווקא אפה"כ אם רוצה למחול אח"כ נתקיימו הקדושין והכתובה דאי נימא דצריך לקדש מחדש הרי צריך עתה לכתוב לה כתובה מחדש, ועיין בכתובות דף צ' ע"א קטן שהשיאו אשה כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה כו' וע"ש בתוספות וברא"ש ז"ל דאינו גובה ממשעבדי ועיין בטור א"ע סימן ס"ז סעיף י"א בש"ע שם וע"ש בב"ח ובח"מ ובב"ש, ואף לשיטות הטור והמחבר ז"ל שגובה ממשעבדי שמכר בגדלותו היינו דווקא משום תנאי ב"ד אבל בכאן לא שייך תנאי ב"ד.
אות ב
והנה האריך שם חותני הגאון ז"ל בדין אם יכול לגרש קודם קיום התנאי עיין היטיב בדברי הגאון משנה למלך ז"ל בפ"ו מהלכות גרושין הלכה ג' שהאריך בזה טובא ומסיק שם דתליא בפלוגתא של רבותינו בעלי התוספות ז"ל ורבינו בעל נימוקי יוסף ז"ל בהא דאמר רי"ל ז"ל תגמ"ל יעו"ש ועיין בשער המלך פ"ז מהלכות אישות הלכה י"ב וע"ש בד"ה ודע שלדעת התוספות ז"ל כו' ועיין בתורת גיטין סימן קמ"ג סעיף ט"ז, והנה מה שנסתפקו ז"ל אם יכול לגרש קודם שנתקיים התנאי אף דאמרינן תגמ"ל וכן החליט חותני הגאון ז"ל דאין יכול למכור אף דאח"כ אמרינן תגמ"ל יעי"ש לפענ"ד נראה להוכיח בס"ד דיכול למכור, מהא דאיתא בבא בתרא דף קל"ו ע"א הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודא כו' מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב, וכי כתב מהיום ול"מ מאי הוי כו' ופירש שם הרשב"ם ז"ל דס"ד דהגמרא דמספקא אי תנאה הוי או חזרה וא"כ היכי קני הבן דלמא חזרה כו' ומוכח דאי נימא דתנאה הוה א"ש א"כ קשה איך יכול הבן למכור קודם שנתקיים התנאי דעדיין לא מת האב, והא רבי יהודא הוא בר פלוגתא דר"מ וסובר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
ועוד נלפענ"ד להוכיח מהא דאיתא התם איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר רי"ח לא קנה לוקח כו' משום דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי הא לא מת הבן בחיי האב קנה לוקח כמו שפירש הרשב"ם ז"ל וכתב השיטה מקובצת ז"ל משום דאמרינן תיגלי מילתא למפריע דשייך לבן ומש"ה קיים מכירת הבן אלמא מוכח דיכול למכור קודם קיום התנאי א"כ ה"נ יכול לגרש קודם קיום התנאי, אך זאת יש לדחות דרי"ח לשיטתו דסובר גבי חליצה מעוברת שמה חליצה דאמרינן תיגלי מילתא למפריע א"כ ה"נ מהני מכירות הבן כשימות האב והנה מריש פרק המגרש דקתני במתני' כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה כו' ומספקא לי' להגמרא לומר דבתנאי פליגו רבנן ור"א אלמא מוכח דגם בע"מ מהני שיחזור ויתן לה הגט.
אות ג
והנה חותני הגאון ז"ל רוצה לדחות ראיות הגר"א ז"ל מהתוספתא ומחלק בין תנאי דתלוי ביד הבעל לבטל הגט היינו שלא יתקיים התנאי מקרי אגידא בו ובין ע"מ שלא תנשא לפלוני דאין בידו לבטל התנאי ולא אגידא בו כלל כו' וכן מחלק התורת גיטין ז"ל בסימן קמ"ג יעי"ש. ולפענ"ד קשה לי הא איתא בגיטין דף כ"א ע"ב האומר ע"מ שלא תשתי יין לעולם אין גט וכתב שם רש"י ז"ל הטעם משום שקשורה בו לעולם וכן בע"מ שלא תנשא לפלוני דעת הרמב"ם ז"ל שצריך שלא יהי' התנאי לעולם כמובא בטור א"ע סימן קמ"ג, ואפילו לדעת החולקים הוי הטעם שאפשר שימות בחי' יע"ש אלמא מוכח שאפילו בתנאי שאין בידו לבטל מקרי אגידא בו, רק שגזירת הכתוב דכיון דלא הוי לעולם מקרי דבר הכורת, ועיינתי בפתחי תשובה א"ע סימן קמ"ג ס"ק י"א שהביא הרבה ספרים שדברו בענין זה יעו"ש.
אות ד
ועיין שם בספר חותני הגאון ז"ל בד"ה וכל זה כו' שמסיק לחלק בענין הא דאמר הגמרא בגיטין דף כ"א וכתב ונתן מי שאינו מחוסר דבר בין כתיבה ונתינה דווקא שמחוסר מעשה בגט גופו אבל לא במגרש ומתגרשת, עיין בעמודי אור סימן צ"ג אות ב' בד"ה וראיה ברורה כו' שהוכיח כן, ולפענ"ד נראה ג"כ להביא ראי' לזה בס"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף קי"ב ע"א יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה, ואפה"כ איתא שם ת"ר אין לה רחוב עושין לה רחוב ולא אמרינן הרי מחוסר רחוב עא"כ דלא אמרינן כן רק היכא שחסר דבר בגוף השלל לא בדבר אחר כן הוא בנידון דידן כיון דלא מחסר דבר בגוף הגט, ומכבר קשה לי בהא דאיתא בנזיר דף מ"ה ע"א הרי אומר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה ונתינה כו' אם כן לפי זה תקשה הא גבי גט דריש ג"כ הגמרא כן שלא מחסר דבר בין כתיבה ונתינה א"כ לפי זה איך כותבין גט ושולחין ע"י שליח הא מחוסר הבאה בין כתיבה ונתינה, וצ"ע לפענ"ד.
אות ה
והנה מה שכתב שם בספר עמודי אור להתיר אם שינה שם האשה בגט להחזיק שמה אחר כתיבת הגט יעי"ש וכן הביא בשם מהרי"ם ז"ל יעו"ש (ואין הספר הנ"ל בידי לעיין בו כעת). ולפענ"ד יש לעיין בזה לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גרושין הלכה ו' הטעם דאם אמר לסופר כתוב גט לאשתי לכשאכנסינה אגרשינה אינו גט מפני שלא הוה לשמה יעי"ש א"כ ה"נ הא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו והם נתכוונו לשם האשה אשר נקראת כך כמו שכתבו בגט ובשעת מעשה היא נקראת בשם אחר, ואולי בכאן אף הרא"ש ז"ל דפירש טעם אחר שם ביבמות דף י"ב מודה כאן דלא מהני דהא התם מתכוונים לשם האשה הזאת, אבל בכאן מתכוונים לשם האשה שנקראת כך והיא לא נקראת כך, וצ"ע לפענ"ד.
אות ו
והנה במה שהבאתי באות ב' מה שמסתפק הגאון בעל מל"מ ז"ל אם יכול לגרש קודם קיום התנאי והיינו משום דדמי לדבר שלא בא בעולם יעו"ש נלפענ"ד להוכיח בס"ד דלא מקרי דבר שלא בא לעולם, מהא דאיתא בתשובות הרא"ש ז"ל סימן ל"ה סימן ב' והובא בטור ובש"ע א"ע סימן כ"ח סעיף י"ט השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה מקודשת וע"ש ברא"ש הטעם משום דמן הסתם הקנה לו מתנה ע"מ להחזיר כו' יעו"ש, והא איתא בסוכה ברא"ש פרק לולב הגזול סימן ל' דאם נתן מתנה ע"מ להחזיר צריך השני לחזור וליתן לו במתנה כדי לקיים התנאי ולא הוה ממילא שלו רק צריך קני' חדשה והוכיח כן מדאמר רבא לא לקני אינש לינוקא כו' והובא להלכה בש"ע א"ח סי' תרנ"ח סעיף ה' בהגה, א"כ אי נימא דהוה דבר שלא בא לעולם כיון דצריך המקבל לקיים התנאי ומחוסר מעשה הא הוה דבר שלא בא לעולם אע"כ דאמרינן תגמ"ל, וכן יש להוכיח מהא דאיתא שם בסוכה דף מ"א ע"ב דנתן ר"ג לר"י לצאת בו משום דהוה מתנה ע"מ להחזיר ועי"ש בגמרא ואי נימא דלא מתקיים המתנה רק כשיתקיים התנאי א"כ אימתי מתקיים המתנה כשמחזיר א"כ כבר כלתה המצוה של נטילות לולב, כמו שאיתא בכתובות דף פ"ב ע"א וביבמות דף צ"ג ע"א תוד"ה קנויה לך מעכשיו כו'.
אות ז
וע"ש בספר ע"י בד"ה אלא שיש להסתפק בזה בעיקר הדבר אם הי' כאן לשון תנאי מעליא או לא כו' ועיין בזה בספר גליא מסכת חלק א"ע סימן א' ועי"ש שהקל בזה, ולפענ"ד נראה להוכיח מהא דאיתא בב"מ דף ס"ה ע"ב מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהי' לך מעות אחזירם לך כו' והנה רש"י ז"ל פירש ברישא דאמר לו ע"מ כו' אך מדברי הגמרא משמע דאמר לו רק זה הלשון רק הסיפא מוקי לה הגמרא דאמר לי' מדעתי' אך ברישא דלא אמר לו מדעתי' והוה תנאי גמור ולהכי אסור לאכול הפירות, וכן הביא שם בספר עי"ט מדף ס"ו ע"א. ומה שהקשה שם על דבר הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ח ע"א דיליף שם דלא הוה תנאי כה"ג כמו דאיתא בביצה דף כ' הא התם הוה הטעם משום דהוה הערמה כמו שכתב הר"ן ז"ל שם במשנה כו' יעו"ש, יש לומר בפשוטו דלכאורה יש להבין כוונות הירושלמי הא בכל מתנה ע"מ להחזיר אינו יכול להקדישו וכתב שם הפני משה ז"ל הכוונה דבכל מתנה שלא התנה שלא יהי' יכול להקדיש רק שנותן לו מתנה ע"מ להחזיר אף דממילא אינו יכול להקדיש שפיר דמי רק כאן כיון דהתנה שלא יקדיש נכר דהוה הערמה ולהכי אסור וזה דווקא דאם אמר בלשון תנאי אבל היכא דלא אמר בלשון תנאי רק דאמר לו לשון דמדעתך א"כ שרי דלא הוה תנאי כלל א"כ לא הוה הערמה, ומה שתמה שם על המג"א ע"ש בח"י ובמחצית השקל שם.
אות ח
וע"ש בתשובה זו שמסתפק חותני הגאון ז"ל באם יכול איש לגרש אשה בע"כ על תנאי יעי"ש, ולפענ"ד נראה להביא ראיה בס"ד מהא דהקשה התוס' ז"ל בכתובות דף ס"ג ע"א בד"ה אבל אמרה מאוס עלי כו' ועוד הקשה ר"ת ז"ל כו' א"כ נתקני לי' כתובה מיני' היינו דלמא תאמר מאוס עלי ואי נימא דיכול לומר בע"כ ע"מ שלא תנשא עד עשרים שנה א"כ אם תאמר מאוס עלי וגרש לה בע"כ וע"ת שלא תנשא עד כ' שנה ויותר. ועוד יותר יש להוכיח בס"ד מדברי התוספות ז"ל בגיטין דף פ"ד ע"א ד"ה הכא בדידה קיימא כו' וקשה לר"י והא ודאי בדידה קיימא לאגרושי שיכולה לומר מאוס עלי וכפינן לי' כו' א"כ אי נימא דיכול לגרש בע"כ דלמא יגרש לה ע"מ שלא תנשא לפלוני, ואין לדחות משום דמוכרחת היא לקיים התנאי הא בכאן הוה רבא ורבא סובר שם גבי ע"מ שתאכלי ב"ח אפשר דאכליא ולקי. ואף דעכשיו יהיה גם לו איסור אשת איש דכיון דאי אפשר לקיים התנאי הא האי גברא לא איכפת לי' באיסור דאל"כ יגרשנה כדי שלא יכשל באיסור א"א, אלמא מוכח דכל היכא דכופין להוציא אין יכול לגרש ע"ת, ואחר החיפוש מצאתי בכנסת הגדולה חלק א"ע סימן קמ"ג בב"י ס"ק ל"ד בשם תשובות הרשב"א ז"ל דכל היכא דכופין להוציא אין יכול לגרש ע"ת שתנשא לשמעון, (ואין גוף הספר בידי לעיין בו), א"כ לכאורה הוה קו"ח ומה היכא דאי מבקשת להתגרש והוא אינו רוצה לגרשה רק דכופין אותו אעפ"כ אינו יכול לגרש ע"ת, א"כ מכש"כ היכא דהוא רוצה לגרשה בע"כ דאינו יכול לגרשה ע"ת, וכן מצאתי בפתחי תשובה א"ע סימן קי"ט ס"ק ד' שהביא בשם ספר ברית אברהם סימן ק"ט שהוכיח דאינו יכול לגרש בע"כ ע"ת ואין הספר הנ"ל ת"י לעיין בו.
אות ט
והנה זמן כביר ששמעתי אז מ"כ חותני הגאון ז"ל הספק הלז אז כתבתי בס"ד עוד ראי' דלכאורה יכול לגרש בע"כ ע"ת דהנה בא"ע סימן קי"ט סעיף ז' איתא שם דיכול לגרש בע"כ בזמן הגמרא, וכתב שם הפרי חדש ז"ל דילפינן מהא דכתיב ושלחה מביתו משמע בע"כ, וע"ש בבית מאיר ז"ל דילפינן מאונס דכתיב ולא יוכל לשלחה כל ימיו והנה גבי אונס הוה הדין דמרצונה יכול לגרש אותה וע"כ דלשון לשלחה משמע בע"כ וא"כ גבי גט דכתיב ושלחה משמע דיכול לגרש את האשה ע"כ, והנה בגיטין דף פ"ב ע"ב יליף הגמרא טעמא דר"א דאמר אף בחוץ מפלוני הוה גט מהא דכתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר א"כ מוכח דיכול לגרש בע"כ על תנאי, ואח"כ נדפס עונג יו"ט וראיתי שהעיר קצת מזה, ומהא שהקשתי על מה שרצה הגאון בעל נו"ב ז"ל מהד"ק חלק א"ע סימן ב' לחדש דאינו יכול לגרש בע"כ ע"י שליח משום דהוה חב לאחרים יעו"ש ג"כ קשה דהא הגמרא בקדושין דף מ"א יליף דיכול לגרש ע"י שליח מדכתיב ושלחה ולשון ושלחה משמע בע"כ א"כ מוכח דיכול לגרש אפילו בע"כ ע"י שליח.
אות י
וע"ש בספר עו"י שהביא ראיה משמי מהגמרא דקדושין דף ס"ב יעו"ש ואולי יש לתרץ בזה מה שעמד שם התוספות ז"ל דלא משני כן הגמרא לעיל גבי שפחה כמו שתירץ הירושלמי אך זה יש לומר דגבי אשה אינו יכול לגרשה בע"כ על תנאי אבל גבי שפחה יכול לשחררה על תנאי שתתקדש לו, וע"ש עוד מה שהביא ראי' משמי מש"ס בב"ב דף קס"ז וע"ש מה שכתב בזה וע"ש בסוף התשובה שכתב שהרב המסדר ילמוד להאשה כו' אבל אם כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו יכול להשליך לה הגט בע"כ ע"ת.
והנה מה שהבאתי ראיה מקדושין דף ס"ב יש לדחות לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גרושין הלכה י"ב באם שהתנה ע"מ שלא תנשא לפלוני לעולם לא הוה גט משום דאגידא בי' לעולם, א"כ ה"נ הרי אגידא בו לעולם אך לשיטות הרשב"א ז"ל והר"ן שהובא שם בכ"מ יש להביא ראי' הנ"ל, ולכאורה יש להביא ראי' דלא מצי לגרש בע"כ ע"ת מהא דהקשה הרשב"א ז"ל בגיטין דף ע"ה למד"א נתינה בע"כ לא שמי' נתינה והא כתיב ונתן לה ס"כ וקיי"ל דאשה מתגרשת בע"כ, ותירץ דהא דאמרינן דנתינה בע"כ לא הוה נתינה היינו דווקא היכא דמוציאין מידו כמו גבי איש שמוציאין ממנו את אשתי הקנוי' לו כו' אבל גבי אשה דאין הבעל משועבד לה להכי הוה נתינה בע"כ נתינה אבל גבי בעל אם אתה אומר דנתינה בע"כ שמי' נתינה הרי אתה משעבדו בע"כ יעו"ש היטב וא"כ אם יתן לה גט בע"כ ע"ת הרי אתה משעבדה בע"כ והא כתיב ונתן לה וקיי"ל דנתינה בע"כ לא הוה נתינה עיין בשו"ע א"ע סימן קמ"ג סעיף ד', והנה אנכי הבאתי ראי' לזה בס"ד מגיטין דף כ"ד דפריך אביי מכדי חצרה מידה תרבאי כו' ומצאתי זאת כעת שנדפס ספר עונג יו"ט שהעיר מזה, ותירץ משום דהא דלא מצי לגרש בע"כ לאו משום דלא מקרי נתינה, אלא משום דלא נתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ כו' יעו"ש ולפי מה שכתבתי למעלה משם הרשב"א ז"ל דלא מקרי נתינה משום דמשעבדה בע"כ א"כ יש לסתור תרוצו ז"ל, ויש לתרץ בס"ד דהתם הוה אביי ואביי סובר בתמורה דף ד' דאי עביד מהני א"כ אף דאינו רשאי לגרש אעפ"כ אם גירש הוה גט, ועוד אפילו לרבא יש לומר דהוה גט כדאמר רבא סוף גיטין מדגלי רחמנא באונס כו' משמע דבעלמא אף דעביד איסורא הוה גט, אך לפי מה שכתבתי לעיל בשם הרשב"א ז"ל דלא מקרי נתינה יש לומר דאף בדיעבד לא הוה גט, עיין בטור א"ע סימן קמ"ג בבדק הבית ד"ה כתב הרשב"א ז"ל ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות גרושין הלכה י"א, והנה לפי מה שכתב הנודע ביהודא ז"ל במה"ת חלק א"ע סימן קכ"ט ד"ה ולכן אני אומר כו' שפירש דברי התוס' ז"ל בתמורה דף ה' ע"א שכתבו דאתקש גרושין למיתה היינו כמו שמיתה מוציא בין לרצונה ובין שלא לרצונה אף גרושין היכא שמהני לרצונה מהני גם שלא לרצונה כו' א"כ כיון שמהני לרצונה גט על תנאי מהני אף שלא לרצונה גט על תנאי.
אות יא
הנה מה שהקשתי סוף אות ט' על הנו"ב ז"ל שכתב דבעל אינו יכול לגרש בע"כ ע"י שליח אף בזמן הגמרא יעו"ש מצאתי בספר בית מאיר ז"ל סימן קט"ו סוף סעיף ד', וכתב הטעם משום דגבי גרושין גלי לן רחמנא דמצי לגרש בע"כ ע"י שליח אף דהוה חב לאחרינא והא דלא ילפינן מגרושין משום דלא מצינן ליליף מגרושין רק מבינייהו מגרושין וקדושין כו' יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד א"כ אמאי קאמר הגמרא לא לכתוב בגרושין ותיתי מהנך הא איצטריך לכתוב גבי גט לגלות דמהני אף בע"כ ע"י שליח אף דבעלמא לא מהני, וע"כ צריכין לומר כתירוץ השני של הגאון בעל ב"מ ז"ל, והנה כ' חותני הגאון ז"ל כתב לי אז לדחות את הראי' הראשונה שלי ועתה נדפס זאת שם בתשובתו ע"פ דברי התוס' ז"ל בזבחים דף ב' ע"ב דאין כופין לבעל לגרש את אשתו שזנתה ממילא יכול לגרשה בתנאי כו' יעו"ש והנה לפענ"ד קשה לי מהא דאיתא בסוף נדרים דהאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר ושם מבואר באשת כהן אך הדין נפסק בש"ע א"ע סי' קט"ו סעיף ו' גם באשת ישראל שאומרת שזנתה ברצון אינה נאמנת שמא נתנה עיני' באחר ולפי דברי התוס' ז"ל שם בזבחים דאינו מחוייב לגרשה א"כ מה הרוויחה שמא לא יגרש אותה, ולומר דנשים לאו דינא גמירא ועוד הא התוס' ז"ל מקשים בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה כו' הקשו דיהיה נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאוס עלי ולא תירצו משום דנשים לאו דינא גמירא, והנה חפשתי ומצאתי בנודע ביהודא מה"ת חלק א"ע סימן י"ב שעמד ע"ז. אך על התוספות ז"ל לא קשה כ"כ דנראה דמסתפקים בזה שם בכתובות. אך על דברי המחבר ז"ל קשה, וע"כ צריכין לומר דהיא סברא שבודאי יגרש לה שכל זמן דאגידא בי' לא יהבא לי' אחריתא כמו שאיתא שם בכתובות דף ס"ד ע"א.
אות יב
אך לפי מה שכתב מ"ח ז"ל דיכול לגרש ע"ת שלא תנשא עד עשרים שנה וכדומה וממנו תהי' מגורשת ויהבא לי' אחרינא א"כ תקשה אמאי אינה נאמנת לומר טמאה אני לך באשת ישראל, וא"כ יהי' נפשוט מזה לכאורה דמה באשת ישראל שזנתה ברצון אעפ"כ אינו יכול לגרשה ע"ת בע"כ כש"כ באשה דעלמא דלא פשעה כלל דאינו יכול לגרשה בע"כ ע"ת, ולפענ"ד נראה להביא ראי' בס"ד דכופין להוציא מהא דאיתא בכתובות דף ט' ע"א דמקשה התוספות ז"ל שם בד"ה ואי בעית אימא כו' וי"ל דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת כו' והנה התוספות ז"ל שם ע"ב ד"ה לא דקא טעין כו' דאיירי דאי מכחיש אותו כו' ועיין בהרב המגיד ז"ל בפ"ח מהלכות א"ב הלכה י', א"כ קשה אמאי אסורה לבעלה דלמא היא מוכת עץ והא דלא טענה משום דעיניה נתנה באחר, ואי משום דכנסה לחופה הא קיי"ל דכותבין אגרת מרד על ארוסה עיין בא"ע סימן ע"ז ואף שלשיטות התוס' ז"ל שם שמפסדת ג"כ הכתובה הא גם באשת ישראל ג"כ מפסדת הכתובה ואעפ"כ אינה נאמנת, ומכש"כ לשיטת רש"י ז"ל דנוטלת הכתובה בודאי קשה, ואין בידי כעת לחפש בספרים אולי דברו מזה, אך אי אמרינן דבעלמא היכא דידוע ע"פ עדים שזנתה כופין אותו לגרש וכן למשנה הראשונה בסוף נדרים דאמרו חכמים דתוציא כופין אותו אף באשת ישראל שזנתה ברצון א"ש דהתם חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ובדעתה שכופין אותו לגרשה, אבל היכא שאסורה רק משום דשויא אנפשא חתיכה דאיסורא מבואר בש"ע א"ע סימן קט"ו סעיף ו' דאין כופין אותו להוציאה להכי אין חוששין שמא עיניה נתנה באחר, ואין לדחות קושייתו ע"פ דברי הרמ"א ז"ל בסימן קט"ו סעיף ו' בהגה דאם יש רגלים לדבר וכאן הא הוה רגלים לדבר שמצאה פ"פ זה אינו דדווקא התם דיש רגלים לדבר שזנתה להכי נאמנת אבל בכאן אכתי איכא ס"ס דלמא היה מוכת עץ.
אות יג
ובדברי התוס' ז"ל בזבחים הי' נראה לפענ"ד לומר דכוונות התוס' ז"ל דמצד הדין אינו מחוייב לגרשה רק סגי בהפרשה בעלמא, והיכא דהיא אינה תובעת הגט אינו חיוב לגרשה להכי סתמא לאו לגרושין קיימא דדלמא לא תתבע הגט, ואף שמסתמא תתבע הגרושין אעפ"כ לא מקרי בשביל זה סתמא לגרושין וכתב שם הגאון רע"א ז"ל בהגהות הש"ס דפוס בערלין לעיין בתשובות מהר"ם אלשקר ז"ל סימן פ"ח ואין הספר הנ"ל ת"י לעיין בו, וחפשתי בספרים קדושים ומצאתי בדרוש וחידוש בכתובות דף ס"ג שהוכיח שם דלא כסברת התוספות ז"ל בזבחים והביא כן בשם המג"א ז"ל וכתב שהאריך בזה בתשובה ומצאתי שם בסוף הספר בהתשובה שכתב להגאון רמ"י ז"ל שהאריך הרבה בדברי התוס' הלז ומפרש בדברי התוס' ז"ל כמו שכתבתי, וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה, אך מצד הסברא נראה לומר דאין כופין לגרשה משום דהיא גרמה לעצמה, דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אישות הלכה ח' דאם אמרה מאוס עלי כופין אותו לגרשה, וכתבו המפרשים ז"ל הטעם משום דילפינן מיבמה דקיי"ל דאין חוסמין אותה יבמות דף ד', ואעפ"כ איתא ביבמות דף קי"ב דהיכא דנדרה הנאה מהיבם אחר מיתת הבעל דאין כופין אותו לחלון משום דהיא גרמה לאסור עליו א"כ הכא נמי באשת ישראל שזנתה ברצון דגרמה לאסור עליו ועשתה עבירה גדולה כ"כ ר"ל א"כ מהיכא תיתי שיכופין אותו לגרש.
אות יד
והנה הא דהבאתי באות ח' ראי' מגיטין דף פ"ד ע"א ד"ה הכא בדידה כו' דלמא יגרש אותה ע"ת שלא תנשא לפלוני כו' נתיישבתי שלאו ראי' היא דהא מקשה הגמרא שם ע"ב דהא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה ומתרץ הגמרא אפשר לא תיכול ולא תגרש אבל אם מתנה שלא תנשא לפלוני הרי הוה מתנה לעקור דבר מן התורה דאם תנשא לפלוני הרי נתבטל הגט שלו והוה א"א לפלוני ואם לא תנשא לפלוני הרי גט הראשון בטל והוה אשת איש לשני, ולפי מה שמסתפק המשנה למלך ז"ל בפ"ו מהלכות אישות סוף דין י"א אם התנה לעקור דבר מן התורה בכולל אם חל אם לא הזכיר האיסור בפירוש ועיין בפ"ת א"ע סימן ל"ח ס"ק ו' ואם נימא דחל א"כ נסתר תירוץ זה דיכול להתנות שלא תנשא לשום אדם רק לפלוני ולפלוני וא"כ יהי' חל בכולל שלא תנשא לו שהתנה עליה בעל הראשון שתנשא לו והנה מהא דכתבו הרא"ש ונו"ב ז"ל שהוכיח שאין כופין לבעל לגרש בטוענת מאוס עלי משום דאל"כ כל האשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה הא יכול לגרש בתנאי שלא תנשא שלשים שנה וכדומה, וגם הא דתקנו חכמים דכופין להוציא כמו דאיתא בכתובות דף ע"ז מה מהני תקנתם הלא יגרש בתנאי, מכל זה נראה דלא יכול לגרש בע"כ בתנאי, והנה הא דהקשיתי לעיל באות ג' מגיטין דף כ"א השגתי כעת תשובות מהרי"ם ז"ל סי' מ"ו וראיתי שהרגיש בזה יעו"ש.
אות טו
ואגב אכתוב מה דקשה לי לפענ"ד דהנה השאגת ארי' ז"ל בסימן ל' כתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בהטיל עוד ציצית ונתכוון להוסיף דפוסל את הראשונות, וכתב דהרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו שפוסק דהיכא דביטל להגט אינו חוזר ומגרש בו וא"כ אף כאן יכול לבטל הציצית, והקשה דאטו אם אדם כותב ספר תורה האם יכול לבטל, והנה גם התוספות ז"ל בגיטין דף ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת כו' הקשו ג"כ מ"ש גט מס"ת ותירצו דכ"ז שלא בא ליד אשה לא חשוב מעשה, ויש להבין בהא דאיתא בפסחים דף נ"ט ע"ב הפסח ששחטו לשמו ושלא לשמו כו' בעי ר"פ בעבודה אחת ור' יוסי היא דאי ר"מ הא אמר תפוס לשון ראשון כו' וע"ש בתוספות דגורסין רבא דסובר דאין לשחיטה אלא לבסוף, והנה בזבחים דף ל' מבואר שם דהיכא דאמר לשם זה ואח"כ אמר לשם זה יכולין לומר דנמלך וחוזר מדבריו הראשונים רק היכא דאמר בדיבור אחד כמו לחצות דלא שייך לומר דנמלך ואף ר' יוסי מודה דהיכא דנמלך אמרינן תפוס לשון ראשון וע"ש בזבחים דף ל' ע"ב כתב רש"י ז"ל בד"ה ה"ג איבעיא להו כו' כנמלך כו' א"כ אמאי אמר ר"פ דאי ר"מ הא אמר תפוס לשון ראשון והוה הקרבן כשר והא כיון דיש לומר דנמלך מהא דקאמר לשמה ולפי מה שהעלה התוספות ז"ל דאדם יכול לחזור מהא דאמר לשמה קודם גמר מעשה א"כ בכאן דלא נגמר השחיטה יכול לחזור מהא דאמר לשמה כמו גבי גט דכתב התוס' ז"ל דיכול לבטל הגט שכתב לשמה, וצע"ק בזה.
אות טז
עיין בדברי חותני הגאון ז"ל ריש הסוגיא שהוכיח מסוגיא דיומא דף י"ג דלא מהני ביטול התנאי כו' ועיין בשאגת אריה סימן ל"ג, והנה אדרכתא מה שכתבתי להגאון ר' ליפמן ז"ל הכהן אבד"ק מיר בעת ששלח לי ספרו מלבושי יו"ט ושם בסימן י"ב האריך בענין זה אם יכול לבטל הגט קודם שנתקיים התנאי כו' הקשתי אז דאי נימא דיכול לבטל הגט קודם שנתקיים תנאי א"כ מאי מקשה הגמרא יומא דף י"ג ודלמא היא לא לא מייתי כו' הא יכול לבטל הגט ברצונה, וחפשתי ומצאתי בשער המלך פ"ח מהלכות גרושין שעמד על זה ע"ש בהלכה א' ד"ה לפיכך כי', אך יש לתרץ בס"ד לפי מה שמסתפק בתשובות רבינו עקיבא איגר ז"ל בסימן קנ"ט בביטול הגט קודם שנתקיים אם מותר בשבת יעו"ש ואי נימא דאסור משום שבות א"ש דלא שרי לעשות כן לבטל הגט בשבת אף דאין אסור אלא משום שבות וה"ה ביום כיפור, וע"ש בד"ה ולזה הי' נראה כו', והנה מה דפשט שם בתשובות רע"א ז"ל דבאומר שיחול בשבת הוה שבות, לכאורה יש לעיין בזה מרא דאיתא בעירובין דף ל"ו ע"א ב"מ רבא מר"נ ככר זו היום חול ולמחר קודש כו' אלמא מוכח דאף מפרישין תרומות בשבת אפה"כ יכול לומר בחול שיהי' נעשה תרומה בשבת, אך יש לומר דבאמת אסור לעשות כן רק לפי מה דאיתא בש"ע א"ח סימן של"ט דאף דאין מעשרין בשבת אעפ"כ אם הפריש הוה תרומה, ואף דרבא סובר בתמורה דף ד' דאי עביד לא מהני ומשמע דאף באיסור דרבנן כמו שאיתא דף ה"א ע"ב הא מסיק הסמ"ע ז"ל בח"מ סימן ר"ח דכל היכא דהיום גורם לא אמרינן אי עביד לא מהני, ובזה יש לתרץ בס"ד מה ששמעתי מקשים בשם הגאון בעל בית אפרים ז"ל מהא דאיתא בפסחים דף ס"ו ע"ב דמקשין הגמרא הא אין מקדשין בשבת כו' דלמא אמרו קודם שבת שיהי' נעשה קודש בשבת אחר חצות ושרי לעשות כן כמו דאיתא שם בעירובין דף ל"ו ורשאי לעשות עבודה קודם חצות היום ע"כ שמעתי ולא ידעתי מה כתב בזה, ולפי מה שכתבתי א"ש בס"ד דלא אמר רבא רק דעבד מהני אבל לכתחלה אסור לעשות כן, והארכתי עוד בזה בס"ד.
אות יז
והנה במה שהבאתי ראיה מכתובות דף ט' ע"ב עיין לעיל באות א' כתבתי בזה לרב אחד אשר דרש ממני בענין איך לכתוב בכתובה של בעולה אשר החתן אינו יודע מזה, ודעת הגאון בעל בית מאיר ז"ל כדעת הנחלת שבעה ז"ל שלא לכתוב בפירוש בעולה שלא לביישה רק לכתוב סתם ארוסה או לכתוב סתם שמה שלא ירגיש החתן, ועיין בסוטה דף ל"ב ע"ב מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה כו' ואף דיש לחלק דהתם באו לעשות תשובה אך בסוטה איתא שם דף ח' ע"ב ונשים חיבות לראותה כו' אך כבר הסכימו הגאונים ז"ל שלא לביישה יש לסמוך עליהם, אך יש לפי זה חשש גדול לפי מה דפסקינן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוה מקח טעות כו' וכתבו התוס' ז"ל בכתובות דף י' ע"א בד"ה חזקה כו' דלא הוה כלל קדושין א"כ צריך לקדשה מחדש, וכן כתב הב"ח ז"ל בסימן ס"ח ס"ק כ"ד, וא"כ לפי זה הקדושין דכעת בטלין א"כ כל הברכות שמברכין כעת הוה ברכות לבטלה, ועיין בב"ש סימן ס"א ס"ק ז' שכתב בשם הב"ח ז"ל דהיכא דהי' הקדושין בטעות צריכין לברך פעם שנית והפ"ת ז"ל כתב שם לעיין בספר ברית אברהם (ואין הספר הלז ת"י), והנה הבית מאיר ז"ל כתב שם דמלשון הרמב"ם ז"ל משמע דא"צ לקדשה מחדש דלא עדיף מקידשה סתם ונמצא בה מום דמקודשת מספק, ובסימן ל"ט ס"ק ז' הביא הב"ש ז"ל להסתפק בקידש על תנאי ובעל סתם אם צריכין קדושין אחרים ועיין בסימן ל"ח סעיף ל"ה המקדש על תנאי וחזר וביטל התנאי בטל התנאי והרי היא מקודשת כו' וע"ש בב"ש ס"ק נ"ז דהקדושין חלין למפריע כו' וע"ש במקנה ז"ל בקונטרס אחרון שם ולזה הבאתי ראי' מכתובות דף ט' שהבאתי לעיל באות א' וגם קשה הלשון מהגמרא אי למיתיב לה ניתוב לה משמע דליכא עוד חשש בזה והיא צריכה קדושין אחרים וכתובה אחרת ואסור להיות עם אשה בלא קדושין וכתובה אלא ע"כ צריכין לומר דאף שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפה"כ כשמוחל אח"כ חלין הקדושין למפריע, אך קשה קצת עדיין דדלמא יקפיד הבעל ויתבטל הקדושין ומסתברא דלא יועיל אח"כ מחילה שיחול הקדושין למפריע וצ"ע לפענ"ד.
אות יח
והנה הב"ש ז"ל כתב בסימן קי"ז ס"ק י"ט שם בסוף הדיבור בבא על אשתו ושהה כמה ימים דחזקה דנתפייס ומחל, הקדושין קדושין והכתובה אינה בטלה ויש לעיין ממה שכתב הב"ש ז"ל בסימן ס"ח ס"ק כ"ד דצריך לקדשה מחדש ומבואר שם ברמ"א דצריך לכתוב לה כתובה ממנ"פ וע"ש בספר בית יעקב ז"ל ודוחק לחלק בין כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה בין שאר מומים, ולפי מה שהבאתי ראי' מכתובות דף ט' ע"ב מוכח דיש לה כתובה מאתים אם מחל, והנה עובדא בא לידי באחד שהי' סרסר בקנית בית וגמר הדבר אך הלוקח התנה באם שלא יגמור הפראווע עד שתי שנים בטל הקנין, ונמשך יותר ואעפ"כ לא חזר הקונה ונגמר המקח, וטענו הלוקח והמוכר כיון דיכלו לחזור משום דלא נתקיים התנאי א"כ עכשיו דבר חדש הוא, ואינו מגיע לו השכר, והנה לפי מה שהבאתי דברי הר"ן ז"ל מפרק המדיר דהיכא דמחל התנאי נתקיים למפריע וכמו שהבאתי ראי' לזה מכתובות דף ט' א"כ הכא נמי כיון דמוחל התנאי נתקיים למפריע, וא"כ מגיע לו שכר סרסרותו, ובלא"ה נראה דצריכין לשלם לו כיון דהדבר נמשך מכח מעשיו דגרם הקניה מעיקרא.
אות יט
והנה ראיתי בגבעת שאול סימן ק"ח שכתב שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה גרע ממומין יעו"ש ולפי דבריו ז"ל יש ליישב שלא יהי' סובר דברי הב"ש הנ"ל וכתב שם דכיון שהיא זנתה קודם שכנסה א"כ היא פרוצה ומצוה לגרשה א"כ לית לה כתובה משום דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"ז דעוברת על דת משה אע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו רק על בנות ישראל הכשירות ולא על הפרוצות כו' ולמד מכאן הגבעת שאול ז"ל דה"ה היכא דזנתה ברצון קודם החתונה, ולפענ"ד יש לדון בזה טובא דעד כאן לא כתב הרמב"ם ז"ל אלא היכא דעברה על דת משה אחר הנשואין אבל לא מקודם, וראיה לזה דהא כתב התוספות ז"ל בכתובות דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה כתובה כו' דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה דלמא באונס כו' מוכח דאם זנתה מקודם הנשואין אף שזנתה ברצון דאל"כ הוה רק ספק אחד דלמא באונס או דלמא ברצון, אלמא מוכח דאף דזנתה ברצון קודם הנשואין יש לה כתובה למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, וליכא למימר משום דיצא הקול שהיא היתה משחקת עם בחורים דהא כיון דזנתה אין לך פרוצה גדולה יותר מזה, ובעיקר דין ביטול התנאי עיין במחנה אפרים ז"ל פרק ט' מהלכות גרושין ד"ה ע"ד ששאל כת"ר מאתי כו'.
סימן ה מה שכתבתי לכבוד הרב הגאון סוע"ה חו"ב מו"ה צבי הירש ראבינאוויץ מ"מ דק"ק ווילנא יצ"ו בענין מעשה ב"ד בגט ונאמנות האב על הבן.
וזה תורף המעשה שסידר הרה"ג הנ"ל גט בלילה מפני איזה טעם, וכדי לצאת דעת הגט מקושר ז"ל הובא בפתחי תשובה סדר הגט אות ד' ס"ק ד' דמישסידרו ביום אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי', אך אם סידרו בלילה יצטרכו הב"ד להעיד בפני ב"ד אחר בי' יעו"ש לזה גבה עדות למחר ביום ושלח לי הפטור, ושם הי' המעשה שהבעל והאשה מודים שנתעברה מאחר באמרה שנאנסה, והאריך הרב הנ"ל בחריפות ובקיאות לענין היולד אם הוא וודאי ממזר או ספק ממזר.
אות א
והנה כתבתי להרב הנ"ל שאנכי מסתפק דלפי מה שכתב התוס' ז"ל בראש השנה דף כ"ד דלר"ע בדיני נפשות עד הרואה אין נעשה דיין, ודעת התוס' ז"ל במסכת מכות דף ו' ע"א ד"ה ושמואל אמר הלכה כר"י דגט דמיא לדיני נפשות דשרינן אשת איש לעלמא כו' יעו"ש א"כ גבי גט נמי אין העד הרואה נעשה דיין וא"כ יש לומר דלזה כיון הגט מקושר ז"ל במה שכתב דהב"ד מסדרי הגט יעידו דווקא בפני ב"ד אחר והם יתנו המעשה ב"ד ולא שיקבלו הב"ד מסדרי הגט עדות מאנשים אחרים והם עתנו מעשה ב"ד שנתגרשה:
ועיינתי בגט מקושר וכתב סתם כמו שהעתיק בשמו הפ"ת ז"ל ולא כתב טעם על זה ואולי כיון למה שכתבתי או יש לומר דלפי הטעם שאיתא שם בתוס' בר"ה שם דהא דאין עד הרואה נעשה דיין משום דכיון דקחזי לה דקטל נפשא לא מצאו חו"ל לי' זכותא כו' וזה לא שייך גבי גט.
אות ב
והרב הנ"ל כתב דיש לפקפק על כל הב"ד אף שסידרו ביום איך נותנים מעשה ב"ד אמאי לא ניחוש לדעת רש"י ז"ל שם בר"ה דבכל מקום דבעינן עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה יעו"ש בטורי אבן, וציין לעיין בתשובות ריב"ש ז"ל סימן שפ"ט וסוף סימן ש"צ, ושם משמע דאין חשש אלא דווקא בגט הניתן בלילה אבל לא בגט הניתן ביום יעו"ש, והאריך בזה בפלפול גדול אם גט דומה לדיני נפשות, ולפענ"ד נראה להביא ראי' מהא דאיתא בב"מ דף י"ח ע"א ולכתוב עליו גיטא דנן כו' אטו כל מאן דמגבא ב"ד מגבי וכתב שם רש"י ז"ל לא הי' ב"ד שיכתבו לה כן, נראה בעליל שהב"ד יכולים להעיד שהגט כשר אף שהוא קרוע אף שלא גבו עדות מאחרים על זה דהא לא קאמר הגמרא שיכתבו שגבו עדות על זה, ואין לומר דזה הוה רק גילוי מלתא בעלמא כיון דלא העידו על גוף הגרושין רק מה שנקרע הגט, הא בב"ב דף קס"ח ע"א גבי מי שנמחק לו שטר חוב מעמיד עליו עדים ובאין לפני ב"ד כו' וכתב שם התוס' ז"ל דדוקא ב"ד דאלימא לאפוקי ממונא ולא עדים וכן נפסק הדין בח"מ סימן מ"א אלמא חזינן דלא מחשב גילוי מלתא בעלמא רק עדות גמורה ואפה"כ גבי גט מועיל ב"ד בלא גביית עדות.
אות ו
והנה המעיין בתשובות הריב"ש ז"ל סימן שפ"ט נראה בעליל כשנעשה הב"ד עדים אינם יכולים עוד לקבל עדות מפי אחרים וכן כשראו בלילה הוה כן דלא יכלו לדון ע"פ ראיתם ואז הוה כעדים. אך בעיקר הדבר אנכי מסתפק ושואל כשכותבין הפטור מדעת שניהם א"כ אף כשסידרו בלילה הלא מדעת שניהם גם העדים יכולים לכתוב ולא הוה מפי כתבם כדמשמע מדברי התוס' ז"ל בב"ב דף ל"ט ע"ב ד"ה מחאה בפני שנים כו' וכן הביא הב"ש ז"ל בסימן מ"ב ס"ק ט"ו בשם הרשב"א ז"ל לענין שטר שנכתב בו פלוני קידש פלונית כשנכתב מדעת שניהם חשוב שטר וא"כ הוא הדין לענין גט כשכותבין ברצון שניהם וכן כתב הפ"ת ז"ל בסימן קמ"ב ס"ק ז' דגבי גט מועיל ברצון שניהם אף כשכותבין רק שנים, אך לפי המבואר בפ"ת סוף סימן קנ"ב ס"ק י"ט שמעשה ב"ד כשר אף בלא הוכרו החתימות יעו"ש א"כ יש תועלת במעשה ב"ד דכשר אף דלא הוכרו החתימות.
אות ד
והנה הרב הנ"ל כתב לחלק בין גיטין לקדושין ודלא כפ"ת ז"ל ועיקר חילוקו משום דבקדושין האשה שאמרה נתקדשת נאמנת מטעם חתיכה דאיסורא, אבל גבי גרושין בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן רק לחומרא ולא לקולא. אבל לפענ"ד נראה להביא ראי' דגם גבי גט מהני מהא דאיתא ביבמות דף ק"ו ע"א לפיכך עדים כותבים אע"פ שאין מכירים גבי חליצה וכתב שם רש"י ז"ל עדים כותבין וכן נפסק הדין בא"ע סימן קס"ט סעיף נ"ו, והבית מאיר ז"ל הוכיח שם מגמרא מפורשת דאין החלוץ נאמן לומר שחלצה, עיין שם בדף ק"ה ע"ב חלצה בינו לבינה מנא ידעינן וברשב"א ובנימוקי יוסף שם ואעפ"כ העדים יכולים לכתוב ברצון שניהם, ומה שחילק הרב הנ"ל בין קדושין לגרושין משום הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן רק לחומרא ולא לקולא הא כתב התוספות ז"ל והרשב"א ז"ל הא דאין הבעל נאמן לומר שגירשה אף דבידו לגרשה משום דהוה ריעותא משום דכל המגרש יש קול שנתגרשה וכאן אין קול וכן כתב הב"ח ז"ל והב"ש ז"ל בסימן קנ"ב וא"כ היכא דבאמת נתגרשה ויש קול שנתגרשה הבעל נאמן לומר שנתגרשה אף להקל, א"כ יכולים העדים לכתוב מדעת שניהם, וכן כתב הריב"ש ז"ל בסימן שפ"ט דהא דאין הבעל נאמן לומר שגירשה לא הוה רק חששא בעלמא, וכן הביא הפ"ת בשם הרדב"ז דהיכא דיש קול שהיא נתגרשה אז הבעל נאמן לומר שגירשה, וכן כתב הנתיבות ז"ל סימן כ"ח ס"ק ז' ד"ה ולכן כו' דהיכא דבאמת נתגרשה ויש קול הבעל נאמן לומר שגירשה, ומה שכתב הרב דבקדושין נאמנת יותר מגרושין, מדברי הפני יהושע ז"ל בקדושין דף ס"ה ובנתיבות סימן ל"ו ס"ק ט' ד"ה לכן נ"ל כו' לא משמע כן שכתבו דבקדושין דהוה חב לאחרינא לא מהני כלל נאמנות שלה דלא הוה קדושין לחצאין ובגרושין דלא חב לאחרינא נאמנת יותר. ועיין בקדושין דף ס"ג ע"ב דהאשה שאמרה נתקדשתי וזנתה אחרי כן אין סוקלין אותה על פיה.
אות ה
אך יש לעיין לכאורה בהא דאיתא בקדושין דף פ' הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה והא התם החזיקה את עצמה לנדה ואפ"ה בעלה לוקה עלי', עיין על זה בקדושין דף ס"ג ע"ב בפני יהושע ד"ה איבעיא להו כו' ובקונטרס אחרון שם ובמקנה שם ובשב שמעתתא שמעתא ו' פרק י"ב שהאריכו בזה ותורף דבריהם ז"ל דדווקא היכא דנתחזקה ומטעם חזקה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל היכא שאמר ע"א על חתיכה שהיא חלב לוקין אח"כ על זה, ולפי זה א"א לומר כמו שכתב הרב הנ"ל דדווקא בקדושין יכולין העדים לכתוב מדעת שניהם משום דהוה כאלו הם בעצמם כותבים שנתקדשה אבל לא בגרושין, הא כשכתבה היא בעצמה לא הוה רק ספק לחוש לחומרא כמו שכתב רש"י ז"ל בקדושין דף ס"ג ע"ב ד"ה לדידה לא הימנא, אבל כשכתבו העדים מדעת שניהם משמע מדברי הב"ש ז"ל בסימן מ"ב דהוה מקודשת גמורה, וע"ש בסימן מ"ב בפ"ת ס"ק י"ז מה שהביא בשם הרדב"ז ז"ל ובשם הנו"ב ז"ל לענין הקדושין שהיו בלילה.
אות ו
והנה הרב הנ"ל העמיק והרחיב בענין גו"ק אם דומה לדיני נפשות מפני שיש בהם ד"מ כמו שכתב הב"ש ז"ל בסימן י"ז ס"ק ש"ג ומבואר בב"י בטור א"ע סימן י"א וח"מ סימן ל', ובאמת קשה להבין לפענ"ד וכי אפשר בדיני נפשות משום דיש בו דיני ממונות, ומצאתי בחדושי הרשב"א ז"ל סוף יבמות שהקשה כן הרמב"ן ז"ל על הא דקאמר הגמרא שם דכיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמיא יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד על מה שכתב הב"ש ז"ל בסימן י"ז ס"ק ס"ג שכתב דלאוסרא על בעלה ליתא לדיני ממונות דממנ"פ אם היא אסורה על בעלה הרי הפסידה כתובתה ואם היא מותרת הרי נשארה תחת בעלה ולא שקלה כתובה, הא איתא בשבועות דף ל"ו ע"ב שאני סוטה דאיסורא דאית בי' ממונא היינו שהפסידה הכתובה ולדברי הב"ש ז"ל מה ד"מ יש בכאן דמ"מ אם היא אסורה לא נוטלת הכתובה ואם היא מותרת הרי נשארה תחת בעלה וממילא לא שקלה הכתובה, וע"כ צריכין לומר שזה מחשב לד"מ כיון שמגרשה בלי כתובה א"כ גם בנידון הב"ש ז"ל יש לומר כן וכן משמע בסנהדרין דף ח' ע"ב תבעי' ממון בשלשה ופירש שם רש"י ז"ל תבעו ממון היינו שאמר דינו לי מיהא להפסידה כתובתה כו'.
אות ז
והנה הנתיבות ז"ל כתב בסימן ל"ו שהעלה בגיטין וקדושין היכא ששניהם מודים לא דמו לדיני נפשות רק דילפינן דבר דבר מממון יעו"ש ולפענ"ד נראה להביא ראי' לדבריו ז"ל, דהנה הפני יהושע ז"ל כתב בגיטין דף י"ז בד"ה אתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין כו' דמדין התורה צריכים להיות בגיטי נשים וקדושין עדים שאתה יכול להזימן יעו"ש ואיתא בב"ק דף ע"ה ע"ב דהיכא דהגנב מודה לדברי העדים מיקרי עדים שאי אתה יכול להזימן, וכה"ג כתב הפני יהושע ז"ל במכות דף ה' בד"ה ואמר רבא כו' לענין מיתה כן יעו"ש וא"כ בכל גו"ק ששניהם מודים הוה להו עדות שאי אתה יכול להזימן אע"כ היכא ששניהם מודים לא דמו לדיני נפשות רק דילפינן דבר דבר מממון.
אות ח
ויש לי בזה מקום עיון לפענ"ד לפי מה שכתב הנתיבות ז"ל דהיכא דהוה הכחשה בגיטין וקדושין דומה לדיני נפשות וצריכין העדים להיות יכול להזימן, והנה התוס' ז"ל במכות דף ב' ע"א ד"ה מעידין כו' כתבו בתירוץ הראשון דאף דהיכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם מקויים במה שלוקין להעדים יעו"ש (ועיין בנו"ב מהד"ק חלק א"ע סימן נ"ז) הא איתא במכות דף ג' ע"א מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן כו' הא התם הבעל הכחיש אותם ואומר שלא גירשה א"כ צריכים להיות עדות שאתה יכול להזימן ומקויים במלקות לפי דברי התוספות ז"ל וא"כ אמאי משלמים עבור הכתובה והא אין לוקין ומשלמים על דבור אחד שאמר שגירשה ולא נתן לה את כתובתה, ואף מדקאמר הגמרא בכתובות דף ל"ב ע"ב דבפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין התם איירי דהעידו על דבר שבממון, אבל כאן שמעידין על דבר שדומה לדיני נפשות ויש לקיים דין הזמה בשביל הדיני נפשות וחייבי מלקות ועדים זוממים אינם צריכים התראה כמו דאיתא בכתובות דף ל"ג ע"א א"כ אמאי משלמין ממון ג"כ, וע"ש בפני יהושע ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו כו' דגם על משנה דמעידין אנו בא"פ שגירשה א"א ולא נתן לה כתובה פליגו ר"מ וחכמים וסוברים דאין לוקים ולפענ"ד קשה הא הם חייבים מלקות בשביל העדות שגירשה, וצ"ע לפענ"ד.