חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · חדושים על מסכת תמורה
דף ב' ע"א רש"י ד"ה ה"ג כו' ואי קשיא והא קרי לה לתמורה סוף הקדש במסכת נזיר כו' יעו"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהא התם איירי דהוא עצמו הקדיש הבהמה שהמירה בה להכי קרי לה לתמורה סוף הקדש, אבל הכא גבי יורש דהוא לא הקדיש גוף הבהמה רק ירש מאביו והיורש המיר להכי לדידי' קרי לתמורה תחילת הקדש.
שם ברש"י ז"ל ד"ה לית לי' דוודאי אינו טעון סמיכה כו' קשה לי לפענ"ד דאמאי שינה טעמו רש"י ז"ל ממה שפירש בריש מסכת ערכין דלמאן דלית לי' לרבות בע"ח לסמיכה אחד סומך לכולם וכאן פירש רש"י דאינו סומכין כלל, גם יש להבין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל בכאן בד"ה ור"מ כו' וא"ת מ"ש דשאר קרבנו למעט והאי לרבות וי"ל דלמעוטי לא מצית אמרת דא"כ לשתוק קרא מיני' וממילא אמר דאין השותפין סומכין כו' יעו"ש והא משמע במנחות דלמאן דלית קרבנו אפה"כ אחד סומך לכולם כמו שכתב התוספות ז"ל במנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לרבות כו' משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף ע"י כולם וכאן נמי אחד סומך ע"י כולם יעי"ש א"כ דלמא אתי קרא למעט דאפילו אחד אינו סומך והתם במנחות הרגישו בסתירות שני דבורי רש"י ז"ל יעו"ש, וע"כ צריכין לומר דהתוס' ז"ל אזלי לשיטת רש"י בכאן דאינם סומכין כלל והא דהקשה שם במנחות התוספות דהא התם גבי תנופה אחד מניף ע"י כולם לאו דווקא אלא דקאמר הברייתא דיש ג"כ קו"ח אי לאו קרא אבל באמת ילפינן מתמורה אי לאו קרבנו דגם אחד אינו סומך. ובזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשה בספר חק נתן שם במנחות דף צ"ד דהיכי קאמר שם הברייתא דנילף דתנופה איתא בחוברין מסמיכה דאיתא בחוברין א"כ אי נימא דתנופה איתא בחוברין א"כ לית לי' קי"ח א"כ אמאי איצטריך קרבנו יעו"ש שהניח בצ"ע דלהכי איצטריך הקרא לרבות דלא נימא דאינו סומך דומיא דתמורה דאין שותפין עושין תמורה.
שם ברש"י ז"ל ד"ה מחד קרא נפקא דמשמע קרבנו ולא שליח בין של ישראל ובין של עכו"ם כו' ולא זכיתי להבין דברי רבינו רש"י ז"ל דהא בכאן ע"כ לא איירי מטעם שליחות דעל שליחות יש מיעוט אחר שם במנחות דף צ"ג ע"ב ידו ולא יד שליחו כו' עיין שם ובערכין דף ב' ע"א בתוד"ה קרבנו כו' הקשה כיון דמעטינן שליח כש"כ חבירו ותירצו דאי לא מעטינן חבירו הוה מוקמינן המיעוט דווקא לחבירו כו' יעו"ש היטב א"כ מוכח ג"כ משם דחבירו לא הוה מטעם שליח רק מעצמו יהי' סומך, ועוד קשה הא שם במנחות קאמר הגמרא דאי לאו המיעוט הוה אמינא דשליח יכול לסמוך מטעם דשלוחו של אדם כמותו וא"כ בעכו"ם דלא בני שליחות נינהו א"כ לא איירי דעשאו שליח לחבירו רק מעצמו סומך. ושם בערכין דף ב' ע"ב ברש"י ד"ה מחד קרא נפקא פירוש סתם דהני לאו קרבנו נינהו ולא הזכיר שליח, ועוד קשה לי לפענ"ד למה לי למעוטי גבי עכו"ם דלא מצי למעבד שליח לסמוך תיפוק לי' משום דהעכו"ם אינו סומך וכל מידי דהוא לא מצי למעבד לא מצי משוי שליח כמו דאיתא במסכת קדושין דף כ"ג ע"ב, ולדברי התוספות ז"ל בד"ה קרבנו שפירש דהכוונה על הכהן א"ש דלא הוה מטעם שליחות רק כמו בכל עבודה שעושה הכהן, וצע"ק לפענ"ד.
שם בתוספות ד"ה הא גופא קשיא כו' וא"ת הא אמר לקמן יהי' לרבות שוגג כמזיד אלמא משמע דמזיד פשיט טפי משוגג כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה התוספות ז"ל כתבו בכאן דעיקר החדוש הוה במזיד משום דחייב מלקות, והנה בכאן הוה רבי יהודא ור"י קאמר לקמן בדף ג' ע"א בשם רב דדווקא לרבי יהודא דסובר לאו שאין בו לוקין חייבים מלקות על מימר הא לרבנן דפליגו על ר"י אין לוקין על תמורה ולקמן בדף י"ג ע"א דקאמר הגמ' יהי' לרבות שוגג כמזיד קאי דווקא לרבנן דפליגו על רבי יהודא יעו"ש וא"כ אליבא דר"י אין לוקין על מימר לרבנן וא"כ לא הוי חדוש לרבנן גבי מזיד דהוי תמורה דהא אין לוקין על תמורה להכי קאמר שפיר הגמרא יהי' לרבות שוגג כמזיד, אבל בכאן דסובר מתני' בהא כרבי יהודא דלוקין על תמורה הוה במזיד חדוש יותר דארבעים בכתפי' וכשר.
שם בתוד"ה ור"מ כו' וא"ת כו' וי"ל דא"ל טפי למעוטי יורש מלרבות כל בע"ח אבל השתא דכתיב ואם המיר ימיר לרבות יורש דממיר ומוקי קרבנו לרבות כל בע"ח ויש להבין לפענ"ד לפי מה שכתבו התוספות ז"ל דמצד הסברא מסתבר יותר לאוקמא המיעוט למעט יורש מסמיכה אלא כיון דמצינו דיורש ממיר יש להקיש סמיכה למימר ולהכי מוקמינן לרבות כל בע"ח, והא בע"ח גופא אינו דומין סמיכה למימר דהא השותפין אינם ממירין כמו שאיתא שם בדף י"ג והובא שם בתוספות א"כ אינו דומה סמיכה למימר א"כ יש לומר דגם לענין יורש אפשר לומר דממעט מסמיכה אף דממיר.
שם ע"ב ד"ה ברש"י ומשני ה"ג ה"מ לאו שיש בו מעשה כו' ויש להבין חדא דהא רי"ח אמר לקמן בדף ג' ע"ב דממיר מחשב משום דבדבורא עביד מעשה, ועוד דהא בכאן מקשה הגמרא גם לרבי יהודא דסובר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף דגבי מלקות כתיב ג"כ אם לא תשמור לעשות, אך לר"י יש לתרץ משום דיליף ממוציא שם רע ומעדים זוממים כדאיתא במכות דף ד', אבל לרי"ח קשה דמחשב לי' לתמורה ללאו שיש בו מעשה דהא אין לו שום למוד רק אמר מצד הסברא דמחשב ללאו שיש בו מעשה משום דבדבורא איתעבד מעשה, ועיין בספר עמודי אור בסימן ט' ובסימן פ"א.
שם ד"ה ל"א כתוב בספרים הני מילי עונש דשווה בין ביחיד בין בציבור כו' וקשה לי לפענ"ד דהא איתא ביבמות דף פ"ד ע"ב דמקשה הגמרא על הא דתני התם ולא יקחו יתירא לגלות שגם נשים חייבים תיפוק לי' מדרב"י א"ר כו' ומשני הגמרא משום דהוי לאו שאינו שווה בכל כו' ומקשה הגמרא מטומאה דאין כהנת מצווה על טומאה דכתב רחמנא בני אהרן ולא בנות אהרן הא לאו הכי הוה אמרינן דנשים חייבות מאי לאו דגמרינן מרבי יהודא א"ר ומתרץ הגמרא דגמרינן מלא יקחו, איכא דאמרי קיחה איצטריך לי' דלא ליגמר מטומאה כו' יעו"ש היטב א"כ מאי מתרץ הגמרא משום דהוה אמינא משום דהוי לאו שאינו שוה בכל הא יש לילף מלא יקחו דנשים חייבות אף על לאו שאינו שוה בכל ואין לומר דיש לילף מטומאה ליפטור נשים מלאו שאינו שוה בכל הא איתא ביבמות דף ח' דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ועוד מאי איצטריך ולא יקחו לחייב נשים אף על לאו שאינו שוה בכל הא יש לילף מתמורה דנשים חייבות אף על לאו שאינו שוה בכל, וצ"ע לפי ענ"ד. ומצאתי בשאגת ארי' סימן פ"ב שהעיר מזה.
גמרא בעי רב"ח קטן מהו שימיר כו' עיין בגיטין דף פ"ה ע"א, והספק הוא משום דאינו בכלל עונש והכתוב מדמי אהדדי דמי שהוא בכלל העונש עושה תמורה. ויש להבין לפענ"ד לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תמורה דצבור אף דאין עושים תמורה אפה"כ לוקין אלמא דלא מדמינן זה לזה א"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל שם דבקטן הוי ספיקא דדינא אם עושה תמורה, וצריך לחלק דעיקר ההיקש למי שלוקה הוא עושה תמורה הא מי שלא לקה אינו עושה תמורה ולהכי מסתפקים גבי קטן משום דכתיב לא יחליפנו ואח"כ כתיב ואם המר ימיר ולא מקויים ואם המיר ימיר רק במי שמקיים הלאו דלא יחליפנו כו' אבל לא להיפך דהצבור אף דאין עושים תמורה אפה"כ לוקין וצ"ע כעת לפענ"ד.
שם בגמרא בהקדיש עכו"ם לכפר בו ישראל כו' יש לעיין לפענ"ד דהא איתא בנדרים דף ל"ו ע"א הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים וא"כ הכא ע"כ לא איירי אלא בדבר שמתכפר כמו דאמר הגמרא ומתכפר בו ישראל אבל בדבר אחר כיון דצריכין דעת ע"כ לא הוי רק מטעם שליחות ועכו"ם לאו בני שליחות נינהו, רק יש לעיין לפענ"ד דלכאורה משמע דהא דהאב יכול להקריב בדבר המתכפר עבור בניו הקטנים אינו אלא משום דזכין לקטן ובדעת אחרת מקנה אותו יש לקטן זכי' כמו שאיתא בסוכה דף מ"ו ע"ב דווקא מיקנא קני כו' ועיין בסנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור דיש לו זכי' מדאורייתא אבל גבי עכו"ם דאין לו זכי' א"כ גם לישראל לא מצי זכי א"כ האיך יכול להפריש בשביל ישראל, ואף דמסיק הגמרא שם בנדרים דף ל"ה ע"ב דמחוסר כפורים שרי אף למודר הנאה א"כ משמע לכאורה דלא הוי מטעם שליחות הא מסיק הר"ן ז"ל שם בנדרים דף ל"ו ע"ב דאף בתרומה דבעינן שליחות אפה"כ באומר כל הרוצה לתרום שרי אף למודר הנאה כיון דלא עביד שלוחו ממש א"כ להכי שרי להקרבנות לכפר אף למודר הנאה וצע"ק לפענ"ד.
שם בהקדיש עכו"ם להתכפר בו עכו"ם כו' מוכח מכאן דעכו"ם יכול לפרוש קרבן להתכפר בו דדווקא תמורה אינו אבל הקרבן קדוש, וקשה לי על הא דכתב בהגהות אשר"י בב"ב בפ"ק סימן ל"ו ובגמרא דף י' ע"ב בד"ה שאלתי דאין מקבלין מעכו"ם דבר שבא לכפרה, ועיין ברמב"ם ריש פרק מהלכות מעשה הקרבנות ובלחם משנה שם וצ"ע לפענ"ד. מה שהקשיתי למעלה בהקדיש עכו"ם להתכפר בו ישראל מצאתי אח"כ ברי"ט אלגזי על הלכות בכורות פרק קמא אות ז' בסוגיא דהפודה פטר חמור של חבירו דף י"א בגמרא בדברי המתחיל והנה בריש תמורה כו' שעמד על זה יעו"ש.
שם תוד"ה קתני מיהת אין עושין תמורה כו' ואם העכו"ם אינו יכול לעשות תמורה האיך אפשר לעשות שליח עיין בחק נתן, וקשה לי טובא לפענ"ד דמשמע דאם יכול לעשות תמורה יכול לעשות הא קיי"ל דאין שליח לעכו"ם, ועוד לפשיטת התוספות ז"ל בב"מ דף י' ע"ב דבדבר עבירה המעשה בטל ע"י שליח וכמו שהאריך בזה הנודע ביהודא ז"ל בחלק א"ע סימן ע"ז במה"ק ובתמורה הוי דבר עבירה א"כ המעשה בטל, אך זאת יש לתרץ בס"ד ע"פ דברי הקה"ח ז"ל בסימן ק"ה ס"ק א' דהיכא דלמשלח אין עבירה לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכאן למשלח אין עבירה דהא הוא עכו"ם כמו שאיתא בסוגיין דהוא לאו בר עונשין, ועיין בתשובות רע"א ז"ל סוף סימן קצ"ד. אך קשה בהא דלקמן דף ט' ע"א גבי ישראל שאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר הא אין שליח לדבר עבירה ע"כ מוכח דלא הוי בו דין שליחות רק נתינת רשות א"כ אף עכו"ם יכול ליתן רשות אף דלא מצי לעבד בעצמו תמורה, ומצאתי בנודע ביהודא בסימן ע"ח שהרגיש בזה הגאון מוהר"י מבראד ז"ל יעו"ש, וכן מצאתי כעת בהגהות קרני ראם ובהגהות הרש"ש ז"ל שהרגישו קצת בזה, ועוד קשה לי על הא דאיתא בירושלמי דקדושין ריש פרק שני דכתיב ואם המיר ימיר למעוטי דלא מצי להמיר ע"י שליח יעו"ש א"כ תקשה לסברת הנוב"י ז"ל דבדבר עבירה ע"י שליח המעשה בטל א"כ למה לי קרא למעט שליח גבי תמורה ועיין בקרבן עדה ובשיורי קרבן שגריס דמהני ע"י שליח והפני משה גריס התם דלא מהני ע"י שליח וכן הובא בהגהות רע"א ז"ל ביבמות דף ק"א ע"ב בדפוס ברלין יעו"ש, ועיין שם בנועם ירושלמי שם שגריס ג"כ כהפ"מ דגבי תמורה לא מהני, והנה לפי הירושלמי דשליח גבי תמורה לא מהני ע"כ הא דמהני באומר דכל הרוצה להמיר ימיר ע"כ אינו אלא מטעם נתינת רשות, ותשאר הקושיא דלעיל על התוספות ז"ל בכאן גבי עכו"ם דמשמע מדבריהם דהוי מטעם שליחות. אך קשה לי לפ"ז אמאי אין יורש ממיר הא גוף הבהמה שלו ומי גרע מבהמה של אחר שנתן לו הבעלים רשות דיכול להמיר ולמה גרע יורש שלא יכול להמיר ואפילו לר"מ דאמר יורש ממיר הא איצטריך קרא על זה וצע"ק לפענ"ד.
שם ברש"י ד"ה ואין מביאין נסכים כו' משמע מדברי רש"י ז"ל דהתקנה הוא במה שמקבלים ממנו הנסכים וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בד"ה ואין מביאין כו' ושם במשנה משמע דעיקר התקנה לא הוי אלא הא דאם לא מביאין משל צבור, וצע"ק ועיין לקמן בדף ע"א ברש"י ד"ה תלמוד לומר ככה כו'.
שם דף ג' ע"א מוקדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין משום דילפינן חט חט מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל כו' יעו"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מעילה הלכה ט"ו יעו"ש בכ"מ, ולא זכיתי להבין דברי קדשו של רבינו הרמב"ם ז"ל הא לא הוה רק לר"ש לשטתו דסובר דעכו"ם אינו בתרומה דנפשי' ועיין בכאן בתוספות ד"ה ומעשר דגן, א"כ אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כר"ש הא הרמב"ם ז"ל פוסק בפ"ד מהלכות תרומות הלכה ט"ו כרבנן דעכו"ם ישנה, בתרומה דנפשי', ושם בפ"ה מהלכות מעילה ציין המ"ל ז"ל לעיין בספר ברכות הזבח ואין ת"י לעיין בו, ושם כתב הרמב"ם ז"ל למוד אחר על זה משום דכתיב בני ישראל ומשמע גבי מעילה גופא וצ"ע כעת.
שם גמרא כל ל"ת שבתורה כו' חוץ מנשבע כו' קשה לי לפענ"ד בהא דאיתא בב"ק דף ס"ג ע"ב גבי טועין טענת גנב בפקדון ובאו עדים דחייב בכפל והנה בשבועות דף ל"ד מסתפק הגמרא אם חייבין מלקות בשבועות הפקדון משום דחייבים בקרבן והרמב"ם ז"ל פוסק בפ"ז מהלכות שבועות דין ח' דאינו לוקה מספק כמו שביאר שם הלח"מ ז"ל, אך החינוך ז"ל בפרשה קדושים דין רכ"ו פוסק דחייב מלקות ובספר המצות עם הגהות הרב ר' יוסף גינס ז"ל הקשה על החינוך אמאי כתב דלוקה וכתב דאיירי בלא הודה א"כ לדעת החנוך ז"ל קשה לכאורה אמאי משלם כפל הא אין לוקה ומשלם והא איתא שם בב"ק דבלא נשבע אינו מחייב כפל א"כ בשעת שבועה נתחייב במלקות ובכפל, בשלמא לר' יוחנן דסובר בכתובות דף ל"ה ע"א דחייב מלקות שוגגין או בלא התראה חייב בממון א"ש דמיירי בלא התראה אך לריש לקיש דסובר התם דחייבי מלקות שוגגין או בלא התראה פטור מממון תקשה מכאן ואף בקנס קיי"ל דאינו לוקה ומשלם כמו שאיתא שם בכתובות ואין לומר דאתיא דוקא כר' מאיר סובר לוקה ומשלם הא בגמרא שם בב"ק יליף הגמרא מקרא א"כ מוכח דאתא אפילו לרבנן, ועוד אמאי לא קאמר הגמרא בשבועות דף ל"ה דלריש לקיש מוכח דאינו לוקה.
שם תוד"ה והרי ממיר כו' וא"ת במסכת מכות דאר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין דיליף ממוציא ש"ר ופריך כו' ולימא נשבע כו' ויש לעיין לר"י דסובר בכל מקום לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אמאי איצטריך קרא בנשבע ומקלל וא"כ להוי כמו שלשה כתובים הבאים כאחד דאף לר"י אין מלמדים, וע"כ צריכין לומר דבאמת ר"י לא סבר הילפותא גבי נשבע ומקלל להכי קאמר הגמרא מעדים זוממים דהתם כתיב בהדי'.
דף ד' ע"א תוד"ה הי' כו' ובדמאי מיירי כו' יש לעיין דא"כ היאך אמר ר"א לוקה ומשמע דקאי על המשנה ובדמאי הא לא הוה אפילו ספק דהא רוב ע"ה מעשרין הם כדאיתא בשבת דף י"ב, ומצאתי בתוס' יו"ט במס' מעשרות פ"ז משנה ו' שהרגיש בזה וכן בספר חק נתן ובהגהות הרש"ש.
שם תוד"ה מעשרותיהם כו' ואע"ג דקיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינה כו' עיין בקידושין דף נ"א ע"א, ויש להבין תירוץ התוספות ז"ל דכתבו דכיון דדעתו לתיקוני' תרווייהו הוי כאומר כו' א"כ תקשה ברישא נמי דאמר של זו בזו ושל זו בזו כו' והשני' אינה מעושרת כו' הא התם נמי דעתי' לתקוני א"כ יש לומר נמי דהוי כאילו אמר שישארו י' טבל לתקן את השני' ואמאי השני אינה מתוקנת, והנה הר"ש ז"ל הביא שם במשנה דברי הירושלמי דנוקי להמתניתין כר"מ דסובר תפוס לשון ראשון ואיתא שם בתמורה דף כ"ה ובדף כ"ו דר"מ סובר מדהוי לי' למימר כו' א"כ ה"נ מדהוי לי' למימר מעשרותיהם מעשר כלכלה בחברתה ולא אמר להכי לא מהני וכה"ג כתבו התוספות ז"ל בעירובין דף נ' ע"א בתוד"ה כל שאינו כו' לתרץ לר"מ דאמר תפוס לשון ראשון והיכא דאמר תמורות עולה ושלמים מהני אמאי לא אמרינן כל שאינו בבת אחת אפילו בזה אחר זה אינה וכתבו משום שאפשר בבת אחת כו' יעי"ש א"כ ה"נ כיון דאפשר לומר בבת אחת להכי לא מהני אם של זו בזו.
שם ע"ב אמר ר"א שאני התם דלאו הניתק לעשה הוא שנאמר מכל כו' ויש לעיין לפענ"ד דהא איתא במכות דף ט"ז דלא משכחת ביטל להעשה חוץ משנים הא משכחת לה שהקדים מעשר לתרומה ואח"כ שרף את המעשר ואי אפשר להפריש עוד התרומה הרי ביטל להעשה בידים, ואין לומר דר יוחנן יסבור כר"א דלוקה ומשמע דלא מחשב לי' ללאו הניתק לעשה וכדמשמע לכאורה בכאן דר"י ב"ח מוסיף על דברי רי"ח לפטור במקדים תרומה לביכורים משום דהוה לאו הניתק לעשה ורי"ח לא סבר כן, א"כ לכאורה קשה אמאי פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות תרומות הלכה כ"ג דאינו לוקה הא ר' יוחנן ור"א דסוברים דלוקה הוי רובא. ועוד יש לעיין דהא אם הפריש בשיבלין פטור מלהפריש אח"כ תרומה גדולה מהמעשר כמו שאיתא לקמן דף ה' ע"ב א"כ לפי זה אם הקדים מעשר לתרומה בשיבלין אם אינו חייב מלקות הא לא הוי ניתק לעשה, אך לפי דעת הירושלמי שהביא המשנה למלך ז"ל בפ"ג מהלכות תרומות הלכה י"ג דאם הפריש מעשר בשיבלין והפריש ממנו תרומות מעשר ואח"כ מירח חייב בתרומה גדולה יעו"ש א"כ עדיין אפשר לקיים שניהם, וצע"י בזה לפענ"ד ועיין בעמודי אור סימן ס"א, ומצאתי בהגהות הרש"ש בכאן בסוף דף ד' שכתב דהיכא דהקדים להפריש מעשר קודם לתרומה בעת שלא הי' עדיין חיוב מן התורה אינו עובר ללאו יעו"ש היטיב אך לא ידעתי מנין לו כן ומה שכתב דמשמעות דברי התוספות ז"ל שם בדף ד' בסוף ד"ה וכל כו' שכתבו וזה לשונה אבל מכל מעשרותיכם אפשר לקיימו אפילו אם לא עבר הלאו יעו"ש היטיב לפי ענ"ד נראה לומר שכוונתם ז"ל בפשוטו שאפשר לקיים היכא דהפריש כסדר.
שם בגמרא אפטורא קאי כו' זה זמן כביר שראיתי בספר המצות עם הגהות הגאבד"ק ווארשא שעמד דלפי זה מאי שייכות יש להדדי דאם לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מה הוסיף ריב"ח המקדים תרומה לביכורים דהוי הטעם משום לאו הניתק לעשה, יעו"ש שהאריך בזה ואין הספר ת"י לעיין בו, ולפענ"ד נראה לומר בפשיטות דהנה ר' יהודה אומר הטעם דלא לקי גבי נותר משום דהוי לאו הניתק לעשה הוי משמע כיון דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו תו ליכא למילף מנותר דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו קמ"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה.
שם ברש"י ד"ה ל"א משני כו' דברי רש"י ז"ל קשה להולמם מאוד ועיין בהגהות מראה כהן ריש מסכת ותבין קצת דברי רש"י ז"ל דכוונתו דלאו דתמורה הוי לאו ששווה בכל אבל העשה אינו בציבור ושותפים דאם המירו חייבים מלקות אבל אינם עושים תמורה, אך מדברי רש"י ז"ל לעיל בדף ב' ע"ב בד"ה ל"א כתיב כו' משמע בדעת רש"י ז"ל דהצבור והשותפים אינם חייבים כלל על התמורה לאו כמו דעת הרמב"ם ז"ל לפי זה קשה להבין מאוד.
שם תוד"ה ור' יעקב האי והנותר כו' עיין בשאגת ארי' סי' פ"א בד"ה ומ"מ הרווחנו כו' מש"כ בזה.
שם ויש לומר דמן הסמיכות כו' אי לאו לנתוקי אתא לכתוב במקום אחר כו' ויש לעיין הא לעיל בד"ה וכל לאו כו' ואע"ג דהשיב את הגזילה לא סמיך ללאו מ"מ ניתק גמור הוא כו' דאי אפשר לקיים העשה רק אחר עבירות הלאו א"כ ה"נ הא אי אפשר לשרוף את הנותר אם לא יותיר א"כ מחשב ללאו הניתק לעשה לכ"ע א"כ גם לר' יהודה קשה למאי הילכתא סמך רחמנא כמו שמקשה הגמרא לר' יעקב לפירש התוספות ז"ל, ויש ליישב בס"ד דהיא גופא קמ"ל דדווקא משום דהוי לאו הניתק לעשה שהרי אין לוקין עליו אבל בשביל דאין בו מעשה לוקין על לאו שאין בו מעשה ולהכי סמכא רחמנא ולא תקשה לר' יהודה למאי סמכא רחמנא רק לר' יעקב קשה למאי סמכא רחמנא, והא דיליף הגמרא במכות דף ד' ע"ב ממקום אחר לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו היינו לפי המסקנא דמסיק הגמרא דאיצטריך הסמיכות לדבר אחר ליתן בוקר שני לשרפתו, ובזה יש ליישב בס"ד קושיות התוספות ז"ל במכות דף ד' ע"ב ד"ה הא לא קשיא כו' משמע הכא דלר' עקיבא כו' וקשה דהא ר' עקיבא קאמר לקמן המקיים כלאים בכרם לוקה כו' יעו"ש היטיב, ויש לומר ולישב בס"ד ע"פ מה דאיתא במסכת שבת דף כ"ד ע"ב דאביי יליף דאין שורפין קדשים ביום טוב מקרא דעולת שבת כו' וכתב שם התוספות ז"ל דאביי סובר כר' עקיבא יעו"ש א"כ ר"ע לשיטתו יש לו למוד אחר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מדסמכו הכתוב גבי נותר וליתן בוקר שני לשריפתו יליף מעולת שבת כו'.
תוד"ה וכל לאו הניתק לעשה כו' וכן גבי אונס תנן שאם גירש מחזיר ואינו לוקה כו' יש לעיין קצת הא לאביי דסובר לקמן אי עביד מהני וכיון דגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו דמחוייב להחזיר ולהכי כיון דלא מהני להכי לא לקי כמו שאיתא לקמן דף ה' ע"א וצע"ק. שם בגמרא ולא אתי חד עשה כו' עיין בזבחים דף קי"ד ע"ב תוד"ה וכל לאו הניתק לעשה כו'.
שם תוד"ה רבא אמר כו' אבל צרם אוזן הבכור דממילא מותר כו' ויש להבין לפענ"ד הא דמקשה הגמרא בחולין דף קט"ו ע"א ממעשה שבת ומחוסם פי פרה ודש בה דהא התם אם הי' ממילא הי' מותר כגון ע"י עכו"ם או כגון שהי' הפרה חולה שאינה יכולה לאכול א"כ להכי מותר אף אם נעשה ע"י האדם וצ"ע לפענ"ד.
דף ה' ע"א ד"ה לא יוכל לשלחה כל ימיו כו' והלכך לא עבר אמימרא דרחמנא כו' לכאורה קשה מכאן לפ"מ שכתב השאגת ארי' ז"ל בסימן פ"א דדעת רש"י ז"ל דגבי לאו הניתק לעשה אפה"כ עובר על הלא תעשה יעו"ש ריש הסימן א"כ אמאי כתב רש"י ז"ל בכאן דלא עבר אמימרא דרחמנא וצריך עיון לפענ"ד.
שם ברש"י ולאו משום דהוי קום ועשה. יש להבין לפי מה דמשמע מכאן דלאביי לא הוי הטעם גבי אונס משום דהוי ניתק לעשה א"כ איך יפלוג אביי על רי"ח דמוכח מדבריו במכות דף ט"ו ע"א דסובר דאונס הוה לאו הניתק לעשה.
שם בגמרא אונס שגירש כו' ואם כהן כו' לכאורה יש לעיין למה הביא הגמרא ללישנא אחרינא הסיפא ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר כו' וללישנא קמא לא הביא הגמרא הסיפא, אך יש ליישב בס"ד דהנה אביי הוכיח לעיל בדף ד' ע"ב מהא דהכהנים דאונס לא הוי ניתק לעשה יעו"ש ולהכי בקושית הגמרא על אביי הביא הגמרא הסיפא דכהנים להוכיח דלא הוי ניתק לעשה וא"כ אמאי מחזיר, והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ם ז"ל דלהכי לא הוי גבי תמורה לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה עיין בשאגת ארי' סימן פ"ב וא"כ גם אונס הא הל"ת נוהג גם בכהנים והעשה אינו נוהג גבי כהנים וצריך חיפוש בספרים, ואולי יש לחלק קצת דהא העשה נוהג גם גבי כהנים אלא דהמניעה הוא מצד הכהונה וצ"ע לפענ"ד.
שם כל ימיו כו' עיין בגיטין דף צ' ע"א מדגלי רחמנא גבי אונס כו' ובפני יהושע שם ובהדרן שלי למסכת גיטין מה שכתבתי בזה יעו"ש והנה לי הי' קשה דמאי מקשה הגמרא דלאביי לא איצטריך כל ימיו הא איצטריך להא דאיתא בגיטין בדף ה' אמר לי' ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה כו' א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו' יעו"ש א"כ איצטריך כל ימיו להא מילתא, והנה אח"כ מצאתי בפני יהושע שם שהקשה להיפך איך יליף רבא מדגלי רחמנא כו' דלמא גם בעלמא מחויב להחזירה וקרא איצטריך לגלות דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו כמו דמתרץ רבא בכאן והניח בקושיא, והנה קושיתו יש לתרץ בס"ד דהנה הפ"י ז"ל כתב דלא תקשה לרבא דאמר לא מהני אמאי אינו מחויב להחזירה וכתב לתרץ דלא אמרינן כן דלא מהני רק היכא שנכתב בלשון לא תעשה דוקא יעו"ש ולא זכיתי להבין דלפי זה מאי מקשה הגמרא כאן מתורם מן הרעה על היפה דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב כאן רש"י ז"ל בהדי' גרוע ולאו משום דהוי לאו ממש אלמא חזינן דבכל מקום אמרינן אי עביד לא מהני היכא דציוה שלא לעשות, אך לפענ"ד נראה לומר דהא דמקשה ר"פ לרבא לא מצא כו' היינו שיהי' מחוייב להחזירה לא מקשה אלא לרבא לשיטתו דסובר דלא מהני ולהכי אמר רבא מדגלי רחמנא גבי אונס כו' אבל לאביי לא קשה כלל כיון דסבר אם עביד מהני ולהכי לא מחויב להחזירה אף אם גירשה ולא מצא בה לא ערוה ולא דבר ולא איצטריך קרא לאביי ושפיר מקשה הגמרא בכאן לאביי למאי איצטריך הפסוק כל ימיו.
שם מיתבי אונס שגירש כו' יעו"ש ברש"י ובתוספות שפירשו דלאביי לא הוי הטעם משום ניתק לעשה רק משום דהוי לאו שקדמו עשה כמו שכתבתי למעלה, ויש לעיין לפי מה דמסיק הגמרא שם בדף ו' ע"ב דפליגי בשנוי קונה, דמאן דאמר שנוי קונה סובר אי עביד מהני ואי לא מהני לא לקי וא"כ הא מסיק הגמרא בב"ק דף צ"ד ע"ב דרבי יוחנן סובר דשנוי קונה א"כ סובר דאי עביד מהני א"כ גבי אונס שגירש בלאו הכי לא לקי כיון דמחוייב להחזירה ולא מהני מעשיו וא"כ אמאי קאמר הגמרא במכות דף ט"ו ע"א דקשיא לי' אונס היינו דהוי לאו שקדמו עשה כו' דלמא משום הכי לא לקי משום דלא מהני כסברת אביי ולא משום דהוי לאו הניתק לעשה, ועוד קאמר שם הגמרא במכות דף ט"ז ע"א לרי"ח באונס שגירש הוי לאו הניתק לעשה והא לא הוי הטעם רק משום דלא מהני להכי לא לקי, אך לפי מה שאכתוב לקמן אי"ה דלמאן דאמר שנוי ממילא קונה א"כ אף אם נימא דאי עביד לא מהני אפה"כ גבי שנוי מהני דלא גרע ממילא כמו שכתב התוספות ז"ל לענין צורם אוזן הבכור בסוף דף ד' ע"ב, ור"י משמע דסובר דשנוי ממילא ג"כ קונה עיין בב"ק דף צ"ו ע"ב גמרא ה"ק משמי' דרי"ח אפילו גנב טלה ונעשה אי' כו' ואף דמסיק הגמרא דמשמי' דר"א אתמר הא עכ"פ חזינן דמשמי' דרי"ח הוי ג"כ ניחא א"כ מתורץ קושייתו בעז"ה. ועיין כאן בהגהות הגר"א זכרו לברכה בדפוס החדש דווילנא.
דף ה' ע"ב רש"י ד"ה אבל נמכר הוא שאם יפול בו מום יכול למוכרו לכהן כו' מה שהי' קשה לי בכאן ומה שתרצתי בס"ד מצאתי כעת בהגהות הגר"א ז"ל ובהגהות הרש"ש ז"ל.
שם ע"ב גמרא והרי אלמנה לכה"ג כו' יש לעיין הא התם בקידושין דף ס"ח ע"א יליף רב פפא מקרא דכי תהיין לאיש כו' דקידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ מאי מקשה הגמ' מאלמנה לכה"ג, ועוד למה לא מקשה הגמ' משאר חייבי לאוין, אך מדברי הס' דורש לציון דרוש ד' למדתי תירוץ לזה בד"ה העולה מזה שאף שתפסו קדושין כו' שקושית הגמרא דוקא מאלמנה לכה"ג היינו אף דיש קרא על שאר חייבי לאוין דתפסי קדושין דלמא איסורי כהונה חמור דריבה בהן הכתוב מצות יתירות וכה"ג שאר חייבי לאוין לא מצינן למילף מאיסור כהונה משום דהוי לאו שאינו שוה בכל, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד בפשוטו עפ"מ דאי' ביבמות דף י' ע"א בתוד"ה לר"י כו' דקדושין אין איסור מן התורה רק מדרבנן אסור א"כ בשאר חייבי לאוין לא קשה כלל דהא אין איסור בקידושין ואף שמקדש בביאה הא יכול לקדש בכסף או בשטר, רק מאלמנה לכה"ג קשה דאמר אביי בקידושין דף ע"ח קידש לוקה משום לא יקח, ואף לרבא דפליגי התם סובר דהיכא דקידש ובעל לוקה אף על הקידושין וכן מוכח בהדי' מדברי התוספות ז"ל במסכת בב"מ דף י' ע"ב ד"ה דאמר לישראל כו' יעו"ש שכתבו דקידש ובעל לוקה אף לרבא גם משום הקידושין וכתב דכן משמע בתמורה דף ה' ומן הסתם כוונו למה שכתבתי וע"ש בש"מ ובפני יהושע.
דף ה' ע"ב גמרא הוה אמינא כעובר מצוה וכשר, יש לעיין לפי מה שהוכיחו התוס' ז"ל בבא קמא דף ס"ד ע"א בד"ה אמר עולא כו' וכ"ת דסבר אביי כו' דאביי סובר ג"כ מצוה הבא בעבירה דאורייתא א"כ היאך אפשר לומר דאף דבא בעבירה יהי' קדוש וכמו כן קשה לי על הא דאי' לקמן בדף כ' ע"ב דתמורות עולה קרב דלא בא לכפרה יעו"ש אמאי הא אף ע"ג דלא בא לכפרה הא הוי מצוה הבא בעבירה וכמו שכתב התוספות ז"ל בדף ב' ע"א ד"ה הא גופא כו' דס"ד ארבעים בכתפי' וכשר כו' הא מוכח מדברי התוספות ז"ל שם בב"ק דאף בשאר קרבנות הוה מצוה הבא בעבירה דאורייתא כמו שהביאו ראי' מהא דפריך הגמ' בגיטין דף נ"ה מהא דגנב והקדיש כו' שם איירי בהקדיש רק קרבן סתמא ואפה"כ כתבו דהוי מצוה הבא בעבירה, ומצאתי בספר עמודי אור סימן י"א אות ז' שהביא בשם המרדכי ז"ל בסוכה ריש פרק לולב הגזול שהעיר בהא דתמורה וע"ש בע"א במה שפירש דברי המרדכי ז"ל לתרץ דגבי תמורה שאני שיכול להקדיש בלאו תמורה יעש"ה, אבל בכאן גבי בעל מום שאינו יכול להקדיש רק בעבירה תקשה היאך אפשר לומר דס"ד דיהי' כשר להקריב והתוספות ז"ל התם בב"ק דף ס"ד כתבו על הקרא דקרבנו ולא הגזול משום מצוה הבא בעבירה אף דאיירי בעולה.
דף ו' ע"א גמרא והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים כו' ועיי"ש. יש לעיין לפענ"ד לפי מה שכתבו התוספות ז"ל בכאן בדף ד' ע"ב בד"ה רבא אמר כו' דהקשו מצורם אוזן הבכור ליתסר ותירצו כיון דאפילו נפל בו מום מאליו ג"כ שרי ולהכי לא שייך לומר אי עביד לא מהני דלא גרע ממילא יעו"ש א"כ מאי מקשה הגמרא מגזל דלא לקני בשינוי גוף החפץ הא איתא בב"ק דף ס"ה ע"ב אמר ר"א גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו כו' אלמא דשינוי ממילא ג"כ קנאו א"כ מאי מקשה הגמרא והרי גזל, ועיין בב"ק דף ס"ח ע"ב בד"ה מה טביחה ובב"מ דף צ"ד ע"א סוף ד"ה זיל שלים כו' דבהא פליגי ר"א משמי' דעולא ור"פ אם שינוי ממילא קונה אם לאו, אח"כ מצאתי בספר נתיבות המשפט סימן שס"א שהקשה כן יעו"ש מה שכתב בזה, אך יש עוד להבין במאי מקשה הגמרא ולאביי למאי צריך קרא כו' דאיך אפשר לומר דמצד הסברא נקנה כלים של הנגזל אם שינה בהם ועוד הא צריך קרא לשינוי ממילא דנקנה אף דלא עשה עבירה בזה ועוד דהא מזיק לא קנה בשינוי רק גזלן וע"כ הא דילפינן מקרא כמו דאיתא במרובה דף ס"ז ע"א, וע"כ צריכין לומר דהגמרא דכאן אזלא אליבא דעולא אר"א דשינוי ממילא קנה להכי מקשה שפיר הגמרא ועיין לעיל מה שכתבתי בזה.
שם בגמרא ולאביי אי לאו דאמר רחמנא השיב תשיב הוה אמינא איסורא עביד כו' יש לעיין לפענ"ד הא אביי דאמר אם עביד מהני היינו אף דעביד באיסור מהני כמו שאם עביד בהיתר. אבל הכא במשכון אף דעביד בהיתר הא מחויב להחזיר ביום המחרישה ואת הכר בלילה מהיכא תיתי דבאיסור נהי דקונה המשכון אבל היכי אפשר לומר דלא יהי' מחויב להחזיר כמו היכא דמשכן בהיתר, ויש לומר משום דכתיב בקרא ולך תהי' צדקה (דברים כ"ד) א"כ הוי אמינא דווקא משכנו בהיתר דראוי לברכה עליו מצוה להחזיר ולא היכא דמשכנו באיסור להכי שפיר צריך קרא לזה.
תוד"ה שאני התם כו' וקשה מההיא דסוף פה"מ כו' וי"ל דמיירי שלא נתכוון ההוא גברא לעבור כו' ומשמע מדברי התוספות דהיכא דמתכוין לעבור לאביי קנה ולרבא דסובר דאי עביד לא מהני לא קנה א"כ תקשה לכאורה אמאי לא קאמר הגמרא הנ"מ בין אביי ורבא דפליגי דאי עביד מהני אם לא דפליגו בזה היכא דמשכן כלי אוכל נפש וצע"ק לפענ"ד ומצאתי בתומים סימן צ"ז ס"ק ד' שהעיר מזה.
שם שלא נתכוין האי גברא לעבור כו' יעו"ש מוכח מדברי התוספות ז"ל דאף לאביי דסובר אם עביד מהני אפה"כ דווקא במזיד אבל לא בשוגג ויש לעיין לפי זה הא דמקשה הגמרא לעיל דף ה' ע"א מהא דאין תורמין מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה על רבא מזה המשנה משמע דלאביי ניחא והא התם בפ"ב דתרומות משנה ב' קתני אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה כו' וכתב שם הרש"ש ז"ל דמשנה ו' גבי מן הרע על היפה לא חילק במתניתין בין שוגג למזיד אלמא מוכח דאיירי אפילו בשוגג וא"כ תקשה ג"כ לאביי דסובר דמהני א"כ הא בשוגג מודה אביי דלא מהני קודם דידע הגמרא מהא דאמר ר"א, ואולי אפשר לחלק דהא דכתב התוספות ז"ל דבשוגג מודה אביי דלא מהני אינו אלא במידי דזכי' דאמרינן אלו ידע מזה דאסור איסורא לא ניחא לי' למיקנא כמו שאיתא בב"מ דף צ"ו ע"ב. אבל בשאר דברים אמרינן גם בשוגג אי עביד מהני, וכן משמע מדברי התוספות ז"ל בב"מ דף קט"ו ע"ב בד"ה וחייב על שני כלים כו' והוי זכי' בטעות כו'.
שם באותו דבור וקשה הא הוי לאו הניתק לעשה לכאור' יש לתרץ קושית התו' ז"ל דאביי קיבל התירוץ לעיל דף ד' ע"ב גבי מומר דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, ואף דלרב יהודא לוקה גבי ריחיים אחת ורכב אחת שם בב"מ הא גבי תמורה ג"כ לוקה רק ארבעים כמו שכ' התוס' ז"ל בדף ב' ע"א ד"ה וסופג את הארבעים כו' אלמא דאף דהתרי לאוי קאי על שני דברים חד לשלו וחד לשל אחרים ואפה"כ לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי א"כ ה"נ כיון דאיכא תרי לאוי לא יחבול ריחיים ורכב מחשב כתרי לאוי ואולי אפשר לומר כיון דכתיב בחד לאו לא יחבול מחשב כחד לאו, אך לפ"מ שרצה התוס' ז"ל לומר בחולין דף פ"א ע"א בסוף ד"ה הנח למחוסר זמן כו' הא דאמרי' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי רק גבי תמורה דלא נעשה המעשה בידים יעו"ש היטב א"ש בכאן שהקשו שפיר לפי שיטתם ז"ל שם.
שם בגמ' והרי פיאה כו' יש לעיין לפענ"ד הא דמקשה הגמרא והרי פיאה והא במכות דף ט"ז ע"ב מחשב הגמרא גבי פיאה ללאו הניתק לעשה יעו"ש ובלאו הניתק לעשה מודה אביי כמו שמתרץ הגמרא לעיל גבי אונס בדף ה' ע"א שגירש יעו"ש בתוספות, ויש לתרץ בס"ד לפ"מ שפי' שם רש"י ז"ל דקסבר דהא דכתיב בקרא לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם קאי אחר עבירות הלאו יעו"ש ולכאורה יש לומר דקאי אקודם עבירות הלאו דהכוונה שלא יכלה אלא יעזוב, רק דרש"י ז"ל כ' דמשמע אחר עבירות הלאו א"כ יש לומר דהתם פירש רש"י ז"ל לרבא דסובר אי עביד לא מהני להכי פירש רש"י ז"ל דסובר דקאי אפילו אחר עבירות הלאו, וזה דוקא לרבא אבל לאביי דסובר דא"ע מהני יש לומר כפשוטו דקאי דוקא על קודם עבירות הלאו להכי שפיר מקשה הגמ' בכאן ומתרץ הגמרא משום דכתיב תעזוב יתירא, ולא קשה מאונס דאי לא כתיב כל ימיו גם לרבא לא הוי לאו הניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה.
שם והרי פיאה כו' משמע דלרבא ניחא ויש לעיין לכאורה הא גם לרבא תקשה אמאי אינו מפריש מן העיסה כיון דסובר דלא מהני ואף דהוי שנוי מעשה כמו דמקשה הגמרא מהא דהגוזל עצים ועשאן כלים, וע"כ צריכין לומר דילפינן מגזל כמו דהתם קנה בשנוי מעשה אף כאן קונה בשנוי מעשה, (והנה יש לעיין לפי זה אם צריך לשלם הדמים כמו גבי גזלן) אך קשה לכאורה דא"כ לאביי הא לית לי' קרא לגבי גזל דקונה בשנוי מעשה דמוקי לה לקרא דאינו מוסיף חומש על גזל אביו, והא דקנה בשנוי מעשה אינו אלא מטעם אי עביד מהני. א"כ יש לעיין בהא דכתב התוס' ז"ל כאן בד"ה אמר אביי כו' וי"ל דהכא אליבא דת"ק איירי דלאביי דאמר אי עביד מהני אי לא כתיב תעזוב יתירא לא הי' צריך להפריש פיאה מיד שעבר אלא תכלה מיהו לת"ק א"א בידו ועשה ממנו עיסה קנאו בשנוי כו' מאי נפ"מ לאביי בין היכא דעביד שנוי מעשה או לא דהא אי לאו תעזוב יתירא הי' מהני לאביי אף בלא שנוי וכיון דגלתה התורה בכאן דלא מהני א"כ גם גבי שנוי יהי' לא מהני דהא לאביי לא מצינן למילף מגזל דהא התם קונה בשנוי מעשה רק משום דאי עביד מהני וכאן גלי לנו הכתוב תעזוב יתירא דלא מהני א"כ גם שנוי מעשה כן דמנא לן לחלק בזה והא שכתב התו' ז"ל משום שסבירא ליה לת"ק בעלמא שנוי קונה הכא ג"כ כן הא לאביי לא מוקי לה קרא גבי גזל לגלות דשנוי קונה רק משום דאי עביד מהני אבל בכאן דגלה לנו הכתוב דלא מהני מנא לן לחלק דגבי שנוי מעשה דמהני, ודוחק גדול לומר דאעפ"כ הוי מוקמינן הקרא דתעזוב אותם דוקא בלא שנוי.
שם תוד"ה והשתא דשנינן כו' וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון שנשבע שלא לגרש כו' ועיין בחק נתן ובנודע ביהודא מהדורא תנינא חלק אבן עזר סימן קכ"ט שהאריך הרבה בסתירות דברי התו' ז"ל והא דכתבו לעיל בדף ה' ע"א בד"ה מיתבי כו' דאיתקש גרושין למיתה להכי לא אמרינן גבי גרושין אי עביד לא מהני יעו"ש ובסמ"ע ח"מ סימן ר"ח ובספר קצות החשן שם, ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות בס"ד דלכאורה יש להבין האיך כתבו התו' ז"ל משום דאיתקש גרושין למיתה להכי כשר הגט דאטו אם יהי' פסול אחר בגט יהי' אומרים דהגט כשר משום דאיתקש למיתה ומצאתי שם בנו"ב שעמד על זה, לזאת נראה לומר לפענ"ד דלא שייך לומר דאיתקש למיתה אינו אלא דוקא באונס שהתורה ציוה שלא לגרש רק לו תהי' לאשה אך עכ"פ המות מפריד ביניהם א"כ ילפינן מהיקש דאף אם גירש ג"כ הוה הגט גט כשר כמו דהמצוה של ולו תהיה לאשה אינו יכולה לעכב להמיתה להפריד ביניהם כמו כן מועיל הגט שיהי' לכה"פ הגט כשר, אבל בנשבע שלא לגרש דלא שייך כלל למיתה וא"כ גירשה דומה לפסול אחר בגט כמו שנכתב הגט שלא לשמה דהא אינו שייך כלל למיתה ושפיר כתבו התוספות ז"ל דלרבא לא מהני, עיין בתשובות רע"א סימן קכ"ט בהשמטה ד"ה ומה דגרושין איתקש למיתה כו' קרוב למה שכתבתי לעיל, וע"ש בסי' קע"ד. והנה במה שכ' התוספות ז"ל בדף ה' דגרושין איתקש למיתה יש לתרץ בס"ד מה דהקשה שם בתשובות רע"א ז"ל בסי' קצ"ד בד"ה ואני פקפקתי כו' דבכל שחרור נימא דלא מהני דהא המשחרר עבדו עובר בעשה יעו"ש וי"ל משום דגט שחרור ילפינן מגט אשה כמו דאיתא בגיטין דף ל"ט ע"ב וכמו דבאשה גם רבא מודה דמהני כמו כן גבי שטר שחרור אמרינן דמהני.
שם ע"ב גמרא במאי קמיפלגי אביי ורבא בשנוי קונה ופי' שם רש"י ז"ל דאביי סובר ש"ק ורבא סובר דשנוי לא קונה יעו"ש וקשה לי טובא הא רבא אמר בב"ק דף ס"ח ע"א ומי איכא למ"ד שנוי מעשה לא קני יעו"ש, וצע"ג לפענ"ד.
שם בגמרא אם בלא תשחטו הרי כבר אמור כו' יש לעיין לפי זה מאי קאמר הגמרא לעיל בדף ה' ע"ב הוה אמינא כעובר מצוה וכשר אפילו להקריב כמו שפי רש"י ז"ל הא בכאן ילפינן מקרא דלוקה על כל העבודות, וצ"ע לפענ"ד.
תוד"ה ולא אוציא יעו"ש דמסיק התו' ז"ל כהתירוץ דמיירי קודם ודוי יעו"ש יש לעיין קצת א"כ מאי קאמר רבא התם מענינא דקרא ואל פתח לרבות לה' להוציא הא אל פתח לא מיירי רק קודם ודוי דלמא אתי לה' לרבות אף לאחר ודוי יהא חייב אם שחטו להשעיר המשתלח בחוץ, אך צע"ק דביומא דף ס"ג ע"ב גבי מחוסר זמן דפוסל גבי שעיר המשתלח מלה' ומוקי שם רבא בדף ס"ד ע"א כגון שהי לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכפורים ומשמע דאף לאחר ודוי מרבה מלה' מדקתני סתמא א"כ יש לרבות גם כאן לענין שחוטי חוץ מלה, אף לאחר ודוי וצע"ק לפענ"ד.
שם גמרא ואי בתמורה נמי ששה הויין כו' יש לעיין לפ"מ שרצה התוס' ז"ל לעיל בדף ב' ע"א בד"ה וסופג כו' דלוקה על תמורה שמונים משום יחליפנו ומשום ולא ימיר כו' א"כ אמאי לא חשיב הכא שבעה וצע"ק לפי עניות דעתי.
שם גמרא לאפוקי בע"מ כיון דאיכא במינו לקי כו' וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אסורי המזבח הל' א' יעו"ש וכתב שם הלחם משנה ז"ל דאף דהוה לאו שאין בו מעשה אפ"ה לוקה משום דבדבורא עבדה מעשה יעו"ש, ויש לעיין לפענ"ד בהא דריש לקיש סובר בבבא מציעא דף צ' ע"ב החוסם בקול פטור ממלקות אף דבדבורא עבדא מעשה כמו שכתב התו' ז"ל שם בב"מ ד"ה רי"ח כו' וכאן סובר ריש לקיש בעצמו דלוקין כמו שאי' בכאן מתקיף לה ר"ל כו', אך לפי דברי התו' ז"ל שם בב"מ דף צ"א ע"א סוף ד"ה ר"ל כו' דר"ל בעצמו סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"ש, והנה יש לעיין לפענ"ד אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל הא דאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב המחשב בקדשים לוקה ומוקי לה הגמ' דוקא כרב"י ואמאי הא בדבורא עושה מעשים מקדשים פיגול, ואין לומר משום דהתם שאני דסגי במחשבה לחודא הא כתב התו' ז"ל בב"מ דף מ"ג ע"ב ד"ה החושב דגם מחשבת פיגול הוי דוקא בדבור, ועוד הא רבא סובר בכאן דהמקדיש בע"מ למזבח לקי ואי נימא דגם הכהן המחשב בקדשים לוקה א"כ תקשה מהא דאיתא בגיטין דף נ"ד הכהנים שפיגלו במקדש חייבין לשלם והא קיי"ל דאין לוקה ומשלם ואין לומר דאיירי בלא התראה הא כתב הקצה"ח ז"ל בסי' ל"ח ס"ק א' דרבא סובר כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, בשלמא על ר"ל גופא ל"ק הא איהו לא סבר הסברא משום דבדבורא עבדא מעשה והא דמחייב בכאן משום דסובר כרבי יהודא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומוקי לה כרבנן דסוברים לאו שאין בו מעשה אין בו מלקות אבל לרבא תקשה לכאורה ולומר דאתיא כר"מ דלוקה ומשלם הא ר"מ סובר שם בגטין דף נ"ג ע"ב דקנסו שוגג אטו מזיד ובמשנה קתני מזידין חייבין הא שוגגין פטורין.
שם תוד"ה ומיד בני נכר כו' וא ת למה לי איש איש כו' ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התוספות ז"ל לפי מה שכתבו התו' ז"ל במסכת עכו"ם דף ה' ע"ב בד"ה מניין למחוסר אבר שאסור לבן נח כו' אלא י"ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעכו"ם נודרין כישראל יעו"ש א"כ להכי איצטריך איש איש דאי מקרא דמיד בני נכר אינו אלא אזהרה על ישראל שלא לקבל מהם ואיצטריך הפסוק לעשה על העכו"ם שמחויב לקיים נדרים ועיין שם בהגהות רע"א ז"ל ובחדושי שם מה שכתבתי בזה, ועוד נלפענ"ד לתרץ בס"ד עפ"מ שהקשיתי שם בחדושי למסכת חולין בדף י"ג הא שם בדף י"א יליף הגמ' דאזלינן בת"ר מהקרבנות דלמא טריפה היא והפ"מ ז"ל בשער התערובות כ' דגבי בן נח לא אזלינן בתר רובא א"כ האיך מקבלין קרבנות מעכו"ם דלמא הוה טריפה, ותרצתי עפ"מ שתרצו הט"א והכרתי ופלתי בסי' ק"י בקונטרס הספיקות קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל דסובר דספק מן התורה לקולא א"כ מה הוכיח מזה דאזלינן בתר רובא דלמא מטעם ספק ותרצו דאם לא אזלינן בתר רובא הרי בהמה בחי' בחזקת אסור עומדת, א"כ בב"נ כמו דלא אזלי' בתר רוב גם בתר חזקה לא אזלינן א"כ נשאר ספק ומה"ת לקולא ולזה אצטריך קרא דאיש איש דאי לאו קרא הוה אמינא כיון דגלה לן הכתוב דגם ב"נ אסור להקריב לגבי מזבח אפילו בע"מ א"כ הוה אמינא דאסור לקבל קרבן מהעכו"ם דלמא טריפה היא להכי גילה לנו הכתוב איש איש שמותר מטעם ספק כמו שכתבתי. והנה במה שתרצתי לעיל קושית התוספות ז"ל יש לתרץ בס"ד קושית הגאון רבי ע"א ז"ל שם במס' עכו"ם בגליון הש"ס שהקשה דמנין לנו שאומרים להעכו"ם שמחויב להביא יעו"ש ולפי' הנ"ל א"ש בס"ד דילפינן מיתורא דקרא.
שם תוד"ה אלא בתם ונעשה בע"מ כו' וקשה להר"מ ז"ל כו' והלא התרו בו וקבל התראה כו' לכך נראה להר"מ ז"ל דלא קאי ר"ל אבל תקדשו אלא אבל תקטירו ואבל תזריקו כו' באמת לכאורה דברי התוספות ז"ל מחוסרים הבנה הלא גם לפירוש הר"מ ז"ל קשה דכיון דקבל התראה היכי מצי למימר כן ועיין בספר חק נתן ז"ל שהאריך בזה הרבה ואין הספר הנ"ל בידי לעיין בו כעת, ועוד קשה על דברי התוספות ז"ל היכי מצינן למימר דלא קאי רק אבל תקטירו ולא על ההקדש הא אמר רי"ח כיון דשביק תם ואקדיש בע"מ מי חייב אלמא דקאי גם על הקדש ומצאתי כעת בהגהות הרש"ש ז"ל חדא דיש לומר דר"ל מקשה אר' יוסי ב"ר יהודא דסובר בסנהדרין דף ח' ע"ב דחבר אין צריך התראה ופיר"ת ר"ל על חבר דלוקה בלא התראה, ועוד נלפענ"ד ליישב עוד יותר בריוח בס"ד שיטות רש"י ז"ל דגם ר"ל משמע דסובר דהטעם הוי דבזיא מילתא אלא דקשה לי' מ"ש דהקדיש דקל למזבח אינו לוקה ובע"מ לוקה אע"כ הטעם משום דבדקל הכל יודעין דאינו ראוי למזבח ולא בזיא מילתא ובבע"מ סוברים העולם דהקדש למזבח וסבר ר"ל דבע"מ מעיקרא הכל יודעין דאינו ראוי למזבח ודמיא לדקל דלא בזיא בע"מ להכי אף שקבל התראה אינו לוקה כיון דלא בזיא מילתא, ומה דכתב רש"י ז"ל דלא אסיק אדעתא דחזיא לאקרובי לא קאי על מאן דאקדיש אלא אכ"ע כיון דהכל יודעין דלא חזיא לאקרובי דמיא לדקל, ויש לעיין הא דאיתא בחולין דף מ"א ע"ב השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה ועיין ביו"ד סימן ה' בט"ז ס"ק א' דהביא שני פירושים א' משום מראית עין ושני משום דדלמא אקדיש וקאמר שם ר"א דבע"מ מותר הכל יודעין דקמשקר ור"י פליג שם משום דדלמא פעם אחת המום מכוסה משמע דבלאו הכי גם רי"ח מודה דמותר דהכל יודעין דקמשקר וכאן סובר רי"ח דגבי בבע"מ מעיקרא חייב אם הקדיש למזבח משום דאיכא במינו ולא סבר כר"ל א"כ אמאי התם מותר, וסבר הייתי רוצה לתרץ דברי התוס' ז"ל דהכוונה היכא דהקטיר וזרק והקדיש אחר אמאי לקי אף דקבל התראה אעפ"כ אמרינן דהראשון לא הקדיש לגופו רק לדמים, אך לפי זה תקשה מאי מקשה רי"ח מהא דנימנו וגמרו דלמא התם איירי בגברא חד שעבר בכולן כמו שאיתא לקמן ע"ב דמיירי בגברא חד וא"כ הרי התרו בו גם בשעת הקדש ובודאי שלא הקדיש לדמים רק למזבח וצריך עיון דברי התוס' ז"ל.
שם ע"ב תוד"ה שאין זכין בו בחייהן וא"ת וא"ז בו בחייהן היכי מימר למאן דאמר בגמרא בתר מתכפר אזלינן ויש לומר דר"ל אף בתר מתכפר אזלינן ולאו לאפוקי בעלים אתי עיין בכאן בספר חק נתן שהביא בשם הרמב"ם ז"ל שלא פירש כן, ועיין בנדרים דף ל"ו ע"ב ברא"ש ובר"ן שפירשו בהדי' דמקדיש לא מצי למימר ויש להבין דברי התוספות ז"ל ראשית היכי מצינן למימר דשניהם עושים תמורה מקדש ומכפר א"כ דומה לשותפים ששניהם ממירים והא ילפינן ממעשר דאין שותפים ממירין, ועוד קשה לי טובא לפענ"ד מהא דאיתא ביומא דף נ' ע"ב גמרא גופא אר"א לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או לא מאי מיבעיא לי' אי בתר מקדיש אזלינן ומקרי קרבן יחיד דעושה תמורה או בתר מתכפר אזלינן ופי' שם רש"י ז"ל דהרבה מתכפרין בו ופשיט הגמרא מדברי ר' יוחנן דבתר מתכפר אזלינן יעו"ש ואי נימא דאף בתר מתכפר אזלינן וגם הבעלים עושים תמורה א"כ ה"נ הכהן הגדול שהקדיש למה אינו עושה תמורה ורש"י ז"ל כתב שם בהדי' דאין המקדיש עושה תמורה אך מה שהי' קשה לי דהא מקרי שותפות יש לומר דלא מקרי שותפות דכיון דאין החלקים שווים דזה הקדיש וזה מתכפר להכי עושים תמורה, ועוד קשה מלקמן דף י' ע"א מהא דאמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושים תמורה כגון דשוו שליא לאקדושי יעו"ש מוכח בהדיא דמקדיש אינו עושה תמורה ואח"כ מצאתי בכאן בהגהות קרני ראם בכאן שהקשה מדף י' ע"ש וכן כתבו התוס' ז"ל בהדי' בזבחים דף ו' ע"א ד"ה מקופיא דילפינן מנזיר דאין המפריש עושה תמורה יעו"ש.
תוד"ה לא שנו כו' וההיא דהתם כרבנן כו' יעו"ש היטיב ועיין בב"ק דף י"ב ע"ב בתוד"ה אם איתא כו' דהקשו ג"כ קושיא זו וכתבו ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן והיינו דגרסו שם רבא וכן נכתב שם בדף י"ג ע"ב דתוספות ז"ל גורסין רבא יעו"ש א"כ לפי דברי התוספות ז"ל רבא בעצמו סובר דבכור אפילו בזמן הזה אינו נחשב לממון בעלים ואינו נמכר וא"כ היכי יתרצו הא דאיתא לעיל בדף ה' ע"ב ולרבא האי הוא למעוטי בכור ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל דההוא מגלא דנמכר והא רבא סובר לפי דברי התוספות ז"ל דאינו נמכר כלל בכור וצ"ע לפענ"ד.
דף ח' ע"א גמ' ואת חלבם תקטיר כו' לא הבנתי למה צריך הגמ' להביא סוף הפסוק ואת חלבם תקטיר הלא גם מרישא מוכח דלא מצי בבע"מ דבע"מ אסור לזרוק הדם על מזבח כמו דהוכיח הגמ' מקודם מרישא דקרא דלא מצי איירי בזמן הזה, וצריך עיון וחפוש בספרים.
שם תוד"ה בבכור נאמר לא תפדה כו' דיבורי התוס' ז"ל צריך להיות מקודם הדבור דאימא סיפא כו' והא דנכתב אח"כ היינו משום דאי מיירי בתם א"ש בפשוטו דאינה נפדה ונשאר בקדושה אבל אח"כ דמוקי הגמרא בבע"מ למאי אינו נפדה להכי כתבו דהא דאינו נפדה לענין דאינן נמכרין באיטלז ונשקלין בליטרא.
שם משחררין זה את זה כו' עיין בחדושי למס' יבמות מה שכתבתי בענין זה בס"ד.
שם בכורן ירעו כו' קשה לי הא קעבר על בל תאחר כמו שאיתא בראש השנה דף ה' ומ"אתי בשיטה מקובצת הנדפס כעת על הגליון שעמד על זה ותירץ בתירוץ השני כיון דהם תערובות אינו עוברים על בל תאחר יעו"ש ולא הבנתי הסברא מפני מה ראינו עוברים על בל תאחר אם מפני שהם אינם יכולים לאכול להכי לא יעברו על בל תאחר, ואולי מפני שבבכורות דף כ"ז ע"ב יליף הגמרא מקרא לפני ה"א תאכלנו כו' והם כיון דאינם יכולים לאכול לא יעברו על בל תאחר וצריך עיון בכל זה.
שם ירעו עד שיסתאבו כו' קשה לי לפענ"ד חדא דהא קיי"ל בכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם כמו דאיתא בשקלים והובא בב"ת דף קנ"א א"כ כיון דראוי להקריב למזבח איך רשאים להוציא מידי מזבח ועוד אמאי לא חיישינן לתקלה כמו דאיתא בט"ז סי' ש"ו ביו"ד סק"ו וע"ש בחדושי הגאון רע"א ז"ל ובפ"ת שם ובעמודי אור סי' ע' ועי' ביורה דעה סי' נ"ה וצ"ע.
שם ברש"י ד"ה דאי בבע"מ כו' אבל גבי שלמים דישראל ליכא למימר ישראל משולחן גבוה זכי כו' לכאורה יש לעיין הא בהדי' אי' בביצה דכ"א ע"א על הא דאי' שם בגמ' כהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ופי' שם רש"י ז"ל וה"ה לבעלים בשאר בשר וכן פירש רש"י ז"ל בב"ק דף י"ב ע"ב בד"ה אבל לאחר שחיטה כו' דישראל ג"כ זכו משלחן גבוה וא"כ אמאי כתב רש"י ז"ל דישראל לא זכו משלחן גבוה, אבל דברי רבינו רש"י ז"ל צודקים מאד דכאן קאי על מחיים ובהדי' כתב רש"י ז"ל בב"ק דף י"ג ע"א ד"ה בכור ומעשרות כו' דבעלים ישראל לא זכו להן מחיים משלחן גבוה.
שם תוד"ה לשון רש"י ז"ל כו' וצריך ליזהר שאם אמר ישראל לכהן הולך בכור זה אם אמר לו הכהן שלך יהא אז אסור לקבל כו' משמע לכאורה מדברי התוספות ז"ל דזכה הישראל במתנה, ולפענ"ד נראה דכל זמן שלא זכה בו הכהן אינו יכול ליתן במתנה לישראל כמו שאיתא בגיטין דף ל' ע"א דמקשה הגמרא ואע"ג דלא אתי לידו כו' אלמא דלא מקיים הישראל מצות נתינה אף דמחל לו הכהן ומשמע שם מדברי רש"י ז"ל דלא זכה כלל בזה הישראל וצריך לומר דאיירי דזכה בו הכהן מקודם ואח"כ נותן לישראל דאז מדינא זכה בו הישראל אלא דאסור משום דמחזי ככהן המסייע בבית הגרנות וצע"ק לפענ"ד.
דף ט' ע"א גמרא ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידי' מי מיתפס בדבר שאינו שלו יש לעיין הא רבנן סברי בב"ק דף ע"ו דאפילו קדשים שחייב באחריותן והוה דבר הגורם לממון ולא כממון דמי ומיקרי של הקדש ומימעט מבית האיש ולא מבית הקדש כו' יעו"ש א"כ אמאי מקרי כאן בעלים וע"כ צריכין לומר מדגלי רחמנא דעביד תמורה א"כ הוא הדין באחר, אך א"ש בס"ד דקאמר שם הגמרא דמיקרי תורא דראובן וע"ש בדף ע"ט ע"א ד"ה גנב והקדיש כו'.
שם אי כתב הכי הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דחלקי כו' יש לעיין הא כתב התורה דאסור להמיר טוב ברע וא"כ אפילו בעל מום של קודש בטוב של חולין ג"כ אסור להמיר ואי נימא דהכוונה דתצא זו ותכנס זו הא זה דרך חילול ומותר לעשות כן כמו שאיתא לקמן דף כ"ד ע"א, והא דקאמר הגמרא לעיל בדף ה' עמוד ב' ולאביי אי לאו דקאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו הוה אמינא ותצא זו ותכנס זו קמ"ל לא קשה דהוה אמינא דבאמת הוא התכוין לעשות שניהם קודש להכי לקי רק דהוה אמינא דרחמנא ציווה שיהי' הקודש יוצאה לחולין, אבל בכאן דקאי על כונתו צע"ק לפענ"ד.
שם סוף העמוד ת"ל והי' הוא ותמורתו אפילו במאה ע"ש ויש להבין הא ר"ש יליף מכאן במתניתין דתמורה מיוחדת דווקא יעו"ש וצריך לומר דהא דיליף ר"ש במתניתין דתמורה מיוחדת דווקא אינו אלא בשעת תמורה דווקא וכן משמע הלשון והי' הוא ותמורתו משמע דווקא בשעת תמורה יהי' אחד אבל אח"כ חוזרין וממירין להכי יליף הברייתא דאח"כ חוזרין וממירין.
דף י' ע"א גמרא אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי כו' יעו"ש והנה המחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין סימן ז' הוכיח מסוגיא דידן דמצי להקדיש ע"י שליח ול"א דהוה מילי ומילי לא מצי למימסר לשליח ושם בהגה מבנו ז"ל כתב דאפשר ליישב לדעת מהרי"ט ז"ל דמיירי דהקדיש השליח הבהמה של עצמו יעו"ש היטיב, ולפי עניות דעתי לא זכיתי להבין את דברי קדשם איך אפשר כלל לומר דאיירי דהבהמה היא משל צבור והשליח לא הוה רק ככל שליח דעלמא ומהני דשלוחו של אדם כמותו א"כ הצבור הם המקדישים ולא השליח הגע בעצמך מי ששלח שליח לקדש לו אשה מי מיקרי המקדש, בודאי השולח מקרי המקדש ולא השליח א"כ היכי מצי השליח למעבד תמורה הא בעי דרבא לא הוה רק היכא דהמקדיש הקדיש בהמה שלו והא דנקיט הגמ' כגון דשוו שליח אף דאיירי דהשליח הקדיש בהמה של עצמו הוי הטעם דבע"כ לא מהני כלום כדאי' בערכין דף כ"א דהלכה כשמואל דהפריש לצורך חבירו בעינן דעת.
שם ע"א גמרא אתמר בפ' כו' ורי"ח אמר קדושה חלה על עוברין כו' עיין במחנה אפרים הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם סימן א' ובקצה"ח סימן כ"ט שהוכיחו מסוגיא דידן דעובר לא מחשב לדבר שלא בא לעולם יעו"ש באריכות ועיין בספר בית מאיר סימן מ'. והנה התוס' ז"ל בבכורות דף ג' ע"ב כתבו דאינו יכול למכור אוזן העובר משום דהוה דבר שלא בא לעולם, והנה הנתיבות המשפט ז"ל בח"מ סימן כ"ט תירץ דהכא דמוכר העובר תיכף מהני והא דלא מצי למכור העובר אינו אלא משום דמוכר לאחר זמן והא דכתב התוספות ז"ל בשם ר"ת ז"ל דר"מ ברחל לא יכול למכור אוזן פרתו משום דהוה דבר שלא בא לעולם איירי ג"כ דמוכר לכשיוולד כו' יעו"ש היטיב. ולכאורה קשה טובא הא רצה להפקיע מבכורה ואי נימא דלא מכר להעכו"ם רק לכשיוולד א"כ הא קדוש תיכף שנולד ולא יכול למכור להעכו"ם אחר שכבר קדוש העובר וע"כ דמכר מקודם שנולד. וחפשתי בספרים ומצאתי בהפלאה בכתובות דף י"א בתוד"ה מטבילין כו' שעמד ג"כ על התה"ד כה"ג.
אך יש ליישב בס"ד דברי הגאון בעל נה"מ ז"ל לפי מה דאיתא בחולין דף ע"ט ע"ב דפליגו רב הונא ור"ח היכא דמוכר שליש שיצא ראשון דרב הונא סובר דקדיש למפריע, והנה הרא"ש ז"ל פוסק דאינו קדוש למפריע א"כ לפי זה א"ש תירוץ של הנה"מ ז"ל דיכול למכור האוזן שיוצא מקודם משום דהאוזן יוצא קודם שנולד הרוב ויכול למכור אי לאו דהוה דבר שלא בא לעולם ומצאתי אח"כ בקצות החושן סימן כ"ט ס"ק י' שכתב ג"כ כה"ג לתרץ דברי התה"ד ז"ל יעו"ש, והנה עיקר החילוק של הנה"מ ז"ל לא הבנתי דהא כיון דמחשב לדבר שבא לעולם ויכול למכור תיכף אמאי לא יכול למכור לאחר זמן. והא דכתב הנתיבות זכרו לברכה משום דלא עבידא דאתי זה לא מצינו רק לרבי מאיר גבי דבר שלא בא לעולם בריש המפקיד. וסבור הייתי לתרץ קצת קושיות האחרונים ז"ל דהא דכתב הירושלמי דלא יכול למכור העובר תיכף אינו משום דהוה דבר שלא בא לעולם אלא משום דמקרי אינו ברשותו של הקונה וכמו שאמר רי"ח בכמה מקומות בש"ס דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו כן אינו יכול לקנות דבר שאינו ברשותו, ואף שכתב שם בח"מ סימן ר"ט עובר שפחתו ועבדא כמקרקעי דמי ואינה נגזלת ומקרי ברשותו אפה"כ הא כתב הש"מ ז"ל בב"מ דף ז' דהא דקרקע מיקרי ברשותו אינו אלא אם יכול להוציא בדינים אבל אם אינו יכול להוציא בדינים מקרי אינו ברשותו וכאן הא דומה לאינו יכול להוציא בדינים ואף דאח"כ יבא לרשותו זה מקרי דבר שלא בא לעולם ודומה קצת להא דאיתא בפסחים דף כ"ט ע"ב גבי האוכל חמץ של הקדש במועד דמחשב רק לדבר הגורם לממון יעו"ש בפני יהושע ובזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשו בהא דסוגיא דידן דיכול להקדיש את העובר דלפי דברינו דהחסרון מצד המקבל דמחשב אינה ברשותו ואיתא בחולין דף קל"ט ע"א דכל היכא דאיתא ב"ג דרחמנא איתא, אך נתישבתי דזה אינו דהא הגמרא קאמר התם גם גבי נגנב כן יעו"ש ואפה"כ אמר רי"ח גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו, גם קשה על זה מהא דאיתא בכתובות דף נ"ט ע"ב שדה זו שמשכנתיך לעשר שנים דקדשה אלמא חזינן דהוה ברשותו.
שם דף י' ע"א בתוד"ה ואזדא כו' ק"ק מה שפירש רש"י ז"ל כו' דאם הפריש חטאת מעוברת הוה לי' וולד חטאת מנלן כו' לא אזיל למיתה כו' יעו"ש היטיב, ולפענ"ד נראה לומר דרש"י ז"ל הוכיח מסוגיא דידן מהא דמקשה הגמרא לקמן ע"ב איתבי' אין ממירין כו' אמורי הוא דלא ממיר הא מקדש קדשי כו' דלמא איירי דהקדיש בהמה מעוברת והקדיש שתיהם ובהא מודה ב"פ דקדוש אלא על כרחך דהוה כוולד חטאת דלא עבדי תמורה.
שם ע"ב רש"י בד"ה קדושת דמים שימכרנו ויביא בדמיו עלה כו' משמע מדברי רש"י שנמכר ויוצא לחולין ויש לעיין לפענ"ד דהא איתא בשקלים פרק ד' משנה ז' ונפסק ברמב"ם פרק ה' מהלכות ערכין הלכה ז' דכל הראוי למזבח אינה יוצאה מידי מזבח לעולם.
שם תוד"ה כי תניא כו' וצ"ל כיון דנחית בראשון קדושה נחית בי' קה"ג, וכה"ג אמר רבא לקמן בדף י"א ע"ב הקדיש זכר לדמיו קדיש קה"ג יעו"ש, והא דמקשה הגמרא מבכור מי אלימא ק"ד כו' היינו משום דקה"ג אינו יכול לחול אלא משיצא לאויר העולם ואז קדושת בכור קדמה כמו דאיתא לקמן בדף כ"ה ע"א אמר על הבכור עם יציאת רובה כו' ואף דמסיק הגמרא בקידושין דף ז' ע"ב דק"ד מדחה כו' וכאן קתני דיקרב עולה, יש לומר כיון דתיכף שיצא לאויר העולם חל עליו קדושת הגוף לא מיקרי דחי' יעו"ש בתוד"ה ש"מ כו' והא שכתבו התוספות ז"ל בע"א דהוכיח הגמרא הוא מדאינו צריך לאקדושא ז"א כו' משמע דלב"פ צריך לאקדישא זימנא אחרינא יעו"ש וכן פירש רש"י ז"ל בהדי' יש לומר דהתם שאני שהקדיש להעובר קה"ג להכי לח חל כלל אבל היכא דהקדיש ק"ד יש לומר דאחר שיצא לאויר העולם חל עליו קה"ג, והנה הא דהקשיתי בדיבור הקודם על רש"י ז"ל ולכאורה כמו כן קשה מהא דאמר רבא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג, יש לומר דכאן דלא הקדיש רק בעודו עובר, אך לכאורה תשאר קושית התוספות ז"ל על רש"י ז"ל מהא דתנן אם זכר יקרב עולה אלמא חזינן דאף דהקדיש להעובר אפה"כ אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אך יש לומר דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל שפירש לקמן בדף כ"ד ע"ב דהוי מטעם נדר ונדר חל אף על עוברין ואף שכתב שם ג"כ דחלה עליו קדושת עולה היינו לפי האמת דקיי"ל דהקדיש עובר קדוש קה"ג, אבל השתא לפי הס"ד דמתרץ הגמרא בק"ד יתרץ המתניתין דלקמן דהוה מטעם נדר ובאמת יהי' צריך לאקדושי זימנא אחריתא.
דף י"א ע"א רש"י ז"ל ד"ה הני איצטריך כו' סוף העמוד וליכא לתרוצי קדושת דמים דאי ק"ד לא הוה עביד תמורה אפילו יצא דרך רחם, והנה לפי דברי התוס' ז"ל דלעיל בדף י' ע"ב ד"ה כי תניא כו' דחל אח"כ קה"ג לא הוה הוכחה מזה דלא איירי בקדושת דמים דהא אלו יצא דרך רחם הי' קה"ג, וע"כ דהוה מפשטא מדקתני במקדיש וולד ויצא דרך דופן לא עבדא תמורה משמע דקדוש קה"ג, ויש לעיין לפענ"ד הא בכאן הוה ר"מ ורבי מאיר סובר בכמה מקומות אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיתא בקידושין דף ס"ב האומר לכשתלד אשתך נקבה מקודשת ויעו"ש דלר"מ ודאי מקודשת וע"ש היטיב ברמב"ן ז"ל ובשאר ראשונים ז"ל ובפני יהושע שם שמשמע מדבריו שמדמה הקדש לקידושין א"כ לר"מ בודאי חל ההקדש אח"כ כשיצא לאויר העולם דרך הרחם, ואי נימא דהוכחה מר' אליעזר דלמא איירי בוולדי קדשים, וצריך עיון כעת לפענ"ד.
שם הקדיש חד אבר מהו בגיזה ופירש שם רש"י ז"ל דבעבודה בודאי אסור מפני שמכחיש לי' יעו"ש והקשה בספר חק נתן ז"ל דהא איתא בחולין דף קל"ה ע"א דגיזה ג"כ מכחיש להבהמה יתורץ דהכא איירי היכא דאינה גוזז לאותו אבר יעו"ש היטיב, וקשה לי לפענ"ד מהא דפשיט הגמרא מהא דתניא גבי בכור אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים כו ודחי הגמרא התם לא נחתה לי' קדושה כלל יעו"ש. וע"כ בקושיות הגמרא הוה ס"ד דחלק של ישראל חל עליו קדושה דאל"כ לא מצינן למיפשט מידי מהתם, ומכש"כ לפירוש התוספות ז"ל דקאי למאן דאמר דקדוש א"כ אמאי לא מקשה הגמרא היכי מצי לגזוז את הבכור הא מכחיש גם חלק של ישראל והתם לא שייך תירוצו של החק נתן ז"ל דאינו גוזז אותו העבר דהא אינו ניכר איזה אבר קדוש רק חצי הגוף קדוש וא"כ היכי מצינן לגזוז אותה והא כחשה, והנה חפשתי בספרים ומצאתי בספר לב ארי' על חולין שם שהקשה ג"כ קושית החק נתן ז"ל ותירץ דהגמרא חזר אח"כ מהא דכחשה יעו"ש היטיב.
שם רש"י ד"ה כגון הירך כו' וע"ש בהגהות הב"ח ז"ל שהגי' דבניטל הלב או הוושט לא מודה כו' ומוכח מזה דלא הוה רק טריפה ולא נבלה ומוכח מזה דיכול לחיות בלא לב דאל"כ בודאי חל הקדושה על כולה, וקשה מכאן על הגאון בעל חכם צבי ז"ל שכתב בס' ע"ו שאי אפשר כלל לחיות בלא לב. ועיין ברמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה שחקר הכ"מ ז"ל למה לא מנה הרמב"ם ז"ל ניטל הלב ועיין בכרתי ופלתי סימן מ' ס"ק ד', והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב' דניטל הלב הוה דבר שהנשמה תלוי' בי' ומשמע דהוה נבלה יעו"ש בלחם משנה.
שם בע"ר הקדיש אבר לדמיו כו' עיין בלח"מ פרק ה' מהלכות ערכין הלכה י"ד שהאריך טובא לפרש דברי רש"י ז"ל בכאן ובספר חק נתן. ועיין בספר לב ארי' על חולין דף קל"ה בדברי המתחיל במקדיש בגיזה עצמה כו' מה שכתב בזה בסוף הדיבור לתרץ דברי רש"י ז"ל בכאן שפירש דקאי הגמרא לרבי יוסי כו' וכתב דלרבי יהודא דסובר דבקדושת הגוף דווקא בדבר שהנשמה תלוי' בי' אמרינן דנחתא קדושה לכולה ולא באבר פשוט לא מהני בקדושת דמים יעו"ש ולכאורה נדחה זאת מסוגיא דערכין דף ה' דקאמר שם הגמרא ואפילו לר"מ ולר"י כו' ומקשה הגמרא מרבא דאמר הקדיש זכר לדמיו לתרץ הגמרא דקאי לר"י, ויש לומר קצת הוכחה ולתרץ דברי רש"י ז"ל למה שפירש רש"י ז"ל כאן דהמגו הראשונה הוא מדחל ק"ד חל ג"כ קה"ג עיין בלחם משנה כו' ובחק נתן שהאריכו בזה טובא יעו"ש, מהא דקאמר הגמרא בחולין שם דאיירי בקדושת בדה"ב והקדיש חוץ מכחשה וגיזתה וקאמר הגמרא דבקדושת מזבח לא משכחת לה משום דפשטה קדושה בכולה יעו"ש ואי נימא דהמגו הראשונה היא דחל קה"ג והאי בעיא הוא אם נתפשט הקדושה בכולה אם לא ואם נימא דלא אמרינן רק חד מגו א"כ משכחת לה ג"כ בקדושת מזבח דהקדישה חוץ מכחשה וגוזתו לקדושת דמיו ואמרינן דחל ג"כ קה"ג אבל לא נתפשט הקדושה בכולה ואמאי קאמר שם הגמרא בחולין דלא משכחת לה ראשית הגז בקדושת המזבח ואמאי קאמר הגמרא בפשיטות דלא משכחת לה הקדושת מזבח.
דף י"ג ע"א תוד"ה ר"ע אומר כו' ונראה לר"י דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום כו' ור"א סובר דתרומות שניהם תרומה דגלי אדעתייהו כו' והנה יש להבין מה טעמא דר"א הא כיון דנתן רשות לתרום וכבר תרם השותף ואתעביד שליחותייהו והיכי מצי לבטל שליחותו, וחפשתי בספרים ומצאתי בספר תפארת ישראל על משניות שם בפ"ג דתרומות דטעמא דר"א הוא משום דכיון דתרם אח"כ גלי אדעתייהו דביטל שליחותו מקודם שתרם הראשון, וקשה לי טובא הא קתני התם במשנה ד' ביטל אם עד שלא תרם ביטל הוה ביטל ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה אלמא דלא מהני ביטל אח"כ כשעבד השליח מעשה ונדפס כעת ש"ס בווילנא עם הגהות קרני ראם ונראה קצת שהרגיש בזה אבל דבריו מחוסרי הבנה יעו"ש ובקידושין דף נ"ט ומשמע שם דלכ"ע לא אתי מחשבה ומבטל דיבור, וכאן אמרינן דגלי אדעתייהו דביטל מקודם אבל לא הוה רק מחשבה, ומעשה דאח"כ לא מהני להוציא המעשה שנעשית כמו שאיתא בפסחים דף צ"ח ע"ב גבי פסח יעי"ש, ואין לומר דכאן שאני דנתינת רשות זה לזה גרע, הא גם בפסחים הוה כן הוא אמר להן והם אמרו לו, ואף דבעירובין דף ע"א סובר בית הלל דאמרינן גלוי מילתא למפריע יעו"ש הא התם הוה הטעם משום ניחותא דמצוה שאני, ועיין בקצות החושן סימן רס"ב ובנה"מ שם, תדע דהא הני מתניתין לא פליגי אבית הלל, ועיין בגיטין דף ל"ד דפסקינן גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא, וצ"ע כעת לפענ"ד.
דף י"ד ע"א גמרא והאיכא עולת העוף כו' ויש להבין הא לעיל קאמר הגמרא דכי קתני מתני' בהמה קתני, וצריך עיון כעת לפענ"ד, מצאתי בהגהות הרש"ש שם ר"ל אמר מלבד שבתות כו' וע"ש ברש"י ז"ל דיליף דנסכין של שבת קרבין ביו"ט, ויש להבין לר"ע דסובר בשבת דף קי"ד ע"א דילפינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט למאי אצטריך קרא לזה הא מצינן למילף ומה נסכין שאינו עיקר הקרבן קרבין ביו"ט מכש"כ החלבים שהן עיקרי הקרבן שקרבין ביו"ט, והנה לכאורה י"ל דנסכין אין בהם שום מלאכה דהא נשפך רק על היסוד ולא על האש כמו שמסיק הגמרא במנחות דף ע"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מעשה הקרבנות
אך קשה לי לפענ"ד לפ"מ שכתב שם הרמב"ם ז"ל דכל היכא דכתיב נסכים הכוונה ג"כ על מנחות יעו"ש בהגה שמביא מה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דזבחים יעו"ש, ועוד קשה לכאורה הא דאמר הגמ' וצריכא דאי כתיב רחמנא מנחתו כו' הא איצטריך ללמוד דמנחות יקרב אף ביו"ט, אך זה יש ליישב בס"ד דזה יליף ר"ע ממקום אחר כדלעיל, והנה הא דכתב רש"י ז"ל דקאי על יו"ט י"ל דקשה לי' לרש"י ז"ל למה נקט דוקא מלבד שבתות ה' לגלות דקרב אפילו ביום אחר טפי מבחול להכי פירש רש"י ז"ל דקאי על יו"ט, אך קשה הא לא הוה מלאכה כלל כמו שהבאתי למעלה, ואולי י"ל לפ"מ שפירש רש"י ז"ל בביצה דף כ"ז ע"ב דאין מבערין קדשים ביו"ט אפילו ע"י אכילת בהמה דזה מקרי מלאכה כיון דזה ביעורו א"כ ה"נ כיון דזה ביעורו במה שנשפך להיסוד אולי מקרי מלאכה וצ"ע לפענ"ד.
שם כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום כו' צריכין לומר דוקא קדושת כלי אבל קדושת פה מהני אפילו בלילה כמו שאיתא בחולין דף פ"א ע"א לילה לקדושה יום להרצאה.
שם דף ט"ו ע"ב גמרא ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי כו' יש לעיין לפענ"ד הא איתא ביומא דף נ"ה ע"ב שרצה הגמרא להוכיח כה"ג גבי קני חובה ומקשה הגמ' מהא דהשולח חטאתו למדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וקאמר הגמרא ודלמא מייתי ודאי כו' וכאן לא קאמר הגמרא רק ודלמא מייתי, ועוד קשה לי לפי ענ"ד דהא מקשה הגמרא שם ביומא ונברור ד' זוזי כו' ומתרץ הגמרא דרבי יהודא לית לי' ברירה, וכאן הי' קאי אליבא דרבי יוסי והתו' ז"ל שם ביומא דף נ"ו ע"א בד"ה ר"מ כו' מסתפקים אם רבי יוסי אית ליה ברירה ואי נימא דאית לי' ברירה תשאר הקושיא ונברר ד' זוזי כו' וי"ל דבאמת הא צריכין למסור לצבור והוה בחזקת כלל ישראל ולכל ישראל יש להם חלק בהשקלים לכן לא שייך כאן דלברור ד' זוזי הא כבר מסרו לצבור רק דלכל ישראל יש להם חלק ולא שייך לומר דלברור חלקם בשלמא התם גבי קנים לא מסרו כלל לצבור שייך לומר דלברור ד' זוזי וכן מדויק לשון רש"י ז"ל בכאן בסוף ד"ה היינו טעמא כו' שהרי יש להן חלק בהן והוא כדברינו.
דף י"ז ע"א כסבור שמותר להמיר כו' גבי תמורה לקי כו' ר"ל ורי"ח אמרי כסבור לומר תמורות עולה כו' ויש לומר קצת דלהכי לא אמר ר"נ ורי"ת כחזקי' משום דאזלי לשטתייהו בשבת דף ס"ח ע"ב דדוקא הכיר ולבסוף שכח כו' אבל תנוק שנשבה לבין העכו"ם פטור ופירש שם רש"י ז"ל דסוברים אומר מותר אנוס הוא ולא שוגג כו' ע"ש בתו' ד"ה אבל תנוק כו' ולהכי אף שריבה הכתוב שוגג כמזיד אבל אומר מותר לא מקרי שוגג רק אונס ולהכי מוקי לה דרצה לומר תמורות עולה ואמר תמורות שלמים.
תוד"ה קא ס"ד דמאן כו' דעדיין מקצת הבעלים קיימין ומש"ה קאמר דקרבה. עיין בס' ח"נ מה שפירש בדברי התו' ז"ל ויש להבין לפ"ז מה מייתי הגמ' ראי' משעירי הרגלים ור"ח הא התם רוב צבור קיימין יעו"ש היטב בסוגיא דהוריות:
שם מעשה בחסיד אחד כו' ואמרו אין לו תקנה כו' משמע מזה הלשון דאין לו תקנה דהוה ספק פקוח נפשות, יש לעיין לפענ"ד דהא מסקו התו' ז"ל והרא"ש ז"ל בב"ק דף ס' ע"ב דמותר להציל עצמו בממון חבירו ע"מ לשלם, ועיין בח"מ סי' שנ"ט סעיף ד' ובסמ"ע שם ס"ק י' ובבאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק ד' ובסימן שפ"ח סעיף ב' ובבאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק כ"ה, ואין לומר מצד החסידות צריך להחמיר דהא הגר"א ז"ל הביא ראי' מפורשת מיומא דף פ"ג ע"ב מרבי יהודא דאחזו בולמוס נטל בע"כ מרועה הככר לאכול ואולי בכאן הוה הטעם דאינו יודע למי לשלם וצע"ג בזה.
דף י"ז ע"א רש"י ד"ה תצא זו והוא סבר שתצא לחולין ולא להמיר נתכוון כו' ויש לעיין דלעיל דף ט' ע"א משמע דזה הוא הלאו דלא יחליפנו דמשמע דמוציא זו ותכנס זו ולוקה, ואף דמשמע בכל אחרים בודאי גם בשל עצמו לוקה ומצאתי בהגהות הרש"ש ז"ל שהעיר על דברי רש"י ז"ל מלקמן דף כ"ו יעו"ש.
דף ט"ז ע"ב רבי נתן אומר אחת נתנה והעמידוה על חמש כו' יש לעיין קצת לפענ"ד אמאי העמידו על חמש בשביל אחת הא בכל אחת יש לילך אחר רובא דהיא מן הרוב וצע"ק לפענ"ד.
דף י"ז ע"א אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כו' יעו"ש והנה מוכח מדברי שמואל דסובר דטריפה לא מקרי מום קבוע, והנה מהא דקתני במתני' כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' משמע דוקא משום שאין פודין להאכילן לכלבים אבל בלא זה הי' פודין אלמא דמקרי מום קבוע לפדות עליו, ויש לדחות קצת דאיירי דנולד לה מום אחר או דנולד לה טריפה שבגלוי כמו נשבר הרגל מארכובה ולמעלה, והא דגבי בכור יליף הגמרא דטריפה פטור מן המעשר משום כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת, עיין בבכורות דף נ"ז ע"א ויליף משם הגמרא דה"ה לכל טריפה אף דלא הוה בגלוי, התם שאני משום דבע"מ מחויב במעשר, וא"כ מדמעטינן טריפה ה"ה לכל טריפה, והנה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אסורי מזבח הל' י' שכ' ואע"פ שאינו ראוי' אין פודין אותן לפי שאין פודין לכלבים משמע פשט הלשון דבשביל זה לחוד יכולין לפדות. אך מדברי הכ"מ ז"ל שם משמע דטריפה לא הוה מום משום דלא מקרי מום רק מה דהוה בגלוי, אך מהא דאיתא לקמן דף כ"ח ע"ב לפי הגירסא של הצ"ק ז"ל שהביא גירסת הילקוט וז"ל דתניא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטריפה הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן כו' אלמא נראה בעליל דלא הוה מום קבוע.
דף י"ז ע"ב גמ' ולד דמאן אי דעולה זכר הוא כו' עיין בצאן קדשים לקמן דף י"ח ע"ב שהקשה אמאי לא קאמר הגמרא דאתי למעט ולד המעשר כו' יעו"ש שכ' ויש ליישב. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד בפשיטות דלכאורה קשה קצת דלמאי דמסיק הגמ' דאתי רי"ש למעט תמורת חטאת ור"ע אמר א"צ דממעט תמורת אשם מהוא, וע"כ צ"ל דרי"ש קאי על שניהם ור"ע קאמר על תמורת אשם א"צ, ועיין בנזיר דף כ"ה שם בתו' אבל אי נימא דרי"ש קאי על ולד מעשר היכי יהי' א"ש דברי ר"ע דקאמר על תמורת אשם א"צ.
דף י"ז ע"ב תוד"ה דאיכא כו' ונראה כו' אבל בע"מ דליכא קדושת הגוף עלייהו כו' יעו"ש, ויש לעיין הא קתני בכאן תמורת בע"מ וע"כ אירי בשקדם הקדשן למומם כדאיתא בבכורות דף י"ד ע"א וא"כ כיון דקדם הקדשן למומם הא קדשו קדושת הגוף כדאי' שם במתני'
דף י"ח ע"א תוד"ה ל"ל קרא כו' וא"ת כו' וי"ל כו' עיין בנזיר דף כ"ה שהקשו דמאי קאמר ר"ע א"צ הא מיבעי' לי' לעשה יעו"ש ואולי י"ל דרש"י ז"ל מתרץ זאת במתק לשונו הטהור שכ' וז"ל והא הילכתא גמירא דבכל שבחטאת מתה באשם רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה, והב"ח ז"ל מהפך הגירסא יעו"ש, ואולי יש לכוון גירסתנו דכיון רש"י ז"ל לתרץ קושית התו' ז"ל דלמא קאי קרא לעשה להכי כ' רש"י ז"ל דגמירי דתמורת אשם אזלא הדמים לעולה ולא לאשם וכ' רש"י ז"ל בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה נדבה כו' דקדשים שנשחטו לשם קרבן אחר איכא ל"ת דלא יחשב ועיין שם היטב דכיון דחישב לשם קרבן נדבה איכא ל"ת דלא יחשב שלא ישנה לשם קרבן אחר, וא"כ כיון דגמירי דתרומות אשם רועה ודמיו אזלא לעולת צבור א"כ אם עבר ושחט לשם אשם איכא למימר דעובר בל"ת דלא יחשב ואולי גם עובר בעשה דמוצא שפתיך תשמור א"כ שפיר קאמר הגמרא ל"ל קרא ומתורץ קושית התו' ז"ל, אבל גבי רי"ש דקאי על חטאת דגמירי לה דלמיתה אזלא ולא להקרבה א"כ תו לא קאי קרא עליה דלא יחשב שפיר וקאמר הגמרא דאיצטריך קרא לעשה.
דף י"ח ע"א תוד"ה ל"ל קרא כו' ולפענ"ד נראה לתרץ קושית התו' ז"ל בס"ד דלכאורה קשה למאי דמתרץ הגמ' דאתי קרא לעשה למאי איצטריך הלכה לממ"ס הא ידעינן זאת מקרא, וע"כ צריכין לומר דאי לאו הלכה לא הוה ידעינן למאי אתי למעט המעוט דרק, דמהיכא תיתי למימר דאתי למעט תמורת חטאת, אך עתה דאיכא הלכה לממ"ס אתי קרא לעשה, אבל אליבא דר"ע דיליף מן הוא קרב ואין תמורתו קרובה אי אמרינן דאתי קרא לעשה א"כ למאי איצטריך הלכה הא בלא הלכה הוה ידעינן מקרא מדכתיב הוא ממילא דמימוטט תמורתו דאשם גופא.
שם בתוד"ה אפילו מומרטייהו כו' דאין מגדלין בהמה בא"י צ"ע דלא כתבו דוקא בהמה דקה דאין מגדלין רק בהמה דקה כמו דאי' בבב"ק דף ע"ט ע"ב ועולה באה אף מן הבקר, וכעת ראיתי בש"ס הנדפס בווילנא שהוגה בהמה דקה, אך התוס' ז"ל מסיק שם בד"ה אין מגדלין כו' מסוגיא דסנהדרין דלרעות אסור אף בהמה גסה אסור וכאן איתא ממרעייהו וא"ש, ואף דלא הוה רק מדרבנן וכאן קאי על הקרא, אך קאי על ח"ל והגמ' לסימנא בעלמא נקטא, והנה התו' ז"ל הקשו על רש"י ז"ל שפירש אפילו הן דשין את התבואה כו' הא אסור בעבודה, ולפי הנראה לא הי' להכי הגירסא ברש"י ז"ל כמו שהוא לפנינו שכ' שאתה רוצה להקדישו מוכח שפי' שעדיין לא הוקדש, אך לא זכיתי להבין את דברי קדשו של רבינו רש"י ז"ל הלא בקרא כתיב רק קדשיך כו' מוכח דאיירי דכבר הוקדש.
שם ע"ב גמרא א"ה מאי אסהדותי' כו' עיין בט"א בר"ה דף ו' שהקשה דלמא אתי לאסהודי בנדרים ונדבות קרבין ביו"ט, יעו"ש בדברי קדשו, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת דליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דהא יותר מסתבר למימר דחג היינו סוכות וא"כ היכא אתי לאסהודי דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט דלמא קאי על סוכות ולאפוקי מדרבא וע"כ לא שמעינן דיקרב בסוכות ולאפוקי מדרבא.
תוד"ה בדמיהן כו' דכל הני ד' דשייכי באשם כהילכתו כו' ואע"ג דתמורה לא הוה כהילכתו דהא אסור להמיר, וצ"ל דכונת התו' ז"ל על עיקר ההקדש דהוה כהילכתו אבל ולד דלא שייך גבי עיקר ההקדש דאשם הוה זכר להכי מקרי שלא כהילכתו
דף י"ט ע"א אמר רבינא במפריש בהמה מעוברת עסקינן וסבר כרב"י דשייר משוייר כו' עיין בח"נ ז"ל שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין כר"י דשייר משוייר א"כ הי' לו לפסוק כר"א דהוא עצמו יקרב פסח, ובפ"ד מהלכות תמורה פוסק שם בהל' ז' כרבנן דבהפריש בהמה מעוברת גם הולד ימכר כשיפול בו מום להביא בדמיו פסח, יעו"ש ואין הספר הלז כעת בידי לעיין בו. ולפענ"ד נראה ליישב בעז"ה דלכאורה קשה לי טובא על הא דמקשה הגמ' לעיל בדף י"א ע"א על בר פדא דסובר דאין קדושה חלה על עוברין מר"א (בלא י' כמו שהוגה בשטה מקובצת שבצד הגמ' הנדפס כעת בווילנא וכן הוא בבכורות יעו"ש), דאמר כלאים כו' הא לעיל קאמר הגמ' דרב"י דסובר דחלה קדושה על עוברין אזיל לשיטתו דסובר דהפריש חטאת מעוברת כו' והיינו דסובר דשייר משויירו ב"פ סובר דשייר אינו משוייר יעו"ש היטב ברש"י ובתוספות א"כ מאי מקשה הגמ' מר' אלעזר על ב"פ הא מצינן לתרץ דר"א אזיל לשיטתו דסובר בכאן גבי מפריש בהמה מעוברת לפסח דגם כאן הגירסא אלעזר דסובר דהולד עצמו יקרב פסח מטעם דשייר משוייר אבל בר פדא יסבור כרבנן דפליגי על ר"א דיקרב שלמים ולא פסח, עיין בכאן בדף י"ט ע"א, אלא ע"כ מוכח מזה דאף דקאמר הגמ' דר"א סובר כר"י דשייר משוייר אלא אף רבנן דסוברים גבי המפריש נקבה לפסחו דאף הולד אינו קרב לפסח היינו משום דכיון דהקדיש ביחד האם והולד וכיון דעל האם לא חל רק קדושת דמים כן על הולד לא חל רק קדושת דמים והוא עפ"מ דאיתא בב"ב דף קמ"ג דמקשה הגמ' על מאן דאמר קני את וחמור לא קני כלל מהא דהמקדש חמש נשים ובהן שתי אחיות דאמרו חכמים אחיות אינן מקודשות הא הנכריות מקודשות ומוקי לה הגמרא באומר הראוי לביאה תתקדש לי וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אישות הלכה ב' והקשו על הרמב"ם ז"ל הא פוסק בקני את וחמור דקני מחצה, ועיין בא"ע סי' מ"א בבית שמואל ובבאר הגולה דהטעם הוא כיון דבדבור אחד נאמר אם בטלה מקצת בטלה כולה וכמו לגבי נדר דאמרינן בפ"ט דנדרים אם נדר והותר מקצתה הותר כולה, ולהכי הרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו שסובר שם דבדבור אחד בטל מקצתה בטלה כולו כמו כן הכא כיון שהקדיש שניהם כאחד וכיון דלא חל על האם קדושה לשם פסח רק לדמים על הפסח כמו כן גבי ולד לא חל הקדושה שיוכל להקריב לשם פסח, אבל גבי בהמה מעוברת שהפריש לאחריות חל על שניהם הקדושה ורצה בה מתכפר ורצה בולדה מתכפר דף י"ט ע"ב תוד"ה זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו כו' ותימה כו' ושמא י"ל דההיא אתיא כר"ש כו' עיין בספר ח"נ שהקשה דהא זה הוא קושית הגמרא שם בשבועות כו' וכתב שקושית התוס' ז"ל על רב דאמר על מתניתין דהפריש נקבה לאשם וכאן לא שייך תירוץ הגמרא דשם דהא כאן דמי לדמי נסכים דהא נקבה אינו ראוי לאשם יעו"ש היטיב, ולא זכיתי להבין לפי זה מאי מתרץ התוס' ז"ל דאתא כר"ש דא"כ אמאי מקשה שם הגמרא מהא דהקדיש זכר לדמיו דאתא אליבא דרבנן דווקא, ועוד דהא התם איתא בהדי' דר"ש אינו סובר לב ב"ד מתנה עליהם יעו"ש.