חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · בבא קמא
דף ב' ע"ב מילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה כו' גם כאן יש להקשות כעין מה שהקשו בקצות החשן סימן ת"ו ובגליון הש"ס לקמן דף צ' ע"ב על הא דמקשה הגמרא וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוה להדר ולדינא דיני נפשות כו' הרי נעשה הפקר כמו שאיתא בכריתות דף כ"ד ע"א ולדברי הרא"ש ז"ל בב"ק דף י"ג דבדיני ממונות גם רבנן ז"ל מודים דנגח ואח"כ הפקיר פטור, וע"ש מה שכתבתי לתרץ בס"ד. תוספות ד"ה אבל מחוברת כו' עיין בדף כ"ד מה שכתבתי לתרץ
דף ג' ע"א רש"י ז"ל ד"ה אידי ואידי ושלח וביער תרווייהו אשן וכו' ואי קשיא היכי מצי למימר תריץ אי מהאי קרא הוה אמינא האי אתיא להיכא דמכליא קרנא כו' עיין במהרשא"ה. ובמהר"ם ז"ל שעמדו על דעת רש"י ז"ל דלפי זה דמצינו למימר דשלח אתיא להיכא דמכליא קרנא א"כ היכי קאמר הגמ' לקמן דומיא דרגל דכתיב ושלח דמשמע אף לא מכליא קרנא הא יש לומר דמשמע מכליא קרנא כיון דכתיב חד קרא ארגל יעו"ש היטב, ולפענ"ד נראה לומר דדווקא גבי שן דסתם שן הוי מכליא קרנא כמו שכתב רש"י ז"ל ריש העמוד שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל להכי שפיר כתב רש"י ז"ל דאף דכתיב ושלח היה אמינא דאתיא למכלי' קרנא, אבל גבי רגל דסתם רגל הוי לא מכליא קרנא להכי כיון דכתוב ושלח לחודא מוקמי אף ללא מכליא קרנא דסתמא דרגל לא הוי מכליא קרנא (ועיין בכאן בהגהות זאב בן ארי' מאבי זקני הגאון ר' זאב וואלף ז"ל אבד"ק טעלז).
דף ד' ע"ב לתני תרי גוונא שור כו' ויש לעיין לפי ענ"ד לפי מה דאיתא לקמן דף כ"ג ע"א דלרי"ח דסובר אשו משום חציו משלם ארבעה דברים אם הזיק אדם ותניא כוותי' דרי"ח שם וברייתא דלא מתני בי' ר"ח ור"א לא מותבינן מיני', וא"כ לתני תרי גוונא אש דאזיק שור דמשלם רק נזק לחוד ואש דאזיק אדם דמשלם ד' דברים והוה חידוש לאפוקי מדריש לקיש דסובר אשו דיוקא משום ממון. ועוד לתני תרי גוונא אש היכא דכלו לו חצי' והיכא דלא כלו חצי', ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בסנהדרין דף ע"ז ע"ב ד"ה סוף חמה לבא כו' דבאשו משום חצי' נמי מחייבי מיתה אם הרג את האדם א"כ מיקרי אדם המזיק כמו שמקשה התוס' ז"ל בב"ק בדף הלז בד"ה ואימא מבעה זה המים כו' וא"ת והני מים ה"ד ואי דמשקל עלי' בדקא דמיא ובכחו הראשון כחו הוא כו' וכוונתם דהוה אדם המזיק, ובזה יש לתרץ בס"ד מה דהקשה השיטה ז"ל דמה ס"ד דרב זביד דמקשה ואימא מבעה זה האש הא קתני זה וזה יש בהן רוח חיים ועוד מאי כהרי האש, וגם על רב מרי דמקשה ואימא מבעה זה המים הא קתני יש בה רוח חיים, ולפי זה א"ש דכוונתם על המים בכח ראשון דהוה אדם ממש, ור"ז דמקשה ואימא זה האש ג"כ כוונתו על אשו משום חצי' וקצת מזה מצאתי בהגהות פורת יוסף יעו"ש.
דף ה' ע"א עדים זוממים דממונא הוא ליתני ופירש שם רש"י ז"ל דכל המשלמים יותר ע"מ שהזיק הוה קנס אבל מידי אחרינא הוה ממונא כו' יש לעיין הא עדים זוממים משלמים אף דלא שילם עדיין רק דנגמר הדין עיין לעיל בדף ד' ע"ב תוד"ה ועדים זוממים כו' ובשיטה מקובצת שם, וא"כ הא משלמים יותר ממה שהיזיק דהא לא הזיקו כלום עדיין וצריך לדחוק ולומר כיון דנגמר דינו לשלם הוי כאלו כבר הפסידו, וצע"ק לפענ"ד.
דף ה' ע"ב אדם לחייבו בארבעה דברים עיין בכאן בשיטה מקובצת שכתב דאף באדם חייב בחמשה דברים הד' דברים וגם נזק משום דנזק חייב גם בבור וחד מינייהו כו' יש לעיין הא איתא בכתובות דף ל"ב ע"ב דרי"ח סובר דממון ומלקות מלקא לקי ממונא לא משלם רק גבי חובל בחבירו דבפירוש רבתה תורה לתשלומין א"כ אי לא כתיב קרא הוה אמינא דגם נזק ישלם רק מלקות היכא דאתרו בו, וכעת מצאתי בהגהות ר' צבי חיות ז"ל שהביא להקשות כעין זה, וליכא למימר דהגמרא רוצה לתרץ גם לעולא וע"ש בדף ל"ג ע"א תוד"ה ולעולא כו' דגם רבא סובר כעולא כו' דהא עולא סובר דילפינן מחובל בחבירו. דף ח' ע"ב תוד"ה דינא הוא כו' וי"ל דנ"מ לראי' אחרונה ועיין בכאן בשיטה מקובצת שכתב דע"כ איירי ששמעון טוען דהי' בשעת ההלואה ופירעון ולא הי' עדים דאל"כ הוה לי' דין יתום כו' וא"כ הרי טוען ברי שהעדים שקרנים וא"כ לפי זה היכי קאמר הגמרא ואיכא דאמרי אפילו בלא אחריות נמי משום דלא ניחא דליהוי לשמעון תרעומות עליו דהא כיון דהודה שמעון שהם עדים שקרנים וא"כ אף אם אתי ראובן לדון לא מצי העדים להעיד. וצ"ע לפענ"ד.
דף י' ע"ב אמר לי' רבא אלא טעמא דכתב רחמנא כו ויש לעיין לפענ"ד לשיטת ר"ת ז"ל למעלה בדף ט ע"א בד"ה רב הונא כו' דגבי נזיקין אם אית לי' זוזי משלם זוזי ולא מצי ליתן לו נבילות וכן הביא הנימוקי יוסף ז"ל בפירקין א"כ איצטריך היכא דאית לי' מעות דשאר נבילות אינו יכול ליתן לו רק גבי ההיא נבילה ויכול ליתן לו אפילו היכא דאית לי' מעות, ומצאתי ברא"ש ז"ל סוף הלכה ה' ועיין בש"ך ז"ל ח"מ סימן תי"ט סוף ס"ק ג'.
דף י"ג ע"ב אמר רבא כו' ניזק אוכל בשר ומתכפר אוכל לחם כו' יש לעיין קצת לפי מה דאמר ר"ע ז"ל לקמן דף ל"ג ע"א הוחלט השור וכן פוסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזקי ממון א"כ אמאי מתכפר המזיק בהתודה כיון דניזק יש לו חלק בהתודה מחייב, ועיין בפסחים דף פ"ט ע"ב המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, וצע"ק.
בדף י"ד גמ' ביתמי כו' מה שהי' קשה לי מצאתי במשניות שהעיר כן הגאון רע"א ז"ל באות י'.
שם תוד"ה פרט כו' עיין לקמן בהשמטות.
דף ט"ו ע"ב והנחש מועד לעולם כו' שמעתי מגיסי הרב הגאון מו"ה אלי' אליעזר ז"ל מו"ץ מווילנא שהקשה מהא דאיתא בברכות דף ל"ג ע"א דבעומד בתפילה בנחש אינו פוסק ובשוורים פוסק אלמא מוכח דשוורים יותר מועדים להזיק מנחשים וכאן מוכח דנחש עלול יותר להזיק להכי הוה מועד לעולם וצ"ע. דף ט"ו ע"ב אמר שמואל ארי ברשות הרבים כו' עיין לקמן דף כ"ב ע"א תוס' ד"ה דאפיך מיפך כו' מ"ש בזה. ירושלמי פרק א' הלכה א' ב' חפר בו י' טפחים ובא אחר ויסדו וכיידו שניהן חייבין ובתוספתא הגירסא האחרון חייב, מפני שסיידו וכיידו והא חייב בשאמר לו סוד הבית הזה וקנה אותו כו' יש לעיין קצת דמאי מקשה הירושלמי לקמן פרק ה' הלכה ז' בור של שני שותפין היכי משכחת לה הא מצי לאוקמינן כשאחד חפר בור ואח"כ הקנה לשניים שיקנו הבור וסיידו ביחד לשם בנין אבל בגמרא דידן מוקי לה בשסיידו וכיידו והוסיף הבל.
דף י"ט ע"ב מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה עיין בח"מ סימן שצ"א סעיף ט' שכתב שם הסמ"ע ז"ל דצידי הרחבה מיוחד דווקא למי שסמוך לביתו, ובזה מתורץ מה דקשה לי' לר' זירא דסובר בדף י"ד ע"א דכיון דמיוחד לשניהם לפירות לא הוה חצר הניזק, עיין לקמן דף ל"ב ע"א מה שכתבתי שם.
דף כ' ז"ב תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו כו' ופירש שם רש"י ז"ל דקאי על מחיצות הפנימית, והקשה שם התוס' ז"ל בד"ה את גרמת כו' דלפי זה הא הוי זה נהנה וזה חסר דגרם ל כל ההיקף, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהא הכא לא חסר בשביל הנאה שלו רק לטובת עצמו בשביל שאינו רוצה להיות עמו שכן ולהפנימי ממילא מגיע לו הנאה, ולא דמי לדר בחצר חבירו דהחסרון בא לו מצד הנאה של הדר בחצירו דלא יכול לשכור לאחר וכמו כן גבי הפירות ג"כ בא החסרון בשביל הנאה שלו וע"ז משני הגמרא את גרמת לו הקיפא יתירא והנאה בא לו מחמת החסרון,
תוספות ד"ה סתם פירות כו' קשה לשיטת הסוברים דאבדה מדעת הוי הפקר ועיין בח"מ סימן רס"א א"כ אמאי משלם מה שנהנית וצ"ע ואח"כ נדפס ספר בית דוד ח"ש ומצאתי שהעיר מזה, ועיין בגליון הש"ס דף ל' ע"ב.
דף כ"ב ע"א ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר משום ממונא כו' הנה הפני יהושע ז"ל כתב דהפלוגתא הוה דווקא אם מדליק בתוך שלו ופשע והלך ברוח מצויה והזיק אבל כשמדליק בתוך של חבירו גם ר"ל מודה דחייב משום חציו כו' יעו"ש שהקשה בעצמו מהא דמקשה הגמ' מהא דהדליק הגדיש וכתב דגם שם הכוונה דלאו דווקא דהדליק הגדיש עצמו כו' יעו"ש, והנה דבאמת מוכח דבמדליק בתוך שלו סובר רי"ח דאשו משום חציו מהא דאמר שם בדף ס"ג ע"א למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ולקמן דף ס"א ע"ב קאמר הגמרא בהדי' דטמון דפטור איירי דווקא במדליק בתוך שלו כו' ויש להבין למה קאמר הגמרא בשהצית בגופו של עבד דלמה דווקא בגופו של עבד אפילו בהדליק את הגדיש ג"כ ר"ל מודה דאשו משום חציו, ועוד קשה מהא דמקשה על ר"ל מהא דהכלב שנטל חררה והדליק את הגדיש הא משמע דהדליק את הגדיש גופו ובהא מודה ר"ל דאשו משום חציו ועוד קשה לי טובא מהא דקאמר בירושלמי בפירקין הלכה ד' שמכאן מסייע לרי"ח כמו שהביאו שם דהגירסא נכונה כן כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אתה אומר שאין זה כזורק את החץ ממקום למקום על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן והילך תשלומין יעו"ש, ולדברי הפני יהושע ז"ל דהיכא דהדליק בתוך של חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו וכאן דע"כ איירי שהדליק בגופו של עבד וכן מה שהביא הירושלמי ראי' לרי"ח מהדליק את הגדיש בשבת ולדברי הפ"י ז"ל גם לר"ל אשו משום חציו במדליק בתוך של חבירו, ועיין בכאן בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשה דלחייב אח"כ אחר שנתחייב מיתה וכן הקשה בירושלמי לר"ל לחייב אח"כ משום ממונא, אך יש לעיין הא מסיק הגמרא בדף כ"ד דגם רי"ח סובר דחייב גם משום ממונא, ולא זכיתי להבין דברי רבינו הגדול מאור ישראל שהקשה דלחייב אח"כ על הגדיש והביא ראי' מערכין דף ז' ועיין בקצה"ח סימן שנ"א ס"ק ז' ובנתיבות ירושלים בכאן, הא לא דמי להתם שעושה מעשה אח"כ והיזק ממון להכי חייב אע"פ שיש עליו חיוב מיתה, אבל בכאן שלא עביד שום מעשה חדשה רק דמחייבין אותו על מעשה הקודמת שהצית את הגדיש וא"כ כיון שנתחייב מיתה על מעשה שעשה שהצית את הגדיש איך אפשר לחייבו ממון גם על מעשה זה וצ"ע, וכן כתב התוס' ז"ל בב"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה והי' גדי כפות לו כו' ואע"ג דשריפת העבד מחמת חציו ושריפת גדי מחמת ממונא שייך שפיר קים לי' בד"מ הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל ונראה לכאורה דלא כשיטת הירושלמי וצ"ע לפענ"ד.
דף כ"ג ע"א טמון באש דפטור רחמנא היכי משכחת לה וניחא לי' כו' דהתם כלו לי' חציו כו' יש לעיין לפי מה דמוכח בכאן דלרי"ח ז"ל אינו פטור אלא היכא דכלו לי' חציו אבל הדליק בתוך שלו ולא כלו לי' חציו והלך האש והזיק חייב גם על טמון, א"כ קשה מהא דאיתא לקמן דף ס"ב ע"א ברייתא במה ד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו כו' למה לו דווקא במדליק בתוך של חבירו אפילו במדליק בתוך שלו רק דלא כלו לי' חציו חייב אף על טמון וצ"ע לפענ"ד.
שם תוספות ד"ה ולחייב בעל גחלת כו' ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק כו' וקשה לי הא קיי"ל בסוף ב"מ דעל הניזק להרחיק את עצמו עיין בח"מ סימן קנ"ה סעיף ל"א. דף כ"ג ע"ב רש"י ז"ל ד"ה דפסעי פסועי כו' לישנא אחרינא ששפכה משקה בגילגולא כו' יש לעיין לפי מה דאיתא בירושלמי בפירקין הלכה א' ר' ירמי' בעי דרסה על הנוד מלא שמן על נוד משלם נ"ש ועל השמן משלם חצי נזק משום דהוי צרורות דשן וכמו שכתב התוס' ז"ל בב"ק דף י"ז ע"ב ד"ה וגבר באשפה כו' דאף גבי שן הוה צרורות, א"כ הכא נמי אמאי משלם על המשקין נזק שלם הא הוה המשקה בכלי וגלגלה כן ונשפך המשקה והוה צרורות דשן ואינו משלם רק חצי נזק וא"כ אכתי קשה שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה, וצ"ע.
דף כ"ד ע"א תוד"ה הרי הוא אומר וזאת כו' וי"ל דהתם גלי קרא דלא שייך התם סברא של קרוב ורחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזק בכך רואה כו', יש לעיין לפי זה מאי בעי' לי' הגמ' לקמן אי לעיודי תורא או ליעודי גברא כו' הא כתבו התוס' ז"ל בדף כ"ג ע"א בד"ה ולא ישמרנו דאף אם אמרינן ליעודי תורא צריכין להתרות הבעלים קודם נגיחה רביעית רק אי אמרינן ליעודי גברא צריכין להתרות להבעלים בכל יום ויום אחר הנגיחה, ואי אמרינן ליעודי תורא די להתרות ביום השלישי אחר הנגיחה שלישית קודם הנגיחה רביעית וא"כ מצד הסברא כיון דמתרין בהבעלים קודם נגיחה הרביעית שנגח שלשה פעמים הרי מוחזק השור לנגוח, ואעפ"כ אי אמרינן ליעודי גברא וצריכין דווקא להתרות בכל יום ע"כ לא הוה רק גזירת הכתוב, א"כ לפי זה נסתר תירוץ של התוס' ז"ל דהתם גלי קרא דלא שייך סברא של קרוב ורחוק דהא אם אמרינן ליעודי גברא ג"כ לא שייך לומר קרוב ורחוק וע"כ מוכח דליעודי תורא.
שם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה כו' עיין במרדכי סוף חולין דף כ"ד ע"א תוד"ה ולא ישמרנו כו' באמצע הדבור דגם אחר הסקילה הרי הוא שלו עיין בכריתות דף כ"ד ע"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה ובקצות החשן סי' ת"ו.
דף כ"ד תוספות ד"ה השתא דקא מסהדי בי תימה לר"י דמכל מקום קנס לא הוה דמכי נגח שלשה נגיחות יצא מחזקת שימור ונראה לתרץ דאין ח"נ חלוק כו' וע"ש בש"מ ובמהר"ם ז"ל וכן איתא לקמן דף כ"ו ע"א אמר קרא ויחצו אין ח"נ חלוק, ובזה מתורץ בס"ד קושית התוספות ז"ל בדף ב' ע"ב ד"ה אבל מחוברת אימא כולה מועדת היא כו' וא"ת מנ"ת אי מתלשה די' כתלושה יעו"ש שהקשו למ"ד פלגא נזקא קנסא כו' דלא יוכל ללמוד משאר אבות שכן מועדין מתחלתן פירש דרכן להזיק, דיש לומר דאיצטריך קרא להאי גוונא היכא דנגח שלשה פעמים והתרו בו בפעם רביעית דהשתא לא הוי תו בחזקת שימור הוה אמינא דמשלם נזק שלם, דדווקא בתלושי דכתוב בהדי' הוה אמינא לא פליג אבל במחוברת דלא כתוב בהדי' הוה אמינא דלחייב נזק שלם, ואף למאן דאמר ליעודי תורא משמע מדברי השיטה מקובצת בב"ק דף מ"א ע"א דאם אמרו לבעל השור שנגח ד' פעמים והוא ראה בכל נגיחה אעפ"כ לא הוה מועד אף למאן דאמר ליעודי תורא דהא כתוב והועד בבעליו והוה גזירת הכתוב דצריכין להתרות בו קודם נגיחה רביעית ואף דבזה האופן לא הוי קנס כיון דידעו הבעלים שהוא נגחן ובאופן זה הוה אמינא דגבי מחוברת דכולה מועדת, וכן כתבו התוס' ז"ל בדף כ"ג ע"ב ד"ה ולא ישמרנו כו'.
לעיל ציינתי מה שקשה על שיטת ר"ת ז"ל דשור הנסקל אינו נאסר מחיים א"כ מאי קאמר הגמ' בכריתות דף כ"ד דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דהבעלים מתייאשים ממנו לדברי ר"ת ז"ל אמאי מתייאש ממנו, והנה ראיתי בגליון הש"ס שציין לעיין בים ל שלמה ז"ל (וספר הנ"ל אין ת"י לעיין בו), רק ראיתי במקום אחר שהביא בשמו ז"ל שהקשה כן, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי התוספות ז"ל שם בכריתות שכתבו לתרץ ע"פ דברי רבינו אפרים ז"ל דשור הרובע ונרבע אינו נאסר מחיים הא דמייאש הכוונה דמייאש מהמותר כו יעו"ש א"כ ה"נ יש לומר דמייאש מהמותר מה שהשור שוה בפחות ובזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשה הגאון רע"א ז"ל בגליון הש"ס לקמן דף צ' ע"ב על הא דמקשה הגמרא וכי קדמו ודינהו דיני נפשות מאי הוה ליהדר ולידיינו דיני נפשות כו' והקשה דהא הוי נגח ואח"כ הפקיר כמי דאיתא בכריתות ולדברי הרא"ש ז"ל בדף י"ג וגם רבנן מודו בממון, וכן הקשה בקצות החשן סי' ת"ו, ובזה מתורץ דהא עדיין לא נפקא מרשות הבעלים לגמרי, ואף לשיטת הסוברים דנאסר מחיים ג"כ יש לתרץ בס"ד דהא לכאורה קשה דהא שור הנסקל מותר שלא כדרך הנאתן כמו שאיתא בפסחים דף כ"ד וכמו שהקשה בצל"ח סוף פרק ראשון בהשמטות על חמץ, וע"כ צריכין לומר ג"כ דהכוונה דמייאש מהמותר ועדיין נשאר קצת אצלו ומיקרי עדיין בעליו ולא מיקרי נגח ואח"כ הפקיר, ובזה מתורץ בס"ד מה שהקשתי בדף ב' ע"ב על הא דאמר הגמרא מועד לאדם הוה מועד לבהמה, ולפענ"ד נראה עוד לתרץ בס"ד, דהנה הקצות החשן ז"ל בסימן רנ"ט ס"ק א' כתב דגבי שור הנסקל הוה מטעם הפקר והוכחה שלו הוה מהא דכתב הרמב"ן ז"ל דיאוש לא מועיל בדבר שברשותו וא"כ אמאי מהני גבי שור הנסקל ע"כ דהוה מטעם הפקר יעו"ש, ועיין בקצות החשן סי' ת"ה ס"ק ב' סעיף ג' ולולי דברי רבינו הקצה"ח ז"ל הייתי אומר דהוה רק מטעם יאוש כמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פסחים גבי חמץ דהא דמהני ביטול ע"כ לא הוה מטעם הפקר דהיכא מצינו הפקר בלב א"כ גבי שור הנסקל ע"כ דלא הוה רק מטעם יאוש והא דמהני אף דהוה ברשותו יש לתרץ בס"ד ע"פ מה דכתב שם הקצה"ח שם בסימן רנ"ט הטעם של הרמב"ן ז"ל משום דחצירו זוכה לו והיכא דלא זכה לו חצירו מהני מטעם יאוש, וכתב התוספות ז"ל בבבא בתרא דף נ"ד ע"א דיה אדעתא דציבי לא קנה כו' דהא דקנה לו חצירו שלא מדעתו דווקא דלא ידע שיש בחצירו, אבל היכא דידע רק שלא רצה לזכות לא קני לו חצירו שלא מדעתו יעו"ש א"כ הכא נמי הרי ידע מהשור הנסקל רק שסבר שאסור בהנאה ולא רצה לזכות גם חצירו לא קני.
והנה הנתיבות ז"ל בסימן רס"ב סוף ס"ק ג' כתב ג"כ דגבי שור הנסקל הוה מטעם הפקר ומטעם דהוה אבוד מכל אדם כו' אך לפי זה קשה ג"כ אמאי לא כתב הר"ן ז"ל גבי חמץ ג"כ דמהני ביטול מטעם הפקר משום דהוה אבוד מכל אדם, ונראה לומר דהוה מטעם יאוש וכתב שם הנתיבות ז"ל והקצה"ח ז"ל בסי' תנ"ה דגבי יאוש לא נפקא מרשות הבעלים עד דאתא לרשות אחר א"כ שפיר מקשה הגמרא וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידיינא ד"מ דהא כיון דלא זכה בו אחר הרי עדיין ברשות הבעלים ראשונים.
דף כ"ד ע"ב תוד"ה במכירין בעל השור כו' ואומר ר"י ז"ל דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב כו' וקשה לפענ"ד מהא דאיתא לקמן דף ל"ט ע"א דאין מעמידין אפוטרופוס לגבות מגופו אלא מן העלי' אלמא אף דפטור כשהוא תם אפה"כ אח"כ משלם כשהוא מועד, ואחר החיפוש מצאתי בב"ק דף ל"ט בשיטה מקובצת דלפי הנראה רמז על זה רבינו הרא"ה ז"ל וכתב ששם חייבים לשלם אלא שאין להם ממה לשלם.
שם א"ל המשסה כלב של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי כו' ויש לעיין מ"ש מהא דאיתא לעיל דף י"ט ע"ב דאף דקשר אדם דליל בתרנגול אפה"כ חייב בעל התרנגול יעו"ש בתוד"ה וכי איתמר כו' וצ"ע, לפענ"ד.
דף כ"ו ע"א רגל שדרסה על גבי תינק בחצר הניזוק כו' או דילמא קרן כוונתו להזיק כו' וקשה דהא אנן פרקינן לקמן דף מ"ד ע"ב דגם בשלא כוונה משלם כפר אע"ג דאין כוונתו להזיק, ואי נימא דכאן קאי אליבא דרבה דסובר דשלא בכוונה שאין השור בסקילה אינו חייב בכופר, דא"כ איך פשיט מר' טרפון דסובר כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר הא ר"י הגלילי בודאי לא סבר כרבה כיון דסובר דתם משלם חצי כופר ותקשה הלא לא משתלם רק מגופו וע"כ איירי כשאין השור בסקילה, ואחר החיפוש מצאתי בספר בית דוד ח"ש שתירץ על קושית התוספות ז"ל דילפינן מקרן שלא בכוונה, וקשה הא בפירוש אמרו קרן כוונתו להזיק ואולי יש לומר דהי' כוונתו להזיק אך לא היה כוונתו להאדם דאל"כ לא מיקרי קרן, וצ"ע.
שם ברייתא הכניס שורו לחצר של בעל הבית ונגחו לבעל הבית השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כו' והקשה השיטה ז"ל דהא לר' טרפון אינו משלם רק מגופו וכיון דהשור בסקילה מהיכא משלמין ותירץ דכאן דהוה מיפרך קל וחומר אי אמרינן דלשלם מגופו להכי משלם מן העלי' כו' יעו"ש וקשה לי קצת דהא לא הוי מיפרך קו"ח דהקו"ח אתיא להיכא דאין השור בסקילה דהא ילפינן קו"ח מתם דמשלם כופר והתם ע"כ איירי בכה"ג דאין השור בסקילה כמו דאיתא לקמן דף מ' ע"ב, וצע"ק לפענ"ד.
שם תוד"ה מיכדי כולה ניזקא קאמרינן פלגא כו' ממילא קאמרינן דח"נ שלם כו' יש לעיין לכאורה לרב דסובר לעיל בדף כ' ע"א אכילה דברשות הרבים פטור אף על כסות וכלים משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור א"כ בלא קרא הוה אמינא דפטור מנ"ש א"כ לכאורה לרב נסתר תירוץ התוספות ז"ל אך יש לומר דלרב לא קשה כלל קושית הגמרא דלחייב שו"ר ברשות הרבים כיון דפטור מצד הסברא משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
שם תוספות ד"ה ויהא אדם חייב בכופר כו' ומתנא דבי חזקי' כו' יש לעיין לפענ"ד הא קיי"ל דכופרא כפרה כמו שאיתא לקמן דף מ' ע"ב והא כתב התוספות ז"ל בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר שאכל תרומה כו' דבכפרה לא אמרינן קים לי' בדרבא מיני' א"כ לא קשה כלל מכפר ואחר זמן כביר מצאתי בספר מלא הרועים אות ק' שעמד על זה.
שם ע"ב לכתוב פצע בפצע כו' ויש לעיין לפענ"ד הא איצטריך קרא דתחת לג"ש דמשלם ממיטב כמו דאיתא לעיל בדף ה' ע"א יעו"ש וצע"ק. דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה ואיכא נמי כו' ואומר ר"ת דבהא דיכול לטעון שקים לי' בנפשי אפילו רב מודה כו' יעו"ש היטיב ולא זכיתי להבין דברי רבינו הקדושים הא בדין אם המוכר קיבל דמים בעד חביות אמאי יכול המוכר לומר דקים לי בנפשי שאני מן המיעוט שקורין לכד חביות הא גם בלוקח תליא וכיון שהלוקח טוען שנתן דמים כפי הרוב ודווקא על חביות נתן המעות מאי מהני דעת המוכר דהא תליא גם בלוקח ואיהו טוען שנתן המעות רק כפי הרוב שקורין רק לחביות חביות ולא לכד חביות ואף שאין יכול להוציא מן המוכר החביות מפני שטוען שקים לי בנפשי שאני מן המיעוט אך יש להיות בטל מקח, ואף שכתב התוס' ז"ל בב"ק דף ק"י ע"ב ד"ה דאדעתא דהכי לא קידשה כו' וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודא תליא מילתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה לי' אדעתא דהכי אלמא חזינן דתליא במוכר ולא נתבטל המקח, יש לומר דהתם שאני שלקח בסתם ולא התנה כלום רק דאמרינן דאדעתי' דהכי לא קנה בזה שפיר אמרינן דכיון דמוכר לא רצה רק למכור סתם ולוקח לא התנה ולכן קיים המקח, אבל בכאן שהלוקח אמר רק חביות ורב סובר דאזלינן בתר רובא מה מהני דאמר המוכר קים לי בנפשי כו' וצ"ע לפענ"ד.
דף כ"ח ע"א מאי לאו במועד דליכא פסידא כו' יעו"ש וע"ש בפני יהושע ובים התלמוד, וקשה לפענ"ד לפי מה שפוסק הרא"ש ז"ל בפרק קמא סי' י"ג דנגח ואח"כ הפקיר גם רבנן ז"ל מודו דמיפטר ועיין לעיל בדף כ"ד, א"כ יכול לבא לידי פסידא דלמא יפקיר המזיק את השור שלו ולא מיבעיא לשיטת הסוברים דאף אם יחזיק בעצמו יפטור בודאי קשה ואף לשיטת הסוברים דדווקא כשמחזיק אדם אחר עדיין קשה דלמא יחזיק בנו או אוהבו ויפסיד הניזק, ואין לימא כמו שרצה לתרץ איש אחד דאם יפקיר יחזיק הניזק דלמא יקדמנו אחר, ועוד דלמא לא שוה השור דמי ההפסד ועוד קשה דהא לקמן דף מ"ו דבמועד סגי לי' שמירה פחותה א"כ דלמא יברר המזיק ששמרו שמירה פחותה ויפטור ויש לתרץ בס"ד דהא דרצה הגמרא לאוקמא במועד כי היכי דלא תקשה דא"כ אפילו דחפו יפטור כמו שכן מקשה הגמרא וא"כ ע"כ מיירי היכי דליכא פסידא וצ"ע לפענ"ד.
שם רב נחמן ב"י אמר ברבו שמסר לו שפחה כנענית כו' וקשה לפענ"ד דא"כ דאיירי לאפרושי מאיסורא א"כ למאי צריך קרא לזה כמו שמקשה הגמרא ביבמות דף פ"ח ע"ב צריכא למימר דדפנו, וצע"ק לפענ"ד.
שם משום דר"י מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ויש לעיין אמאי לא מתרץ הגמ' כן על הקושיא הראשונה משום מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ויש לתרץ בס"ד דהא דאמרינן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אינו אלא היכא שיש קצת היזק לרבים אבל היכא דאין שום היזק לרבים הרי כופין על מדות סדום כמו שאיתא בב"ב דף י"ב ע"ב ובח"מ סימן שע"ד סעיף א', להכי מעיקרא לא יכול הגמרא לתרץ משום מיצר שהחזיקו בו רבים דהא כיון דאין להם שום היזק הרי כופין על מדת סדום, אבל עכשיו דמסיק הגמרא שיש פסידא להרבים דקרובים לזה ורחוקים לזה להכי שפיר קאמר הגמרא משום מיצר שהחזיקו בו רבים כו'.
דף "ח ע"ב תוד"ה ונשוף באבן כו' הקשו לרב מהא דשור שדחף את חבירו לבור דהשור חייב וגם מהא דהניח אבן ע"פ הבור יעי"ש, והנה הא דהניח אבן ע"פ הבור הוא רק מימרא דרבא ויכול לסבור כשמואל כמו דקיי"ל הלכה כשמואל בדינא רק קשה על רב מהברייתא דשור שדחף את חבירו לבור כו' ונלפענ"ד לתרץ בס"ד משום דאמר שם הגמ' דאמר לו בעל הבור לבעל השור אי לאו ברא דידי תורא דידך הוה קטל להכי גם רב מודה דחייב בעל השור אבל גבי בור האמת הוה רק מטעם חבטא דהוי קרקע עולם, ומצאתי אח"כ בפני יהושע ז"ל שכתב כן. אך לפענ"ד נראה דעדיין תקשה קושית התוס' ז"ל דלכאורה קשה לי על הא דקאמר הגמרא שם דאי לאו ברא דידי תורא דידך הוה קטל לי' הא איתא בב"ק דף כ"ו ע"ב אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר א"כ הכא נמי אמאי חייב בעל הבור כלום דהא בלא הבור הי' נהרג מכח דחיפת השור, וחפשתי ומצאתי בדף נ"ג בש"מ שהרגיש בזה יעו"ש בד"ה אמר רבא כו' רק שלא הביא דברי הגמ' מב"ק דף כ"ו וכתב שם רבינו הרא"ה ז"ל דבאמת איירי כאן דבדחיפת השור לא הי' כדי להמית במה שהשור דחפו ואעפ"כ חייב בעל השור דפשע במה שלא שמר השור שהי' יכול להמית אותו אבל גבי אבן אי אפשר כלל להאבן שעל ידו יהרג השור בלא הבור יעו"ש, א"כ לפי זה תקשה על רב דסובר גבי בור שם בדף נ"ג ע"א לפניה מקול הכרייה חייב דמת מחמת ההבל ולאחריו מקול הכרייה פטור זה וזה בבור א"כ קשה אמאי פטור בעל הבור אם נהרג השור ע"י חבטא הא פשע במה שעשה תקלה דיכול להרוג השור ע"י הבל ודמי ממש לשור שדחף את השור לבור לפי מה שהסביר השיטה מקובצת ז"ל.
דף כ"ט ע"א אמר אביי בתרתי פליגי ממאי מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ויש להבין לפענ"ד הא איצטריך למתני תרתי לרב דמוקי לעיל גבי מים דווקא בדלא אפקריה וחייב על כלים מטעם ממון המזיק ועל גופו פטור מטעם קרקע עולם הזיקתו, וגבי חרם מסתמא מפקיר וחייב מטעם בור רק על גופו ופטור על הכלים א"כ איצטריך למיתני תרתי, ואף אם אמרינן דסובר כשמואל דהלכתא כוותי' ג"כ קשה לפענ"ד לפי מה דמסיק הגמרא לעיל דנתקל בקרקע ונשוף באבן חייב א"כ איצטריך למיתני תרתי הוחלק אחד במים מיירי דהוחלק ונשוף בקרקע ואשמעינן דחייב לאפוקי מרב דסובר דפטור, וגבי חרסית מיירי דהוחלק אחד בקרקע ונשוף בחרס ואשמעינן דחייב כרבי נתן א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן תרתי.
שם ע"ב תוס' ד"ה תסתיים כו' מה שהי' קשה לי על דברי התו' זכרו לברכה מצאתי בספר כוס ישועות.
שם אמר רי"ח ל"ש אלא במפריח אבל במצמצם פטור כו' וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל הקדוש אבל צימצמן לתוך שלו דהוה לי' בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו כו', ויש להבין למה לא פירש רש"י ז"ל בפשוטו שהסמיך לרשות הרבים, וא"ש בס"ד דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל לפי מה שכתב התוספות ז"ל בשמו בדף נ' ע"א ד"ה בור ברשותו דהיכא דהסמיך לר"ה לכ"ע חייב ולא פטור רק מטעם כי אפקרינהו רשותאי לא לחיובי אנא בהיזקא אפקרינהו ולזה פירש כאן דאיירי שהרחיק מרשות הרבים והפקיר שם רשותו ומשה"כ פטור, אלא דצ"ע לפי זה דלמה מוקי לה רי"ח דווקא במפריח לר"ה הא אפילו סמוך לרשות הרבים נמי חייב וצ"ע לפענ"ד.
שם ע"ב אמר ר"א ברי' ד"א לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים כו' ואפה"כ ברשות הרבים אמר רי"ח דחייב כמו שפירש רש"י ז"ל הטעם, ויש להבין לפי זה הא דמוקי לה רב יוחנן ז"ל לעיל בדף כ"ז ע"ב בקרן זוית אבל במקום מגולה פטור בעל הכד משום דבעי לי' לעיוני ומיזל א"כ הכא נמי אמאי חייב במפריח כיון שאין דרך ב"א להתחכך בכתלים א"כ אמאי חייב במפריח ופטור בעל הכד, וצע"ק לפענ"ד.
דף ל' ע"א ולא יהא אלא כרפשו כו' יעו"ש ולא זכיתי להבין לרב דאמר היכא דקרקע עולם הזיקתו פטור א"כ הכא במה נעשה הרפש שלו הא לא קנה כלל העפר והוה עדיין קרקע עולם וצע"ק לפענ"ד
שם המוציא תבנו וקשו לר"ה כו' וכל הקודם בהם זכה, והנה נסתפקתי אם זה מיקרי מפקיר נזקיו כיון דכל הקודם בהן זכה, ומצאתי בים התלמוד שכתב דזה מיקרי מפקיר נזקיו כיון דכל הקודם בהן זכה ותירץ בזה קושית הפני יהושע ז"ל על דברי התוספות ז"ל ד"ה אפילו תימא ר"י כו' וי"ל דכל הקודם בהן זכה לאחר שלשים יום כו' וכתב לתרץ דאי נימא דרשאי להוציא א"כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור יעו"ש היטב ולפענ"ד קשה לי על זה דהא אמר רב אשי תבנו וקשו תנן ודברי הכל ואתיא אף כרבי יהודא הא אמר רב אשי לעיל בדף כ"ט במתכוון לזכות בחרסיו וסובר רבי יהודא מפקיר נזקיו אף לאחר נפילת פשיעה פטור כמו שהוכיח שם התוספות ז"ל בד"ה פליגו יעו"ש א"כ היכי מצי אתיא כרבי יהודא לדברי הים התלמוד ז"ל דכיון דכל הקודם זוכה הוי הפקר והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דפטור לר"י ואמאי קתני במתניתין דחייב, לכן נלפענ"ד לומר דכל זמן דלא זכה בה אחר הוי שלו ולא מיקרי הפקר רק דאם בא אחר וזכה בה הוי שלו, אך בח"מ סימן תי"ד בסמ"ע ס"ק ב מבואר בהדי' דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה יעו"ש וצ"ע מה שהקשתי למעלה. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד קושית הפני יהושע ז"ל, דהנה הא דמהדר הגמרא לאוקמא כרבי יהודא משום דהלכתא כוותי' כמו שאיתא בח"מ סימן תי"ד סעיף ב' וכן מוכח מדברי התוספות ז"ל בכאן מדהקשו מרשב"ג ע"כ דסובר ג"כ כר"י כמו שכתב הפני יהושע ז"ל שם, והנה אי אמרינן דמתניתין דקתני חייב לשלם איירי דווקא לאחר שלשים יום א"כ אתיא דווקא כר"י ולא כרבנן ובזה הלכה כרבנן כמו שאיתא שם בח"מ סי' תי"ד וע"ש בביאור הגר"א ז"ל ס"ק י"ב, אבל כשמתרץ הגמרא שלא בשעת הוצאות זבלים אף דלרבנן גם בשעת הוצאות זבלים חייב בתשלומין יש לומר דמתניתין נקט לדברי הכל אבל לאוקמא דווקא לאחר שלשים יום אם כן הוי דלא כרבנן.
שם ע"ב תוד"ה וחכמים אומרים כו' וי"ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה וערב משמע להו ועיין בים התלמוד שהביא בשם רבינו הרמב"ן ז"ל שהקשה איך מוציאין ממון בספק כו' יעו"ש ועיין בתומים ז"ל סימן ל"ד ס"ק י"ד שכתב הטעם משום דמוקמינן להעדים אחזקתם כמו קוברי מתים ביו"ט כו' יעו"ש והוה כמו חזקת הגוף דסובר ר"ג בכתובות דף י"ב ע"ב דמוציאין ממון בזה.
דף ל"ב ע"א אמר ר"ל שתי פרות כו' עיין למעלה דף כ' ע"א דהטעם משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בה פטור, והקשה שם השיטה מקובצת ז"ל דלמה לי קרא וביער בשדה אחר למעט בר"ה תיפוק לי' משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכאן הא שינה שהניח פירות בר"ה, ועיין בירושלמי פרק שני הלכה ד' בגליון הש"ס מה שכתב לתרץ, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דאיתא דף י"ד ע"א דחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור על השן והרגל וחייב על הקרן ואף דהתם לא שינה כלל דהא מיוחד ג"כ לפירות.
דף ל"ב ע"ב גמרא דטעה דיינא גופא כו' עיין בקצות החשן סימן שמ"ח אות י"ד וקשה לי טובא לפענ"ד למי יוכל לחייב גלות אי להדיין דמונה הא לא עביד מעשה, ואי להשליח ב"ד הא הוי אונס כיון דהדיין מונה והדיין טעה במנין א"כ השליח ב"ד מיקרי אונם ואונס רחמנא פטרי', וצ"ע וחפשתי בהגהות ומצאתי כאן בהגהות של הגאון ר"צ מזאלקאווע ז"ל שכתב דלהדיין ליכא לחיובא משום דלא עביד מעשה אך לא העיר מזה שהקשתי, וצ"ע.
דף ל"ג ע"א יושם השור בב"ד דברי ר"י כו' וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה הקדשו כו' דלר"י לרדיא ולכ"ע אין מכור ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות נזקי ממון הלכה ו' דגם לר"ע מכור לרדיא, ועיין בקצות החשן סימן ת"ז שהעלה דדעת הרמב"ם ז"ל דאף דר"ע דסובר הוחלט השור דווקא לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין גם ר"ע ז"ל מודה דלא הוה עדיין של המזיק כו' יעו"ש היטב ולא זכיתי להבין הא איתא שם דף ל"ד ע"א דשבח של מזיק אף קודם גמר דין ג"כ יש לו חלק לניזק וכן כיחש מזיק חל ג"כ על הניזק וצ"ע לפענ"ד ומה שהי' קשה לי מלקמן דף צ"א מצאתי שם בים התלמוד יעו"ש.
ועיין בשיטה מקובצת שהקשה על מה שאמר הגמרא דלר"ע הקדישו ניזק הא קדוש למפריע הא אינו יכול להקדיש דברים שאינו ברשותו כו' והעלה שם דהא דאמר רי"ח דהנגזל אינו יכול להקדיש זה דווקא קודם שהוציא בדין אבל אח"כ כשהוציא בדין חל ההקדש של הניזק למפריע ועיין בספר דברי משפט על ח"מ סימן ל"ז מה שתירץ בזה ועיין בחדושי למסכת ב"מ דף ז' מה שהקשתי בזה.
ועוד קשה לי מהא דאיתא בב"ק דף ע' ע"א גבי מטלטלין דכפרי' דלא כתבינן אורכתא אמטלטלין דגזלנין משום דרי"ח כו' משום דהוה ברשותו הא יכול לעשות הרשאה ותיכף כשיבא ליד השליח יהי' חל ההרשאה למפריע, ויש לתרץ דהחשש דלמא יחזור המשלח קודם שיבא ליד השליח כמו למד"א אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אעפ"כ יכול לחזור קודם שבא לעולם כמו דאיתא בב"מ דף ס"ו ע"ב ועיין בב"מ דף י"ז ע"א תוד"ה קניה לך מעכשיו כו' וא"כ כשיחזור יכול לחזור ולתבוע אם יאבד מיד השליח.
שם וכן שני אנשים שחבלו זה בזה עיין במרדכי סוף ב"ק דף ל"ד ע"א תוד"ה שאלמלא כו' דפשיטא הא דאטו אם נגח שור קטן כו' ויש לעיין קצת אמאי פשיטא כ"כ הא איתא לקמן דף נ"ט ע"ב גבי קץ כופרא דמקשה והא הוי תמרא, ויש לחלק דשם דרך האילנות לגדל ולעשות תמרא ובלא עמל רק מעצמו, אבל גבי שור צריכין להאכיל ולגדלו.
ירושלמי פרק המניח הלכה א' ואין דרך כו' עיין בכאן בפני משה ונראה מכאן דרב סובר דדרך בני אדם להניח כלים ברשות הרבים וצ"ע לפענ"ד דהא בבבלי בב"ק דף כ' ע"א סובר רב דהמניח כלים ברשות הרבים מיקרי משנה, וצע"ק לפענ"ד.
דף ל"ד ע"ב א"כ מצינן תם חמור ממועד כו' היינו דלגבי מועד כתיב והמת יהי' לו לגלות דפחת נבילה הוה דניזק כו' והקשה הפני יהושע ז"ל דהא לקמן דף נ"ג ע"ב קאמר הגמרא ואיפך היינו לאוקמא דהמת יהי' לו דגבי שור המועד למעט פסולי המוקדשין, ומתרץ הגמרא מסתברא לאוקמא גבי בור שכן פטור בו את הכלים וא"כ לרב יהודא ז"ל דמחייב בו את הכלים אפשר לו איפוך כו' יעו"ש היטיב, ולפענ"ד נראה ליישב בס"ד דהנה לקמן דף מ"ד ע"ב פליגי רב יהודא ורבנן בשור של הקדש שנגח את האדם אם חייב מיתה דרבנן סוברים דחייב מיתה דאף דכתיב והועד בבעליו ע"כ לאו דווקא, וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה שור האשה הא דאיצטריך קרא לרבות משום דילפינן מנזקין דכתיב שם וכי יגח שור איש, אם כן השתא דהוה הדין דגם האשה חייבת בנזקין ע"כ דילפינן משור של אשה שהמית את האדם דחייב א"כ גם גבי הקדש שנגח לשל הדיוט ילפינן משור שהמית את האדם דחייב מיתה ושפיר איצטריך רעהו למעט הקדש, וא"כ מתורץ קושית התוספות ז"ל בס"ד דשפיר מקשה הגמרא ואימא איפוך דהשתא יהי' לו דכתיב גבי שור אתי למעט פסולי המוקדשין ולא לבעלים מטפלין בנבלה, והא דהקשו התוספות ז"ל דלמה לו רעהו למעט הקדש שנגח לשל הדיוט ואי משום דכתיב שור איש הא לרבנן דסוברים דשור של הקדש שהמית חייב מיתה והוה אמינא דילפינן נזקין ממיתה, אבל לרבי יהודא ז"ל לשיטתו שסובר דשור של הקדש שנגח פטור ממיתה א"כ לא מצינו למימר איפוך דתשאר קושית התוספות ז"ל רעהו למה לי כמו שכתב וע"כ דהמת יהי' לו דכתיב גבי שור אתי לבעלים מטפלין בנבלה שפיר מקשה א"כ מצינו תם חמור ממועד ומתורץ קושית הפני יהושע ז"ל.
שם תוד"ה שורו שבייש כו' מ"מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיא דידי' כו' ועיין במהרשא"ה שדחק דגבי שור שהדליק את הגדיש בשבת לא איצטריך כלל לאשמעינן דשור דומיא דידי' יעו"ש, ולפענ"ד נראה לומר דשפיר איצטריך למיתנא דהנה הא דקתני דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב כתב רש"י ז"ל דלא חייב רק חצי נזק דמשנה הוא והנה עלה ברעיוני לומר לפי מה דמסיק הגמרא דשורו דומיא דידי' וקבעי לי' לרפואה א"כ הוה אורחא ומשלם נזק שלם, ואח"כ הראה לי איש אחד בבעל המאור ז"ל שכתב כן יעו"ש במלחמות ה' וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבכה"ג חייב נזק שלם דומיא דאדם וכמו שקתני סתמא חייב דמשמע נזק שלם, ושפיר איצטריך לאשמעינן וא"ש בס"ד.
[מימי חורפי בעת היותי כבר ארביסר בשנת תרי"ד מצאתי מעט ממה שאמרתי אז בעז"ה בדרך הפלפול].
דף ל"ט ע"א תוד"ה שלא יהא חוטא נשכר והא דמשמע בפ"ק דכתובות דלית לי לרבא האי טעמא כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דלכאורה קשה לי הא דמתרץ אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר מהא דאיתא בכתובות דף כ"ט ע"א במשנה ועל הכותית פירש שם רש"י ז"ל ד"ה ועה"כ קסבר גרי אריות הן ישנן בלאו דלא תתחתן בהם, וע"ש בתוספות שמסקנת רבא ביבמות דף ע"ו דהלאו דלא תתחתן בהם קאי דווקא בגירותן וא"כ לר' מאיר ז"ל דסובר כותים גרי אמת א"כ ישנה בהם לאו דלא תתחתן בם, והנה שם בכתובות דף ל"ב ע"א מוקי לה עולא להמשנה דאלו נערות בשהיתרו בו ומסתפק לומר דממונא לקולא ואעפ"כ סובר דמילקא לא לקי ממונא משלם, והקשו שם התוס' ז"ל בד"ה ואי ממונא קולא הויא וא"ת איתגורי איתגר שנידון בקלה כו' וי"ל דאס רחמנא אממונא של נחבל, א"כ לפי זה תקשה דמאי מתרץ אביי בב"ק גבי כותית שלא יהא חוטא נשכר אכתי תקשה לעולא דמוקי למתני' שהתרו בו ולר"מ דסובר גרי אמת הן ולמסקנא דרבא דבגרושין ישנה בלאו דלא תתחתן בם ואי ממונא לקולא תקשה איתגורי איתגר רק משום דחס רחמנא אממונא של נחבל וכאן יש לקונסם רק כדי שלא יהי' חוטא נשכר ילקה כדין שנידון בחמור וכאן לא שייך לומר חס רחמנא אך דלאביי יש לומר דאזיל לשיטתו שמשמע בכתובות דף ל"ג ע"א שסובר כרבי יוחנן דמוקי לה במתניתין בשלא התרו בו, אך לעולא תקשה קושית דרבי זירא, וחכם אחד השיב לי דע"כ רש"י ז"ל עיקר איסורא נקט דהא מסיק הגמרא במסכת עכו"ם דף ל"ו ע"ב דהלאו דלא תתחתן בם לא קאי רק דרך חיתון אבל לא דרך זנות אך לשונו הקדוש של דברי רש"י ז"ל לא משמע כן רק דיש בה לאו דלא תתחתן בם ממש לכן נלפענ"ד לומר דדעת רש"י ז"ל דהא דמסיק הגמ' שם בע"ז דהלאו לא קאי רק דרך חיתון אינו אלא לר"ש אבל לרבנן יש לומר בפשוטו דהלאו לא קאי רק על שבעה אומות, ונראה דעת רש"י ז"ל דכותים הם משבעים אומות ויש לומר דעולא יסבור כלישנא קמא דרבא ביבמות דף ע"ו ע"א ועוד יש לתרץ קצת דלכאורה נראה לומר דהא דמקשה ר' זירא איני אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, אבל למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא ומן הדין הי' לו לשלם נזק שלם רק רחמנא דחס על המזיק כו' וגבי כותים אוקמינן אדינא דלא שייך לומר דחס רחמנא עליהם ולהכי בין תם ובין מועד משלמים נ"ש, אבל גבי קנס דיש להם מן הדין לא קנסינן להו, אך ר"ז מקשה למאן דאמר פלגא נזקא קנסא ושפיר מקשה אבל עולא יש לומר דיסבור פלגא נזקא ממונא, ובזה מתורץ קושית התוספות ז"ל על רבא די"ל דיסבור פלגא נזקא ממונא, עיין לקמן דף פ"ד ע"ב ועיין בכאן בים התלמוד מה שהקשה שני דבורי של התוספות ז"ל אהדדי ויש לומר ולתרץ ומצאתי כעין זה בהפלאה ריש אלו נערות יעי"ש.
דף מ' ע"א וכי מאחר דתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה כו' יש לעיין למה דאיתא בסנהדרין דף ע"ח דשור של טריפה שהרג פטור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, אבל הרג בפני ב"ד חייב א"כ משכחת לה דשלשה פעמים הראשונים הרג בפני עדים ולא מצינן למיקטלא משום דכמיתת הבעלים כו' ובפעם הרביעית הרג בפני ב"ד וחייב לשלם כופר ואח"כ שמעתי שבספר מנחת אהרן על סנהדרין מקשה שם, ולפענ"ד נראה לומר דלפי מה דסובר שם בדף מ' ע"א רי"ש בנו של רי"ח ב"ב דכופר דמי מזיק ואם הוא טריפה אין לו דמים דהא הוא גברא קטילא והגמ' רוצה לתרץ אף לר' ישמעאל כו' וזה לא קשה לרב אשי דסובר התם בסנהדרין דשור טריפה ג"כ פטור א"כ משכחת לה דשור שהרג ג"פ בפני עדים ואח"כ הרג בפני ב"ד וכאן מתרץ ר"א כגון שסיכן כו' יש לומר דרוצה לתרץ אף לרבא דפליג שם על זה.
דף מ"א ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא כו' עיין במקנה בקדושין דף נ"ו ע"ב דהקשה לר' יוסי הגלילי דסובר ביומא דף ל"ו דאין לוקין על לאו דנבילה משום דהוי לאו הניתק לעשה לגר אשר בשעריך כו' א"כ איצטריך למלקות, יעו"ש, ולפענ"ד נראה לומר דכמו בשאר לאו הניתק לעשה אם בטל העשה חייב מלקות א"כ הכא נמי כיון דכתיב בעל השור נקי דאסור בהנאה א"כ אף דלא כתיב ולא יאכל את בשרו הוה אמינא דלוקין על זה משום לאו דנבילה להכי אתי לגלות דאף אם שחטו אסור, וכה"ג כתב המקנה ז"ל בעצמו דלא שייך כאן העשה לגר אשר בשעריך כו' כיון דאסור בהנאה.
שם וכתב רחמנא לא יהנה כו' והקשו האחרונים זכרם לברכה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות יסודי התורה דאין לוקין על ההנאה משום דלא כתיב בפירוש א"כ לפי זה מאי מקשה הגמרא וכתב לא יהנה דא"כ יהיה חייב מלקות על הנאה כו', ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה המחנה אפרים ז"ל מפ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין ט"ז ד"ה עוד שייך לדין הנזכר כו' כתב דלחזקי' דיליף מלא יאכל כו' יש ללקות, אך הרמב"ם ז"ל סובר כר"א דיליף מדפרט היתר גבי נבילה לא חשיב מפורש כו' וקשה לי לפענ"ד דא"כ מאי מקשה הגמרא בפסחים דף כ"ד ע"ב מאי בינייהו בין חזקי' לר"א לימא דאיכא בינייהו לענין מלקות דלחזקיה לוקין על ההנאה ולרבי אבוה אין לוקין על ההנאה, אלא ע"כ דרבי אבוה דיליף מדפרט הכתוב היתר גבי נבילה ע"כ דבלשון אכילה נכלל ג"כ הנאה וכשם שלוקין על אכילה כן יש ללקות גם על הנאה אך זה דווקא לרבי מאיר דיליף מדפרט הכתוב היתר גבי נבילה, אבל לר' יהודא דסובר דלדברים ככתבן הוא דאתי ויליף מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה לא מיקרי מפורש ואין לוקין על ההנאה, ולהכי לא קאמר הגמרא שם דנפקא מיני' בין חזקי' לר"א לענין מלקות דהגמרא רוצה לומר נפ"מ גם לרבי מאיר, והנה התוספות ז"ל מקשה שם בב"ק דלמא איצטריך קרא לבן פקוע כו' ותירץ הריטב"א ז"ל דהברייתא אתיא כרבי מאיר ז"ל דסובר דבן פקוע צריך שחיטה וכבר כתבנו דלר"מ לוקין על ההנאה ושפיר קאמר הגמרא וכתב רחמנא לא יהנה, אך הרמב"ם ז"ל פוסק כרב יהודא דסובר דדברים ככתבן וע"כ יליף איסור הנאה מאותו כמו שהאריך בזה הגאון בעל לח"מ ז"ל בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות ולהכי סובר דאין לוקין על ההנאה כמו שפוסק שם הלכה ט"ז.
דף מ"א ע"ב ת"ר ובעל השור נקי וגו' רא"א נקי מחצי כופר א"ל ר"ע כו' יש לעיין קצת לשיטת הסוברים דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן, ובהריגת השור בודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור כמו שאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א, א"כ איצטריך קרא להאי גוונא, וזה לא קשה דהא אמר רב במסכת עכו"ם דף ל"ה ע"ב דפרש של שור הנסקל מותר א"כ קשה בהא שכתבו התוספות שם בד"ה נקי מחצי כופר כו' דלהכי לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר משום דסובר כרבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר הא מצי לדרוש נקי מח"כ ולמעט שלא יגבה מפרש, אך לא קשה כלל דהא איתא בב"ק דף מ"ז ע"א תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא ולהכי בלאו הכי אינו גובה מפרש ועוד קשה קצת לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בב"ק דף מ' ע"א בד"ה שור של שני שותפים כו' דשני שורים שהרגו לאדם ממיתה פטורים ומכופר ג"כ פטורים למאן דאמר כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר כו' א"כ לר"א דסובר דאף שאין השור חייב סקילה אעפ"כ חייב כופר א"כ מצינן לאוקמא באופן זה היכא דשני שוורים הרגו לאדם דמיתה פטורים ובכופר חייבים.
שם ע"פ בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה קשה לי לפענ"ד איך ס"ד דכופר הוה קנס הוא מוכח לקמן בדף מ"ב ע"ב דקאמר הגמרא וסבר ר"ע לא ירית לה בעל כו' אלמא מוכח דלא ציוה הכתוב ליתן הכופר ליורשים רק משום ירושה ואיתא בכתובות דף מ"ב דאין אדם מוריש קנס לבניו ועיין לקמן בב"ק דף ע"א ד"ה סיפא לא קרינא בו וטבחו כולו באיסורא כו', ומכש"כ לפי מה שפירש לקמן רש"י ז"ל דלהכי מיקרי תירוץ זוטא משום דאיכא לאתובי' מודה בקנס הוא וצע"ק.
שם תוד"ה נקי מח"כ כו' וא"ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי וולדות טפי הוה לי' למימר נקי מח"כ כו' לכאורה קשה אמאי לא תרצו בפשיטות דלא חייבו הכתוב במועד אלא היכא שחייבו בתם כמו שכתב התוס' ז"ל לקמן בדף מ"ב ע"א ויש לומר דהתוספות ז"ל רוצים לתרץ אף לרבא דאמר לקמן בדף מ"ב ע"א דר' יוסי הגלילי ז"ל דריש בעל השור נקי לדמי וולדות דווקא גבי תם אבל מועד חייב א"כ לית לי' האי סברא א"כ יש לדרוש דנקי ג"כ מח"כ.
שם תוד"ה הביאו לב"ד וישלם לך וא"ת והא לרבי יהודא מועד משלם כופר שלם אע"פ שהשור נסקל כו' דצד תמות במקומה עומדת כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דאיתא לעיל בדף י"ח ע"ב אימור דאמר רבי יהודא דצד תמות במקומה עומדת אלא בתם ונעשה מועד במועד מתחלתו מי שמעת לי' אלמא חזינן דלא שייך לומר דצד תמות במקומה עומדת אלא היכא דמשלם כתם מתחלתו א"כ עכשיו דגלה לנו הכתוב דתם לא משלם כלל כופר אפילו היכא דאין השור בסקילה רק מועד משלם ולא שייך לומר דצד תמות במקומה עומדת כיון כשהי' תם לא משלם כלל.
דף מ"א ע"ב תוד"ה הביאו לב"ד וישלם לך כו' וי"ל אבל תם דלא כתיב בהדי' לא מצי למילף אלא מנזקין ונזקין גופייהו מגופו, ויש לעיין הא קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואיתא לקמן בב"ק דף קי"ז ע"א דממונא מקנסא לא ילפינן, וצע"ק לפענ"ד וי"ל דלא הוה בגדר למוד דלא גרע הריגת אדם מאלו הרג את השור.
שם תוד"ה ע"פ בעלים כו' ובפ"ק דסנהדרין נמי דקאמר פלוני רבע שורי כו' ויש ליישב קצת לת' מה שהוכיחו התוס' ז"ל בזבחים דף ע"א ע"א דהיכא דאמר שנגמר דינו בב"ד של פלוני לא הוה מודה בקנס יעו"ש א"כ יש לומר דהתם איירי דהא דקאמר רבא פלוני רבע שורי דאמר דנגמר דינו בב"ד של פלוני.
תוד"ה מודה בקנס כו' ע"ש במהרשא"ה ז"ל שכתב דע"כ איירי שהבעלים מודים לדברי העד, אך מדברי רבינו רש"י ז"ל בסוף העמוד שכתב דגבי מועד נמי פטור א"כ ע"כ דאיירי דאינו מודה לדברי העד דאי נימא דאיירי במודה לדברי העד במועד בודאי חייב דהא די"ל דהוה קנס כתב התוספות ז"ל משום דקיי"ל פלגא נזקא קנסא אבל גבי מועד בודאי הוה ממונא, וגם אין לומר דאיירי במכחישו דא"כ אפילו אי נימא דכופרא כפרה ג"כ פטור כיון דאיירי במכחישו כמו שכתב המהרשא"ה ז"ל וע"כ דאיירי בטוען אינו יודע, אך יש לעיין בזה דהא כתבו התוספות ז"ל בכריתות דף י"א ע"ב בד"ה אמרו לו כו דהא דעד אחד מחייב קרבן אינו אלא היכא דשותק אבל באומר אינו יודע עד אחד אינו מחייבו בקרבן וא"כ גם גבי כופר אפילו במועד אין לחייבו, ועיין בכאן בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב דלא הוה מחויב שבועה ואינו יכול לשבע דמשלם מטעם דלא הוה לי' למידע וכן כתב התוספות ז"ל בב"ק דף מ"ו ע"א בד"ה אפילו כו' והנה כתב התוס' ז"ל בכאן דאף דמודה לדברי העד אפה"כ הוה מודה בקנס וכתב כן מעצמם, ולפענ"ד נראה דמוכח כן מסוגיא במקומה בס"ד דהנה דקאמר הגמרא דהתירוץ ע"פ בעלים או ע"פ ע"א הוה תירוץ זוטא משום דהוה מודה בקנס וע"פ ע"א גם במועד פטור א"כ אמאי לא תירץ דהי' ע"פ ע"א וגם ע"פ בעלים דהודו לדברי העד אע"כ דגם זה מיקרי מודה בקנס ועוד מוכח מהא דאיתא בב"ק דף ע"ד ע"ב גנב ע"פ שנים וטבח או מכר ע"פ ע"א או ע"פ עצמו פטור מתשלומי ד' וה' כו' וע"ש בגליון הש"ס של הגאון רע"א ז"ל שהוכיח משם כסברת התוספות ז"ל דכאן וע"ש בספר ים התלמוד שהסביר דברי התוס' ז"ל דכאן, והנה הים התלמוד הקשה שם לשיטת הסוברים דגם בקנס אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם א"כ אמאי לא מחויב הגנב לשלם ע"פ ע"א כיון דאינו יכול לשבע משום שנעשה חשוד מהגניבה כו' ע"ש במפרשי הים, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת ע"פ מה שהקשו התוספות ז"ל בב"מ דף ד' ע"ב דלמאן דאית לי' שעבודא דאורייתא א"כ כל מודה במקצת הוה כופר שעבוד קרקעות כו' ותירצו דאיירי שמחל השעבוד וא"כ לפי זה יש לומר דשם במתניתין איירי דיש לו קרקעות ואינו מחוייב כלל לשבע משום דאין נשבעין על קרקעות.
דף מ"ב ע"ב ונימא ר"ע לנפשי' כו' יש לעיין לפענ"ד דהא מסיק הגמ' בגיטין דף מ"ג ע"א דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה וכתב שם רש"י ז"ל ד"ה ועוד כופר כו' דקנס משלם בשעשה את העבד טרפה אע"ג דלא מת עדיין יעו"ש א"כ דלמא איירי כשעשה אותו טריפה דקנס משלם והשור אינו חייב מיתה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור להכי איצטריך הבעל השור נקי אך לפי מה שכתבו התוס' ז"ל בד"ה ונימא כו' דר"ע סובר כרבה דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר ולא קנס א"ש בס"ד, אך קשה לי' לרב אדא בר אהבא דסובר התם דגם כופר משלם כשעשה טריפה, א"כ אמאי לא מתרץ ר"א לר"ע דמיירי כשעשה האדם את השור טריפה דממיתה פטור וכופר חייב, ועוד קשה לי לפענ"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א שור של אדם טריפה שהרג פטור ממיתה כו' ר"א אמר אפילו שור טריפה שהרג ג"כ פטור ממיתה א"כ אמאי מתרץ ר"א דאיירי בשיר של אדם טריפה או בשור טריפה לרב אשי דממיתה פטור, ובהיותי בענין זה חשה לי קצת דאמאי לא יליף הגמרא בחולין דף י"א דאזלינן בתר רובא ממה דהורגין השור דלמא הבעלים טריפה אך יש לומר דמשום ובערת הרע מקרבך.
שם תוד"ה היתה שפחה ונשתחררה כו' עיין שם בחדושי מהר"ם זכרו לברכה שכתב דאפילו אם נתעברה מישראל אין דמי הוולדות שייך להבעל רק להאדון משום דכתיב האשה וילדי' כו', ולפענ"ד נראה דזה אינו שייך להבעל כמו שהביא התוספות ז"ל והירושלמי בדף מ"ג ע"א ד"ה אפילו בא עלי' כו' דווקא בבעל שיש בו תפיסת קדושין וגבי שפחה לא תפסי קדושין.
דף מ"ג ע"א אמר רבה בגרושה כו' אמרי גרושה נמי תפלוג בדמי וולדות כו' והקשה שם הגליון הש"ס ז"ל דאמאי לא הקשה הגמרא על רישא מת הוא ונתן ליורשיו תפלוג נמי בדמי וולדות כו' יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דהנה התוס' ז"ל מקשים שם בד"ה גרושה כו' וקצת קשה וכי דמי וולדות צררה נינהו דהכי מקשה הגמרא לקמן כו' ובפשוטו יש לומר בס"ד דלקמן מקשה כן ר"ח על רבה אבל רבה לא סבר כן ושפיר מקשה הגמרא על רבה ולפענ"ד נראה עוד לתרץ קושית התוספות ז"ל דהנה הפני יהושע ז"ל לקמן דף מ"ט ע"א חקר בהא דהבעל נוטל דמי וולדות ולא האשה מאי טעמא אם נימא דלא זכתה התורה רק לבעל ולא לאשה או נימא דבאמת יש להאשה ג"כ חלק אלא דהבעל זוכה ממנה כמו שזוכה בשאר דברים מהאשה ע"ש בד"ה אמר רבה לא שנו אלא שחבל כו', ואף דהא דהבעל זוכה במציאתה ובמעשה ידי' לא הוה רק מדרבנן ודמי הוולדות זוכה הבעל מן התורה יש לומר דרק לדוגמא נקט הפ"י ז"ל אך יש לומר דצוה הכתוב שהבעל יזכה בזה ממנה ומסיק הפ"י ז"ל דלפי מה דמסיק הגמרא בדף מ"ג דהתורה זכתה להבעל אפילו בא עלי' בזנות דלא הוה כלל בעל מוכח מזה דהתורה זכתה רק להבעל גופא ולא מן האשה כו' ובזה יש לתרץ בס"ד קושית התוס' ז"ל בכאן דהא דמקשה הגמרא ותפלוג נמי בדמי וולדות הי' ס"ד דהגמרא דהבעל לא זכה רק ממנה ולהכי כי ליתא לבעל יש גם לה חלק בדמי הוולדות ומסיק הגמ' דלא זכה הבעל ממנה דהא אפילו בא עלי' בזנות ג"כ שייך לו הדמי וולדות, אבל לקמן דף מ"ט שכבר מקשה ר"ח דכבר ידע מהא דאמר רב פפא דהתורה זכתה להבעל אפילו בא עלי' בזנות, ובזה מתורץ בס"ד קושית הגליון הש"ס ז"ל דרק על גרושה מקשה הגמרא שפיר דשוב אין להבעל שום זכות ממנה, אבל גבי אלמנה דניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידי' שייך להיתומים כמו שאיתא בכתובות ריש פרק אלמנה נזונת כו' להכי זכו היתומים גם בדמי וולדות.
שם אמר ר"פ התורה זכתה דמי וולדות להבעל אפילו בא עלי' בזנות כו' עיין בהפלאה סוף פרק קמא דכתובות שהעיר איך זוכה הבעל בדמי וולדות הא אין הולכין בממון אחר הרוב ודלמא לאו אביהם הוא ומסיק כיון דהולך לענין שאר דברים אחר הרוב הוא הדין לענין ממון כו' יעו"ש אך קשה לי כיון דבא עלי' בזנות איך אפשר לדעת בבירור שהוולדות שלו לענין להוציא ממון הא איתא בכתובות דף י"ד ע"ב גבי ארוס וארוסתו מדאפקרה נפשה לגבי ארוס מפקרה נפשה לגבי עלמא א"כ איך מצי הנואף להוציא ממון, ואף אם נימא דמיירי כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורין הא הגמרא בחולין דף י"א ע"ב קאמר דאין אפוטרפוס לעריות ואף דיש לומר דהוי רוב כיון דהיו שניהם חבושין בבית אסורין הא קיי"ל בב"ק דף מ"ו דאין הולכין בממון אחר הרוב, ואין לומר לפי מה שכתב הגה"א בכתובות דף ט"ו ע"א דכי אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב דווקא נגד חזקה וכאן ליכא חזקת ממון דיהי' מתנגד להרוב כיון דעל כל פנים צריך ליתן או לזה או לזה וכה"ג כתב הש"ך ז"ל בח"מ סימן צ"א ס"ק י"ב ד"ה ולענין הלכה כו' הא י"ל דלמא בא עלי' עכו"ם או שאר עריות שאין קדושין תופסין כמו שהביאו התוספות זכרם לברכה שם בבבא קמא, וצע"ק לפענ"ד.
דף מ"ג ע"ב כופר בעבד מי איכא אלא לאו דמים כו' קצת קשה דלפי זה דמאי מקשה רבא בגיטין דף מ"ג ע"א ועוד כופר אינו משלם אלא לאחר מיתה אמאי לא קאמר דהכוונה הוא על דמים ודמים בודאי מחייב כשעשה אותו טריפה, וצריך עיון קצת לפענ"ד.
דף מ"ד תוד"ה והא תם הוא לא בעי למימר דמתני' רבי יוסי הגלילי כו', ועוד דרישא דמתניתין דקתני מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר לא אתיא כר"י הגלילי כו' והיינו מתניתין בדף מ"א ע"א, וקשה לי לפענ"ד דמאי הוכחה היא דהא אף דרבי יוסי הגלילי סובר דתם חייב בחצי כופר ע"כ איירי הכא שאין השור בסקילה דמשלם מגופו אבל היכא שהשור בסקילה אמרינן הביאהו לב"ד וישלם לך וכן כתב התוספות ז"ל בהדי' בדף ט"ו ע"א בד"ה הא מני כו' וא"כ כיון דקתני זה וזה חייבין מיתה להכי פטור תם מכופר אפילו לרבי יוסי הגלילי ואולי כוונת התוספות ז"ל מדקתני סתמא פטור מכופר משמע בכל ענין.
דף מ"ד ע"ב שור האשה שור היתומים כו' ויתומים הכוונה על קטנים כמו שכתב השיטה מקובצת ז"ל דפטורין מכופר משום דלאו בני כפרה נינהו דהם קטנים, וקשה לי לפענ"ד דהא איתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א דשור של אדם טריפה שהרג פטור ממיתה משום דהבעלים פטורים וא"כ אמאי שור של יתומים קטנים חייבים מיתה הא הבעלים היינו הקטנים היו פטורים ממיתה אם הרגו ויש ליישב בס"ד משום דגבי קטן יש לומר דאתי לכלל גדלות כמו דאיתא בגיטין דף פ"ה ולא דמי לטריפה, ובזה יש לבאר בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות נזקי ממון הלכה ו' דנקט שור של יתומים חייב מיתה משום דחרש שוטה וקטן פטורים מכופר וגבי מיתת השור לא נקט רק יתומים ושביק חרש ושוטה והוא הדבר אשר דברנו דחרש ושוטה דמי לטריפה, וזה דלא כהגה שנכתב שם בצידו גבי שור של יתומים דהוא הדין לשור של חרש ושוטה, אך קשה לכאורה מהא שכתב התוספות ז"ל בגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה והא לא בני דעה נינהו כו' דחרש מיקרי בר כריתות הואיל וכשיתפקח כו' ועיין היטיב בנודע ביהודא מה"ת חלק א"ע סימן ס"ח מה שכתב שם הרב השואל ז"ל להוכיח מהא דחרשת מתגרשת בקדושי אבי' כו' וא"כ תקשה אמאי שבק הרמב"ם ז"ל דשור של חרש שהרג חייב מיתה כמו שור של קטן ועיין בשבת דף קנ"ג ע"ב חרש וקטן מאי לחרש יהיב לי' דקטן אתי לכלל בן דעת, והנה עתה קניתי ספר חדש שנקרא נתיבות ירושלים על ירושלמי דב"ק ומצאתי שהעיר מזה יעו"ש שהביא דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב גבי אדם טריפה שהרג פטור ממיתה משום דהוה גברא קטילא כו' ולא כתב הטעם הנאמר בגמרא משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן יעו"ש מה שכתב בזה. ולפענ"ד נראה לומר דהוכחות הרמב"ם ז"ל מהא דמקשה הגמרא בב"ק דף פ"ד ע"א דאלת"ה טריפה שהרג את השלם כו' וכתב שם רש"י ז"ל משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן כו' והקשה שם הגליון הש"ס מהגאון רע"א ז"ל דא"כ גם בשלם כה"ג היכא דהוה עדות שאי אתה יכול להזימן פמר ומאי חידושא דטריפה ואני הקשתי עוד דהא מבואר שם בסנהדרין דף ע"ח דאם הרג בפני ב"ד חייב ולפי דברי הרמב"ם ז"ל דפטור משום דהוה גברא קטילא למה חייב מיתה, אך לפי דברי הרמב"ם ז"ל א"ש בס"ד דברי הגמרא בב"ק דף פ"ד דבאמת טריפה שהרג מדין פטור משום דהוה גברא קטילא והא דהרג בפני ב"ד חייב אינו אלא משום ובערת הרע מקרבך, ונראה עוד לומר דהוכחת הרמב"ם ז"ל הוה מהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ח ע"א דרבא סובר דשור טריפה שהרג חייב מיתה וכתב שם התוספות ז"ל בד"ה שור טריפה כו' דלא דמי למתכוון להרוג את זה והרג את זה דפטור דהתם הטעם שוה לשניהם כו' ולכאורה תקשה לפי זה על רב אשי דסובר דשור טריפה שהרג פטור ותקשה הא לא דמי אלא ע"כ דרב אשי סובר דהטעם דהוה כמת וזה הטעם שייך גם בשור טריפה.
תוד"ה מכור כו' וי"ל דאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסבר שיכול להשהותו ולעשות בו מלאכתו כו' והקשו האחרונים ז"ל מהא דכריתות דף כ"ד ע"א אמר רי"ח שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה מטעם תיכף שנגמר דינו הבעלים מתייאשים ממנו, ולדברי התוספות דאין הכל בקיאים בזה וא"כ אמאי הוה יאוש בעלים, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה לי טובא על תירוץ התוס' ז"ל דכתבו דאין הכל בקיאין דאף אם נימא דרוב אינם יודעים אבל עכ"פ מיעוט בודאי יודעין דין שור הנסקל שנגמר דינו דאסור בהנאה, וא"כ הא שמואל סובר בקדושין גבי מקדש אחותו דמעות מתנה והוא סובר בב"ק דף מ"ו דאין הולכין בממון בתר רוב וא"כ איך מוציאין ממון מהמוכר, ולכן אולי יש לומר דכאן עוד יש רוב דרוב בני אדם אינם נותנים מתנה לאיש אחר אם כן יש כאן שני רוב והיכא דאיכא שני רובא המיעוט כמאן דליתא דמי ויש לומר דגם שמואל מודה דמוציאין ממון מזה, וכהאי גוונא איתא במסכת עבודה זרה דף ל"ד ע"ב לרבי מאיר אף דחייש למיעוטא אפה"כ למיעוטא דמיעוטא לכ"ע לא חיישינן ובזה מתורץ בס"ד קושיתם ז"ל דהא דאיתא בכתובות כל המחזיק בו זכה בו היינו דהוה מחזיק ואף אם נימא דרוב בני אדם אינו יודעים דשור הנסקל שנגמר דינו אסור בהנאה רק מיעוט אנשים שיודעים מזה הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, ובזה יש לתרץ בס"ד קושית הקצה"ח ז"ל בסימן ת"ה ובגליון הש"ס שם בב"ק דף צ' ע"ב וכי קדמו ודנו דיני נפשות מאי הוה ליהדר ולידייני דיני ממונות הא הוי נגח ואח"כ הפקיר כמו שאיתא בכריתות ולדברי הרא"ש ז"ל שגם רבנן ז"ל מודו לר"י ז"ל שנגח ואח"כ הפקיר פטור ע"ש בב"ק דף י"ג והארכתי בזה במקום אחר בס"ד לתרץ ולפי דברינו יש לתרץ בס"ד דהקושיא קאי אליבא דרב כמו שכתב התוספות ז"ל בכתובות דף ט"ו ע"א וכיון דרוב בני אדם אינם בקיאין בדיני שור הנסקל ולא הוי הפקר להכי שפיר מקשה הגמרא ליהדר ולידיינו ד"מ.
שם תוד"ה דא"כ ליפלוג בחמץ בפסח כו' דע"כ צריכין לומר דרבה לא ידע מהברייתא מדלא מקשה לרב חסדא, ויש לתרץ בס"ד, דהנה התוס' ו"ל כתבו שם דהא דנפל ליד ב"ד חשיב היזק נכר אם אמרינן אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, והנה התוס' ז"ל כתבו בגיטין דף נ"ג ע"ב דהיכא דהוה היזק נכר אז קונה בשינוי מעשה ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך וכמו דמקשה הגמרא בב"ק דף ס"ו ע"ב, והנה כתבו התוספות ז"ל בדף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא כו' דשומר אינו קונה בשינוי מעשה דלא שייך רק בגזלן יעו"ש ולפי זה יש לתרץ בס"ד דבאמת נוכל לומר דרבה ידע ג"כ מהברייתא והא דלא הקשה לר"ח דיש לומר דבאמת פליגו רבי יעקב ורבנן אם אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והא דקתני בברייתא דיכול לומר הרי שלך לפניך והא דקתני דווקא עד שלא נגמר דינו יש לומר דרבי יעקב סובר דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ומשום הכי סובר דהוי היזק נכר וברייתא איירי בגזלן וקניא בשינוי מעשה להכי לא מצי לומר הרי שלך לפניך, אבל גבי פלוגתא דר' יעקב ורבנן דאיירי בשומר דאינו קונה בשינוי מעשה להכי סובר ר"י דיכול לומר הרי שלך לפניך להכי לא מצי רבה להקשות לר"ח מזה הברייתא, אך רבה לעצמו שפיר הוכיח מהברייתא דפירש כפירוש רש"י ז"ל דהטעם דהוה כהיזק בידים ואין נ"מ בין גזלן לשומר.
שם ע"ב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כו' אי אליבא דר"י מאי איריא בין ק"י לק"ש אפילו בקרן ימין נמי צד תמות במקומה עומדת ע"ש בפירוש רש"י ז"ל, וקשה לי קצת דהא כתב התוספות ז"ל שם בד"ה לא פטר ר"י כו' דאף דצד תמות במקומה עומדת אעפ"כ לא הוה קנס א"כ שפיר קאמר מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל ואף דבשניהם משלמים חצי נזק אעפ"כ נפ"מ דבקרן ימין לא הוי קנס ובקרן שמאל הוי קנס ואי מודה מיפטר.
דף מ"ו ע"א תוד"ה אלא טעמא דרבי אליעזר כדתניא כו' תימא מהאי טעמא נמי לא תסגי בור בכסי' משום דרבי נתן כו', ויש לתרץ בס"ד דלכאורה קשה לפי מה שכתב התוספות ז"ל בב"ק דף נ"ה ע"ב ד"ה הא כסהו פטור וא"ת ודלמא בכסוי מעולה הרבה קאמר כו' אי נמי השוה הכתוב הכורה לפותח כו' א"כ לפי זה מאי מקשה אביי לרבה אי הכי גבי בור נמי נימא הכי דלא יועיל שום כיסוי הא השוה הכתוב כורה לפותח, וע"כ צריכין לומר דאביי מקשה לדברי רבה דהלשון ולא יכסנו משמע דשוב אין לו כסוי א"כ ע"כ מפקע מהקישא, ובזה א"ש בס"ד לתרץ הקושיא שהקשה התוס' ז"ל דכיון דטעמא דר"א גבי שור לא הוה רק מד"ר נתן זה רק גבי שור אבל גבי בור דיש הקישא לפותח ע"כ מועיל כיסוי.
שם תוד"ה דאפילו כו' ועוד י"ל דלמ"ד פלגא נזקא קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאות עצמו דמודה בקנס פטור, והקשה שם המהרשא"ה ז"ל הא קתני במתניתין ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה כו' הא אף אם הי' מודה הי' פטור מטעם דהוה מודה בקנס וכן הקשה אמתניתין דדף ל"ה ע"ב דתירץ דאף דאנן קיי"ל דלא כמד"א גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו, מ"מ היכא דהמזיק ג"כ מודה חייב ולא מיקרי מודה בקנס דהוה אנן סהדי כו' יעו"ש היטב, ולפענ"ד קשה לי לפי זה א"כ מאי מקשה הגמרא בב"ק דף מ"א ע"ב ע"פ בעלים מודה בקנס הוא והוצרכו לתרץ קסבר כופרא כפרה, וכתב שם רש"י ז"ל דלהכי מיקרי המית מילתא זוטרתא משום דקסבר כופרא קנסא ולפי דברי רש"י ז"ל הי' יכול לתרץ דאפילו אי סברי כופרא קנסא רק דאיירי דראינו מת מוטל והשור עומד סמוך לו דהוי כמו גמל אוחר בין הגמלים והבעלים מודים שהשור הרגו את האיש הנהרג והשור אינו נהרג כמו שאיתא בסנהדרין דף ל"ז ע"ב ע"ש בתוספות ד"ה שאין דמך מסור בידי כו' שאין יכול לדין אלא דווקא בראי' ממש וכמיתת הבעלים כך מיתת השור, אבל כופר משלם ע"פ בעלים כדברי המהרשא"ה ז"ל משום דאנן סהדי לא הוי מודה בקנס, ויש לומר דזה כוונת רש"י ז"ל שם בדף מ"א ע"ב ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וכי היכי דמיפטרא מקטלה מיפטרא נמי מקנס, ועמד שם הפני יהושע ז"ל דלמה לי' לרבינו רש"י ז"ל לתלות קנס בקטלא תיפוק לי' משום דהוה מודה בקנס כו' יעו"ש ולפי דברינו א"ש בס"ד דיש לומר דאתי לאשמעינן דלא נימא כסברת מהרשא"ה ז"ל דהיכא דהי' כמו גמל האוחר בין הגמלים דפטור ממיתה וחייב בקנס לזה אתי לומר דכמו דאין הורגין להשור כן אין משלמין קנס.
עיין שם בספר ים התלמוד שהקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דאף בדלא הוה לי' למידע מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם א"כ איך יתרץ קושית התוספות על המשנה ולפענ"ד יש לתרץ בס"ד בפשיטות דהא הפני יהושע ז"ל הקשה על תוספות ז"ל דהא לרבי עקיבא ז"ל דסובר הוחלט השור א"כ מה שמודה המזיק הוי הילך כו' ע"ש א"כ הרמב"ם ז"ל יתרץ מטעם הילך לא הוי מודה במקצת.
שם ע"ב תוד"ה מידע ידע כו' והקשה שם המהרשא"ה ז"ל אמאי לא הקשו מרישא דמתניתין שור שנגח את הפרה ואינו ידוע אם קודם שנגח אם אחר שנגח הפילה אמאי לא אמרינן אוקמא אחזקה דלאחר שנגח הפילה כו' יעו"ש, ולפענ"ד נראה בס"ד דהנה עיקר הספק אם הפילה מעצמה או מחמת הנגיחה דאף אם הפילה אחר הנגיחה יכול להיות דהיה נופל מקודם כמו דאם הפילה קודם הנגיחה הפילה מעצמה כן אם הפילה אחר הנגיחה יכול להיות שהי' נפל מקודם רק דהמשנה נקט דבר הרגיל דאם קודם הנגיחה ודאי הפילה מעצמה אבל לאחר הנגיחה מן הסתם מחמת הנגיחה א"כ איך שייך לומר לאוקמא אחזקה דאחר הנגיחה הפילה הא אף לאחר כך דלמא הי' נפל מקודם מעצמה כמו דיש לנו ספק דלמא הפילה מקודם מעצמה.
דף מ"ח ע"א גמ' ואמר רבא נכנס לחצר של בעה"ב כו' נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא כו' יש לעיין הא דרצה הגמ' לעיל דף כ"ח ע"א להוכיח שם דאדם עביד דינא לנפשי' מהא דתניא מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ועשה בו חבורה שהוא פטור כו' ומוקי לה הגמ' בעבדא גנבא דאית לי' פסידא אבל בקס"ד איירי דלית לי' פסידא א"כ נהי דאית לי' רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשות כמו שאמר רבא בכאן וא"כ אמאי פטור, וצ"ע לפענ"ד.
שם ע"ב גמרא בשלמא לעולא היינו דקתני הי' אביו או בנו לתוכו כו' יש להבין לפענ"ד כיון דהחצר שייך להבן א"כ אמאי מקרי לגבי אביו חצר הניזק הא מוכח לעיל דף מ"ב ע"ב דהכופר שייך להמת רק דהם באים מתורת ירושה כמו דאמר שם הגמרא דלא ירית בעל את הכופר מטעם דהוה ראוי כו' וא"כ אמאי מיקרי חצר הניזק.
רש"י ז"ל ד"ה דחזי ירוקא ונפל כו' ועי"ש דמסיק רש"י ז"ל בסוף דמיירי בשלשה פעמים ולא פטור מטעם דאמר רבה דכל זמן שאין השור בסקילה כו' משום דכאן הוי שן שאין כוונתו להזיק כו' וצריך דווקא ג' פעמים משום דבפעם הראשון הוי משונה והוי כמו קרן, וקשה לי לפענ"ד מהא דלעיל דף מ"א ע"ב בעל השור נקי נקי מחצי כופר אמר לו ר"ע והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו אמאי לא אמר דאיצטריך להאי גוונא דחזי ירוקא ונפל דבפעם ראשון הוי עדיין תם דמיתה אינו חייב וכופר חייב אף לרבה גבי מועד איצטריך קרא דגבי תם פטור, ויותר קשה על רבי עקיבה דמוקי לה לקרא לנקי מדמי עבד אף דקרא איירי גבי המית ב"ח משום דסובר כרבה דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר כמו שכתב התוספות ז"ל שם הא מצי לאוקמא גבי כופר ובה"ג אף דבקרא כתב כי יגח כמו דמוקי לנקי מדמי עבד.
שם ע"ב בעי מיני' ר"י סבא מרב נתן המחזיק בשטרותיו של גר מהו אדעתא דארעא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק כו' או דילמא דעתה נמי אשטרא כו' ופירש שם רש"י שישראל שיעבד קרקעותיו לגר כו' וקשה לי לפענ"ד הא אמרי שם רבה משכנו של ישראל ביד גר ומת הגר פקע שיעבודו הא איתא באבן עזר סימן כ"ח המקדש בשטר מקודשת וכתב שם הבית שמואל ז"ל דלא גרע ממשכון א"כ כיון דהשטר שייך ללוה והוה ביד המלוה בתורת משכון וא"כ כיון שמת הגר פקע שיעבודו וא"כ איך זכה בשטר. אח"כ מצאתי בקצות החושן סימן ס"ו ס"ק ז"ך שהעיר מזה. וע"ש בס"ק י'. והנה רבים תמהו על מה שפירש רש"י ז"ל בשטר שיעבוד ולא פירש כפשוטו בשטר ראי' על קרקע שלו, ולפענ"ד נראה לומר דקשה לי' לרבינו רש"י ז"ל היאך אפשר לומר דלאו דעתו אשטרי הא כיון דרצה לזכות בארעא ממילא רצה לזכות גם בשטר לראי' כמו שאיתא בקדושין דף כ"ז ע"א כיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא, וכן כתב הרשב"א ז"ל והש"מ ז"ל דהישראל שזכה בקרקע זכה גם בשטר, להכי פירש דלא הוי רק שטר ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו ועיקר כוונתו על הקרקע רק דבעי אם דעתו נמי על השטרות שאם לא ישיג הקרקע יהי' הנייר שלו ועיין בח"מ סימן ער"ה בש"ך ס"ק ג' מה שכתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בזה שפוסק דקנה הנייר, ועיין בספר באר יצחק חלק יו"ד סוף סימן ט"ו שכתב דרב נחמן ז"ל אזיל לשיטתו שסובר בביצה דף ל"ח דלא קנה הממלא את המים מפני שהוא סבור דקונה האחר אף דזה טעות דלא קנה האחר להכי סובר כאן דלא קנה הנייר והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו שפוסק כר"ש דקנה כיון דהוי בטעות ובחדושי הארכתי בזה בס"ד דרב נחמן אזיל לשיטתו שסובר דמחילה בטעות הוה מחילה כמו שאיתא בב"מ דף ס"ו ע"ב והא דלא קנה מטעם חצר יש לבאר ע"פ דברי התוספות ז"ל בבבא בתרא דף נ"ד ע"א דהא דחצר קונה שלא מדעתו דווקא דלא ידע מזה, אבל כיון דידע ולא רצה לקנות אינו קונה, אך לפענ"ד קשה לי טובא מהא דאיתא בכריתות דף כ"ד ע"א דארי"ח שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זוכה אף דהוה בטעות שאלו ידע שהעדים שקרנים לא הי' מייאש ופליגו בזה בירושלמי בב"ק פרק ד' הלכה ח' דרי"ח סובר דהוה יאוש ור"ל סובר דהוה יאוש טעות והרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות נ"מ הלכה י"ג פוסק כרי"ח דהוה יאוש א"כ מה התם דהוה ברשותו אפה"כ מועיל יאוש בטעות כש"כ כאן דאינו רוצה לקנות משום דסובר דקנה מי שנתמלאו לו או בכאן דסובר דקונה הקרקע ואין דעתו לקנות הנייר אף דהוה בטעות אמאי קונה הנייר, ושם בביצה המים וצ"ע לפענ"ד. ויש להבין לפענ"ד הא שכתב הרשב"א ז"ל דמי שהחזיק בקרקע קני נמי להשטר משום דשטרי אפסרא דארעא הוא הא בקדושין דף כ"ז ע"א הוכיח מזה הגמרא דלא בעינן צבורים גבי אגב ורצה הגמרא לדחות משום דשטרי אפסרא דארעא ודחי הגמרא דהא עלה קתני וזו הוא ששנינו כו' ומוכיח הגמרא מזה דלא בעינן צבורין, וא"כ כיון דמסקנת הגמרא דהוה רק מטעם אגב והא בהפקר לא שייך קנין אגב דהא אם אחד זכה בקרקע של הפקר ואמר שאגב זה נקנה מטלטלין של הפקר בודאי לא נקנה, וע"ש בקדושין בחדושי הרשב"א ז"ל מה שהביא בשם התוספות ז"ל שמסתפק גבי שטר אם צריך לומר המוכר לומר לשון אגב כו' יעו"ש היטיב וצ"ע, שוב מצאתי בקצה"ח סימן ער"ה סוף ס"ק א' שהוכיח מדברי הרשב"א ז"ל הלז דהפקר נמי נקנה באגב.
שם רש"י ז"ל כ"א לפי דמחייב כו' דקסבר כי אפקרינה לך רשותי כו' ע"ש כאן בפני יהושע ז"ל שעמד דלמה צריך לרש"י ז"ל לכתוב כן תיפוק לי' דלית לי' קרא לחייב בור ברשות היחיד, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דלכאורה קשה על מה דאמר רב יוסף דפוטר רבי עקיבא בבור בר"ה הא אמר רבא לעיל דף ה' ע"ב וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד דמצי למילף מבור וחד מהנך א"כ אמאי לא נילף בור בר"ה מבור ברה"י וחדא מהנך, ויש לתרץ דיש לומר דמה להנך שכן הוה ממונא אבל בור בר"ה לא הוה ממונא ואף דלמאן דאמר אשו משום חציו חייב גם על אש של אחרים התם הוי אדם המזיק, אך קשה למאן דפוטר בבור ברה"י תקשה בודאי אמאי לא ילפינן מבור וחד מהנך במה הצד לזה פירש רש"י ז"ל דיש סברא לפטור משום דאמר דלא הפקיר רשותו לחייב א"ע.
דף נ"א ע"א בור של שני שותפין היכי משכחת לה כו' לכאורה יש להבין לפי מה שהביא הקצות החשן ז"ל סימן שמ"ח ס"ק ג' דעת רש"י ז"ל דהיכא דשלח שלוחו לגנוב אדעתי' ואדחברי יש שליח לדבר עבירה כו' א"כ מאי מקשה הגמרא הא משכחת לה דאחד כרה בור על דעתו ועל דעת חבירו שצוה לו לחפור בור בר"ה אך לפי מה שמסיק שם הקצה"ח ז"ל דלא אמרינן כן רק גבי מילי דזכי' ולא גבי טביחה א"כ גבי בור נמי לא מהני.
דף נ"א ע"ב אתמר בור שעמקו כרחבו כו' נראה דפליגו היכא שנראה עומקה כרחבה שוה בשוה וא"כ נראה מוכח דסבירא להו דבידי אדם אפשר לצמצם כמו שמוכיח התוספות ז"ל בחולין דף כ"ח ע"ב ד"ה לפי שאי אפשר לצמצם כו'.
דף נ"ב ע"א תוד"ה כיון דמסר לו מפתח כו' דהקשו על שיטת רשב"ם ז"ל דנעילה לחוד לא קני מהא דאיתא בגיטין דף ע"ז ע"א דתיזיל היא ותיחוד ותפתח כו' והנה הפ"י ז"ל תירץ שם קושית התוספות ז"ל משום דהוי שניהם מסירת המפתח ונעילת דלת להכי קני במסירת המפתח, דהוי כשאמר לך חזוק וקני כו' ע"ש ולפי זה יש לסתור הוכחת הגאון רע"א ז"ל בתשובה סימן קע"ד בהגה ולכאורה יש להביא ראי' דגם לזכות בשבת מהפקר אסור מסוגיא דגיטין הלז הא אפשר בהיתר דהבעל יפקיר כו' וע"ש ובזה נסתר ראייתו ז"ל דהא נעילה לחודא לא קני רק במסירת מפתח ולהכי לא מהני גבי הפקר דמאן מסר לי' דליקני
דף נ"ג ע"א רש"י ז"ל ד"ה נפל לפניו מקול הכרייה כו' דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא הוא, ע"ש בשיטה מקובצת שכתב ג"כ דקול הכורה לא חשיב רק גרמא בעלמא ומשום הכי פטור, ויש להבין מהא דאיתא לעיל דף י"ח ע"ב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם חצי נזק כו' הא כיון דקול לא הוי רק גרמא בעלמא ופטור מדיני אדם א"כ מכש"כ דיש לפטור גבי בהמה וצע"ק.
שם רש"י ז"ל את קטלתי' כו' אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי כו' יש לעיין לפי זה דמאי קא מיבעיא לעיל בדף י"ז ע"ב לרבא אם בתר מעיקרא אזלי או דלמא בתר תבר מנא אזלי הא מכאן מוכח דלרבנן בתר מעיקרא אזלי ולא לרבי נתן ז"ל.
דף נ"ג ע"ב איתא שם דהמת יהי' לי' דבור למעט פסולי המוקדשין והמת יהי' לו דשור אתא לבעלים מטפלין בנבלה ומקשה הגמרא איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור שכן פטר בו את הכלים כו' והקשה שם הים התלמוד בשם הת"ח ז"ל להקשות דאמאי לא אמרינן דשניהם אתי לפטור שור פסולי המוקדשין כו' ע"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה התוספות ז"ל הקשו בדף י' ע"א דלמה לי שור ולא אדם תיפוק לי' דהמת יהי' לי' דהא מת אסור בהנאה כו' והנה החכם צבי ז"ל בסימן קע"ו הביא לתרץ דאי לא כתיב שור ולא אדם הוה אמינא חמור אתי למעט אדם אבל כלים חייב גם גבי בור וממילא מצינו למימר איפוך והמת יהי' לי' דבור אתי לבעלים מטפלין בנבלה כו' להכי איצטריך למכתב שור ולא אדם ממילא אתי למעט חמור ולא כלים כו' ומה שדחה הח"צ ז"ל דהוה מצי למימר מסתברא פטור גבי בור שכן פטר בו את האדם כו' וע"ש. כבר כתב הפני יהושע ז"ל בכאן דאי אפשר לומר כן יעו"ש ובזה יש לתרץ בס"ד קושית הת"ח ז"ל דאי אפשר לומר דשניהם אתי לומר ולמעט פסולי המוקדשין ולומר דמי שהמת שלו א"כ לפי זה למאי איצטריך שור ולא אדם דמת אסור בהנאה ולא יהי' שייך לומר תירוץ של הח"ץ ז"ל דיהי' אפשר לומר איפוך דהא שניהם אתי לגלות על מי שהמת שלו.
שם תוספות ד"ה איפוך אנא וא"ת רעהו דכתב רחמנא למה לי כו' וי"ל דאיצטריך לאפוקי הקדש שנגח הדיוט, והקשה שם המהרשא"ה ז"ל דהא איצטריך למעט עכו"ם, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה האי רעהו כתיב גבי תם ובכאן אזלי אליבא דרבא ואיתא לקמן דף פ"ד ע"ב דאמר רבא שור שהזיק אין גובין אותו בבבל ומוקי לה הגמרא בתם דקיי"ל פלגא נזקא קנסא, וקאמר רבא בכתובות דף י"א ע"א ואי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותא אלמא מוכח דסבירא לי' לרבא דלעכו"ם אין מחויב קנס וא"כ למאי איצטריך רעהו למכתב גבי תם ע"כ למעט הקדש ושפיר מקשה התוספות ומתורץ בעז"ה קושית מהרשא"ה ז"ל.
דף נ"ד ע"א תוספות ד"ה הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין כו' הקשו דלמה לא ילפינן הכא שור שור משבת כו' והקשה המהרשא"ה ז"ל שם דמאי הקשו דא"כ למה לי למכתב חמור כו' ויותר קשה לי דהא התוספות ז"ל בעצמם תרצו כן בחולין דף ע"ח ע"א ד"ה ועוד שה כתיב כו' ועוד דאי משבת ילפינן א"כ שה דכתב רחמנא למה לי, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ מה דהקשה הים התלמוד ז"ל על קושייתו דהא לעיל בדף ג' ע"א כתב התוספות ז"ל דלהכי חייב גבי נזיקין דאדם משום דהא דאימעט אדם גבי בור משום דכתיב שור ולא אדם ולא כתיב רק מיתה ולא גבי נזיקין, אבל אי הוה ילפינן משבת וממילא אימעט אדם כו' א"כ הוה אמינא דפטור גבי בור אף בנזקי אדם, ויש לומר דחדא מתורצת בחברתה באמת ילפינן משבת וממילא אימעט אדם רק דגבי נזיקין נמי יפטור אדם להכי כתב רחמנא חמור ולא אדם ולמה לי חמור למעט אדם הא ממילא אימעט אדם אלא דבא לגלות דרק גבי מיתה אימעט ולא גבי נזיקין.
דף נ"ד ע"א אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבדה לד"ה קשיא רבים עמדו מה חידש רבא בכאן גם הקשה התוספות ז"ל אמאי לא חשיב רבא נמי גם לבית הלל ז"ל עיין בפ"י מה שכתב בזה, והנה הים התלמוד ז"ל כתב לחבר ע"פ מה דהקשה התוס' ז"ל דאימא דחמור אתי למעט שטרות ואר"י ז"ל דלמאן דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור כו' וכמו כן קשה דלמא אתי השה דאבדה למעט שטרות דאם מצא שטר אינו מחויב כלל ליטול ולהחזיר כו' יעו"ש, ולפענ"ד אפשר להשיב על דברי קדשו של הגאון המחבר ז"ל ע"פ מה דהקשו התוספות ז"ל לקמן דף ס"ב ע"ב ד"ה יצאו שטרות וא"ת למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים נמי פטור כו' וי"ל כיון דאי איתי' לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד אמינא דכשמחזיר משלם הכפל עמו, א"כ מוכח מדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל דלא מיקרי גרמי רק היכא דנאבד אבל היכא דאיתא בעין לא מיקרי גרמי א"כ מה תירץ דלהכי אי אפשר לומר דשה למעט שטרות משום דאפילו אם אבדו בידים פטור משום דלא הוה רק גרמי דהא גבי אבדה דהשטר בעין מחויב להחזיר כמו התם גבי כפל ולא מיקרי גרמי. ולפענ"ד נראה לחבר שני הקושיות ביחד בס"ד דהנה לכאורה קשה על הא דקאמר רבא חמור דבור לר"י קשיא דהא איתא לעיל דף מ"ט ע"א אמר ר"פ שור שנגח את השפחה ויצאה וולדיה משלם דמי וולדות כו' והקשה שם התוספות ז"ל בד"ה חמרתא בעלמא הוא דאזיק וא"ת והא גבי בור תנן נפל לתוכו עבד פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא דלא מימעט משור ולא אדם, וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב אלא במקום שהוולדות של בעל ולא במקום ששייך לאדון ולפענ"ד קשה לסברת התוספות ז"ל דלא מיעט מצד הסברא רק משום דקרא לא איירי רק במקום שהוולדות של בעל א"כ קשה בהא דאיתא לעיל בדף מ"ב ע"א תניא רבי יוסי הגלילי אומר ונקי מדמי וולדות אמר לו ר"ע הרי הוא כו' אנשים ולא שוורים כו' ולפי דברי התוספות ז"ל דמצד הסברא אין לומר דלחייב גבי שפחה בדמי וולדות רק משום דהקרא לא איירי רק במקום ששייך לבעל ולא לאדון להכי אתי הבעל השור נקי למעט מדמי וולדות גבי שור שנגח את השפחה ויצאה וולדיה כמו דמוקי לה ר"ע נקי מדמי עבד, והנה בחדושי הרשב"א ז"ל תירץ משום דלישראל גמור לא איצטריך קרא משום דאימעט מהמת יהי' לו ולא איצטריך השור ולא אדם אלא לעבד ואמה וכן כתב התוספות ז"ל בב"ק דף י' ע"א ד"ה שהשור כו' ולפי זה יש לומר דבאמת אין סברא למעט שפחה מדמי וולדות להכי לא מוקי לה רבי עקיבא לדמי וולדות של שפחה הבעל השור נקי והא דמימעט גבי בור משום דהשור ולא אדם מיותר כמו שכתב הרשב"א ז"ל, אך קשה לכאורה דהא התם בדף י"ג ע"ב קאמר הגמרא דלהכי דרשינן מוהמת יהי' לו דבור למעוטי פסולי המוקדשין משום שאין המת שלו והמת יהיה לו דשור לבעלים מטפלין בנבילה איפוך אנא מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטור בו את הכלים, וע"ש בפני יהושע ז"ל שכתב דלא מצי למימר שכן פטר בו את האדם כו' ע"ש וא"כ לר' יהודא דמחייב על נזקי כלים בבור יש לומר איפך ודרשינן המת יהי' לו דבור רק לבעלים מטפלים בנבילה ולא להמת יהי' לו וא"כ איצטרך קרא דשור ולא אדם לישראל גמור וא"כ מנא לן למעוטי עבד ואמה גבי בור דילמא חייב על עבד ואמה כמו גבי דמי ולדות וא"כ יש לדרוש החמור למעט עבד ואמה וא"כ אמאי קאמר רבא חמור דבור לר' יהודא קשיא. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה התוספות ז"ל בב"ק דף נ"ד ע"א בד"ה הוה אמינא כו' הקשו דילמא איצטריך קרא ליליף שור או חמור משבת וממילא אימעט אדם כו' ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי התוס' ז"ל בחולין דף ע"ח ע"א ד"ה ועוד שם כתב כו' וא"ת אמאי לא גמרינן שור שור משבת כו' וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בבהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל, וא"כ הכא נמי כיון דאי אפשר למילף שינהוג בכל כמו גבי שבת דהא שור פסולי המוקדשין פטור גבי בור דאימעט מוהמת יהי' לו וא"כ אי אפשר למילף כלל משבת כמו שכתבו התוספות ז"ל שם. והנה הפני יהושע ז"ל הביא בשם התוספות ז"ל דהא דחייב גבי נגיחה אף אם הרג חמור או מין אחר אף דכתוב בתורה שור היינו משום דילפינן שור שור משבת. ולפי זה הא דחייב אם נגח מין אחר כמו דאיתא בב"ק דף ל"ז ע"א ולא פליג שם רבי יהודה ועי"ש ע"כ משום דילפינן שור שור משבת, וא"כ מוכח דגם לרבי יהודה לא דרשינן המת יהי' למעט שור פסולי המוקדשין דאל"ת לא מצינן למיליף כלל שור שור משבת כמו שכתב כה"ג התוספות ז"ל בחולין דף ע"ח ע"א ומוכח מזה אלא ע"כ דגם לרבי יהודא לא דריש אפכא והמת יהי' לו דבור למעוטי פסה"מ וממילא ממעט אדם ישראל מזה א"כ למה איצטרך שור ולא אדם וע"כ למעט עבד ואמה וא"כ להכי קאמר רבא שפיר חמור דבור לר"י קשיא והנה לכאורה קשה דהנה שם בב"מ דף כ"ו ע"א איתא דלהכי הוי השה מיותר משום דילפינן מכש"כ משור דמרבה גיזות זנבו א"כ תו לא איצטרך שה לגיזותי' א"כ קשה דילמא איצטריך השור דאבידה כדי ליליף על השור דנגיחה דחייב על כל דבר וכה"ג כתב שם הפני יהושע ז"ל על בור וא"כ תו איצטרך השה לגיזותיו, וע"כ הא דלא אמרינן כן דלפי זה לא ידעינן גיזות זנבו דחייב להשיב וע"כ צריכין לומר הטעם משום דלא צריכין למיליף על קרן משום דילפינן שור שור משבת ולהכי תלי זה בזה משום דשה לד"ה קשיא להכי חמור דבור לר"י קשיא. ולכאורה יש לסתור דברינו דהנה הפני יהושע ז"ל הקשה על הא דמסיק שם הגמרא דאיתרבא כל מילי משום דכתיב כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' לבעלים והקשה הפ"י ז"ל הא אדם לית לי' בעלים וא"כ אמאי איצטריך השור ולא אדם ותירץ דלא איצטרך השור ולא אדם רק למעט עבד ואמה דאית להם בעלים כו' ולפי דבריו ז"ל מתורץ קושית התוספות ז"ל לעיל דף מ"ט ע"א מה דהקשו דאמאי פטור על עבד ואמה משור ולא אדם כו' ולפי זה מתורץ בס"ד דלא איצטרך כלל השור ולא אדם רק לעבד ואמה להוציא מהרבוי כסף ישיב לבעליו, וא"כ נסתר תירוצי ג"כ לכאורה. אך לפענ"ד קשה לי טובא על דברי הפ"י ז"ל דהא כבר הבאתי למעלה דברי התוספות ז"ל בב"ק דף ג' ע"א דהא דבור חייב על נזקי אדם משום דהשור ולא אדם לא קאי אלא על מיתה ולא על נזקין כו' ולדברי הפ"י ז"ל הא לא איתרבי אדם כלל לחיוב בור מכסף ישיב לבעליו, אלא ע"כ דאדם נמי איתרבי מכסף ישיב לבעליו משום דלשון בעלים קאי על התשלומין ויש להם בעלים גם כופר יש להם בעלים היורשים הם מקרי בעלים. והנה הים התלמוד ז"ל לעיל דף נ' ע"ב תירץ קושית התוספות ז"ל בכאן דלמא איצטרך החמור למעט שטרות ותירץ דבריו דהא דחייב בבור ברשות הרבים לשמואל אף על חבטא זה לא הוי רק גרמא בנזקין דהא הוי קרקע עולם וא"כ כיון דשטר גופא לא הוי רק דבר הגורם לממון וא"כ גבי בור הוי גרמא דגרמא וממילא פטור ולא איצטרך החמור למעט שטרות, ולפענ"ד הדין לא מעלה ארוכה לקושית התוספות ז"ל דהא אמר רב חסדא בב"ק דף י"ג ע"א דמודה רב בבור ברשותו דחייב משום חבטא דידי' וא"כ איצטרך החמור למעט שטרות בבור ברשותו ועיין שם בים התלמוד שכתב דהבל לא שייך גבי שטרות ולפי דבריו ז"ל דחבטא בבור ברשות הרבים לא מקרי רק גרמא בנזקין, יש לקשר בס"ד השני דברים שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דאמר ר"א משום ר"י בב"ק דף כ"ט ע"ב בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ומעלה עיין בצל"ח בפסחים דף י' ע"ב ויש לומר דסובר כשמואל בב"ק דף נ' ע"ב דחייב גם על חבטא בבור ברשות הרבים והיינו משום גרמא בנזקין וזה לא הוי רק מדרבנן ואפה"כ חייב רחמנא וזה הוי חידוש והקשה השאגת ארי' ז"ל דלפי מה דפסקינן דחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי לא הוי כלל חידוש הא דעובר על בל יראה וע"ש בקונטרס אחרון, וע"כ הא דאמר ר"א משמי' דר"י חמץ בפסח הוי חדוש משום דסובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ועיין בש"ך ח"מ סימן שפ"ו ס"ק ט' שכתב בשם הראב"ד ז"ל דגרמי ודבר הגורם לממון תליא זה בזה יעו"ש, ועוד הקשה הצל"ח ז"ל סוף פרק קמא דפסחים בהשמטות אמאי הוי חדוש דהא מותר להנות מאפרן כמו שאיתא בתמורה דף ל"ד, ויש לתרץ בס"ד דמשמע מדברי התוספות ז"ל בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה אין פודין כו' דלא הוי רק דבר הגורם לממון כו' וכן מצאתי אח"כ במקנה בקדושין דף נ"ו ע"ב, ולהכי תליא זה בזה משום דבור הוי חדוש להכי גם חמץ בפסח הוי חדוש.