אור ברסלב
חיי אריה (סלנטר) חדושי הש"ס › חדושים על מסכת בכורות

חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]

חדושי הש"ס · חדושים על מסכת בכורות

חדושים על מסכת חולין

דף ב' ע"א והמשתתף למה לי לאפוקי מר"י דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה כו'. קשה לי לפענ"ד דהא כתב התוספות ז"ל לקמן בדף ג' ע"ב בד"ה דקא מפקע להו כו' דאי אפשר לקנות העובר אם לא שקנה האם לעוברה דאם לא הא עובר הוה דבר שלא בא לעולם וא"כ רישא דתני הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והיאך אפשר לקנות בהעובר אם נקנה האם להעובר וא"כ לרב יהודה חייב בבכורה כמו דאיתא לקמן רב יהודה אומר אף המקבל בהמה מן העכו"ם וילדה חייב בבכורה וא"כ מרישא מוכח דלא כרבי יהודה ומצאתי ברי"ט אלגזי ז"ל על אלפס שהקשה כן יעי"ש ומה שהיה קשה לי עוד מצאתי ג"כ שם יעי"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד קושיא זו דהנה סתם משנה ר' מאיר ור"מ סובר ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ יכול לקנות העובר בלא האם דהתוס' ז"ל לא כתבו כן רק להלכה דאנן פסקינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לר' מאיר יכול לקנות העובר בלא האם וא"כ אינו מוכח מרישא לאפוקי מר"י דסובר דהמשתתף עם העכו"ם חייבת בבכורה דגם לר"י בעינן שיהי' להישראל לכה"פ חלק בין בעובר ובין בבהמה כמו שהוכחתי ומצאתי כן ברי"ט אלגזי ז"ל יעו"ש.

אך קשה לי לפענ"ד על הא דכתב הרי"ט אלגזי ז"ל בהא דהמקבל מן העכו"ם דחייב בבכורה ע"כ צריכין לומר דקנה האם לעוברה דהא לר"י בעינן לכה"פ שיהי' לישראל חלק גם בהאם דהא איתא בשבת דף קל"ה ע"ב דמקשה הגמרא היכא משכחת לה יליד בית דנימול לאחד ומוקי לה הגמרא שלקח שפחה לעוברה ולהכי נימול לאחד וכתב שם רש"י ז"ל בד"ה בלוקח שפחה לעוברה כו' הואיל ואין לו חלק באמו וקאמר הגמרא הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כו' אלמא חזינן דלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בלוקח שפחה לעוברה מקרי אין לו חלק באמו ורב יהודה הא סובר בב"ק דף צ' ע"א דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ מקרי אפילו בלוקח שפחה לעוברה דאין לו חלק באם וא"כ אמאי מחייב ר"י במקבל בהמה מן העכו"ם בבכורה הא בעינן דיהי' לישראל לכה"פ חלק באם, ואף שכתב התוספות ז"ל בגיטין דף כ"ה ע"ב בד"ה רב יהודה כו' דאין להוכיח משם דר"י סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דשאני התם דכתיב קראי יעו"ש, אך התוס' ז"ל בבבא בתרא דף נ"ג ע"א ד"ה קסבר כו' כתבו דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו וא"כ ע"כ דר"מ סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ ה"נ לרבי יהודה ע"כ סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בח"מ סי' ר"ט סעיף ד' ובקצה"ח שם.

שם הלוקח עובר חמורו כו' עיין בספר שי למורא שהקשה מהא דכתובות דף פ"א ע"ב דר"י אמר כיון דאמרו רבנן לא לזבין אע"ג דזבין לא הוה זבינא א"כ ה"נ כיון דאמרי רבנן דלא לזבין לא הוה מכירה, ותירץ משום דאם לא יתן להעכו"ם הוולדות יבא ויתפוס בעצמו והוה לי' יד עכו"ם באמצע דהא יתפוס בעצמו עבור המעות שלו כו' יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד מהא דקתני לקמן בסוף העמוד המקבל בהמה מן העכו"ם וילדה כו' והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי כו' ופירש שם רש"י ז"ל דאיירי דנותן לו בחנם במתנה ואפה"כ פטורה מן הבכורה מן הדין כמו שכתב שם רש"י ז"ל והתם לא שייך לומר דיתפוס בשביל המעות, ודוחק לומר דפטור משום דיתפוס העכו"ם בשביל שפוסק עמו דלשון הגמרא לקמן דף ט"ז ע"ב משמע דווקא דיתפוס בשביל המעות, אך נראה דהא דקאמר שם רב יוסף כיון דאמרו רבנן לא לזבין לא הוה זבינא אינו אלא משום דשייך לאחרים אבל בשביל איסור אחר לא, ועיין בבבא מציעא דף ט' ע"א אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת כו' ה"נ דלא קני אלמא דקני אף שהוה באיסור.

שם ע"ב בתוד"ה מאי לאו העובר פירש ואיירי בבהמה מעוברת לא בבהמה לעוברה כו' יעו"ש ויש להבין הא כתב התוספות ז"ל לקמן והבאתי למעלה דאי אפשר לקנות העובר משום דהוה דבר שלא בא לעולם רק דאיירי שמוכר הבהמה לעובר וא"כ גם ברישא איירי שמוכר הבהמה ולעובר וא"כ מאי נפ"מ בהתירוץ הא בלאו הכי הוה האיסור משום הבהמה, וצריך לומר דלא שייך למיקנס אבהמה רק היכא דזבין הבהמה לכל העוברים שתוליד אבל היכא דזבין הבהמה רק לעובר אחד לא שייך למיקנס אבהמה.

דף ג' ע"א ברש"י ז"ל ד"ה נבילה כגון שיש לעכו"ם חלק בוושט כו' עיין בס' שי למורא שהוכיח מדברי רש"י ז"ל דנקובות הוושט הוה נבילה יעו"ש ולפענ"ד נראה לומר דאף למאן דאמר דלא הוה רק טריפה אפה"כ היכא דנטל חלק מהוושט הוה נבילה לכ"ע, ועוד דהא כאן משמע דהוה נבילה מחיים להכי לא חי' והש"ך ז"ל ביו"ד סימן ל"ג ס"ק ד' הוכיח דלא הוה נבילה מחיים אע"כ צריך לומר כדכתיבנא דאיירי דנטל חלק מהוושט ולכ"ע הוה נבילה מחיים, וע"ש בכרתי ופלתי וביד אברהם שם בהגה מה שהביא בשם התוספות ז"ל בכאן ד"ה ר"ח כו' וכן הוכיח הכרתי והפלתי ז"ל מנדה דף כ"ג דלא הוה נבילה מחיים וע"כ מוכח כדבריו.

דף ד' ע"א אלא אמר רבא כו' ע"ש בפירוש רש"י ז"ל ותוספות ז"ל דעל בהמה לא נדרש קו"ח יעו"ש ויש לעיין לפענ"ד היאך אפשר לומר כן ואיך אפשר ללמוד מקו"ח לפטור עצמן הא אפשר לומר דבכור בהמה טהורה תוכיח וצע"ק לפענ"ד.

והנה משמע מכאן מדברי רש"י ז"ל דבמדבר נפטרו גם מבהמה טהורה מבכורה עיין בכאן בספר שי למורא, ולכאורה הי' קשה לי מהא דקאמר הגמרא דף ד' ע"ב רי"ח אמר קירבו ישראל בכורות במדבר וע"ש בתוספות ד"ה לא קדשו כו' ובמהרשא"ה שם, אך מצאתי ברי"ט אלגזי ז"ל שכתב בד"ה והנה גרסינן במכילתא כו' שכתב דהא דנפטר במדבר הבכורים אינו אלא מליתן לכהן אבל קדשו לקרב יעו"ש היטב, לפי זה א"ש דקרבו הבכורים במדבר אך לפי זה יש להבין דמאי מקשה רבא ועוד א"א אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרה אלמא תנן לא נפטר מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפ"ח והנה במשנה קתני הכהנים והלוים חייבים כו' והא דקתני הכהנים חייבים אינם מחויבים ליתן לכהן אחר וע"כ הכוונה שמחויבים להקריב אותו וא"כ יוכל לומר דגם לוים מחויבים להקריב אותו אבל בנתינה לכהן שוים הלוים לכהנים כמו שהי' במדבר אך ע"כ צריכין לומר מדמסיק המשנה דלא מפטרו אלא מפדיון הבן וגבי פדיון הבן אינו שום קדושה רק מצוה ליתן לכהן וא"כ ע"כ בכה"ג גבי בכור בהמה טהורה הלא צריך ליתן לכהן, וצע"ק לפענ"ד.

שם ע"ב בתוד"ה ופודה בו פעמים הרבה כו' עיין בספר שי למורא שהביא להקשות בשם תשובת חמדת שלמה ז"ל בסימן א' שהקשה בהא דהביא ר"ח בב"מ דף ז' ע"ב מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דהוא ברייתא בבכורות דף י"א לפי מה שמפרש התוספות ז"ל המשנה דאיירי בספק פטרי חמורים דמפריש השה והוא לעצמו וחוזר ופודה בו א"כ יכול ר"ח להוכיח דאי נימא תקפו כהן אין מוציאין מידו איך יכול לפדות את הפ"ח השני דלמא הוה הראשון פ"ח והוה ממונא של כהן ואין הח"ש כעת ת"י לעיין בו יעו"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה ספר התרומות ז"ל בסי' ש"י כתב דהא דקיי"ל ביבמות דף ל"ד ע"ב קם דינא הוה הטעם משום יאוש ועיין בספר ברוך טעם בדין דבר הגורם לממון יעו"ש, וא"כ הכא נמי הא הכהן מייאש מזה אף דאם יתפוס מהני תפיסתו אי נימא תקפו כהן אין מוציאין מידו הא גם ביבמות יהי' מהני תפיסתו כמו כאן ואפה"כ הוה יאוש, וגם הכהנים מייאשין כמו דאיתא בב"מ דף כ"א ע"ב וגבי עניים דמייאשין יעו"ש להכי ממתניתין דפטר חמור אין ראי' דיש לומר דאף אם נימא תקפו כהן אין מוציאין מידו אפה"כ יכול לפדות פעם שני, אבל מברייתא דקתני נכנסין לדיר למעשר ואם נימא דזוכה משום יאוש א"כ הוה כמו לקוח דפטור מן המעשר, כמו דאיתא שם במשנה בבכורות דף ט' עמוד א'.

דף ה' ע"ב תוד"ה והא תנא פטר כו' וקשה דהא אמר דאפילו קה"ג מקה"ג לא ילפינן דהא לשור כשב ועז צריך קרא לכל חד וחד, ולפענ"ד נראה ליישב קצת דהא אמר הגמרא דבכור ראשון איצטריך לאימורין וא"כ אם כתב חד לא הוה ילפינן רק לענין אימורין להכי צריך למכתב עוד הפעם בכור ואם לא כתב רק שני פעמים הוה אמינא דלא קאי רק לענין בכור והא דכתב שני פעמים בכור הא די בחד הוה אמינא למעט השלישי להכי כתב בכור בכל חד א"כ למה לי הא די בפעם אחד בכור אלא למילף גם לענין אימורים.

דף ו' ע"ב ואימא חלב לחודי' כו' יש לעיין הא בחולין דף קי"ג ע"ב אמר שמואל גדי להוציא את הטמאה כו' וצע"ק.

שם ודלמא לסחורה עיין בכאן ברי"ט אלגזי ובספר שי למורא, ויש לעיין קצת לפ"מ שכתב הרי"ט אלגזי ז"ל דאי נימא דחלב אסור משום דאתי מן החי אסור גם לב"נ א"כ למאי מיבעיא לסחורה כיון דאסור גם לב"נ א"כ אסור למכור לו משום לפני עור כמו שאיתא בפסחים דף כ"ב ע"ב שלא יושיט אבר מן החי לב"נ.

שם בתוד"ה לאסור צירו ורוטבו כו' היכי מייתי רבא ראי' התם מהטמאים לאסור ציר טריפה יעו"ש וכן הקשה התוספות ז"ל בחולין דף צ"ט ע"ב ד"ה שאני זיעה כו' ועיין שם במהרשא"ה ז"ל דהעיקר הוא מטמאים הם לכם כמו שאיתא בת"כ, ועיין שם בלב ארי' ובדף קי"ב מה שתירץ שם על זה, ולכאורה יש לעיין קצת דלמה לי' להת"כ למילף מטמאים הם לכם תיפוק לי' מדאסור חלב של טמאים אף דמותר בטהורים והוה חדוש כמו דאמר הגמרא א"כ כש"כ ציר דאסור בטמאים, אך יש לומר דאי לא כתב אלא חד קרא הוה מוקמינן לאסור צירן ולא חלב מדמותר בטהורים, אבל עכשיו דיש קרא לצירן מוקמינן הקרא יתירה דהגמל לאסור חלב, ויש לעיין קצת בהא דאיתא בחולין דף קט"ז ע"ב וביו"ד סימן פ"א דחלב טריפה אסור ג"כ קשה כמו שהקשה התוספות ז"ל על צירן דמנלן לאסור חלב טריפה, ועיין שם בחוות דעת סימן פ"א שכתב דהא דקיי"ל דכל היוצא מן הטמא טמא ילפינן מציר דאסור יעו"ש וקשה לי טובא דהא המשנה בבכורות דף ה' ע"ב כתב הכלל הזה לענין בהמה טמאה שילדה וולד כשר דאסור ואי נימא דילפינן מציר א"כ הא ציר טריפה אסור ואמאי וולד טריפה כשר, ועיין בחולין דף נ"ח ע"א, ואף שכתב התוספות ז"ל בב"ק דף מ"ז ע"א בד"ה מ"ט כו' דעובר יש לו חיות בפ"ע אעפ"כ יש לאסור מטעם כל היוצא מן הטמא כמו ציר של טריפה.

מה שהקשתי למעלה על הא דקאמר הגמ' דלמא לסחורה הא אסור לב"נ מצאתי בפלתי סימן פ"א שעמד על זה יעו"ש היטב.

והנה ראיתי בספר עמודי אור סימן נ"א שכתב דהאיסור דרצה הגמרא לומר הוה דווקא משום יוצא מן החי ולפלא שלא הביא דברי הגאון רי"ט אלגזי ז"ל שלא כתב כן יעו"ש, ועוד דאי נימא דלא הוה רק איסור בעלמא כדברי הע"א ז"ל א"כ מאי הוכיח הגמרא מדאסור רחמנא בשר בחלב הא כתב רחמנא דהוה לאו אכילת בשר בחלב ואי משום יוצא מן החי לא הוה רק איסור בעלמא ועוד מה שיש להעיר בזה הרבה מצאתי באחרונים שהעירו מזה, עיין ביורה דעה סימן פ"א בפתחי תשובה והנה במה שכתב העמודי אור ז"ל להעיר מדין ביטול בששים הדם בחלב הן אמת שמצאתי ביו"ד בפ"ת סימן פ"א ס"ק י' שהביא ג"כ בשם הבנין עולם מטעם ביטול בששים יעו"ש, אך יש להעיר מדברי המל"מ ז"ל בפ"א מהלכות טומאות משכב דדבר המעורב מתחילת בריאתו אינו בטל א"כ גם כאן הא מעורב מתחילת בריאתו ובמעשה דהב"ע ז"ל נראה שהי' המעשה שנחלב החלב מתחילה ואח"כ יצא הדם אך עיין בנודע ביהודה מה"ת חלק יו"ד סימן נ"ד בשם הצל"ח ז"ל שכתב דאם המתבטל בא אח"כ כיון דלא הי' נכר אינו נבטל. אך ראיתי שם שהביא בשם אביו הגאון ז"ל דבדבר המתבטל בששים לא שייך זה יעו"ש א"ש ועיין בחדושי סוף מסכת תמורה אך הפלתי ז"ל בסימן י"ד ס"ק ה' ובסימן פ"א ס"ק ז' לא משמע כן יעו"ש, וצריך עיון לפענ"ד.

יש לעיין לפענ"ד על הא דמקשה הגמרא חלב מנלן דשרי הא איתא בתמורה דף ל"א ע"א דר' חנינא ב"א סובר דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה לגבי המזבח כו' וע"ש בתוספות ד"ה שינקה כו ועיין בפלתי סימן ס' שהביא שיטת מגאונים שסוברים דתנא קמא דהיינו חכמים נמי סוברים דאסורה לגבי מזבח יעו"ש וא"כ אמאי לא הוכיח הגמרא מזה דחלב מותר דאי נימא דחלב אסור א"כ הבהמה שינקה החלב הוה כמו נתפטמה בדבר האסור והא כתוב בפ' אמור שבעת ימים יהי' תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן והלשון יהי' תחת אמו משמע להניק וכן כתב התוספות במעילה דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה אתיא העברה כו' שכתב בפירוש יהי' תחת אמו הכוונה להניק יעו"ש, ויש לתרץ קצת בס"ד עפ"מ דאיתא בזבחים דף י"ב ע"א דמקשה הגמרא דהא דכתיב שבעת ימים משמע דלילה חזי ואח"כ כתיב מיום השמיני והלאה כו' משמע דלילה לא חזי ותירץ הגמרא לילה לקדושה ויום להרצאה כו יעו"ש, והנה הרע"ב ברטנורה ז"ל כתב שם דאם פירש מלהניק מעת לעת מותר ועיין ביורה דעה סוף סימן פ"א ועיין באהלות פרק י"א דמבואר שם דמעת לעת הוה שיעור עיכול א"כ יש לומר דזה דווקא השתא דידעינן דחלב מותר באכילה ילפינן מזה דלילה לקדושה ויום להרצאה אבל אם לא ידעינן דחלב מותר הוה אמינא דפשט הכתוב הוא כך דשבעת ימים תחת אמו היינו להניק ואח"כ יהי' יום אחד פנוי כדי להתעכל והוה דרשינן מיום השמיני והלאה היינו אחר יום השמיני, ועיין בערכין דף י"ח ע"א דמסתפק הגמ' גבי ערכין אם למטה או כלמעלה יעו"ש ועיין בערכין דף כ"ד ע"ב אבל השתא דידעינן דחלב מותר דרשינן לקרא לילה לקדושה ויום להרצאה, וצ"ע.

שם ואימא חלב לחודא אסורה באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסורה כו' ויש לעיין לפי מה דהביא היש מפרשים בתוספות סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול אסרה תורה כו' וי"מ דרך בישול אסרה תורה דבלא בישול שרי וע"י בישול אסור לאפוקי חלב דבלא"ה אסור, א"כ היכי מצינן למימר דחלב לחודא יהיה ג"כ אסור הא להי"מ הנ"ל משמע רק ע"י בישול אסור וצ"ע לפענ"ד.

דף ו' ע"ב גמרא אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני כו' עיין בהרי"ט אלגזי אות א' שהקשה קושיא חמורה לדברי התוספות ז"ל בדף כ"ד דחזיר הנולד מן הפרה גם ר"ש מודה שהוא מותר דלמה להכי אתי חזיר לאסור יעו"ש היטב ועיין בספר שי למורא שהקשה ג"כ כו' יעו"ש היטב, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת בס"ד דאי נימא דאפילו חזיר שהוא מפריס פרסה ונולד מן הפרה אסורה א"כ גמל שהוא קולט בודאי אסורה באכילה א"כ צריכין לומר דגמל נשנה מפני השסועה וחזיר לצורך ובודאי ניחא לומר דגמל דנשנה קודם בקרא וכתב לצורך וחזיר מיותר, אך קשה לי לפענ"ד לרבנן דדרשי גמל לאסור חלב של גמל למה לא מוקמינן לחזיר לאסור הנולד מן הפרה דהא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן, והנה לדברי התוס' ז"ל דחזיר מותר אפילו לר"ש אלמא חזינן דחזיר יש יותר להתיר מגמל א"כ כיון דחזינן דילפי רבנן מגמל הוא דגמל הנולד מן הפרה מותר א"כ כש"כ חזיר שפרסותיו סדוקות שהוא מותר, אבל אי נימא דלא כדברי התוס' ז"ל דשניהם שוה יש לומר דגזירת הכתוב דגמל הנולד מן הפרה מותר וחזיר הנולד מן הפרה אסור, וע"כ צריך לדחוק כיון דשניהם שוה דוחק לחלק דיהי' חזיר אסור וגמל מותר.

דף ז' ע"א מדקרא לי' טמא כו' יש להבין קצת אמאי לא הוכיח הגמרא דר"י סובר כר"ש דגמל מדבעינן שיהי' בסימן אחד דומה לאמו ולרבנן אפילו אינו דומה לאמו מותר וצע"ק.

עיין בכאן בהלכות בכורות להרמב"ן ז"ל שלמד להתיר בצים אע"ג דאתי מחי והביא דברי בה"ג ז"ל שלמד מדאיצטריך קרא בת היענה לאסור ביצת עוף טמא, ועיין שם בהריט"א ז"ל שמפלפל אמאי לא יליף מהא דיליף התוספות ז"ל משלוח הקן דכתיב ולקחת לך וגבי אפרוח טמא פטור משלוח משום דכתיב ולקחת לך ולא לכלבך יעו"ש היטב. ולפענ"ד נראה לומר דדוקא גבי אפרוח טמא שאינו ראוי כ"א לכלבים אבל גבי בצים שאף אם נימא שאסור באכילה הא ראוי להושיב עליו עוף ולגדל אפרוחים שמותרים אף אם נימא שהבצים יהיו אסורים כמו שכתב רבינו הרמב"ן ז"ל בכאן וכן ראיתי ביורה דעות דפוס ווילנא בהגהות ברכי יוסף שכתב גבי בצים מוזרות דאם ראוים להושיב עליהם עוף אחר חייב בשלוח יעו"ש, והנה חפשתי בספרים ומצאתי בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סימן ע"ח בד"ה והנה בה"ג כו' שכוונתי לדבריו הקדושים ת"ל ית' ועיין שם בח"ס סימן י"ט וסימן ע'. קצת יש לעיין על למוד של בה"ג ז"ל מדאיצטריך קרא לאסור הבצים של עוף טמא דלמא באמת אסור משום אבר מן החי והא דאיצטריך קרא לאסור בצים של עוף טמא היינו משום דאנן פוסקין כחכמים שסוברים דאינו נוהג אבר מן החי בטמאים, ועיין בספר עמודי אור סימן מ"ט וסימן נ"א.

דף ו' ע"א גמרא ורבנן אודו דהא קדושת דמים כו' יש לעיין קצת שהוא נגד דעת רבנן בחולין דף קל"ה ע"ב ורבנן לא נכתוב לא וי"ו כו' וצע"ק לפענ"ד.

ע"ב גמרא טעמא דחזינא דבלע כו לכאורה יש לעיין דמאי מקשה הגמרא ולא קאמר כרב אשי הואיל דרוב דגים במינם משריצין, דהא קיי"ל בכל התורה כו' דאזלינן בתר רובא, וצ"ל דסובר הגמ' דגם זה לאו אורחא לבלוע דג אחר, אך קשה לפי מה שכתב התוספות ז"ל בסוף ד"ה דג טהור דאיירי בלא שהא שיעור עיכול רק דקושית הגמרא דפעם ממהר להתעכל ולא הוה רק מיעוט א"כ מאי מקשה הגמרא הא יש לומר לילך בתר רוב, וצ"ע כעת לפענ"ד.

ועוד קשה לפי סברת התוספות ז"ל דגם לענין איסור אמרינן דנתעכל א"כ אמאי איתא בחולין דף ס"ז ע"ב אמר ר"ש ברי' דר"מ קיקי אינן אסירי מ"ט מעלמא אתי אמאי לא נימא דנתעכל, ואין לומר דהתם איירי מחיים ולא שייך עיכול חדא דא"כ אמאי לא מתרץ התוס' ז"ל בכאן ג"כ כן ועוד דהתם סתמא קאמר.

דף ו' ע"כ אמרינן האי איעכלא כו' עיין בכאן בספר שי למורא שהקשה דאמאי לא נימא כמו שסובר רבי לקמן דף כ"ה ובפסחים דף י' דקבר שאבד הוא קבר שנמצא כו' יעו"ש, ולפענ"ד קשה לי מהא דאיתא במסכת ביצה דף י' ע"ב גבי זימן שחורים ומצא לבנים דמוקי לה הגמרא שמצא לבנים במקום שחורים ושחורים במקום לבנים דאמרינן הנך אזדי לעלמא והני אחריני נינהו אמאי לא נימא כמו התם גבי חמץ דמצא החמץ במקום אחר אמרינן דזה הוא החמץ שאבד א"כ אמאי לא נימא גם כאן דהיונים שאבדו הוא היונים שנמצא לרבי והגמרא דשם רוצה לאוקמא מתניתין כרבי ולא כרבנן, וצריך עיון, ועוד קשה לי מהא דאיתא ביבמות דף קט"ו ע"ב גמרא ולא קאמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו אמר לי' רבא מ"ד התם קאמרי סימנים כו' וצ"ע וחיפוש בספרים, ומה שהביא בשם המבי"ט ז"ל והנו"ב מה"ק חלק אה"ע סימן מ"ו הספרים הנ"ל אינו ת"י לעיין בם כעת.

דף ט' ע"א בתוד"ה מאן תנא כו' מ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו, עיין בכאן בשי למורא שהקשה דלשיטת הרמב"ם ז"ל יכול להיות לו היזק דלמא יתפוס הכהן כו' לפלא שלא ראה בריט"א ז"ל על מתניתין בדף ט' אחת ביכרה כו' דגם הפ"ח בעצמו יכול לתפוס הכהן לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין לקמן בחדושיו. וגם נראה לפי ענ"ד דבלאו הכי לא קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דיש לומר דלא אמר הרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו אלא דווקא בספק השקול אבל בכאן דלא הוה רק ספק קצת לא יכול הכהן לתפוס ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מחזקת ממון אבל כאן שכהן שתופס לאחר ספיקא והרוב מסייע לבעלים יש לומר דגם הרמב"ם ז"ל מודה, ולפלא שלא הביא הריט"א ז"ל שהביא שם בשם הרשב"א ז"ל דבשה שהי' לבעלים חזקת מ"ק גם הרמב"ם ז"ל מודה והוא כתב מדעת עצמו.

שם ע"א בתוספות ד"ה אמר ר"א מת כו' וא"ת לאביי דאמר כו' יעו"ש ולכאורה יש לעיין אמאי לא הקשו ג"כ לר' יוסי דסובר גבי פטר חמור דשניהם קדושים אמאי לא נימא כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו, אך מדברי התוספות ז"ל בזבחים דף ל' ע"א בד"ה דבריו קיימים כו' משמע דהיכא דחלו שניהם בבת אחת לא אמרינן הכלל הזה יעו"ש.

דף ט' ע"ב גמרא וכיון דלעצמו הוא למה לי' לאפרושי כו' וקשה לי לפענ"ד לפי מה שכתב הריט"א ז"ל שהבאתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו היא הדין דגם ספק פ"ח דתקפו כהן ג"כ אין מוציאין מידו כו' אבל היכא דנפדה בשה אם תקפו השה לכ"ע מוציאין מידו משום דהי' להבעלים חזקת מרא קמא וכן כתב השב שמעתתא שמעתא ד' פרק ה' דבשה גם הרמב"ם ז"ל מודה יעו"ש, א"כ מאי מקשה הגמרא דלמא להכי מפריש כדי שלא יתפוס הכהן דלא יהי' מהני תפיסתו אך יש לומר דמשמע דמתניתין דינא קתני ולא עצה טובה לפי מה שכתבתי לעיל דכאן דהוה רובא שהפ"ח חולין גם הרמב"ם ז"ל מודה דתקפו כהן מוציאין מידו א"ש. אך לפי מה שהוכיח הריט"א ז"ל מדף י"ב תשאר עדיין קושייתי.

והנה מה שהקשה הריט"א ז"ל דמה מקשה הגמרא דלמא צריך לאפרושי כדי לקיים המצות עשה של פדי' יעו"ש באמת היא קושיא חמורה, ולחומר הקושיא נלפענ"ד לתרץ בס"ד דהנה התומים ז"ל בריש תקפו כהן הביא להקשות אמאי קיי"ל דספק ממון להקל למה גרע הלאו דלא תגזול משאר ל"ת דקיי"ל ספיקא מן התורה לחומרה ובקונטרס אשר חנני ה' ית' בענין ספיקא מן התורה כו' הוכחתי מזה פשיטת הרמב"ם ז"ל דספיקא מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא ובממון לא החמירו יעו"ש, והנה בכאן קודם פדי' אין עליו איסור גזל רק מ"ע או לפדות או לערוף אבל אין עליו איסור גזל דהא יש בידו לערוף את החמור ולא יהי' לכהן כלום וכן משמע קצת דברי המעדני יו"ט בפרק ראשון סימן ט"ו ס"ק ע"ב יעו"ש שכתב דאין לכהן שום זכות בהפ"ח עצמו ואף שכתב הריט"א ז"ל דכהן שתפס הפ"ח ופדאו לעצמו יש לומר דווקא שתפסו ופדאו אח"כ אף שבעלמא נפסק הדין שפדיונו לבעלים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב הלכות בכורים אפה"כ בכהן שאני, וא"כ קודם פדי' שמפריש הטלה יש עליו מצוה מספק של עשה דפדי' ואחרי שיפריש יהי' עליו ספק איסור דלאו לא תגזול ול"ת חמור מעשה כמו שאיתא ביבמות דף ז' ע"א א"כ מה יתקן במה שיפריש כיון דאין בדעתו ליתן לכהן והוכיח הגמרא מזה דפ"ח אסור בהנאה.

שם בגמרא ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי כו' יעו"ש והקשה רבינו הגאון בעל טורי אבן ז"ל בהקדמה הא אנן פסקינן דשותפות עכו"ם פטור מן הבכורה ופסקינן דפ"ח אסור בהנאה וא"כ צאנך למאי אתי יעו"ש היטב ובריט"א ז"ל כאן, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דאיתא בתמורה דף י"א ע"ב ב"מ מרבא הקדיש חד א' לא תגיז בכור צאנך כו' יעו"ש ברש"י ז"ל ותוספות ז"ל ולכאורה קשה לי טובא הא אנן דפסקינן דשותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה לא אתי קרא להכי כמו שאיתא כאן והיאך פשיט הגמרא מדבר דהוה שלא אליבא דהילכתא וסוגיא דשם הובא ג"כ בריט"א ז"ל כאן יעו"ש, לזאת נלפענ"ד לומר דהנה לעיל בדף ג' ע"א הקשה התוספות ז"ל בד"ה ור"י סובר כו' דהקשה ר"ת ז"ל דהתם פסקינן כר"י וכאן אין הלכה כר"י יעו"ש א"כ יש לומר דלהכי נפסק דשותפת עכו"ם פטור מן הבכורה מהאי טעמא גופא דילפינן מהא דכתיב ולא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים היינו למעוטי שותפות דאין עליו שום קדושה ורק להשמעינן דסובר כרבנן דילפינן מכל בכור למעט שותפות עכו"ם א"כ לא צריך האי קרא ומוקי לה למעוטי פ"ח אבל אנן פסקינן לענין כל בכור כר"י כמו שפוסק ר"ת ז"ל ילפינן מכאן מהקרא ולא תעבוד בבכור שורך למעט שותפת עכו"ם דלא קדוש כלל ואינו צריך אף ליתן לכהן דמנא לן לחלק שצריך ליתן לכהן ואין בו קדושה, ושפיר אתי הסוגיא דתמורה ומתורץ הקושיא של הטורי אבן ז"ל.

והנה הריט"א ז"ל כתב דהא דהלכה דפ"ח אסור בהנאה הוה מטעם הראשון דאין לך דבר שצריך פדיון כו' יעו"ש א"כ לפי זה צריך להיות מעשר ג"כ אסור בהנאה כמו שאיתא בסוגיא בכאן וקשה לי מהא דאיתא ריש מסכת מעשר שני דאין מוכרין אותו כו וכתב שם הר"ש ז"ל בשם הירושלמי הטעם מפני שכתוב בו קדושה אך יש לומר דהירושלמי רצה לומר הטעם אפילו לר' שמעון דפליג על ר"י וסובר דפ"ח מותר הנאה.

ועוד קשה לי מהא דאיתא בשבת דף כ"ב דמקשה הגמרא מהא דסלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו כו' והוכיח מזה הגמרא הטעם משום בזוי מצוה יעו"ש א"כ אי נימא דהמעשר אסור בהנאה לכאורה גם הפדיון שנכנס תחתיו אסור בהנאה דהא המעשר נפקא לחולין והפדיון יכנס תחתיו להכי אסור לשקול מטעם דהוא אסור בהנאה ועיין בגיטין דף נ"ג ע"א שמשמע דמקרי מלאכה יעו"ש, ואף שמסיק הגמרא דהיכא דשקל כנגדן לא מיקרי מלאכה אעפ"כ נראה דהוה הנאה ואם כן איך הוכיח הגמרא הטעם משום בזוי מצוה דלמא הוה הטעם משום איסור הנאה, ויש לתרץ בס"ד דזה ודאי מקרי שלא כדרך הנאתן במה ששוקלין כנגדו וכתב התוספות ז"ל בפסחים דף כ"ו ע"א בד"ה שאני היכל דלהכי אינו אסור משום דהוה שלא כדרך הנאתן ואף דשלא כדרך הנאתן ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן כמו שהאריך בזה המל"מ ז"ל והשער המלך בהלכות יסודי התורה פ"ה צריך לומר דלצורך מצוה מותר שלא כדרך הנאתן וא"כ ה"נ הא קתני דאסור לשקול ואף לחלל עליו מעשר שני אחר דהוה לצורך מצוה ושפיר הוכיח הגמ' הסברא דמשום ביזוי מצוה, אחר זה מצאתי במקנה בקדושין דף נ"ג ע"ב בד"ה ועוד נראה דיש ליישב פ"ש כו' שכתב דהא דמעשר אסור בהנאה משום דהקפידה עליו בכסף צורי ובמעות מעשר לא הקפידה התורה באמת מותר בהנאה וא"כ א"ש דהסלע שהוא מעות של מש מותר בהנאה ושפיר הוכיח הגמרא הטעם משום בזוי מצוה.

שם בגמרא הואיל והיתה להן שעת הכושר כו' ופירש שם רש"י ז"ל קודם בישול וקשה לי לפענ"ד בשלמא ערלה א"ש מעיקרא נאסר ושור הנסקל וע"ע ופ"ח וצ"מ מקרי לא היתה להן חזקת איסור משום דבחי' אסורה לאכול אבל בכלאי הכרם הא מסיק הגמ' בחולין דף קט"ז דכלאי הכרם מקרי היתה להן שעת הכושר יעו"ש בתוספות ד"ה והיתה להן שעת הכושר וראיתי במנחות דף ק"א שפירש שם רש"י שהיתה לו שעת הכושר היינו דאי תרי לה כולו יומא בחלבה מותר משמע דקשה לי' מה שהקשתי ותירץ משום דהיתה לו שעת הכושר ע"י כבישה, וצריך עיון כעת. אח"כ נדפס ספר שי למורא וראיתי שהרגיש בזה והנה החדושים שלי היו אצל המחבר שי למורא ולפלא שלא הביא דברי שגם אנכי הקשיתי זאת.

דף י' ע"א גמרא ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו כו' עיין בטורי אבן במגילה דף כ"ג ועיין בכאן בספר שי למורא שהקשה מלעיל דף ט' ע"ב דקאמר הגמרא יש לך דבר שהקפידה עליו התורה לאפקועי לאיסורי' בשה כו' יעו"ש א"כ אכתי הוה קולא דאלו גבי הקדש איש אחר אינו יכול לפדות כ"א בשווי' ואפילו בשה לא מהני וגבי פ"ח מהני בשה כו' יעו"ש ולפענ"ד נראה לומר קצת הכוונה דלגבי בכור אדם קאמר דמותר בהנאה קודם פדיון וקא מחלק הגמ' דע"כ אסור בהנאה דקפדה התורה לפדותו שלא בשווי' דוקא בשה ואלו גבי בכור נפדה שלא בשווי' ובכל דבר.

שם ברש"י ז"ל ד"ה ממונא דבעלים הוא ולא מצי לזבוני להאי פודה וזה הניח מעותיו על קרן הצבי יעו"ש, ויש לעיין לפי מה דפסקינן בח"מ סימן קכ"ח דהא דהפורע חוב של חבירו פטור אינו אלא משום דיכול לומר ופייס הוינא כו' ובמשכן מספקא להו דיכול לומר מפייס הווינא ויהיב לי משכונא, אבל בכאן דאם לא פדה האחר ע"כ הוה מחויב או לפדותו או לעירפו וא"כ אמאי אינו משלם לו וצע"ק ויש לעיין בו בזה בכתובות ריש פרק שני דייני גזירות ובנדרים דף ל"ו ע"ב.

שם הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים כו' יש לעיין קצת הא לכה"פ צריך הבעלים לפדות בשה כל דהו ואמאי מגיע לבעלים כל הכפל.

שם ע"ב בתוד"ה טבלים שאתה כו' אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל איירי כו' וקשה לי לפענ"ד לפ"מ דכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ו ע"א דהא דתורם משלו על של חבירו מהני הוא מטעם דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות א"כ קשה הא קיי"ל דאין שליחות לעכו"ם כמו דאיתא בקדושין דף מ"א ע"ב א"כ איך יכול העכו"ם לתרום על של ישראל. וחותני הגאון ז"ל הראה לי בחדושי הרשב"א ז"ל שם בנדרים שכתב דלא הוה שליחות ממש רק מטעם זכי' ולא בעינן שליחות גמור אבל אכתי יש להבין הא זכי' ג"כ מטעם שליחות, אך דעת הרשב"א ז"ל בחדושיו למסכת קדושין דף מ"ב ע"א ד"ה ודלמא כו' דזכי' לא הוה מטעם שליחות יעי"ש, ועיין בחדושי ריש מסכת תמורה, וכעת מצאתי בטור יו"ד סימן של"א בטור ס"ק נ"ז בד"ה נכרי כו' שהעיר הב"ח ז"ל בזה יעי"ש, ואח"כ נדפס ספר של"מ שהעיר גם כן בזה יעו"ש.

דף י"ב ע"ב תוד"ה כיון דאלו מיטמא כו' עיין בכאן בריט"א ז"ל ועיין בכאן בספר עמודי אור סימן ע"ג שהקשה דהא ספיחי שביעית אסור מה"ת וע"כ בתבואה הנלקח מדמי שביעית יעו"ש היטב וע"ש בספר שי למורא, ולא ידעתי מה קשה ני' לבעל עמודי אור ז"ל דהא מבואר ברמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה ויובל הלכה ד' דספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר וכו' מותר אף מדרבנן וכתב שם הראב"ד ז"ל דנוהג בהם קדושת שביעית ולפי הנראה שם גם הרמב"ם ז"ל מודה בזה וא"כ משכחת בספיחים של שביעית של שדה בור וכדומה דמותר אף מדרבנן ונוהג קדושת שביעית.

שם מה היא לפדות בנדמה כו' ופוסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות בכורים הלכה ט' דבדעבד מהני הפדיון ועיין בספר שי למורא יעו"ש, ולכאורה קשה לי טובא אמאי בדעבד פדוי הא ספיקא לחומרא ומכש"כ שיש לחמור חזקת איסור ולחומר הקושיא אולי יש לומר דהנה הטורי אבן ז"ל במגילה דף כ"ג והובא בספר שי למורא לעיל בדף י"א ע"א הוכיח דבר חדש גבי בכור פ"ח יעו"ש היטב ואולי דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דגם פ"ח אם נפדה שלא בשווי' בדעבד פדוי כמו גבי הקדש שבדעבד שחילל על ש"פ מחולל והא דקאמר הגמרא בדף ט' ע"ב דהקפידה התורה בשה היינו לכתחלה ועיין בתמורה דף כ"ז ע"ב ולהכי פוסק דבדעבד נפדה בנדמה מטעם דבדעבד שחילל גם בפחות משווי' פדוי וצ"ע טובא בזה אם הוא בדרך האמת.

שם ע"ב מיתיבי האוכל מעיסת שביעית כו' עיין בעמודי אור סימן כ"ז שהקשה מכאן לשיטת רש"י ז"ל דתרומה טמאה וחלה טמאה אינו בשריפה מה"ת ומותר מה"ת להאכיל לכלבו יעו"ש היטב, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דלכאורה קשה דמאי מקשה רב חסדא לאכלה ולא לשריפה הא בשעת שריפה מותר להנות מהן כמו שאיתא בדף כ"ז ומשמע מדברי הגמרא בב"ק ק"א ע"א דהדלקה מקרי הנאתו וביעורו שוה, אך יש לומר דזה דווקא בשמן שראוי להדלקה אבל חלה אינו ראוי רק להסקה ומשמע שם דהסקה אינו מיקרי הנאתו וביעורי שוה יעו"ש.

והנה איתא בשבת דף כ"ו ע"ב דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט היינו תרומה שנטמאת משום דאסור במלאכה והקשה שם התוספות ז"ל הא כיון דיכול להנות מהן בשעת שריפה אמאי אסור ביו"ט, ותירצו דרחמנא לא התיר ביו"ט רק דבר דעיקר לאכילה אבל גבי תרומה שנטמאת דעיקרו עומד לשריפה משום המצוה אלא דמותר להנות ג"כ להכי אסור ביו"ט. וכן כתבו התוספות ז"ל בביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל החלה כו', וא"כ יש לומר רמו גבי יו"ט דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש דמותר לעשות ביו"ט דבר שמכין לאוכל נפש ומותר בהדלקה ואעפ"כ אינו מותר אלא דבר שעיקרו לאכילה אבל דבר שעיקרו למצוה ואגב מותר להנות ממנו אסור לעשות ביו"ט. כמו כן יש לומר גבי שביעית דכתיב לכם יהי' לאכלה אינו מותר אלא דבר דעיקר לאכילה אבל דבר דעיקרו אינו לאכילה כמו חלה שנטמאת אלא דרחמנא ציוה לבערו מן העולם או בשריפה או ליתן לכלבו אלא דלא קפיד התורה על זה והתירה להנות בשעת ביעורו מן העולם ואסור בשביעית כיון דאינו עיקר לאכילה.

שם גמרא אמר לי' אביי אי מה בכור אדם כו' והא תנן מת פ"ח רא"א יקבר כו' יש לעיין לפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל בדף ט' ע"ב גבי פ"ח הא דתניא הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל כו' ופ"ח כולן מטמא כו' ופירש שם רש"י ז"ל בפירוש הראשון דאיירי ששחטו כו' ומוכיח מזה הגמרא מר"ש דסובר דגם אחר עריפה אסור, א"כ נראה בעליל דאי נימא דאחר עריפה אסור, אסור ג"כ בשחיטה כמו גבי שור הנסקל דאסור אם שחטו כמו דאיתא בב"ק דף מ"א ע"א אף דשם איתא פסוק על זה, א"כ לפ"ז מאי מקשה אביי לרב יוסף אי מה בכור אדם וכו' אף פ"ח מותר בהנאה אלמה תנן יקבר דלמא באמת סובר ר"א דפ"ח מותר בהנאה כר"ש והא דאסור אחר מיתה משום דיליף עריפה עריפה מע"ע ואסור אפילו לאחר שחיטה ומתה לא גרע משחיטה, וצ"ע לפענ"ד.

שם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח שמפריש טלה עליו והוא שלו יעו"ש ברש"י ז"ל והנה קשה לי הא לר"א כל זמן שלא נתן הטלה ליד כהן עדיין הפ"ח אסור בהנאה כמו דאיתא במתניתין מת פ"ח אחר הפדיון יקבר א"כ מאי מהני הפדיון דפ"ח כיון דלא נתן הטלה לכהן במה נפקע האיסור מהספק פ"ח לשיטת ר"א, ומכש"כ לפ"מ שסובר ר"א בכריתות דף י"ט ע"א דמביאין אשם תלוי על חתיכה אחת א"כ סובר דספיקא מן התורה לחומרא, כמו שכתבו האחרונים ז"ל עיין ביו"ד סימן ק"א בפ"ח ובפלתי שם בבית הספק, אח"כ מצאתי בריט"א ז"ל שעמד על זה יעו"ש וכן מדבר מזו הקושיא בתשובת חמדת שלמה סימן א' ובספר עמק יהושע סימן ט"ז בסוף התשוב במה שמתרץ ע"פ דברי הירושלמי ועיין בספר שי למורא

ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"מ דאיתא בחולין דף ס"ט ע"ב דסובר רבה דבכור מכאן ולהבא הוא קדוש וכל זמן שלא יצא רובו הוי חילין יעו"ש בתוספות וכן פוסק הרא"ש ז"ל והטור יו"ד סימן שט"ו וא"כ יש לעמוד הפ"ח בחזקת חולין כמו שכתב כה"ג השב שמעתתא ש' ד' פרק ה' ומשמע שם דלענין איסור גם לר"ה הוה חזקה לקולא משום דבמעי אמו הוה חולין יעו"ש, ואיתא בחולין דף קל"ד ע"א והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב וכתב שם רש"י ז"ל משום עון מיתה החמירו שלא העמידו על חזקתה הראשונה וכן איתא שם ובכור בהמה טמאה משמע דיש לו דין אחד עם עיסה דמן הדין יש לעמוד על חזקתה הראשונה רק דהחמירו משום שיכול להפריש הטלה להפקיע איסורו, וכן כתב התוס' ז"ל בבכורות דף כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר באמצע הדבור דיש לעמוד הוולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיא חולין במעי אמו, ובזה מתורץ בס"ד הקושיא הנ"ל דהא ר"א סובר בכתובות דף י"ב ע"ב ר"ג ור"א אומרים נאמנת מטעם דאלים להו חזקת הגוף אפילו להוציא ממון וכמו כן כאן להתיר האיסור מטעם החזקה, ואין להחמיר כאן כמו בשמונה ספיקות שם בחולין דף קל"ד משום דכאן הוה להוציא ממון היינו ליתן לכהן הטלה ולא החמירו גבי ממון כמו דקיי"ל בכל דוכתא קולא לנתבע, ואפה"כ הגמרא הוכיח שפיר דר"א סובר דפ"ח אסור בהנאה דלהכי הצריך ר"א להפריש טלה דלא לאחלופי בוודאי ובוודאי פ"ח אסור בהנאה להכי הצריכו להפריש וזאת ידוע דבספק אזלינן לקולא אבל בוודאי מחויב ליתן לכהן.

תוד"ה ודאי לא תיבעי לך כו' ובהמה למלאכה הוה הנאתו וביעורו שוה לא זכיתי להבין אמאי נחשב מלאכה של הבהמה להנאתו וביעורו שוה הא הנאתו הוה בהמלאכה וביעורו הוה בשעה שמתה הבהמה, וצע"ק לפענ"ד.

דף י"ג ע"א אלא אמר רבא כו' הא רבנן דלא מקשו והיינו רבנן דמתניתין. קשה לי לפענ"ד הא רבא בעצמו אמר לעיל בדף ד' ע"א כהנים כו' אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן אמר קרא כו' כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו' א"כ סתם משנה דלעיל דף ג' ע"ב ומשנה דכאן וצריך עיון לפענ"ד

שם ע"ב גמרא אא"ב רישא משום דאיכא מקח טעות כו' וכן איתא במסכת עכו"ם יעו"ש ואיתא ברמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה דעכו"ם שאינה לישראל חיוב להחזיר האונאה כו' וכתב הרהמ"ג ז"ל שם דנלמד מסוגיא זו דאיתנייהו בבטול מקח וה"ה באונאה יעו"ש היטב והובא ג"כ בבאר הגולה ח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו, ולפענ"ד לא זכיתי להבין דברי רבינו הרב המגיד ז"ל דהא בכאן הוה מום במקח כיון דנמצא בו כו"ם ודומה למום ואיתא בקדושין דף י"א דגם בעבדים אף דנתמעט מדין הונאה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם והוא מפרק הזהב אפה"כ מום מבטל המקח יעו"ש א"כ מאי הוכיח הרהמ"ג מכאן דעכו"ם שאינה לישראל ישנה בדין אונאה. אבל לפענ"ד יש להוכיח מהא דפריך הגמרא אי נימא דגזל עמלק מותר למאי איצטריך לעמיתך הא יש לומר דאיצטריך היכא שעכו"ם אינה את ישראל דהא גם עכו"ם מוזהרין על גזל כמו שאיתא בסנהדרין דף נ"ז, ויש לדחות קצת דלשון לעמיתך משמע שם בתוס' ד"ה רב אשי כו' בסוף הדבור דכתבו דלר' יוחנן דסובר מעות קונות גבי ישראל כמו כן גבי עכו"ם כו' יש להבין לפי ענ"ד איך יתורץ הברייתא אליבא דרי"ח שהובא בב"מ דף מ"ח מהא דנתן לבלן מעל דכתב שם התוספות ז"ל הא דמוכח מכאן דבדבר אחר דשייך משיכה דווקא משיכה קונה דמוקי לה רי"ח בעכו"ם כו' יעו"ש ולפ"מ שכתבו כאן דבכל מקום סובר רי"ח מעות קונות איך יתרץ הברייתא, ולפ"מ שכתבתי בחדושי בס"ד לתרץ קושית התוספות ז"ל בענין אחר יתורץ זה ג"כ.

דף ט"ו ע"א תוד"ה ואהני קרא למיקם עליו בלאו כו' דלמא אהדרי' קרא למלתא קמייתא כמו גבי תזבח ולא גיזה כו' ולפענ"ד לולי דברי רבותינו הקדושים בעלי התוספות ז"ל הי' נראה לתרץ בס"ד דהתם דכתיב מיעוטא גבי עיקר הקרא דהתירה התורה פסולי המוקדשין דכתיב כצבי וכאיל כתב רחמנא דלא התירה רק באכילה ולא בגיזה וחלב ומשה"כ זאת נשאר במלתא קמייתא אבל גבי חלב כתיב קרא אחרינא אח"כ ולא מיעוט בעיקר ההיקש כמו בכאן ובזה מתורץ בס"ד נמי מגיעולי מדין.

שם ע"ב גמרא דמקדישן סמוך לפדיונם כו' וגם מכאן ראי' דיכול להקדיש עובר ולא הוה דבר שלא בא לעולם ועיין בחדושי למסכת תמורה שחנני ה' ית' בדף י' מה שכתבתי שם בס"ד, אך לא זכיתי להבין מי יכול להתפיס העובר דהא קודם הפדיון אין להם בעלים רק שייך להקדש ואף דבמעי אמן הם עדיין חולין אך אין לו כלל בעלים ומי יכול להתפיס העובר בקדושה אחרת ואף הגיזבר אין יכול להקדיש כיון דהוה הפקר וכיון דלא זכה איך יכול להקדיש, ואף דכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד ע"ב גבי ככר של הפקר דיכול להקדיש אף שלא זכה לעצמו יעו"ש היטב התם שאני דיכול לזכות בעצמו ומגו דזכה לנפשי' זכה נמי להקדש, אבל בכאן דלא מצי לזכות לעצמו איך יכול לזכות להקדש וכמו כן יש לעיין בתמורה דף כ"ד ע"ב גמרא סיפא אתיא לבהמת הקדש דיכול להתפיס בשלמים ג"כ קשה כן וצע"ק לפענ"ד, וה' יאיר עיני.

דף ט"ז ע"א ברש"י ד"ה לאתויי חלבו וכללו ברישא לא איצטריך לאתויי חלבו דשרי דהשתא וולדן דכגופן דמי שרי כש"כ חלבו דמיא בעלמא הוא יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הא היכא דקדם הקדשן למומן ונפדו וולדן מותר וחלב אסור, וגם מה שכתב דחלב הוה מיא בעלמא זה לא הבנתי דהא לעיל בדף ז' ע"א משמע דחלב מגופו מיתמצי וצע"ג, אח"כ נדפס הספר שי למורא ומצאתי שהביא מי שהעיר בזה ולא ידעתי על מי מכוון וגם החדושים שלי הי' אצל הרב המחבר ספר הנ"ל.

שם תוד"ה כל שבחטאת מתה באשם כו' כתבו דמדאורייתא קרב עולה כו' ולא זכיתי להבין לפ"ז היכי קאמר הגמרא כי אתיא קרא לתמורות אשם וטמא דכתיב בקרא היינו הניחוהו עד שיפול בו מום ומקשה הגמרא הא נמי הילכתא הוא הא הילכתא לא הוה רק לקרב עולה א"כ הוה אמינא דגם התמורה קרב עולה לזה אתי קרא דיהי' רעיי' וצ"ע לפענ"ד.

שם ע"ב גמ' ד"ה הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים דבעינן שה לדורות כו' יעו"ש, ויש לעיין לפענ"ד דאמאי לא הוכיח הגמרא בחולין דף י"א ע"א מכאן דאזלינן בתר רובא דאל"כ איך לוקין על שעטנז ואיך יוצאין בתכלת גבי ציצית דלמא אין מיוחד השה לדורותיו וצ"ל משום דלא שכיח כלל והוה מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ מודה דלא חיישינן כמו שאיתא ביבמות דף קי"ז ובמסכת עכו"ם דף ל"ד ע"ב, ואף דהוכיח שם הגמרא מנקובות הוושט במקום שחיטה דהוה ג"כ לא שכיח צריך לומר דזה לא שכיח יותר, ואח"כ נדפס ספר מילין דברכות וראיתי שם בחולין שהעיר כן הגאון ר' דוד טעבלי ז"ל מד"א דמינסק שם.

שם ברש"י ז"ל ד"ה מודה ר"מ כו' חזרה שיות למקומן הכא בעינן שיהי' ממשפחת עזים מששת ימי בראשית כו' והנה מה דמתחיל רש"י ז"ל לאמור חזרה שיות למקומה הוא האיקומתא דאב"א ומה שמסיים רש"י ז"ל הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית הוא לפי האוקימתא הראשונה וצע"ק לפענ"ד.

שם ע"ב תוד"ה אפשר לצמצם כו' שכתבו דהא דסברי רבנן בידי שמים אי אפשר לצמצם הכוונה דא"א לידע זאת אבל באמת יכול להיות יעו"ש ולא זכיתי להבין לפ"ז דברי הגמרא ביבמות דף כ"ח ע"א שהביא התוס' ז"ל לקמן באותו דבור דמקשה דלמא כריה"ג ואפילו בבת אחת ור"י דסובר אפשר לצמצם ומתרץ הגמרא לא סתים לן תנא כריה"ג הא אפילו לרבנן יכול להיות מצומצם אלא דא"א לידע זאת א"כ איך יכול לייבם דלמא הוה בב"א וא"כ איך יכול לייבם וצע"ק לפענ"ד.

שם ר' טרפון אומר הכהן בורר לו היפה יעו"ש ומפרש שם הגמ' הטעם ההוא דבריא נפיק ברישא ומשמע שם דסברת ר"ט מחשב זאת לחזקה גמורה אלימתא ויש לעיין זה גבי זכר ונקבה אין לכהן כלום ולא פליג ר"ט אמאי היכא דהזכר יפה מנקבה בודאי הוא בכור לסברת ר"ט, וכן בנידון מתניתין בדף י"ח ע"ב שתי רחלים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה רט"א הכהן בורר לו היפה ואמאי לא אמרינן דשניהם בכורים אם הם יפים מהנקבה, ואין לחלק ולומר היכא דיש לכהן בודאי אחד מועיל ההחזקה ליטול היפה אבל בסיפא דאין לכהן כלל וכן בסיפא דלמא אין לו רק אחת ולא שתים וכמו דאיתא ביבמות דף ל"ח ע"א גבי ספק ויבם כו' הא כבר כתב התוספות ז"ל בב"מ דף ב' ע"א בד"ה וזה נוטל רביע כו' דדווקא התם ביבמות אמרינן כן ולא במקום אחר יעו"ש וצע"ק לפענ"ד.

שם ע"ב תוד"ה אפשר לצמצם כו' ומתוך הא דפליגי כו' דתיפוק לי' דבלא"ה אסור מספק כו' לכאורה יש להוכיח מכאן דדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דספיקא מדאורייתא לחומרא כשיטת הרשב"א ז"ל דאל"כ צ"ל דאסור מדאורייתא משום דאמר רחמנא גדור רובא, והנה בשחיטה י"ל דאף דהוה ספק אסורה מדאורייתא משום דבהמה בחזקת איסור עומדת כמו שכתב הכרתי ופלתי ז"ל בסימן ק"י לתרץ הקושיא על שיטת הרמב"ם ז"ל מחולין דף י"א ע"א אתיא משחיטה, ובזה מתורץ בס"ד דבלא"ה קשה דמאי מקשה התוס' הא וודאי חמור מספק דאם איתרמי עוד ספק הוה ס"ס ולקולא ואם הוה וודאי משום דאמר רחמנא גדור רובא אז איתרמי עוד ספק ויהי' חד ספיקא ולחומרא אבל עכשיו שכתבנו משום חזקה לאיסור אז בס"ס יהי' אסור משום חזקה אבל בהא דעירובין קשה לכאורה. אך יש ליישב בס"ד דאף דאמר רחמנא גדור רובא עוד הוה ספק דלמא יגדור רובא, אך בשחיטה יש שיטת מהראשונים ז"ל שסוברים דלמאן דסובר שחוט רובא אמר רחמנא בעינן דווקא רובא דמינכר עיין בחולין דף כ"ח ע"א וביו"ד סימן כ"א סעיף ב' ובט"ז שם ס"ק ב' ובביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ד' אך יש לומר מטעם חזקה כמו שכתבתי לעיל.

דף י"ט ע"א תרגימנא מסיפא כו' יש לעיין קצת מאי הוכיח רי"ח מסיפא דלמא חזר בו ר"ע מרישא כמו ר"ט דחזר מרישא וצריך עיון קצת.

שם ע"א אמר ר"י הואיל וכהן בא עליו משני צדדין כו' ויש לעיין לפענ"ד מהא דאיתא ביבמות דף ל"ז ע"ב גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוץ בנכסי סבא אחר שנטל חלק מנכסי המת דפסק ר"א דקם דינא ולא אמרינן ממ"נ יעו"ש וכן פסקו הרבה מהראשונים ז"ל וכן פסק המחבר ז"ל בא"ע סימן קס"ג יעו"ש א"כ ה"נ אמאי לא אמרינן דמתחילה זכה בו הישראל בבכור מספק וקם דינא ועכשיו נעשה דין חדש במתנות, וקם דינא, והנה מהא דספק וב"י דנפסק הדין דקם דינא יש לחלק דהתם הוה בשני דברים אבל בכאן ממ"נ שייך המתנות לכהן או מצד בכורה או מצד מתנות, אבל קשה מהא דמדמה הגמ' למי שאבדה דרך שדהו דהתם ג"כ איכא דרכו גבי' כדקנה חד מארבעה ואעפ"כ קאמר הגמ' דתליא בפלוגתא דקם דינא, ואף משם יש לחלק קצת דהתם לא ידע איזה דרך באיזה שדה הוא תובע אבל בכאן הוא יודע שתובע המתנות, והנה החדושים שלי קיבל אצלי הרב המחבר שי למורא בהיותי בחאראשין והובא שם הקושיא הלז בשמי ויעו"ש מה שכתב בזה ונפלאתי על הרב המחבר יחי' מה יענה להא דאבדה לו דרך דמדמה הגמרא התם דג"כ קם דינא, ועוד צריך עיון לפענ"ד.

שם ע"ב גמרא אקנוי אקני לי' מקום בחצירו והוה כשנים שהפקידו אצל המצר כו' יעו"ש היטב, ויש לעיין לפענ"ד למה שפוסק הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות שכירות מהא דאיתא בב"מ דף ק"א ע"ב לא צריכא בתורי דאתי מעלמא ופסק שם הרמב"ם ז"ל והובא בח"מ סימן שנ"ג סעיף ג' דאפילו חצר המושכר לשוכר אעפ"כ קונה המשכיר ולא השוכר וא"כ מאי מהני דמקנה לי' מקום בחצירו הא גוף החצר להבעלים ואם בא שם דבר הפקר קונה המשכיר ולא השוכר ומוכח בב"מ דף ח' ע"ב בסוגיא דרכוב ומנהיג דכל היכא דלא מצי לקנות לא מיקרי מוחזק יעו"ש היטב בתוס' וא"כ הכא אמאי מיקרי הרועה מוחזק נגד הבעלים.

והנה הרי"ט אלגזי ז"ל הקשה בחדושיו בכאן על הא דפריך הגמ' רע"ק פליג בשנים שהפקידו אצל רועה כו' בתמי' והקשה הוא ז"ל לפ"מ דמוכח בב"מ דף ק' ע"א דמקשה הגמ' ואוקמא אחזקת מרא קמא ותירץ הגמ' הא מני סומכוס היא וא"כ מאי מקשה הגמ' דלמא יסבור ר"ע כרבנן המוציא מחבירו עליו הראי' ולהכי מוקמינן לה אחזקת מ"ק יעו"ש היטב ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"מ דכתב התוספות ז"ל בב"מ דף ב' ע"א בד"ה ויחלוקו דהנפקד תופס בחזקת שניהם ודמי לשניהם מוחזקים בי' ולא שייך לומר דלוקמא בחזקת מ"ק דדווקא שם בב"מ דף קע"א דמיירי בעומדת באגם שייך לומר דלוקמא בחזקת מ"ק, ואף שכתב התוס' ז"ל כאן בבכורות ד"ה שמניח כו' דמיירי שלא קיבל עליו לשמור וכן צריך לחלק דכאן כתבו דכל דאלים גבר ושם בב"מ כתבו דלא אמרינן כל דאלים גבר היכא דהנפקד תופס בחזקת שניהם אעפ"כ י"ל דלא שייך לומר דלוקמא אחזקת מ"ק רק היכא שמונח בסימטא או בר"ה אבל היכא שמונת ביד שליש דאעפ"כ תופס עבור שניהם לא שייך לומר נוקמא אחזקת מ"ק, והנה הרי"ט אלגזי ז"ל כתב שם דעובר לא שייך לומר נוקמא אחזקת מ"ק משום דלמא יהא נופל כו' יעו"ש ולא הבנתי האיך יתרץ רבינו הגמ' דבב"מ דף ק' שהביא שם מה דמקשה הגמרא שם על המחליף פרה בחמור ונוקמא אחזקת מ"ק דקאי הקושיא ג"כ על העובר של חמור וצע"ג, אך לפ"מ שכתבתי בחדושי בס"ד שם בב"מ לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ' מהלכות מכירה שכתב דהמחליף פרה וילדה דיחלוקו והקשה שם הרב המגיד ז"ל דהא בב"מ מוקי לה הגמ' דווקא כסומכוס והרמב"ם ז"ל פוסק כרבנן ולא כסומכוס וכן הביא הרי"ט ז"ל בכאן הקושיא הלזו יעו"ש היטב וכתבתי לתרץ בס"ד עפ"מ שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה והובא דבריו הקדושים בפני יהושע בב"מ דף ז' בסוגיא דתקפו כהן דגבי עובר לא שייך לומר חזקת מ"ק משום כשנולד הוה דבר חדש וכן פסק בח"מ סי' ר"ט סעיף ד' דהמוכר עובר בהמתו לא קנה יעו"ש וכן כתב השב שמעתא ז"ל שהבאתי למעלה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל גבי תקפו כהן יעו"ש א"כ מאי מקשה בב"מ ונוקמא אחזקת מ"ק הא עובר הוה דבר חדש, אך יש לתרץ בס"ד דשם בב"מ איתא אמר שמואל בעומדת באגם לשטתו דסובר בכתובות דף ז' ע"ב המזכה לעובר קנה וכתב התוס' ז"ל ביבמות דף ס"ז ע"א ד"ה זו וסבירא לי' כו' דשמואל חשיב עובר כבא לעולם יעו"ש ואליבי' שפיר מקשה הגמ' ונוקמא בחזקת מ"ק, אבל הרמב"ם ז"ל אזל לשטתו דפוסק בפרק ח' מהלכות זכי' המזכה לעובר לא קנה וא"כ מחשב עובר כאלו לא בא לעולם וכשנולד הוה דבר חדש ולהכי פוסק שפיר דיחלוקו אף שפוסק כרבנן דלא כסומכוס, ובזה מתורץ בס"ד קושית מהריט"א ז"ל אף בכאן אזלי אליבא דר' עקיבא ור"ע סובר ביבמות דף ס"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אעפ"כ י"ל דסובר כהלכה דהמזכה לעובר לא קנה כמו שכתב התוס' ז"ל שם ביבמות דף ס"ז ע"א בד"ה זו וסבירא לי' דלא תליא זב"ז וא"כ כיון דמחשב עובר דב"ח לא שייך לומר ונוקמא בחזקת מ"ק ושפיר קאמר הגמ' דר"ע לא יחלוק אשנים שהפקידו כו' ומתורץ בס"ד קושית הריט"א ז"ל.

שם בתוספות ד"ה אקנויי קא מקני לי' כו' עיין במק"ח על הלכות פסח סי' תמ"ח סעיף ה'.

דף י"ט ע"א בתוספות ד"ה רישא לא קא נסיב לה הש"ס בכור כו' וי"ל דנהי כו' דאי לא"ה פטר רחם דכתב רחמנא למה לי יעו"ש היטב ויש לעיין קצת דלמא אה"נ אף דיצתה נקבה לפניו הוה בכור לזכרים והא דכתב רחמנא פטר רחם היינו אף דיצא זכר קודם דרך דופן ואח"כ יצא זכר דרך רחם הוה השני בכור ואף דיצא נקבה לפניו דרך רחם ואחריו יצא זכר ג"כ הוי בכור משום דהוה בכור לזכרים ולהכי כתב רחמנא פטר רחם לרבות אפילו אם נולד מקודם זכר דרך דופן וצע"ק לפענ"ד.

דף כ' ע"א רבינא אמר רובא דתליא במעשה לא אמרינן יעו"ש והקשו האחרונים ז"ל מהא דאיתא בחולין דף ג' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הא גם שם הוה רובא דתליא במעשה דילמוד הלכות שחיטה כו' יעו"ש ויש לתרץ בפשיטות דיש לומר דאמרינן כך דאזלינן בתר רובא דאלו לא הי' יודע הלכות שחיטה לא הוה שחיט, וא"כ שפיר אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכן צ"ל בהא דאיתא בריש מסכת גיטין דף ב' ע"א סתם ספרא דדיינא מיגמר גמירא.

שם תוד"ה ר"י חוששין לטינוף כו' דאיכא חזקת ממון דעדיפא כו' י"ל דר"י אזיל לשטתו דסובר בכתובות דף י"ב ובדף ע"ה דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף ולהכי סובר כיון דאיכא חזקת ממון אין מוציאין מידו.

שם באותו דבור ואפילו לרב דאזיל בממונא אחר הרוב היינו משום דאמר קים לי' בנפשאי שאני מן הרוב כו' ולא זכיתי להבין לפ"ז דמאי מקשה הגמ' בב"ב דף צ"ג ע"א משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משום חצי נזק כו' ואמאי לימא הלך אחר רוב נפשות שמתעברות ויולדות ותקשה לרב יעו"ש ולפי דעת התוס' ז"ל מאי מקשה הגמ' התם גם הניזוק אינו יכול לומר דקים לי' בנפשאי שאני מן הרוב א"כ גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא להוציא ממון.

והנה הרשב"ם ז"ל כתב דלרבה בר רב הונא איירי בברי וברי יעו"ש, אבל רש"י ז"ל כתב בב"מ דף ק' ע"א דמתניתין איירי אפילו לרבה בר הונא בשמא ושמא שכתב שם וז"ל שמא ושמא בשור שנגח את הפרה ברי וברי כגון מתני' דזה אומר כן וזה אומר כן.

שם באותו דבור א"נ יש לחלק בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין כו' ויש לעיין דהא איתא בחולין דף קל"ד ע"א אמר רבא קמה בחזקת חיוב קיימא כו' אלמא חזינן דאזלינן בתר חזקה להוציא ממון אף דהוה ממון שאין לו תובעין ומכש"כ כאן דאיכא רובא וחזקה, והתם הרוב מתנגד לחזקה כמו שהביא שם בחולין בספר לב אריה יעו"ש ועיין ביו"ד בש"ך סימן רנ"ט ס"ק י"ד, ועיין בב"ב דף צ"ג גבי פלוגתא דר"א ורבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים, והנה לפי מה שכתב שם בספר לב ארי' הנ"ל שהשיג על הש"ך ז"ל וכתב דשם לא רוה מטעם חזקה רק הטעם הוא משום עני ורש הצדיקו אלא דבעינן שיהי' לעניים שייכות בזה לזה קאמר רבא קמה בחזקת חיוב קיימא א"כ יש שייכות לעניים א"כ א"ש דברי התוספות ז"ל דגם כאן אין לכהן שייכות בבכור דיש להבכור חזקת פטור דבמעי אמו הוא חולין. אבל לשיטת הש"ך ז"ל קשה לכאורה דלפי מה שכתב דהוה מטעם חזקה א"כ גם בכאן הוה כן, ולכאורה יש לתרץ בפשיטות דהא התם גבי קמה דאם הוא לקט אין לבעלים כלל טובת הנאה אבל הכא גבי בכור יש לבעלים טובת הנאה אך לפ"ז לא אתי שפיר קושית הגמרא מפרה יעו"ש.

שם באותו דבור ומיהו קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשוב ודאי בכור ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק כו' יעו"ש היטב ועיין בהריט"א ז"ל שהביא בשם הראשונים ז"ל דמחלקין ג"כ דלענין איסור חשוב ודאי ולא לענין ממון.

והנה יש לעיין בהא דאיתא בב"ק דף מ"ג ע"א אמר ר"פ התורה זכתה דמי וולדות לבעל אפילו בא עלי' בזנות א"כ לכאורה קשה מנא ידעינן דהוא אביה אינו אלא כשהיו שניהם חבושים בבית האיסורים ואפ"ה לא הוה רק מטעם רוב כמו דאיתא בחולין דף י"א וא"כ קשה לכאורה הא בממון לא אזלינן בתר רובא ואף דגם בבעל קשה למה יטיל דמי וולדות הא לא הוה רק מטעם רוב כמו דאיתא שם בחולין אבל בזנות יותר קשה אע"כ משום דאזלינן בתר רובא לענין שאר דברים דהוא אבי' אזלינן ג"כ לענין ממון בתר רובא וכמדומה לי שראיתי בהפלאה שכתב ג"כ כסברא זו. וא"כ לסברת התוס' ז"ל בכאן דמחלקינן בין איסור לממון תשאר הקושיא גבי דמי וולדות אך יש לתרץ קצת בס"ד כיון דצריך ממ"נ הדמי יולדות אין לו חזקת ממון דהא הוא המכה צריך לשלם לזה או לזה להכי מודה שמואל דגם בממון אזלינן בתר רובא וכה"ג כתב התוס' ז"ל בב"ק דף ק"ג ע"ב בסוף ד"ה דברי ר"ט כו' דהכא מיהא מנה מודה דאית לי' לשלומי כו', אך לפ"מ שכתב התוס' ז"ל בב"ק דף מ"ג ע"א בד"ה אפילו בא עלי' בזנות כו' דאין חייב ליתן דמי וולדות אלא למי שראוי לקרותו בעל יעו"ש א"כ חייב ליתן דמי וולדות דלמא היא מעוברת מעכו"ם או מחייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם ופטור מדמי וולדות, וא"כ ע"כ צריכין לומר משום דכיון דלענין שאר דברים אזלינן בתר רובא אזלינן ג"כ לענין ממון א"כ קשה לפי סברת התוס' ז"ל שמחלק בכאן בין איסור לממון וצע"ק.

שם בסוף הדבור ונראה לתרץ דלהכי חיישינן למיעוט דמטנפות משום דרוב בהמות מתעברות כו' ויש לעיין בזה וכן מצאתי בריט"א ז"ל דלרבינא הא הוה רוב דתליא במעשה, אך לפענ"ד דע"כ לא הוה רוב גמור מדקרא לה הגמרא מיעוט אלא ע"כ דכוונת התוספות ז"ל דלא הוה מיעוט גמור

שם בתוספות ד"ה וא"א כו' ועוד רוצה להתיר בפרק כסוי הדם לשחוט אותו ואת בנו אחר שחיטת חרש שו"ק ששחטו אע"ג דאין רוב מעשיהן מקולקלין, וראיתי בדפוס ווילנא שנכתב בצידו וצ"ע ומן הסתם כוונתו דהא אמר שם הגמ' דר"מ סובר דרוב מעשיהן מקולקלים ולפענ"ד הכוונה היא על דברי ר"פ ור"ה בר"י שאמרו מאי אריא רוב אפילו מיעוט נמי יעו"ש וא"ש דברי התוספות ז"ל בס"ד.

שם ע"ב תוד"ה חלב פוטר כו' והא דשם אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן דסמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת כו' והקשה המהרשא"ה ז"ל דא"כ תקשה קושית התוס' ז"ל לעיל בעמוד א' דאמאי לא קאמר הגמ' היכי אכלינן בשרא כיון דאיכא חזקה בהדי מיעוט ותירץ הוא ז"ל דנקובות הוושט הוה טריפה ולא נבלה ולא מיקרי חזקת איסור יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הא מבואר בחולין דף ל"ב ברש"י ז"ל ובהרשב"א ז"ל דנקובות הוושט הוה נבלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והמחבר ז"ל ביו"ד סימן ל"ג סעיף ג' דהוה נבלה, וכן כתב הפלתי ז"ל בסימן ק"י בבית הספק לתרץ קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל דסובר ספיקא מן התורה לקולא מהא דהוכיח הגמ' דאזלינן בתר רובא משחיטה דמותר דלמא במקום נקב קא שחיט ותירץ דאי לאו דאזלינן בתר רוב יש לנו לילך אחר חזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמסייע למיעוט וכן כתב הטורי אבן ז"ל לתרץ כן, וא"כ תשאר קושית המהרשא"ה ז"ל.

ולפענ"ד נראה לומר עפ"מ דכתבו התוס' ז"ל בחולין דף כ"ח ע"ב בד"ה אתא כי ממסמס כו' דלנקובות הוושט יש בדיקה והא דחששו בגמ' אינו אלא משום חשש דרוסה ולענין חשש דרוסה לא שייך לומר חזקת איסור דאדרבה י"ל דנעמידנה על חזקה שנולדה לא הי' דרוסה וכן כתב בספר לב אריה על חולין בדף י"א יעו"ש וא"כ לפי שיטתם שפיר כתבו רבותינו התוס' ז"ל, ומתורץ קושית המהרשא"ה ז"ל על דברי התוס' ז"ל.

דף כ"א ע"ב גמ' ושמואל אמר ספק כו' יש לעיין קצת לפענ"ד לרבא דמוקי למתניתין כר"מ דחושש למיעוט אבל אנן דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט יש לנו למיזל בתר רוב דמתעברות ויולדות א"כ אמאי אמר שמואל סתמא דהוה ספק משמע אף לאחר שנה הא כתב התוס' ז"ל בד"ה חלב פוטר דלא הוה רק מיעוטא לחודא דאין לומר דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה עד עכשיו דאדרבה יש לוולד חזקת חולין דבמעי אמו הוה חולין, והלשון דאמר שמואל ספק משמע דאפילו לענין איסור בכור הוי ספק ולא דווקא לענין נתינתו לכהן ואיך יפלוג רבא על שמואל.

דף כ"ב תוד"ה הנך מיעוט דמים בטלין כו' וכן נבילה בטילה בשחיטה לענין טומאה אפילו חזר ונתבשלו ביחד יש לעיין קצת והא רב חסדא קאמר לקמן בדף כ"ג ע"א דנבילה בטילה בשחוטה גם לענין איסור כן הא מבואר ביו"ד סי' ק"ט סעיף ב' דמה"ת בטל חד בתרי אפילו אם נתבשל ביחד אלא מדרבנן צריך ששים ולחד דעה אם נודע קודם שנתבשל אפילו מדרבנן מותר וע"כ צריכין לומר דכוונת התוס' דלענין טומאה אפילו מדרבנן אין צריך ששים.

שם תוד"ה אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור כו' דהתם אין מינו נאסר אלא בכח האיסור שנתערב כו והנה בעמוד ב' בתוד"ה סוף ד"ה יתיב רב דימי כו' הניחו זאת בפלוגתא דאמוראי יעו"ש ולא חילקו כמו בכאן ולכאורה הוה סתירה בין תרי דבורי התוס' ז"ל ומצאתי אח"כ בספר חק נתן שעמד ע"ז והניח בצ"ע.

ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה על מה שכתבו התוס' ז"ל לחלק דהתם אין מים נאסר אלא מכח האיסור וא"א להבדל ובכ"מ שישנו היתר הוא ע"כ דבריהם הקדושים וקשה הא לפ"מ דאיתא בחולין דף ק"ח ע"א דקיי"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה וקיי"ל שם דאפשר לסוחטו אסור ואם נפלה חתיכה למקום אחר צריך ששים כנגדו כולו א"כ שם הא איסור נופל על כולו א"כ מה חלקו התוס' ז"ל בין איסור לטומאה הא האיסור דומה לטומאה, אלא דהתוס' ז"ל כתבו תירוץ זה בחולין דף ק' ע"ב בד"ה סלק את מינו כו' לשיטת רבינו אפרים ז"ל וא"כ מסתמא גם בבכורות אזל. לפי שיטתו ז"ל ורבינו אפרים ז"ל סובר דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא דדווקא בבשר בחלב יעו"ש בחולין בדף ק' ע"א בד"ה כשקדם כו' וא"כ לשיטתו ז"ל שפיר תירצו התוס' דלא דמי איסור לטומאה אבל כאן בבכורות דף כ"ב ע"ב סוף ד"ה יתיב ר"ד כו' אזלי אליבא שיטת ר"ת ז"ל כמו שיראה המעיין שם ולהכי שפיר הקשו ולא חלקו שר"ת ז"ל חולק על רבינו אפרים ז"ל והובא שם בחולין דף ק' ע"א בתוד"ה כשקדם כו' דסובר דבכל האיסורים אמרינן חתיכה נעשה נבילה ואפשר לסוחטו אסור בכל האיסורים עיין ביו"ד סי' ק"ו בש"ך ס"ק ב'.

והנה מלשון התוס' ז"ל בכאן שכתבו הלשון ואי אפשר להבדילו היינו משום דאיירי לח בלח משמע מדבריהם הקדושים דבשאר איסורים היכא דאפשר להבדילו לשיטת רבינו אפרים ז"ל דבשאר איסורים לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אמרינן ג"כ דאפשר לסוחטו מותר והוא כדעת המחבר ז"ל בסי' צ"ב ביו"ד ועיין בר"ן ז"ל על חולין בסוף כל הבשר.

שם בגמרא אמר ר"ל הלוקח ציר מע"ה כו' מכאן מוכח בהדי' דהא דאמרינן בכל מקום בטל ברובא לאו דווקא חד בתרי אלא אפילו קצת היתר נפיש מאיסור בטל האיסור, וכן נראה בעליל מהא דקאמר שם עולא בדף כ"ג ע"א שמא יביא כו' קב ועוד כו' והוא כמו שכתב הש"ך ז"ל ביו"ד סימן ק"ט ס"ק ו' וע"ש בכרתי ופלתי ס"ק ב' מה שכתב בשם המהרשא"ה ז"ל וצע"ק.

שם תוד"ה בטילי להו ברובא אפילו הי' מחצה ע"מ מ"מ מטעם דלא בטל סלקו להו השקה, מכאן קשה לפענ"ד על מה שכתב המהרשא"ה ז"ל לקמן בדף כ"ג ע"ב דהיכי דהי' מחצה ע"מ ג"כ בטל ולא סלקו להו השקה וזהו נגד דברי התוס' דכאן, וראיתי בספר חק נתן שכתב דתירוץ התוס' ז"ל דמחצה ע"מ סלקי להו השקה תליא בשני תירוצים של הגמ' בדף כ"ג ע"ב ולא זכר דברי המהרשא"ה ז"ל, אך לפענ"ד קשה לי מאי צריך התוס' ז"ל לזה כיון דאם ציר רובא מותר ואם מים רובא מותר וא"כ אף אם נימא דמחצה ע"מ אינו בטל ואינו מועיל השקה ג"כ מותר דאית לן למיזל בתר רובא כמו דאיתא בעירובין והובא לעיל בדף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה אפשר לצמצם כו' ובפרט דבכאן לא הוה רק איסור דרבנן ואפילו הי' איסור תורה ג"כ מותר כמו שהוכיח התוס' ז"ל שם ולמה לרבותינו בעלי תוס' ז"ל למנקט כי האי גוונא דתליא בשני תירוצים דהגמרא כמו שכתב בספר חק נתן, וצע"ק.

דף כ"ג ע"א תוד"ה סבר כו' דסבר שמותר לבטל מוכח מדברי התוס' ז"ל דסוברים אומר מותר חשוב שוגג עיין ביו"ד סי' צ"ט בט"ז ס"ק ט' ובכרתי ופלתי שם ס"ק ו' ועיין בשבת דף ע"ב בתוס' ד"ה אומר מותר כו'.

שם בתוספות ד"ה נבילה בטלה בשחוטה ומיהו היכא דנגע וחזר ונגע ולא נגע בב"א זה אפשר דטהור כו' וצ"ל אף דגבי שני שבילין איתא בשבועות דף י"ט ע"א הלך בראשון ול"נ בשני ונכנס חייב ומבואר שם בתוס' ז"ל ד"ה הלך דאף בר"ה חייב דמחשב לודאי גמור א"כ ה"נ כיון דממ"נ נגע בכולה צריך להיות טמא וודאי וקאמר התוס' ז"ל דאעפ"כ טהור משום ביטול ברוב דמה"ת טהור רק מדרבנן טמא כמו שכתבו התוס' ז"ל, רק דקשה להבין דברי התוס' ז"ל שכתבו ולא הוה נמי ספק טומאה ברה"י כו' הא מוכח משבועות דף ה' דאף בר"ה שמא דמחשב לוודאי וצ"ע קצת לפענ"ד.

דף כ"ג ע"א גמ' מ"ט דבפ' דכתיב לגר אשר בשעריך כו' הראוי לגר קרוי' נבילה כו' ואידך למעוטי כו' יש לעיין לפ"ז היאך יליף ר"ה בפסחים דף כ"א ע"ב דכל היכא דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע מדאיצטריך למכתב גבי נבילה לגר אשר בשערך תתננה ואכלה ויעו"ש בתוס' ד"ה בשלמא לר"מ כו' היינו דילפינן אליבא דר"מ מדלא איצטריך לכלום יעו"ש הא איצטריך לגלות דהראוי לגר קרוי' נבילה בין לבר פדא בין לרי"ח וצע"ק לפענ"ד.

שם רש"י ד"ה אבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסול מאכילת כלב ובמגע נמי לא דאמרינן בדם הלידה נגע שהוא הרוב, וכתב שם התוס' ז"ל בעמוד א' בד"ה טומאה קלה דלפירוש רש"י ז"ל אית לי' לבר פדא הא דאר"י משום ביטול ברוב נגעו בה היינו לענין טומאות מגע כו' יעו"ש, ולכאורה קשה מאי מקשה הגמ' שם בע"ב מאי אריא משום ביטול ברוב תיפוק לי' דלא אתחזיא כלל הא איצטריך לטעמא דביטול ברוב לטומאת מגע, וי"ל דא"כ תקשה על הא דאמר רי"ח דף כ"ב ע"א דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד היכי מוכח מראב"י שהוא סובר כר"ש דלמא בדיני דר"ש דהוה לענין אוהל הוה דינא כמשא כמו שכתב התוס' ז"ל בדף כ"ג ע"א ד"ה הניחא כו' יסבור דמטמא כר"י שסובר דטומאה מאן דאיתא דמי והא דאינו מטמא במשא הוא משום דאינו חזי לגר אלא ע"כ צריך לומר כתירוץ הגמ' דחזי אגב אמו ומקרי ראוי לגר והא דאין מטמא במשא משום ביטול ברוב שפיר מוכח דאמרו דבר אחד ובזה מתורץ ג"כ קושית רש"י ז"ל דמעיקרא סרוחי היא דא"כ תקשה הא דאמר ר' יוחנן דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד:

שם ע"ב גמ' ד"ה דמתחזיא מעיקרא אגב אמו כו' ולא זכיתי להבין דברי הגמ' הא פירש רש"י ז"ל על הא דאמר הגמ' שהסריחו מעיקרא הכוונה שהתליעו מחיים ולא ירדו לעולם טומאות משא והיאך אמר ר"י עד לכלב היכא דמעיקרא חזיא לגר ונחתה לה טומאת משאה תו לא סליק מינה עד שתיפסל מאכילת כלב, א"כ מאי משני הגמ' דחזי מעיקרא אגב אמו הא מעולם לא הי' לה טומאת משא דהא בעודה בבטן לא הי' מטמא כמו שאיתא בחולין דף ע' ע"ב דעובר לא מטמא משום דהוה טומאה בלועה, וסבור הייתי לתרץ דהעובר מצד עצמו יש להעובר טומאה אלא בעודה בבטן הוה טומאה בלועה ואם נתנבלה האם הי' מטמאה להכי אף לאחר שיצא ממעי אמו לא ירדה מטומאתה.

אך מצאתי ברי"ט אלגזי בפרק ג' אות ל' בד"ה ועוד י"ל בחילוק המרדכי כו' שהוכיח בשם המל"מ ז"ל דעובר במעי אמו לא חלה עליו טומאה דאורייתא כו' יעו"ש היטב א"כ הדרא קושייתי לדוכתא:

שם בתוספות ד"ה ואידך כו' וי"ל דלענין איסור אכילה וודאי לא צריך קרא דעפרא בעלמא הוא אבל לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ כו' ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דכתבו דלא גרע משרץ לענין טומאה א"כ גם איסור אכילה נימא ג"כ דלא גרע משרץ דהא בשרצים יש לאו לאוכלם, ועיין בב"מ דף ס"א ע"ב טפי מאיסי למכלינהו. וכן איתא במסכת עכו"ם דף ס"ח ע"ב גמ' והכא חדוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיני' ואפה"כ אסרי' רחמנא א"כ אמאי כתב התוס' ז"ל דלא צריך קרא היכא דאסריח מעיקרא, ואף שאמרו שם הגמ' דהוה חדוש ולא ילפינן מיני' בעלמא, התם קאי לענין האמת דגלי לנו רחמנא גבי נבילה דהיכא דאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה הלכך לענין נתינת טעם לא גמרינן מהתם דיהי' גם לפגם אסור, אבל אי לאו דהוה כתיב הפסוק ללמוד מנבלה דבעינן ראוי לגר הוה אמינא גם לענין איסור דאסור אף דאסריח מעיקרא מדהוה אשרצים, כמו שכתב התוס' ז"ל לענין טומאה, וצ"ע לפענ"ד.

גם יש לעיין לפענ"ד מה שכתב התוס' דלענין איסור אכילה לא צריך קרא אבל לענין טומאה צריך קרא אף היכא דאסריח מעיקרא א"כ הכתוב אינו מיותר וא"כ אמאי קרא מיותר לרי"ח דקאמר הגמ' דלאסריח מעיקרא, לא צריך קרא הא צריך קרא לענין טומאה, וצ"ע לפענ"ד.

אך י"ל ליישב קצת כיון דעיקר הקרא כתיב לענין אכילה בוודאי איצטריך דלגר אשר בשעריך לגלויי על אכילה ג"כ ולא דווקא לענין טומאה.

דף כ"ד ע"א תוספות ד"ה ראה כו' מוכח מדברי התוס' ז"ל דחזיר הנולד מן הפרה גם ר' שמעון מודה לרבנן שמותר באכילה ועיין בספר חק נתן מה שכתב בזה, וכעת מצאתי ברי"ט אלגזי ז"ל בפרק א' בדף ו' ע"ב באות א' שדיבר מזה ג"כ יעו"ש, וע"ש בספר שי למורא מה שכתב בזה יעו"ש.

ולפענ"ד קשה לי קצת דלפ"ז מאי מקשה הגמ' לעיל בדף ז' ע"א קרא לי' טמא כר"ש וקאמר אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ויעו"ש ברש"י ז"ל ותוס' ז"ל דלימא הגמ' דקאי לענין חזיר שדומה לפרה שפרסותיו סדוקות ומותר באכילה אפילו לר"ש. ועוד יש לעיין קצת בהא דאיתא בחולין דף ק"ט ע"ב אסר לן חזיר ושר לן רחמנא מוחא דשיבוטא כו' אמאי לא אמר דשרי לן חזיר שנולד מן הפרה דמותר באכילה, דבשלמא אי אמרינן דלר"ש אסור באכילה י"ל דנקט אליבא דכ"ע, אבל לפי דברי התוס' ז"ל דבזה גם ר"ש מודה שהוא מותר הוה לי' למינקט דבר זה אליבא דכ"ע וצע"ק.

דף כ"ה ע"א תוד"ה דהוה לי' עוקר דבר מגידולו כו' ואף דאין צריך כאן נוצה דהוה מלאכה שאין צריכה לגופה כו' יש לעיין קצת דהא איתא בשבת דף ק"ג ע"א לא צריכא דקא עביד בארעא דחברי' משמע משם דווקא דקא עביד בארעא דחברי' דאינו מועיל לו כלל הא בשלו אף דלא מתכוון כלל לזה כיון דטובה היא לו מחייב ואמאי כתב התוס' ז"ל בכאן דאם אינו צריך לנוצה הוה מלאכה שא"צ לגופה, אך בתוס' דף ע"ג ע"ב שם בשבת ד"ה וצריך לעצים כו' משמע דאם אינו צריך לעצים פטור וכן משמע בסוכה דף ל"ג ע"ב גמ' דאית לי' הושענא אחריתי וכן מבואר בתוס' בכתובות דף ו' ע"א בד"ה האי מסוכרייתא כו' היכא דהולך לאיבוד שרי וה"נ כיון שמשליך הצמר שתולש מותר.

שם ע"ב גמ' ד"ה ואידך אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא יעו"ש ולא זכיתי להבין לכאורה דלפי אוקימתא זו אמאי נקטו פלוגתייהו רבנן ור"י היכא שנתערב בע"מ ובדק ומצא רק דרי"ס סובר דבנקר דווקא היכא שנתערב תחלה ובדק ומצא וסובר דבשביל שמנגחין אהדדי יבדוק כולו תיפוק לי' דבלא"ה צריכה בדיקה בהמות קדשים בשביל שמנגחין אהדדי, וצ"ל ליישב קצת דבעלמא היכא דלא אתיילד רעותא גם ר"י מודה דאינה צריכה בדיקה רק היכא דאתיילד רעותא ועדיין צע"ק לפענ"ד. ואח"כ ראיתי שם בספר שי למורא שכתב כן וכבר כתבתי למעלה שהחדושים שלי הי' אצלו ובוודאי כיון זאת מדעתו רק נפלאתי שלא כתב שגם אנכי הקשיתי כן.

שם ע"ב תוד"ה שער בכור בעל מום כו' יעו"ש שכתבו דגיזה מותרת כו' מה שהי' קשה לי בכאן מצאתי ברי"ט אלגזי ז"ל.

דף כ"ו ע"א תוספות ד"ה בכור בע"מ שתלש כו' הא דלא נקט והניחו בחלון משום דרשע הוא שרוצה להנות ממנו כו' אבל בנשר קתני והניחו בחלון יעו"ש ויש לעיין קצת לפ"ז מאי קאמר הגמ' ר"י היינו ת"ק כו' הא י"ל דהפלוגתא דת"ק נקט שתלש להורות שתלש אף שעשה איסור ג"כ מותר אבל ר"י דנקט שהניחו בחלון ואיירי דווקא שנשר דלא עביד איסורא אבל היכא דעביד איסור אפשר לומר דסובר דאסור ואף דאסר ר"י היכא דתלש במזיד אפה"כ היכא דנשר ממילא לא קני חדא דלא עשה בידים שום מעשה ועוד דר"י לשיטתו דסובר בגיטין דף נ"ד ע"ב דלא קניס שוגג אטו מזיד יעו"ש וצע"ק לפענ"ד.

דף כ"ו ע"ב גמ' מתחיל מעמוד א' כי תיבעי לך דעולה מאי כיון דעיקר לאו לכפרה אתי משהי לה כו' ונשאר הדבר בספיקא דדינא כמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה הלכה י' יעו"ש וקשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בערכין דף כ"א ע"א במתניתין דחייבי עולות ממשכנין אותו וכתב שם רש"י ז"ל אע"ג דעולות מכפרות על עשה הואיל ולאו חובה היא עליו לא חשוב לה כפרה ואתי לשהויי' הלכך ממשכנין אותו אלמא חזינן דעולה לא דמי לחטאת ואשם ואתי לאשהויי א"כ גם בכאן יש לגמור כמו כן גבי עולה, וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ז וא"כ גם פסקי הרמב"ם ז"ל סותרים זה את זה יעו"ש וצע"ק לפענ"ד.

דף כ"ח ע"א במתני' מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט ע"פ הרי זה יקבר וישלם מביתו וקשה לי הא בכור הוה ממון הקדש וקיי"ל דמזיק את ההקדש פטור, ומצאתי בריט"א ז"ל בכאן באות ל"א באמצע הדבור שהקשה כן יעו"ש שהאריך בזה הרבה ויש לתרץ בס"ד עפ"מ שהוכיח התוס' ז"ל בב"ק דף ז' ע"א בד"ה שור רעהו כו' דמדרבנן חייב לשלם את הקרן א"כ א"ש דכאן חייב מדרבנן, ולפ"מ שכתבתי לקמן בדף מ"א בס"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כשמואל בסנהדרין דף קי"ב ע"ב דמקרי שללה א"ש גם כאן בס"ד, עיין בעמודי אור סימן פ"ט.

שם ע"ב גמ' לימא תנן סתמא דלא כר"מ כו' יעו"ש יש לעיין הא הטעם לר"מ משום קנס כמו שכתב התוס' ז"ל בדף כ"ח ע"א בד"ה ר"מ סבר גזרינן מומין שבגוף דלא כשיטת הרמב"ן ז"ל דהלכה כר"מ מטעם דהוה גזירה יעו"ש, וקנס הוה דרבנן כמו שכתב הש"ך ז"ל בח"מ סי' שפ"ו דגרמי הוי קנסא יעו"ש בש"ך ס"ק א' ואיתא לקמן דף ל"ד ע"ב גבי הצורם אוזן הבכור דלא קנסו בנו אחריו א"כ ה"נ אמאי ניקנוס לבעל הבכור, ועוד דהא כתב המג"א ז"ל באו"ח סי' שי"ח ס"ק ג' דהיכא דעשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג יעו"ש ועיין בכרתי ופלתי סי' צ"ט ס"ק ו' וא"כ מקרי שוגג וסבירא לר"מ בגיטין דף נ"ג ע"ב דלא קניס שוגג אטו מזיד ואיתא שם בדף כ"ח ע"ב דקניס ר"מ הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה דדוחק לומר דהקנס הוא שהי' לו לחקור עליו אם הוא מומחה כי מנא ידע השואל אם הנשאל מומחה אם לא, אך לפ"מ שכתב הנודע ביהודה ז"ל במ"ק חלק או"ח סי' כ' גבי חמץ שעבר עליו הפסח דהיכא דהגיע הנאה להעובר אסרו לכל העולם ובכאן יהי' ג"כ מגיע לו הנאה דיהי' פטור מלשלם להכי אסרו הבכור אף לבעלים ועוד כתב שם דהא דאמר הגמרא דלא קנים בנו אחריו אינו אלא היכא דמת העובר ולדבריו ז"ל א"ש גם בכאן.

שם ע"ב תוספות ד"ה לימא תנן סתמא דלא כר"מ תימא דלא דייק הכי מרישא דמי שאינו מומחה כו' והביא שם הרי"ט אלגזי בשם התוס' ז"ל לתרץ דאיירי דנשחט ע"י שלוחו או עבדו וחקר היאך מחייב ע"י שלוחו וכתב דאיירי שציוה להם לעשות והם מוכרחים לזה והוה כמו חצר דבע"כ יש שליחות לדבר עבירה ולפענ"ד יש להקשות ע"ז דא"כ מאי מקשה הגמ' בב"ק דף נ"ג ע"א ביר של שני שותפים היכי משכחת לה אי ע"י שליח הא אין שליח לדבר עבירה א"כ הא משכחת לה דכרה עבדו של שניהם בציוויים לחפור הבור בר"ה א"כ מוכח לפענ"ד דבכל ענין פטור, אך אנכי מסתפק בהא דאיתא בב"ק דף ד' ע"א והיא מתניתין במסכת ידים דעבד ואמה שהזיקו מן הדין הי' בעלים חייבין לשלם והא דהבעלים פטורים משום דיקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו כו' א"כ היכא דהבעלים ציוו לו להדליק ולהזיק יש לחייב הבעלים מטעם ממון המזיק כמו גבי שורו שהזיק, ולכאורה יש להוכיח מהגמ' דב"ק הנ"ל דאמאי לא קאמר הגמ' דאיירי שהעבד של שני שותפים כרה את הבור ברשות הרבים ע"פ הסכמתם, וחייבים הבעלים משום ממונם שהזיק כמו גבי שורו שהזיק, אך מזה אין הוכחה כלל דהא איתא בב"ק דף נ"א דשור שכרה את הבור פטורים הבעלים משום דכתיב איש בור ולא שור בור והא דאין מחייבים להבעלים היכא שכרה העבד ברצונם אינו אלא משום דילפינן משור כמו שאיתא בסוף מסכת ידים. והא גם שור שכרה את הבור פטורים הבעלים, ולא קשה ג"כ מה שהקשה הריט"א ז"ל גבי שליחות יד דלמה לי' לרבות עבדו כו' ולדברי ג"כ קשה דהא היכא שציוה להעבד יש לחייבו משום ממון המזיק משום דהתם גבי שליחות יד הוה לענין חיוב אונסין ולא שייך חיוב אונסין ע"י ממונו דהא אם חטף שורו חפץ מאיש אחר ונאנס אח"כ פטור, אח"כ מצאתי בספר עמודי אור סימן ט' שכתב דגבי עבד מדין פטור הבעלים משום דהא דחייבים גם על שאר מינים שהזיקו הוא משום דילפינן שור שור משבת ואיתא בב"ק דף נ"ד ע"ב על הא דקאמר הגמ' לענין כלאים דילפינן ג"כ משבת אי הכי אדם נמי ותנן אדם מותר עם כולן לחרוש כו' ותירץ הגמ' דלהנחה הקשתיו א"כ ה"ה לענין נזיקין לא לא מצינן למילף לענין עבד ואמה משבת, אך לפ"מ שהביא התוי"ט ז"ל בב"ק פרק ה' משנה ז' דברי הר"ש ז"ל בשם הספרי למוד אחר דאדם מותר בכלאים מוכח דאי לאו הלמוד הלז דספרי הוה ילפינן משבת אפילו לענין אדם וא"כ לענין נזיקין חייבין גם על עבד ואמה מצד הדין, וצע"ק בזה. ועיין בחולין דף ע"ח ע"א בתוד"ה ועוד שה כתיב כו' ועוד כיון דלא מצינן למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל א"כ נימא גם לענין אדם כן כיון דלא משבת אף לענין אדם לא ילפינן כלל וצריך עיון קצת.

ויש לתרץ בס"ד קושית התוס' ז"ל דאמאי לא הוכיח הגמרא מרישא דמי שאינו רואה את הבכור כו' דחייב מטעם דינא דגרמי, י"ל דמשום הכי חייב משום דכבר הבאתי למעלה דברי הריט"א דבכור הוה ממון גבוה ואינו חייב רק מדרבנן כמו שהבאתי למעלה ולהכי לא הוכיח מרישא משום דבקדשים החמירו לשלם אף בדינא דגרמי ולא במקום אחר.

דף ל"א ע"א גמ' ורואה את קדשיו דאיבעיא מיתשיל עלייהו כו' קשה לי לפענ"ד דהא קדשים שהפריש בעצמו אבל אם יירש קדשים מאביו היאך יכול לשאול על הקדש שהקדיש אביו, ועיין בספר של חותני הגאון ז"ל עונג יו"ט סי' קי"ג בהגהה שני', ועוד קשה לי לפענ"ד על הא דקאמר הגמ' דעל מעשר נאמן משום דאי בעי שדי בי' מומא בכולי' עדרי' ועל בכור אינו נאמן אמאי הא גם בבכור אפשר כרב יהודא להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם כמו שאיתא לקמן בדף נ"ג ע"ב אפשר בר"י, ובהגמרא אפשר לתרץ דמסתמא איירי בבכור ביד כהן שנתנו לו ישראל להכי לא הי' אפשר לתקנו אבל רש"י ז"ל כתב בהדי' הטעם משום דמרחם קדוש משמע דאף ביד בעלים לא מהימן ועוד קשה על הא דאמר רב חסדא משום ר"ק בדף ל"ה ע"ב דבכור ביד ישראל צריך שניים מן השוק להעיד עליו. ועיין בכאן בספר שי למורא שתירץ על קושייתו דהא גם במעשר יכול לשאול עליו ותירץ דיהי' צריך להפריש עוד הפעם ולי צ"ע בזה דהא איתא בב"מ דף ו' ע"ב קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורים ויעו"ש ברש"י ז"ל שכתב הטעם דאותן שבתוך הדיר פטורים משום דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט ולא שכבר עבר וא"כ ה"נ היאך יכול לעשור עוד הפעם, וצע"ק לפענ"ד. ועיין היטיב בטורי אבן בר"ה דף כ"ח ד"ה ובהכי ניחא לי.

דף ל"א ע"א עיין שם בריט"א ז"ל מה שהביא מתוס' כריתות דף י"ג ע"ב עיין בשבועות דף כ"ד ע"ב גמ' הרי הקדש כו' דמשמע לכאורה דמהני שאלה אף בשנשחט ונזרק דמן וצ"ע יעו"ש. עיין בטורי אבן דף כ"ח בר"ה ד"ה הרי עובר על ב"ת.

דף ל"א ע"ב ומפני השב אבידה נגעה בה עיין בכאן בריט"א ז"ל מה שעמד איך דוחין איסור תורה מפני הפסד ממון יעו"ש וכמו כן היה קשה לי בהא דאיתא לעיל בדף כ"ח ע"א דמפני השבת אבידה מותר לקנוס את הבכור בע"מ יותר משנה, ואחר החפוש מצאתי בספר שיבת ציון סוף סי' כ"ד שהביא בשם אביו הגאון ז"ל שהקשה כן והוכיח מזה דלא הוה רק איסור מדרבנן יעו"ש.

דף ל"ב ע"א גמ' הא בעי העמדה והערכה עיין בכאן בספר שי למורא שהקשה הא במעשר שייך הממון לבעלים ואמאי בעי העוה"ר יעו"ש ולפענ"ד נראה לומר כיון דכתב רש"י ז"ל דהמעות נתפס בקדושת מעשר להכי בעי העמדה והערכה.

תוכן העניינים

חיי אריה (סלנטר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה