אור ברסלב
חיי אריה (סלנטר) חדושי הש"ס

חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]

חדושי הש"ס

חיי אריה

מסכת ברכות

(ב' ע"א) ברש"י ז"ל והקטר חלבים דתקנו הכא כו' עיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל ועיין בשאגת ארי' סימן ד' ועיין בהדרן שלי למסכת ברכות מה שכתבתי בזה בעז"ה.

שם גמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל כו' ועוד יש לומר עוד טעם נוסף לטעם הגמ' בעז"ה, והנה בירושלמי כאן מסתפק אם ספק לו אם קרא ק"ש מהו ופשיט לי' מהא דתניא הקורא קודם לכן לא יצא והא קודם לכן הוה ספק יעו"ש והקשו המפרשים ז"ל דתקשה לר"י א"ש שסובר בש"ס דילן דף כ"א דאינו חייב לקרות מספק, ועיין בקונטרס אחרון בשאגת ארי' סימן א' בדבור הראשון מה שכתב בזה.

והנה שם בירושלמי בגליון הש"ס מחלק משום דבין השמשות יש חזקה דעדיין הוא יום כו' יעו"ש היטב ולפענ"ד קשה לי טובא דהא גם בהא דספק אם קרא ק"ש ג"כ יש חזקת חיוב דתיכף כשהאיר היום חל עליו חזקת חיוב וספק אם נפטר ממנו, ומצאתי בצל"ח שם בברכות בדף כ"א ע"א שהקשה ג"כ על ר' יהודא א"ש ועיין היטיב בש"ך יורה דעה סי' ק"י ס"ק כ' ובפ"ת שם ובהגהות יד אברהם שם מה שכתבו בזה, ועיין היטיב בנמוקי יוסף בב"מ בפרק השואל גבי איני יודע אם פרעתיך דחייב מטעם חזקת חיוב, ועיין בעירובין דף ל"ה ע"ב תוד"ה אמר רי"מ כו' דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב כו', והנה הש"ך ז"ל שם ביו"ד סימן ק"י בקונטרס ספק ספיקא ס"ק כ' שכתב דדבר זה תליא בשני תירוצי הגמרא בעירובין דף ל"ד ע"א דר"ה ב"ח סובר דדווקא היכא דאית לי' עיקר בדאורייתא לא אמרינן ספיקא דרבנן לחומרא, ורבא סובר דהיכא דיש חזקה להחמיר אזלינן בתר חזקה א"כ יש לומר דר"י משמי' דשמואל סובר כר"ה ב"ח שם בעירובין דלא סובר הטעם דחזקה ובזה יש לתרץ בס"ד קושית השער אפרים ז"ל שהביא הצל"ח ז"ל בברכות דף כ' ע"ב בהא דבעיא רבינא מר"א נשים בברכות המזון דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ להוציא רבים ידי חובתן ולא קאמר הגמרא הנ"מ אם נסתפקו אם ברכו ברכת המזון אם לאו, ויש לומר דרבינא סובר כרבא דאף בספק דרבנן אם יש חזקת חיוב אזלינן לחומרא והכי הוי תיכף שאכלה הוי לה חזקת חיוב להכי לא מצי למימר הנ"מ אם יש לה ספק אם ברכה ברכות המזון דאף אם נימא דהוי מדרבנן מחוייבת לחוזר ולברך, אך עדיין תשאר קושית המפרשים ז"ל על ר"י א"ש מהברייתא דמייתי הירושלמי דהקורא מקודם לכן לא יצא. ויש לתרץ בס"ד לפי מה דכתב הנודע ביהודא ז"ל במה"ק חלק יו"ד סי מן ס"ה דהיכא דהספק בדאורייתא כמו גבי תרומה שנטמאת ואח"כ נתגלגל באיסור דרבנן אז אזלינן לחומרא ואם רק ספק בדרבנן אזלינן לקולא יעו"ש ס"כ ה"נ גבי הקורא קודם לכן דהוה הספק בבין השמשות אם הוי יום או לילה ואזלינן לחומרא דהוה ספק דאורייתא לענין מלאכה גבי מוצאי שבת ובחול לגבי כהנים דאינם רשאים לאכול עדיין בתרומה כשטבלו מבעוד יום דילמא עדיין יום ממילא גם לענין ק"ש אזלינן לחומרא ולהכי הקורא מקודם לכן לא יצא ידי חובתו אבל גבי ק"ש ספק לו אם קרא ק"ש אם לא א"כ הוי רק ספק בדרבנן אזלינן לקולא ובזה מדוקדק לשון המשנה מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול כו' היינו דווקא בצאת הככבים אבל הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו משום דהוי הספק לענין תרומה דהוי דאורייתא. ואף לפי הראי' שהביא הכרתי ופלתי ז"ל בסימן ק"י ראי' ממנחות מהא דיום הנף משמע דלא כדברי אך החוות דעת ז"ל דחה שם ראיתו יעו"ש.

שם ע"ב משעה שהכהנים זכאין כו' הא דלא נקטו אוכלין כדברי המשנה יש לומר ע"פ מה שהקשה התוספות ז"ל בד"ה משעה שהעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' והקשה שם המרשא"ה ז"ל דלמה לא הקשה התוס' ז"ל על מתניתין גבי כהנים דאוכלין תרומתן אימתי יתפללו ותירץ דהכוונה גבי כהנים שמותרים לאכול כו' יעו"ש ולהכי נקטו חכמים לשון זכאין דהיינו מצד הטומאה יוכלו לאכול אבל מצד ק"ש יש לומר דאסור ועיין בצל"ח ובהדרן שלי על מסכת ברכות מה שכתבתי בזה ואח"כ מצאתי זאת בכתבי קודש של הגאון ר' שמואל ז"ל רב אחרון בווילנא שכתב כן.

(דף ג' ע"א) תוד"ה קשיא דר"א על ר"א כו' עיין בספר קטן הנקרא אבן ישראל מאדוני אבי מו"ר הגאון מו"ה ישראל סראנטער זצ"ל מה שכתב שם בהדרן על ש"ס יעו"ש בדבריו הקדושים.

שם למאן דגני בבית אפל כו' יש לעיין קצת לפי מה דנפסק בש"ע או"ח סימן ס"ז דק"ש דאורייתא ונפסק בש"ע א"ע סימן קל"ב סעיף ד' דסימנים דרבנן ואיתא בב"מ דף כ"ז ע"ב ברש"י ד"ה סימנים דרבנן דבאיסור דאורייתא לא סמכינן אסימנים א"כ איך נסמך בכאן אסימנים לענין זמן ק"ש דהיא דאורייתא ועיין בשאגת ארי' סימן א' יעי"ש אך לפי מה שהובא בבה"ט בא"ע סימן י"ז ס"ק ע"ה ובפתחי תשובה שם דשני סימנים אמצעים הוי כסימן מובהק א"ש דכאן הוה שני סימנים, אך יש לעיין מהא דהוכיח הגמרא בחולין דף ע"ט ע"ב וש"מ סימנים דאורייתא עיין בפירוש רש"י והתם הוי שני סימנים מוכח לכאורה משום דאי סימנים דרבנן לא מהני אפילו שני סימנים וצע"ק לפענ"ד.

שם סוף העמוד מפני חשד ותיפוק לי' משום מפולת כו' יעו"ש במהרשא"ה ז"ל שהקשה מפני מה לא נקיט בכאן תרתי מפני חשד ותיפוק לי' משום מפולת ומזיקין כמו לקמן, ולפענ"ד נראה ליישב בס"ד דהצל"ח ז"ל חקר דלהטעם משום מפולת ומזיקין מהו במקום מצוה דיש לומר דשלוחי מצוה אינו ניזוקין והוכיח מהא דמקשה הגמרא מפני חשד ותיפוק לי' משום מפולת אמאי לא קאמר הגמרא דנ"מ במקום מצוה אע"כ דהוה שכיח הזיקא ואסור אפילו במקום מצוה, ולהכי קאמר הגמרא ותיפוק לי' משום מפולת להורות דאפילו מפולת לחוד בלא חשש מזיקין כגון בתרי מיקרי ג"כ שכיח הזיקא ואי נקיט הגמרא מפולת ומזיקין הוה אמינא דווקא היכא דאיכא תרי חששות הוי שכיח הזיקא ואסור אפילו במקום מצוה אבל מפולת לחוד לא מיקרי שכיחא הזיקא ומותר במקום מצוה אבל השתא מוכח דאפילו מטעם אחד מיקרי שכיח הזיקא ואסור אפילו במקום מצוה.

דף ה' ע"א גמרא כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות, יש לומר קצת כוונה בהא דנקיט הגמרא חרב של שתי פיות היינו דבלילה יש לירא שלא להחטיא את להזיק את הגוף להכי קאמר חרב של שתי פיות להציל מהני תרי דברים.

דף ח' ע"א כמשחל בניתא מחלבא הא דנקט הגמ' חלב ולא משקה אחר, עיין בהספד הנקרא אבל כבד על אדוני אבי מו"ר הגאון מוהר"י סלאנטער זצלה"ה מה שכתבתי בזה בס"ד יעו"ש,

דף ט' ע"א ר"א ב"ע אומר כו' או"ת כו' וי"ל כו' עיין בכאן בצל"ח ובטורי אבן בסוף מגילה באבני מילואים בד"ה מיהו למאי דפירש התוס' בפ"ק דפסחים כו' מה שכתבו בזה ועיין בדרוש לשה"ג שלי מה שכתבתי בזה יעו"ש.

שם שלא יאמר אותו צדיק כו' עיין בדרוש לשבת הגדול שלי אשר חנני ה' מה שכתבתי בזה בעז"ה ועיין באבן ישראל ממר אבי הגאון ז"ל דרוש ה'.

דף י"ד ע"ב רב משי ידיו כו' עיין בזה בהדרן לש"ס מה שכתבתי בזה.

דף ט"ז ע"א או שהיה בעל הבית מסיב עמהן מברכין כתיקונה יש לעיין לפענ"ד דמשמע דטעם הדבר דבזמן שבעה"ב יושב שם משום המצוה בודאי מוחל וא"כ תקשה לרבא דסובר בבבא מציעה דף כ"א יאוש שלא מדעת הוי יאוש יעו"ש וא"כ כיון דאי ידע בעה"ב הי' מוחל משום ניחותא דמצוה א"כ גם עתה אמאי אינם מברכין כמו דאיתא שם גבי תרומה בדף כ"ב, ובפרט לדעת הש"ך ז"ל בח"מ סימן הנפש ולא שנ"ח דהיכא דידע מוחל ברצון לכ"ע אמרינן יאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ תקשה לכ"ע לפענ"ד וצ"ע.

דף ב' ע"א גמרא וליגמר מיני' שב ואל תעשה שאני עיין בספר אבן ישראל סוף דרוש ששי מה שהביא שם בשם כ' אבי זקני הגאון ז"ל וחסר שם סיום הדרוש והנה לכאורה נראה דהתוס' ז"ל בב"מ דף ל' ע"ב בד"ה אלא לזקן ואין לפי כבודו הרגישו בזה יעו"ש ושם ברש"י ז"ל ד"ה שב ואל תעשה כו' עיין שם ביבמות בתוס' ובשאגת ארי' סימן ל"ב.

דף י"ט ע"א אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד כו' עיין בכאן בחידושי הרשב"א ז"ל שסובר כיון דהתחיל מסיים את כולה והיא מחלוקת בש"ע אורח חיים סימן ע"ב ויש להבין למאן דסובר דפרשה ראשונה הוי דאורייתא איך יכול לקרות פסוק אחד הא הוי חצי מצוה והוי כשני ציצית שכתב התוספות ז"ל במנחות דף ל"ח ע"א בד"ה התכלת כו' שמעכבין יעו"ש, ויש לחלק דעכ"פ הוי מצוה שקורא בתורה, מצאתי שם בשאגת ארי' סוף סימן ב' שהעיר מזה.

דף כ"א ע"ב ודכולי עלמא מיהת מיפסק לא פסק כו' לא זכיתי להבין כעת לפי מה שפירש רש"י ז"ל בד"ה ר"ה סבר יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדיש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בכאן א"כ איך קאמר הגמרא ודכ"ע מיהת מיפסק לא פסק הא ר"ה סובר דפוסק לפי פירוש רש"י ז"ל וצ"ע לפענ"ד

דף כ"ב ע"ב במשנה ואם לאו יתכסה במים ויקרא כו' יש לעיין הא צריך להניח תפילין ואיך יקרא ק"ש בלא תפילין ודוחק לאוקמא מתני דווקא בשבת ויו"ט:

דף ב"ב ע"א עשאן כהלכות דרך ארץ ופירש רש"י ז"ל ברכות המזון ועיין בצל"ח ז"ל שעמד דלמה נקט רש"י ז"ל דווקא ברכת המזון יעו"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה דמאי מקשה מרבי יהודא דלמא מתניתין מיירי דיש לו מים לטבול להכי לא הקילו וכאן הא איירי דאין לו מים לטבול כדתני בברייתא ומצאתי בפני יהושע שעמד על זה יעו"ש היטיב, ולפענ"ד נראה לומר בס"ד דבשלמא לר' מאיר דסובר לפי מסקנת הגמרא לעיל דף ט"ו דאחר כוונת הלב הן הדברים ועיקר הוא כוונת הלב גבי ק"ש להכי א"ש דהיכא דיש לו מים אך יש לו טרחה מותר להרהר, אבל לר' יהודא דמסיק הגמרא שם דסובר כרבי דצריך לכתחלה להשמיע לאזניו א"כ אמאי מקילין היכא דיש לו ולא טבל לקרות ברכת המזון בלבו בשלמא ברכות שלפני אכילה דהוה מדרבנן יש לומר דלא אטריחוהו רבנן אבל מברכת המזון קשה להכי נקט רש"י ז"ל התירוץ על ברכת המזון דעיקר קושיא מברכת המזון ועיין בפני יהושע בברכות דף ט"ו ע"א בד"ה במשנה הקורא את שמע כו שכתב ג"כ דלר"מ דסובר אחר כוונת הלב כו' יוצאין ג"כ בהרהור יעו"ש.

דף כ"ה ע"ב גמרא ודילמא כותבין כו' יש לעיין קצת לפענ"ד הא איתא לעיל בדף ט' ע"ב תנ"ה ותיקון היו גומרין כו' כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום כו' ועיין שם ברא"ש דעיקר הטעם כדי שיתפלל תיכף אחר הנץ החמה וכאן הי' אי אפשר להתפלל במים כמו שאיתא שם בדף כ"ה ע"א ריש העמוד אבל לתפלה עד שיכסה את לבו ופירש שם רש"י ז"ל צריך הוא להראות א"ע כעומד לפני המלך כו' ובודאי אין עומדים לפני המלך במים וצע"ק לפענ"ד, ועיין בתוס' רע"א ז"ל על משניות אות ל"ב.

דף כ"ה ע"א ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר עיין במג"א ז"ל בסימן ע"ו ס"ק י' שכתב שתולין במצוי ויש לעיין א"כ אפילו במי רגלים דהוי מדרבנן אמאי לא אזלינן בתר המצוי וצ"ע קצת לפענ"ד. שם ברש"י ד"ה ידיו בבה"כ מחיצה יש בינו לבה"כ עיין במג"א סימן פ"ג ס"ק א'.

שם דתנן הטמא עומד תחת האילן כו' יש לעיין לאביי דלא מחלק כרבא ודימה לשם א"כ תקשה לר' יוחנן דסובר לעיל בדף כ"ד ע"ב דמתיר להלוך במבואות המטונפות לקרות ק"ש וע"כ משום דסובר דמהלך מיקרי מחנך קדוש ותקשה מכאן דטמא עומד וטהור עובר דטמא וע"כ צריך לחלק כמו רבא דמחלק בין שם לכאן וצע"ק לפענ"ד.

דף ל"ה ע"ב אילימא דקא שתי לי' אוזוקי מזיק לי' כו' יש להבין מ"ש דכאן פטור לגמרי מברכה ולקמן בדף ל"ו ע"א גבי קמחא דשערי אע"ג דאזוקי מזיק לי' אעפ"כ כיון דאית לי' הנאה מיני' חייב בברכה וצע"ק לפענ"ד, וצריך לומר דשמן מזיק לי' יותר.

דף ל"ו ע"א אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לברך עלי' כלל קמ"ל כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי יש לעיין הא לעיל בדף ל"ה ע"ב מסיק הגמרא גבי שמן דמזיק לא בעי ברוכי משמע אע"פ שנהנה וצריך לומר דגבי שמן מזיק יותר מקמחא דשערי.

דף מ' ע"ב תמרי דזיקא ופירש רש"י ז"ל דהרוח משירן ובדמאי פרק א' משנה א' פירש הר"ש ז"ל דהרוח משירן קודם זמנן והא דלא פירש רש"י ז"ל כאן כן דהרוח משירן קודם זמנן רק סתמא יש לומר דקשה לי' לרש"י ז"ל דא"כ אמאי קאמר הגמרא דלא חשיב מין קללה כמו בושלי תמרא ע"כ הכוונה בתמרי זיקא דהרוח משירן אף לאחר זמנן ועיין במילי דברכות כאן מה שכתב בזה.

שם אלא למאן דאמר תמרי דזיקא ודאן חייב הפקרא נינהו הכא במאי עסקינן שעשאן גורן כו וכתב שם רש"י ז"ל דחייב מדרבנן יעו"ש ולמה כתב המשנה דווקא הקלין שבדמאי כיון שבדמאי הוה ספק והא דמחייב אינו אלא מדרבנן א"כ הוה ספק מדרבנן א"כ בלאו הכי פטור וצ"ע.

דף מ"ז ע"א דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מפקר לנכסיו והוה עני וחזי לי' כו' יש להבין הא אכילת איסור לא שמה אכילה לזמן עלי' ומאי מהני שיפקיר נכסי' הא השתא לא הפקיר, ומצאתי בפ"י שהרגיש בזה יעו"ש. אך לפענ"ד יש לומר בפשוטו הא דאכילת איסור לא שמה אכילה מטעם דלא חזי לאוכלו אבל גבי דמאי דיש תקנה לאכול דמאי היינו להפקיר נכסיו ומותר לאכלו להכי חשיב אכילה ואין להקשות א"כ גבי טבל נמי נימא דיש תקנה להפריש התרומה מהטבל א"כ יהי' שינוי בהטבל עצמו ולא יהי' כלל איסור אבל גבי דמאי אף דהי' נשאר דמאי יש תקנה לאכול את הדמאי היינו דיפקיר נכסי' ולא יהי' כלל שינוי בהדמאי להכי מחשב אכילה, אבל אין לומר משום דהוה איסור קל דיכול להאכיל לעניים ושאר טבל מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב אסור להאכיל לעניים וכיון דדמאי הוה איסור קל להכי מחשב אכילה לזמן עלי', דא"כ למאי קאמר דיפקיר נכסי' והוה עני בלאו הכי כיון דהוה איסור קל.

שם ע"ב מעשה בר' אליעזר שנכנס לבה"כ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כו' ויש להבין הא תפלה דרבנן ואיך דומה לאיסור דאורייתא בקום ועשה שמשחרר העבד, אך צריכין לומר דמצוה דרבים שאני אף דתחלה לא מקשה הגמרא רק משום מצוה הבא בעבירה ולא דהאיך דחי, אך יש לומר דהקשה הקושיא דיותר חמורה והא דלא בעינן בעידנא עיין בפסחים בפרק תמיד נשחט בתוס' שכתבו דעשה דלידחי עשה לא בעינן בעידנא ועיין בנו"ב מה"ק סוף הספר מה שכתב בשם חתנו ז"ל דבר נחמד, אך לפענ"ד קשה לי על הא דר"א ששחרר את עבדו לאביי דסובר בנדרים דף כ"ט דאף קדושת הגוף פקעה בכדי ויכול לומר היום את קודש ולמחר חול וכתב הר"ן ז"ל שם דלאביי יכול לומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי כו' יעו"ש היטיב א"כ קשה דאמאי שחרר ר"א את עבדו לעולם הא איהו סובר בגיטין דף ל"ח דלעולם בהם תעבודו הוה חובה וא"כ אמאי לא שחרר אותו רק ליום אחד לצרף לעשרה הא לאביי יכול לומר היום את משוחרר ולמחר את עבד, בשלמא לב"פ שם בנדרים דסובר דדוקא קדושת דמים יכול לעשות כן ולא בקדושת הגוף א"כ יש לומר דעבד דומה לקדושת הגוף כמו שאמרו בגיטין הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לאביי דסובר דמהני אף בקדושת הגוף קשה כו', ואין לומר דשחרור דומה לגט אשה א"כ תקשה מאי מיבעי' לי' לרבא בגיטין דף פ"ג ע"ב לר"א אם יכול לומר לאשה היום אין את אשתי ולמחר את אשתי הא יכול לפשוט מכאן מדשחרר לי' עד עולם ולא ליום אחד וצ"ע כעת לפענ"ד.

דף מ"ט ע"ב תפלה דחובה כו' אפילו למאן דאמר תפלת ערבית רשות אפי"ה מהדרינן בשבת ויו"ט, ור"ח דווקא משום דאין מקדשין את החדש בלילה כדאיתא לעיל דף ל' כבר עמדו ע"ז התוס' ז"ל לעיל דף כ"ז ע"ב יעו"ש.

דף נ' ע"א שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים, לפענ"ד יש לומר הכוונה ע"פ דאיתא בעירובין דף י"ג דנמנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא יותר משנברא וכתב התוס' ז"ל דהיינו דווקא לאנשים פשוטים אבל לצדיקים נח להם שנבראו וזה הוא הכוונה בע"כ אתה חי ובע"כ אתה מת היינו אף שמקודם שנברא אינו רוצה לבא לעולם אעפ"כ אח"כ כשנברא אינו רוצה למות והתם גבי קריעות ים סוף שראו השכינה וא"כ הי' בטוח להם שלא יחטאו ונח להם שנבראו להכי אפילו העוברין אמרו שירה.

מסכת שבת

דף כ"א ע"א אמר רב הונא פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת א"ר מ"ט דר"ה קסבר כזק"ל ומותר להשתמש לאורה, והקשה שם התוספות ז"ל היכא מוכח מכאן דמותר להשתמש לאורה יעי"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת בס"ד דהנה המהרי"ט ז"ל בחידושיו כאן הקשה על הא דאמר רב הונא פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין כו' ונכלל בזה ג"כ שמן שריפה אמאי אסור להדליק בחנוכה יעו"ש ומה שתירץ בזה בספר ענף יהושע משום שאסור בהנאת של כילוי לא הבנתי כלל דהא שמן שריפה נמצא בבית כהן ולדידי' מותר להנות, אך לפענ"ד לומר ע"פ מה שהעיר הצל"ח ז"ל החדש על הא דמקשה הגמרא ולא בשמן שריפה הא אין שורפין קדשים בלילה וכתב משום כיון שמדליקין בעוד יום מותר, ולפי זה בחנוכה שמדליקין בלילה או בין השמשות שהוא ספק לילה אסור להדליק משום שאין שורפין תרומה טמאה בלילה אך בשבת שמדליקין בעוד יום יש להיות שמותר אך צריך לומר הטעם שמא יטה ויש לומר דסבירא לי' לרבא דהחשש שמא יטה אינו אלא אי אמרינן שמותר להשתמש לאורה וישכח שהוא שבת ומתוך שמצוה לבערו יבא להטות, אבל אי אמרינן שאסור להשתמש לאורה מהיכא תיתי ישכח שהוא שבת כיון דאינו משתמש לאורה, והנה קושייתם אינו אלא אי אמרינן דיסבור שם כרבה אבל לר' חסדא בלאו הכי לא קשה דהא מותר להדליקן בערב שבת בחול רק ביו"ט שחל בע"ש אסור ורב הונא קאמר פו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת דווקא ולא ביו"ט.

שם ע"ב א"ר צריך נר אחרת להשתמש לאורה וכתב שם רש"י ז"ל לעשות היכר לדבר יעו"ש ויש להבין הא בלאו הכי כיון דצריך להשתמש ואסור להשתמש לפני נר חנוכה, ואי משום דנתן רש"י ז"ל טעם לדבר הא לקמן דף כ"ב ע"א קאמר הגמרא הטעם משום ביזוי מצוה, אך יש לומר דכוונת רש"י ז"ל דרבא הי' לו לומר דאם ירצה להשתמש צריך נר אחרת אבל מלשון רבא משמע דלעולם צריך נר אחרת וע"ז כתב רש"י ז"ל הטעם לעשות היכר.

דף כ"ה ע"ב אמר לי' אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי כו' יעו"ש בתוספות ז"ל שהקשה מאי פריך אביי הא ביו"ט בלאו הכי אסור משום שאין שורפין קדשים ביו"ט ועיין בכאן בחידושי הרשב"א ז"ל מה שכתב בזה, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דכבר הביא הרשב"א מחלוקת שם בירושלמי אם מותר להדליק בתרומה טמאה בערב יו"ט שיהי' נשרף מאליו ביו"ט יעו"ש ויש לומר דאביי סובר דמותר והא דקתני אין מדליקין בשר"י ביו"ט איירי להדליק ביו"ט עצמו אך בעיו"ט מותר, אך אי אמרינן כרבה דהא דקתני אין מדליקין בש"ר בשבת איירי בכל שבת ואסור להדליק אף בע"ש דהא בשבת בלאו הכי אין מדליקין וא"כ איירי בע"ש ודומיא דהרי דקתני אין מדליקין בש"ר ביו"ט איירי ג"כ אפילו בעיו"ט ואמאי אסור להדליק אי משום שאין שורפין קדשים ביו"ט הא מותר בעיו"ט בשלמא לרב חסדא דלא איירי כלל בע"ש רק ברישא איירי ג"כ ביו"ט א"ש אבל לרבה קשה וע"ז משני שפיר גזירה יו"ט אטו שבת. ומצאתי בצל"ח החדש לקמן בדף כ"ד ע"ב על מתניתין שהעיר ג"כ אם מותר להדליק בעיו"ט יעו"ש.

דף מ"ב ע"ב משנה האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין ביו"ט ופירש שם רש"י ז"ל מרותחין בין השמשות. לא ית לתוכו תבלין משתחשך. ויש להבין דברי רבינו רש"י ז"ל למה נקט דווקא בין השמשות הא גם בשבת מותר ליטול מעל האור כדקתני לעיל בריש פרק כירה נוטלין ופירש שם רש"י דמתניתין איירי אפילו בשבת יעו"ש בדף ל"ו ע"ב תוד"ה אין מחזירין, וגם הא דנקט על לא יתן לת"ת דווקא משתחשך הא גם בבין השמשות אסור ליתן לתוכו תבלין, והנה רש"י ז"ל פסק לעיל דף ל"ז ע"ב כחנני' דמותר להשהות על גב כירה שאינה גרופה וקטומה משנתבשל שליש בישולו, אך יש לומר כיון דלעיל איבעיא לי' הגמרא אי מתניתין להשהות תנן ואיכא למאן דאמר אפילו מצטמק ויפה לו ג"כ אסור להכי פירש רש"י ז"ל לכ"ע שהעבירן בין השמשות דאלו בשבת גופה הא אסור להשהות תבשיל בכירה על האש, אך ראיתי בפסחים דף מ' שם בפירוש רש"י ז"ל שכתב שהעבירן מרותחין סמוך לחשכה לא יתן משחשכה ויש לומר הכוונה אף על בין השמשות לא יתן.

דף מ"ג ע"א ברש"י ד"ה מוכן הוא שאין בו מוקצה אלא איסור ואם בא לעבור על דברי חכמים ותיקנו מתוקן וכן פירש רש"י ז"ל בביצה דף ל"ד, ויש להבין דלכאורה דלהכי נקט רש"י ז"ל שאם בא אחד ולא נקט גבי הבעלים משום דאיתא בביצה דף י"ז המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ויעויין שם בתוד"ה טבל מוכן הוא כו' ואולי דעת רש"י ז"ל דהותר לאחר ולא כמו שהביא המג"א ז"ל בסי' של"ט דדינו כמבשל יעו"ש אך יש להבין היכי מצי אחר לתרום בלא רשות הבעלים ואם דשוה שליח הא בכה"ג מצי למינקט דתרם הבעלים בעצמם מלבד מה שיש לעיין אם אין שליח לדבר עבירה ויהי' המעשה בטל לדעת התוס' ז"ל בב"מ דף י' ע"ב וכמו שהאריך הנו"ב ז"ל במה"ק חלק א"ע סמך ע"ז ולדברי המל"מ ז"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה, אך ע"כ צריכין לומר דאיירי דהבעלים נתן לו רשות לתרום והוא תרם בשבת וכה"ג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה כמו שכתב המל"מ ז"ל גבי הא דאיתא בב"ק דף ע"א בטובח ע"י אחר בשבת יעו"ש.

שבת דף נ"ג ע"ב ת"ש בהמה שאחזה דם כו' א"ה אדם נמי כו' קשה לי לפענ"ד דהא נפסק בש"ע אורח חיים סימן שכ"ח סעיף ח' מי שאחזו דם מקיזין אותו אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון עיין שם בב"י ובב"ח שהביא מיומא דף פ"ד ע"א יעי"ש דמקיזין דם לסרנוכא כו' א"כ מאי מקשה הגמרא הכא אי הכי אדם נמי דהא הוה סכנות נפשות ומותר לחלל שבת אפילו באיסור דאורייתא וחפשתי ומצאתי שם בס"ק כ"ב בביאורי רבינו הגר"א זצוק"ל שהעיר בכאן ושם נכתב בטעות שבת דף נ"ב וצ"ל דף נ"ג ע"ב, וכן ראיתי שם בספר דמשק אליעזר שתיקן כן יעו"ש.

והנה הגר"א ז"ל תירץ דאיירי כאן במיחוש בעלמא יעו"ש בדבריו הקדושים והקצרים, אך קשה דמנ"ל להגמרא לאוקמא כן במיחוש בעלמא ולהקשות דלמא איירי כסתם אחוזות הדם דהוה סכנה וצריך לומר דהוכחת הגמרא היא דאי נימא דהוה סכנה א"כ גם בהמה מתירין שבות במקום הפסד כמו שאיתא בשולחן ערוך או"ח סימן של"ב שם בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ב' כו' דמתירין שבות משום הפסד בהמה כמו שהוכיח שם מפסחים דף י"א יעי"ש אע"כ דצריך לומר דאיירי במיחוש בעלמא, ועוד אי נימא דאיירי ביש בו סכנה מאי קמ"ל הברייתא גבי אדם דמעמידין אותו במים דלא הוה רק שבות תיפוק לי' דאפילו חילול גמור מותר לעשות כמו מקיזין לו דם.

שם גמרא זאבים אזכרים נפלו כו' הא דלא מקשה הגמרא מקודם אר"ה דאמר תותרי שמחברים אותם בקשר שלא יברחו כו' וצריכין לומר דנקבות לא יברחו כ"כ כמו זכרים.

דף ס"א ע"א גמרא ולא בתפילין כו' עיין בכאן בתוספות יו"ט על משניות ועיין שם בתוספות חדשים מה שתירץ שם וכן רציתי ג"כ לתרץ, ועיין בא"ח סימן ש"א בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק י"ח מה שכתב בזה.

דף ע"ב תוד"ה עד כאן כו' דאם לא נודע לו איסור עכו"ם אינו ישראל כלל כי' יש לעיין דהא איתא לעיל בדף ס"ח ע"ב וגר שנתגייר בין העכו"ם כו' וחייב על ע"א אחת הרי מוכח דאף דנתגייר בין העכו"ם ולא ידע מעולם איסור ע"א אפ"ה חייב חטאת ונקרא ישראל וע"כ איירי דידע שע"א אסורה אבל לא ידע שזבח אסור או נעלם ממנו שאר עבודה לעכו"ם שאסור וא"כ מאי מקשה התוספות ז"ל בכאן דלמא איירי ג"כ כן וצריך עיון וחיפוש בספרים.

דף ע"ח ע"ב קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין כו' יש להבין דהא עכשיו שיש לו שיעור קטן קלף שאינו ראוי לכתוב עליו פ"ק שבתפילין רק ראוי לשיעור מוכסין א"כ בודאי יכתוב עליו מלהשליך לחוץ וא"כ אמאי פטור בפחות משיעור פ"ק שבתפילין, ויהי' מזה ראי' לדעת הגאון רע"א ז"ל בתשובה שלו סימן ב' וסימן ג' שקלף המעובד לשם תפילין וס"ת אסור לכתוב עליו דבר חול יעו"ש וצריך עיון וחיפוש בספרים.

דף ע"ט ע"א רב אשי אמר מפני שצריך להראות לבע"ח שני דאמר לי' חזי גברא דפרע אנא כו' יש לעיין לפענ"ד הא בב"ב דף ק"ע כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וא"כ מאי ראי' משטר דלמא כתב הלוה ללוות והמלוה לא לוה לו כלל, אך יש לומר דרב אשי יסבור כרב אסי בב"מ דף י"ג דאין כותבין שטר סתמא אך דווקא בשטרי אקנייתא א"כ בכאן איירי בשטר סתמא אך אביי לשיטתו דסובר עדיו בחתומיו זכין לו כותבין אפילו בשטרי סתמא להכי לא מצי לתרץ כרב אשי ומתרץ תירוץ אחר.

דף צ"א ע"א תוד"ה או דלמא בתר השתא אזלינן כו' דהא מיד כשצמקה נדחית כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהא איתא בזבחים דף ל"ד ע"ב דכל שבידו לא הוי דחוי ולכאורה קשה אמאי קאמר הגמרא דהוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזר ותפחה אי הוה דחוי דהא בידו לחשוב לזריעה, אך זה לא קשה דלא איצטריך לי' לזריעה ולהכי לא מיקרי בידו, אבל לעיל דאיירי שחישב לזריעה ותיכף שצמקה בידו לחשוב לזריעה א"כ לא הוי כלל דחוי.

דף צ"ג ע"ב משנה כזית מן הנבלה ר"ש פוטר כו' שמעתי להקשות הא איתא בפסחים דף ע"ג ע"א השוחט חטאת בחוץ לעכו"ם חייב מה תיקון להוציא מידי אבר מן החי ופירש שם רש"י ז"ל לב"נ א"כ ה"נ הרי נבילה מותר לב"נ בכפרים, ולפענ"ד נראה דלא דמי להתם דהתם דהוה שחיטה דהוה מלאכה גמורה רק דהוה מקלקל להכי א"ש כיון דהוה תיקון קצת לב"נ אז מחשב למלאכה אבל בהוצאה דהוה מלאכה גרועה אינו חייב כי אם שראוי לו כמו שאיתא לקמן ריש פרק המצניע דאינו חייב אלא המצניע.

דף קכ"א במשנה ואמר חוששני לו מחטאת יש לעיין דהא הוי אומר מותר ואמאי לא מקשה הגמ' מכאן על רי"ח ור"ל דסוברים לעיל בדף ס"ח ע"ב דאומר מותר אונס הוא לפי דברי רש"י ז"ל ואף שמסיק הגמ' שם דסוברים כמונבז למה לי' להגמ' להקשות מברייתא וצריך עיון לפענ"ד.

דף קל"ג ע"א באומר לקוץ בהרת בנו הוא דקא מכוון כו' ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בעירובין דף ק' דהיכא דבא הדחי' ע"י פשיעה לא אמרינן עשה דוחה ל"ת ועיין בדרוש וחידוש בכתובות דף מ' ע"א שכתב בזה, וא"כ ה"נ הדחי' בא ע"י פשיעה שאמר דמכוון לקוץ בהרת בנו וא"כ אמאי דחי לל"ת, ואין לומר משום דכאן אם לא ימול האב מוטל על ב"ד להמול ולהכי יכול למול האב בשליחות ב"ד, דהא התם בעירובין ג"כ אף שפשעו הכהנים במה שנתערבו אעפ"כ מוטל על כולם להזות הדם, ובזכרוני שמצאתי קושיא זו בספר בשמים ראש אשר אין ת"י כעת לעיין בו מה שתירץ.

דף קל"ה ע"ב סוף העמוד הא לא שהה ספיקה הוי מימהל היכא מימהל כו' יש לעיין הא קיי"ל דבאיסורא הולכין בתר רוב ובממון לא אזלינן בתר רוב א"כ דלמא רוב וולדות הוה בן קיימא להכי אזלינן בתר רובא ומותר למול אותו אך לענין פדיון דהוה מוחזק בממון ולא אזלינן בתר רובא גבי ממון, אך לפי מה שכתב ההפלאה ז"ל בכתובות (אין ת"י כעת לעיין בו) דהא דאמרינן אין הולכין בממון בתר רוב היינו היכא דהספק דווקא לענין ממון לחודא אבל היכא דהספק גם לענין איסור אזלינן גם בממון בתר רובא א"ש בכאן בס"ד.

דף קמ"א ע"ב אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס יעו"ש דעל התינוק פטור משום דחי נושא את עצמו יעו"ש ויש לעיין הא כתבו התוספות ז"ל לעיל דף צ"ד ע"ב הא דפטור כשנושא את החי משום דלא הוה במשכן כה"ג יעו"ש היטב א"כ אמאי חייב על הכיס שנושא התינוק הא לא הוה כה"ג במשכן לשאת את החי והחי דבר אחר.

בבא קמא

דף ב' ע"ב מילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה כו' גם כאן יש להקשות כעין מה שהקשו בקצות החשן סימן ת"ו ובגליון הש"ס לקמן דף צ' ע"ב על הא דמקשה הגמרא וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוה להדר ולדינא דיני נפשות כו' הרי נעשה הפקר כמו שאיתא בכריתות דף כ"ד ע"א ולדברי הרא"ש ז"ל בב"ק דף י"ג דבדיני ממונות גם רבנן ז"ל מודים דנגח ואח"כ הפקיר פטור, וע"ש מה שכתבתי לתרץ בס"ד. תוספות ד"ה אבל מחוברת כו' עיין בדף כ"ד מה שכתבתי לתרץ

דף ג' ע"א רש"י ז"ל ד"ה אידי ואידי ושלח וביער תרווייהו אשן וכו' ואי קשיא היכי מצי למימר תריץ אי מהאי קרא הוה אמינא האי אתיא להיכא דמכליא קרנא כו' עיין במהרשא"ה. ובמהר"ם ז"ל שעמדו על דעת רש"י ז"ל דלפי זה דמצינו למימר דשלח אתיא להיכא דמכליא קרנא א"כ היכי קאמר הגמ' לקמן דומיא דרגל דכתיב ושלח דמשמע אף לא מכליא קרנא הא יש לומר דמשמע מכליא קרנא כיון דכתיב חד קרא ארגל יעו"ש היטב, ולפענ"ד נראה לומר דדווקא גבי שן דסתם שן הוי מכליא קרנא כמו שכתב רש"י ז"ל ריש העמוד שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל להכי שפיר כתב רש"י ז"ל דאף דכתיב ושלח היה אמינא דאתיא למכלי' קרנא, אבל גבי רגל דסתם רגל הוי לא מכליא קרנא להכי כיון דכתוב ושלח לחודא מוקמי אף ללא מכליא קרנא דסתמא דרגל לא הוי מכליא קרנא (ועיין בכאן בהגהות זאב בן ארי' מאבי זקני הגאון ר' זאב וואלף ז"ל אבד"ק טעלז).

דף ד' ע"ב לתני תרי גוונא שור כו' ויש לעיין לפי ענ"ד לפי מה דאיתא לקמן דף כ"ג ע"א דלרי"ח דסובר אשו משום חציו משלם ארבעה דברים אם הזיק אדם ותניא כוותי' דרי"ח שם וברייתא דלא מתני בי' ר"ח ור"א לא מותבינן מיני', וא"כ לתני תרי גוונא אש דאזיק שור דמשלם רק נזק לחוד ואש דאזיק אדם דמשלם ד' דברים והוה חידוש לאפוקי מדריש לקיש דסובר אשו דיוקא משום ממון. ועוד לתני תרי גוונא אש היכא דכלו לו חצי' והיכא דלא כלו חצי', ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בסנהדרין דף ע"ז ע"ב ד"ה סוף חמה לבא כו' דבאשו משום חצי' נמי מחייבי מיתה אם הרג את האדם א"כ מיקרי אדם המזיק כמו שמקשה התוס' ז"ל בב"ק בדף הלז בד"ה ואימא מבעה זה המים כו' וא"ת והני מים ה"ד ואי דמשקל עלי' בדקא דמיא ובכחו הראשון כחו הוא כו' וכוונתם דהוה אדם המזיק, ובזה יש לתרץ בס"ד מה דהקשה השיטה ז"ל דמה ס"ד דרב זביד דמקשה ואימא מבעה זה האש הא קתני זה וזה יש בהן רוח חיים ועוד מאי כהרי האש, וגם על רב מרי דמקשה ואימא מבעה זה המים הא קתני יש בה רוח חיים, ולפי זה א"ש דכוונתם על המים בכח ראשון דהוה אדם ממש, ור"ז דמקשה ואימא זה האש ג"כ כוונתו על אשו משום חצי' וקצת מזה מצאתי בהגהות פורת יוסף יעו"ש.

דף ה' ע"א עדים זוממים דממונא הוא ליתני ופירש שם רש"י ז"ל דכל המשלמים יותר ע"מ שהזיק הוה קנס אבל מידי אחרינא הוה ממונא כו' יש לעיין הא עדים זוממים משלמים אף דלא שילם עדיין רק דנגמר הדין עיין לעיל בדף ד' ע"ב תוד"ה ועדים זוממים כו' ובשיטה מקובצת שם, וא"כ הא משלמים יותר ממה שהיזיק דהא לא הזיקו כלום עדיין וצריך לדחוק ולומר כיון דנגמר דינו לשלם הוי כאלו כבר הפסידו, וצע"ק לפענ"ד.

דף ה' ע"ב אדם לחייבו בארבעה דברים עיין בכאן בשיטה מקובצת שכתב דאף באדם חייב בחמשה דברים הד' דברים וגם נזק משום דנזק חייב גם בבור וחד מינייהו כו' יש לעיין הא איתא בכתובות דף ל"ב ע"ב דרי"ח סובר דממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם רק גבי חובל בחבירו דבפירוש רבתה תורה לתשלומין א"כ אי לא כתיב קרא הוה אמינא דגם נזק ישלם רק מלקות היכא דאתרו בו, וכעת מצאתי בהגהות ר' צבי חיות ז"ל שהביא להקשות כעין זה, וליכא למימר דהגמרא רוצה לתרץ גם לעולא וע"ש בדף ל"ג ע"א תוד"ה ולעולא כו' דגם רבא סובר כעולא כו' דהא עולא סובר דילפינן מחובל בחבירו. דף ח' ע"ב תוד"ה דינא הוא כו' וי"ל דנ"מ לראי' אחרונה ועיין בכאן בשיטה מקובצת שכתב דע"כ איירי ששמעון טוען דהי' בשעת ההלואה ופירעון ולא הי' עדים דאל"כ הוה לי' דין יתום כו' וא"כ הרי טוען ברי שהעדים שקרנים וא"כ לפי זה היכי קאמר הגמרא ואיכא דאמרי אפילו בלא אחריות נמי משום דלא ניחא דליהוי לשמעון תרעומות עליו דהא כיון דהודה שמעון שהם עדים שקרנים וא"כ אף אם אתי ראובן לדון לא מצי העדים להעיד. וצ"ע לפענ"ד.

דף י' ע"ב אמר לי' רבא אלא טעמא דכתב רחמנא כו ויש לעיין לפענ"ד לשיטת ר"ת ז"ל למעלה בדף ט ע"א בד"ה רב הונא כו' דגבי נזיקין אם אית לי' זוזי משלם זוזי ולא מצי ליתן לו נבילות וכן הביא הנימוקי יוסף ז"ל בפירקין א"כ איצטריך היכא דאית לי' מעות דשאר נבילות אינו יכול ליתן לו רק גבי ההיא נבילה ויכול ליתן לו אפילו היכא דאית לי' מעות, ומצאתי ברא"ש ז"ל סוף הלכה ה' ועיין בש"ך ז"ל ח"מ סימן תי"ט סוף ס"ק ג'.

דף י"ג ע"ב אמר רבא כו' ניזק אוכל בשר ומתכפר אוכל לחם כו' יש לעיין קצת לפי מה דאמר ר"ע ז"ל לקמן דף ל"ג ע"א הוחלט השור וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזקי ממון א"כ אמאי מתכפר המזיק בהתודה כיון דניזק יש לו חלק בהתודה מחייב, ועיין בפסחים דף פ"ט ע"ב המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, וצע"ק.

בדף י"ד גמ' ביתמי כו' מה שהי' קשה לי מצאתי במשניות שהעיר כן הגאון רע"א ז"ל באות י'.

שם תוד"ה פרט כו' עיין לקמן בהשמטות.

דף ט"ו ע"ב והנחש מועד לעולם כו' שמעתי מגיסי הרב הגאון מו"ה אלי' אליעזר ז"ל מו"ץ מווילנא שהקשה מהא דאיתא בברכות דף ל"ג ע"א דבעומד בתפילה בנחש אינו פוסק ובשוורים פוסק אלמא מוכח דשוורים יותר מועדים להזיק מנחשים וכאן מוכח דנחש עלול יותר להזיק להכי הוה מועד לעולם וצ"ע. דף ט"ו ע"ב אמר שמואל ארי ברשות הרבים כו' עיין לקמן דף כ"ב ע"א תוס' ד"ה דאפיך מיפך כו' מ"ש בזה. ירושלמי פרק א' הלכה א' ב' חפר בו י' טפחים ובא אחר ויסדו וכיידו שניהן חייבין ובתוספתא הגירסא האחרון חייב, מפני שסיידו וכיידו והא חייב בשאמר לו סוד הבית הזה וקנה אותו כו' יש לעיין קצת דמאי מקשה הירושלמי לקמן פרק ה' הלכה ז' בור של שני שותפין היכי משכחת לה הא מצי לאוקמינן כשאחד חפר בור ואח"כ הקנה לשניים שיקנו הבור וסיידו ביחד לשם בנין אבל בגמרא דידן מוקי לה בשסיידו וכיידו והוסיף הבל.

דף י"ט ע"ב מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה עיין בח"מ סימן שצ"א סעיף ט' שכתב שם הסמ"ע ז"ל דצידי הרחבה מיוחד דווקא למי שסמוך לביתו, ובזה מתורץ מה דקשה לי' לר' זירא דסובר בדף י"ד ע"א דכיון דמיוחד לשניהם לפירות לא הוה חצר הניזק, עיין לקמן דף ל"ב ע"א מה שכתבתי שם.

דף כ' ז"ב תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו כו' ופירש שם רש"י ז"ל דקאי על מחיצות הפנימית, והקשה שם התוס' ז"ל בד"ה את גרמת כו' דלפי זה הא הוי זה נהנה וזה חסר דגרם ל כל ההיקף, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהא הכא לא חסר בשביל הנאה שלו רק לטובת עצמו בשביל שאינו רוצה להיות עמו שכן ולהפנימי ממילא מגיע לו הנאה, ולא דמי לדר בחצר חבירו דהחסרון בא לו מצד הנאה של הדר בחצירו דלא יכול לשכור לאחר וכמו כן גבי הפירות ג"כ בא החסרון בשביל הנאה שלו וע"ז משני הגמרא את גרמת לו הקיפא יתירא והנאה בא לו מחמת החסרון,

תוספות ד"ה סתם פירות כו' קשה לשיטת הסוברים דאבדה מדעת הוי הפקר ועיין בח"מ סימן רס"א א"כ אמאי משלם מה שנהנית וצ"ע ואח"כ נדפס ספר בית דוד ח"ש ומצאתי שהעיר מזה, ועיין בגליון הש"ס דף ל' ע"ב.

דף כ"ב ע"א ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר משום ממונא כו' הנה הפני יהושע ז"ל כתב דהפלוגתא הוה דווקא אם מדליק בתוך שלו ופשע והלך ברוח מצויה והזיק אבל כשמדליק בתוך של חבירו גם ר"ל מודה דחייב משום חציו כו' יעו"ש שהקשה בעצמו מהא דמקשה הגמ' מהא דהדליק הגדיש וכתב דגם שם הכוונה דלאו דווקא דהדליק הגדיש עצמו כו' יעו"ש, והנה דבאמת מוכח דבמדליק בתוך שלו סובר רי"ח דאשו משום חציו מהא דאמר שם בדף ס"ג ע"א למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ולקמן דף ס"א ע"ב קאמר הגמרא בהדי' דטמון דפטור איירי דווקא במדליק בתוך שלו כו' ויש להבין למה קאמר הגמרא בשהצית בגופו של עבד דלמה דווקא בגופו של עבד אפילו בהדליק את הגדיש ג"כ ר"ל מודה דאשו משום חציו, ועוד קשה מהא דמקשה על ר"ל מהא דהכלב שנטל חררה והדליק את הגדיש הא משמע דהדליק את הגדיש גופו ובהא מודה ר"ל דאשו משום חציו ועוד קשה לי טובא מהא דקאמר בירושלמי בפירקין הלכה ד' שמכאן מסייע לרי"ח כמו שהביאו שם דהגירסא נכונה כן כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אתה אומר שאין זה כזורק את החץ ממקום למקום על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן והילך תשלומין יעו"ש, ולדברי הפני יהושע ז"ל דהיכא דהדליק בתוך של חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו וכאן דע"כ איירי שהדליק בגופו של עבד וכן מה שהביא הירושלמי ראי' לרי"ח מהדליק את הגדיש בשבת ולדברי הפ"י ז"ל גם לר"ל אשו משום חציו במדליק בתוך של חבירו, ועיין בכאן בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשה דלחייב אח"כ אחר שנתחייב מיתה וכן הקשה בירושלמי לר"ל לחייב אח"כ משום ממונא, אך יש לעיין הא מסיק הגמרא בדף כ"ד דגם רי"ח סובר דחייב גם משום ממונא, ולא זכיתי להבין דברי רבינו הגדול מאור ישראל שהקשה דלחייב אח"כ על הגדיש והביא ראי' מערכין דף ז' ועיין בקצה"ח סימן שנ"א ס"ק ז' ובנתיבות ירושלים בכאן, הא לא דמי להתם שעושה מעשה אח"כ והיזק ממון להכי חייב אע"פ שיש עליו חיוב מיתה, אבל בכאן שלא עביד שום מעשה חדשה רק דמחייבין אותו על מעשה הקודמת שהצית את הגדיש וא"כ כיון שנתחייב מיתה על מעשה שעשה שהצית את הגדיש איך אפשר לחייבו ממון גם על מעשה זה וצ"ע, וכן כתב התוס' ז"ל בב"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה והי' גדי כפות לו כו' ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונא שייך שפיר קים לי' בד"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ונראה לכאורה דלא כשיטת הירושלמי וצ"ע לפענ"ד.

דף כ"ג ע"א טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה וניחא לי' כו' דהתם כלו לי' חציו כו' יש לעיין לפי מה דמוכח בכאן דלרי"ח ז"ל אינו פטור אלא היכא דכלו לי' חציו אבל הדליק בתוך שלו ולא כלו לי' חציו והלך האש והזיק חייב גם על טמון, א"כ קשה מהא דאיתא לקמן דף ס"ב ע"א ברייתא במה ד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו כו' למה לו דווקא במדליק בתוך של חבירו אפילו במדליק בתוך שלו רק דלא כלו לי' חציו חייב אף על טמון וצ"ע לפענ"ד.

שם תוספות ד"ה ולחייב בעל גחלת כו' ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק כו' וקשה לי הא קיי"ל בסוף ב"מ דעל הניזק להרחיק את עצמו עיין בח"מ סימן קנ"ה סעיף ל"א. דף כ"ג ע"ב רש"י ז"ל ד"ה דפסעי פסועי כו' לישנא אחרינא ששפכה משקה בגילגולא כו' יש לעיין לפי מה דאיתא בירושלמי בפירקין הלכה א' ר' ירמי' בעי דרסה על הנוד מלא שמן על נוד משלם נ"ש ועל השמן משלם חצי נזק משום דהוי צרורות דשן וכמו שכתב התוס' ז"ל בב"ק דף י"ז ע"ב ד"ה וגבר באשפה כו' דאף גבי שן הוה צרורות, א"כ הכא נמי אמאי משלם על המשקין נזק שלם הא הוה המשקה בכלי וגלגלה כן ונשפך המשקה והוה צרורות דשן ואינו משלם רק חצי נזק וא"כ אכתי קשה שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, וצ"ע.

דף כ"ד ע"א תוד"ה הרי הוא אומר וזאת כו' וי"ל דהתם גלי קרא דלא שייך התם סברא של קרוב ורחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזק בכך רואה כו', יש לעיין לפי זה מאי בעי' לי' הגמ' לקמן אי לעיודי תורא או ליעודי גברא כו' הא כתבו התוס' ז"ל בדף כ"ג ע"א בד"ה ולא ישמרנו דאף אם אמרינן ליעודי תורא צריכין להתרות הבעלים קודם נגיחה רביעית רק אי אמרינן ליעודי גברא צריכין להתרות להבעלים בכל יום ויום אחר הנגיחה, ואי אמרינן ליעודי תורא די להתרות ביום השלישי אחר הנגיחה שלישית קודם הנגיחה רביעית וא"כ מצד הסברא כיון דמתרין בהבעלים קודם נגיחה הרביעית שנגח שלשה פעמים הרי מוחזק השור לנגוח, ואעפ"כ אי אמרינן ליעודי גברא וצריכין דווקא להתרות בכל יום ע"כ לא הוה רק גזירת הכתוב, א"כ לפי זה נסתר תירוץ של התוס' ז"ל דהתם גלי קרא דלא שייך סברא של קרוב ורחוק דהא אם אמרינן ליעודי גברא ג"כ לא שייך לומר קרוב ורחוק וע"כ מוכח דליעודי תורא.

שם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה כו' עיין במרדכי סוף חולין דף כ"ד ע"א תוד"ה ולא ישמרנו כו' באמצע הדבור דגם אחר הסקילה הרי הוא שלו עיין בכריתות דף כ"ד ע"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה ובקצות החשן סי' ת"ו.

דף כ"ד תוספות ד"ה השתא דקא מסהדי בי תימה לר"י דמכל מקום קנס לא הוה דמכי נגח שלשה נגיחות יצא מחזקת שימור ונראה לתרץ דאין ח"נ חלוק כו' וע"ש בש"מ ובמהר"ם ז"ל וכן איתא לקמן דף כ"ו ע"א אמר קרא ויחצו אין ח"נ חלוק, ובזה מתורץ בס"ד קושית התוספות ז"ל בדף ב' ע"ב ד"ה אבל מחוברת אימא כולה מועדת היא כו' וא"ת מנ"ת אי מתלשה די' כתלושה יעו"ש שהקשו למ"ד פלגא נזקא קנסא כו' דלא יוכל ללמוד משאר אבות שכן מועדין מתחלתן פירש דרכן להזיק, דיש לומר דאיצטריך קרא להאי גוונא היכא דנגח שלשה פעמים והתרו בו בפעם רביעית דהשתא לא הוי תו בחזקת שימור הוה אמינא דמשלם נזק שלם, דדווקא בתלושי דכתוב בהדי' הוה אמינא לא פליג אבל במחוברת דלא כתוב בהדי' הוה אמינא דלחייב נזק שלם, ואף למאן דאמר ליעודי תורא משמע מדברי השיטה מקובצת בב"ק דף מ"א ע"א דאם אמרו לבעל השור שנגח ד' פעמים והוא ראה בכל נגיחה אעפ"כ לא הוה מועד אף למאן דאמר ליעודי תורא דהא כתוב והועד בבעליו והוה גזירת הכתוב דצריכין להתרות בו קודם נגיחה רביעית ואף דבזה האופן לא הוי קנס כיון דידעו הבעלים שהוא נגחן ובאופן זה הוה אמינא דגבי מחוברת דכולה מועדת, וכן כתבו התוס' ז"ל בדף כ"ג ע"ב ד"ה ולא ישמרנו כו'.

לעיל ציינתי מה שקשה על שיטת ר"ת ז"ל דשור הנסקל אינו נאסר מחיים א"כ מאי קאמר הגמ' בכריתות דף כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דהבעלים מתייאשים ממנו לדברי ר"ת ז"ל אמאי מתייאש ממנו, והנה ראיתי בגליון הש"ס שציין לעיין בים ל שלמה ז"ל (וספר הנ"ל אין ת"י לעיין בו), רק ראיתי במקום אחר שהביא בשמו ז"ל שהקשה כן, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי התוספות ז"ל שם בכריתות שכתבו לתרץ ע"פ דברי רבינו אפרים ז"ל דשור הרובע ונרבע אינו נאסר מחיים הא דמייאש הכוונה דמייאש מהמותר כו יעו"ש א"כ ה"נ יש לומר דמייאש מהמותר מה שהשור שוה בפחות ובזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשה הגאון רע"א ז"ל בגליון הש"ס לקמן דף צ' ע"ב על הא דמקשה הגמרא וכי קדמו ודינהו דיני נפשות מאי הוה ליהדר ולידיינו דיני נפשות כו' והקשה דהא הוי נגח ואח"כ הפקיר כמי דאיתא בכריתות ולדברי הרא"ש ז"ל בדף י"ג וגם רבנן מודו בממון, וכן הקשה בקצות החשן סי' ת"ו, ובזה מתורץ דהא עדיין לא נפקא מרשות הבעלים לגמרי, ואף לשיטת הסוברים דנאסר מחיים ג"כ יש לתרץ בס"ד דהא לכאורה קשה דהא שור הנסקל מותר שלא כדרך הנאתן כמו שאיתא בפסחים דף כ"ד וכמו שהקשה בצל"ח סוף פרק ראשון בהשמטות על חמץ, וע"כ צריכין לומר ג"כ דהכוונה דמייאש מהמותר ועדיין נשאר קצת אצלו ומיקרי עדיין בעליו ולא מיקרי נגח ואח"כ הפקיר, ובזה מתורץ בס"ד מה שהקשתי בדף ב' ע"ב על הא דאמר הגמרא מועד לאדם הוה מועד לבהמה, ולפענ"ד נראה עוד לתרץ בס"ד, דהנה הקצות החשן ז"ל בסימן רנ"ט ס"ק א' כתב דגבי שור הנסקל הוה מטעם הפקר והוכחה שלו הוה מהא דכתב הרמב"ן ז"ל דיאוש לא מועיל בדבר שברשותו וא"כ אמאי מהני גבי שור הנסקל ע"כ דהוה מטעם הפקר יעו"ש, ועיין בקצות החשן סי' ת"ה ס"ק ב' סעיף ג' ולולי דברי רבינו הקצה"ח ז"ל הייתי אומר דהוה רק מטעם יאוש כמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פסחים גבי חמץ דהא דמהני ביטול ע"כ לא הוה מטעם הפקר דהיכא מצינו הפקר בלב א"כ גבי שור הנסקל ע"כ דלא הוה רק מטעם יאוש והא דמהני אף דהוה ברשותו יש לתרץ בס"ד ע"פ מה דכתב שם הקצה"ח שם בסימן רנ"ט הטעם של הרמב"ן ז"ל משום דחצירו זוכה לו והיכא דלא זכה לו חצירו מהני מטעם יאוש, וכתב התוספות ז"ל בבבא בתרא דף נ"ד ע"א דיה אדעתא דציבי לא קנה כו' דהא דקנה לו חצירו שלא מדעתו דווקא דלא ידע שיש בחצירו, אבל היכא דידע רק שלא רצה לזכות לא קני לו חצירו שלא מדעתו יעו"ש א"כ הכא נמי הרי ידע מהשור הנסקל רק שסבר שאסור בהנאה ולא רצה לזכות גם חצירו לא קני.

והנה הנתיבות ז"ל בסימן רס"ב סוף ס"ק ג' כתב ג"כ דגבי שור הנסקל הוה מטעם הפקר ומטעם דהוה אבוד מכל אדם כו' אך לפי זה קשה ג"כ אמאי לא כתב הר"ן ז"ל גבי חמץ ג"כ דמהני ביטול מטעם הפקר משום דהוה אבוד מכל אדם, ונראה לומר דהוה מטעם יאוש וכתב שם הנתיבות ז"ל והקצה"ח ז"ל בסי' תנ"ה דגבי יאוש לא נפקא מרשות הבעלים עד דאתא לרשות אחר א"כ שפיר מקשה הגמרא וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידיינא ד"מ דהא כיון דלא זכה בו אחר הרי עדיין ברשות הבעלים ראשונים.

דף כ"ד ע"ב תוד"ה במכירין בעל השור כו' ואומר ר"י ז"ל דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב כו' וקשה לפענ"ד מהא דאיתא לקמן דף ל"ט ע"א דאין מעמידין אפוטרופוס לגבות מגופו אלא מן העלי' אלמא אף דפטור כשהוא תם אפה"כ אח"כ משלם כשהוא מועד, ואחר החיפוש מצאתי בב"ק דף ל"ט בשיטה מקובצת דלפי הנראה רמז על זה רבינו הרא"ה ז"ל וכתב ששם חייבים לשלם אלא שאין להם ממה לשלם.

שם א"ל המשסה כלב של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי כו' ויש לעיין מ"ש מהא דאיתא לעיל דף י"ט ע"ב דאף דקשר אדם דליל בתרנגול אפה"כ חייב בעל התרנגול יעו"ש בתוד"ה וכי איתמר כו' וצ"ע, לפענ"ד.

דף כ"ו ע"א רגל שדרסה על גבי תינק בחצר הניזוק כו' או דילמא קרן כוונתו להזיק כו' וקשה דהא אנן פרקינן לקמן דף מ"ד ע"ב דגם בשלא כוונה משלם כפר אע"ג דאין כוונתו להזיק, ואי נימא דכאן קאי אליבא דרבה דסובר דשלא בכוונה שאין השור בסקילה אינו חייב בכופר, דא"כ איך פשיט מר' טרפון דסובר כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר הא ר"י הגלילי בודאי לא סבר כרבה כיון דסובר דתם משלם חצי כופר ותקשה הלא לא משתלם רק מגופו וע"כ איירי כשאין השור בסקילה, ואחר החיפוש מצאתי בספר בית דוד ח"ש שתירץ על קושית התוספות ז"ל דילפינן מקרן שלא בכוונה, וקשה הא בפירוש אמרו קרן כוונתו להזיק ואולי יש לומר דהי' כוונתו להזיק אך לא היה כוונתו להאדם דאל"כ לא מיקרי קרן, וצ"ע.

שם ברייתא הכניס שורו לחצר של בעל הבית ונגחו לבעל הבית השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כו' והקשה השיטה ז"ל דהא לר' טרפון אינו משלם רק מגופו וכיון דהשור בסקילה מהיכא משלמין ותירץ דכאן דהוה מיפרך קל וחומר אי אמרינן דלשלם מגופו להכי משלם מן העלי' כו' יעו"ש וקשה לי קצת דהא לא הוי מיפרך קו"ח דהקו"ח אתיא להיכא דאין השור בסקילה דהא ילפינן קו"ח מתם דמשלם כופר והתם ע"כ איירי בכה"ג דאין השור בסקילה כמו דאיתא לקמן דף מ' ע"ב, וצע"ק לפענ"ד.

שם תוד"ה מיכדי כולה ניזקא קאמרינן פלגא כו' ממילא קאמרינן דח"נ שלם כו' יש לעיין לכאורה לרב דסובר לעיל בדף כ' ע"א אכילה דברשות הרבים פטור אף על כסות וכלים משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור א"כ בלא קרא הוה אמינא דפטור מנ"ש א"כ לכאורה לרב נסתר תירוץ התוספות ז"ל אך יש לומר דלרב לא קשה כלל קושית הגמרא דלחייב שו"ר ברשות הרבים כיון דפטור מצד הסברא משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

שם תוספות ד"ה ויהא אדם חייב בכופר כו' ומתנא דבי חזקי' כו' יש לעיין לפענ"ד הא קיי"ל דכופרא כפרה כמו שאיתא לקמן דף מ' ע"ב והא כתב התוספות ז"ל בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר שאכל תרומה כו' דבכפרה לא אמרינן קים לי' בדרבא מיני' א"כ לא קשה כלל מכפר ואחר זמן כביר מצאתי בספר מלא הרועים אות ק' שעמד על זה.

שם ע"ב לכתוב פצע בפצע כו' ויש לעיין לפענ"ד הא איצטריך קרא דתחת לג"ש דמשלם ממיטב כמו דאיתא לעיל בדף ה' ע"א יעו"ש וצע"ק. דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה ואיכא נמי כו' ואומר ר"ת דבהא דיכול לטעון שקים לי' בנפשי אפילו רב מודה כו' יעו"ש היטיב ולא זכיתי להבין דברי רבינו הקדושים הא בדין אם המוכר קיבל דמים בעד חביות אמאי יכול המוכר לומר דקים לי בנפשי שאני מן המיעוט שקורין לכד חביות הא גם בלוקח תליא וכיון שהלוקח טוען שנתן דמים כפי הרוב ודווקא על חביות נתן המעות מאי מהני דעת המוכר דהא תליא גם בלוקח ואיהו טוען שנתן המעות רק כפי הרוב שקורין רק לחביות חביות ולא לכד חביות ואף שאין יכול להוציא מן המוכר החביות מפני שטוען שקים לי בנפשי שאני מן המיעוט אך יש להיות בטל מקח, ואף שכתב התוס' ז"ל בב"ק דף ק"י ע"ב ד"ה דאדעתא דהכי לא קידשה כו' וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודא תליא מילתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי אלמא חזינן דתליא במוכר ולא נתבטל המקח, יש לומר דהתם שאני שלקח בסתם ולא התנה כלום רק דאמרינן דאדעתי' דהכי לא קנה בזה שפיר אמרינן דכיון דמוכר לא רצה רק למכור סתם ולוקח לא התנה ולכן קיים המקח, אבל בכאן שהלוקח אמר רק חביות ורב סובר דאזלינן בתר רובא מה מהני דאמר המוכר קים לי בנפשי כו' וצ"ע לפענ"ד.

דף כ"ח ע"א מאי לאו במועד דליכא פסידא כו' יעו"ש וע"ש בפני יהושע ובים התלמוד, וקשה לפענ"ד לפי מה שפוסק הרא"ש ז"ל בפרק קמא סי' י"ג דנגח ואח"כ הפקיר גם רבנן ז"ל מודו דמיפטר ועיין לעיל בדף כ"ד, א"כ יכול לבא לידי פסידא דלמא יפקיר המזיק את השור שלו ולא מיבעיא לשיטת הסוברים דאף אם יחזיק בעצמו יפטור בודאי קשה ואף לשיטת הסוברים דדווקא כשמחזיק אדם אחר עדיין קשה דלמא יחזיק בנו או אוהבו ויפסיד הניזק, ואין לימא כמו שרצה לתרץ איש אחד דאם יפקיר יחזיק הניזק דלמא יקדמנו אחר, ועוד דלמא לא שוה השור דמי ההפסד ועוד קשה דהא לקמן דף מ"ו דבמועד סגי לי' שמירה פחותה א"כ דלמא יברר המזיק ששמרו שמירה פחותה ויפטור ויש לתרץ בס"ד דהא דרצה הגמרא לאוקמא במועד כי היכי דלא תקשה דא"כ אפילו דחפו יפטור כמו שכן מקשה הגמרא וא"כ ע"כ מיירי היכי דליכא פסידא וצ"ע לפענ"ד.

שם רב נחמן ב"י אמר ברבו שמסר לו שפחה כנענית כו' וקשה לפענ"ד דא"כ דאיירי לאפרושי מאיסורא א"כ למאי צריך קרא לזה כמו שמקשה הגמרא ביבמות דף פ"ח ע"ב צריכא למימר דדפנו, וצע"ק לפענ"ד.

שם משום דר"י מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ויש לעיין אמאי לא מתרץ הגמ' כן על הקושיא הראשונה משום מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ויש לתרץ בס"ד דהא דאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אינו אלא היכא שיש קצת היזק לרבים אבל היכא דאין שום היזק לרבים הרי כופין על מדות סדום כמו שאיתא בב"ב דף י"ב ע"ב ובח"מ סימן שע"ד סעיף א', להכי מעיקרא לא יכול הגמרא לתרץ משום מיצר שהחזיקו בו רבים דהא כיון דאין להם שום היזק הרי כופין על מדת סדום, אבל עכשיו דמסיק הגמרא שיש פסידא להרבים דקרובים לזה ורחוקים לזה להכי שפיר קאמר הגמרא משום מיצר שהחזיקו בו רבים כו'.

דף "ח ע"ב תוד"ה ונשוף באבן כו' הקשו לרב מהא דשור שדחף את חבירו לבור דהשור חייב וגם מהא דהניח אבן ע"פ הבור יעי"ש, והנה הא דהניח אבן ע"פ הבור הוא רק מימרא דרבא ויכול לסבור כשמואל כמו דקיי"ל הלכה כשמואל בדינא רק קשה על רב מהברייתא דשור שדחף את חבירו לבור כו' ונלפענ"ד לתרץ בס"ד משום דאמר שם הגמ' דאמר לו בעל הבור לבעל השור אי לאו ברא דידי תורא דידך הוה קטל להכי גם רב מודה דחייב בעל השור אבל גבי בור האמת הוה רק מטעם חבטא דהוי קרקע עולם, ומצאתי אח"כ בפני יהושע ז"ל שכתב כן. אך לפענ"ד נראה דעדיין תקשה קושית התוס' ז"ל דלכאורה קשה לי על הא דקאמר הגמרא שם דאי לאו ברא דידי תורא דידך הוה קטל לי' הא איתא בב"ק דף כ"ו ע"ב אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר א"כ הכא נמי אמאי חייב בעל הבור כלום דהא בלא הבור הי' נהרג מכח דחיפת השור, וחפשתי ומצאתי בדף נ"ג בש"מ שהרגיש בזה יעו"ש בד"ה אמר רבא כו' רק שלא הביא דברי הגמ' מב"ק דף כ"ו וכתב שם רבינו הרא"ה ז"ל דבאמת איירי כאן דבדחיפת השור לא הי' כדי להמית במה שהשור דחפו ואעפ"כ חייב בעל השור דפשע במה שלא שמר השור שהי' יכול להמית אותו אבל גבי אבן אי אפשר כלל להאבן שעל ידו יהרג השור בלא הבור יעו"ש, א"כ לפי זה תקשה על רב דסובר גבי בור שם בדף נ"ג ע"א לפניה מקול הכרייה חייב דמת מחמת ההבל ולאחריו מקול הכרייה פטור זה וזה בבור א"כ קשה אמאי פטור בעל הבור אם נהרג השור ע"י חבטא הא פשע במה שעשה תקלה דיכול להרוג השור ע"י הבל ודמי ממש לשור שדחף את השור לבור לפי מה שהסביר השיטה מקובצת ז"ל.

דף כ"ט ע"א אמר אביי בתרתי פליגי ממאי מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ויש להבין לפענ"ד הא איצטריך למתני תרתי לרב דמוקי לעיל גבי מים דווקא בדלא אפקריה וחייב על כלים מטעם ממון המזיק ועל גופו פטור מטעם קרקע עולם הזיקתו, וגבי חרם מסתמא מפקיר וחייב מטעם בור רק על גופו ופטור על הכלים א"כ איצטריך למיתני תרתי, ואף אם אמרינן דסובר כשמואל דהלכתא כוותי' ג"כ קשה לפענ"ד לפי מה דמסיק הגמרא לעיל דנתקל בקרקע ונשוף באבן חייב א"כ איצטריך למיתני תרתי הוחלק אחד במים מיירי דהוחלק ונשוף בקרקע ואשמעינן דחייב לאפוקי מרב דסובר דפטור, וגבי חרסית מיירי דהוחלק אחד בקרקע ונשוף בחרס ואשמעינן דחייב כרבי נתן א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן תרתי.

שם ע"ב תוס' ד"ה תסתיים כו' מה שהי' קשה לי על דברי התו' זכרו לברכה מצאתי בספר כוס ישועות.

שם אמר רי"ח ל"ש אלא במפריח אבל במצמצם פטור כו' וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל הקדוש אבל צימצמן לתוך שלו דהוה לי' בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו כו', ויש להבין למה לא פירש רש"י ז"ל בפשוטו שהסמיך לרשות הרבים, וא"ש בס"ד דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה שכתב התוספות ז"ל בשמו בדף נ' ע"א ד"ה בור ברשותו דהיכא דהסמיך לר"ה לכ"ע חייב ולא פטור רק מטעם כי אפקרינהו רשותאי לא לחיובי אנא בהיזקא אפקרינהו ולזה פירש כאן דאיירי שהרחיק מרשות הרבים והפקיר שם רשותו ומשה"כ פטור, אלא דצ"ע לפי זה דלמה מוקי לה רי"ח דווקא במפריח לר"ה הא אפילו סמוך לרשות הרבים נמי חייב וצ"ע לפענ"ד.

שם ע"ב אמר ר"א ברי' ד"א לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים כו' ואפה"כ ברשות הרבים אמר רי"ח דחייב כמו שפירש רש"י ז"ל הטעם, ויש להבין לפי זה הא דמוקי לה רב יוחנן ז"ל לעיל בדף כ"ז ע"ב בקרן זוית אבל במקום מגולה פטור בעל הכד משום דבעי לי' לעיוני ומיזל א"כ הכא נמי אמאי חייב במפריח כיון שאין דרך ב"א להתחכך בכתלים א"כ אמאי חייב במפריח ופטור בעל הכד, וצע"ק לפענ"ד.

דף ל' ע"א ולא יהא אלא כרפשו כו' יעו"ש ולא זכיתי להבין לרב דאמר היכא דקרקע עולם הזיקתו פטור א"כ הכא במה נעשה הרפש שלו הא לא קנה כלל העפר והוה עדיין קרקע עולם וצע"ק לפענ"ד

שם המוציא תבנו וקשו לר"ה כו' וכל הקודם בהם זכה, והנה נסתפקתי אם זה מיקרי מפקיר נזקיו כיון דכל הקודם בהן זכה, ומצאתי בים התלמוד שכתב דזה מיקרי מפקיר נזקיו כיון דכל הקודם בהן זכה ותירץ בזה קושית הפני יהושע ז"ל על דברי התוספות ז"ל ד"ה אפילו תימא ר"י כו' וי"ל דכל הקודם בהן זכה לאחר שלשים יום כו' וכתב לתרץ דאי נימא דרשאי להוציא א"כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור יעו"ש היטב ולפענ"ד קשה לי על זה דהא אמר רב אשי תבנו וקשו תנן ודברי הכל ואתיא אף כרבי יהודא הא אמר רב אשי לעיל בדף כ"ט במתכוון לזכות בחרסיו וסובר רבי יהודא מפקיר נזקיו אף לאחר נפילת פשיעה פטור כמו שהוכיח שם התוספות ז"ל בד"ה פליגו יעו"ש א"כ היכי מצי אתיא כרבי יהודא לדברי הים התלמוד ז"ל דכיון דכל הקודם זוכה הוי הפקר והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דפטור לר"י ואמאי קתני במתניתין דחייב, לכן נלפענ"ד לומר דכל זמן דלא זכה בה אחר הוי שלו ולא מיקרי הפקר רק דאם בא אחר וזכה בה הוי שלו, אך בח"מ סימן תי"ד בסמ"ע ס"ק ב מבואר בהדי' דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה יעו"ש וצ"ע מה שהקשתי למעלה. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד קושית הפני יהושע ז"ל, דהנה הא דמהדר הגמרא לאוקמא כרבי יהודא משום דהלכתא כוותי' כמו שאיתא בח"מ סימן תי"ד סעיף ב' וכן מוכח מדברי התוספות ז"ל בכאן מדהקשו מרשב"ג ע"כ דסובר ג"כ כר"י כמו שכתב הפני יהושע ז"ל שם, והנה אי אמרינן דמתניתין דקתני חייב לשלם איירי דווקא לאחר שלשים יום א"כ אתיא דווקא כר"י ולא כרבנן ובזה הלכה כרבנן כמו שאיתא שם בח"מ סי' תי"ד וע"ש בביאור הגר"א ז"ל ס"ק י"ב, אבל כשמתרץ הגמרא שלא בשעת הוצאות זבלים אף דלרבנן גם בשעת הוצאות זבלים חייב בתשלומין יש לומר דמתניתין נקט לדברי הכל אבל לאוקמא דווקא לאחר שלשים יום אם כן הוי דלא כרבנן.

שם ע"ב תוד"ה וחכמים אומרים כו' וי"ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה וערב משמע להו ועיין בים התלמוד שהביא בשם רבינו הרמב"ן ז"ל שהקשה איך מוציאין ממון בספק כו' יעו"ש ועיין בתומים ז"ל סימן ל"ד ס"ק י"ד שכתב הטעם משום דמוקמינן להעדים אחזקתם כמו קוברי מתים ביו"ט כו' יעו"ש והוה כמו חזקת הגוף דסובר ר"ג בכתובות דף י"ב ע"ב דמוציאין ממון בזה.

דף ל"ב ע"א אמר ר"ל שתי פרות כו' עיין למעלה דף כ' ע"א דהטעם משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בה פטור, והקשה שם השיטה מקובצת ז"ל דלמה לי קרא וביער בשדה אחר למעט בר"ה תיפוק לי' משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכאן הא שינה שהניח פירות בר"ה, ועיין בירושלמי פרק שני הלכה ד' בגליון הש"ס מה שכתב לתרץ, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דאיתא דף י"ד ע"א דחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור על השן והרגל וחייב על הקרן ואף דהתם לא שינה כלל דהא מיוחד ג"כ לפירות.

דף ל"ב ע"ב גמרא דטעה דיינא גופא כו' עיין בקצות החשן סימן שמ"ח אות י"ד וקשה לי טובא לפענ"ד למי יוכל לחייב גלות אי להדיין דמונה הא לא עביד מעשה, ואי להשליח ב"ד הא הוי אונס כיון דהדיין מונה והדיין טעה במנין א"כ השליח ב"ד מיקרי אונם ואונס רחמנא פטרי', וצ"ע וחפשתי בהגהות ומצאתי כאן בהגהות של הגאון ר"צ מזאלקאווע ז"ל שכתב דלהדיין ליכא לחיובא משום דלא עביד מעשה אך לא העיר מזה שהקשתי, וצ"ע.

דף ל"ג ע"א יושם השור בב"ד דברי ר"י כו' וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה הקדשו כו' דלר"י לרדיא ולכ"ע אין מכור ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות נזקי ממון הלכה ו' דגם לר"ע מכור לרדיא, ועיין בקצות החשן סימן ת"ז שהעלה דדעת הרמב"ם ז"ל דאף דר"ע דסובר הוחלט השור דווקא לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין גם ר"ע ז"ל מודה דלא הוה עדיין של המזיק כו' יעו"ש היטב ולא זכיתי להבין הא איתא שם דף ל"ד ע"א דשבח של מזיק אף קודם גמר דין ג"כ יש לו חלק לניזק וכן כיחש מזיק חל ג"כ על הניזק וצ"ע לפענ"ד ומה שהי' קשה לי מלקמן דף צ"א מצאתי שם בים התלמוד יעו"ש.

ועיין בשיטה מקובצת שהקשה על מה שאמר הגמרא דלר"ע הקדישו ניזק הא קדוש למפריע הא אינו יכול להקדיש דברים שאינו ברשותו כו' והעלה שם דהא דאמר רי"ח דהנגזל אינו יכול להקדיש זה דווקא קודם שהוציא בדין אבל אח"כ כשהוציא בדין חל ההקדש של הניזק למפריע ועיין בספר דברי משפט על ח"מ סימן ל"ז מה שתירץ בזה ועיין בחדושי למסכת ב"מ דף ז' מה שהקשתי בזה.

ועוד קשה לי מהא דאיתא בב"ק דף ע' ע"א גבי מטלטלין דכפרי' דלא כתבינן אורכתא אמטלטלין דגזלנין משום דרי"ח כו' משום דהוה ברשותו הא יכול לעשות הרשאה ותיכף כשיבא ליד השליח יהי' חל ההרשאה למפריע, ויש לתרץ דהחשש דלמא יחזור המשלח קודם שיבא ליד השליח כמו למד"א אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אעפ"כ יכול לחזור קודם שבא לעולם כמו דאיתא בב"מ דף ס"ו ע"ב ועיין בב"מ דף י"ז ע"א תוד"ה קניה לך מעכשיו כו' וא"כ כשיחזור יכול לחזור ולתבוע אם יאבד מיד השליח.

שם וכן שני אנשים שחבלו זה בזה עיין במרדכי סוף ב"ק דף ל"ד ע"א תוד"ה שאלמלא כו' דפשיטא הא דאטו אם נגח שור קטן כו' ויש לעיין קצת אמאי פשיטא כ"כ הא איתא לקמן דף נ"ט ע"ב גבי קץ כופרא דמקשה והא הוי תמרא, ויש לחלק דשם דרך האילנות לגדל ולעשות תמרא ובלא עמל רק מעצמו, אבל גבי שור צריכין להאכיל ולגדלו.

ירושלמי פרק המניח הלכה א' ואין דרך כו' עיין בכאן בפני משה ונראה מכאן דרב סובר דדרך בני אדם להניח כלים ברשות הרבים וצ"ע לפענ"ד דהא בבבלי בב"ק דף כ' ע"א סובר רב דהמניח כלים ברשות הרבים מיקרי משנה, וצע"ק לפענ"ד.

דף ל"ד ע"ב א"כ מצינן תם חמור ממועד כו' היינו דלגבי מועד כתיב והמת יהי' לו לגלות דפחת נבילה הוה דניזק כו' והקשה הפני יהושע ז"ל דהא לקמן דף נ"ג ע"ב קאמר הגמרא ואיפך היינו לאוקמא דהמת יהי' לו דגבי שור המועד למעט פסולי המוקדשין, ומתרץ הגמרא מסתברא לאוקמא גבי בור שכן פטור בו את הכלים וא"כ לרב יהודא ז"ל דמחייב בו את הכלים אפשר לו איפוך כו' יעו"ש היטיב, ולפענ"ד נראה ליישב בס"ד דהנה לקמן דף מ"ד ע"ב פליגי רב יהודא ורבנן בשור של הקדש שנגח את האדם אם חייב מיתה דרבנן סוברים דחייב מיתה דאף דכתיב והועד בבעליו ע"כ לאו דווקא, וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה שור האשה הא דאיצטריך קרא לרבות משום דילפינן מנזקין דכתיב שם וכי יגח שור איש, אם כן השתא דהוה הדין דגם האשה חייבת בנזקין ע"כ דילפינן משור של אשה שהמית את האדם דחייב א"כ גם גבי הקדש שנגח לשל הדיוט ילפינן משור שהמית את האדם דחייב מיתה ושפיר איצטריך רעהו למעט הקדש, וא"כ מתורץ קושית התוספות ז"ל בס"ד דשפיר מקשה הגמרא ואימא איפוך דהשתא יהי' לו דכתיב גבי שור אתי למעט פסולי המוקדשין ולא לבעלים מטפלין בנבלה, והא דהקשו התוספות ז"ל דלמה לו רעהו למעט הקדש שנגח לשל הדיוט ואי משום דכתיב שור איש הא לרבנן דסוברים דשור של הקדש שהמית חייב מיתה והוה אמינא דילפינן נזקין ממיתה, אבל לרבי יהודא ז"ל לשיטתו שסובר דשור של הקדש שנגח פטור ממיתה א"כ לא מצינו למימר איפוך דתשאר קושית התוספות ז"ל רעהו למה לי כמו שכתב וע"כ דהמת יהי' לו דכתיב גבי שור אתי לבעלים מטפלין בנבלה שפיר מקשה א"כ מצינו תם חמור ממועד ומתורץ קושית הפני יהושע ז"ל.

שם תוד"ה שורו שבייש כו' מ"מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיא דידי' כו' ועיין במהרשא"ה שדחק דגבי שור שהדליק את הגדיש בשבת לא איצטריך כלל לאשמעינן דשור דומיא דידי' יעו"ש, ולפענ"ד נראה לומר דשפיר איצטריך למיתנא דהנה הא דקתני דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב כתב רש"י ז"ל דלא חייב רק חצי נזק דמשנה הוא והנה עלה ברעיוני לומר לפי מה דמסיק הגמרא דשורו דומיא דידי' וקבעי לי' לרפואה א"כ הוה אורחא ומשלם נזק שלם, ואח"כ הראה לי איש אחד בבעל המאור ז"ל שכתב כן יעו"ש במלחמות ה' וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבכה"ג חייב נזק שלם דומיא דאדם וכמו שקתני סתמא חייב דמשמע נזק שלם, ושפיר איצטריך לאשמעינן וא"ש בס"ד.

[מימי חורפי בעת היותי כבר ארביסר בשנת תרי"ד מצאתי מעט ממה שאמרתי אז בעז"ה בדרך הפלפול].

דף ל"ט ע"א תוד"ה שלא יהא חוטא נשכר והא דמשמע בפ"ק דכתובות דלית לי לרבא האי טעמא כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דלכאורה קשה לי הא דמתרץ אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר מהא דאיתא בכתובות דף כ"ט ע"א במשנה ועל הכותית פירש שם רש"י ז"ל ד"ה ועה"כ קסבר גרי אריות הן ישנן בלאו דלא תתחתן בהם, וע"ש בתוספות שמסקנת רבא ביבמות דף ע"ו דהלאו דלא תתחתן בהם קאי דווקא בגירותן וא"כ לר' מאיר ז"ל דסובר כותים גרי אמת א"כ ישנה בהם לאו דלא תתחתן בם, והנה שם בכתובות דף ל"ב ע"א מוקי לה עולא להמשנה דאלו נערות בשהיתרו בו ומסתפק לומר דממונא לקולא ואעפ"כ סובר דמילקא לא לקי ממונא משלם, והקשו שם התוס' ז"ל בד"ה ואי ממונא קולא הויא וא"ת איתגורי איתגר שנידון בקלה כו' וי"ל דאס רחמנא אממונא של נחבל, א"כ לפי זה תקשה דמאי מתרץ אביי בב"ק גבי כותית שלא יהא חוטא נשכר אכתי תקשה לעולא דמוקי למתני' שהתרו בו ולר"מ דסובר גרי אמת הן ולמסקנא דרבא דבגרושין ישנה בלאו דלא תתחתן בם ואי ממונא לקולא תקשה איתגורי איתגר רק משום דחס רחמנא אממונא של נחבל וכאן יש לקונסם רק כדי שלא יהי' חוטא נשכר ילקה כדין שנידון בחמור וכאן לא שייך לומר חס רחמנא אך דלאביי יש לומר דאזיל לשיטתו שמשמע בכתובות דף ל"ג ע"א שסובר כרבי יוחנן דמוקי לה במתניתין בשלא התרו בו, אך לעולא תקשה קושית דרבי זירא, וחכם אחד השיב לי דע"כ רש"י ז"ל עיקר איסורא נקט דהא מסיק הגמרא במסכת עכו"ם דף ל"ו ע"ב דהלאו דלא תתחתן בם לא קאי רק דרך חיתון אבל לא דרך זנות אך לשונו הקדוש של דברי רש"י ז"ל לא משמע כן רק דיש בה לאו דלא תתחתן בם ממש לכן נלפענ"ד לומר דדעת רש"י ז"ל דהא דמסיק הגמ' שם בע"ז דהלאו לא קאי רק דרך חיתון אינו אלא לר"ש אבל לרבנן יש לומר בפשוטו דהלאו לא קאי רק על שבעה אומות, ונראה דעת רש"י ז"ל דכותים הם משבעים אומות ויש לומר דעולא יסבור כלישנא קמא דרבא ביבמות דף ע"ו ע"א ועוד יש לתרץ קצת דלכאורה נראה לומר דהא דמקשה ר' זירא איני אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, אבל למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא ומן הדין הי' לו לשלם נזק שלם רק רחמנא דחס על המזיק כו' וגבי כותים אוקמינן אדינא דלא שייך לומר דחס רחמנא עליהם ולהכי בין תם ובין מועד משלמים נ"ש, אבל גבי קנס דיש להם מן הדין לא קנסינן להו, אך ר"ז מקשה למאן דאמר פלגא נזקא קנסא ושפיר מקשה אבל עולא יש לומר דיסבור פלגא נזקא ממונא, ובזה מתורץ קושית התוספות ז"ל על רבא די"ל דיסבור פלגא נזקא ממונא, עיין לקמן דף פ"ד ע"ב ועיין בכאן בים התלמוד מה שהקשה שני דבורי של התוספות ז"ל אהדדי ויש לומר ולתרץ ומצאתי כעין זה בהפלאה ריש אלו נערות יעי"ש.

דף מ' ע"א וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה כו' יש לעיין למה דאיתא בסנהדרין דף ע"ח דשור של טריפה שהרג פטור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, אבל הרג בפני ב"ד חייב א"כ משכחת לה דשלשה פעמים הראשונים הרג בפני עדים ולא מצינן למיקטלא משום דכמיתת הבעלים כו' ובפעם הרביעית הרג בפני ב"ד וחייב לשלם כופר ואח"כ שמעתי שבספר מנחת אהרן על סנהדרין מקשה שם, ולפענ"ד נראה לומר דלפי מה דסובר שם בדף מ' ע"א רי"ש בנו של רי"ח ב"ב דכופר דמי מזיק ואם הוא טריפה אין לו דמים דהא הוא גברא קטילא והגמ' רוצה לתרץ אף לר' ישמעאל כו' וזה לא קשה לרב אשי דסובר התם בסנהדרין דשור טריפה ג"כ פטור א"כ משכחת לה דשור שהרג ג"פ בפני עדים ואח"כ הרג בפני ב"ד וכאן מתרץ ר"א כגון שסיכן כו' יש לומר דרוצה לתרץ אף לרבא דפליג שם על זה.

דף מ"א ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא כו' עיין במקנה בקדושין דף נ"ו ע"ב דהקשה לר' יוסי הגלילי דסובר ביומא דף ל"ו דאין לוקין על לאו דנבילה משום דהוי לאו הניתק לעשה לגר אשר בשעריך כו' א"כ איצטריך למלקות, יעו"ש, ולפענ"ד נראה לומר דכמו בשאר לאו הניתק לעשה אם בטל העשה חייב מלקות א"כ הכא נמי כיון דכתיב בעל השור נקי דאסור בהנאה א"כ אף דלא כתיב ולא יאכל את בשרו הוה אמינא דלוקין על זה משום לאו דנבילה להכי אתי לגלות דאף אם שחטו אסור, וכה"ג כתב המקנה ז"ל בעצמו דלא שייך כאן העשה לגר אשר בשעריך כו' כיון דאסור בהנאה.

שם וכתב רחמנא לא יהנה כו' והקשו האחרונים זכרם לברכה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות יסודי התורה דאין לוקין על ההנאה משום דלא כתיב בפירוש א"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא וכתב לא יהנה דא"כ יהיה חייב מלקות על הנאה כו', ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה המחנה אפרים ז"ל מפ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין ט"ז ד"ה עוד שייך לדין הנזכר כו' כתב דלחזקי' דיליף מלא יאכל כו' יש ללקות, אך הרמב"ם ז"ל סובר כר"א דיליף מדפרט היתר גבי נבילה לא חשיב מפורש כו' וקשה לי לפענ"ד דא"כ מאי מקשה הגמרא בפסחים דף כ"ד ע"ב מאי בינייהו בין חזקי' לר"א לימא דאיכא בינייהו לענין מלקות דלחזקיה לוקין על ההנאה ולרבי אבוה אין לוקין על ההנאה, אלא ע"כ דרבי אבוה דיליף מדפרט הכתוב היתר גבי נבילה ע"כ דבלשון אכילה נכלל ג"כ הנאה וכשם שלוקין על אכילה כן יש ללקות גם על הנאה אך זה דווקא לרבי מאיר דיליף מדפרט הכתוב היתר גבי נבילה, אבל לר' יהודא דסובר דלדברים ככתבן הוא דאתי ויליף מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה לא מיקרי מפורש ואין לוקין על ההנאה, ולהכי לא קאמר הגמרא שם דנפקא מיני' בין חזקי' לר"א לענין מלקות דהגמרא רוצה לומר נפ"מ גם לרבי מאיר, והנה התוספות ז"ל מקשה שם בב"ק דלמא איצטריך קרא לבן פקוע כו' ותירץ הריטב"א ז"ל דהברייתא אתיא כרבי מאיר ז"ל דסובר דבן פקוע צריך שחיטה וכבר כתבנו דלר"מ לוקין על ההנאה ושפיר קאמר הגמרא וכתב רחמנא לא יהנה, אך הרמב"ם ז"ל פוסק כרב יהודא דסובר דדברים ככתבן וע"כ יליף איסור הנאה מאותו כמו שהאריך בזה הגאון בעל לח"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות ולהכי סובר דאין לוקין על ההנאה כמו שפוסק שם הלכה ט"ז.

דף מ"א ע"ב ת"ר ובעל השור נקי וגו' רא"א נקי מחצי כופר א"ל ר"ע כו' יש לעיין קצת לשיטת הסוברים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, ובהריגת השור בודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור כמו שאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א, א"כ איצטריך קרא להאי גוונא, וזה לא קשה דהא אמר רב במסכת עכו"ם דף ל"ה ע"ב דפרש של שור הנסקל מותר א"כ קשה בהא שכתבו התוספות שם בד"ה נקי מחצי כופר כו' דלהכי לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר משום דסובר כרבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר הא מצי לדרוש נקי מח"כ ולמעט שלא יגבה מפרש, אך לא קשה כלל דהא איתא בב"ק דף מ"ז ע"א תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא ולהכי בלאו הכי אינו גובה מפרש ועוד קשה קצת לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בב"ק דף מ' ע"א בד"ה שור של שני שותפים כו' דשני שורים שהרגו לאדם ממיתה פטורים ומכופר ג"כ פטורים למאן דאמר כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר כו' א"כ לר"א דסובר דאף שאין השור חייב סקילה אעפ"כ חייב כופר א"כ מצינן לאוקמא באופן זה היכא דשני שוורים הרגו לאדם דמיתה פטורים ובכופר חייבים.

שם ע"פ בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה קשה לי לפענ"ד איך ס"ד דכופר הוה קנס הוא מוכח לקמן בדף מ"ב ע"ב דקאמר הגמרא וסבר ר"ע לא ירית לה בעל כו' אלמא מוכח דלא ציוה הכתוב ליתן הכופר ליורשים רק משום ירושה ואיתא בכתובות דף מ"ב דאין אדם מוריש קנס לבניו ועיין לקמן בב"ק דף ע"א ד"ה סיפא לא קרינא בו וטבחו כולו באיסורא כו', ומכש"כ לפי מה שפירש לקמן רש"י ז"ל דלהכי מיקרי תירוץ זוטא משום דאיכא לאתובי' מודה בקנס הוא וצע"ק.

שם תוד"ה נקי מח"כ כו' וא"ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי וולדות טפי הוה לי' למימר נקי מח"כ כו' לכאורה קשה אמאי לא תרצו בפשיטות דלא חייבו הכתוב במועד אלא היכא שחייבו בתם כמו שכתב התוס' ז"ל לקמן בדף מ"ב ע"א ויש לומר דהתוספות ז"ל רוצים לתרץ אף לרבא דאמר לקמן בדף מ"ב ע"א דר' יוסי הגלילי ז"ל דריש בעל השור נקי לדמי וולדות דווקא גבי תם אבל מועד חייב א"כ לית לי' האי סברא א"כ יש לדרוש דנקי ג"כ מח"כ.

שם תוד"ה הביאו לב"ד וישלם לך וא"ת והא לרבי יהודא מועד משלם כופר שלם אע"פ שהשור נסקל כו' דצד תמות במקומה עומדת כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דאיתא לעיל בדף י"ח ע"ב אימור דאמר רבי יהודא דצד תמות במקומה עומדת אלא בתם ונעשה מועד במועד מתחלתו מי שמעת לי' אלמא חזינן דלא שייך לומר דצד תמות במקומה עומדת אלא היכא דמשלם כתם מתחלתו א"כ עכשיו דגלה לנו הכתוב דתם לא משלם כלל כופר אפילו היכא דאין השור בסקילה רק מועד משלם ולא שייך לומר דצד תמות במקומה עומדת כיון כשהי' תם לא משלם כלל.

דף מ"א ע"ב תוד"ה הביאו לב"ד וישלם לך כו' וי"ל אבל תם דלא כתיב בהדי' לא מצי למילף אלא מנזקין ונזקין גופייהו מגופו, ויש לעיין הא קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואיתא לקמן בב"ק דף קי"ז ע"א דממונא מקנסא לא ילפינן, וצע"ק לפענ"ד וי"ל דלא הוה בגדר למוד דלא גרע הריגת אדם מאלו הרג את השור.

שם תוד"ה ע"פ בעלים כו' ובפ"ק דסנהדרין נמי דקאמר פלוני רבע שורי כו' ויש ליישב קצת לת' מה שהוכיחו התוס' ז"ל בזבחים דף ע"א ע"א דהיכא דאמר שנגמר דינו בב"ד של פלוני לא הוה מודה בקנס יעו"ש א"כ יש לומר דהתם איירי דהא דקאמר רבא פלוני רבע שורי דאמר דנגמר דינו בב"ד של פלוני.

תוד"ה מודה בקנס כו' ע"ש במהרשא"ה ז"ל שכתב דע"כ איירי שהבעלים מודים לדברי העד, אך מדברי רבינו רש"י ז"ל בסוף העמוד שכתב דגבי מועד נמי פטור א"כ ע"כ דאיירי דאינו מודה לדברי העד דאי נימא דאיירי במודה לדברי העד במועד בודאי חייב דהא די"ל דהוה קנס כתב התוספות ז"ל משום דקיי"ל פלגא נזקא קנסא אבל גבי מועד בודאי הוה ממונא, וגם אין לומר דאיירי במכחישו דא"כ אפילו אי נימא דכופרא כפרה ג"כ פטור כיון דאיירי במכחישו כמו שכתב המהרשא"ה ז"ל וע"כ דאיירי בטוען אינו יודע, אך יש לעיין בזה דהא כתבו התוספות ז"ל בכריתות דף י"א ע"ב בד"ה אמרו לו כו דהא דעד אחד מחייב קרבן אינו אלא היכא דשותק אבל באומר אינו יודע עד אחד אינו מחייבו בקרבן וא"כ גם גבי כופר אפילו במועד אין לחייבו, ועיין בכאן בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב דלא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע דמשלם מטעם דלא הוה לי' למידע וכן כתב התוספות ז"ל בב"ק דף מ"ו ע"א בד"ה אפילו כו' והנה כתב התוס' ז"ל בכאן דאף דמודה לדברי העד אפה"כ הוה מודה בקנס וכתב כן מעצמם, ולפענ"ד נראה דמוכח כן מסוגיא במקומה בס"ד דהנה דקאמר הגמרא דהתירוץ ע"פ בעלים או ע"פ ע"א הוה תירוץ זוטא משום דהוה מודה בקנס וע"פ ע"א גם במועד פטור א"כ אמאי לא תירץ דהי' ע"פ ע"א וגם ע"פ בעלים דהודו לדברי העד אע"כ דגם זה מיקרי מודה בקנס ועוד מוכח מהא דאיתא בב"ק דף ע"ד ע"ב גנב ע"פ שנים וטבח או מכר ע"פ ע"א או ע"פ עצמו פטור מתשלומי ד' וה' כו' וע"ש בגליון הש"ס של הגאון רע"א ז"ל שהוכיח משם כסברת התוספות ז"ל דכאן וע"ש בספר ים התלמוד שהסביר דברי התוס' ז"ל דכאן, והנה הים התלמוד הקשה שם לשיטת הסוברים דגם בקנס אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם א"כ אמאי לא מחויב הגנב לשלם ע"פ ע"א כיון דאינו יכול לשבע משום שנעשה חשוד מהגניבה כו' ע"ש במפרשי הים, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת ע"פ מה שהקשו התוספות ז"ל בב"מ דף ד' ע"ב דלמאן דאית לי' שעבודא דאורייתא א"כ כל מודה במקצת הוה כופר שעבוד קרקעות כו' ותירצו דאיירי שמחל השעבוד וא"כ לפי זה יש לומר דשם במתניתין איירי דיש לו קרקעות ואינו מחוייב כלל לשבע משום דאין נשבעין על קרקעות.

דף מ"ב ע"ב ונימא ר"ע לנפשי' כו' יש לעיין לפענ"ד דהא מסיק הגמ' בגיטין דף מ"ג ע"א דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה וכתב שם רש"י ז"ל ד"ה ועוד כופר כו' דקנס משלם בשעשה את העבד טרפה אע"ג דלא מת עדיין יעו"ש א"כ דלמא איירי כשעשה אותו טריפה דקנס משלם והשור אינו חייב מיתה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור להכי איצטריך הבעל השור נקי אך לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בד"ה ונימא כו' דר"ע סובר כרבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ולא קנס א"ש בס"ד, אך קשה לי' לרב אדא בר אהבא דסובר התם דגם כופר משלם כשעשה טריפה, א"כ אמאי לא מתרץ ר"א לר"ע דמיירי כשעשה האדם את השור טריפה דממיתה פטור וכופר חייב, ועוד קשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א שור של אדם טריפה שהרג פטור ממיתה כו' ר"א אמר אפילו שור טריפה שהרג ג"כ פטור ממיתה א"כ אמאי מתרץ ר"א דאיירי בשיר של אדם טריפה או בשור טריפה לרב אשי דממיתה פטור, ובהיותי בענין זה חשה לי קצת דאמאי לא יליף הגמרא בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא ממה דהורגין השור דלמא הבעלים טריפה אך יש לומר דמשום ובערת הרע מקרבך.

תוכן העניינים

חיי אריה (סלנטר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה