אור ברסלב
חיי אריה (סלנטר) חיי אריה › יורה דעה. עפ"י סדר הסימנים בשו"ע

חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]

חיי אריה · יורה דעה. עפ"י סדר הסימנים בשו"ע

אורח חיים

סימן א

אות א

(בסי' א') ש"ך ס"ק ז"ך ע"ש שדחק לחלק בין קטן שיכול לשחוט ובין עכו"ם שאסור לשחוט. והנה התבואות שור ז"ל שם בסימן א' ס"ק כ"ט כתב דעל קטן חל האיסור וכן הביא ראי' מסנהדרין דף נ"ה דגבי קטן הוה עבירה אלא דרחמנא חס עליו יעו"ש, ועיין בספר בית הלוי ח"ר סימן י"ד מה שכתב בזה, וקשה לי לפענ"ד, מהא דאיתא ביבמות דף ל"ד ע"א גמרא בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כו' יעו"ש א"כ אי נימא דגם על קטן חל האיסור רק דרחמנא חס עליו א"כ איסור נדה חל מקודם ותו לא אתי שאר איסור וחל עליו, אך יש לתרץ קצת בס"ד ע"פ מה דכתב התוספות ז"ל בחולין דף ק"ב ע"ב בד"ה שאין בו כזית כו' דעל חצי שיעור חל איסור אחר כמו גבי שבועה דחל על חצי שיעור יעי"ש אף דחצי שיעור אסור מן התורה ועיין בשבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אהתירא קמישתבע כו' ובדף כ"ג ע"ב בד"ה כד"ה כו' שכתבו דאפילו לרי"ח דסובר דחצי שיעור אסור מן התורה נמי חל יעו"ש א"כ ה"נ כי דאין מענישין לקטן להכי חל עליו האיסור אף דיש לחלק בין הנושאין, אך ע"ש בחידושי למסכת חולין דף ק"ב מה שהבאתי שם להקשות על זה וצ"ע כעת לפענ"ד.

אות ב

והנה הרב הג' ר' יעקב איסר שערעשעווסקי נ"י מעיר ראזנאי יצ"ו כתב אלי לתרץ להכי בקטן מיקרי בר זביחה משום דאתי לכלל גדלות כמו דאמרינן בגיטין דף פ"ה ע"א דקטן אתיא לכלל הוי' ואנכי השבתי לו דלדבריו תקשה אמאי קטן פסול לכתיבת ס"ת תפילין ומזוזות משום שאינו בקשירה כמו דאיתא בגיטין דף מ"ה ע"ב, ועוד קשה לפי מה שכתב הנודע ביהודא ז"ל במה"ת חלק אה"ע סימן ס"ח דזה לא אמרינן רק גבי קטן ולא גבי חרש יעו"ש היטיב ועיין בשיבת ציון סימן ד' בד"ה נראה לי ראי' כו' שהביא ראי' לדבריו, א"כ תקשה עדיין הא גם שחיטת חרש איתא בחולין דף ב' דכשר ותקשה מחרש.

אות ג

עוד קבלתי מכתב מהרב ר' יעקב איסר הנ"ל וכתב אלי דכעין סברתו כתב התוספות ז"ל בגיטין דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו כו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן כו' והשבתי לו דלכאורה גם על התוספות ז"ל קשה קושייתי מהא דפסל קטן לתפילין ולא אמרינן דאתי לכלל גדלות, רק דצריך לתרץ דגבי גט לא נפסל מטעם ההיקש רק משום שאינו בר כריתות להכי כיון דשייך לכשיגדיל הקטן מיקרי בר כריתות אבל גבי תפילין דדרשינן ההיקש וקשרתם וכתבתם וכן גבי זביחה לשיטת הרא"ש ז"ל דדרשינן וזבחת ואכלת בענין שיהי' עכשיו ראוי לכך ולהכי גם קטן יש לפסול מטעם זה ועיין בספר גט מקושר דף ט"ז ע"א בד"ה והנה בחו"ש כתב ג"כ כיון דלא הוה הכרח ו' יעו"ש, ומה שכת"ר מדמה שחיטה לגט וכתב דלא דרשינן כן רק לענין סתם דהוה מצוה אבל שחיטה לא מחשב למצוה מוכרחת לאכול ולשחוט, לפענ"ד לא נראה כן דהא שחיטה מחשב מצות עשה כמו שמנה בספר החינוך והוה כמו ציצית דאם לובש טלית בת ד' כנפות מחוייב להטיל בה ציצית, ומברכין על השחיטה ולא על נתינת הגט ולא חשב בספר החינוך בפ' כת"צ לכתיבת גט למצוה כמו שמנה גבי שחיטה, וכן משמע לשון הגמרא בפסחים דף ז' ע"ב דמתרץ הגמרא גבי שחיטה דלא סגי דלאו איהו שחיט כמו דמתרץ הגמרא גבי מילה, יעו"ש, והנה בהיותי בענין זה קשה לי על הא דהביא הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ב' דעת הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטה שלו כשירה מן התורה אלא מדרבנן אסור יעו"ש בישועות יעקב ז"ל שכתב דיש לחוש לדעת זה לענין אותו ואת בנו יעו"ש, דהא איתא בפסחים דף ז' ע"ב דמברכין על השחיטה ובמנחות דף מ"ב ע"א אמר רב יוסף קסבר ר"ח כל מצוה שכשירה בעכו"ם אינן מברכין עלי בישראל יעו"ש בפרש"י ז"ל וא"כ אמאי לא מקשה הגמרא משחיטה דכשירה מן התורה בנכרי שאינו עובד ע"ז ואפה"כ מברכין בישראל על השחיטה, ודוחק גדול לומר כיון דמדרבנן אסור לשחוט נכרי אף שאינו עובד עכו"ם להכי מברכין על השחיטה כמו בשאר מצות דרבנן, ועוד קשה לי קצת מהא דאיתא בחולין דף קי"ז ע"ב במשנה כיוצא בו השוחט בהמה כו' וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל אבל עכו"ם בשחיטה לא משויא לי' מחשבתו אוכל דלא אשכחן שחיטה לגבי כו' דהא לפי דעת הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שייך עכו"ם שאין עובד ע"ז בשחיטה מן התורה וצע"ק לפענ"ד.

סימן ב

הנה הפרי מגדים ז"ל בסימן א' ס"ק ד' בשפתי דעת הקשה בהא דאיתא בב"ק דף צ"ט דטבח אומן ששחט בחינם צריך להביא ראי' שהוא מומחה ופטור אמאי צריך ראי' הא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן יעו"ש מה שכתב בזה, ושמעתי שתירץ הגאון מו"ה יצחק אלחנן יחי' [ז"ל] אבד"ק קאוונא יצ"ו [ז"ל] עפ"מ דאיתא בב"מ דף פ"ג ע"א דהלכה כאיסי ב"י דהיכא דיש ראי' צריך דווקא להביא ראי' ואם לאו חייב וא"כ אומן יש לו דין שומר וצריך דווקא להביא ראי' שהוא מומחה שע"ז שכיחי עדים שיודעים אם הוא מומחה, אך לא ידעתי היכן כתב כן, אך שמעתי בע"פ, וקשה לי לפענ"ד לפי מה שהביא הטור ז"ל בח"מ סימן קפ"ז הרבה דעות מהראשונים ז"ל דלאו דווקא בשומרין אמר כן איסי ב"י אלא גם בעלמא היכא דיכול להביא ראי' לא מיפטר עד שיביא ראי' וע"ש באחרונים ובדברי משפט מה שכתב שם דהוא הדין בשטרות אף שנתמעט מדין שומרים יעו"ש א"כ מאי מקשה הגמרא בב"ב דף צ"ב ע"ב ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות כו' הא כיון דשכיח עדים שיודעים אם היא בתולה נשאות כמו שאמר שם הגמרא להכי מחוייבת דווקא להביא עדים וצריך עיון לפענ"ד.

סימן ג בדין אם בעינן שליחות בשחיטה בקדשים.

הנה בקידושין דף כ"ג ע"ב מסיק הגמרא דכהנים שלוחי דרחמנא ושם דף מ"א ע"ב דקאמר הגמרא מנלן ופירש רש"י ז"ל ד"ה מנלן דשליח של אדם כמותו לשחיטת קדשים משמע דדעת רש"י ז"ל דבעינן גם למסקנא שליחות גבי שחיטה בקדשים דכאן לא שייך הסברא דמי איכא מידי דהא שחיטה כשירה בזר, ועיין שם היטיב בפני יהושע ז"ל ובמקנה ז"ל.

אות א

ויש לעיין לפענ"ד מה דאיתא בבבא קמא דף ע"ו דקאמר הגמרא ר"ד בשם רי"ח בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים, ומקשה הגמרא והרי חזרה קרן לבעלים כו' ואי נימא דבשחיטת קדשים בעינן שליחות הא הבעלים לא צוו להגנב לשחוט ולא משוי לי' כלל שליח ומצוה בו יותר מבשלוחו, ואף אם נימא דאחר כך אמר הגנב דניחא לי' הא מסיק הגמרא בב"מ דף כ"ב ע"א דגבי תרומה אם אחד תרם שלא מדעת הבעה"ב אף שאמר הבעה"ב אח"כ כלך אצל יפות לא מהני רק דבעינן שיעשה לו שליח מקודם, רק שיטת הרמב"ם ז"ל דמהני ודברתי בס"ד במקום אחר, ויעו"ש בתוס' ז"ל דהגמרא רצה לאוקמא אפילו בק"פ, ויש ליישב בס"ד דלפי מה שכתב הפני יהושע ז"ל שם בקידושין דמהירושלמי מוכח דלא בעינן שליחות בשחיטה בקדשים, וידוע דמסדר הירושלמי הי' רבי יוחנן ולדידי' שפיר מקשה הגמרא והא לא חזרה קרן לבעלים, ובזה יש ליישב בס"ד מה שהקשה ההפלאה ז"ל בכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה וכי זה זה חוטא כו' דמאי מקשה הגמרא על ר"ל דאמאי לא קאמר כרי"ח הא ר"ל סובר דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה פטור מתשלומין והמחשב בקדשים לוקה, ועיין בים התלמוד על ב"ק בפרק שביעי במפרשי הים אות ל"ט ובספר עמודי אור ס' קי"ב אות ח"י בהגה. ולפי דברינו א"ש בס"ד דהקושיא היא דאמאי לא מוקי לה כר"ד בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים ולדידי' לא קשה והלא חזרה קרן לבעלים דהא לא משוי לי' שליח להגנב לשחוט ולא עלה לי' לשם חובה.

אות ב

ולכאורה קשה דמאי מקשה הגמרא והרי חזרה קרן לבעלים הא עולא סובר בערכין דף כ"א ע"ב דעולה ושלמים וחטאת צריכין דעת בשעת כפרה וא"כ דילמא סובר רי"ח כעולא דבעינן דעת בשעת כפרה, ויש ליישב בס"ד דלפי מה שכתב התוספות ז"ל שם בב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שלא לשם בעליהן כו' דרוצה הגמרא לאוקמא אף בפסח וחטאת, והתוספות ז"ל כתבו שם בערכין דף כ"א ע"ב ד"ה מאי בשעת הפרשה כו' דעיקר קפידא משום סמיכה כו' ופסח לא בעי סמיכה כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"א, והא אין להוכיח מהא דסובר שמואל דאינו צריך דעת דלא בעינן שליחות משום דיש לומר דהתם שאני משום דהפריש משלו על של חבירו.

אות ג

ולכאורה קשה בהא דאיתא בפסחים דף ע"ב ע"א דקאמר הגמרא תאמר בפסח שאין לו קצבה, ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל בפסח ש"ל קצבה אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה כסבור שהוא אבוד מבעליו ושחטו לשם מי שהוא כו' וכיון דשחיטת הפסח בעינן שליחות היאך יכול לשחוט בלא שליחות א"כ פסול הק"פ, א"כ איך רשאי לשחוט בשבת אף לפי דעתו שהטלה הוא ק"פ (ולענין אם נחשב זה לשמה עיין מה שכתבתי בזה בס"ד בסוף ספר עונג יו"ט) ויש לתרץ בס"ד ע"פ מה דהביא הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"א ד"ה גופא כו' בשם התוספות ז"ל שהקשו בהא דתנן בהמה שנמצאת בין ירושלים למ"ע זכרים לעולות ויקריבו אלמא אין צריכין דעת, ותרצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב א"כ הכא נמי כיון דנאבד לו הטלה מן הסתם ניחא להו לבעלים שכל מי שימצא אותו ישחוט בשליחותו ומהני כמו דמהני גבי תרומה באומר כל הרוצה לתרום אף דבעינן שליחות כמו דאיתא שם בנדרים דף ל"ו ע"ב, אבל בהך דב"ק גבי גנב ששחט לשם בעלים אין לתרץ כן דהא הנגנב לא מסיק אדעתי' דהגנב ישחוט בפנים לשם בעלים.

אות ד

והנה יש לעיין בהא שהוכיח השער המלך ז"ל בהלכות ביאת מקדש פרק ו' הלכה י' בהגה הוכיח מדברי רש"י ז"ל יבמות דף ל"ג ע"ב דפריך הגמרא על זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופירש רש"י ז"ל ואין כאן משום זרות ולא דאין בו משום שבת משמע דזר אסור לשחוט בשבת, והנה בנדרים ובקידושין דף כ"ג ע"ב מסיק הגמרא דכהנא שלוחא דרחמנא דאי שלוחא דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו', ואי נימא דגבי שחיטה בעינן שליחות א"כ איך יכול הכהן לשחוט את הק"פ בי"ד של להיות בשבת הא אנן לא מצינן למעבד ואינהו מצו עבדי, ויש לומר דכיון דעיקר המעשה של שחיטה יכול הישראל לשחוט דשחיטה כשירה בזר אלא דהיום גורם וכה"ג מחלק הירושלמי בשבת פרק האורג לענין מצוה הבא בעבירה גבי הקורע בשבת יעוי"ש, והנה מה שחידש השער המלך ז"ל דזר אסור לשחוט בשבת הקרבן הוא דין מחודש מאוד, וראיתי בספר בית הלוי ח"ש סימן ט' הביא ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"א ע"א דמקשה הגמרא מ"ש מיני' דידי', סד"א איהו הוא דאישתרי שבת גבי עבודה היא דלא אישתרי שבת לגבי עבודה כו' ואי נימא דזר רשאי לשחוט בשבת הקרבן דדוחה שבת, א"כ הא נשים כשירות לשחוט הקרבן כמו ישראל כמו שאיתא בזבחים דף ל"א ע"ב א"כ גם לגבי נשים אישתרי שבת.

אות ה

ולפענ"ד יש לעיין בזה דלכאורה קשה הא איתא במנחות ה' ע"ב משום דאיכא למימר שבת תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה מה לשבת שכן הותרה מכללה במילה אטו מילה צורך הדיוט הוא מילה מצוה הוא כו' אלמא חזינן דמילה הוה מצוה כמו קרבנות, ואיתא במסכת עכו"ם דף כ"ז ע"א לרי"ח דאשה כשירה למול והובא שם בתוספות ד"ה אשה כו' בשם הבה"ג ז"ל דפוסק דאשה כשרה למול וכן פוסק המחבר ז"ל ביו"ד סימן רס"ד סעיף א' א"כ ה"נ אשה כשרה למול בשבת א"כ אמאי קאמר הגמרא בסנהדרין דף נ"א דלגבי' דידה לא אישתרי שבת, אלא ע"כ דהגמרא לא קאמר רק מעבודה א"כ הא שחיטה לאו עבודה היא ולהכי כשרה בזר. ולכאורה קשה לבר קפרא דסובר ביבמות שם דשבת במקדש הותרה אף לזרים ואם זר שימש בשבת אינו חייב רק משום זרות ולא משום שבת א"כ הא שבת הותרה אף לדידה במקדש וא"כ אמאי צריך הקרא דלזנות למעט שבת וצע"ק לפענ"ד, ועוד יש לעיין לפענ"ד בהא דמקשה הגמרא ביומא דף ס"ו ע"ב על הא דאיתא שם איש להכשיר את הזר פשיטא כו' הא כתב השאגת ארי' ז"ל בסימן ע' דבשעיר המשתלח הי' תמיד חילול יוה"כ משום נטילת נשמה והא דקאמר שם הגמרא עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא ויעוי"ש בפירוש רש"י ז"ל שכתב דמה חילול שבת הכוונה למאי עתי גבי הולכה יעו"ש בש"א באריכות, וא"כ הא גבי שחיטה קאמר הגמרא ביומא דף מ"ב ע"א דלאו עבודה היא וכשרה בזר ואפה"כ אסור לחלל שבת בשחיטה כן הוא בשעיר המשתלח הגם דאפילו אי נימא דלאו עבודה היא אפה"כ לא הותרה רק לגבי כהנים ולא לגבי זרים ומאי מקשה הגמרא פשיטא, ומה שהערני ח"א מהא דאיתא בפסחים דף ס"ד הישראל שוחט כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת משמע דגם בשבת שוחט הק"פ זר ולא דוקא כהן, אך התוי"ט ז"ל הביא לפרש בשם הרמב"ם ז"ל דקאי על הדחת העזרה בשבת.

ובאמת לא זכיתי להבין דהא לשון הגמרא ביומא דף מ"ב ע"א איכא למד"א שחיטת פרו בזר כשרה ולשון זר משמע אף ישראל הגם דאמר הגמרא ביבמות דף ל"ג דגם כהן הדיוט נקרא אצל פרו זר אבל בודאי נכלל גם זר ממש אלמא חזינן דזר יכול לשחוט פרו של כה"ג ביום כיפור א"כ הוא הדין לשבת, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' וכן פר כהן גדול של יוה"כ אם שחטו זר כשרה מוכח דאפילו ישראל שוחטו אף שיש חילול יוה"כ, ואין הספר בית הלוי ח"ש כעת ת"י לעיין בו רק אשר בזכרוני.

אות ו

והנה הקשה המקנה ז"ל בקידושין דף מ"א ע"א בד"ה, והא דתנן חבורה כו' לר"א דסובר בגיטין דף, כ"ג דאין לעבד שליחות מה יענה בהא דאמר לעבדו צא ושחוט לי את הפסח כו' דמוכח דיש לעבד שליחות כו' יעו"ש בדף מ"ב ע"א במקנה על תוד"ה ודלמא כו' שרוצה להוכיח מזה ששחיטה בקדשים לא בעי שליחות יעו"ש שכתב דאין לומר מטעם יד עבד כיד רבו דא"כ היאך הוכיח התוספות ז"ל לקמן מזה דיש שליחות יעו"ש, ולפענ"ד נראה עוד להביא ראי' מהא דאיתא במסכת תרומות פרק ג' משנה ד' אבל הרשה את ב"ב או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ופירש שם הגאון רבינו אלי' ז"ל דמיירי בעבד כנעני יעו"ש, ועוד דהא קתני שפחה ותקשה קושית הגמרא בב"מ דף י"ב ע"ב ובגיטין דף ס"ד ע"ב האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות ואי דהוה קטנה הא קטן או קטנה לא מצו להיות שליח לתרום, ואפילו לר' יהודא דסובר בתרומות פרק א' משנה ג' דקטן יכול לתרום דווקא בשלו אבל לא להיות שליח דאין שליחות לקטן, ועיין בתוספות קידושין דף מ"ב ע"א ד"ה איש זוכה כו'. וע"כ דאיירי בעבד ושפחה כנענים וע"כ צריכין לומר לר"א הטעם משום דיד עבד כיד רבו כמו שאיתא בב"מ דף צ"ו ע"א, וכן מה שהקשה שם בספר בית הלוי מהא דאיתא בזבחים דף ל"א ע"ב כל הפסולים ששחטו כו' ובעבדים יקשה לר"א דאית לי' שעבד אינו נעשה שליח ומוקי לה בעבדים משוחררים, וזה דוחק כדאיתא ביו"ד סימן א' סעיף א' וע"ש בט"ז ס"ק ב' ובנקודות הכסף שם.

אות ז

ולכאורה יש לעיין הא דקאמר הגמרא בפסחים דף פ"ט ע"א על משנה האומר לבניו כו' ש"מ יש ברירה כו' ואי נימא דשחיטת פסח בעי שליחות ואין שליחות לקטן ואיך יכול האב לשחוט עבורם, אך לפי מה דמשמע בנדרים דף ל"ו דמקשה הגמרא שם ע"א אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו קטנים כו' והוכיח שם הגמרא דשה לבית אבות לאו, דאורייתא ע"ש בר"ן ז"ל אלמא מעיקרא סבירא לו' להגמרא דפסח שמביא משלו לא בעינן כלל שליחות וא"ש והנה הא דבעי הגמרא בחולין דף י"ג ע"א אי קטן יש לו מחשבה כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתווה בצפון ושחטה כו' ואי נימא דבעינן שליחות בשחיטת קדשים ואין שליחות לקטן ע"כ צריכין לומר דאיירי שהי' הקרבן שלו שירש מאביו או שהקדיש כשהי' מופלא סמוך לאיש למאן דאמר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא כדאיתא בנדה דף מ"ו ע"ב.

אות ח

והנה קשה לי דאי אמרינן דבעינן שליחות בשחיטת קדשים מהא דאיתא בזבחים דף מ"ו ודף מ"ז דאמר רבי יוסי דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ודלא כמו שאמר ר"א בר"י ששמע שהבעלים מפגלן, וכן איתא בחולין דף ל"ו ע"ב לענין שחיטה שאין מועלת כלל דיבור הבעלים וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א' יעו"ש א"כ אי נימא דבעינן שליחות בשחיטה וא"כ כשהבעלים אומרים שרוצים דוקא לשם זה הרי ביטל השליחות וכמו שאיתא בתרומות פרק ג' משנה ד' ובקידושין דף נ"ט ע"א. והנה זה זמן כביר ששלחתי תשובה לכ' הגאבד"ק קאוונא שיחי' [ז"ל[ בענין מקוה שנשתנה מימיה כו' וכתבתי לו בסוף קושיא זו והשיב לי ע"פ דברי המקנה ז"ל בקידושין דף כ"ג ע"ב שהקשה שם על הא דאיתא ריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואי נימא דבעינן שליחות בשחיטה הא הוה שינוי בשליחות, וחידש שם המקנה ז"ל דכיון דלא הוה שינוי בשליחות גופא לא הוה שינוי והביא ראי' לזה מהא דמוקי לה הגמרא בב"ק דף ע"א גנב וטבח בשבת ע"י אחר וכן טבח לעכו"ם ומשמע דהשליח שחט מעצמו לעכו"ם ולא מחשב שינוי בשליחות עיי"ש היטיב, ולא זכיתי להבין הא כתב התוספות ז"ל בב"ק דף ע"א תוד"ה בשלמא כו' דאיירי כשנתן לו רשות לשחוט כרצונו ואפילו לעכו"ם ולהכי לא הוה שינוי בשליחות וכן הביא הגאון הנ"ל בעצמו בהפלאה בכתובות דף ל"ד, וכן הביא השער המלך ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה בשם התוספות ז"ל א"כ אין ראי' כלל משם דלא הוה כלל שינוי בשליחות, ולענין קושייתו ז"ל נלפענ"ד לומר דהא דבעי ר"ה אם שלוחא דידן, וכן הא דבעינן שליחות בשחיטה אינה אלא היכא דעלו לבעלים לשם חובה אבל שם בזבחים דלא עלו לבעלים לשם חובה רק דהוה נדבה לא בעינן כלל שליחות, והנה בספרו באר יצחק ח"ש נדפס שם תשובתו מה שהשיב לי אך לא נמצא ת"י כעת וגם תשובתו אלי לא מצאתי כעת, ובסברא זו נלפענ"ד לתרץ בס"ד מה שהקשה הפנים מאירות ז"ל והביא שם בקידושין דף מ"א ע"ב וגם הפני יהושע ז"ל הקשה שם כן דהא עכו"ם נודרין נדבות ונדרים כישראל והם בעצמם אינם יכולים לשחוט וגם שליח לא מצו משוי יעי"ש, והנה התוספות ז"ל כתבו במסכת עכו"ם דף ה' ע"ב ד"ה מנין למחוסר אבר כו' אלא יש לומר דהאי קום ועשה הוא כו' אמרינן לי' קום והביא קרבן שלם והקשה שם בהגהות רע"א ז"ל יש לעיין למה אומרים לי' הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך כו' מ"מ אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל כו' יעו"ש בדפוס ברלין, וא"כ נראה דכוונת התוספות ז"ל דלאו דווקא שהוא מחוייב בזה וא"כ כיון דלא בעינן שיעלה לבן נח לשם חובו להכי לא בעינן שליחות גבי עכו"ם, והא לא קשה כלל דלמה איצטריך לכתוב שכיר ותושב לא יאכל בו הא גר תושב הוה בן נח ואין לו שליחות ולא יכול להמנות עליו ופסח אינו נאכל אלא למנויו עיין בכסף משנה בפ"ט מהלכות ק"פ הלכה ז' שם דאיצטריך ללאו על ישראל שלא יאכילנו מקרבן פסח.

אות ט

ויש לעיין בהא דכתב התוספות ז"ל בפסחים דף ס"ג ע"א דהשוחט את הפסח על החמץ הק"פ כשר כו' יעו"ש ואי נימא דבעינן שליחות בשחיטת הק"פ ולדעת התוספות ז"ל בב"מ דף י' ע"ב סוף ד"ה דאמר לישראל כו' דהמעשה בטל כמו שהאריך בזה הגאון בעל נו"ב ז"ל מהד"ק ח"א סימן ע"ז א"כ היכא כשר יכול לאכלו הק"פ ובשלמא היכא שיש רק חמץ להשוחט לא קשה דהאם שאר בני חבורה לא עשאו לו שליח לשחוט בעבירה וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה על דברי הרמב"ם ז"ל הלכה ו' עשה שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת ועיין בקצות החושן סימן קפ"ב הלכה ב', אך קשה היכא דיש לאחד מבני חבורה חמץ ושולח לשחוט הפסח הרי שולח לו לשחוט בעבירה, והיכא דהשוחט יש לו ג"כ חלק בהק"פ יש ליישב לשיטת רש"י ז"ל בב"מ דף ח' דהיכא דגנב לעצמו ולחבירו אמרינן מיגו דזכה לנפשו זכה לחברו א"ש, אך הקצות החושן ז"ל בסימן שמ"ח ס"ק ג' כתב דדוקא בדבר שיש בו קנין אמרינן כן אבל לא בטביחה א"כ ה"נ גבי שחיטה לא שייך לומר מיגו דזכה לנפשו זכה נמי לחבירו כיון דלא הוה דבר קנין, וגם בלא זה תקשה היכא דשוחט אחד שאינו מבני חבורה מאי איכא למימר, ויש לתרץ בס"ד לפי מה שכתב התוספות ז"ל בפסחים דף ס"ג ע"ב ד"ה או לאחד מבני חבורה אר"י דלא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק כו' וא"כ מוכח דלא מחייב רק השוחט או הזורק ולא בעל החמץ המשלח וכתב הגאון ר' שלמה איגר ז"ל הובא בתשובות רע"א ז"ל סוף סימן קצ"ד דהוכיח מדברי התוספות ז"ל בגיטין דף י"ב ע"א דהיכא דאיכא רק עבירה לשליח ולא למשלח לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, רק יש לעיין הא עבר על לפני עור כיון דיש לו חמץ, וצע"ק לפענ"ד. ואף שאיתא שם בירושלמי דילפינן מקרא דהפסח כשר דלמא דוקא היכא דיש להשוחט או להזורק כמו שכתבתי ע"פ סברת המל"מ ז"ל:

סימן ד בו ידובר בענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו המפוזרים בש"ס.

אות א

(סי' ד') איתא במסכת עכו"ם דף נ"ד ע"א תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר והיינו מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו יע"ש כל הסוגיא היטיב ואיתא שם בדף נ"ג ע"ב גבי ואשריהם תשרפון באש מקשה הגמרא מכדי ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועיין בחולין דף מ' ע"א אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כו' ע"ש, כל הסוגי', והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה כ"א כתב וז"ל שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצעורי, ועיין בכרתי ופלתי סי' ד' ובתורת יקותיאל סי' ד' שעמדו על דבריו ז"ל שמתחילת הלשון משמע שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, ואח"כ מסיים הטעם משום שאין כוונתו אלא לצעורי משמע דבלא האי טעמא יכול לאסור והנה הכו"פ ז"ל האריך הרבה בזה ותורף דבריו ז"ל דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אינו אלא מדרבנן ולהכי סמכינן אהאי סברא דלצעורי קמכוין, ובתחילה נעמוד על ראשית דבריו ז"ל מה שכתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן פוסק בפרק ה' מהלכות כלאים הלכה ח' המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ע"ש. ומה שהקשה שם רבינו הכסף משנה ז"ל דאמאי פוסק הרמב"ם ז"ל כשמואל נגד רב כו' יש לומר משום דאיתא בע"ז דף נ"ד ע"א ובחולין דף מ' ע"א אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחווה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו' א"כ כיון דרי"ח סובר דבלא מעשה לא אסרה וכאן הא לא עביד מעשה בגוף התבואה של חבירו ודומה למשתחווה לבהמת חבירו דלא אסרה, וקיי"ל דרב ורי"ח הלכה כרי"ח ולהכי פוסק כן הרמב"ם ז"ל ומה שהקשה היד המלך ז"ל בפרק ז' מהלכות חובל ומזיק הלכה ו' דאמאי פוסק הרמב"ם ז"ל גבי המנסך היכא דהוא שותף אוסר חלק חבירו וגבי המסכך פוסק דלא אסרה הא לא שייך לומר לצעורי לא מכוין דהא נאסר ג"כ גפנו יעי"ש,

ולפע"ד נראה לומר דלא קשה מטעם דהתם לא עביד שום מעשה בשל חבירו אבל גבי מנסך עשה מעשה ביין של חבירו ומלבד זה לא קשה דהא כתב התוספות ז"ל במסכת עכו"ם דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך אתה לשמים כו' דבמעשה זוטא לא נאסר רק לגבוה ועיין היטיב בכו"פ סימן ה' וע"כ מנסך מיקרי מעשה רבה א"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל גבי המסכך דבודאי מיקרי רק מעשה זוטא והתם איירי להדיוט שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלא אסר כלל.

אות ב

והנה כל הדברים שכתבנו אינם אמורים אלא אי אמרינן דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דגבי המסכך והא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דגבי ע"ז תליא זה בזה, והנה התוספות ז"ל ביבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הקשו וז"ל ואם תאמר ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואור"י ז"ל דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחווה לבהמת חבירו דספ"ק דחולין דף מ' דאפילו עשה בה מעשה ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כו' יעו"ש היטיב, ודעתם הרחבה ז"ל דשניהם ענין אחד, ולפענ"ד קשה לי על סברתם ז"ל מהא דאמר הגמרא במסכת עכו"ם דף נ"ד ע"ב גבי כלים של אחז דמקשה הגמרא והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ולפענ"ד נראה דהתם לא שייך סברתם ז"ל משום דתליא במחשבה דבשלמא גבי שוחט לפני עכום תליא במחשבה שמחשב או אמר ששוחט לפני עכו"ם וכמו כן גבי מסכך גפנו תליא במחשבתו, לאפוקי התם גבי אחז ששימש בהם לע"ז דאף דלא חשב כלל הרי עשה בהכלים דברים לפני ע"ז ומה תליא במחשבתו, ואף אם הי' מחשב בפירוש שלא לשם עכו"ם הרי מעשיו סותרים מחשבתו שעשה בהם דברים לפני עכו"ם והרי אחז עשה בהם כל משמשי עכו"ם, וע"כ צריכים לומר דגם זה מיקרי תלוי במחשבה משום שמחשב בשעה שעשה התשמישין שעושה אותם לע"ז, והנה הר"ש ז"ל בפרק ז' מכלאים משנה ה' הקשה ג"כ קושית התוס' ז"ל מ"ש מבשר וחלב כו' וכתב דהתם שאני משום דתליא בנתינת טעם וכוונתו דכיון דטועם טעם האיסור להכי אסור, אפילו לרבי יהודה דסובר בחולין דף ק' ע"א דמין במינו לא בטיל ואף דשם אינו נרגש הטעם של איסור, וע"כ צריכין לומר כיון דעכ"פ אוכל האיסור עצמו להכי נאסר אף של חבירו, והקשה הר"ש ז"ל על טעם מכלאי בגדים ונרבע לגבוה, ובהשקפה ראשונה לא זכיתי להבין קושית רבינו ז"ל הא בכלאי בגדים לא נאסר הבגד ללבוש אלא בשעה שמעורב הצמר והפשתים וזאת אסרה התורה ללובשם יחד, אבל אח"כ כשמבדיל הצמר מהפשתים מותר ללבוש הצמר או הפשתן וכן רובע ונרבע דהמעשה אסרה לגבוה כמו אשת איש שנאסרה לבעלה מפני המעשה הרעה ולכאורה יש לעיין מהא דאיתא בחולין דף ק"ח ע"ב דסובר רב ולוי דאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב דלוקה משום דהיתר נהפך לאיסור ולא חילקו בשום מקום אף אם אחד בישל בשר וחלב של איש אחר, דלוקה על אכילתו, ואפשר לדחוק ולומר דכיון דהם מעורבים אסרה התורה כמו גבי כלאים, אך קשה למ"ד התם אפשר לסוחטו אסור אלמא חזינן דההיתר נהפך לאיסור אף שנסחט ממנו גוף האיסור ולא חלקו בשום מקום בין שלו ובין של חבירו.

אות ג

והנה הר"ש ז"ל הביא ג"כ תירוץ התוספות ז"ל משום דתליא במחשבה, והקשה הר"ש ז"ל מהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת אף דתליא במחשבה כדאשכחן בפרק א"מ גבי הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא לו כו' יעו"ש ולא זכיתי להבין דברי רבינו הר"ש ז"ל דבשלמא התם דהכניסה לרבקה ודשה מעצמו שפיר אמרינן דבעינן דניחה לי' דווקא אבל כאן דעושה מלאכה בידים מה שייך דניחא לי' הלא עשה המלאכה בידים, והתוספות ז"ל שם בב"מ דף ל' ע"א בד"ה אף עובד דניחא לי' כו' הקשו מהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דחייב בד"ש הא לא ניחא לי' להבעלים וי"ל כיון שהוא שותף אי נמי לא בעינן ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה כו' וא"כ כיון דעושה מלאכה בידים אף שיאמר בפירוש דלא ניחא לי' הרי עשה בידים מלאכה, אך קשה לי לפענ"ד לסברתם ז"ל דתליא זה בזה מהא דמקשה הגמרא בזבחים דף קי"ד מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה הגמרא כרבי יוסי הגלילי דסבירא לי' קדשים קלים ממון בעלים הן ע"ש אמאי לא קאמר הגמרא דאתיא המשנה כרבי מאיר דסובר בבבא קמא דף ק' ע"א גבי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דאדם אוסר דבר שאינו שלו וע"ש בתוספות ד"ה מחיצת הכרם וכו', גם קשה דאמר רב יהודה אמר רב גבי ואשריהם תשרפון באש דמקשה והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא רב פוסק ביבמות דף פ"ג כר' מאיר דאדם אוסר דבר שאינו שלו כו' יעו"ש ועיין במסכת ע"ז דף נ"ג ע"ב, וע"כ צריכין לומר דרבי יהודה לא יסבור כר"ה אמר רב ביבמות רק דיסבור כלישנא דאמרי משמי' דרב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עוד קשה מרב הונא שסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בחולין דף מ' ע"א ובע"ז דף נ"ד ע"א רק היכא דעביד בה מעשה וביבמות שם אמר משמ' דרב דהלכה כר' מאיר, אח"כ מצאתי בספר עמודי אור סימן קט"ז שעמד על זה.

אות ד

והנה שמעתי מקשים על הא דאמר שם הגמרא בחולין דאפילו למד"א א"א דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קא מכווין מה בכך דדעתו לצעורי הא עכ"פ הוא עובד ע"ז א"כ הוה תקרובות ע"ז ודמי לעובד מאהבה ומיראה דודאי אין דעתו לע"ז ואפה"כ מחוייב למסור עצמו עיין בשבת דף ע"ב ובתוספות שם ד"ה אמר רבא כו' ועיין בתורת יקותיאל ז"ל סימן ד' מה שכתב בזה, והנה הפני יהושע זל כתב בב"ק דף ע"א ע"א בתוספות ד"ה בטובח ע"י אחר כו' הטעם דאמרינן לצעורי קא מכוין משום דאין אדם משים עצמו רשע כו' יעו"ש באמצע הדיבור, וקשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בגיטין דף נ"ג ע"א א"ה אפילו במזיד נמי השתא לאזוקי קא מכוין מודועי לא מודע לי' כו' אלמא דנאמן לומר שטמא במזיד אף שעושה עצמו רשע שטמא טהרות של חבירו ויש לומר משום שמשלם, ויותר קשה מהא דאיתא שם ע"ב כהן גדול ביום הכפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן אף דהוא משים עצמו רשע אע"כ כיון דאמר לאפרושא מאיסורא נאמן וכעין סברא זו כתב התוספות ז"ל בב"מ דף ג' ע"ב סוף ד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי כו' ועיין בפני יהושע בגיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה מנסך כו' שכתב ג"כ הטעם כמו בב"ק.

אך יש לומר הטעם דישראל יש לו חזקת כשרות וא"כ הוא שחט כהוגן רק מה שבפיו אמר ששוחט לשם ע"ז הרי כיון דחזקה שבמחשבתו לא כיון לשם כך ונתבטל דבורו הרי שחיטתו ככל השחיטות והא דעובד מאהבה ומיראה מחוייב למסר עצמו אפילו לרבא לסברת התוס' ז"ל בשבת שהבאתי למעלה הא כיון דהעכו"ם אונסו ועבד מחמת זה נראה שעובד על דעת העכו"ם, וע"כ צריך לומר כן דהא איתא בע"ז דף נ"ד ע"א נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ומוקי לה הגמרא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחווה לבהמה דידי' ואף שבודאי אין דעתו כלל לעכו"ם אלא משום דאנסוהו עכו"ם א"כ ע"ד עבד, ועוד קשהז לי על סברת הפני יהושע ז"ל מהא דהביא הר"ן שם בחולין דף מ"א דאף דאמרינן לצעורי קא מכוין אפה"כ אסורה באכילה כו' יעו"ש ולדבריו ז"ל אמאי אסור באכילה,

אות ה

והנה הכרתי ופלתי ז"ל תירץ דברי הרמב"ס ז"ל הנצב פתח השער ותורף דבריו הקדושים דאף דמאן דאמר אדם אוסר שאינו שלו אפה"כ לא הוה אלא מדרבנן אפילו בעשה שכ מעשה כמו שכתב התוספות ז"ל ולהכי מהני הטעם דלצעארע קא מכוין יעו"ש היטיב כי קצרתי, ועתה נחקור בס"ד אש הוי מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן, והנה מדברי אסא ש בע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך אתה לשמים כו' כתבו דלא הוי רק מדרבנן אף דלקמן דף נ"ד ע"ב קאמר הגמרא בעל ידי מעשה אסרום, וכן כתב רש"י ז"ל דף נ"ב ע"ב ד"ה והקדשים דאקדשינהו כו' דלא הוה אלא מדרבנן, והנה התורת יקותיאל ז"ל בסימן ד' האריך ג"כ בזה והביא ראי' דלא הוי אלא מדרבנן מקושית הרמב"ן ז"ל על הא דיליף הגמרא בע"ז דף נ"ב ע"ב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחווה לה אסרה מנלן מתחילתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ומקשה הרמב"ן ז"ל דילמא ע"י מעשה אסרום יעו"ש בר"ן ז"ל מה שכתב בזה ואי נימא דלא הוי אלא מדרבנן הא דבמעשה מצי לאסור א"ש דשם קאי על התורה, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד קושית הרמב"ן ז"ל, דהנה בקונטרס הספקות שחנני הי"ת הקשתי על שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דספיקא מן התורה לקולא דא"כ אמאי קאמר שם הגמרא אימא דבהדי' עגל ניתסרי מכאן ואילך נשתרי ומתרץ הגמרא מאן מוכח כו' וא"כ אינה אסורה אלא מספק א"כ קשה לכאורה דאי נימא דספק מן התורה לקולא ואמאי ציווה התורה ואשריהם תשרפון באש, ותרצתי בס"ד ע"פ מה דכתבו המחברים דלהכי מביאין אשם תלוי לשיטת הרמב"ם ז"ל משום דפוסק חתיכה משתי חתיכות שנינו ואתחזק איסורא והיכא דהוי אתחזק איסורא גם הרמב"ם ז"ל מודה דאסור מן התורה עיין ביורה דעה סימן ק"י בכרתי ופלתי שם בבית הספק א"כ הכא נמי דאתחזיק איסורא דבודאי איכא אשירות דבהדי עגל להכי נאסרו כולם מן התורה, ולזה מתורץ קושית הרמב"ן ז"ל דדילמא ע"י מעשה אסרום הא לא הוי אלא ספק וספק מן התורה לקולא דשם בע"ז דף נ"ב קאי אליבא דרב ורב סובר בכריתות דף י"ח ע"א ובדף י"ז ע"ב אמר רב יהודה משמי' דרב דבעינן דווקא תתיכה משתי חתיכות

אך הרמב"ן ז"ל לשיטתו אזיל שהביא משמו הר"ן ז"ל סוף פרק קמא דקידושין שפיר הקשה, ועי' לקמן אות כ' מש"ש, ודו"ק.

אות ו

והנה דעת הרשב"א ז"ל דבמעשה אסרה מן התורה אף שאינו שלו, כמו שאכתוב לקמן אי"ה ובתורת הבית פוסק דספיקא מן התורה לחומרא א"כ נשאר קושית הרמב"ן ז"ל, דדילמא ע"י מעשה אסרם. ולפע"ד נראה לתרץ בס"ד, דהנה התורת יקותיאל ז"ל בסימן ד' כתב הטעם דהא דבמעשה יכול לאסור הוי הטעם במעשה רוצה להיות שלו ובמעשה נעשה שלו כו' ולהכי אמרינן לצעורי קא מכוין ואינו רוצה להיות שלו יעו"ש היטיב בדבריו הקדושים שהאריך בזה, והנה איתא ביבמות דף נ"ב ע"ב העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דלא קנה וכן נפסק הדין בש"ע ח"מ סימן ער"ה, א"כ יש לומר דלהכי לא אסרו הכנענים אף במעשה דהם לא רצו כלל לקנות להיות שלהם מטעם שהם סבורים ששלהם ארץ ישראל ולהכי לא יכלו לאסור אף במעשה וכמו שכתב הגאון בעל תורת יקותיאל ז"ל גבי ישראל דאינו רוצה לקנות לא אסרה כן הכא נמי גבי הכנענים שסוברים דהוה שלהם, וא"כ שפיר מקשה הגמרא גבי אשרות למה צריכים שריפה, ולפי זה יהי' נפשט מה שמסתפק חותני הגאון ז"ל בספרו עונג יו"ט סימן ס' אם עשה מעשה בבהמה ששחטה עכו"ם וקסבר שהבהמה שלו אם יכול לאסור יעו"ש, ולפי מה שכתבתי אינו יכול לאסור דדמי לעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דלא קני ואין לדחות תירוצי ע"פ מה שכתבו הראשונים ז"ל והובא בקצות החושן סימן ער"ה ס"ק ד' דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותן קני בכל ענין יעו"ש היטיב א"כ מנא לי' להגמרא להוכיח מהא דאשריהם תשרפון באש דשליחותייהו קא עבוד דילמא הוי הטעם כיון דאוו לאלהות הרבה א"כ הקנו להכנענים והם אסרום במעשה שלהם.

אך לפי מה שמסתפק שם הקצות החושן ז"ל דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת ולא קני א"ש בס"ד.

אות ז

ולכאורה יש להקשות על סברתם ז"ל דהיכה דאיכא דעת אחרת מקנה אותן קני בכל ענין מהא דאיתא שם ביבמות דף נ"ב ע"ב החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' מ"ט דרבי עשאוה כעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם דלא קני והא התם איכא דעת אחרת מקנה אותו דהא היא מקנה עצמה לבעלה, אך יש לתרץ לכאורה ע"פ סברת הר"ן ז"ל בנדרים דף ל' ע"א דקדושי אשה הוה כזוכה מההפקר דלא כתיב כי תלקח אשה לאיש כו' יעו"ש א"כ לא חשיב כדעת אחרת מקנה אותן, אך ראיתי בספר נחלת יהושע סימן כ' שחקר לענין קטן שקידש אשה ומעיקרא רצה לומר ג"כ דלא חשיב דעת אחרת מקנה אותה, ולבסוף כתב ע"פ דברי התוספות ז"ל דהיכא אמרינן דהפקר לא חשוב דעת אחרת מקנה אותה רק היכא דהפקיר לכולי עלמא אבל גבי יאוש דהוה כהפקר לאיש אחד מקרי דעת אחרת מקנה אותה א"כ ה"נ גבי קידושי אשה דהיא הפקירה רק לגבי בעלה חשיב כדעת אחרת מקני אותה, א"כ לכאורה הדרא קושייתי לדוכתא, ויש לתרץ בס"ד דהתם ביבמות דרב יוסף סובר דעודר בנכסי הגר זה וקסבר של גר אחר דלא קני א"כ ה"נ כמו שטעה זה וסבר דמחשב עדיין יבמתו וקידשה לשם יבמה א"כ גם היא סברה דקנאה לשם יבמה ולא לשם אשות ולהכי לא מחשב דעת אחרת מקנה אותן.

אות ח

והנה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין דף נ"ח מהא דהוכיח דתקרובות עכו"ם אסור מן התורה מהא דפריך שם הגמרא בחולין דף מ' מכי שחיט בה פורתא אסרה כו' יעו"ש והתם בחולין מקשה הגמרא מזה על ר"ה דאמר דבמעשה אסרה, וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל שהביא שם דברי הרמב"ן ז"ל שהקשה בע"ז דף נ"ב גבי ואשריהם תשרפון באש דילמא ע"י מעשה אסרם מוכח דסובר דהוה מדאורייתא, ובזה יש לתרץ בס"ד מה שראיתי מקשין על הא דאיתא בנדרים דף ל"ו ע"א תנן הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין ותני עלה אלא שפיגולם פיגול כו' א"א בשלמא שלוחא דשמיא שפיר אא"א שלוחא דידן כו' שכתב שם הר"ן דהקושיא דווקא משוגג ולא ממזיד משום דבמעשה יכול לאסור כו' והנה הרא"ש ז"ל פירש סתמא משמע מדבריו הקדושים דגם ממזיד פריך מאי קושיא הא במעשה יכול לאסור, ובזה יש לתרץ בס"ד דהר"ן ז"ל אזיל לשיטתו שסובר דבמעשה יכול לאסור מן התורה, אבל הרא"ש ז"ל יכול לסבור דאינו אסור אלא מדרבנן ואין שבות במקדש ושפיר פריך הגמרא אף ממזיד, אך קשה לי על דברי רבינו הר"ן ז"ל שכתב דפיגול מיקרי מעשה שכתב דעל ידי מעשה אסרם מהא דאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב אמר רבי ינאי המחשב בקדשים לוקה אמר לי' ר"א והא לאו שאין בו מעשה הוא אמר לי' רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ מוכח בהדיא דפיגול לא מחשב מעשה רק מחשבה בעלמא ועיין בזבחים דף ד' ע"ב תוד"ה מחשבה בעלמא כו' וצ"ע לפענ"ד והי"ת יאיר עיני במאור תורתו.

אות ט

היוצא לנו מזה דהא דתירץ הכרתי ופלתי ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל הנצב פתח השער משום דבמעשה לא אסרה רק מדרבנן שבזה שיטות בין הראשונים ז"ל, ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל באופן אחר בס"ד. דאיתא בחולין דף מ' ע"א אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה כו' וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל רבוצה לא מיבעיא עומדת דכשהגבי' והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה כלל אסר לה במעשה, וכתב שם התוספות ז"ל וז"ל ואינו נראה דכי הגביה והרביצה נמי לא קנאה לה להיות שלו אם נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' והוכיחו זה מהא דפריך הגמרא מהמנסך והתם הא אגבה וקניא כו' יעו"ש היטיב, ועיין בתורת יקותיאל מה שכתב בזה יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ קושייתם ז"ל מהא דפריך הגמרא מהמנסך דשפיר הקשה הגמרא, דאיתא בכתובות דף ל' ע"ב ולאביי פטור והא אמר רב חסדא כו' שכבר נתחייב כו' אלמא דמעידנא דאגבי' קניא כו' וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה ולאביי כו' הכי נמי הוי מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטורין מן התשלומין כו' שכתב שם הפני יהושע ז"ל לתרץ משום דהתם איירי בשוגג ולא שייך לומר מדאגבי' קניא דבשוגג לא נתחייב באונסין ע"ש היטיב בפ"י מה שהוכיח שם מהא דטבחוהו ואכלוהו כו' והנה לקמן בדף מ"א ע"א הקשה הגמרא מהא דקתני המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור ובמזיד חייב ומדקתני שוגג פטור מוכח דהיין נאסר דאם לא כן לא שייך לומר פטור, ועל שוגג פירש רש"י ז"ל או דסבר לומר שלא נאסר או דסבר היין שלו וא"כ שפיר פריך מהא דשוגג דנאסר היין ע"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ואין לומר משום דאגבה וקניא הא בשוגג לא נתחייב כלל באונסין ולא קניא כלל, והא דפריך הגמרא שם על מאן דאמר לצעורי קא מכוין בודאי פריך הגמרא ממזיד ולא שייך כלל לומר עוד מדאגבה קניא דהא לא נתכוון כלל להגביה להזיק רק לצעורי לחבירו.

אות י

אך לפענ"ד קשה לי על סברת הפנ"י ז"ל דבשוגג לא קני להתחייב באונסין, דהא איתא שם בגיטין דף נ"ב ע"ב אתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמר לך מנסך קים לי' בד"מ ואידך כר' ירמי' דאמר משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך יעו"ש. ואיתא שם בדף נ"ג ע"ב המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דברי ר' מאיר, ר"י אומר בשוגג פטור במזיד חייב כו' יעו"ש וא"כ לרב דאמר מנסך ממש א"כ גבי פלוגתא דר' מאיר ור"י ג"כ מנסך ממש ג"כ קשה דא"כ היינו מדמע, וע"כ צריכין לומר ג"כ מדאגבה קניא דאל"כ קים לי' בדרבה מיני' וא"כ אמאי בשוגג חייב הא מסיק הגמרא בכתובות דף ל"ה דחייבי מיתות שוגגין לכ"ע פטורין מתשלומין ומסיק שם הגמרא דף ל"ג ע"ב דגם ר' מאיר ז"ל מודה דמת ומשלם לא אמרינן, וע"כ צריכין לומר מדאגבה קניא ולדברי הפני יהושע ז"ל בשוגג לא אמרינן כן, ואין לומר דכיון דהטעם משום דקנסו שוגג אטו מזיד להכי חייב אף דקים לי' בד"מ זה אינו דהא כתבו התוספות ז"ל שם בגיטין דף נ"ב ע"ב ריש הדיבור מנסך קים לי' בד"מ ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו כו'. ולפע"ד נראה לתרץ בס"ד דרבי מאיר לשיטתו אזיל דאיתא במסכת ע"ז דף ז' ע"א הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר"מ אומר נותן לו דמי צמרו משום דנקרא גזלן וקנאו בשינוי כו' יעו"ש ברש"י ז"ל, והקשה שם התוספות ז"ל ד"ה ר"מ אומר כו' תימא דהכא אמר רבי מאיר שינוי קני כו' וכן מסיק הגמרא בב"ק דף צ"ה דסובר רבי מאיר שינוי קני, ובסוף הדיבור הקשו דר"י אדרבי יהודה דהכא אמר ר"י דשינוי לא קני והתם קאמר ר"י דשינוי קני כו' ותירץ ר"ת ז"ל דהתם נתכוין הוא לקנות אבל הכא שוגג הוי ולא נתכוין לקנות, אלמא חזינן דרבי מאיר סובר דגם בשוגג קונה ולהכי סובר בגיטין דף נ"ג דהמנסך גם בשוגג חייב הוא מדאגבה קניא.

אות יא

אך קשה לי לפענ"ד לפי מה שתרצתי קושית התוספות ז"ל מהמנסך כו' ולפי תירוץ התורת יקותיאל ז"ל דגנב קונה משעת הגבהה להיות כשלו, מהא דאיתא במסכת עכו"ם דף ט"ו ע"א דמקשה הגמרא שאלה קניי' ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל לימי שאילתה דכיון דנתחייב באונסין הרי הוא שלו, ולבסוף מסיק הגמרא והשתא דאמרת שכירות לא קניא גזירה משום שכירות וגזרה משום שאלה כו' אלמא מסיק הגמרא בפירוש דאף דשאלה קניא אף דנתחייב באונסין, וכן מסיק הגמרא ביבמות דף ס"ו ע"ב דלא הוי כשלו רק היכא דמקבל עליו יוקרא וזולא ע"ש כל הסוגיא היטיב וא"כ בגנב וגזלן דאינו חייב בזולא כמו דאיתא בב"ק דף מ"ה ע"א בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, ומכש"כ אם הוזלו שאומר לו הרי שלך לפניך, ואף דקיי"ל בב"ק דף ס"ה ע"א קרן כעין שגנב היינו דווקא אם אינו בעין א"כ מוכח דאף דקניא להתחייב באונסין לא מחשב כשלו, ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התוספות ז"ל שם בחולין דף מ' ע"א על רש"י ז"ל באופן אחר בס"ד דהנה הר"ן ז"ל סוף פרק השוחט בחולין פרק שני הביא בשם הרא"ה ז"ל דאף אם אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפה"כ הבהמה אסורה דנהי דלא אסר לה אבל גם לא שרי לה, והנה התוספות ז"ל בבבא קמא דף ע"א ע"ב הקשו על הא דפריך הגמרא שוחט לעכו"ם כיון דטבח בה פורתא אידך לאו דמרא קא טבח הקשו ז"ל א"כ כל טובח נמי לאו דמרא קא טבח דתיכף מכי שחיט בה פורתא קני בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך, וזה דווקא היכא דשחט בהיתר לא שייך לומר שינוי מכי טבח פורתא לאפוקי היכא דקא טבח לעכו"ם אפילו למאן דאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפה"כ הוה נבלה לדעת הרא"ה ז"ל דהא כתב דהוי כנבלה וא"כ זה חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואין לך שינוי מעשה גדול מזה דנטל בהמה כשירה ועשאה נבלה, וכן מצאתי מבואר סברא זו בנתיבות סימן ש"ן ס"ק א' לענין מעשה שבת יעו"ש שהוכיח זה מדברי התוספות ז"ל בגיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה גזלן הוא כו' יעו"ש, א"כ לפי זה מתורץ קושית התוספות ז"ל על רש"י ז"ל בס"ד דיש לומר דדעת רש"י ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל דאף אם נימא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפה"כ הבהמה אסורה באכילה וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל רבוצה לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה להתחייב באונסין ונעשה עליו גזלן ותיכף ששחט בה פורתא נעשה נבלה וקניא בשינוי מעשה והוי שלו גמור כמו דיליף הגמרא בב"ק דף ס"ה אם כעין שגזל יחזור כו' ואח"כ ששחט בה עוד פורתא לעכו"ם אסרה בהנאה ג"כ כיון דהוה שלו גמור וא"כ לא הוה מוכח דרב הונא סובר אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, להכי נקיט ר"ה רבוצה דלא משך כלל ולא קניא להתחייב באונסין כמו שהקשה הגמרא בב"ק דף ע"ט ע"ב והא לא משך כו' ובב"מ דף מ"א ע"א הא לא משכה כו' וא"כ אף שעשה בה שינוי מעשה לא קנאה כלל רק דהוה כמזיק בעלמא כיון דלא משך מקודם וא"כ מדאמר ר"ה דאפה"כ אסרה מוכח דסובר אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה ושפיר הקשה הגמרא מהמנסך דהא שם לא עבד בה שינוי מעשה דלקנות, ומתורץ הקושיא של התוספות ז"ל על רש"י ז"ל, ואחר זמן כביר שכתבתי זה מצאתי שתירץ הגאון בעל תורת גיטין ז"ל בחידושיו למסכת גיטין דף נ"ב יעו"ש וכן מצאתי בספר דברי משפט על ח"מ שתירץ כן, וב"ה שכוונתי לדעת הגדולים ז"ל.

אות יב

והנה לכאורה קשה על שיטת רש"י ז"ל דמאי מקשה הגמרא שם בחולין דף מ"א ע"א על מאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטים כו' שחיטתו פסולה, הא לא קתני רבוצה וא"כ משהגביה והרביצה קנאה כו' וא"כ למה לי' להגמרא לומר ביש לו שותפות בגוה יש לומר דהברייתא סתמא קתני משמע אף דהיתה רבוצה או דהרביצה האחר להכי משני הגמרא ביש לו שותפות בגוה, אבל מהמנסך שפיר מקשה התוספות ז"ל דהא הקושיא קאי למ"ד מנסך ממש וע"כ צריכין לומר מדאגבה קניא, ועתה נשים פנינו לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל הנצב פתח השער בס"ד, דהנה הש"ך ז"ל בח"מ סימן שצ"ו ס"ק א' נסתפק על הא דאיתא שם בח"מ בשם הירושלמי דאם הוציאוה כדי לאבדה פטורים כתב הש"ך ז"ל דדווקא על הנזק אבל לא על הבהמה עצמה אע"פ שלא הי' דעתם אלא לאבדה וכדלעיל סימן שפ"ו גבי זורק מטבע לים הגדול, ואפשר דבהכישה אפילו לאבדה ונאבדה פטור וצ"ע וכמדומה לי שראיתי בספר מהר"ם מינץ ז"ל שהקשה על הש"ך ז"ל מהא דקאמר הגמרא גבי מנסך בגיטין דף נ"ב ע"ב משעת הגבהה הוא דמתחייב כו' הא הוי רק מגביה ע"מ להזיק דהא כוונתו רק לנסך היין ולא לשתותו ותירץ דכיון דרוצה לעבוד ע"ז בזה הוי לי' הנאה מזה.

אות יג

והנה יש להביא ראי' קצת דמגביה ע"מ להזיק פטור מאונסין דלא קניא בהגבהה מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ב ע"א גבי נטל כלים במחתרת ויצא פטור אמר רבא מידי דהוי אשאול כו' ופירש שם רש"י ז"ל דהא דגנב וגזלן מתחייב באונסין משום דלא גרע משואל דמשום כל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס כו' ע"ש בד"ה אבל לענין מקנא לא קני כו' וכן כתב המחנה אפרים ז"ל בהלכות גזילה סימן י"ח דילפינן משואל יעו"ש א"כ כיון דילפינן משואל דבעינן שיהי' כל הנאה שלו אבל מגבי' ע"מ להזיק דלא הוה לו הנה יש לומר דפטור מאונסין, אך יש לומר דגם זה מקרי הנאה דקעביד נחת רוח ליצרו כמו שאיתא בשבת דף ק"ה ע"ב גבי הקורע בשבת דחייב משום דנחשב מתקן בשביל זה דקעביד נחת רוח ליצרו, והנה מה שכתבתי לעיל בשם מהר"ם מינץ סוף אות י"ב דזה מחשב הנאה במה שמנסך לעכו"ם וכמו שכתבתי גבי מגבי' ע"מ להזיק דמחשב הנאה יש להקשות קצת מהא דאיתא בב"מ דף צ"ו ע"א בעי רמי בר חמא שאלה לרבעה מהו כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי כו' א"כ תפשוט לי' מהא דאמר רב גבי מנסך משום דאגבה קניא ונתחייב באונסין משום דמחשב הנאה במה שעושה נחת רוח ליצרו אף דלא הוי כדשיילי אינשי והא גזלן ילפינן משואל וא"כ גם גבי שואל יש לחייב גבי לרבעה אף דלא הוי כדשיילי אינשי ובאמת הרמב"ם ז"ל כתב דכוונת האיבעיא לא הוה רק לענין שאלה בבעלים עיין בפ"ב מהלכות שו"פ, ועיין שם בלחם משנה

אות יד

והנה המחנה אפרים ז"ל הקשה שם היאך אפשר ללמוד משואל הא שואל לדעת בעלים קא עביד אבל גזלן דבאיסורא קא עביד לא מצינן למילף משואל להתחייב משעת משיכה וכן מחלק התוספות ז"ל בב"מ דף מ"א ע"ב ד"ה חדא כו' ותירץ הוא ז"ל דעכשיו דגלה לנו רחמנא דשליחות יד אינה צריכה חיסרון כמו גבי שואל ונתחייב תיכף באונסין מדאגבה ע"מ לשלוח יד הוא הדין גבי גזלן והא דנקיט רבא מידי דהוה אשואל ולא נקיט מידי דהוה אשליחות יד משום דכיון דעכשיו דגלה לנו הכתוב גבי שליחות יד דאינה צריכה חיסרון אלמא חזינן דאין לחלק בין מדעת לשלא מדעת כו' יעו"ש היטיב כי קצרתי. וקשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בכתובות דף ל"ד ע"ב אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב, היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור משום דגניבה חייב הגנב באונסין תיכף משעת משיכה ובשאלה דווקא משעת אונסין יעו"ש. א"כ יש להבין דהא רבא אמר דהא דגנב נתחייב משום דילפינן משואל ואיך אפשר לחייב יותר משואל משעת משיכה, וגבי שואל אינו חייב רק משעת אונסין, אך יש לומר דר"פ לא יסבור כרבא שם בסנהדרין דיליף משואל כמו שנראה שם דרב פליג ג"כ על רבא דלא ילפינן משואל ולהכי סובר דגנב במחתרת קונה לגמרי ורב לשיטתו אזיל דסובר שם בב"מ דף מ"א דשליחות יד צריכה חיסרון וע"כ גנב לא ילפינן משואל כמו שכתב המחנה אפרים ז"ל, ובזה יש לתרץ בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"א מהלכות שאלה הלכה ה' גבי הניח להם פרה שאולה ומתה אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייב לשלם דלא כר"פ וכלישנא דרבא דפליג על ר"פ ופסק שם בסנהדרין כרבא וגם פוסק דשליחות יד אינה צריכה חיסרון וסובר דגנב יליף משואל וע"כ דדמי להדדי דשניהם נתחייבו משעת משיכה.

אות טו

ובדברינו אלה יש לתרץ בס"ד קושית הספר עמודי אור ז"ל סימן ק"ד שהביא הסוגיא דמשעת שאלה או משעת אונסין ובגנב קיי"ל דאין שמין וכתב שם דתליא בזה האי דפליגי אם שמין לגנב וגזלן או אין שמין תליא בזה דאי אמרינן משעת משיכה נתחייב באונסין אז אין שמין ואי אמרינן משעת אונסין אז שמין וא"כ אמאי קאמר רבא שם בב"מ לא תימא שליחות יד בשומרים ותיתי משואל כו' א"כ אם היה ילפינן משואל הוה אמרינן שמין כשואל ועכשיו אין שמין כגזלן כו' יעו"ש היטיב, ולפי דברינו יתורץ בס"ד דהא כבר הבאתי דברי המחנה אפרים ז"ל דהא דילפינן דגנב נתחייב באונסין משום דילפינן משואל אינו אלא עכשיו דגלה הכתוב דשליחות יד אינה צריכה חיסרון אבל אם לא כתב רחמנא לגלות דשליחות יד אינו צריכה חיסרון לא הוה ידעינן כלל דגנב נתחייב באונסין משעת משיכה והוי אמרינן שמין גם לגנב.

אות טז

ובדברינו יתורץ בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל הנצב פתח השער דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו אף בעשה בה מעשה כר"נ ושאר האמוראים דסוברים כן כמו שכתבו נושאי כליו ז"ל משום דפשטא דברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם משמע כן יעו"ש אלא דקשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל אח"כ שאין כוונתו אלא לצעורי משמע דבלא האי טעמא יכול לאסור יש לומר דסובר כרש"י ז"ל דר"ה דווקא נקט רבוצה דבלא רבוצה קנאה דנעשית כשלו, אך הרמב"ם ז"ל דלא העתיק רבוצה א"כ משהגביה והרביצה קנאה ויכול לאסור על זה מסיים שאין כוונתו אלא לצעורי וא"כ כוונתו ע"מ להזיק ולא קנאה כלל בהגבה וא"כ כוונתו כמ"ש למעלה

אות יז

ולפענ"ד יש לעיין בהא דפריך הגמרא שם בחולין דף מ"א ע"א על רב נחמן ור"ע ורי"צ דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות ואוקמא לה הגמרא דווקא בחטאת העוף ובחצי ק"פ משמע דזבח אחר יכול לאסור, כו', דהא איתא בפסחים דף ע"ג הא דתניא השוחט חטאת בשבת כו' מה תיקן אמר ר"ע שמוציאו מידי אבר מן החי ופירש שם רש"י ז"ל לבן נח כו', והנה הכרתי ופלתי ז"ל בסימן ד' הוכיח דהברייתא ע"כ אתיא כר"ש מהא דכתב התוספות ז"ל בחולין דף מ' ע"א ד"ה חייב שלש חטאות כו' דע"כ האי תנא לאו לאטפוי לאוין קא חשיב מדלא חשיב נמי יום כיפור אע"כ דלא חשיב אלא דבר דהוי חידוש דלענין שבת הוה חידוש אע"פ שלא תיקן אלא להוציאו מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים כו' וזה לא הוה חידוש אלא לר"ש דסובר מקלקל בחבורה פטור כמו שאיתא שם בפסחים, והנה ר"ש סובר בב"ק דף ע"ו ע"א דבר הגורם לממון כממון דמי, ואיתא בפסחים דף ו' ע"א דמקשה הגמרא לרש"י דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי מאי איצטריך לא ימצא ותירץ הגמ' ס"ד אמינא הואיל וכי איתי' הדרא בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל וכתב שם הצל"ח ז"ל דעכשיו דגלה לנו התורה מלא ימצא תו לא מחלקינן בין הדבר שחוזר בעין ובכל מקום סובר ר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי יעו"ש וא"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא מהברייתא שם בחולין דף מ"א ע"א אר"נ דאמר אין אדם אוסר דבר ש"ש ומהברייתא משמע דשאר זבח יכול לאסור הא שם בברייתא איירי דהבעלים שחטו כמו דאמר הגמרא כיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא וא"כ כיון דחטאת בהמה הוה דבר הגורם לממון ואליבא דר"ש הוי כדידי' ומכל שכן כיון דשחט בה פורתא הוי מום וחייב לקנות חטאת אחר כמו שכתב רש"י ז"ל בחולין דף ל' ע"א בד"ה מדמי פסח כו' שאין לך מום קבוע גדול מזה כו' וכן כתב התוספות ז"ל בב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה כו' להכי מצי לאסור וא"כ מאי מקשה הגמרא, דהא דשחיט בה פורתא נעשית בע"מ וחייב באחריות ונעשית שלו ולהכי מכי שחיט בה עוד פורתא לעכו"ם נאסרה.

אות יח

ולפע"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה דמאי מקשה הגמרא שם בפסחים מה תיקן כו' הא תיקן במה שיכול לאכול את הבהמה שלא כדרך אכילתן כדאיתא בפסחים דף כ"ד ע"ב, לא מיבעיא לשיטת התוספות ז"ל בקידושין דף ע"ז ע"א ד"ה המקדש בערלה כו' דהקשו אמאי אינה מקודשת דהא חזי להנות שלא כדרך הנאתן מוכח דסוברים דאף מדרבנן מותר כמו שהאריך בזה המשנה למלך ז"ל והשער המלך ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה יע"ש, א"כ בודאי הוי תיקן, ואפילו לשיטות הסוברים דעכ"פ מדרבנן אסור הא לכל הפחות מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא שם בחולין גבי ר"א דשייף כו' ועיין בפסחים דף מ"ו ע"ב תוד"ה רבה אמר כו' סוף הדיבור ויש לומר כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל וקאי על חולה שיש בו סכנה דווקא, והנה התוס' ז"ל במסכת עכו"ם דף י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד כו' ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי וכן כתב בפסחים דף כ"ו ע"א ד"ה שאני היכל כו' וא"כ אם נימא דתקרובות ע"ז אסור גם שלא כדרך אכילתן לא קשה כלל דהא בלאו הכי אסור משום תקרובות כמו שכתב התוספות ז"ל שם בפסחים דף ע"ג לענין טומאה יעו"ש וכמו שכתב הטורי אבן ז"ל בחגיגה דף י"ג דלהכי פירש רש"י ז"ל לענין בני נח כו' יעו"ש, אך בקונטרס בענין שלא כדרך אכילתן אשר חנני ה' הבאתי דברי היד המלך ז"ל שכתב דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דגם בתקרובות עכו"ם מן התורה מותר שלא כדרך הנאתן, ומה שהקשה הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בגליון ש"ס דפוס ברלין בע"ז דף י"ב ע"ב דהא טעמא דתקרובות ע"ז אסור משום דאתקש למת וגבי מת לא כתיב אכילה כו' ע"ש היטיב, ולפענ"ד נראה דיש לומר דהא דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה וגבי עגלה ערופה כתיב כפרה כקדשים כמו דאיתא במסכת ע"ז דף כ"ח ע"ב ע"ש וכתב התוספות ז"ל דמהאי טעמא עור מן המת מותר מן התורה כמו גבי קדשים כמו שכתב התוספות ז"ל בנדה דף נ"ה ע"א בד"ה שמא יעשה שטיחין כו' וגבי קדשים מותר שלא כדרך אכילתן כמו שכתב התוס' ז"ל בפסחים דף כ"ו ע"א ד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי יע"ש ברש"י ז"ל, להכי גם תקרובות ע"ז מותר שלא כדרך אכילתן, א"כ לפי זה תשאר הקושיא דאמאי לא משני הגמרא בפסחים דף ע"ג ע"א דתיקון שיוכל לאכול חולה שאין בו סכנה שלא כדרך אכילתן דהוה תיקון לישראל ועכשיו לפי תירוץ הגמרא לא הוי תיקון רק לבני נח, והוה ג"כ חידוש דהא הוה תיקון מועט.

אות יט

ויש לתרץ בעז"ה, דהנה התוספות ז"ל כתבו שם בפסחים בד"ה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון כו' יעו"ש וכתב המהרש"ל ז"ל בשבועות דף כ"ג ע"ד בתוס' ד"ה דמוקי לה כו' דלר"ש דסובר שם בדף כ"ד ע"א כל שהוא למכות א"כ סובר גם שלא כדרך אכילת אסור דלא גרע מכל שהוא יעו"ש א"כ לר"ש לא מצי לתרץ כן, א"כ לפי זה אזלא ההוכחה של הגאון הכרתי ופלתי ז"ל דמצי למימר דאתיא כר' יהודא. ומתורץ בעז"ה קושיותי שהקשתי ריש אות י"ז דהא אתיא כר' שמעון כו' ולפ"ז אין הוכחה שיש לומר דאתיא כר"י והוה תיקון שמותר לאכול לחולה שאין בו סכנה שלא כדרך הנאתן והוה ג"כ חידוש אף שהוה תיקון מועט.

אות כ

מה שתרצתי באות ה' קושיות הרמב"ן ז"ל שהקשה דילמא ע"י מעשה אסרום תרצתי משום דהוה ספיקא ולשיטת הרמב"ם ז"ל ספיקא מן התורה מותר. הערני חכם אחד דדילמא ידעה התורה שבאמת אסרו ע"י מעשה ולהכי ציווה הכתוב ואשריהם תשרפון באש, מה שהקשתי סוף אות ח' על דברי הר"ן ז"ל מזבחים דף כ"ט, הערני חכם אחד מדברי הנודע ביהודה מה"ת חלק יו"ד סימן קס"ח ד"ה גם מה שהביא מדברי הש"ך בח"מ סימן כ"ה כו' שחילק דלענין לשמים לא מחשב מעשה ולענין היזק ממון מחשב מעשה כו' ועיין בש"ך שם ס"ק ה', מה שכתב בזה יעו"ש.

אות כא

והנה מה שהקשיתי לעיל באות י"א לפי מה שתרץ הגאון בעל תורת יקותיאל ז"ל ולפי מה שתרצתי שם בס"ד שיטות רש"י ז"ל דתיכף דקונה להתחייב אאונסין מחשב כשלו והקשתי מע"ז דף ט"ו דאמר הגמרא גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה מוכח דשאלה לא נחשב כשלו כו' יעו"ש אך לפי מה שפוסק בח"מ סימן שמ"א סעיף ד' בשאלה אינו מתחייב אלא משעת אונסין כמו שם בבאר הגולה ס"ק יו"ד ובגזילה משעת המשיכה א"כ לא דמי להדדו דגזילה וגניבה דנתחייב תיכף להכי מחשב כשלו ובשאלה דלא מתחייב משעת משיכה לא מחשב כשלו, ועיין בחו"מ סי' שמ"א ס"ק ו' ובעמודי אור סימן ק"ד ובבאר יצחק ח"מ סימן ג' מה שכתבו בזה, אך דעת התוספות ו"ל שם בחולין דף מ' ע"א דאף דקניא להתחייב באונסין אפה"כ עדיין לא מחשב כשלו ובזה א"ש דברי התוספות ז"ל בבבא קמא דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא עכו"ם כו' האי מציא אתיא כמ"ד בהשוחט אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' היינו אף דהגנב ציווה לשחוט לעכו"ם הא לא הוה כלל של הגנב עדיין רק של הבעלים, ולא זכיתי להבין מה שהניח שם הפני יהושע ז"ל דברי התוספות ז"ל בצריך עיון שהבין כוונת התוספות ז"ל על השליח יעו"ש היטיב ולפי מה שכתבתי הכונה גם על המשלח שהוא הגנב, אך קושית הפני יהושע ז"ל ישאר על רש"י ז"ל שכתב בכאן בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא עכו"ם ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמר במסכת עכו"ם אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרוה עשה בה מעשה אסרה, הא דעת רש"י ז"ל שם בחולין גבי גנב דכיון דקנאה להתחייב באונסין נעשית שלו א"כ אמאי כתב רש"י מטעם דעשה בה מעשה אסרה.

אות כב

ואולי דעת רש"י ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב המשנה למלך ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה הלכה ו' דדווקא שעשה לו שליח סתם ושחט השליח בשבת חייב המשלח אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת פטור משום דבעינן שלא יתערב איסור אחר ולזה קשה לו לרש"י ז"ל הא השולח לא מצי אסר לזה כתב רש"י ז"ל דבמעשה מצי אסר ואי תקשה לך הא יש לומר דלצעורי קא מכוון יש לומר דאיירי בישראל מומר ואף במומר יש שליחות כמו שהאריך בזה רבינו הגאון רע"א ז"ל במשניות גיטין יעו"ש, ועיין בכאן בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב שציווה לו המשלח לשחוט לעכו"ם כו' מוכח דסבירא לי' כדעת הטור ז"ל שהובא שם במשנה למלך אך מדברי התוספות ז"ל נראה כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל שנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפילו לעכו"ם אבל לא עשאו בפירוש שליח לשחוט לעכו"ם, וכן כתב שם השער המלך ז"ל יעו"ש, ואולי יש לתרץ דעת רש"י ז"ל דלפי מה שתרצתי שם בחולין קושית התוספות ז"ל בס"ד דדעת רש"י משום דקניא בשינוי מעשה, עיין לעיל אות י"א ובמקום אחר נסתפקתי אם עשאו הגנב שינוי מעשה ע"י שליח אם קנאו הגנב לפי דעת התוספות ז"ל בב"מ דף יוד ע"ב דגבי שליח לדבר עבירה גם המעשה בטל ועיין בנו"ב מה"ק חלק א"ע סימן ע"ז א"כ בכאן לא קנאו הגנב ולהכי לא מצי לאסור אלא משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ולכאורה יש להבין קצת לפי מה שכתבתי באות י"א דדעת רש"י ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל דאף למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפה"כ באכילה אסורה א"כ הוה שחיטה שאינו ראוי' יש לומר דרש"י ז"ל נקיט האמת דבמעשה אסורה אפילו בהנאה.

אות כג

אך קשה לי לפי מה שהבאתי לעיל באות ה' דברי רש"י ז"ל ודברי תוספות ז"ל במסכת עכו"ם דף נ"ב ע"ב דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה אינו אלא מדרבנן א"כ לפי זה מאי מהני הא דבמעשה יכול לאסור דהא איתא שם בב"ק דף ע"ב לימא קסבר רי"ח חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח כו' וכתב שם התוספות ז"ל משמע דאי הוה דאורייתא מדרבנן חשיב שפיר דמרא קא טבח ומתוך כך הי' נראה לומר דתקרובות עכו"ם מדאורייתא אסורה בהנאה כו' א"כ לפי דברי התוספות ז"ל מאי מהני הא עכ"פ לא הוה מדרבנן כמו שכתבתי וצ"ע אחר החיפוש מצאתי קושיא זו בשער המלך בפ"ח מהלכות לולב ה"א ד"ה ודע עוד שמדברי הרמב"ן ז"ל כו'.

אות כד

והנה לעיל הבאתי דעת הרא"ה ז"ל בבדק הבית סוף שער א' שכתב בהדי' דאף למאן דאמר דישראל לצעורי קא מכוין אפה"כ אסורה באכילה וע"ש במשמרת הבית, ולא זכיתי להבין מה שהקשה בחידושי רע"א ז"ל יורה דעה סימן ד' בט"ז ס"ק ד' דמודה גם הרא"ה ז"ל דלמאן דאמר דלצעורי קא מכוין מותר אף באכילה כו' הא ברא"ה ז"ל בבדק הבית מבואר בהדיא כמו שכתבתי ויש להבין טעמו של הרא"ה ז"ל אמאי אסורה באכילה ועיין בספר עונג יו"ט מחותני הגאון ז"ל בסימן נ"ד מה שכתב בזה, ולפענ"ד נראה לבאר בס"ד דהנה הים של שלמה ז"ל כתב בחולין סימן ו' דאף דקיי"ל שחיטה אינה צריכה כוונה אפה"כ אם חישב בפירוש שלא להתיר אסורה הבהמה באכילה והובא בתבואות שור סימן ג' וע"ש בפרי מגדים ז"ל ובספר עונג יו"ט סימן נ"ד, ובחידושי המועטים ליו"ד הארכתי בזה בס"ד א"כ יש לומר דזה הוא טעמא של הרא"ה ז"ל דכיון דשחיט לעכו"ם הרי עוקר בפירוש הכונה להתירה באכילה רק כוונתו לשחוט לשם ע"ז, ואף אם נימא דכוונתו רק לצעורי אפה"כ כיון דמכוון לצער לחבירו כש"כ שאינו רצה לתקן לו הבהמה להיות מותר באכילה, ואף למאן דאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפה"כ אסורה הבהמה משום דעיקר כוונתו משחיטה הכשירה, ואולי בזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשה המשמרת הבית ז"ל והד"מ ביו"ד סימן ד' מהא דפריך הגמרא לר"ה מהא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב ש"ח ואי נימא דאדם אוסר דבר שאינו שלו מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך אינו ראוי לבא בפנים כו' תקשה לי' לנפשי' אפילו אם נימא דלא כר"ה הא הוי נבילה ואינו ראוי לבא אל פתח אוהל מועד כו' ועיין בכרתי ופלתי סימן ד' ולפענ"ד יש לומר דלא כתב הרא"ה ז"ל דהוי נבלה אף למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא היכא ששחט במזיד והוא יודע שאסור לשחוט לעכו"ם א"כ הרי מתכוין בפירוש שלא להתיר, אבל היכא ששחט בשוגג הרי שחט כדין השחיטה רק שסובר שמותר לשחוט לעכו"ם א"כ למ"ד דא"א אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה הבהמה מותרת באכילה.

אות כה

והנה בדברינו אלה נוכל לישב בס"ד דברי הט"ז ז"ל בסימן ד' ס"ק ד', מה שתירץ קושית הב"ח ז"ל דהקשה דמאי מקשה הגמרא מהא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין הא התם קתני רק שחיטתו פסולה כו' וכתב הט"ז ז"ל לתרץ שהשחיטה כשירה משום שחיטות האחר כו' והקשה הנקודות הכסף ז"ל הא הוי כמו ששחט ישראל ועכו"ם דהוי נבילה כו' יעו"ש אבל לפי מה שהסברתי סברת הרא"ה ז"ל דהפסול הוי משום דכיון שלא להתיר רק לשחוט לעכו"ם יש לומר דהאחר שחט לשם שחיטה סתם כמו כל השחיטות כשירות, והנה התורת יקותיאל ז"ל כתב דהא דכתב הרא"ה ז"ל דכל גוונא הבהמה אסורה באכילה לא הוי רק מדרבנן משום דגזרו אטו שוחט שלו לעכו"ם יש לעיין לפי זה גם בשנים ששחטו יש לגזור כן אך יש לומר דהוי מילתא דלא שכיחא שיהיו שנים שוחטין לא גזרו רבנן ושפיר הוכיח הגמרא מזה דקתני פסולה, אך לפענ"ד קשה לי טובא לפי מה שכתב הרא"ה ז"ל בבדק הבית דהוי כנוחר וכן כתב הר"ן ז"ל סוף פרק שני דחולין דהוה לי' כאילו לא נשחטה אלא כמתה מאלי' וכן מבואר בכרתי ופלתי סימן ד' דהוי נבילה ומטמאה יעו"ש א"כ אמאי מחייב ר' מאיר בטובח לעכו"ם דו"ה כמו שאיתא בב"ק דף ע"א ע"א דכיון דהוה נבילה אף דאינו סובר כר"ש דסובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה הא איתא בב"ק דף ע"ח ע"ב השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מתשלומי דו"ה וכתב שם רש"י דאפילו לרבנן דסוברים שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל בכאן מודו דהא לאו שחיטה היא כלל, וא"כ אמאי מחייב ר' מאיר דו"ה בטובח לעכו"ם.

אות כו

ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד קושית התוספות ז"ל בב"ק דף ע"א ע"א מה שהקשו הא קיי"ל דישראל לצעורי קא מכוין כו' דהנה האחרונים ז"ל הקשו מה שייך לומר לצעורי קא מכוין הא צריך לשלם לו עבור הבהמה, וצריך לומר כמו שאיתא בב"מ דף ל"ח ע"א רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, ולהכי מצערו ואמר ששחט לעכו"ם שיהי' סבור דאסורה בהנאה אבל התם בב"ק דאיירי דהגנב נתן לשליח לשחוט כרצונו ואף דהשליח ידע שהיא גנובה לו לא שייך לומר לצעורי לבעלים קא מכוין דהא אף אם ישחוט בהכשר יקנה הגנב בשינוי מעשה וא"כ מה מצער להבעלים במה ששחט לעכו"ם, ואי שמצערו במה שיהי' פטור מדו"ה הרי יכול לנבלה בשחיטה ויהי' ג"כ פטור מדו"ה לכ"ע כמו שהבאתי למעלה, ובזה נראה לפענ"ד לומר דלהכי נקיט רב הונא בחולין דף מ' ע"א היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עכו"ם כו' דיש לומר דר"ה רוצה לאשמעינן דלא אמרינן הסברא דלצעורי קא מכוין וכמו דמשמע פשטא דסוגיא שם דר"ה לא סבירא לי' הסברא דלצ"מ רק ר"ל ור"ע ור"י שהם חידשו סברא זו, ואי הוה נקיט ר"ה לדינא היכא דלא היתה רבוצה א"כ תיכף משהגביה נתחייב עבורה לשלם א"כ י"ל (אין) לצעורי קא מכוין דהא ממון מחוייב בשעת הגבהה ולא פטר אותה המיתה ואי דיפסידו הבעלים הבשר הא בלאו הכי נקנה בשינוי מעשה ואי כדי לפטור מדו"ה הרי יכול לנבלה להכי נקיט ר"ה רבוצה דלא מתחייב מקודם א"כ יש לומר דאמר הכי ששוחט לעכו"ם לצער חבירו וליפטור מתשלומין כמו שאיתא בכתובות דף ל"ד דחייבי מיתות שוגגין פטורין פטורין לכ"ע והבשר לא קנאה בשינוי מעשה כיון דלא משך מקודם והוה אמינא דלצעורי קא מכוין קמ"ל ר"ה רבוצה דהבהמה אפה"כ אסורה, וחפשתי בספרים ומצאתי בספר עצי לבונה על יו"ד סימן ד' ד"ה והנה יש מחלוקת כו' דכתב ג"כ קצת כמו שכתבתי, אך אי אמרינן כמו שכתבתי למעלה להסתפק אם הגנב עשה השינוי מעשה ע"י אחר אם קנה ואי אמרינן דלא קנה יהי' נסתר תירוצי דלעיל ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד.

אות כז

והנה לכאורה קשה קצת אהא דהקשו התוספות ז"ל בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא כו' דאמאי לא אמרינן דלעצורי קא מכוין כו' הא יש לומר דאיירי דהשליח הי' מומר וכמו שאיתא בחולין דף מ"א דמומר ששוחט בהמת חבירו לעכו"ם לא אמרינן לצעורי קא מכוין או שהתרו בו וקיבל התראה אך יש לומר כיון דשחיטת מומר הוי נבילה כמו שכתב הש"ך ביו"ד סימן ב' ס"ק ט"ז א"כ אמאי מחייב ר' מאיר דהא הוי כנוחר וכן מצאתי בחידושי רע"א ז"ל שם סעיף ה' שכתב כן לענין מחלל שבת יעו"ש, ובזה יש לישב מה דקשה קצת דמאי מקשה הגמרא שם וכי זה חוטא וזה מתחייב לפי מה שכתב הרמ"א ז"ל בח"מ סימן שפ"ח סעיף ט"ו בהגה דאם הוחזק לזה לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה א"כ במומר ל"א א"ש לד"ע ויש לומר דהגמרא מתרץ האמת דבטביחה אמרינן יש שליח לדבר עבירה, ובזה א"ש דשחיטות מומר הוי נבילה, ובאמת קשה לי קצת על שיטות הרמ"א ז"ל מהגמרא דבבא קמא דף נ"א ע"א דמקשה הגמרא בור של שני שותפין היכי משכחת לה כו' אין שליח לדבר עבירה הא יש לומר דאמרו לכרות בור למי שהוחזק בכך, וצ"ע ועיין שם בקצה"ח, והא לא קשה לפי שיטות התוספות ז"ל חולין דף י"ד ע"א ד"ה השוחט כו' דבפעם אחת לא נעשה מומר א"כ יש לומר דאיירי שהתרו בו וקיבל התראה, אך יש לומר דהתוספות ז"ל קצת מסתפקים בזה ותירצו לכל השיטות.

אות כח

ויש לעיין לפענ"ד על הא דמקשה הגמרא בב"ק דף ע"א ע"ב גבי טבח לעכו"ם מכי טבח לעכו"ם אסרה בהנאה אידך לאו דמרא קא טבח כו' לפי מה שכתב התוספות ז"ל בחולין דף מ' ע"א ד"ה הא דאמר להר כו' דתקרובות הר אף דעובדו בסייף אך התקרובות לא נאסרו כו' וכן כתב התוספות ז"ל במסכת עכו"ם דף מ"ה ע"א בד"ה אלהיהם כו' א"כ אמאי לא מוקי לה הגמרא בשוחט להר ודווקא לענין איבוד קאמר בגמרא דלא מיקרי אלוה. וכה"ג הקשה הכרתי ופלתי ז"ל בסימן ד' על הסוגיא דחולין דמקשה הגמרא מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם יעו"ש מה שתירץ וכאן קשה לפענ"ד, ואין לתרץ דלפי זה מאי טעמא דרבנן דפטרי מטעם דהוי שחיטה שאינו ראוי' הא מותר בהנאה ואף שאיתא שם בחולין השוחט להר שחיטתו פסולה הא פירש שם רש"י ז"ל דלא אסר אלא מדרבנן משום דמיחלף וכו' וכיון דלא אסר רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראוי' כמו שאיתא שם בב"ק דף ע"ב ע"ב הבאתי למעלה, אך קשה לשיטות הרא"ה ז"ל דנבלה הוה אף למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו א"כ הוא הדין בשוחט להר לעובדה לשיטות התוספות ז"ל דלא נאסר בהנאה אעפ"כ הוי נבלה דנהי דלא אסר לה לא שרי לה, וכתב התורת יקותיאל ז"ל דהוי מדאורייתא, אך נראה מדברי הרא"ה ז"ל שמסכים לשיטות הרמב"ם ז"ל הובא בש"ע יו"ד סימן ד' סעיף ה' דבמתכוין לעובדה להר אסור בהנאה וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתורת הבית סוף שער א' והרא"ה ז"ל בבדק הבית שתק מן הסתם מודה לי' וכן הביא הר"ן ז"ל סוף פרק שני דחולין דעת הרמב"ם ז"ל. אבל לפי זה יהי' קשה דהא רש"י ז"ל נראה דקאי בשיטות התוספות ז"ל דגם לעובדה להר אינו נאסר בהנאה ולעיל כתבתי לתרץ קושיות התוספות ז"ל דדעת רש"י ז"ל כשיטות הרא"ה ז"ל.

אות כט

אך לפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהגמרא לא יכול לתרץ כן דהנה התוספות ז"ל הקשו שם בב"ק דף ע"א ע"ב והבאתי למעלה וא"ת כל טובח נמי לאו דמרא ק"ט דהא מכי טבח פורתא קניא בשינוי מעשה ותרצו דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך, וכבר כתבנו לעיל דלא שייך לומר כן רק היכא דהבהמה מותרת באכילה להכי לא חשיב שינוי מעשה, אבל היכא דנעשה נבלה אין לך שינוי מעשה גדול מזה וא"כ לא מצי הגמרא לתירוצי דאיירי דשחט להר דהא עדיין תקשה מכי טבח בה פורתא קניא בשינוי מעשה ואידך לא דמרא קא טבח.

אות ל

מה שהקשתי למעלה באות ח' על מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו ע"א דקושית הגמרא לא הוה ממזיד משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה והקשתי מזבחים דף כ"ט ע"ב דקאמר הגמרא דפיגול הוה לאו שאין בו מעשה כו' ועיין לעיל באות כ', ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה לי מה שהקשתי בהדרן על משניות בס"ד דלפי מה שסובר ר' יוחנן בב"מ דף צ' ע"ב דעקימת שפתיו הוה מעשה היכא דבדיבורא עבדה מעשה והא התוספות ז"ל הוכיח בריש זבחים ובב"מ דף מ"ג ע"ב ד"ה החושב לשלוח יד כו' דפיגול הוה דווקא בדיבור א"כ הא בדיבור עבדא מעשה דהקרבן נפסל וא"כ אמאי קאמר ר"א דהוה לאו שאין בו מעשה, ומצאתי אח"כ בפני יהושע ז"ל בגיטין דף נ"ד ע"ב ד"ה דכי אמר פיגול מהימן כו' שהקשה כן, וע"כ צריכין לומר דר"א יסבור כר"ש ב"ל דעקימת שפתיו לא הוה מעשה, וא"ש דברי הר"ן ז"ל משום דקיי"ל כר' יוחנן דהוה מעשה, ועיין במה שציינתי באות כ' דברי הנו"ב ז"ל, והנה השיטה מקובצת ז"ל בב"ק דף ה' ע"א ד"ה ומפגל כו' וז"ל המאירי כו' הקשה שם דאמאי חייב על הפיגול הא אין לוקין ומשלמין ותירץ משום דהוה לאו שאין בו מעשה, הא כתבו התוספות ז"ל בגיטין דף נ"ג ע"ב בד"ה בדאורייתא קניה כו' דהמשנה דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין אתיא כרבי יהודה ור' יהודה סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמו שאיתא שם בזבחים דף כ"ט, ודוחק לומר דהאי תנא סבר לה כוותי' בחדא ופליג עליו בחדא, אך לכאורה תקשה לר' יוחנן דסובר דעקימת שפתיו הוה מעשה, א"כ הכהן שמפגל חייב מלקות ואמאי חייב בתשלומין והא אין לוקה ומשלם, אך רי"ח אזיל לשיטתו דסובר בכתובות דף ל"ה ע"א דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה חייבין בתשלומין ואיירי במתניתין דקתני מזידין חייבין דהוה בלא התראה, ולר"ש ב"ל דסובר דגם בלא התראה פטור מממון ולכאורה קשה ממתניתין דגיטין דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא קים לי' בד"מ אך הוא ז"ל אזיל לשיטתו שסובר דעקימת שפתיו לא הוה מעשה וע"כ צריכין לומר דהמשנה לא יסבור בזה כרבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

אות לא

ובדברינו אלה נוכל לישב בס"ד מה שהקשה בספר לב ארי' ז"ל על חולין דף ב' ע"ב על רש"י ז"ל ד"ה תרתי דיעבד למה לי כו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הא רבי יוחנן אמר בתמורה דף ג' ע"ב דתמורה מחשב מעשה משום דבדיבורא עבידא מעשה, יעו"ש מה שכתב בזה, ולפי זה א"ש בס"ד דכאן הוה רב אשי ורב אשי ס"ל בזבחים דף כ"ט דפיגול לא מחשב מעשה אף דבדיבורא עבדא מעשה, ועיין בספר עמודי איר סימן ס"א, ועיין בחולין דף ב' ע"ב בתוד"ה אנא כו' דכאן אזלא אליבא דרב אשי, ובזה אפשר לתרץ בס"ד מה שהקשה הלחם משנה ז"ל בפ' י"ג מהלכות שכירות הלכה ב' על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאפילו חסמה בקול לוקה וע"כ מפני דבדיבורא עבדא מעשה, וגבי תמורה כתב בפ"א מהלכות תמורה דהא דלוקה על התמורה אף שאין בו מעשה משום דמפי השמועה למדו כו' יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דהביא המשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות מלוה ולוה דברי החינוך ז"ל דהיכא דאפשר לעבור הלאו בלא מעשה אז אף אם עובר במעשה לא מחשב למעשה וא"כ הא כתב שם הרמב"ם ז"ל דאף שותפין עוברים בלאו ולוקין אף דשותפין לא עבדי תמורה כמו שפוסק שם הרמב"ם ז"ל, ורי"ח דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורא עבדא מעשה אולי סובר דציבור ושותפין אין לוקין על התמורה כיון דלא עבדי מעשה כי הרב המגיד ז"ל ושאר נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל לא מצאתי שהביאו מקור לזה, ונראה כן מדברי רי"ח ז"ל דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורא עבידא מעשה אכתי איצטריך למיתני משום ציבור ושותפין דלוקין אעפ"י שאין עושים תמורה ונראה לכאורה דרי"ח סובר דצו"ש אין לוקין ואולי בזה יש לתרץ בס"ד קושית התוספות ז"ל שם בתמורה דף ג' ע"א ד"ה והרי מימר כו' דאמאי לא מתרץ הגמרא משום דבדבורא עבדה מעשה, ובזה מתורץ בס"ד דעדיין קשה מציבור ושותפין, ואולי מכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דציבור ושותפין לוקין אף דלא עבדה תמורה, ויש לעיין קצת לפי מה שהביא הרב המגיד ז"ל במל"מ בפ"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט שהרמב"ם ז"ל פוסק כאביי ז"ל דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי וא"כ אמאי ציבור ושותפין לוקין על התמורה הא לא מהני ודוחק לומר דמפי השמועה למדו אף לזה דהא יש לומר דלא קאי רק ליחיד דמהני משום הכי לקי

אות לב

והנה כתב הלחם משנה ז"ל שם בפי"ג מהלכות שכירות דלענין עדים זוממין מחשב כמעשה משום דיוכלו להגיד מתוך הכתב יש לעיין לפענ"ד לפי מה שמסתפק בתשובות רע"א ז"ל בסימן כ"ט ובסימן ל' בכתיבה אם הוה כדיבור ואי נימא דהוה כדיבור א"כ יכול להמיר בכתב וא"כ לחשב גם מימר למעשה משום דיכול להמיר ע"י כתב, ועיין היטיב בתומים סימן צ"ו אות ק"ט בסוף הדיבור מה שכתב בענין זה.

סימן ה

ע"ד אשר נשאלתי מעיר אחת בדבר המעשה שאירע שם ששחטו השוחטים בהמה וראו אח"כ שהוושט נשחט עור החיצון רובו ועור הפנימי נשחט מבפנים רובו ומבחוץ לא נשחט רובו, רק אח"כ ששרו אותו במים מעל"ע קרעו בחזקה את עור החיצון ומצאו כחוט השערה נשחט יותר ממחצה.

אות א

וזה מה שהשבתי בס"ד דלפענ"ד נראה בודאי שאם לא נשחט הקרום הפנימי הוה נבילה דהא כתב הש"ך ז"ל ביו"ד סימן כ"א ס"ק ב' בשם המהרש"ל ז"ל שאם נשחט הקנה כולו ועור החיצון של הוושט נשחט ג"כ כולו רק מעור הפנימי לא נשחט רובו דטריפה, והביא התבואות שור ז"ל טעם לזה בסימן כ"א ס"ק ד' משום דידוע שהשחיטה הוה להמית החי ע"י שחיטה, וטריפה לא הוה עד שתנקוב לחלל וכ"ז שלא ניקב לחלל כשירה ויכול לחיות ומה זו שחיטה כו' יעו"ש היטיב, א"כ בנידון דידן הוה ספק נבילה ויש לעיין קצת בדברי רבינו הת"ש ז"ל דהא בחולין דף כ"ח ע"א נפסק כרב נחמן דנשחט הרוב בקנה בעוף ג"כ כשר וכן אמר שם רבא כר"נ, ולקמן בדף ל"ב ע"ב סבר רבא קודם חזרה דפסוקת הגרגרת לא הוה רק טריפה ולא נבילה, ורבא סובר בתמורה דף י"א ע"ב דטריפה חי', וכתב הפלתי ז"ל בסימן כ"ט ד"ה מה שנראה כו' דפסוקת הסימנים לא יוכל לחיות כדקיי"ל באמת דהוי נבלה א"כ למאן דאמר פסוקת הגרגרת לא הוי רק טריפה יכול לחיות, א"כ לרבא דסובר מעיקרא דפסוקת הגרגרת הוי רק טרפה וסובר דטרפה חי' אמאי כשירה ואפילו לא נשחט רק הקנה בעוף ולא הוושט הא יכול לחיות, ולדברי הת"ש ז"ל דהיכא דיכול לחיות לא הוה שחיטה, וצריך לומר דרבא דסובר כר"נ דאף בשחיטות קנה לבד כשר בעוף אזלא דווקא לפי מסקנת רבא דחזר אח"כ וסובר דהוי נבלה.

תוכן העניינים

חיי אריה (סלנטר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה