חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · חדושים על מסכת חולין
(הגאון המחבר ז"ל הניח בכ"י חדושים על כל הש"ס (כסדר המסכתות) ומוכרחים אנו להניח את החדושים שעל "נזיקין" "ונשים" ולהתחיל מסדר קדשים, משני טעמים:
א) מרבוי הוצאת הדפוס ב) מפני שעל סדר קדשים ישנם מעטים חדושים ובאורים שהדפיסו הגאונים המחברים ז"ל. ורובם הדפיסו על שארי סדרי הש"ס, ואחרי כי מצאנו הרבה חדושים נכונים וטובים שחדש הג' המחבר ז"ל על סדר קדשים ראינו להדפיסם כעת, וכאשר יהי' ה' בעזרנו להדפיס את החלק השני (הכולל בתוכו "הדרן" על כל הש"ס והמשניות ודרושים ע"פ מועדי השנה על פי הפלפול ההגיוני, שהניח בכ"י), אז נצרף אי"ה את חדושי הש"ס על סדר המסכתות שהנחנו עתה מידנו.)
פרק ראשון
דף ב' ע"א וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה כו' ואיתא בסוכה דף מ"ב ע"ב דגבי קטן מהני כשגדול עומד על גביו ומוכח שם דאפילו חד כשר כשרואה השחיטה דקטן וכן איתא לקנין דף ג' ע"א גבי כותי דמהני כשישראל עומד על גביו מוכח ג"כ דאפילו חד כשר יש לעיין קצת לפי מה שכתבו הראשונים ז"ל הטעם דע"א נאמן על השחיטה אף שבהמה בחזקת איסור עומדת ואין ע"א נאמן נגד חזקה משום דבידו עיין בכאן בפני יהושע בחדושיו ריש המסכת יעו"ש וא"כ היכי נאמן ע"א להעיד על קטן ועל כותי ששחט שפיר וכן מצאתי בהפתיחה מפרי מגדים שהעיר מזה.
דף ג' ע"א רש"י ז"ל ד"ה נמצא סכינו יפה כו' דמועד לנבל בכוונה בידים, עיין בפמ"ג בהלכות שחיטה בשפתי דעת סימן ג' שהקשה דלפי מה שכתב היש"ש ז"ל דאף דחולין אין צריכה כוונה אם שחט בפירוש שלא להתיר אינו מועיל והבהמה אסורה א"כ למה צריך רש"י ז"ל לפרש הטעם שמא ינבל בידים תיפוק לי' דלמא מכוון שלא להתיר יעו"ש. ואנכי בקונטרס אשר חנני הי"ת בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הארכתי בזה בס"ד וכתבתי לתרץ דסברת היש"ש ז"ל יהי' תליא בשיטת הראשונים ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בר"ה לענין מצות אינם צריכה כוונה אעפ"כ אם מתכוון בפירוש שלא להתיר אינו מותר דהיש"ש ז"ל קאי בשטה זו אבל רש"י ז"ל יהי' סובר כהשיטה שסוברים דאפ"ה יצא ועיין בטורי אבן במגילה.
דף ד' ע"א א"ר ישראל מומר בודק סכין ונותנים לו כו' אבל בלא בדיקת סכין אסור מפני שלא טרח לבקש סכין אחר וגם לא יטרח לתקן הסכין, ושם חמצן של ע"ע מותר מפני שמחליפין כו' ולא זכיתי להבין הא זה טרחה להחליף החמץ עם עכו"ם יותר מתיקון הסכין ומפני מה התם תלינן לקולא וצריך עיון קצת לפענ"ד, עיין בתשובת רע"א ז"ל סימן קס"ב.
דף ה' ע"ב תוד"ה מעם הארץ כו' ודוחק לומר דפריך מר"ש כו' וכתב שם המהרשא"ה ז"ל הכוונה דכיון דהוה מומר לכל התורה כו' ממילא הוא מומר לאותו דבר ג"כ כו' יעו"ש, ולא זכיתי להבין דברי רבינו המהרשא"ה ז"ל הא ע"כ לכל התורה כולה לאו דווקא אלא לרוב התורה ג"כ מהני דאל"כ תיפוק לי' דהיה מומר לעכו"ם, וא"כ דכיון דלאו דווקא לכל התורה אלא לרוב התורה וכן איתא בחדושי הרשב"א ז"ל בהדי' וא"כ מאי קשה מר"ש אימא דמומר לרוב התורה אסור לקבל ממנו קרבן אף דלא הוה מומר לאותו דבר וממומר לאותו דבר ג"כ לא מקבלין קרבן אף דלא הוה מומר לרוב התורה, וצ"ע לפענ"ד.
דף ו' ע"א ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא כו' עיין ביבמות דף קי"ט ע"א בתוד"ה מחוורתא כו' בסוף הדיבור יעי"ש, ויש לעיין לפי מה שהביא בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל בסימן קס"ג בשם הרא"ש ז"ל שהקשה אהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הא י"ל סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ותירץ דהוה מיעוטא דמיעוטא כו' יעו"ש (ולא מצאתי זאת עדיין ברא"ש) א"כ בכאן גבי כותים קשה מ"ט דרבנן הא איכא כאן שני מיעוטין דלמא לא הוה מומחה ודלמא הוא מאותם דהוה מומרים לעכו"ם, וחפשתי ומצאתי בחדושי פני יהשע בכאן שהרגיש בזה וכתב כיון דאחרים רואין אותו שנשחטה מתחלה ועד סוף לא שייך לומר בב"ח בחזקת איסור עומדת יעו"ש ולא הבנתי עדיין הא דלמא הוה מומר והוה שחיטתו נבילה, אך מה שכתבתי דהוה עוד מיעוט דלמא לא הוה מומחה לא קשה כלל כיון דאיירי באחרים רואין אותו, אך קשה על מה שפירש רש"י ז"ל לעיל בדף ה' ע"ב דאף דנותנים לו כזית בשר מהני וכמו שאיתא בסוגיא דלעיל דלמא לא הוה מומר, וצע"ק לפענ"ד.
דף ו' ע"א ולא גזרו על תערובות דמאי כו' עיין בחתם סופר חלק יו"ד סימן ק' שהקשה שם חכם אחד קושיא חמורה מהא דאיתא במס' מכשירין פרק ב' משנה י' וח"א אפילו כולם עכו"ם וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי וע"ש ברע"ב ז"ל שפירש דסוברים דיש קנין לעכו"ם ופטור שלהם רק בשביל ישראל אחד הוה דמאי אף דהוה תערובות אלמא חזינן דגזרו על תערובות דמאי יעו"ש, ולפי הנראה מביאור הגר"א ז"ל שם שפירש דלא הוה דמאי ממש רק ספק וא"כ נראה דלא איירי כלל בעם הארץ ואולי לזה נתכוין רבינו הקדוש ז"ל לתרץ קושיא זאת, ולפענ"ד לולי דברי רבינו ז"ל נלפענ"ד לתרץ קצת בס"ד הא איתא בחולין דאם בא לידי ישראל קודם תערובות חייב בדמאי אפילו אח"כ כשנתערב ואיתא במסכת מנחות דף כ"ג דסובר ר"ח דאזלינן בתר המבטל ולא בתר דבר הבטל וכתב הפרי מגדים ז"ל בשער התערובות להסתפק באם נתערב חתיכה אבר מן החי בשתי חתיכות של היתר אם מותר ליתן לבן נא דלדידי' לא אזלינן בתר רובא יעוין שם.
והגאון ר' שמואל לנדא ז"ל ראיתי שכתב בפשיטות דלגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דב"נ חייב גם על חצי שיעור, וא"כ בכאן כל זמן דהוה ביד עכו"ם לא נתבטל כיון דאזלינן בתר המבטל ולדידי' לא אזלינן בתר רובא וא"כ אתי ליד ישראל קודם ביטול וחייב בדמאי, אך מדברי הרמ"א ז"ל שהובא שם בח"ס תקשה דהתם איירי ג"כ בעכו"ם.
יש לעיין אמאי לא יליף הגמרא דאזלינן בתר רובא מהא דאיתא בבכורות דף י"ז ע"א הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים כו' א"כ קשה לכאורה איך לוקין על כלאים דלמא בא הצמר מרחל בת עז אלא משום דאזלינן בתר רובא, ודוחק לומר דנכר הצמר, אך יש לומר דהוה מיעוטא דמיעוטא וכמו לר"מ דחייש למיעוטא אעפ"כ לא חייש למיעוטא דמיעוטא.
דף י"ב ע"א רש"י ז"ל ד"ה מומחין הן שאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט אולי יש לומר דכוונת רש"י ז"ל לתרץ מה ששמעתי מקשין לרבינא דסובר בבכורות דרובא דתליא במעשה לא אמרינן כן הביאו בחולין בכאן הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל א"כ גם כאן הוה מעשה דלמד הלכות שחיטה וא"כ הוה רובא דתליא במעשה, לזה מדייק רש"י ז"ל דאמרינן דאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט ולא עביד בה מעשה.
דף י"ג ע"ב במשנה השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה ושם ברש"י ד"ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע והקשה שם המעדני יו"ט ז"ל דהא בלאו הכי צריך לבדוק בסימנים ואם לא בדק אסורה יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה הרשב"א ז"ל והר"ן כתב דהא דאיתא לעיל בדף ג' דישראל מומר לתאבון בודק סכין ונותנים לו שמא לא ישחוט רובא וכתב לתרץ ע"פ שיטת התוספות ז"ל בדף ט' ע"א בד"ה ואסורה באכילה דמדאורייתא מותר באכילה אף בלא בדיקת סכין דרוב פעמים שוחט שפיר רק מדרבנן אסרו ולכן לא החמירו במומר דבודאי ישחוט שפיר יעו"ש היטב ועיין בתשובת רע"א ז"ל בסימן קס"ב ובחדושיו ליורה דעה סימן א' מה שכתבתי בזה יעו"ש. וא"כ זה דווקא היכא ששחט ביום אבל היכא ששחט בלילה או סומא ששחט מן התורה אסורה בלא בדיקת סימנים בכאן לא אמרינן שרובן שוחט שפיר כיון דהוה בלילה או דהוא סומא ואינו רואה איך לשחוט וא"כ כיון שצריך אח"כ בדיקה מדאורייתא אסור לשחוט שמא ישכח מלבדוק כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק א' סימן ה' לרבינא דלית לי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדוק אח"כ דלמא אישתלי ואכל אסורא ושפיר מדוייק דברי רבינו רש"י ז"ל כו'
שחיטות ע"א נבלה כו' עיין ברא"ש בסי' ה' שהביא ב' טעמים אחד משום דאינו בר זביחה כו', ועיין בש"ך יו"ד סימן א' ס"ק כ"ז שכתב הטעם לענין קטן משום שאסור להאכיל אותו בידים וע"ש בפמ"ג וביד אברהם ועיין בישועות יעקב על אורח חיים סימן י"ד אות א' אך מדחרש ושוטה ג"כ כשר לענין זביחה מוכח דאסור להאכיל אותו בידים, וקשה לי לפענ"ד מהא דמקשה הגמרא ביבמות דף קי"ד ע"ב ת"ש שני אחין פקחין כו' משום איסורא דידי' הא בלאו הכי אסור משום דהוא דומה למאכיל אותו בידים דהא בועל אותה וא"כ משמע דבחרש מותר אף להאכיל בידים, וכמדומה שראיתי בספר שיבת ציון שכתב ג"כ כן וצע"ק ואין הספר כעת לעיין בו.
דף י"ד השוחט בשבת וביום הכפורים אעפ"כ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומוקי לה הגמרא כגון שהי' לו חולה מבעוד יום כו' ע"ש בדף י"ד ע"ב בד"ה כגון שהי' לו חולה כו' וי"ל כיון שרגילות שחוזר לחולי' כו' והקשה הישועות יעקב ז"ל באורח חיים סימן תק"ה לדברי התוספות ז"ל בפסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה רבה אמר אינו לוקה כו' וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל א"כ הכא דשכיח שחוזר לחוליו א"כ אמאי מתחייב בנפשו כו' יעו"ש היטב מה שהאריך בזה וקשה לי לעמוד על סוף דעתו ולפענ"ד נראה לתרץ עפ"מ שהקשה הר"ן ז"ל סוף יומא אמאי מותר לשחוט לחולה הא יכול להאכילו נבלה דקיל ממלאכה בשבת ותירץ הוא דחייב על כל כזית וכזית יעו"ש היטב וכן הובא בישועות יעקב ז"ל, והנה דעת התוס' ז"ל בשבת דף מ"ו ע"ב בד"ה מי יאמר דמזדקק לה בעל כו' אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם מוכח מדברי התירוץ השני דאף לענין אכילה אם מותר לאחרינא לא הוה מוקצה וא"כ יש לומר דאיירי דהחולה הי' קטן וא"כ יותר טוב לשחוט הבהמה ע"י עכו"ם ויאכל הקטן נבילה וא"כ לא דחי שבת ואעפ"כ לא הוה מוקצה, אך לפי זה תקשה דלמה לי' להגמרא לאוקמא כגון שהבריא וצ"ע.
דף י"ז ע"א גמ' בשלמא ר' ישמעאל היינו דתנן כו' והנוחר והמעקר פטור מלכסות אלא לר"ע אמאי פטור מלכסות ופירש שם רש"י ז"ל דעל כסוי הדם במדבר נצטוו יעו"ש יש לעיין לפענ"ד דהא לקמן מקשה הגמרא אלא לרי"ש צבי ואיל גופי' מי הוי שרי כו' וקסבר המקשן דלרי"ש אסור בשר לאכול אפילו הבשר דלא חזי להקרבה כמו צבי ואיל ג"כ אסור לרי"ש וא"כ הוא הדין בשר עוף א"כ הא יכול הגמרא להקשות גם לרי"ש מכסוי הדם דהא איתא לקמן בדף פ"ג ע"ב דקדשים פטורים מכסוי וא"כ במדבר שנצטוו על כסוי הדם היכי משכחת לה דחולין אסור לאכול ומוקדשין פטור מכסוי ועוד דבלאו הכי הא במקדש לא הוה שחיטה בעופות רק מליקה ופטור בלאו הכי מכסוי הדם, אך התוספות ז"ל כתב בדף פ"ג ע"ב בד"ה במוקדשין דאף מליקה מקרי שחיטה לענין כסוי דכתיב שפיכה, ויש לומר דכאן קאי אליבא מאן דמוקי לה לקמן בדף פ"ג בקדשי בדק הבית אבל בקדשי המזבח חייב בכסוי.
דף כ"ז ע"א נוחרו או עוקרו כו' זה זמן רב שהקשיתי לדברי הרש"ל ז"ל ביש"ש בפרק ב' סי' ל' דאף שחולין אינה צריכה כוונה אפה"כ אם שחט בפירוש שלא לשמה פסול א"כ אמאי צריך לנחור או לעקור והוה צער בעל חיים ישחוט כדין רק שיתכוון שלא להתיר, ואח"כ מצאתי בספר מלא הרועים שהקשה כן וכעת נדפס ספר עונג יו"ט מחותני הגאון ז"ל והקשה כן בסי' נ"ח.
דף כ"ח ע"א ר"א ב"א אמר וושט ולא קנה כו' יש לעיין קצת לר"א ב"א דסובר דקנה לא הוה בכלל שחיטה בעורף דלא מתכשר כלל בקנה א"כ תקשה הא דקאמר הגמרא לעיל בדף כ' ע"ב כל שישנה בשחיטה כו' הא גבי עוף קנה לא שייך בשחיטה כלל, וע"ש בלב ארי' מה שכתב שם דפירש כוונת רש"י ז"ל דשם דסימנים שייכים בשחיטה דהא כשר בכל אחד מהסימנים יעו"ש א"כ תקשה קושית הגמרא דשם וכי מתה עומד ומולק.
דף כ"ט ע"ב רש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים כו' או שרפה ולא נגעה בה כו' כוונתו ז"ל דאל"כ בלא"ה איטמא משום מגע נבלה ועיין ברא"ש יוסף שהניח בצ"ע דהא כאן הוה לענין כבוס בגדים ובנגיעה בנבלה לא מטמא בגדים יעו"ש והי' אפשר לתרץ דאם נגע בודאי אפשר בלא משא דהא עוסק בשריפת הפרה להכי כתב רש"י ז"ל דלא נגעה בה, אך יש לעיין במה דכתב רש"י ז"ל דנגעה בפשוטי כלי עץ כו' דהא אם אי אפשר בלא משא בלאו הכי מטמאה משום משא.
דף ל' ע"א אמר לי' אביי נהי דאידחי מפסח מדמי פסח לא אידחי כו' יעו"ש וקשה לי לפענ"ד הא איתא בשקלים ונפסק ברמב"ם בפ"ז מהלכות ערכי דהמקדיש נכסיו והי' בהם דברים הראוין למזבח אינו יוצא ממזבח לעולם א"כ הא דאפשר לגמור השחיטה לשם שלמים א"כ איך אפשר לפדות ולהוציא לחולין וצ"ע לפענ"ד, ודוחק לומר משום דעושה עבירה ששוחט על החמץ להכי אפשר לפדות וצ"ע גם יש לעיין קצת לפי זה דמאי הוכיח הגמרא מכאן דבעי עקירה דלמא בעלמא לא בעי עקירה דסתמא קאי לשלמים רק בכאן דאי קאי לשלמים עובר עבירה דשוחט על החמץ להכי מן הסתם שוחט לשם פסח דיהי' פסול ולא יתחייב על השחיטה במה ששוחט על החמץ, וצריך עיון קצת וחיפוש בספרים כאן והתם בפסחים.
דף ל' ע"ב גמ' אבל מלמעלה למטה למעלה דלא קעביד דרך שחיטה כו' י"ל איך אפשר לומר כן הא איתא לעיל בדף ט"ז ע"ב בין שהסכין למטה וצואר הבהמה למעלה ופירש שם רש"י ז"ל שאחז הבהמה ומוליך ומביא הסכין למטה א"כ מוכח דאף דשוחט מלמטה למעלה ג"כ כשר, ודוחק לומר דיהי' אפשר לומר דלא כשר רק שאחז הסכין ומוליך ומביא הצואר של הבהמה למעלה, וצ"ע לפענ"ד.
דף ל"א ע"א גמרא דלמא ביושב ומצפה עסקינן אימתי יתלוש הגל, וקשה לי לפענ"ד איך מהני כוונת האדם דלא עביד שום מעשה בהכלי בשלמא היכא דעביד מעשה בגוף שפיר מהני מחשבה שלו אבל בכאן דלא עביד מעשה בהכלי היכי מהני מחשבה שלו והא איתא לעיל דף י"ב ע"ב גבי חרש שוטה וקטן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו כשר ומוכיח רבא מזה כר"נ דלא בעינן כוונה בשחיטה ולא אמרינן דמהני כוונת האחרון לשחיטת הקטן כמו כאן דמהני כוונת האדם להכלי וע"ש בתוספות ד"ה מאן תנא כו' דדווקא שמלמדין אותו ומזהירים לעשות לשמה אבל סתם כוונת אחרים לא מהני ויותר קשה דמקשה הגמ' אי ביושב ומצפה מאי למימרא, וצ"ע לפענ"ד.
שם ע"ב גמרא הכי קאמר אע"פ שהוחזק לחולין אסור למעשר, יש לפענ"ד מהא דאיתא בזבחים דף מ"ו ע"ב אמר ר"י א"ר חטאת ששחטה לשם חולין כשירה הא קדשים צריכה כוונה לשחיטה כמו דאיתא הכא והתם וכיון ששחט לשם חולין הוה כאלו הוחזק לחולין דלא מהני למעשר, וצ"ע לפענ"ד.
שם בגמרא כוונה דחברתה כוונה מעלייתא כו' עיין בראש יוסף שהניח בצ"ע דהא לא דמי להתם דהיא שוטה וחרשת דאין לה דעת כלל להכי מהני כוונה דחברתה, אבל לעיל גבי נדה שנאנסה וטבלה שהיא יש לה דעת ואינה רוצה לטבול היכי מהני כוונה דחברתה כו' יעו"ש היטב, וזה רבות בשנים שתרצתי בס"ד ע"פ דברי הים של שלמה ז"ל בפרק שני דחולין ס' ל' שהבאתי למעלה בדף ג' ע"ב דאף דחולין אינה צריכה כוונה אעפ"כ אם כיון שלא להתיר אסור באכילה יעו"ש א"כ ה"נ גבי נדה שנאנסה דאמר רב דטהורה לביתה ע"כ צריכין לומר דהיא לא כיוונה בפירוש שלא לשם טבילה דא"כ גם לחולין לא מהני כמו גבי שחיטה וע"כ צריכין לומר דאיירי בטבלה סתמא ולהכי שפיר פריך הגמרא דיהי' מהני כוונה דחברתה, ואחר זמן רב נדפס ספר עונג יום טוב מחותני הגאון ז"ל ומצאתי שם בסימן נ"ח שכתב ג"כ.
שם ברש"י ז"ל ד"ה כשירדה להקר ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים לא הבנתי כעת דברי רבינו ז"ל הא לרבנן מצריכין כוונה לחתיכה של סימנים א"כ ע"כ גם שירדה להקר כל הגוף אלא דלא מתכוונה לטבילה אבל מדברי רש"י ז"ל משמע דלא ירדה להקר כל הגוף מדכתב שנפלה כולה לתוך המים וצריך עיון קצת.
דף י"ו ע"ב גמרא דם הנשפך כמים מכשיר לכאורה יש לעיין לפי מה שכתב התוס' ז"ל לעיל דף ל"ה ע"ב בד"ה למישרי דין של פסולי המוקדשין כו' אבל הכשר לא שייך לשפיכה א"כ היכי ילפינן בכאן וצע"ק לפענ"ד.
דף ל"ח ע"ב במשנה אין הכל הולך אלא אחר העובד כו' יש לעיין לפענ"ד הא שיטת רש"י ז"ל בקדושין דף מ"א ע"ב ד"ה מנלן כו' דשחיטת קדשים בעינן שליחות ועיין שם בפני יהושע שהאריך בזה והביא שם דברי הירושלמי יעו"ש היטב וא"כ כיון שמחשב הבעלים מחשבה אחרת הרי מבטל השליחות ומכש"כ לשיטת התוספות ז"ל בב"מ דף מ"ג ע"ב ד"ה החושב כו' דמחשבת פגול הוה דווקא בדבור א"כ בודאי הוה בטול שליחות ומוכח בגיטין בפרק השולח דביטל שליחות הוה אפילו שלא בפני השליח, ואף אי נימא דשטת רש"י ז"ל דמחשבת פגול הוה במחשבה הא בכאן בדברי רבי יוסי דבכל האופנים לא אמרינן זה מחשב וזה עובד אפילו אם אמר בפירוש הבעלים דהא איתא בכאן בפירוש בגמרא אפילו שמעיני' דחשיב זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וכה"ג כתב התורת גיטין ז"ל בגיטין דף ל"ב על דבור התוספות ז"ל ד"ה התם דבור ודבור הוא כו' דלמאן דבעי שליחות בכתיבת הגט מהני ביטול להגט יעו"ש, ואח"כ מצאתי במקנה בקדושין דף כ"ג ע"ב גבי כהנא שלוחא דרחמנא דהעיר באופן אחר יעו"ש.
דף מ' ע"א רש"י ז"ל ד"ה רבוצה כו' עיין בכאן בתוס' ד"ה רביצה מה שהקשו על פירוש רש"י ז"ל ומה שתרצתי קושית התוס' ז"ל מצאתי אח"כ בתורת גיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה רש"י דאגבהה כו' וכן מצאתי בספר דברי משפט על ח"מ סימן שנ"ד סעיף ה', ועוד הארכתי בס"ד בקונטרס אין אדם אוסר דבר שאינו שלו יעו"ש היטב.
שם ע"ב אר"פ כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שגגות הלכה א' יעו"ש, קשה לי לפענ"ד לפי מה שפוסק הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מהלכות רוצח דאי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם, ועיין בלחם משנה בפרק ה' מהלכות בכורות הלכה א' א"כ קשה איך אפשר להביא חטאת על שחוטי חוץ כיון דאי אפשר לצמצם שיהיה מכוון מחצה קנה פגום ודלמא הוה יותר מחצי קנה פגום ותו אינו ראוי לבא מבפנים א"כ ע"כ דהוה מעט מחצי קנה פגום וא"כ כיון דגומרין השחיטה עד חצי קנה נאסרה משום תקרובות עכו"ם ושחיטה לא הוה עד רוב קנה, בשלמא על ר"פ לא קשה דאיכא למימר דאזלי למאן דאמר אפשר לצמצם אבל להרמב"ם ז"ל קשה לכאורה.
דף מ"ח ע"ב ברש"י ז"ל והלכתא כהנך רבנן דמכשירה כו' אי קופא לגו סימפונא נקיט ואתא כו' יש לעיין הא התם הוה הוכחה דבקופא אי אפשר לנקוב וצריך עיון.
דף נ"א ע"א אהדרינהו ודאי חיישינן כו' יש לעיין קצת הא איתא לעיל בדף י"ב ע"א בתוספות ד"ה הרי שאבדו לו גדייו כו' דבגניבה ג"כ מותר דמשום דחשוד על הגניבה לא חשוד על שחיטה ומן הסתם שחט כראוי וא"כ כאן אף דמהדרי מחמת יראה אעפ"כ אינו חשוד להכשיל באיסור טריפה להטריף את הבהמות, וכן גבי מומר לאכול נבלות לתיאבן לא חשוד על לפני עור, בשלמא על רישא דקאמר הטעם כי היכי דלירהטו קמייהו ולא קאמר הטעם דאינו חשוד לאכול טרפות ויש לומר דקאמר הטעם אפילו בגנב אי ג"כ שרי מהאי טעמא אבל בכאן קשה קצת וצ"ע לפענ"ד.
דף ע"ט ע"ב וסימנים דאורייתא עיין בלב ארי' מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל דסובר דשני מינים טהורים אינו אסור אלא מדרבנן א"כ מאי ראי' דלמא סימנים דרבנן ואפה"כ סמכינן במידי דרבנן יעו"ש היטב וכן הקשה בראש יוסף על שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דספק מן התורה לקולא יעו"ש, וכל זה לא קשה רק לפירוש רש"י ז"ל דדומה להא דב"מ לסימנים דאבידה, אבל מדברי הר"ן ז"ל על האלפס ז"ל נראה שהוא מפרש הכוונה סימנים דאורייתא היינו דהוה סימנים גמורים כמו שאיתא לעיל בדף ס"ד ע"א גבי סימני בצים דעופות דלאו דאורייתא משום דאיכא דעורב דדמי לדיונה.
דף פ"ג ע"א וכגון שזיכה לו ע"י אחר כו' יש לעיין לפענ"ד הא קתני במתניתין לפיכך אם מת למוכר משמע אף שלא שמע עדיין שזיכה לו ע"י אחר דהא סתמא קתני והא מסיק המחנה אפרים ז"ל בהלכות זכי' ומתנה סימן ו' דהיכא דזיכה לו ע"י אחר וכששמע אמר אינו רוצה לקנות אינו קונה במתנה דאיכא קצת חוב ששונא מתנות יחי' אינו קונה א"כ כאן כששמע אומר בסתמא שאינו רוצה במה יקנה וי"ל דכיון דאמר אם לא מת הי' רוצה לקנות רק עתה שמת אינו רוצה לקנות להכי קונה, וע"ש במחנה אפרים שם בד"ה וראיתי מה שמקשה מכאן יעו"ש.
דף מ"א ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה אלא ששחט כו' ומלקינן לי' כו' וקטלינן לי' והא קטלינן דלא הוה עדות שאי אתה יכול להזימן משום דהוה גברא קטילא כמו שאיתא בסנהדרין דף פ"ה ע"א עיין ברמב"ם ז"ל בהלכות ממרים בפרק ה' הלכה י"ב דדווקא לאחר גמר דין א"כ א"ש דכאן הוה קודם גמר דין, ועיין במכות דף ה' ע"א גמ' ואמר רבא כו' דמבואר כן יעו"ש.
דף פ"ד ע"א גמרא יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי' כו' וכיסה יש לעיין לפי מה שכתב הפני יהושע ז"ל בגיטין דף כ' ע"א בד"ה א"ל רבא מ"ט אלימא משום דכתיב וכתב כו' דהבעל קונה אח"כ הגט מהסופר ועיין בפתחי תשובה באבן עזר סי' ק"כ אות ב' יעו"ש וקשה אמאי כשר הא גם גבי גט דריש הגמרא כן בגיטין דף כ"א ע"ב א"כ אי אמרינן דצריך קני' הא מחוסר קנין כמו כאן דמחוסר פדיי' וצ"ע וחיפוש בספרים.
דף ק"ב ע"ב גמרא אמר רבא את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמי' מחשבה חישב לאוכלה אבר אבר ואכלה כו' מחייב כו' ושם חישב לאוכלה מתה ואכלה חי' פטור כו' יש לעיין לפענ"ד הא איתא בקדושין דף נ"ט ע"ב דמחשבה מוציא מידי מחשבה ומעשה בודאי מוציא ממחשבה וכאן הא ביטל מחשבתו וכן איתא בשבת דף צ' ע"ב חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו אלמא דנתבטל מחשבתו הראשונה, ודוחק גדול לומר כמו שאמר לי חכם אחד דהוה כמו תרומה שנפרש שכתב התוס' ז"ל בקדושין שם דאין יכול לבטל דהתם שאני דמחשב למעשה גמור, וצ"ע כעת.
שם בתוד"ה שאין בו כזית כו' חייל אחצי זית כו' אלמא חזינן דהתוס' ז"ל סוברים דבכל מקום אמרינן דעל חצי שיעור אמרינן איסור חל אאיסור יעו"ש ועיין ברא"ש יוסף בחולין דף קי"ג ע"ב בגמרא ד"ה אתמר המבשל חלב בחלב כו' ואנכי הקשתי ממעילה דף ט"ז ע"א אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן אלמא חזינן דאף לענין חצי שיעור אמרינן אין איסור חל על איסור ומצאתי קושיא זו בספר עצי לבונה על יו"ד סימן פ"ז והארכתי קצת במקום אחר.
דף קי"א ע"ב גמרא סוף סוף האי היתרא דאתי לידי איסורא כו' הא יש לעיין קצת הא רב מסיק כן במסכת עכו"ם דף ע"ו ע"א ומסיק רב אשי כן וכן נפסק שם, ויש לומר דכאן הוה רבא ושם הגירסא דרבא מקשה כן אבל לאביי דסובר בכאן החילוק בין התירא בלע ובין איסורא בלע והתם פליג על זה וסובר יגיד עליו רעו, וצע"ק לפענ"ד.
דף קי"ז ע"א שהחלב מועלין בו כו' קשה לי לפי ענ"ד ומצאתי במשניות בתוס' רע"א ז"ל אות ס' שהקשה כן בשם הר"ן ז"ל דאי נימא דדם שבשלו דרבנן וחלב שבשלו חייב אמאי לא חשיב דהלב חמור בזה מבדם יעו"ש שהניח בצ"ע לזעירי יעו"ש בתפארת ירושלים, ולפענ"ד לומר ולתרץ בס"ד דאולי יהי' זעירי סובר כרב ינאי דכתב התוספות ז"ל בכאן בד"ה אמר ר"י דלא הוה המעילה רק מדרבנן א"כ לרי"נ הא דקתני במתניתין ומועלין בו לא הוה רק מדרבנן אם כן אף לזעירי דם שבישלו אסור מדרבנן ולהכי לא חשיב דם שבשלו דחלב חמור מבדם כיון דגם בדם אסור מדרבנן.
דף קי"ח ע"א שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא קו"ח מיד אתי כו' ויש לעיין לרב דסובר לקמן בדף קי"ח ע"ב דאין יד לפחות מכזית אבל יש שומר לפחות מכזית ומשמע שם דאף להכניס ולהוציא מהא דקאמר שם בדף קי"ט ע"א אי בשומר קשיא סיפא דמוכח שם דשומר מכניס ומוציא אף לפחות מכזית יעו"ש וכן לר' יוחנן נ"מ בפחות מכפול דיש שומר ואין יד יעו"ש א"כ צריכה קרא לגבי שומר אף להכניס ולהוציא דאי מיד אתי נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כו' כמו שקאמר הגמרא לקמן בדף ק"כ ע"א, וצע"ג כעת לפענ"ד.
דף ק"כ ע"א גמרא שאני כהנים דמשולחן גבוה קא זכו יש לעיין מהא דאיתא במס' מנחות דף מ"ה ס"ד אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשרי נמי נבלה כו' יעו"ש ובכאן קאמר הגמרא דלא הוה כלל חידוש וע"כ צריכין לומר כמו שכתב התוספות שם בד"ה הואיל כו' מ"מ אתי לאורויי לך דלא ניטעו למילף מיניה כו' יעו"ש.
שם ע"ב גמרא וגמר לבכורים מתרומה כו' לא הבנתי לדעת רש"י ז"ל שכתב דגבי תרומות לא הוה רק מדרבנן וכאן בכורים הוה לענין דין תורה אם מביאין בכורים וצ"ע לפענ"ד.
דף קכ"ה ע"א ברש"י ד"ה נבלה כיון דמתקשקש הוא כו' שיש בה בכעדשה מוח לח דההוא מעלה ארוכה הוא. יש לעיין הא לעיל בד"ה ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה לבשר מבחוץ אע"ג דליכא מוח כו' הרי דברי רש"י ז"ל ברור מללו דאף דליכא כלל מוח מעלה ארוכה וכאן פירש דדווקא דאיכא מוח בכעדשה.
דף קכ"ז ע"א גמרא אימא בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, לא הבנתי למאי נקט בהאי לישנא הא האי עכבר נעשה אח"כ כולו בשר רק במשנה איירי לענין הנוגע בחציו של אדמה ולמה נקט הגמרא בפשוטו העכבר שנברא מאדמה.
דף קכ"ט ע"א הרי אמרו כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה כו' וכתב התוספות ז"ל בפסחים דף מ"ה ע"ב דאף שהוא ראוי לאכילה ג"כ בטל כו' יעו"ש. ויש לעיין בהא שכתב רש"י ז"ל שם בד"ה מעשה עץ שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים, ולכאורה משמע מדברי רש"י ז"ל דכיון דאסור בהנאה מחשב כעץ א"כ מדוע עוברין על חמץ בבל יראה כיון שחמץ אסור בהנאה א"כ הוה כעץ בעלמא ודמי לכופת שאור שאין עוברין בבל יראה אף שראוי לאכילה ואין לומר משום דאיתא בפסחים דף ז' דאר"י שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו א"כ הרי גלה לנו הכתוב דמחייב אפילו שאסור בהנאה א"כ נילף מזה אף לענין כופת שאור שלא נבטל מתורת חמץ, אך יש לתרץ לפי מה שכתב רבינו הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בסוף סימן ע"ז דלפי מה דסבירא לן דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ לאחר הפסח הוה חמץ ממון גמור לפי מה דקיי"ל חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה א"כ אי נימא דאינו עובר בבל יראה א"כ הה ממון גמור וע"ש בקונטרס אחרון מה שביאר שם הגאון ר' אבא ז"ל מווילנא.
דף ק"ל ע' ברש"י ז"ל ד"ה שכן נכנסו לדיר להתעשר תאמר בקדשים שלא נכנסו כבר לדיר להתעשר כו' יש לעיין לפענ"ד הא גם בקדשים אפשר שכבר נכנסו לדיר להתעשר קודם שהוקדשו, וע"כ צריכין לומר דכוונת רש"י ז"ל שלא נכנסו לדיר להתעשר אחר שהוקדשו.
שם והא בעי תנופה כו' יש לעיין לכאורה למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה א"כ לילף ממתנות שיהי' חייב בחזה ושוק גם בחולין ואוקי באתרה שלא יהי' תנופה כמו גבי מתנות חולין, אך עיינתי בזבחים דף צ"א ע"ב שכתב בגזירה ובהיקש משמע דבקו"ח לא אמרינן כן וצ"ע וחיפוש בספרים.
שם ע"ב ד"ה ופריך אי דאתי לידי' דכהן כו' וזכו במתנות מן ההפקר אלמא סבירא לי' לרש"י ז"ל דטובת הנאה הוה הפקר, וכן פירש רש"י ז"ל בדף קל"א ע"א ריש העמוד ד"ה בטבלייהו שהופקד הטבל אצלו כמו שהורמו דמיין זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם כו' ולא זכיתי להבין דברי רבינו רש"י זל הא איתא בנדרים דף פ"ד ע"ב דהיכא דאית לבעלים טובת הנאה לא הוה הפקר כמו שמבואר שם בר"ן ואף דמשמע שם בדף פ"ה ע"א דלמאן דאמר טובת הנאה אינו ממון יכול המודר ליטול והרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות אישות הלכה ו' פוסק דטובת הנאה אינו ממון אעפ"כ משמע דדווקא לגבי מודר הנאה הוה כן אבל לא הוה הפקר לכ"ע והרא"ש ז"ל בקדושין דף נ"ח פוסק דטובת הנאה ממון יעו"ש, והטור יורה דעה סי' של"א ס"ק ס"ב כתב בהדי' דאסור הכהן ליטול מעצמו רק דאם נטל פטור מלהחזיר יעו"ש בבית יוסף שכתב דנובע מהא דחולין דף קל"ד ונתן ולא שיטול מעצמו. ועוד קשה לי לפי מה שכתב הקלות החשן ז"ל בסימן קפ"ט דהיכא דהופקד אצלו דבר נקנה הרשות להמפקיד ולא קנה הנפקד יעו"ש היטב א"כ ה"נ כיון דהופקד הטבל אצלו ליד הכהן אם כן נקנה הרשות להבעלים ושוב במה קנה הכהן את התרומה.
דף קל"ג ע"א אמר אביי מריש הוה חטופנא מתנתא כו' ופירש שם רש"י מתנוקות שנושאים אותן לכהנים, ויש להבין הא איתא ביורה דעה סימן ס"א סעיף כ"ח ברמ"א דיש לבעלים טובת הנאה ליתן לכל מי שירצה וא"כ איך חטף המתנות, וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל שציין בבכורות דף כ"ז ע"א, וע"ש בפתחי תשובה ס"ק ט', וצ"ע לפענ"ד, ועוד קשה לי הא איתא בנדרים דף פ"ד ע"ב דכל מקום שאינו טובל לית לי' טובת הנאה לבעלים והא אנן פסקינן דלא כרי"ח דסובר בחולין דף קל"ב דמתנות הכהונה טובל וצ"ע לפענ"ד.
דף קל"ד ע"א בתוספות ר"ה ורמינהי חורי הנמלים כו' עיין בכאן במהרשא"ה ז"ל שכתב דלא כרש"י שסובר דדווקא מר"מ פריך ולא מרבנן כו' יעו"ש ולפענ"ד לא הבנתי כלל הא מדברי רש"י ז"ל נמי נראה כן שכתב בד"ה העליונים חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה אלמא נראה בעליל שאף מספק הוה של עניים וכאן הא הוה ספק שכתב איכא למימר, ועיין במשניות בפאה פרק ד' בתוספות רע"א ז"ל אות מ"ה ובתפארת ירושלים שם יעו"ש.
שם בגמרא קמה בחזקת חיובא קיימא יש לעיין הא קיימ"ל כשמואל דסובר בב"ק דף מ"ו דאין הולכין בממון אחר הרוב ואיתא ביבמות דף קי"ט ע"ב דרובא וחזקה רובא עדיף ועיין לעיל בדף י"א ע"א בתוספות ד"ה מנא הא מילתא כו' וא"כ כיון שאין הולכין בתר רוב להוציא ממון כש"כ בתר חזקה דאין הולכין להוציא ממון אך יש לתרץ דלכאורה קשה לרבא דאמר מטעם חזקה א"כ למה לי קרא דכתיב עני ורש הצדיקו, ובזה א"ש בס"ד דבלא קרא הוה אמינא דאין מוציאין ממון בחזקה ואף דר"כ סובר ג"כ בכתובות דף י"ב דמוציאין ממון בחזקת הגוף ע"כ צריכין לומר דחזקת הגוף עדיף להכי צריך קרא רק דמוקמינן קרא למסתבר היכא דאיכא חזקה, ובדרך זו קצת כתב ג"כ הלב ארי' ז"ל יעו"ש שמצאתי אח"כ, וצע"ק לפענ"ד.
שם ע"ב קדם רבי אמי וזכה בהן לעניים כמו שמסיק הגמרא ועיין בלב ארי' שפירש דזכה לעניים אחרים נמי דלא מהבני שיבה יעו"ש היטב ויש להבין היכי מצי זכי ר"א עבור העניים אחרים הא הוה כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כמו שאיתא במסכת גיטין דף י"א ודף י"ב וצע"ק לפענ"ד
שם כהנים נהגו עין יפה ונתנוהו לבעלים ועיין ביו"ד סימן ס"א סעיף ד' בט"ז ובפלתי שם, ויש לעיין לפענ"ד הא איתא בגיטין דף ל' ע"א דמקשה הגמרא ואע"ג דלא אתי לידי' כו' ופירש שם רש"י ז"ל דכיון דלא אתי ליד כהן לא יצא זה ידי נתינה אעפ"כ דבודאי הכהן מוחל דהא קיבל מעות עבורו אעפ"כ לא קיים זה מצות נתינה א"כ ה"נ הא גבי מתנות זרוע ולחיים וקיבה כתיב נמי ונתן כמו גבי תרומה עיין בחולין דף קל"ו ע"א ריש העמוד וצע"ק לפענ"ד.
דף קל"ו ע"ב אלא עצה טובה קמ"ל ופירש שם רש"י ז"ל דנקנה מן הלוקח כו' ואף שאמר רבא לעיל בדף קל"ה ע"א יצא זה למחוסר פדייה כו' א"כ גם כאן מחוסר קנייה יש לומר דכאן דהוא חייב משלו יכול לקנות ולפטור את שלו אבל עיקר החיוב לפדות אינו מחייב ועדיין צע"ק לפענ"ד.
שם פרט לטריפה שאינו עוברת ובשביל זה פטור כל טריפה מן המעשר, קשה לי לפענ"ד בהא דכתב השיטה מקובצת ז"ל בב"מ דגבי מעשר לא אזלינן בתר רובא דאף דאזלינן בתר רובא עדיין נשאר ספק ומתמעט משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק יעו"ש והובא בכרתי ופלתי סימן י' א"כ קשה דהא כל בהמה יש לפטור ממעשר דלמא הוא טריפה ואי משום דאזלינן בתר רובא ורובא אינו טריפות הא אכתי מיקרי ספק ומימעט מעשירי ודאי ולא עשירי ספק ומצאתי קושיא זו אח"כ בספר באר יצחק חלק יורה דעה סימן ט"ז ענף ד' יעו"ש וכן יש לעיין קצת אמאי לא יליף הגמרא בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא מזה דמעשרינן הא דלמא הוה טריפה וצע"ק לפענ"ד.
דף קל"ז ע"א ת"ל לא תעבוד בבכור שורך כו עיין בבכורות דף כ"ה שפיר רש"י ז"ל דנפקא לי' מויו יתירא דלא תעבוד.
אתמר גזז ומכר ר"ח אמר חייב כו' משמע דטעמא דר"ח דלמפריע הוא קדוש ולר"נ בר"א מכאן ולהבא הוא קדוש ולכאורה תליא בפלוגתא דפליגו רב הונא ורבה גבי בכור דיצא שליש ומכרו דסובר ר"ה דלמפריע הוא קדוש ולרבה מכאן ולהבא הוא קדוש וגם שם נפסק דקדוש כמו כאן ויש לעיין קצת אמאי לא הביא כלל הגמרא הפלוגתא דשם וצע"ק.
שם הא צאנו לגזוז חייב עיין כאן בר"ן ובטור סימן של"ג, דשיטת רש"י ושאר שיטת הראשונים ז"ל דדווקא בקונה הצאן גופא לגזוז אבל בקונה הגיזה לבדה אפילו בחיי הבהמה פטור דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל משום דכתיב גז צאנך דבעינן שיהיה הצאן גופא שלו ויש לעיין הא איתא בשבת דף קל"ה ע"ב בלוקח שפחה לעוברה וקאמר שם הגמרא דלמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מיקרי דאין לו חלק באמו יעו"ש וכיון דאנן פסקינן קנין פירות לאו כקנין הגוף וכמו דאיתא ביבמות דף ל"ז ובגיטין דף מ"ז ע"א בתוספות שם א"כ לא מקרי צאן אף דקנה הצאן לגיזה ואמאי חייב בראשית הגז
דף קל"ט ע"א כיון דמרדו פקעה קדושתייהו עיין ברשב"א ז"ל בחדושיו שכתב דהגזבר מייאש מהם ולכאורה יש לעיין היאך מהני יאוש של הגזבר דהא לא הוה שלו רק הוא שליח מהקדש. ולכאורה יש לפשוט מזה מה ששמעתי בשם אדוני אבי מו"ה הגאון הצדיק מו"ה ישראל סלאנטער זצלה"ה שמסתפק אם אשה אבדה מעות של בעלה אם מהני יאוש שלה קודם שנודע לבעלה דהא היא לא היתה רק שליח ואיך מהני יאוש של שליח ולכאורה מכאן מוכח דמהני יאוש של שליח וצע"ק לפענ"ד.
שם בתוספות ד"ה כיון דמרדו כו' שמעינן מהכא דאווזים ותרנגולים שמרדו בבעליהם והלכו להן הוי הפקר כו' לכאורה מוכח כן לקמן ע"ב גמרא אלא לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו אם כן נראה דהוי הפקר כיון שמרדו ולהכי חייב בשילוח וא"כ הי' להם להתוס' ז"ל להוכיח משם וצע"ק.
ברש"י ז"ל ד"ה במקדיש פירות שובכו כו' דיונים אינן ראוין אלא כשהם קטנים, לא זכיתי להבין דברי רבינו ז"ל הא האי דינא הוה מצי למינקט אף בתורים גדולים כמו שאיתא למעלה בדף כ"ב ע"א ועיין לעיל בדף ס"ב א"ר יהודא חסיל פסול משום תורין כו' דהוכיחו מזה דהוה שני מינים וצע"ק לפענ"ד.
רש"י ז"ל ד"ה שור זה עלי עולה כו' למוכרו ולהביא דמיו ליד גזבר לכאורה צריך להבין דמשמע דהבעלים יכולים בעצמם למכור הלא הגזבר צריך לעשות שומא ע"פ אנשים כמו שמבואר ברמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין, וצע"ק לפענ"ד.
רש"י ז"ל ד"ה אבל הכא דאיתנהו כגון מעות שאבדו בי גזא דרחמנא איתנייהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלמן להקדש, מפשטות הלשון משמע שהגנב הוציאן בהוצאה וצריך עיון דהא הגנב תיכף מעל כשגנב ומתכוון ליקח לעצמו כמו שאיתא בב"ק דף כ' ע"ב ועל כן צריכין לומר דכוונת רש"י ז"ל שהוציאן הגנב לגנוב אז מעל.
גמרא אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך כו' יש לעיין קצת בהא שראיתי בלב אריה שהביא בשם הר"ן והרשב"א ז"ל שהקשו דליתי העשה של שליח הקן ולדחי העשה של ובערת הרע מקרבך ותירצו דאין עשה דוחה לעשה יעו"ש ויש לעיין הא איתא במכות דף ה' ע"א ואמר רבא כו' ולא עוד אלא אפילו אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא כו' וע"ש ברש"י ז"ל ובתוספות ז"ל יעו"ש היטב והא קיי"ל דכמיתת הבעלים כך מיתת השור כמו שאיתא בסנהדרין דף ב' ע"א וא"כ כיון דעדיין לא נגמר דינו לא חל עדיין בודאי העשה של ובערת הרע מקרבך וא"כ נדחה הל"ת והעשה של שילוח הקן מפני העשה הספיקות, וצע"ק לפענ"ד.
שם ברש"י ז"ל ד"ה בר קטלא הוא. ומהיכן נמלט עיין שם בלב ארי' שהקשה דהא ממסכת ב"ק משמע דאפשר לברוח לאחר גמר דין ומשמע שכיון להא דאיתא שם בב"ק דף מ"א ע"א דמתרץ הגמ' כגון שהרג וברח יעו"ש אבל לפענ"ד נראה דמשמע התם דאיירי קידם גמר דין יעו"ש היטב וברמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נזקי ממון.
דף קמ"א ע"א ואין עשה דוחה לל"ת ועשה כו' יש לעיין הא בלאו הכי לא הוה בעידנא דהא בשעה שנטל את האם לא קיים המצוה של טהרת מצורע עדיין ועיין בביצה דף ח' ע"ב וצריך עיון וחיפוש בספרים. והנה הא דקאמר כאן הגמרא דעשה של שילוח הקן עדיף מטהרת מצורע ולעיל בדף קל"ט ע"א קאמר הגמרא דעשה של ובערת הרע מקרבך דוחה ללאו ועשה של שלוח הקן וכמו שהבאתי לעיל מה שהביא הלב ארי ז"ל בשם הר"ן והרשב"א ז"ל, וצריכין לומר דהתם העשה של ובערת הרע מקרבך הי' מקודם חל על הגוף של הקן ואח"כ נולד העשה ול"ת של שילוח הקן אבל כאן הי' מקודם הל"ת ועשה של שילוח הקן ואח"כ נולד לה שנדרש לשילוח הקן להכי מצות שילוח הקן עדיף.
שם בתוספות ד"ה לא צריכא כו' עיין בנודע ביהודה מה"ק סוף הספר מה שכתב בזה יעוין שם, ועיין בהדרן שלי על חולין אשר חנני ה'.
דף קמ"ב גמרא ואם איתא להא דרי"ס ב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' יש לעיין דמאי מקשה הגמרא והא איתא בב"מ דף י"א דאינו קונה רק בחצר המשתמרת לדעת בעל החצר אבל באינו משתמרת לדעת בעל החצר לא קני וכאן כיון שיכול אחר לזכות בה הוה כחצר שאינו משתמרת כמו שכתב התוספות ז"ל בב"ק דף מ"ט ע"ב בד"ה והילכתא כו' וכן משמע נמי מבא זה והחזיק בה א"כ לא היתה משתמרת וצע"ק לפענ"ד.
שם מקנא לא קני עד דתפול לחצירו יעו"ש ברש"י ולכאורה יש לעיין הא איתא בב"מ דף י"ב ע"א אויר שאין סופו לנוח כו' וכתב שם רש"י ז"ל דבסופו לנוח בודאי קני יעו"ש, וא"כ ה"נ אמאי לא קני משום דבסופו לנוח בחצירו ומשמע שהוא באויר חצירו, ויש לומר כיון דעדיין מקצת בתוך האם להכי לא קני ליה חצירו.
דף קמ"ב ע"א גמרא והכי קאמר ליה זיל טריף אקן דליתגבהו כו' יש לעיין לפענ"ד הא מחויב לקיים מצות שילוח הקן ולשלוח האם ואח"כ יכול לזכות בהבנים, ואין לומר דזה הוא גופא המצוה דיטרוף על הקן כדי שתגבי' האם הא בכאן הוה ר"י ורב יהודא סובר לעיל בדף קמ"א ע"א דצריך לשלח באגפיו כו' ללישנא קמא של רש"י ז"ל ופוסק כן הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שחיטה הלכה ד' וצ"ע טובא לפענ"ד, והשי"ת יאיר עיני.
עיין בספר מילין דברכות על חולין מהרב ר' משה ליב זכרו לברכה ממינסק שהקשה לפי דברי הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד עמוד א' שיכול לזכות בד' אמות שלו לאחרים מטעם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ הוא הדין הכא הא יכול לוי לומר שלא רצה לקנות הפירות לעצמו רק החצר נקנה לרב יהודה יעו"ש, והנה הר"ן ז"ל כתב שם מטעם דגלה אדעתא דלא ניחא לי' למיקנא יעו"ש, והנה דעת התוספות ז"ל בב"ב דף נ"ד ע"א ד"ה אדעתא דציבי לא קני כו' דהיכא דמונח דבר בחצירו או בידו ואינו רוצה לקנות לא קני יעו"ש וע"ש במה שציין הגאון רע"א ז"ל שם לעיין בגיטין דף ס"א ע"א ד"ה לוקט כו' משמע קצת דאפילו הכי קני יעו"ש, והנה יש לומר דרב יהודא כר"נ ור"ח דסוברים בב"מ דף י"ב ע"א דמגביה מציאה לחבירו לא קני ולהכי לא מצי להקנות לרב יהודה ע"י חצירו.
דף קמ"א ע"ב במה משלחה ר"ה אמר ברגליו כו' ופירש שם רש"י ז"ל בד"ה משלחי רגל כו' דסובר ר"ה שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כו' ומותר לחזור ולתופסה כו' קשה לי קצת לפענ"ד למאי איצטריך לר"ה האי קרא דתשלח לרבות דאפילו לדבר מצוה אסור ליטול את האם תיפוק לי' דאפשר לקיים שניהם לתלוש גפה ולשלחה ברגליו כדי שתלך ב' או ג' פסיעות ולחזור ולתופסה לטהרת מצורע, ואף שאיתא בקדושין דף כ"ד ע"ב דיבשה גופה הוה מום אף לגבי עוף, נראה דווקא שיבשה גפה הוה מום ולא שתלש הנוצות.
[השמטה]
דף קל"ד ע"א תוד"ה חוץ וא"ת כו' וי"ל דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה שהרשה תורה ליתנם לכל כהן שירצה, קשה לי לפענ"ד א"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא מהא דתניא ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו ותירצו דפליגו אם ע"מ שיורי הוא אם לא ובגיטין דף פ"ב מסיק הגמרא דהוי תנאי כמו שכתב התוספות ז"ל שם בגיטין דף פ"ב ע"א סוף ד"ה המגרש כו' אמאי לא קאמר הגמרא דהברייתא דקתני דמהני סובר כרבי יהודא דסובר בכתובות דף נ"ו ע"א דבדבר שבממון תנאי קיים וזה מחשב לדבר שבממון כמו שאיתא שם גבי גר שנתגייר דספיקא לקולא ומצאתי ביו"ד סימן ס"א בהגהות הגאון בעל בית מאיר ז"ל הרגיש בזה וכתב לתרץ והביא מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ק"ח סימן ט"ו דלא מהני רק להחזיק ולא להוציא ממון כו' יעו"ש והנה אנכי חפשתי שם בתשובת הרא"ש ז"ל ולא מצאתי שם
וקשה לי מהא שכתב הרא"ש ז"ל בכתובות פרק הכותב הלכה א' וז"ל אמר רב הלכה כרשב"ג ולית הילכתא כוותיה דקיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים וכן כתב התוספות ז"ל והא התם הוה להחזיק דהא הבעל מוחזק בהנכסים דהא אוכל פירות בחי', ואף דיש לומר כמו שכתב שם הרא"ש ז"ל דהבעל אין לו כלום בנכסי אתו בחייה הא הביא מהירושלמי דמהני התנאי לענין נדוניא שהאב נותן לבתו ומתנה להחזיר לו והא התם הוי בחזקת הבעל כמו שכתב הרא"ש ז"ל בעצמו שם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות אישות וז"ל ובמה אמרו חכמים כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל חוץ מדבר שבממון שתנאו קיים כגון שקידש או גירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זיכתה לו התורה כו' הרי נראה בעליל שגם להוציא ממון ע"י זה ג"כ מהני, וכן נראה מהא דאיתא בב"ב דף קכ"ו ע"ב האומר כו' פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום וקאמר שם הגמרא דלא אתיא כר"י דאמר דבדבר שבממון תנאו קיים כו' והא התה הוה להוציא מן הבן שתיכף שמת האב זכה הבן בהנכסים וצ"ע לפענ"ד.