חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חיי אריה
אורח חיים
סימן א
בספר עונג יו"ט סימן ד' חקר בדין שנתערבו חוטין שלוו נטוו לשמן כו' אם אמרינן שדבר המתבטל קונה חשיבות דבר המבטלו עי"ש היטיב. וע"ש בסימן צ"ה שחקר שם ג"כ בה"ג בדין שנתערב עור מבכור בשאר עורות ונכתב עליהם ס"ת:
אות א
ולכאורה יש להביא ראי' בס"ד דהמיעוט נהפך להיות כהרוב מהא דיליף הגמרא בחולין דף י"א ע"א דאזלינן בתר רובא מהא דסנהדרין דף מ' דאם שנים מזכין ואחד מחייב הוה זכאי משום דאזלינן בתר רובא, והתם ע"כ צריכין לומר דהמיעוט קונה מעלות הרוב דהא אם אחד אמר איני יודע הוה כאלו נסתלק ונשאר רק שנים ובטיל הדין וע"כ צריכין לומר דהמועט נהפך לרובא:
ועוד נלפענ"ד להביא ראי' בס"ד מהא דהקשה התוספות ז"ל בב"מ דף ו' ע"ב ד"ה קפץ כלן פטורין כו' תימא דלבטל ברובא ולחייבו כולם במעשר כו' ואם נימא דדבר המתבטל מחשב כאלו אינו א"כ נחסר מהעשרה ולא נשאר רק תשעה וע"כ דהמועט קונה החשיבות של המרובה, ועיין בפרי מגדים יורה דעה סימן ק"ט במשבצות ס"ק א' שחקר באם נתערב דבר האסור של ראובן ברוב היתר של שמעון אם מחוייב שמעון לשלם וכו' ויראה דעתו הגדולה דדבר האסור בהנאה הבעלים מפקירין אותם (ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד) ודבר שמותר בהנאה משמע דמחוייב לו לשלם, משמע קצת דקונה חשיבות הרוב ולא אמרינן דנחשב כאילו אינה:
אות ב
ועוד נלפענ"ד להביא ראי' בס"ד מהא דכתב המגן אברהם בסימן ט' ס"ק א' דצמר רחלים וצמר שאר מינין שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא כו' ואי נימא דהמיעוט לא נהפך לרובא א"כ הא טלית בעי שיעור כדי שיתכסה בו ראשו ורובו א"כ הא מחסר מהשיעור אע"כ דהמיעוט קונה מעלות הרוב:
סימן ב מה שהשבתי להרב ר' יואל שארקין חתן הרב דטשערניקע.
ע"ד ששמע בשם אדוני אבי מו"ר הרב הגאון ר' ישראל סלאנטער זצלה"ה היתר הלמוד אצל הלאמפין בשבת לכדוך עליו נייר ולכתוב עליו שבת היום ואסור להטות:
אות א
אנכי שמעתי מפיו הקדוש לכרוך סביב הלאמפ ועל השרייפל ולחתום בטריוואקס על הנייר הכרוך ויסודו הי' מדברי רש"י ז"ל בשבת דף י"ח ע"ב ד"ה שריק פי התנור בטיט סביב אינו מוכן לחתות. אלמא חזינן כיון דשריק ואינו מוכן לחתות מותר א"כ ה"נ כיון דמוכרך וחתום אינו מוכן להטות, ואף שהרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"ג פירש בזה פירוש אחר הא הרמ"א ז"ל בסימן רנ"ד סעיף א' בהגה פסק כן, וגם אמר אמו"ר שלא אלמוד דבר חדש רק לחזור על מה שלמדתי מכבר. ומה שהביא בשם הרב רא"ל אשר הי' אבד"ק אמציסלאוו שהקשה דליחוש להרואין שרואין שלומד בפני הנר ולא יראה התיקון שעושין לפענ"ד לא קשה כלל ויש להביא ראי' דלא חיישינן לזה א' מהא דאיתא בחולין דף ק"ז ע"ב ר"ש ב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין וכן נפסק הדין ביו"ד סימן פ"ח ס"ב ולא חיישינן להרואין שאוכלין על שולחן אחד בשר גבינה ולא ידעו דהם אינם מכירים זה את זה דרוב בני אדם האוכלין על שולחן אחד מכירין זה את זה.
אות ב
ועוד ראי' משבת דף י"ח ע"ב גמרא ואי שדא בי גרמא חיא ש"ד ואמאי לא נחוש להרואין שלא ידעו מזה דשדא בגרמא חי' ויש להביא ראי' בס"ד דסימן מהני מהא דנפסק הדין ביורה דעה סימן צ"ז סעיף א' דאם שינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל עם בשר שרי וא"כ הוא הדין דאם נכתב עליו שהוא של חלב שפ"ד. וא"כ הוא הדין בכאן אם הוא מכורך סביב וגם נכתב עליו שהוא שבת קודש דשרי ללמוד לפני הנר. ואף שמצאתי שם בגליון מהגאון ר"ש איגר ז"ל דאין מועיל סימן כגון לחתוך בו אותיות פן לא ישגיח בהסימן יעו"ש לא דמי לכאן דכאן דהוא מכורך בודאי יראה הסימן דהא אינו יכול ליטול השרייפיל בידו להטות בשביל הכריכה ומכש"כ אם נכתב עליו ג"כ ומצאתי במחצית השקל סימן ער"ה ס"ק ב' שכתב ג"כ דלמאן דמתיר במפתח מתיר ג"כ בקשר משונה יעי"ש.
אות ג
והנה כבודו רבות פלפל בחכמה בדברי הב"ח ז"ל בסימן ער"ה בתחילת הסימן שרוצה להוכיח מהסוגיא דשבת דף קמ"ט דכ"ע סוברים הטעם דלא פלוג רבנן ובכל גוונא אסור, עי"ש היטיב, ולא זכיתי להבין דברי קדשו של רבינו הב"ח ז"ל שרצה להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם גבי גבוה שתי קומות משום שמא ישכח ויטה דקאי על עיקר הגזירה אבל כ"ע מודים לשיטות רש"י ז"ל דהטעם רק משום לא פלוג יעו"ש, הא הבעל המאור ז"ל כתב בהדיא בשבת דף קמ"ט דהטעם דרבא דסובר אפילו גבוה שתי קומות אסור ללמוד אינו אלא רק שמא יביא סולם ויטה, ע"ש בד"ה והני תנאי כו' רק הרמב"ן ז"ל סובר דהטעם משום לא פלוג ומשמע לכאורה שסובר כדעת הב"ח ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת הטעם משום לא פלוג, ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל בשבת דף קמ"ט, ודברי הרשב"א ז"ל בשבת דף קמ"ט מה שהביא בשם הרמב"ן ז"ל צ"ע לכאורה שנראה לכאורה שסותר להא שכתוב במלחמות, אבל הרא"ש ז"ל סובר בהדיא בעירובין פרק יוד סימן ג' דהטעם דרבא דסובר דלא אמרינן אדהכי והכי מידכר ודחי שם הסוגיא דעירובין מהלכה בשביל זה ואעפ"כ גבי מראה פוסק כדברי הרמב"ם ז"ל דאסור במראה הקבועה בכותל וא"כ מתורץ הקושיא שהקשה הב"ח ז"ל על הרמב"ם ז"ל שכתב גבי גבוה שתי קומות הטעם שמא יביא סולם ויטה משמע היכא דאי אפשר להטות מותר וגבי מראה הקבועה בכותל פוסק לאסור יעו"ש, וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל דהא חד טעמא הוא כמו שחוששין גבי נר גבוה שמא יביא סולם ויטה ולא אמרינן מידכר כמו כן חוששין גבי מראה הקבועה שלא יביא איזמל או מספרים לתקן השער ולא אמרינן מידכר.
אות ד
אך לכאורה קשה לי טובא לפענ"ד דלפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בהדיא דהטעם דרבא דסובר דאסור בש"ק שמא יביא סולם ויטה ולא אמרינן דמידכר וכן מורין פשטות דברי הרמב"ם ז"ל א"כ אמאי התירו הרמב"ם והרא"ש ז"ל במראה של זכוכית כשיטות הרי"ף ז"ל הא כיון דהם סבירו הטעם דלא אמרינן מידכר צריכין לאסור גם במראה של זכוכית שמא יביא איזמל ממקום אחר ויתקן השערות כשיטות הבעל המאור ז"ל, ולא שייך לתרץ כמו שתירץ הרמב"ן ז"ל במלחמות שיטות הרי"ף ז"ל, דכל עיקר תירוצו הוא מפני שאין לאסור משום דיביא ממקום אחר דמידכר רק במראה של מתכות הקבועה גזרו מפני שאינו קבועה דהוה מין במינו אבל במראה של זכוכית דהוה מין משום שאינה מינו, אבל הרא"ש ז"ל שכתב בהדי' הטעם דרבא גבי גבוה שתי קומות משום דלא אמרינן מידכר וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל א"כ יש לאסור גם במראה של זכוכית, ועוד קשה לי על מה שכתב הקרבן נתנאל ז"ל בשבת פרק שואל סימן ב' ס"ק ב' על דברי הרא"ש ז"ל דהטעם דרבא גבי גבוה ש"ק משום לא פלוג במילתייהו הא הרא"ש ז"ל כתב בהדי' בעירובין הטעם דרבא משום דלא אמרינן מידכר ולא משום לא פלוג:
אות ה
אך מכל זה נראה לפענ"ד להוכיח כדברי כבודו דצריכה לתרווייהו דהיכא דלא שייך כלל הגזירה כגון אי אמרינן אדהכי והכי מידכר לא גזרו משום לא פלוג. רק משום דלא אמרינן מידכר רק משום זה עצמו לא גזרו רבנן דהא לא שכיח כ"כ שיביא סולם ויטה או גבי מראה הקבועה בכותל שיביא איזמל ויתקנו להשער להכי גזרו משום לא פלוג למילתייהו וגזר מין אטו מינו, אבל במראה של זכוכית כיון דהוה אינו מינו לא שייך לאסור משום לא פלוג ובשביל עצמו שמא יביא מספרים הא לא שכיח כ"כ כדברי המלחמות ז"ל ולהכי שם בעירובין שפיר דחי לה הרא"ש ז"ל מהלכה דהא איכא למגזר אסקופה ארוכה אטו אינו ארוכה, אבל היכא דלא שייך לאסור כלל כגון בנר סגור או מכורך או שנכתב עליו שאסור להטות בודאי לא גזרו רבנן משום לא פלוג.
אות ו
ובזה יש לומר הטעם של הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"ג גבי ברחא ושריק הטעם דלא מצי לגלות דקשה לה זיקה, ולא פירש כשיטות רש"י ז"ל משום דאינו מוכן לחתות, משום דכיון דשייך לחתות אף דלא שכיח כ"כ גזרו משום לא פלוג, להכי פירש דלא יכול לגלות משום דקשה לה זיקה, ומוכרח מזה דהיכא דלא שייך כלל הגזרה לא גזרו משום לא פלוג וכדברי תלמידי מהר"ם ז"ל גבי נר סגור במפתח דלא שייך כלל שיחתה לא גזרו משום לא פלוג, וכן נראה ממה שהתירו הראשונים ז"ל לומר במה מדליקין גבי הנר וכמ"כ התירו ביו"כ לאמר פיוטים גבי הנר ולא חיישינן שמא יטה משום אימת יה"כ ולא גזרו משום לא פלוג:
אות ז
אך קשה לי לפענ"ד לשיטות רש"י ז"ל גבי נר דגזרו משום לא פלוג א"כ גם ברחא ושריק אף דאינו מוכן לחתות למה לא גזרו משום לא פלוג, ואף דאין אנו מדמין הגזירות להדדי הא הגמרא בשבת דף קמ"ט מדמה הגמרא להדדי. אך יש לתרץ קצת בס"ד דלפי מה שראיתי שכתבו דלא אסור רק בנר הגבוה משום דאין כאן שינוי דגם לפעמים בחול נותנין הנר במקום גבוה ולהכי גזרו משום לא פלוג אף דלא שכיח כ"כ להטות אבל היכא דאיכא שינוי שרי כמו שהוכיח לעיל מהא דהתירו בשינוי גבי הפת שנילוש בחלב, ואפשר לומר דגבי ברחא לא שכיח כ"כ שיהי' שריק להכי התירו בשביל זה. וא"כ בנידון דידן היכא דמוכרך על הלאמפ והשרייפל וחתום וגם כתב עליו יש להתיר לפענ"ד וגם יש לצרף דעת האור זרוע הגדול בחלק שני סימן ל"ב שכתב להוכיח מהירושלמי שאין הלכה כרבא יעו"ש.
סימן ג דין חולה שיש בו סכנה ח"ו בשבת וביוה"כ
אות א
כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"א לדעת הרמב"ם ז"ל שחולה שיש בו סכנה אין צריך כלל לשנות והובא דבריו ז"ל בב"י בטור אורח חיים סימן שכ"ח ועיין שם במגן אברהם ס"ק ד' וז"ל כל שרגילין משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעות הדבר ההוא מ"מ ב"י, וע"ש במגן אברהם ס"ק י"ז שכתב דרש"י ז"ל חולק על זה יעו"ש, ושמעתי להקשות על שיטת הרב המגיד ז"ל מהא דאיתא בשבת דף קל"ג ע"ב אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ועברינן לי' ומקשה הגמרא פשיטא מדקא מחללי עלי' שבתא כו' ולדבריו ז"ל מאי פשיטא כיון דהוה התינוק הנימול חולה שיש בו סכנה עושין לו דבר אף שאין במניעות הדבר ההוא חשש סכנה, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי המ"מ ז"ל שם שכתב דגבי יולדת כתב שם הרמב"ם ז"ל דהיכא דאפשר לשינוי משנינן משום דהוה דרך הטבע ואחת מאלף שמתות ח"ו יעו"ש וא"כ ה"נ במילה שחזינן ברור שאפילו אחד מאלף אינם מתים הוה לי' הדין כמו ביולדת דלא דמי לשאר חולה שיש בו סכנה ואין עושים רק דבר שבמניעות הדבר יש בו סכנה ושפיר קאמר הגמרא פשיטא.
אות ב
והנה התוספות ז"ל בשבת דף קכ"ח ע"ב בד"ה קא משמע לן כו' אע"ג דבפ"ב דיומא אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא כו' ולכאורה קשה להבין קושית רבינו הבעלי תוספות ז"ל דהכא ביולדת ידעינן שהיא מסוכנת להכי שרינן לה אבל שם גבי חולה ביוה"כ צריכין מומחה לידע אם מסוכן להכי לא שרינן לי' בלא מומחה, ואולי יש לומר דשיטת התוספות ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שני מהלכות שביתת עשור הלכה ח' וז"ל חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים כו' וכתב הב"ח ז"ל באורח חיים ריש סימן תרי"ח דדעת הטור דלא כהרמב"ם ז"ל דאפילו בחולה שאין בו סכנה יעו"ש היטב וא"כ משמע דדעת התוספות ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דגם ביום כפור איירי בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי מאכילין אותו ע"פ מומחה דוקא:
אות ג
אך קשה לי טובא לפענ"ד לפי שיטת הרב המגיד דלחולה שיש בו סכנה עושים דברים שאפילו אין במניעות הדבר הוא סכנה א"כ תקשה לפי שיטת הרמב"ם דהעתיק הלשון דחולה שיש בו סכנה א"כ מה צריכה מומחה להאכיל לחולה שיש בו סכנה הא אפילו כשאין במניעות הדבר סכנה עושים לחולה. ועוד קשה לי מהא דאיתא ביומא דף פ"ג ע"א כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ופירש שם רש"י ז"ל משום דאע"פ שנוהגים הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור כו' ולשיטת הרב המגיד ז"ל מה בכך הא מי שנשכו כלב שוטה ח"ו הוא בודאי מסוכן וא"כ עושים לו דבר שאפילו אין במניעות הדבר הוא סכנה אעפ"כ מותר לחולה שיש בו סכנה אך עיינתי בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל והובא בתוי"ט ז"ל שם שכתב הטעם דאסור משום דלא הוה בדרך הטבע רק בדרך סגולה להכי לא מתירין ולא קשה כלל, ועיין במגן אברהם סימן שכ"ח ס"ק א' ובפרי מגדים שם שכתב דאפילו אין רפואה ידועה והא דביורה דעה סוף סימן קנ"ה איירי בחולה שאין בו סכנה יעו"ש ועיין שם ביו"ד בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק כ"ג וכ"ד שפירש בהדי' דאפילו בחולה שיש בו סכנה רק דאין סכנה בהשאה ונראה ששם בס"ק כ"ג הרגיש בהראי' שלו מנשכו כלב שוטה יעי"ש, והשי"ת יצילנו מכל צרה וצוקה ועדיין צ"ע לפענ"ד, ועיין בחידושי מסכת שבת דה י"ג ע"ב מה שכתבתי שם הנוגע לענין חולה שיש בו סכנה:
אות ד
כתב הרמב"ם ז"ל בפירש המשניות ביומא דף פ"ג ע"א על הא דאמרו חכמים דמי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין לו מחצר הכבד דכל דבר שלא מצד הרפואה רק בדרך סגולה אין רפואתו ידוע ואסור לעבור על שום איסור ועיי"ש היטב. והקשה לי חכם אחד מהא דכתב התוספות ז"ל בפסחים דף כ"ה ע"א בד"ה חוץ מעצי אשירה נראה לר"י דמיירי כגון שאין יכול להתרפאות משאר עצים אלא בזה כגון ע"י שדים כו' אלמא אף דהוה רק בדרך סגולה מתרפאין משאר איסורים חוץ מעצי אשירה, ותרצתי לו בס"ד דהא דכתב הרמב"ם ז"ל דאסור להתרפאות בדברים שהם מרפאים מסגולתן מפני שכוחם חלוש ואולי אין מרפאין כלל להכי אסור שם לעבור ולאכול הכבד של הכלב, אבל בכאן גבי עצי אשירה דלא הוה ההנאה רק הרפואה א"כ בשאר איסורים כה"ג מותר ממ"נ אם מועיל מותר בשביל החולה, ואם אינו מועיל הרי אינה נהנה כלל רק בעצי אשירה אפה"כ אסור להתרפאות, ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ד ע"ב קברי' דרב הוו שקלי מיני' עפרא לאישתא בת יומא כו' וקרקע עולם אינה נאסרת כו' ולכאורה נראה דהוה דבר של סכנה כמו שאיתא בפסחים דף כ"ה ע"ב אישתא צמירתא הוה דבר שיש בו סכנה ועיין בא"ח סימן שכ"ח סעיף ז' ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר כו' א"כ אפילו אם נימא דקרקע עולם נאסר מותר להתרפא לחולה ש"ב סכנה אך לכאורה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דמפני דלא הוה רק בדרך סגולה אסור ובכאן ג"כ לא הוה רק בדרך סגולה, אבל לפי מה שכתבתי למעלה דכאן דהוה עפר דלאו בר אכילה א"כ מותר ממ"נ א"כ גם להרמב"ם ז"ל קשה לכאורה, וצריכין לומר דאישתא בת יומא לא הוה דבר שיש בו סכנה:
אות ה
והנה נסתפקתי בעובדא שבא לידי שצווה הרופא לשחוט עוף לילד קטן חולה מסוכן והנה בש"ע או"ח סימן שכ"ח סעיף י"ד מבואר דלחולה גדול מותר לשחוט ולא להאכילו נבילה והוא מדברי הרא"ש ז"ל ביומא פ"ח סימן י"ד ועיין בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר"א ז"ל בס"ק ל"ד שם בא"ח סימן שכ"ח שהביא ראי' מגמרא דיומא שמותר לשחוט לחולה שיש בו סכנה עיין ביומא דף ס"ד ע"א, והוא גמרא מפורשת בחולין דף ט"ו ע"ב כגון שהי' לו חולה והבריא ומקודם מקשה הגמרא א"ה מ"ט דרבי יהודא דאסור יעו"ש בפירוש רש"י שכתב הא אפילו במזיד איסור שבת ליכא, והנה ספרתי לפני חכם אחד ואמר לי שבקיצור שלחן ערוך מבואר שאסור יעו"ש בסימן צ"ב שכתב כן מסברא דנפשי' בלי שום ראי'. והנה ברא"ש ביומא שם מבואר בהדי' שמותר לשחוט לקטן יעו"ש בדברי הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם וכתב לפרש בספר ק"נ שם שמותר לשחוט בשביל הקטן אלמא חזינן בהדי' דמותר לשחוט בשבילו ולא להאכיל אותו נבילה, אך לא זכיתי להבין דברי רבינו הראב"ד ז"ל דמה כוונתו בזה הא בודאי איירי בקטן חולה דקטן בריא ודאי אסור לשחוט בשבילו וא"כ למה נקיט הראב"ד ז"ל דוקא קטן ועוד מאי מעליותא מהחולה דלפנינו דמסתפקין דאפשר להאכילו נבילה וא"כ להקטן בודאי אפשר להאכילו נבילה, אך מן הסתם כוונתם דקטן חולה שאין לו נבילה אך מאי עדיף מגדול חולה. ועוד לפי דבריו ז"ל תשאר קושית התוספות ז"ל בפסחים דף מ"ו סוף ע"ב בד"ה רבה אמר כו' וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל, ולפי דברי הראב"ד דכתב דאי אפשר שלא יהא אחד בסוף העולם א"כ למאן דאית לי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת, סוף דבר לא זכיתי להבין וה' יאיר עיני, ועיינתי בבית יוסף א"ח סימן שכ"ח שהעתיק דברי הרא"ש אלו ודברים אלו שכתב הראב"ד א"נ כו' לא העתיק כלל וכלל נראה שלא הי' בגירסתו.
אות ו
ולפענ"ד נראה קצת להביא ראי' דמותר לשחוט אפילו לקטן עפ"מ דאיתא בשבת דף מ"ו ע"ב בתוספות ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעלה ואע"ג מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם משמע דלפי תירוץ השני סוברים רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאף לענין אכילה אמרינן דכיון דראוי לאיש אחר לא מחשב מוקצה לכולא עלמא יעו"ש היטיב א"כ לפי זה אמאי לא מתרץ הגמרא בחולין שם דף ט"ו ע"ב ריש העמוד דמתרץ הגמרא כגון שהי' לו חולה מבעוד יום ומקשה הגמרא א"ה מ"ט דר"י אמאי לא מתרץ שהי' לו חולה קטן דלדידי' יכול להרוג ע"י עכו"ם ולהאכיל לו נבילה ולהכי מתחייב בנפשו ואעפ"כ לא הוה מוקצה כיון דראוי לקטן:
[א"ה עי' בשו"ת שם ארי' חא"ח סי' ג' שהורה להיתר].
סימן ד
נשאל כבוד אדוני אבי מורי הגאון הצדיק מו"ה ישראל סלאנטער זצללה"ה אם מותר לישראל לאמר לעכו"ם בערב שבת כשילך על הבערזע בשבת יאמר שפלוני ישראל נותן כך וכך.
ומסתפק לומר כיון דהא"י אינו עושה מעשה בפני עצמו רק מעשה קוף שאומר שהישראל אמר שיתן כך דוגמא לזה מעילה (דכ"א), ויש לומר דהישראל עושה בע"ש ונגמר בשבת ודומה לשריית דיו וסמנים בע"ש והולך ונגמר בשבת דשרי לבית הילל דקיי"ל כן והביא מה שכתב בתשובות רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובה סימן קנ"ט שפסק לאיסור וראייתו מיומא דף י"ג ומהירושלמי שם יעו"ש.
אות א
והנה יש לומר דאף דמותר לישראל לעשות מלאכה בע"ש שיוגמר בשבת היינו דווקא שיוגמר ממילא אבל כיון דצריך להעשות בשבת ע"י עכו"ם יש לומר דאסור משום דמחזי כשלוחו וכה"ג כתב התוספות ז"ל בשבת דף י"ז ע"ב ד"ה אין מוכרין לעכו"ם כו', ובד"ה אין נותנין עורות לעבדן כו' ועיין בשולחן ערוך או"ח סימן רמ"ה סעיף ה' ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת ועיין שם בבאר היטב בס"ק ד', אך בהא דאיו מוכרין לעכו"ם הוה דווקא לב"ש אבל ב"ה מתירין, ואפילו לב"ש דקדקו התוספות ז"ל בלשונם הקדוש דבר שלישראל אסור מן התורה משמע דדוקא דבר שאסור מן התורה אבל בכאן דלהא"י אינו רק דבור והוה האיסור משום ודבר ודבר יש לומר דמותר, ואף דיש לומר דכיון דגמר העסק ע"י הדיבור מיקרי קנין ודמי להא דהבאתי מא"ח סימן רמ"ה אך במסכת עכו"ם דף ע"א עמוד א' איתא שם אמר רבא כו' והא דלא הדרי דרמות רוחא הוא דנקיט להו משמע משם דלא מיקרי קנין יעו"ש.
אות ב
ובעיקר הספק אם מותר לעשות דבר בע"ש שיוגמר בשבת דבר שאסור לעשות בשבת יש לכאורה להביא ראי' דשרי מהא דאיתא בעירובין דף ל"ד ע"א בע"מ רבא מר"נ אמר על ככר זו היום חול ולמחר קודש ואמר ערבו לי בזה מהו אלמא חזינן דאף דאין מקדישין בשבת כמו שאיתא במסכת ביצה דף ל"ו ע"ב אעפ"כ מותר לומר בע"ש שיהי' קודש בשבת, אך יש לומר דלכתחילה באמת אסור לומר כן רק דבדיעבד הוה קודש ובזה יש לתרץ בס"ד מה ששמעתי להקשות בשם הגאון בעל בית אפרים ז"ל מהא דאיתא בפסחים דף ס"ו ע"ב דמקשה הגמרא היכי מצי להקדיש לי' כו' דילמא הקדישו מע"ש שיחול ההקדש בשבת לכשיביאו את הכבש לעזרה ומש"ה מצי לעשות בהן עבודה להביא את הסכין לעזרה דעדיין הוה הבהמה חולין ע"כ תוכן הקושיא ולפי זה מתורץ בס"ד דלכתחילה אסור להקדיש אף שיחול ההקדש בשבת רק בדיעבד הוה הקדש ושפיר מקשה הגמרא שם בפסחים דהא לא מצו לאקדושי אפילו בכהאי גוונא, אך יש לעיין הא התם בעירובין הוה בעל המימרא רבא ורבא סובר בתמורה שם דף ד' דאי עביד לא מהני, ואי נימא דאסור לכתחילה להקדיש או לתרום בכי האי גוונא א"כ אפילו בדיעבד לא מהני כמו שכתבו התוספות ז"ל במסכת זבחים דף קי"ד ע"ב בד"ה היתר כו' בסוף הדיבור יעו"ש, ומשמע בכתובות דף פ"א ע"ב דאמר רב יוסף כיון דאמרו חכמים לא לזבין לא הוה זבינא מוכח דאף באיסור דרבנן אמרינן אי עביד לא מהני, אך איתא בש"ע אורח חיים סימן של"ט סוף סעיף ד' אהא דאין מקדישין ואין מפרישין תרומות ומעשרות דאם נעשו בין בשוגג או במזיד מה שעשו עשו יעו"ש בביאורי הגר"א אלמא חזינן דאפילו מהני ועיין בח"מ סימן ר"ח בש"ך שם ובט"ז שם ובקצה"ח ובנתיבות שם, ועיין בח"מ סוף סימן קצ"ה וסוף סימן רל"ה.
אות ג
ועוד נלפענ"ד להוכיח דמותר לעשות כן לכתחילה מהא דאיתא ביבמות דף צ"ג ע"א דהוכיח הגמרא דר' ינאי כר"ח סוברים אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהא דרבי ינאי הוה אריסא דהוה מייתי לי' כד פ' כו' עשר מפרי דביתי' עלייהו כו' והוכיח הגמרא מזה דסובר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכתב השיטה מקובצת ז"ל בבבא מציעא דף ט"ז ע"ב ד"ה אמר ר"ה כו' דאף דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפה"כ לא חל הקנין אלא מכאן ולהבא ולא למפריע דהיאך אפשר להקנות מה שהמוכר אין לו עדיין כלום ועי"ש היטיב, ואף שכתבו התוספות ז"ל ביבמות דף צ"ג ע"א דמהני מעכשיו אפילו כשיקרע השטר משמע לכאורה דקונה למפריע קשה להבין טובא דהאיך אפשר לקנות שיחול הקנין למפריע בעוד שלא הי' בעולם או שלא הי' שלו ועיין בפני יהושע בקידושין דף ס"ג בד"ה רבי דתניא כו' שרצה לומר דהוה רק מטעם התחייבות יעו"ש אבל גבי תרומה על כרחך דהוה תרומה מכאן ולהבא ויהי' נעשים תרומה בשבת ומוכח דמותר לומר בערב שבת שיחול התרומה בשבת.
אות ד
והנה יש לעיין לפי מה שכתב הנימוקי יוסף ז"ל בב"ק פרק כיצד הרגל בסוגיא באשו משום חציו דהא דשרי להדליק הנר בע"ש משום דהמעשה התחיל בשעה שהדליק עי"ש וא"כ הכא שאומר שיעשה תרומה בשבת או שיגמור המקח בשבת הרי עכשיו נעשה מכוחו וכן משמע קצת בירושלמי במסכת שבת ריש פרק במה מדליקין דכיון דאסור לשרוף קדשים ביום טוב אם מותר להדליק בשמן שרפה בערב יום טוב כדי שידליק ביו"ט וחילק שם דמותר להדליק בערב שבת והולך ודולק בשבת משום דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאלי' כו' ולפי זה יש לומר היכא דנגמר הדבר בשבת מכח דבורו בחול הרי לא נעשית היא מאלי' רק מכח דבורו של חול והי' דומה לשריפת קדשים דאסור לחד דעה.
אות ה
ועוד יש להביא ראי' מהא דאיתא בבבא בתרא דף קע"א ע"א ת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בע"ח כשר שטר מאוחר הוא כו' הא דעת התוספות ז"ל בגיטין דף י"ז ע"א ד"ה מפני מה תיקנו זמן בגיטין כו' דגט מאוחר לא נגמר הגט רק בזמן הכתוב בו והובא בא"ע סימן קכ"ז ס"ט יעו"ש, ובחשן משפט סימן מ"ג ס"ק ד' בפתחי תשובה הביא בשם הג"ש דרבינו הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דגם בשטרי מקח לא נגמר הקנין רק בזמן הכתוב בו לדעת התוספות ז"ל ולדעת הר"ן ז"ל, א"כ גם כאן אינו נגמר השעבוד רק בשבת או ביום הכיפורים ועיין באורח חיים סימן שכ"ה ס"ק ח' דאסור להיות ערב בשבת וא"כ גם בחול לכתוב שטר שנגמר השעבוד בשבת אסור לפי דעת המג"א ז"ל א"כ אי נימא כמו שהוכיח הגאון רע"א מיומא דאסור לעשות דבר שאסור בשבת אפילו בע"ש שיוגמר בשבת הרי אבדו העדים חזקת כשרות שלהם כיון דהוה איסור ובפרט לפי מה דאיתא בש"ע או"ח סימן שפ"ה סעיף ג' דאפילו אם מחלל שבת באיסור דרבנן נעשה מומר וא"כ הרי העדים פסולים לעדות ואמאי השטר כשר, אך יש לומר לפי מה שמבואר בש"ע ח"מ סימן ל"ד סעיף ד' ובסעיף כ"ד דאם העדות חילל שבת בדבר שאינו מפורסם לאיסור אינו נפסל לעדות א"כ יש לומר דגם כאן אינו מפורסם שאסור לעשות כן להכי השטר כשר.
סימן ה תשובה בענין מכירת חמץ
נתתי אל לבי לעיין בדבר הישובים שעושים שלוחים למכור החמץ שלהם ואח"כ קונים עוד חמץ ועל זה לא יכלו לעשות שליח להב"ד למכור מטעם דהוה דבר שלא בא לעולם כמו שכתב התוס' ז"ל בנזיר דף י"ב ע"א גבי חלה יעו"ש, ועיין בספר עונג יו"ט חלק א"ח סימן ל"ח מה שכתב בזה:
אות א
ולפענ"ד להמציא תקנה לזה בעז"ה, ע"פ מה דאיתא בש"ע אבן עזר סימן קמ"א סעיף י"ד בין שליח קבלה בין שליח להולכה א"צ שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח, לפיכך בין האיש ובין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר כו' א"כ ה"נ אומרים לו שבעת שיקנה החמץ יאמר שעושה הב"ד דבמקום פלוני שליח למכור החמץ ואם אפשר שיודיע אח"כ בכתב להב"ד שעושה אותם שליח למכור החמץ בודאי טוב דגם בגט יש דעות מהראשונים ז"ל דמועיל שימנה הבעל בכתב ידו את הסופר והעדים שיכתבו גט, ועיין בתשובות מהרי"ם ז"ל אבד"ק בריסק בסימן ל"ב סוף ד"ה וכי תימא כו' שכתב בשם הגאון בעל בית אפרים ז"ל בסימן ק"י דהיכא שאומר הבעל לפני הב"ד והעדים שממנה לפלוני שבמקום פלוני לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו כ"ע מודים דמהני א"כ ה"נ כיון שאמר כשקנה החמץ שממנה לב"ד שבמקום פלוני לשלוחים למכור החמץ והב"ד יודעים מזה ומוכרים בשליחותם נראה לפענ"ד דמהני, ונראה דאפילו עדים אינם צריכים דשליחות לא בעי עדים כמו שאיתא בח"מ סימן קפ"ב סעיף א' רק התם בא"ע סימן קמ"א סעיף י"ד נצרך לעדים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ורק לאלומי בעלמא אני אומר להם שיעשו בעדים.
אות ב
ועוד נלפענ"ד לומר דלפי מה שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות דמי שתרם בשל חבירו ובא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות הוה תרומה אפילו לא עשה אותו שליח מקודם ודלא כמו שמסיק הגמרא בב"מ דף כ"א ע"א דדוקא דעשה שליח מקודם ועיין ביורה דעה סימן של"א בב"י שם ובט"ז ס"ק ט"ו ובביאור הגר"א ז"ל דכתבו דסוגיא דב"מ נדחית מפני הסוגיא דקידושין דמוכח משם דגבי תרומה מהני אפילו לא עשה אותו שליח משום ניחותא דמצוה, א"כ ה"נ כיון דהב"ד מכרו בשבילם ואח"כ כשידעו ניחא להו במכירתם הוה מכירה למפריע, ומכש"כ דכאן עשאו אותם שלוחים למכור רק דלא מהני משום דהוה דבר שלא בא לעולם רק דמהני מטעם שזכות להם, ובזה ניחא הא דאיתא בפסחים דף י"ג ע"א דצווה רבי ליוחנן חקוקאה למכור החמץ המופקד אצלו ואיך יכול למכור חמץ של אחרים אע"כ דמהני מטעם זכות, וכן נפסק בשו"ע א"ח סימן תמ"ג סעיף ב'.
אות ג
והנה כולם תמהו על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דב"מ דקאמר הגמרא ה"נ מסתברא דאלת"ה הא בתרומה כתיב אתם גם אתם כו' וראיתי ביו"ד הנדפס מחדש בווילנא [עם הגהות יד אברהם ז"ל שהקשה שם לפי מה דקאמר הגמרא דלא מהני בתרומה כלך אצל יפות משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, א"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא בקידושין דף מ"א ע"ב למאי איצטריך אתם גם אתם ניליף מקידושין וגירושין הא איצטריך גם אתם למעוטי כה"ג היכא דהפריש אחד בלא רשות בעה"ב ואח"כ אף דאמר דניחא לי' לא מהני משום דכתיב אתם גם אתם ורוצה להוכיח מזה כדעת הרמב"ם ז"ל. אך לפענ"ד לא קשה דהא דקאמר הגמרא דאיצטריך הקרא דאתם גם אתם אינו אלא לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש להכי איצטריך קרא לגלות דגבי תרומה לא מהני, אבל אנן קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בלאו קרא לא מהני גבי תרומה להכי קאמר הגמרא שם בקידושין דאיצטריך קרא לגלות אבן ברית, ובזה מיושב קושיות הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל בחלק יו"ד סימן ס"ח בהא דמקשה הגמרא ותסברא הא אתם ג"א אמר רחמנא מה אתם לדעתיכם כו' הא לרבא זה מקרא לדעתיכם כו' יעו"ש ולפענ"ד לא קשה הא הקרא מיותר לגלות זה, ואין לומר הא איצטריך למעט אינו ברית יש לומר דמסתבר דקרא אתי לגלות זה יותר מאינו בן ברית, ועיין בטורי אבן בחגיגה דף י', והנה המשכנות יעקב ז"ל כתב שם דכוונת הרמב"ם ז"ל דנעשה תרומה מכאן ולהבא ולא למפריע כמו שאיתא בירושלמי פרק א' דתרומות וכבר קדמו בזה המשנה למלך ז"ל שם בפ"ד דתרומות, ולפי זה לכאורה נסתרו דברי דלעיל דלהוי מהני מטעם ניחותא דמצוה דהא כאן נודע להבעלים בתוך הפסח או אחר הפסח דהב"ד מכרו בשבילם ולא מהני.
אות ד
אך יש להבין דברי הירושלמי דאיך נעשה עכשיו כשנודע להבעלים שתרם השליח בלי דעתם תרומה הא אינם עושים עכשיו שום מעשה ובמה נעשה עכשיו תרומה, ולא דמי להא דאיתא בעירובין דף ל"ו ע"א היום חול ולמחר קודש דנעשה תרומה למחר דהתם עושה עכשיו מעשה שיחול למחר, אבל בכאן הא כשתרם השליח לא ידע כלל הבעה"ב ואח"כ כשנודע במה נעשה תרומה בלא שום מעשה, ויש לומר כיון דקיי"ל בכמה מקומות דתרומה נטלת במחשבה עיין בגיטין דף ל"א ע"א א"כ יכול הבעלים להפריש ולומר שיהי' תרומה בכל מקום שהם כמו שכתב רש"י ז"ל בב"מ דף י"א ע"א שר"ג עשר בספינה התבואה שהי' לו בביתו יעו"ש, ולכאורה יש להוכיח דלא נעשה תרומה רק מכאן ולהבא ולא למפריע דאי אמרי' דנעשה למפריע א"כ כיון דקיי"ל דאין ברירה היאך אמרינן דעכשיו כשמסכים הבעה"ב נעשה תרומה למפרע כמו בע"מ שירצה אבא דכתב השאגת ארי' ז"ל בסימן צ"ג דאיירי בקידושי כסף דנעשה הקידושין מכאן ולהבא יעי"ש וכן כתב הנודע ביהודא ז"ל מהד"ק חלק א"ע סימן צ"א.
אות ה
ויש להביא ראי' לזה בס"ד מהא דאיתא בתמורה דף כ"ה ע"א אמר על הלקט עם נשירות רובו יהא הפקר כו' ולכאורה קשה הא זה תליא בדין ברירה דמה שנשר אח"כ אמרינן הוברר הדבר שזה הפקיר כמו דאיתא בב"ק דף ס"ט ע"א דאם אומר כל המתלקט תליא בברירה, ואין לדחות לפי מה שכתבו הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דאין ברירה אינו אלא משום ספק להכי בעיא אילפא אם הוה ודאי לקט או אינו אלא ספק ואין יכולין להוציא מיד הזוכה, דהא איתא בחולין דף קל"ד ע"א דספק לקט לקט, אך לפי מה שכתב הש"א ז"ל והנו"ב ז"ל דהיכא דנעשה מכאן ולהבא לא שייך לדין ברירה א"ש דהתם בתמורה הכוונה דיהי' נעשה הפקר מכאן ולהבא, ובזה מתורץ ג"כ מה דהי' קשה לי על הא דאיתא באו"ח סימן ת"ס סעיף ג' הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורין שיפלו יהי' הפקר ע"ש בט"ז ובמגן אברהם ז"ל, ולכאורה הא זה תליא בדין ברירה דפרורין שיפלו לומר שזה ביטל והפקיר כמו התם בב"ק גבי כל המתלקט, אבל לפי מה שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל דהיכא דנעשה מכאן ולהבא לא נצרך לדין ברירה א"ש בס"ד דהתם נעשה הפקר מכאן ולהבא, ועיין בקידושין דף נ"ב ע"ב רש"י ז"ל ד"ה לא אמרו כלך אצל אצל יפות כו' דפירש בהדי' לענין למפריע יעי"ש היטיב במקנה.
אות ו
ולפענ"ד קשה לי לפי מה שכתבו רבותינו האחרונים ז"ל לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דמשום ניחותא דמצוה אמרינן תגלה למפריע מהא דאיתא בברכות דף ט"ז ע"א או שהי' בעה"ב מיסב עמהם מברכים כתיקונה והיינו הטעם דמשום מצוה אמרינן דבודאי ניחא לי' שיברכו כתיקונה א"כ קשה לפי זה אמאי לא אמרינן דאף דבעה"ב אינו עמהם כשיתוודע לו בודאי ימחול א"כ משום ניחותא אמרינן דמעיקרא ניחא לי', ובלא זה הקשיתי לרבא דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש משום דאמרינן דכיון כשנודע להם יתייאשו מעיקרא מותר א"כ קשה לי' מברייתא זו דאע"פ כשבעה"ב מיסב עמהם מברכין כתיקונה אע"פ כן כשאין בעה"ב לא מברכין כתיקונה, ועיין במחנה אפרים הלכות גזילה סימן ב', ולא הבנתי מה שכתב שם חותני הגאון ז"ל שם בד"ה ועוד כו' בשם התוספות ז"ל יבמות דף נ"ב דהוה הטעם משום שלא לשמה איך הרכיב השני שיטות הא שיטת התוספות ז"ל משום דבר שלא בא לעולם, וטעם הרמב"ם ז"ל משום שלא לשמה, ועיין באבני מילואים סימן ל"ח ובתשובות מהרי"ם ז"ל סימן ס"ו ואנכי כתבתי בזה בעז"ה במקום אחר לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל, ומה שכתב שם להניח החמץ בחצר המושכר לעכו"ם יש לעיין הא כתב התוס' ז"ל בב"מ דף י"א ע"ב ד"ה וכי בצד שדהו כו' דבעינן שיעמוד הקונה בצד שדהו כדי לקנות, ואף דמסיק שם הגמרא דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן עומד בצד שדהו הא כתב הקצות החושן ז"ל בסימן ער"ה ס"ק ד' דבעכו"ם לא מהני דעת אחרת מקנה אותו.
אות ז
ועיין בש"ך ח"מ סימן שנ"ח ס"ק א' ובקצות החושן סימן רס"ב שהאריך בדברי הרמב"ם ז"ל בענין זה ובנתיבות שם, ובאמת יש להבין דמאי מקשה הגמרא בב"מ על אביי אמאי לא נימא כמו שתירץ הירושלמי דנעשה תרומה מכאן ולהבא כמו שכתבתי למעלה, ויש לומר הטעם כיון דהבע"ב סובר דמהני מה שתרם השליח כיון דהסכים על ידו ואינו מתכוון כלל לעשות עכשיו תרומה להכי לא נעשה תרומה כמו שאיתא ביבמות דף נ"ב העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם לא קנה. ומה שהוכיח המשכנות יעקב ז"ל מסוף הברייתא דאמר ליקטו הבעלים והוסיפו עליהם ב"כ וב"כ תרומתו תרומה הא אין תורם אחר תורם וע"כ איירי דנעשית כעת תרומה כו' ע"ש, ולפענ"ד נראה לומר דלא הוה הוכחה דהא לכאורה למה נקיט ליקטו והוסיפו הא יכול לנקוט הברייתא סתמא שנתן והוסיף אלא דלהכי נקיט ליקטו דלא נפטר עדיין והוה טבל דהא אין תורמין על המחובר אע"כ הא דנקיט ליקטו היינו דתורם עכשיו ממה שליקט וצירף עם התרומה שהפריש השליח הרי חזינן דניחא לי'.
סימן ו שאלה בעכו"ם שגנב חמין מישראל קודם הפסח.
ראיתי בעמודי אור סימן י"ז שנסתפק בעכו"ם שגנב חמץ מישראל קודם הפסח מה הוא דינו של החמץ יעי"ש היטיב.
אות א
והנה כתב שם באות ו' דהא קיי"ל דיאוש לחודא לא קני וא"כ אינו קונה העכו"ם את החמץ כו' והנה לפי מה שנדפס בשמי בסוף ספר עונג יו"ט בס"ד לתרץ קושית הפני יהושע ז"ל בגיטין דף ל"ח ע"א על הא דכתב רש"י ז"ל דקנה השבאי להעבד ביאוש כו' והא קיי"ל דיאוש לחודא לא קנה כו' וכתבתי שם דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו שכתב במסכת עכו"ם דף ע"א ע"ב דאר"י בן נח נהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון וכתב דלא ניתן להשבון כלל ובעירובין דף ס"ב ע"א הביא שם התוספות ז"ל בשם רש"י ז"ל דהא דלא ניתן להשבון משום דקים לי' בד"מ כו' יעו"ש מה שהקשו על זה, ועיין בקצות החושן סימן שנ"א ס"ק ג' כתב לתרץ דאף דקים לי' בד"מ לא קני לה כדאי' בעינא אבל אין עליו שום חיוב השבה כו' יעו"ש היטיב, וכתב התוספות ז"ל בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה ה"נ כו' דהטעם דמאן דאמר דאינה קונה הגזלן ביאוש וכן הלכה דאינו קונה ביאוש לחודא כמו שאר אנשים כמו שכתבו התוספות ז"ל בב"ק דף ס"ט ע"א משום דיש עלי' חיוב השבה כו' יעו"ש א"כ גבי בן נח דאינו מוטל עליו חיוב השבה משום דק"ל בד"מ להכי קונה ביאוש לחודא ומתורץ קושיות הפ"י ז"ל בס"ד.
אות ב
אך לכאורה קשה על זה מהא דאיתא בב"ק דף קי"ג ע"ב א"ש דינא דמלכותא דינא אמר רבא תדע דקטלי דיקלא ועבדו גשרי ועברינן עלייהו כו' היכי מייאשי כו' ופירש שם רש"י ז"ל משום דקיי"ל יאוש לחודא לא קני כו' אלמא חזינן דאף עכו"ם אינו קונה ביאוש לחודא, ויש לתרץ בס"ד דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו שהביא התוספות ז"ל בשמו במסכת עכו"ם דף ע"א ד"ה ר"א אמר כו' דרבא סובר דמשיכה בעכו"ם אינה קונה כו' וכתב התוספות ז"ל שם בדף ע"ב בד"ה ומאי כו' דלמד"א משיכה אינו קונה גם בגזל אינו קונה משיכה כו' א"כ רבא לשיטתו שפיר אמר דלא קנו ביאוש לחודא, והא דתרצתי קושית הפני יהושע ז"ל בגיטין שם הא שם קאי ג"כ אליבא דרבא, אך התם קני העכו"ם בחזקה להעבד דומיא דקרקע דנקנה בכסף ובחזקה כמו שאמר שם ריש לקיש מנין לעכו"ם שקנה את עכו"ם למעשה ידיו כו' יעו"ש בר"ן על אלפס ז"ל, וגם לשיטות התוס' ז"ל דפוסקים כר"י ז"ל דבעכו"ם קני משיכה א"כ גם קני במשיכה אך הם אינם סוברים דבעכו"ם אין אומרים קים לי' בד"מ, ועוד יש לתרץ בס"ד משום דהם אינם רוצים לקנות לעצמם רק עושים גשרים לצורך הרבים ולהכי אינם קונים כמו שאיתא בב"ק דף ע"ב ע"ב, ולפי זה כאן בנידון דידן קני העכו"ם את החמץ ביאוש לחודא משום דאין עלי' חיוב השבה ואף לשיטת התוספות ז"ל דהעכו"ם לא קני מטעם קים לי' בד"מ הא כתבו התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט דיכול כל אדם להחזיק אחר יאוש, אך הא כתב הקצות החושן ז"ל בסימן ת"ה סעיף ג' דביאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכן הסכים הנתיבות ז"ל א"כ כיון דלא זכה העכו"ם עדיין לא יצא מרשות ישראל.
אות ג
והנה חקר שם הע"א ז"ל אם מהני ביטול כיון דהוה מטעם הפקר ולא מהני בדבר שאינו ברשותו כו' יעו"ש, ולפענ"ד יש לעיין בזה דהא איתא בפסחים דף י' ע"ב והובא שם ג"כ דמספקא לי' לגמרא ככר בפי נחש אם צריך חבר להוציא החמץ ונשאר בתיקו ופירש שם רש"י ז"ל דמבטלו בלבו וכן הביא שם הע"א ז"ל בשם האחרונים ז"ל דהא דפסק הרמב"ם ז"ל לקולא משום דכיון שביטלו שוב לא הוה רק ספק דרבנן ז"ל כו' והא איתא בב"ק דף קט"ו דאם ראה אנס כנגדו ואמר הרי פירות אלו יהי' תרומה על פירות שיש בביתי לא אמר כלום בשאינו יכול להציל יעי"ש, וע"כ כאן איירי דהוצאה יתירה על דמי החמץ דאל"כ למה לא שוכר להוציא את החמץ דהא איירי קודם הפסח מדמהני ביטול, וכן המציל מן הגייס ומן הלסטים הרי אלו שלו מפני דהוה הפקר. וא"כ מקרי אינו ברשותו וא"כ איך יכול לבטל ורש"י ז"ל כתב דיבטל בלבו משמע בהדיא דאם לא ביטל מחויב לשכור ולהוציא החמץ ולבער, והנה הנודע ביהודא ז"ל במהד"ק ח"א סימן כ' העלה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח מותר להנגזל יעי"ש ועיין בנו"ב מה"ת ח"א סימן ס"ה וע"ה מה שכתב בזה וע"ש בעמודי אור סימן י"ח, וככל החזיון הזה כתב הרי"ט אלגזי ז"ל על בכורות פרק חמישי על דברי הגמרא דף ל"ד ע"ב לענין צורם אוזן הבכור אות מ"ד ד"ה והנה הפ"ח בסימן תמ"ח ס"ק ג' דפוס ווארשא דף ע"ב כתב ג"כ כסברת הנו"ב ז"ל, והנה הגאונים ז"ל תירצו להא שהשמיטו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דינא דרבה שאמר בב"ק דף צ"ח ע"ב גזל חמץ ובא אחר ושרפו כו' לאחר המועד לרבנן פטור כו' וקאי דווקא אליבא דר"י דסובר חמץ לאחר הפסח אסור מן התורה, אבל לפי ההלכה דדוקא משום קנס א"כ מותר להנגזל חייב השורף לשלם להנגזל וכן כתב בהדיא הגאון ריט"א ז"ל דהנגזל יכול לתבוע מן השורף יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד דהא איתא בב"ק דף קי"א ע"ב אר"ח גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא ואכלו רצה מזה גובה כו' וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה גזל כו' דלאחר יאוש אין גובה אלא מן הראשון וכן כתבו בדף ס"ט ע"א וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות גזילה הלכה ד', ואיתא בב"ק דף ס"ו ע"ב גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והא כיון דמטא עדן איסורא ודאי מייאש כו' אלמא חזינן דכאן איירי לאחר יאוש וא"כ היכי מצי לתבוע הנגזל מהשורף דמה לי אכלו ומה לי שרפו.
אות ד
והנה כתב החק יעקב ז"ל בסימן תמ"ג ס"ק ח' דבפסח שהכל מצווין לבער החמץ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משום דכשרוף ועומד כו', והקשה הקצה"ח נז"ל בסימן שס"ג ס"ק א' דלפי זה דמחשב שינוי כהיזק כר א"כ קני בשינוי כמו שמקשה הגמרא בגיטין דף נ"ג מתרומה ונטמאת א"כ אמאי יכול לומר לאחר הפסח הרי שלך לפניך כו' יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלהכי לא קני משום דהוה שינוי החוזר לברייתו דלאחר הפסח אין מצווין לבער רק דאסור בהנאה מדרבנן וע"ש בא"ח סימן תל"ה בט"ז ובמגן אברהם ז"ל ס"ק ב' ואיתא בב"ק דף צ"ו דשינוי החוזר לברייתו לא קני וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גזילה הלכה י' וכן איתא בב"ק דף צ"ח ע"ב דלאחר הפסח אם בא אחר, והא דהקשה הגמרא בגיטין דף נ"ג התם מקשה הגמרא מהא דאסור בהנאה וזה נשאר גם לאחר הפסח, ועיין בנתיבות סימן שס"א שמבאר דשינוי החוזר עם יאוש לא קני, ומה שהקשה רבינו הקצה"ח ז"ל מתרומה ונטמאת דאומרים הרי שלך לפניך אע"ג דבעי שריפה כו' לפענ"ד נראה לומר דלא אמרינן דעומד לשריפה הרי הוא כעפרא בעלמא דווקא באיסורי הנאה משום דהוה כעפרא בעלמא כיון דאינו ניתן להנות בשעת שריפה אבל בתרומה טמאה שמותר להנות בשעת שריפה כמו שאיתא בשבת דף כ"ד ע"ב לא הוה כעפרא בעלמא, אך התוספות ז"ל בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי כו' ובחידושי הרשב"א שם מבואר בהדיא דגם תרומה טמאה יש לו דין דכל העומד לשרוף, ויש לחלק דהיכא דבעי שיעור אז אמרינן דכיון דעומד לשרוף אין לו שיעור חשוב, אבל לענין לומר הרי שלך לפניך דלא בעינן שיעור רק דלא מחשב כעפרא בעלמא אז יש לומר דכיון דמותר להנות בשעת שריפה לא מחשב כעפרא בעלמא.
אות ה
והנה הקצות החושן ז"ל כתב שם דבתוך הפסח אין הגזלן רשאי להחזיר החמץ דמחויב לבער החמץ ולקיים מצות עשה דתשביתו דהא עבר על לאו דבל יראה משום דחייב באונסין רק אם החזיר והשליך לפניו נפטר מן הנגזל, ולפענ"ד יש לעיין קצת בזה אמאי מקיים בזה מצות עשה דוהשיב את הגזילה הא הוה מצוה הבא בעבירה דבמה שהשיב לו החמץ הרי ביטל מצות עשה של תשביתו, ויש לומר דבאמת אינו מקיים מצות עשה של והשיב את הגזילה רק לענין דין ממון פטור מן הנגזל, רק דלפי זה יש לעיין על הא דקאמר רבי יוחנן במכות דף ט"ו ע"א אנו אין לנו כו' גבי ביטלו ולא ביטלו ומקשה הגמרא והרי גזל דמשכחת לה כששרפו להגזילה ומתרץ הגמרא התם איתא בתשלומין כו' הא ר' יוחנן ז"ל סובר בסוכה דף ל' ע"א דמצוה הבא בעבירה דאורייתא וא"כ משכחת לה גבי גזל דגזל חמץ והחזיר בתוך הפסח ולא קיים רק דנפטר בתשלומין א"כ ביטל המצות עשה של והשיב את הגזילה ולא שייך לומר דאיתא בתשלומין דהא נפטר מתשלומין ואף שמשלם אח"כ הוה מתנה בעלמא כמו דאיתא בב"מ דף כ"ו ע"ב ואע"ג דאהדרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' בשלמא לדעת החק יעקב ז"ל דלא מיפטר מתשלומין לא ביטל עדיין המצות עשה של והשיב, אך לדעת הקצה"ח ז"ל דמיפטר מתשלומין צ"ע לפענ"ד.
אות ו
והנה כתב שם העמודי אור ז"ל דכיון דיכול לומר הרי שלך לפניך גבי חמץ אינו רשאי הנגזל לקבל מעות עבור החמץ מהגזלן משום דחליפי איסורי הנאה קשקיל כו' לפענ"ד יש לעיין בזה דהא איתא בב"ק דף קי"ב ע"א היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה בשעת גניבה אלמא חזינן דנתחייב תיכף בשעת גניבה אלמא חזינן דעיקר החיוב נמשך משעת גניבה אלא דיכול לפטור עצמו בהחמץ אך אם רוצה לצאת ידי שמים ולהחזיר לו מעות נראה דרשאי הנגזל לקבל, אח"כ מצאתי בע"א סוף סימן י"ח שרמז להא דהריטב"א ז"ל שהבאתי באמצע אות ג'.
אות ז
והנה מה שהקשתי למעלה באות ה' דהא משכחת לה בטל העשה גבי גזל חמץ והחזיר בפסח יעו"ש. לפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי בסוף ספר עונג יו"ט הנדפס בשמי מה שהקשו האחרונים ז"ל על הרמב"ם ז"ל דמנה הלאו דלא תגזול על גזל גופא, ורבא אמר בב"מ דף ס"א ע"א דלאו דלא תגזול לא קאי רק על שכר שכיר יעו"ש מה שכתבתי בזה שם, ויש עוד לתרץ בס"ד ע"פ מה דהקשו התוספות ז"ל שם בד"ה לעבור עליו בשני לאווין וא"ת לוקמא בגזל גופא ולעבור עליו בשני לאווין, ותירצו דגזל הוה לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו כו' וא"כ אם נימא דמשכחת לה מלקות בגזל גופא א"כ הא אפשר לאוקמא הלאו אגזל גופא, וא"כ לכאורה תקשה הא משכחת לה מלקות בגזל חמץ והחזיר בתוך הפסח דהעשה לא קיים משום דהוה מצוה הבא בעבירה משום דביטל להעשה דתשביתו, וחיוב ממון אין עליו עוד כמו שכתב הקצות החושן ז"ל ולהכי חייב מלקות על הלאו דלא תגזול כנ"ל, א"כ קשה לכאורה אמאי לא מוקי לה רבא הלאו דלא תגזול אגזל גופא, ויש לומר דרבא לשיטתו א"ש בס"ד דהנה השאגת ארי' ז"ל כתב בסימן צ"ח דרבא סובר מצוה הבא בעבירה לאו מצוה היא אלא דיש לומר דהוא רק מדרבנן כמו שכתב שם בסימן צ"ט, והנה בסוכה דף ל' ע"א הוכיח רי"ח משום רשב"י ז"ל דמצוה הבא בעבירה מדאורייתא מצוה מהא דכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' ורבא הוכיח מפסוק זה בב"ק דף ס"ד ע"ב דיאוש לא קנה וא"כ דלמא משום מצוה הבא בעבירה אלא ע"כ דסובר דמצוה הבא בעבירה לאו דאורייתא ולא משכחת מלקות בגזל גופא, ועיין בסוכה דף ט' ע"א תוד"ה ההוא כו', אבל הרמב"ם ז"ל יש לומר דסובר דמצוה הבא בעבירה דאורייתא כמו שכתב הלחם משנה ז"ל בפ"ח מהלכות סוכה הלכה א' ולדידי' משכחת לה מלקות בגזל גופא וכנ"ל.
אות ח
והנה הקצות החושן ז"ל כתב בסימן ת"ה ס"ק ב' דאיסורי הנאה יש לו בעלים והא דאמר רי"ח ז"ל בכריתות דף כ"ד ע"א דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה בו אינו אלא אם הוזמו עדיו דבאמת השור כשר להכי מהני ההפקר, אבל אם באמת הוה השור שחייב סקילה לא מהני ההפקר משום דהוה אינו ברשותו ואינו יכול להפקיר כו' יעו"ש היטיב ובחידושי הקשתי דאף דאחר כך הוזמו עדיו הא כל זמן שלא הוזמו הוה ברשות ב"ד ואינו יכול ליהנות ממנו א"כ מיקרי אינו ברשותו וכמו שכתב השיטה מקובצת ז"ל בב"מ דף זיין ע"א דאף דקרקע אינה נגזלת אפה"כ אם הקרקע ביד אלם מיקרי אינו ברשותו א"כ כש"כ הכא דכבר נגמר דינו ורשות ב"ד עליו ואם ירצה למכור או ליהנות ממנו לא יניחוהו הב"ד ומקרי אינו ברשותו אלא ע"כ צריך לומר דהאיסור הנאה וההפקר באין כאחד דתיכף שרואה שנגמר דינו מפקיר אותו ובאין כאחד, ותיכף נעשה הפקר, אך צריכין לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשה הקצה"ח ז"ל שם, דבפרק י"א מהלכות נזקי ממון כתב מקודם דשור שנגמר דינו לא מצי להפקירו ואח"כ כתב דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו משום דנעשה הפקר וקשר היאך נעשה הפקר אחר גמר דין, ונקדים מה שהקשה הלחם משנה ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה שכתב הרמב"ם ז"ל דגזל בהמה והרי היא יוצאה לסקול אומר לו הרי שלך לפניך, וגבי שומר פוסק הרמב"ם בפי"א מהלכות נזקי ממון דמשנגמר דינו לסקילה אינו מוחזר, ועיין בעמודי אור סימן י"ז אות ד' חילק בין גזלן לשומר ובגוף סברתו העיר השער המלך ז"ל ריש הלכות חובל ומזיק והנתיבות בסימן שס"ג יעו"ש היטיב. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה הקצות החושן ז"ל דקדק שם בסימן ת"ה דחמץ מיקרי שלו מדמצי לומר גבי גזל חמץ הרי שלך לפניך כו' אלמא מוכח מדבריו הקדושים דאם נעשה הפקר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, ולכאורה קשה אמאי גזל בהמה והרי היא יוצאה לסקול אומר לו הרי שלך דהא נעשה הפקר כמו דאיתא בכריתות שהבאתי למעלה ואין לחלק ולומר משום דנעשה ממילא הפקר דהא הוא לא הפקירו בפירוש רק דאמרו חכמים דממילא נעשה הפקר דכל אנשים שאירע להם מעשה כזה מפקירים וא"כ ממילא נעשה הפקר, א"כ איך יכול לומר הרי שלך לפניך, אך לפי שכתבתי א"ש בס"ד דמאימתי נעשה הפקר תיכף שנגמר דינו וכיון דהשור ביד הגזלן הוה אינו ברשותו ואין הנגזל יכול להקדישו ולהפקירו להכי מצי לומר הרי שלך לפניך, אבל שם בפי"א מהלכות נזקי ממון גבי שומר דהוה ברשות הנפקד ויכול להפקיר וכיון דנעשה הפקר משום הכי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, ובזה יש לתרץ בס"ד תמיהת הקצה"ח ז"ל על הרמב"ם ז"ל בפי"א מנ"מ שהבאתי למעלה דבהלכה ט' כתב דאחר גמר דין אינו יכול להפקיר ובהלכה י"ג כתב דשור הנסקל משנגמר דינו הפקירוהו בעליו כו' וזו תמיהא עצומה, ולפי זה יש ליישב בס"ד דמתחילה מיירי בעת גמר דין הי' בבית הגזלן שלא יכול להפקיר משום דהוה אינו ברשותו ואח"כ החזיר לו הגזלן שיכול לומר הרי שלך לפניך.
סימן ז בדין דבר הגורם לממון גבי חמץ בפסח.
אות א
הנה בדין ישראל שקנה חמץ מעכו"ם קודם הפסח שיקנה לאחר הפסח אם מקרי גורם לממון שיעבור הישראל על בל יראה. ועיין היטיב בקצות החושן סימן שפ"ו ס"ק ז' ועיין בספר עמודי אור סימן ט"ז דזה תליא בהא דאיתא בפסחים דף כ"ט ע"א באוכל חמץ של הקדש במועד אם מעל תליא בדבר הגורם לממון אם כממון דמי יעו"ש. וע"ש בפני יהושע ז"ל שכתב דדווקא דלענין קרן כ"ע מודים דהוה כממון רק לענין חומש פליגי יעו"ש, והנה לפענ"ד נראה לומר דשם דהוה גם עכשיו ממון של הקדש רק דעכשיו אינו שוה לזה מהני מה שיהי' אח"כ, אבל כאן דלא יהי' שלו ממש רק לאחר הפסח יש לומר כ"ע מודים דלא הוה כממון, ומצאתי אח"כ שם באות יוד שהעיר ג"כ מזה, ולפענ"ד יש להביא ראי' בס"ד מהא דאיתא במסכת עירובין דף ל"ו ע"א ב"מ רבא מרב נחמן ככר זו היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה מהו א"ל עירובו עירוב בו' משום דבין השמשות יכול לאכול, וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין וטור וש"ע א"ח סימן שפ"ו סעיף ט' וקשה אמאי יכול לאכול הא הוה דבר הגורם לממון דלמחר יהי' קודש והרמב"ם ז"ל וטור וש"ע ח"מ בסימן שפ"ו סעיף א' פסקו דדבר הגורם לממון כממון ועיין ברמב"ם. פ"ז מהלכות חובל ומזיק, וא"כ אם אוכל מפסיד של הקדש ויהי' מועל בשל הקדש, ולשיטות הראב"ד ז"ל ובה"ת ז"ל הובא בש"ך ח"מ סימן שפ"ו ס"ק א' דהלכה כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי וגרמי שייך בדבר הגורם לממון יעו"ש וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לכתובות דף ל"ד ע"א ד"ה איכא למידק כו' דמאן דמחייב בגרמי סובר דדבר הגורם לממון כממון דמי לענין קרן ולא לענין כפל יעו"ש, א"כ רב נחמן ז"ל דדאין דינא דגרמי בב"ק דף קי"ו ע"ב וכתב הש"ך ז"ל בח"מ סימן כ"ה ס"ק ה' אות ב' דרבא דאין דינא דגרמי וא"כ לדבריהם ז"ל סוברים ר"נ ורבא דדבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ איך יכול לאכול הככר הא הוה של הקדש.
אות ב
והנה מופלג אחד השיב לי משום דבידו לחזור להכי הוה עירוב, ועיין בעירובין דף ל' ע"ב אפשר דמיתשיל כו' אך בנדרים דף כ"ט ע"ב איתא בהדיא שאינו יכול לחזור אף קודם הזמן מפני שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אך הרשב"א ז"ל כתב והובא שם בר"ן ז"ל דאולי לאביי מותר לחזור לכאורה אפשר לומר דהא דהוה עירוב משום דבידו לחזור, ולכאורה יש לעיין אי נימא דבידו לחזור אמאי בעיא לי' לרבא דאם אמר על ככר היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה אמאי לא הוה עירוב הא חוזר ממה שאמר דלהוי מחר קודש כיון דרוצה שיהי' עירוב אך יש לומר דאיירי דאמר בפירוש שאינו חוזר מזה, והנה אם אמרינן דאם אמר על דבר של מחר יהי' קודש דאסור ליהנות כל זמן דלא חזר נוכל לתרץ בס"ד מה ששמעתי להקשות ע הא. דמקשה הגמרא בפסחים דף ס"ו ע"ב והא אין מקדישין ביו"ט כו' אמאי לא מתרץ הגמרא דאיירי שאמר קודם השבת שלמחר אחר חצות יהי' קודש, ואז קודם חצות מותר במלאכה אבל אם נימא דאסור בעבודה משום גורם לממון א"ש בס"ד.
אות ג
ולפענ"ד נראה להביא עוד ראי' דלא מקרי ממון מהא דאיתא בזבחים דף קי"ד ע"א דלמאן דאמר ולדות קדשים בהויתן הן קדושים אם נתן להזונה חל איסור אתנן על הוולד וע"ש בתוספות ד"ה וקסבר כו' דהקשו למה לי קרא הא הוו חולין גמורים כו' ותרצו דקדושת דמים חל גם עכשיו כשנעשה אתנן כו' יעו"ש היטיב, וקשה דלמאן דאמר דבר הגורם כממון דמי א"כ העובר כשיצא לאויר העולם יהי' קדוש ממילא וא"כ הוה ממון של הקדש ואיך חל איסור אתנן על העובר ובפרט לפי מה שכתב התוספות ז"ל שם דאף כשנעשה אתנן חל קדושת דמים על העובר וא"כ איך יוכל לחול איסור אתנן על העובר, וכן קשה מהא דאיתא בתמורה דף כ"ד ע"ב סיפא אתיא לבהמה דהקדש דיכול להקדיש העובר לדבר אחר, וכן מהא דיכול למכור העובר שהוא בכור לעכו"ם ועיין בבכורות דף ג' ע"ב ד"ה דקא מפקע כו' אך משם יכול לדחות דעכשיו כשמוכר או שמקדיש נפקע קדושת מזבח אבל לפי מה שכתבו התוספות דקדושת דמים אף כשנעשה אתנן חל כשנולד א"כ הוה דבר הגורם לממון והוה של הקדש ואיך יכול ליתן באתנן.
אות ד
והנה השאגת ארי' ז"ל סוף סימן ע"ז הוכיח מהא דאמר ר"א משום רבי ישמעאל דחמץ הוה חידוש דעובר על בל יראה ואי נימא דדבר הגורם לממון כממון דמי לא הוי חידוש כלל דהא קיי"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה יעו"ש בקונטרס אחרון, והנה לפי מה שהבאתי אות א' שיטות הראשונים ז"ל דדבר הגורם לממון תליא בדינא דגרמי יש לחבר בס"ד השני מימרות דאמר ר"א משום ר"י בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ומעלה, דהנה אי אמרינן גרמי דאורייתא לא הוה כלל בור ברשות הרבים חידוש דהא גרם היזק ברשות הרבים וע"כ דסבירא לי' דגרמי לאו דאורייתא ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמו שכתבנו למעלה ולהכי הוה שניהם חידוש.
אות ה
ולפענ"ד נראה עוד להביא ראי' בס"ד בהא דאיתא בבבא בתרא דף קל"ד ע"א דרשב"ג אומר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון כו' עיין בספר מלא הרועים אות ג' גרמי אות ח' שהביא דעת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל דרשב"ג דאין דינא דגרמי ולפי מה שכתבתי לעיל דתליא זה בזה א"כ ממילא סובר דדבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ הוה גורם לממון דהא אח"כ יהי' שלו וא"כ אמאי יכול הראשון למכור.
אות ו
והנה בעמודי אור סימן ט"ז אות זיין הביא מה שתמהו על הראשונים ז"ל ועל הרא"ש ז"ל היאך מהני לאביי דאמר למפריע הוא גובה שהישראל לא יעבור עליו בבל יראה הא הוה באחריותו יעי"ש בצל"ח פסחים דף ל"א, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דיש לומר דלא שייך כלל לומר גורם לממון רק היכא דמשלם מכיסו עבור החמץ כמו גבי חמירא דבני חילא או שמקבל אחריות על החמץ שפיר מקרי גורם לממון, אבל היכא שלוה מעות מן העכו"ם ומחויב לשלם לו עבור החוב רק היכא דהחמץ בעין יוכל לפטור עצמו מהמעות במה שיתן לו המעות לא מקרי כלל גורם לממון דהא עדיין לא קנה העכו"ם החמץ רק דאמר אביי כשהעכו"ם גובה למפריע הוא שלו אבל לא מקרי' בשביל זה האחריות על ישראל דהא כשמשלם לא ישל עבור החמץ רק מה שלוה מהעכו"ם, אבל כשנאבד מה שישלם הישראל לא משלם עבור החמץ רק עבור החוב, אבל לרבא דאיירי דאמר מעכשיו היינו דאמר אם לא יפרע לזמן פלוני יהי' שלך מעכשיו אם כן יש לומר דדעת הרא"ש ז"ל דכשהגיע הזמן ולא פרעו אף אם נאבד החמץ הוה של עכו"ם והא דהישראל משלם הוה משום קבלת אחריות, ואף דהמקור חיים ז"ל כתב בסי' תמ"א דלא קנה החמץ אם נאבד כו' יש לומר דדעת הרא"ש ז"ל אינו כן, ומה שהקשה שם עוד על מה שכתב שם הרא"ש ז"ל דחייב באחריות הא איירי באפותיקי מפורש כבר הרגיש בזה הפני יהושע בגיטין דף מ' גבי חמץ מפקיע מידי שעבוד שכתב דלא איירי באפותיקי מפורש, ומה שהניח בצ"ע בסוף התשובה מהא דגבי אתנן דמהני אם קאי בחצרה אף בלא מעכשיו רק באפותיקי יעו"ש, יש לומר כיון דאיירי שם בזונה ישראלית וקיי"ל דישראל קונה משכון, ועיין ברא"ש ריש פרק השוכר את הפועל במסכת עכו"ם דהוה כמו שכירות וכמו גבי פועל אם הניח לו משכון על המלאכה קונה המשכון להכי חל האתנן כיון דלא שילם לה והוי שלה כמו דאמר שם הגמרא גבי חמץ ג"כ למאן דאמר דקונה משכון, ואף דהוה בשעת הלוואה הא כתב התוספות ז"ל שם בפסחים דאף בשעת הלואה מהני לענין חמץ, יעו"ש היטיב.
סימן ח מה שהשבתי להרב מו"ה ישראל בראנשבורג מ"ץ בק"ק פאלצק קאבאק יצ"ו.
מה שהביא כת"ר בדין אם כתב איזה תיבות חק תוכות במגילה שדעת הפר"ח ז"ל בסי' תרצ"א בא"ח להכשיר דלא גרע מחסר, והק"נ על הרא"ש בפ"ב דמגילה סי"ג הקשה עליו מדברי התוספות ז"ל דף ט' ע"א ד"ה בשלמא כו' דשינה גרע מחסר והובא שם בשערי תשובה לא"ח שהברכי יוסף מתרץ דדעת התוספות ז"ל דלא כרש"י יעו"ש היטיב.
אות א
והנה כת"ר הוכיח מסוגיא דשם כדעת רש"י ז"ל שהביאו התוספות ז"ל דשינה גרע מחסר מהא דמתרץ הגמרא דברייתא במגילה היא ומאי תרגום שכתבו מקרא פתגם או יקר שהוא רק תיבה אחת ופוסלת אע"פ שחסר כשר וע"כ צ"ל דלא נכתב כדין גרע מחסר ע"כ תוכן דברי כת"ר, ולפענ"ד נראה דלאו ראי' היא דהא איתא לקמן בדף י"ח ע"ב הא בכולה כו' דבכולה פסולה ונפסק הדין בש"ע א"ח סימן תר"צ סעיף ג' דאפילו ברוב פסול וע"ש בביאור הגר"א ז"ל דדווקא במקצתה כשר אבל ברובא פסול וא"כ נ"מ אם הי' חסר מן המגילה קרוב לחצי ותרגום שכתבו מקרא משלים לרוב ואפילו אם נימא דיש לו דין חסר ג"כ פסול דהא בסך הכל הוה רוב, וכן מתרץ הגמרא בשבת דף קט"ו ע"ב תרגום שכתבו מקרא כו' כי תניא ההוא להשלים, וכן חשבתי לתרץ קושית התוספות ז"ל ומצאתי אח"כ בטורי אבן ז"ל שם במגילה דף ט' שהקשה ג"כ קושית כת"ר ותירץ כמו שכתבתי אף דלא הביא הגמרא משבת, ומוכח מדבריו הקדושים שהסכים לסברת הפר"ח ז"ל דשינה לא גרע מחסר, ועיין בביאורי הגר"א ז"ל בא"ח סימן קמ"ג ס"ק ה' שהרגיש ג"כ בקושיות כת"ר יעי"ש בדמשק אליעזר.
אות ב
ולפע"ד נראה להביא ראי' בס"ד מדברי הרמב"ן ז"ל הובא בר"ן על אלפס פ"ב דמגילה בד"ה ת"ר השמיט הסופר וכו' דהביא הרמב"ן ז"ל ראי' דתורה חמורה ממגילה דאפילו אות אחת חסר פסול מהא דחסר אפילו קוצו של יוד והיינו אפילו באות אחת מהא דאפסיקא לי' כרעא דהעם בנוקבא ורמי בד' דאיפסקא לי' כרעא דואו דויהרוג כו' אלמא תפילין בהשמטת אות אחת נפסלין וכ"ש אם כתב בה טעות כן והנה הלשון שכתב וכ"ש אם כתב בה טעות משמע שנכתב טעות גרע מחסר דכתב וכ"ש, אך מדהביא ראי' מהא דויהרוג ואלו התם כשכתב שני יודין הוה משמעות אחר וכן באיפסק ה' דהעם בנוקבא ויש לו משמעות אחר עיין בגיטין דף פ"ה ע"ב דהעתיקו ייהרג ויש לו משמעות אחר אלמא דבאמת שינוי לא גרע מחסר ואם שינוי פסול חסר ג"כ פסול:
אות ג
וקצת יש לומר דסברא זו אם חסר כשר יהא כשר גם שינוי תליא בהא שכתבו התוספות ז"ל בגיטין דף פ' ע"א בד"ה ושם עירו ושם עירה דכל דבר שאין צריך לכתוב אף אם שינה ג"כ כשר יעו"ש בהרא"ש ז"ל ובא"ע סימן קכ"ח סעיף ב' ובבית יוסף שם ובסימן קכ"ט סעיף יו"ד. ואף שיש לחלק טובא בין גט לספר תורה אך קצת סברא אולי יש ללמוד משם:
אות ד
ומה שמסתפק כת"ר גבי מגילה אם כתב מקצתו על המטלית אם גמרינן לגמרי מס"ת אם לא הנה איתא במגילה דף י"ט ע"א דמגילה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשירה ועיין שם בר"ן על האלפס ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל הובא בר"ן על האלפס שהבאתי למעלה דכי גמרינן מס"ת היינו דווקא לענין דבר המתפשט בכולה אבל דבר שאין מתפשט בכולה כשר משום דנקרא אגרת כו' יעו"ש היטב א"כ ה"נ כיון שאין הפסול בכולה לכאורה נראה שכשר.
יורה דעה. עפ"י סדר הסימנים בשו"ע
סימן א
אות א
(בסי' א') ש"ך ס"ק ז"ך ע"ש שדחק לחלק בין קטן שיכול לשחוט ובין עכו"ם שאסור לשחוט. והנה התבואות שור ז"ל שם בסימן א' ס"ק כ"ט כתב דעל קטן חל האיסור וכן הביא ראי' מסנהדרין דף נ"ה דגבי קטן הוה עבירה אלא דרחמנא חס עליו יעו"ש, ועיין בספר בית הלוי ח"ר סימן י"ד מה שכתב בזה, וקשה לי לפענ"ד, מהא דאיתא ביבמות דף ל"ד ע"א גמרא בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג כו' יעו"ש א"כ אי נימא דגם על קטן חל האיסור רק דרחמנא חס עליו א"כ איסור נדה חל מקודם ותו לא אתי שאר איסור וחל עליו, אך יש לתרץ קצת בס"ד ע"פ מה דכתב התוספות ז"ל בחולין דף ק"ב ע"ב בד"ה שאין בו כזית כו' דעל חצי שיעור חל איסור אחר כמו גבי שבועה דחל על חצי שיעור יעי"ש אף דחצי שיעור אסור מן התורה ועיין בשבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה אהתירא קמישתבע כו' ובדף כ"ג ע"ב בד"ה כד"ה כו' שכתבו דאפילו לרי"ח דסובר דחצי שיעור אסור מן התורה נמי חל יעו"ש א"כ ה"נ כי דאין מענישין לקטן להכי חל עליו האיסור אף דיש לחלק בין הנושאין, אך ע"ש בחידושי למסכת חולין דף ק"ב מה שהבאתי שם להקשות על זה וצ"ע כעת לפענ"ד.
אות ב
והנה הרב הג' ר' יעקב איסר שערעשעווסקי נ"י מעיר ראזנאי יצ"ו כתב אלי לתרץ להכי בקטן מיקרי בר זביחה משום דאתי לכלל גדלות כמו דאמרינן בגיטין דף פ"ה ע"א דקטן אתיא לכלל הוי' ואנכי השבתי לו דלדבריו תקשה אמאי קטן פסול לכתיבת ס"ת תפילין ומזוזות משום שאינו בקשירה כמו דאיתא בגיטין דף מ"ה ע"ב, ועוד קשה לפי מה שכתב הנודע ביהודא ז"ל במה"ת חלק אה"ע סימן ס"ח דזה לא אמרינן רק גבי קטן ולא גבי חרש יעו"ש היטיב ועיין בשיבת ציון סימן ד' בד"ה נראה לי ראי' כו' שהביא ראי' לדבריו, א"כ תקשה עדיין הא גם שחיטת חרש איתא בחולין דף ב' דכשר ותקשה מחרש.
אות ג
עוד קבלתי מכתב מהרב ר' יעקב איסר הנ"ל וכתב אלי דכעין סברתו כתב התוספות ז"ל בגיטין דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו כו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן כו' והשבתי לו דלכאורה גם על התוספות ז"ל קשה קושייתי מהא דפסל קטן לתפילין ולא אמרינן דאתי לכלל גדלות, רק דצריך לתרץ דגבי גט לא נפסל מטעם ההיקש רק משום שאינו בר כריתות להכי כיון דשייך לכשיגדיל הקטן מיקרי בר כריתות אבל גבי תפילין דדרשינן ההיקש וקשרתם וכתבתם וכן גבי זביחה לשיטת הרא"ש ז"ל דדרשינן וזבחת ואכלת בענין שיהי' עכשיו ראוי לכך ולהכי גם קטן יש לפסול מטעם זה ועיין בספר גט מקושר דף ט"ז ע"א בד"ה והנה בחו"ש כתב ג"כ כיון דלא הוה הכרח ו' יעו"ש, ומה שכת"ר מדמה שחיטה לגט וכתב דלא דרשינן כן רק לענין סתם דהוה מצוה אבל שחיטה לא מחשב למצוה מוכרחת לאכול ולשחוט, לפענ"ד לא נראה כן דהא שחיטה מחשב מצות עשה כמו שמנה בספר החינוך והוה כמו ציצית דאם לובש טלית בת ד' כנפות מחוייב להטיל בה ציצית, ומברכין על השחיטה ולא על נתינת הגט ולא חשב בספר החינוך בפ' כת"צ לכתיבת גט למצוה כמו שמנה גבי שחיטה, וכן משמע לשון הגמרא בפסחים דף ז' ע"ב דמתרץ הגמרא גבי שחיטה דלא סגי דלאו איהו שחיט כמו דמתרץ הגמרא גבי מילה, יעו"ש, והנה בהיותי בענין זה קשה לי על הא דהביא הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ב' דעת הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטה שלו כשירה מן התורה אלא מדרבנן אסור יעו"ש בישועות יעקב ז"ל שכתב דיש לחוש לדעת זה לענין אותו ואת בנו יעו"ש, דהא איתא בפסחים דף ז' ע"ב דמברכין על השחיטה ובמנחות דף מ"ב ע"א אמר רב יוסף קסבר ר"ח כל מצוה שכשירה בעכו"ם אינן מברכין עלי בישראל יעו"ש בפרש"י ז"ל וא"כ אמאי לא מקשה הגמרא משחיטה דכשירה מן התורה בנכרי שאינו עובד ע"ז ואפה"כ מברכין בישראל על השחיטה, ודוחק גדול לומר כיון דמדרבנן אסור לשחוט נכרי אף שאינו עובד עכו"ם להכי מברכין על השחיטה כמו בשאר מצות דרבנן, ועוד קשה לי קצת מהא דאיתא בחולין דף קי"ז ע"ב במשנה כיוצא בו השוחט בהמה כו' וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל אבל עכו"ם בשחיטה לא משויא לי' מחשבתו אוכל דלא אשכחן שחיטה לגבי כו' דהא לפי דעת הכ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שייך עכו"ם שאין עובד ע"ז בשחיטה מן התורה וצע"ק לפענ"ד.
סימן ב
הנה הפרי מגדים ז"ל בסימן א' ס"ק ד' בשפתי דעת הקשה בהא דאיתא בב"ק דף צ"ט דטבח אומן ששחט בחינם צריך להביא ראי' שהוא מומחה ופטור אמאי צריך ראי' הא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן יעו"ש מה שכתב בזה, ושמעתי שתירץ הגאון מו"ה יצחק אלחנן יחי' [ז"ל] אבד"ק קאוונא יצ"ו [ז"ל] עפ"מ דאיתא בב"מ דף פ"ג ע"א דהלכה כאיסי ב"י דהיכא דיש ראי' צריך דווקא להביא ראי' ואם לאו חייב וא"כ אומן יש לו דין שומר וצריך דווקא להביא ראי' שהוא מומחה שע"ז שכיחי עדים שיודעים אם הוא מומחה, אך לא ידעתי היכן כתב כן, אך שמעתי בע"פ, וקשה לי לפענ"ד לפי מה שהביא הטור ז"ל בח"מ סימן קפ"ז הרבה דעות מהראשונים ז"ל דלאו דווקא בשומרין אמר כן איסי ב"י אלא גם בעלמא היכא דיכול להביא ראי' לא מיפטר עד שיביא ראי' וע"ש באחרונים ובדברי משפט מה שכתב שם דהוא הדין בשטרות אף שנתמעט מדין שומרים יעו"ש א"כ מאי מקשה הגמרא בב"ב דף צ"ב ע"ב ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נשאות כו' הא כיון דשכיח עדים שיודעים אם היא בתולה נשאות כמו שאמר שם הגמרא להכי מחוייבת דווקא להביא עדים וצריך עיון לפענ"ד.
סימן ג בדין אם בעינן שליחות בשחיטה בקדשים.
הנה בקידושין דף כ"ג ע"ב מסיק הגמרא דכהנים שלוחי דרחמנא ושם דף מ"א ע"ב דקאמר הגמרא מנלן ופירש רש"י ז"ל ד"ה מנלן דשליח של אדם כמותו לשחיטת קדשים משמע דדעת רש"י ז"ל דבעינן גם למסקנא שליחות גבי שחיטה בקדשים דכאן לא שייך הסברא דמי איכא מידי דהא שחיטה כשירה בזר, ועיין שם היטיב בפני יהושע ז"ל ובמקנה ז"ל.
אות א
ויש לעיין לפענ"ד מה דאיתא בבבא קמא דף ע"ו דקאמר הגמרא ר"ד בשם רי"ח בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים, ומקשה הגמרא והרי חזרה קרן לבעלים כו' ואי נימא דבשחיטת קדשים בעינן שליחות הא הבעלים לא צוו להגנב לשחוט ולא משוי לי' כלל שליח ומצוה בו יותר מבשלוחו, ואף אם נימא דאחר כך אמר הגנב דניחא לי' הא מסיק הגמרא בב"מ דף כ"ב ע"א דגבי תרומה אם אחד תרם שלא מדעת הבעה"ב אף שאמר הבעה"ב אח"כ כלך אצל יפות לא מהני רק דבעינן שיעשה לו שליח מקודם, רק שיטת הרמב"ם ז"ל דמהני ודברתי בס"ד במקום אחר, ויעו"ש בתוס' ז"ל דהגמרא רצה לאוקמא אפילו בק"פ, ויש ליישב בס"ד דלפי מה שכתב הפני יהושע ז"ל שם בקידושין דמהירושלמי מוכח דלא בעינן שליחות בשחיטה בקדשים, וידוע דמסדר הירושלמי הי' רבי יוחנן ולדידי' שפיר מקשה הגמרא והא לא חזרה קרן לבעלים, ובזה יש ליישב בס"ד מה שהקשה ההפלאה ז"ל בכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה וכי זה זה חוטא כו' דמאי מקשה הגמרא על ר"ל דאמאי לא קאמר כרי"ח הא ר"ל סובר דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה פטור מתשלומין והמחשב בקדשים לוקה, ועיין בים התלמוד על ב"ק בפרק שביעי במפרשי הים אות ל"ט ובספר עמודי אור ס' קי"ב אות ח"י בהגה. ולפי דברינו א"ש בס"ד דהקושיא היא דאמאי לא מוקי לה כר"ד בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים ולדידי' לא קשה והלא חזרה קרן לבעלים דהא לא משוי לי' שליח להגנב לשחוט ולא עלה לי' לשם חובה.
אות ב
ולכאורה קשה דמאי מקשה הגמרא והרי חזרה קרן לבעלים הא עולא סובר בערכין דף כ"א ע"ב דעולה ושלמים וחטאת צריכין דעת בשעת כפרה וא"כ דילמא סובר רי"ח כעולא דבעינן דעת בשעת כפרה, ויש ליישב בס"ד דלפי מה שכתב התוספות ז"ל שם בב"ק דף ע"ו ע"א ד"ה שלא לשם בעליהן כו' דרוצה הגמרא לאוקמא אף בפסח וחטאת, והתוספות ז"ל כתבו שם בערכין דף כ"א ע"ב ד"ה מאי בשעת הפרשה כו' דעיקר קפידא משום סמיכה כו' ופסח לא בעי סמיכה כדאיתא בפסחים דף פ"ט ע"א, והא אין להוכיח מהא דסובר שמואל דאינו צריך דעת דלא בעינן שליחות משום דיש לומר דהתם שאני משום דהפריש משלו על של חבירו.
אות ג
ולכאורה קשה בהא דאיתא בפסחים דף ע"ב ע"א דקאמר הגמרא תאמר בפסח שאין לו קצבה, ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל בפסח ש"ל קצבה אין חשבון לפסחים וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה כסבור שהוא אבוד מבעליו ושחטו לשם מי שהוא כו' וכיון דשחיטת הפסח בעינן שליחות היאך יכול לשחוט בלא שליחות א"כ פסול הק"פ, א"כ איך רשאי לשחוט בשבת אף לפי דעתו שהטלה הוא ק"פ (ולענין אם נחשב זה לשמה עיין מה שכתבתי בזה בס"ד בסוף ספר עונג יו"ט) ויש לתרץ בס"ד ע"פ מה דהביא הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"א ד"ה גופא כו' בשם התוספות ז"ל שהקשו בהא דתנן בהמה שנמצאת בין ירושלים למ"ע זכרים לעולות ויקריבו אלמא אין צריכין דעת, ותרצו דהתם שאני דכיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב א"כ הכא נמי כיון דנאבד לו הטלה מן הסתם ניחא להו לבעלים שכל מי שימצא אותו ישחוט בשליחותו ומהני כמו דמהני גבי תרומה באומר כל הרוצה לתרום אף דבעינן שליחות כמו דאיתא שם בנדרים דף ל"ו ע"ב, אבל בהך דב"ק גבי גנב ששחט לשם בעלים אין לתרץ כן דהא הנגנב לא מסיק אדעתי' דהגנב ישחוט בפנים לשם בעלים.
אות ד
והנה יש לעיין בהא שהוכיח השער המלך ז"ל בהלכות ביאת מקדש פרק ו' הלכה י' בהגה הוכיח מדברי רש"י ז"ל יבמות דף ל"ג ע"ב דפריך הגמרא על זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופירש רש"י ז"ל ואין כאן משום זרות ולא דאין בו משום שבת משמע דזר אסור לשחוט בשבת, והנה בנדרים ובקידושין דף כ"ג ע"ב מסיק הגמרא דכהנא שלוחא דרחמנא דאי שלוחא דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד כו', ואי נימא דגבי שחיטה בעינן שליחות א"כ איך יכול הכהן לשחוט את הק"פ בי"ד של להיות בשבת הא אנן לא מצינן למעבד ואינהו מצו עבדי, ויש לומר דכיון דעיקר המעשה של שחיטה יכול הישראל לשחוט דשחיטה כשירה בזר אלא דהיום גורם וכה"ג מחלק הירושלמי בשבת פרק האורג לענין מצוה הבא בעבירה גבי הקורע בשבת יעוי"ש, והנה מה שחידש השער המלך ז"ל דזר אסור לשחוט בשבת הקרבן הוא דין מחודש מאוד, וראיתי בספר בית הלוי ח"ש סימן ט' הביא ראי' לזה מהא דאיתא בסנהדרין דף נ"א ע"א דמקשה הגמרא מ"ש מיני' דידי', סד"א איהו הוא דאישתרי שבת גבי עבודה היא דלא אישתרי שבת לגבי עבודה כו' ואי נימא דזר רשאי לשחוט בשבת הקרבן דדוחה שבת, א"כ הא נשים כשירות לשחוט הקרבן כמו ישראל כמו שאיתא בזבחים דף ל"א ע"ב א"כ גם לגבי נשים אישתרי שבת.
אות ה
ולפענ"ד יש לעיין בזה דלכאורה קשה הא איתא במנחות ה' ע"ב משום דאיכא למימר שבת תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה מה לשבת שכן הותרה מכללה במילה אטו מילה צורך הדיוט הוא מילה מצוה הוא כו' אלמא חזינן דמילה הוה מצוה כמו קרבנות, ואיתא במסכת עכו"ם דף כ"ז ע"א לרי"ח דאשה כשירה למול והובא שם בתוספות ד"ה אשה כו' בשם הבה"ג ז"ל דפוסק דאשה כשרה למול וכן פוסק המחבר ז"ל ביו"ד סימן רס"ד סעיף א' א"כ ה"נ אשה כשרה למול בשבת א"כ אמאי קאמר הגמרא בסנהדרין דף נ"א דלגבי' דידה לא אישתרי שבת, אלא ע"כ דהגמרא לא קאמר רק מעבודה א"כ הא שחיטה לאו עבודה היא ולהכי כשרה בזר. ולכאורה קשה לבר קפרא דסובר ביבמות שם דשבת במקדש הותרה אף לזרים ואם זר שימש בשבת אינו חייב רק משום זרות ולא משום שבת א"כ הא שבת הותרה אף לדידה במקדש וא"כ אמאי צריך הקרא דלזנות למעט שבת וצע"ק לפענ"ד, ועוד יש לעיין לפענ"ד בהא דמקשה הגמרא ביומא דף ס"ו ע"ב על הא דאיתא שם איש להכשיר את הזר פשיטא כו' הא כתב השאגת ארי' ז"ל בסימן ע' דבשעיר המשתלח הי' תמיד חילול יוה"כ משום נטילת נשמה והא דקאמר שם הגמרא עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא ויעוי"ש בפירוש רש"י ז"ל שכתב דמה חילול שבת הכוונה למאי עתי גבי הולכה יעו"ש בש"א באריכות, וא"כ הא גבי שחיטה קאמר הגמרא ביומא דף מ"ב ע"א דלאו עבודה היא וכשרה בזר ואפה"כ אסור לחלל שבת בשחיטה כן הוא בשעיר המשתלח הגם דאפילו אי נימא דלאו עבודה היא אפה"כ לא הותרה רק לגבי כהנים ולא לגבי זרים ומאי מקשה הגמרא פשיטא, ומה שהערני ח"א מהא דאיתא בפסחים דף ס"ד הישראל שוחט כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת משמע דגם בשבת שוחט הק"פ זר ולא דוקא כהן, אך התוי"ט ז"ל הביא לפרש בשם הרמב"ם ז"ל דקאי על הדחת העזרה בשבת.
ובאמת לא זכיתי להבין דהא לשון הגמרא ביומא דף מ"ב ע"א איכא למד"א שחיטת פרו בזר כשרה ולשון זר משמע אף ישראל הגם דאמר הגמרא ביבמות דף ל"ג דגם כהן הדיוט נקרא אצל פרו זר אבל בודאי נכלל גם זר ממש אלמא חזינן דזר יכול לשחוט פרו של כה"ג ביום כיפור א"כ הוא הדין לשבת, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' וכן פר כהן גדול של יוה"כ אם שחטו זר כשרה מוכח דאפילו ישראל שוחטו אף שיש חילול יוה"כ, ואין הספר בית הלוי ח"ש כעת ת"י לעיין בו רק אשר בזכרוני.
אות ו
והנה הקשה המקנה ז"ל בקידושין דף מ"א ע"א בד"ה, והא דתנן חבורה כו' לר"א דסובר בגיטין דף, כ"ג דאין לעבד שליחות מה יענה בהא דאמר לעבדו צא ושחוט לי את הפסח כו' דמוכח דיש לעבד שליחות כו' יעו"ש בדף מ"ב ע"א במקנה על תוד"ה ודלמא כו' שרוצה להוכיח מזה ששחיטה בקדשים לא בעי שליחות יעו"ש שכתב דאין לומר מטעם יד עבד כיד רבו דא"כ היאך הוכיח התוספות ז"ל לקמן מזה דיש שליחות יעו"ש, ולפענ"ד נראה עוד להביא ראי' מהא דאיתא במסכת תרומות פרק ג' משנה ד' אבל הרשה את ב"ב או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ופירש שם הגאון רבינו אלי' ז"ל דמיירי בעבד כנעני יעו"ש, ועוד דהא קתני שפחה ותקשה קושית הגמרא בב"מ דף י"ב ע"ב ובגיטין דף ס"ד ע"ב האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות ואי דהוה קטנה הא קטן או קטנה לא מצו להיות שליח לתרום, ואפילו לר' יהודא דסובר בתרומות פרק א' משנה ג' דקטן יכול לתרום דווקא בשלו אבל לא להיות שליח דאין שליחות לקטן, ועיין בתוספות קידושין דף מ"ב ע"א ד"ה איש זוכה כו'. וע"כ דאיירי בעבד ושפחה כנענים וע"כ צריכין לומר לר"א הטעם משום דיד עבד כיד רבו כמו שאיתא בב"מ דף צ"ו ע"א, וכן מה שהקשה שם בספר בית הלוי מהא דאיתא בזבחים דף ל"א ע"ב כל הפסולים ששחטו כו' ובעבדים יקשה לר"א דאית לי' שעבד אינו נעשה שליח ומוקי לה בעבדים משוחררים, וזה דוחק כדאיתא ביו"ד סימן א' סעיף א' וע"ש בט"ז ס"ק ב' ובנקודות הכסף שם.
אות ז
ולכאורה יש לעיין הא דקאמר הגמרא בפסחים דף פ"ט ע"א על משנה האומר לבניו כו' ש"מ יש ברירה כו' ואי נימא דשחיטת פסח בעי שליחות ואין שליחות לקטן ואיך יכול האב לשחוט עבורם, אך לפי מה דמשמע בנדרים דף ל"ו דמקשה הגמרא שם ע"א אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן מביא על בניו קטנים כו' והוכיח שם הגמרא דשה לבית אבות לאו, דאורייתא ע"ש בר"ן ז"ל אלמא מעיקרא סבירא לו' להגמרא דפסח שמביא משלו לא בעינן כלל שליחות וא"ש והנה הא דבעי הגמרא בחולין דף י"ג ע"א אי קטן יש לו מחשבה כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתווה בצפון ושחטה כו' ואי נימא דבעינן שליחות בשחיטת קדשים ואין שליחות לקטן ע"כ צריכין לומר דאיירי שהי' הקרבן שלו שירש מאביו או שהקדיש כשהי' מופלא סמוך לאיש למאן דאמר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא כדאיתא בנדה דף מ"ו ע"ב.
אות ח
והנה קשה לי דאי אמרינן דבעינן שליחות בשחיטת קדשים מהא דאיתא בזבחים דף מ"ו ודף מ"ז דאמר רבי יוסי דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ודלא כמו שאמר ר"א בר"י ששמע שהבעלים מפגלן, וכן איתא בחולין דף ל"ו ע"ב לענין שחיטה שאין מועלת כלל דיבור הבעלים וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א' יעו"ש א"כ אי נימא דבעינן שליחות בשחיטה וא"כ כשהבעלים אומרים שרוצים דוקא לשם זה הרי ביטל השליחות וכמו שאיתא בתרומות פרק ג' משנה ד' ובקידושין דף נ"ט ע"א. והנה זה זמן כביר ששלחתי תשובה לכ' הגאבד"ק קאוונא שיחי' [ז"ל[ בענין מקוה שנשתנה מימיה כו' וכתבתי לו בסוף קושיא זו והשיב לי ע"פ דברי המקנה ז"ל בקידושין דף כ"ג ע"ב שהקשה שם על הא דאיתא ריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואי נימא דבעינן שליחות בשחיטה הא הוה שינוי בשליחות, וחידש שם המקנה ז"ל דכיון דלא הוה שינוי בשליחות גופא לא הוה שינוי והביא ראי' לזה מהא דמוקי לה הגמרא בב"ק דף ע"א גנב וטבח בשבת ע"י אחר וכן טבח לעכו"ם ומשמע דהשליח שחט מעצמו לעכו"ם ולא מחשב שינוי בשליחות עיי"ש היטיב, ולא זכיתי להבין הא כתב התוספות ז"ל בב"ק דף ע"א תוד"ה בשלמא כו' דאיירי כשנתן לו רשות לשחוט כרצונו ואפילו לעכו"ם ולהכי לא הוה שינוי בשליחות וכן הביא הגאון הנ"ל בעצמו בהפלאה בכתובות דף ל"ד, וכן הביא השער המלך ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה בשם התוספות ז"ל א"כ אין ראי' כלל משם דלא הוה כלל שינוי בשליחות, ולענין קושייתו ז"ל נלפענ"ד לומר דהא דבעי ר"ה אם שלוחא דידן, וכן הא דבעינן שליחות בשחיטה אינה אלא היכא דעלו לבעלים לשם חובה אבל שם בזבחים דלא עלו לבעלים לשם חובה רק דהוה נדבה לא בעינן כלל שליחות, והנה בספרו באר יצחק ח"ש נדפס שם תשובתו מה שהשיב לי אך לא נמצא ת"י כעת וגם תשובתו אלי לא מצאתי כעת, ובסברא זו נלפענ"ד לתרץ בס"ד מה שהקשה הפנים מאירות ז"ל והביא שם בקידושין דף מ"א ע"ב וגם הפני יהושע ז"ל הקשה שם כן דהא עכו"ם נודרין נדבות ונדרים כישראל והם בעצמם אינם יכולים לשחוט וגם שליח לא מצו משוי יעי"ש, והנה התוספות ז"ל כתבו במסכת עכו"ם דף ה' ע"ב ד"ה מנין למחוסר אבר כו' אלא יש לומר דהאי קום ועשה הוא כו' אמרינן לי' קום והביא קרבן שלם והקשה שם בהגהות רע"א ז"ל יש לעיין למה אומרים לי' הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך כו' מ"מ אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל כו' יעו"ש בדפוס ברלין, וא"כ נראה דכוונת התוספות ז"ל דלאו דווקא שהוא מחוייב בזה וא"כ כיון דלא בעינן שיעלה לבן נח לשם חובו להכי לא בעינן שליחות גבי עכו"ם, והא לא קשה כלל דלמה איצטריך לכתוב שכיר ותושב לא יאכל בו הא גר תושב הוה בן נח ואין לו שליחות ולא יכול להמנות עליו ופסח אינו נאכל אלא למנויו עיין בכסף משנה בפ"ט מהלכות ק"פ הלכה ז' שם דאיצטריך ללאו על ישראל שלא יאכילנו מקרבן פסח.