חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · חדושים על מסכת ערכין.
דף ב' ע"א תוד"ה בחרש שאינו יכול להתרפאות א"נ כו' יש לעיין קצת הא דנקט הגמ' בערכין לאתויי מאי לאתויי מנוול ומכ"ש אמאי לא ידע הגמ' לאתויי חרש שאינו יכול להתרפאות או חרש בידי אדם לשי' ר"ת בדבר דאיירי מתני' בחרש אף דאינו בדמים ישנה בערכין, ועיינתי בהרמב"ם בהלכות ערכין פ"א וראיתי שלא הביא כלל הדין דחרש ושוטה נדרין רק נקט דחרש נערך, וגבי נדר נקט שם בהלכה ח' רק עכו"ם וקטן והשמיט חרש ושוטה ולא ידעתי למה, ולא מצאתי בנ"כ מי שהרגיש בזה.
שם תוס' ד"ה לאתויי כו' וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואתרבי בנפשות כו' וי"ל בתו"כ מוקמינן לה בשכלו חדשיו כו' יעו"ש ולא זכיתי להבין תרוצם אעפ"כ כיון דחזינן דאתרבי דההורג קטן מתחייב משום דאקרי נפש א"כ כיון דכאן חזינן דטריפה מקרי נפש כל דהו א"כ ההורגו יתחייב מטעם דכתיב נפש כל דהו.
שם תוד"ה קרבנו ולא קרבן חברו כו' עיין בצ"ק שהניח בצ"ע הא הקרא דגבי סמיכה אינו מופנה כמו דאי' בקדושין דמ"א ע"ב דחולין מקדשים לא גמרינן דיש שליחות כמו כן קדשים מחולין לא גמרינן דאין שליחות וא"כ אמאי לא גמרינן גבי קדשים מסמיכה דאין שליחות יעו"ש ועי' בספר ח"נ מש"כ בזה. ובפשוטו נ"ל עפ"מ דאי' שם בקדושין דקאמר הגמ' מה לקדשים שרוב מעשיהן ע"י שליח, א"כ מתורץ קושית התוס' בס"ד שהקשו דיליף מסמיכה דאין שליחות בקדשים כיון דיש למילף משחיטה דיש שליחות וגבי קדשים רוב מעשיהן ע"י שליח להכי יותר טוב למילף דיש שליחות, ואף דבחולין יש למילף מסמיכה דאין שליחות בקו"ח ומה סמיכה דהוה רוב ע"י שליח אעפ"כ אין שליחות כש"כ בחולין דאין שליחות אך י"ל דשחיטה גבי קדשים תוכיח, ולולי דברי רבותינו בעלי התוס' הי' נראה לפי ענ"ד לומר לפ"מ שהביא הקצה"ח בסי' קפ"ב אות א' בשם התוספות רי"ד דדבר הנעשה בגוף האדם אינו יכול לעשות שליח כמו הנחת תפילין וכדומה וכן כ' הקצה"ח ריש הלכות הפקר א"כ גם סמיכה דהתורה ציוה דהגוף יסמוך א"כ האיך יעשה שליח והלא בעל הקרבן בעצמו לא סמך וצ"ע בזה לפענ"ד דא"כ אמאי אצטריך ידו ולא יד שלוחו.
שם ע"ב תוס' ד"ה היודע להתעטף כו' וי"ל דמ"מ לא חייבין כלי קופסא אלא לאותן המחויבים ויודע להתעטף כו' וכה"ג קאמר שמואל במנחות דמ"א ע"א גבי זקן שעשאה לכבודו שפטור מהאי טעמא יעו"ש.
דף ג' ע"א תוד"ה והצרוע כו' ואיש למעוטי קטן מפריעה פרומה כו' ויש לעיין הא קטן פטור ממצוות א"כ למאי אצטריך קרא למעוטי בשלמא לענין טומאה גם קטן מטמא אבל לענין פו"פ הא קטן אינו מחויב במצוות וכמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה למעוטי קטן מכרת כו' יעו"ש, וי"ל משום דחזינן דאצטריך קרא למעוטי קטן מכרת הוה אמינא דיתחייב בפו"פ, אך קשה לי מה שתרצו התוס' וי"ל דסד"א מדאצטריך קרא גבי נגעי זקן אשה מכלל דבשאר נגעים ליכא לטמאות אשה כו' הא י"ל דגם שאר נגעים טמאים באשה והא דאצטריך קרא גבי נגעי זקן הוא כדכתב התוס' לעיל באותו דבור הא דאצטריך לרבות דאע"ג שאין רגילין לצמח שער באשה בזקן אעפ"כ טמאה, וצע"ק לפענ"ד.
שם ע"ב גמ' מ"ד אהולכי דרכים דחייבים בלילה כו' יש לעיין לכאורה דהא בסוכה איתא שם בדכ"ו ע"א דבד"א בהולכי בדרך הרשות אבל בהולכי דרך מצוה פטור אף בלילה וכאן הוה ד"מ דהא הולכין לעשות העבודה בביהמ"ק, אך לפ"מ שכ' התו' שם בסוכה דכ"ה ע"א בד"ה שלוחי מצוה כו' דדוקא היכא דמתבטל בשביל זה מהמצוה אבל הכא הרי לא מתבטל מהמצוה היינו העבודה במה שעושים סוכה כמש"כ התוס' כאן ד"ה ובני עבודה כו' דמטעם הולכי דרכים כו' אך קשה קצת דעיקר חסר מן הספר דהעיקר הטעם הוא בשביל דלא נתבטל מהמצוה, וצע"ק לפענ"ד.
שם והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו כו' יש לעיין לפענ"ד לשיטת הרמב"ם דסובר דדוקא בעידן עבודה שרי משום דאתי עשה ודחי לל"ת כמש"כ הש"א בסי' כ"ט יעו"ש א"כ אמאי קאמר הגמ' דאשתרי כלאים לגבי כהנים הא בכל התורה קיי"ל דעשה דחי לל"ת וגבי ישראלים אמרינן ג"כ ציצית דמותר כלאים משום דעשה דחי לל"ת וא"כ מ"ש כהנים מישראלים, ולכאורה יהי' מכאן סייעתא לדעת הש"א דמסיק שם בסי' כ"ט ול' דלגבי כהנים אשתרי אף שלא בשעת עבודה ובציצית מותר דוקא בשעת מצות ציצית א"ש דגבי כלאים הותרו וגבי ציצית דחוי', ועיין במנחות דף ה' ע"ב סוף העמוד, אך קשה לי לפ"מ שתרץ בס' דורש לציון דרוש א' ד"ה כל נבילה וטריפה כו' דמתרץ קושית התוס' דעל כלאים לא צריך למימר להו מדאשתרי להו בגדי כהונה דשם הטעם משום עשה דוחה לל"ת אבל מליקה כו' לפ"ז תקשה על הגמ' דכאן למה לי' לאשמעינן דכהנים הוזהרו על הכלאים, וצע"ק לפענ"ד, ועיין שם בדרוש ח' ד"ה ונקדים כו'.
שם גמ' כל דאיתא בפדיון הבן איתא בערכין כו' יש לעיין הא נשים ליתא בפדיון הבן כמו שאיתא בקדושין דכ"ט ע"א ואפה"כ נשים מעריכין וצ"ע לפענ"ד.
שם רש"י ד"ה שלנו כו' משום דאזיל בתר רובא יש לעיין לפ"מ דאיתא בביצה דל"ח ע"ב דאמר ר"א דדבר שיש לו בעלים לא בטל יעו"ש א"כ תקשה האיך מצינן להקריב ולאכול, (ובדרוש לפ' שקלים הארכתי בזה בס"ד) ועוד קשה לי לפ"מ דכ' רש"י בסוכה דכ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כתיב וא"א דלא מטי ש"פ לכל חד אלא ע"י שאלה יעו"ש היטב א"כ מוכח מדברי רש"י היכא דלית לי' רק פחות מש"פ לא מקרי כלל שלו ובעומר בשתי הלחם ובלחם הפנים א"א דלימטא ש"פ לכל חד א"כ הכהנים לא מקרי שותפים דלאסרו לאכול העומר ולחם הפנים עיין במל"מ בפ"י מהלכות מעילה הלכה ו' ועיין בעמק יהושע סי' ו' ריש הסימן.
שם תוד"ה והך כו' דשאני תרומה שאין היתר לזר אפילו בשאלה כו' לכאורה יש להבין הא גם בתרומה מהני שאלה ומש"ה רצה הגמ' לומר בנדרים דנ"ט ע"א דתמורה הוה דברים שיש לו מתירין, וי"ל דאיירי בתרומה ביד כהן שבא לו מישראל דדעת התוס' במס' ב"מ דנ"ג ע"א ד"ה הוה לי' כו' כשנתנה לכהן לא מהני שאלה, וכן שי' הר"ן והרא"ש שם בנדרים ודלא כשי' הרב ר' אליעזר ממיץ ז"ל.
תוד"ה נפשות ולא המת ואע"ג דאסור בהנאה כו' יש לעיין לכאורה הא אי' במתני' דף ב' ע"א דעבדים נערכין לכ"ע וכ' התוס' בב"ק ד"י ע"א בד"ה שהשור חייב על פ"ה כו' דמת עכו"ם ומת עבדים מותר בהנאה וא"כ אצטריך קרא לענין עבדים דמותרים בהנאה וכן לענין עכו"ם לר"מ דסובר דנערך, אבל גבי עבדים כ"ע מודים דנערכים, ועי' שם בפ"י שמפרש בהדי' לענין עבדים שחייבים במצוות, ועי' היטב במל"מ בפ"ד מהלכות אבל הל' כ"א שהאריך שם הרבה אם מותרים בהנאה והביא ג"כ מהתו' דב"ק הנ"ל דעבדים מותרים בהנאה.
דף ה' ע"א תוד"ה אדם יודע כו' ואולי י"ל בפשיטות בס"ד דלכאורה קשה אמאי סובר ר"מ דנותן דמים הא הוה רק דברים שבלב וקיי"ל דאינו דברים כדאי' בקדושין דף נ' ע"א, וע"כ צ"ל דלפ"מ שכ' הרשב"א שם דהא דדברים שבלב לא הוה דברים היינו דוקא דכל העולם אינם מבינים הדברים שבלב, אבל היכא דאנן סהדי כמו גבי נודרין להורגין לא מקרי דברים שבלב רק דברים שבלב כל אדם יעו"ש א"כ ה"נ סבירא לי' לר"מ דאנן סהדי בודאי דעתו ליתן דמים, אבל התם בפסחים דרצה לומר תרומה ואמר מעשר א"כ הוה דברים שבלב להכי לא אמר כלום.
שם ברש"י ד"ה הקדיש אבר לדמיו כו' עיין בס' ח"נ בכאן שעמד על דברי רש"י שמעיקרא כ' רש"י בד"ה הא דאקדיש חד אבר דהמיגו הראשונה הוא דמיגו דקדוש חד אבר קדוש נמי כו' וכאן פירש רש"י דהמיגו הראשונה היא דקדיש לדמיו קדוש נמי קה"ג יעו"ש ועי' בלח"מ פ"ה מהלכות ערכין שהאריכו טובא בזה ובחדושי למס' תמורה די"א, ולפענ"ד נ"ל דדעת רש"י דאי אמרי' תרי מיגו לא אמרינן שום מיגו דהי מנייהו נדחה והי מנייהו נשאר להכי פי' רש"י פעם ראשונה מיגו זה ופעם שני' מיגו להורות דשניהם שוין, ואחר החפוש מצאתי בשער המלך בפ"ה מהלכות ערכין שנחית ג"כ לסברא זו יעו"ש בדבריו הקדושים.
שם במשנה וזה מודים שנודרין כו' עיין במס' עכו"ם ד"ה ע"ב תוד"ה מנין כו' דהקשה רבינו ע"א מנלן דב"נ מחויב לקיים הנדר כו' יעו"ש וכאן מוכח שיכול לנדור גם ב"נ.
שם הלכתא דר"מ מסתבר מטעם דכתיב לא לכם ולנו כו' להכי מוקי לה לקרא דעכו"ם לא מעריך, א"כ מוכח מזה דהוה מה"ת מדיליף מזה דעכו"ם לא מעריך, ולכאורה קשה מהא דמקשה הגמ' לקמן בדף ו' ע"ב מאגרת אל אסף כו' ומתרץ אביי לר"י שאני מלכותא דלא הדרה בי' כו' מאי מהני כיון דהוה מה"ת דלא מקבלין מהעכו"ם, ועלה ברעיוני לתרץ בס"ד דלפ"מ שכ' התו' בר"ה ד"ג ע"ב דכורש הזה הי' בן אסתר וקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד נקרא על שם ישראל עיין בקדושין דס"ח ועיין ביבמות דט"ז ע"ב בתו' ד"ה קסבר כו' דהלכה דהוה ולד כשר יעו"ש א"כ להכי מקבלין ממנו רק דהגמ' מקשה לקמן להטעם דהוה משום רפיון ידים שלא יתחרט וגם החמיץ שפיר מקשה הגמ', ואף שכ' התו' לקמן בד"ו ע"א בד"ה מיתיבי כו' דהמעות הי' של אסף ולא של כורש אך ע"ז לא קשה כ"כ דהא אינו מוכח כ"כ דיכול לומר דהי' של כורש, ועיין בא"ע בפ"ת סי' ד' ס"ק א' דהלכה דהוה ישראל ואינו צריכה גירות.
שם דף ה' ע"ב וערכו נגנז כו' עיין בלח"מ בפ"א מהלכות ערכין הל' י"ב שהקשה על הרמב"ם ששם פוסק דבקדשי עכו"ם מועלין וכאן קאמר הגמרא דכיון דערכו נגנז אין בו מעילה יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם בס"ד דמתחילה בס"ד דמה"ת ערכו ונגנז הוה כמו חטאת שמתו בעלי' דמה"ת הולכת לים המלח להכי שפיר מקשה הגמ' אמאי אית בי' מעילה, אבל לפ"מ דמסיק הגמ' דלא הוה הטעם רק משום רפיון ידים משמע דלא הוה רק מדרבנן, וכ' הש"מ בב"מ דמ"ח ע"א בד"ה נתן לבלן כו' דרבנן לא הפקיעו המעילה א"כ ה"נ חכמים לא הפקיעו המעילה.
שם ד"ו ע"א מתקיף לה רבא אדרבא אמ"ס אמר זו משתמש בה כ"ה דלחייב באחריות כו' וכתב שם רש"י בד"ה לא שנו כו' לענין גניבה ואבידה כדידי' דמי ושם בד"ה כי היכי אבל אמר עלי דבלא"ה חייב באחריותה לא ישתמש, מוכח מזה דבאמר הרי זו אינו מתחייב אפילו בגניבה ואבידה וכן פוסק הכי הרמב"ם, הטור, וש"ע, ולכאורה יש לעיין הא הם פסקו דשומר אבידה כשומר שכר הוה עיין בח"מ סי' רס"ז סעיף א' אפילו מצא מעות דאסור להשתמש, וא"כ ה"נ כיון דהוה שומר על המעות בלא"ה הוה שומר שכר, גם לכאורה יהי' מוכח מזה דרבא סובר כרבה דשומר אבידה כש"ח עיין בב"מ דכ"ט ע"א בתו' שם, אך לפי המבואר בב"ק דצ"ג ע"א לשמור ולא לחלק לעניים וכן נפסק שם בח"מ סי' ש"א סעיף ו' יעו"ש א"כ ה"נ הוה לחלק לעניים ולהכי אינו מתחייב בדיני שמירה ואף לפי המובא שם בפ"ת סק"ו בשם הח"י דבדיני שמים חייב י"ל הכוונה בכאן בדיני אדם שב"ד כופין אותו לשלם, אך לפ"ז אם יהי' לעניים קצובים אז בלא"ה חייב ישתנה הדין דיהי' אסור להשתמש ולא משמע הכי מדלא חלקו בכך, ועיין היטב בנודע ביהודא מה"ת חלק ח"מ סי' נ"ד שכ' שם דלגבי דנרי זהב לא מחשב כלל שומר יעו"ש הי' אפשר לתרץ קצת, ועיין בשבועות דף מ"ב ע"ב תוד"ה שומר חנם כו' והתם שומר שכר הי' לרב יוסף כו'.
דף ו' ע"ב רבי יוסי אומר נודר כו' ושם הגמ' דבנודר כ"ע לא פליגי דחייבים היורשים לשלם, קשה לי טובא לפענ"ד בהא דאי' בח"מ סי' רנ"ב סוף סעיף ב' בהגה מי שנשבע או נדר היורשין פטורין מלשלם וכן מבואר בהרבה מקומות בח"מ וע"ש בקצה"ח ובריש הלכות הפקר, וכאן מוכח דאפילו לא עמד בדין דהא קאמר הגמ' דבנודר כ"ע לא פליגי רק בהזיק כו' ומקשה הגמ' מחופר בור כו' ומוקי לה הגמרא בעמד בדין א"כ מוכח מזה דהא דפליגו באם הזיק מיירי בלא עמד בדין וקאמר הגמ' דבנודר כ"ע לא פליגו דחייב, והנה השער המלך בפי"ט מהלכות מלוה ולוה כמו שציין בהגהות רב"ר שהקשה שם על הא דכ' התוס' בד"ה כי פליגו כו' ובנודר ומעריך שמא יחול מיד דהא מבואר לקמן בד"כ ע"א דלמאן דאמר אין מלוה ע"פ גובה מן היורשים גם, העריך ומת אינו גובה מהיורשים אלא א"כ עמד בדין וכאן מוכח דאפילו למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים אלא א"כ עמד בדין ולהכי אינו גובה אם הזיק אעפ"כ באם נודר ומעריך גובה, וכן הקשה בס' ח"נ אלא תרוצו לא הבנתי כ' דכאן איירי שעמד בדין הא מוכח דכאן איירי בלא עמד בדין, וכן הקשה בתשובות רע"א סק"נ בהגה שם יעו"ש, ועיין בתוס' רע"א אות ג' ובת"י שם.
ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד. עפ"מ דאיתא בגיטין דס"ו ע"א דהיוצא להרג יש לו דין שכ"מ דדבריו ככתובין ומסורים דמי ומבואר בב"ב דקמ"ח שכ"מ שהקדיש חל ההקדש, ואי' בח"מ סי' ר"נ סעיף ח' דמסוכן והיוצא בקולר יש לו דין כמצוה מחמת מיתה ואפילו במקצת לא בעי קנין ומכש"כ גוסס ועי' שם בקצה"ח סי' ר"נ אות ו', ולפ"ז א"ש בס"ד דלקמן בד"כ ע"א דאיתא שם אמר ערכי עלי ומת דמשמע דאמר בעודו בריא להכי למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים לא מני לגבות מהם, אבל כאן דאיירי בגוסס והיוצא להרג דעומדין למיתה וכשנודרין ומעריכין הם כמנוים להיורשים ליתן וקנו מטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורים דמי ומהני אע"ג דלא אמר תנו כדאי' שם בגיטין דס"ו, והא דכ' התוס' דחל מיד ואף דגבי שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה, הערני חכם אחד לתרץ ע"פ דברי התוס' ז"ל בגיטין די"ד ע"ב בד"ה הא בשכ"מ דמתנות שכ"מ לאחר מיתה קונה למפריע וכן הביא הקצה"ח בסי' ר"נ אות א' דדעת התוס' והרא"ש דקונה למפריע להכי שפיר כתבו דחל מיד, ומה שהי' קשה על דברי תשובת רמ"א בסי' מ"ח מצאתי בקצה"ח סי' ר"צ ס"ק ג' ובתשובת רע"א ז"ל סי' ק"נ שעמדו על זה, ומהא דקתני במתני' הגוסס דמהני נדרו ראי' דגוסס יכול להקנות ועיין בח"ח סי' ר"נ סעיף ז', ועיין לקמן בדף י"ט ע"א.
דף ז' ע"א כשעשאו אותו טריפה, כשמת אח"כ כדקתני בברייתא יורשיו מוכח דהוא בעצמו מת וכן פי' הרשב"ם ז"ל בב"ב דף קע"ה דעל שעשאו טריפה ואח"כ מת דאין משלמים כופר עד שימית כדאי' בגיטין דף מ"ג ע"א, ויש להבין קצת למה נקט הגמרא שעשאו טריפה ולא נקט הגמ' שעשאו מסוכן.
שם ת"ר היוצא להרג כו' מה שהי' קשה לי בכאן מצאתי במל"מ פ"ג מהלכות שגגות סוף ה"ז ד"ה ודע כו'.
תוד"ה ישבה על המשבר כו' פי' רש"י קודם שנגמר דינה וליתא כו' ולפענ"ד נ"ל דרש"י אזיל לשיטתו, עי' בהגהות רע"א שציין לעי' בסוטה דכ"ו ע"א, והנה התם הקשו על רש"י שפירש או שותה ולא אמרינן דלא לקטלוה לולד ותימה אמאי והתם גזירת הכתוב הוא כו' ולזה י"ל דרש"י בכאן קשה לי קושית התוס' דמאי צריכה לקרא בכאן לזאת פי' המשנה בכאן קודם גמ"ד להכי מקשה הגמ' בכאן ואימא ה"נ כיון דהוה קודם ג"ד, אבל שם בסוטה הוה כמו אחר גמ"ד והתוס' ז"ל אזלו לשיטתם, ועיין במל"מ בפ"ב מהלכות סוטה הל' ז' שתירץ קושית התוס' שם בסוטה באופן אחר.
שם ברש"י ד"ה ומקרעין כו' דזימנין דמקרי דהיא מייתא ברישא, עיין בח"נ שהקשה דמאי מקשה הגמ' לעיל והא הוה עובדא ופרכים כו' כיון דאיכא מיעוטא דחיים יעו"ש, והנה הש"מ בכאן על הצד שנדפס מחדש בווילנא הביא בשם רש"י שמחלק בין ישבה על המשבר מקרי דהיא מיית ברישא ללא ישבה על המשבר וכן מחלק התו' בנדה דמ"ד ע"א, אך הרמ"א בתשובה סי' מ' הביא בשם רש"י דלאו דוקא ישבה על המשבר ועיין במג"א סי' ש"ל ס"ק י' ובמחצית השקל שם. והנה הקשו דאי נימא דדעת רש"י לחלק בין ישבה על המשבר או לא למה דחקו לרש"י לפרש דלא הוה רק מיעוטא דלמא בישבה על המשבר הוה מחצה או רוב נלפענ"ד לומר דרש"י לשיטתו שפי' במתני' ישבה על המשבר קודם שנגמר דינה אבל לא לאחר שנגמר דינה ואי נימא דהיכא דישבה על המשבר כבר נעקר הולד ולהכי מצי שיחי' והוה כמונח בקופסא כמש"כ התו' בנדה דמ"ד איך אפשר לומר דבשביל שלא יענו את דינה הורגין את הולד שהוא כמונח בקופסא להכי פירש רש"י דהוה רק מיעוטא ולהכי שם אינו יענה את דינה, רק גבי פקוח נפשות אין הולכין אחר הרוב, כידוע.
שם ע"ב גמ' התם הוא דהוה לי' חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה לי' חזקה דחיותא כו' יש לעיין לפענ"ד הא תינח בספק חי ספק מת הוה לי' חזקה דחיותא אבל בספק שהוא שם וספק שאינו שם אינו שייך כלל חזקה ואפילו הכי מחללין א"כ ה"נ, ועוד קשה לפענ"ד לפ"ד רש"י שפי' לעיל ע"א בד"ה ומקרעין את כריסה דרוב ולדות מתו מקודם האם רק מיעוטא דמתו אח"כ א"כ אי נימא דגם גבי נפשות אזלינן בתר רובא לא הי' יכול לחלל את השבת להביא סכין דרך ר"ה לקרוע את כריסה, רק דגבי נפשות אין הולכין אחר הרוב, א"כ הוה לי' להגמ' להביא הסיפא דמתני' דיומא דהוכיח משם הגמרא דאין הולכין בפקוח נפשות אחר רובא, עוד יש לעיין לפענ"ד לפ"מ שפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הל' כ"א דהיכא דפירשו לחצר אחרת דלא הוחזק שה ישראל אמרינן כל דפריש מרובא פריש א"כ ה"נ כיון דאין לעובר חזקת חיים אמאי לא אמרי' דאזלי' בתר רובא ורוב עוברים מתים קודם ולא מחללין את השבת, ועי' בע"א סי' ס"ז.
שם ע"ב בש"מ סק"ג מתרץ קושית התוס' בב"ק דף י' ע"א דאצטריך המת יהי' לו בשביל השער כו' יעו"ש ויש להבין הא התו' בעצמם שם בב"ק כתבו דא"א לומר כן דא"כ גם בפסולי המוקדשין השער מותר יעו"ש.
דף ז' ע"א תוד"ה בעידנא כו' שהכהן העריכו תחלה על השני' כו' עי' בלח"מ בפ"ג מהלכות ערכין הל' ה' שתירץ באופן אחר דכיון דלא הי' לו ערך שלם לא מקרי עשיר. ולפענ"ד נראה לתרץ בפשיטות בס"ד עפ"מ דאי' לקמן דאם הי' עני והעשיר וחזר והעני סברי רבנן דפליגו על ר"י דפטור בערך עני וכן פוסק הרמב"ם שם בפ"ג מהלכות ערכין הל' ה' עי' שם בכ"מ, א"כ מצינן למימר דאיירי שבעת שנדר לא הי' לו רק סלע אחד ואח"כ הי' לו עוד ארבעה ולהכי כשנתן ד' לשני' וא' לראשונה יצא משום דהוה כעני והעשיר וחזר והעני.
שם מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה כי' עיין ברמב"ם בפ"ג מהלכות ערכין הל' י"א, והלח"מ הקשה שם על הרמב"ם דמחלק בין הקדש לבע"ח והגמ' מדמה זה לזה, והקצה"ח סי' פ"ג ס"ק א' כ' דכן חילק התו' בכתובות ד"צ ע"א, והנה הלשון של התו' שם קשה לי להבין לפענ"ד שכתבו דאין לחוש הואיל והכל שייך להקדש כו' יעו"ש משמע משום דאין פסידא להקדש ובאמת יש פסידא להקדש דאי אמרינן דלא יצא ידי נתינה א"כ אם העשיר אח"כ צריך לשלם להקדש ועכשיו אמרי' שיצא ידי שניהם, וחפשתי בספרים ומצאתי בחדושי מהרי"ט בחדושיו לכתובות שם שנראה שהרגיש בזה יעו"ש, אך שם באלפס בכתובות על המשנה דמי שהי' נשוי ד' נשים כו' כ' החילוק הואיל והכל רשות אחת עיין שם בר"ן ומשמע שהרמב"ם הולך בשי' רבו, והנה הקצה"ח סק"ד סק"א הוכיח מכאן דע"כ איכא דין קדימה גם במטלטין דאל"כ דאין דין קדימה במטלטלין ושמשועבד לשניהם בשוה א"כ אמאי אם נתן ד' לראשונה יצא ידי שני' וידי הראשונה לא יצאמשום דכולה משעבדן לראשונה הא משועבד לשני' ג"כ יעו"ש, ולפענ"ד נ"ל דאין הוכחה מכאן דאי' לקמן ד"ח ע"א בראב"א הי' בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי מי אמרינן פלגא להאי ופלגא להאי כו' והנה גבי בע"ח כ"ע מודים דפליגו להא ופלגא להאי ואפה"כ גבי ערכין מספקא לי' להגמ' לומר דכולהו להאי וכולהו להאי ולא יצא ידי נתינה א"כ מכש"כ גבי שני ערכי עלי היכא שקדם האחד בודאי מחויב לקיים נדרו הקודם ובזה פשיטא לי' להגמ' דמשועבד לראשונה ולא יצא ידי הראשונה ולא דמי לבע"ח, והנה הוא כ' דלשי' הסוברים דבמטלטלין אין דין קדימה ע"כ צ"ל דאיירי בקרקע יעו"ש וכן כ' התו' בכתובות דף צ' ע"א יעו"ש וקשה לי קצת לפי ענ"ד דלפ"ז גבי הא דבעי ר"א ב"א לקמן ד"ח ע"א שני ערכי עלי למה לי' למנקט שני ערכי עלי דוקא שנדר בב"א הי' לי' למנקט אף בזה אחר זה רק במטלטלין דאין קדימה וכולהו שוין.
שם בגמ' ונתן ד' לשני' ואחד לראשונה יצא כו' יש לעי' לפענ"ד לפי המבואר בח"מ סי' פ"ג דהיכא דיש לאדם שני חובות על איש אחד ונתן לו המלוה המעות וקבלתם בשתיקה והלוה נתן לו על חוב אחר יכול המלוה לומר שלקחם על חוב שני כו' יעו"ש היטב, א"כ ה"נ אף שנתן ארבעה עבור ערכין השני יכול הגזבר לומר שלא יקבל רק על הערכין הראשון כדי שאם יעשר יהי' מחויב לשלם ויהי' ההקדש נשכר, ואולי י"ל הואיל דהגזבר נטל בפירוש על השני' לזאת יצא ידי נתינה, אך אני מסתפק הואיל והגזבר לא הוה רק שליח של הקדש אם מהני אמירתו לחוב להקדש, אך י"ל וליישב דלפי המבואר בבה"ת הובא שם בב"י הטעם הואיל ולוה מעות אמרינן עבד לוה לאיש מלוה וכאן הא לא לוה כלל רק הוא נתחייב מעצמו, ולכאורה יהי' נולד מזה דין חדש היכא דהוא התחייב מעצמו לא יכול המקבל לומר שאקבל על חוב אחר, וע"ש בח"מ ספ"ג ש"ך סק"ד דהביא ג"כ דאם השליח קיבל המעות אפילו אמר בפירוש השליח שקיבל על החוב שיש למלוה ערב יכול המלוה לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ כש"כ כאן גבי גזבר דאין יכול לקבל על החוב שיש ריעותא להקדש, וע"כ כמו שכתבתי למעלה, אך לפ"מ שכ' התו' בד"ה בעידנא כו' דאיירי שהעריכו הכהן תחלה על נדר השני ונתן ע"פ להכי י"ל דלא יכול הגזבר לקבל על הנדר הראשון כיון שלא העריך אותו הכהן עדיין על הנדר הראשון ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן.
דף ח' ע"א תוד"ה כיון דבב"א נדר כו' עיין בש"מ שכ' דאם לא אמר בב"א אסור להעריכם בב"א, יש לעיין לפענ"ד לפ"ז מש"כ התו' לעיל בדף ז' ע"ב בד"ה בעידנא כו' שמיירי שהכהן העריכו תחלה על השני' כו' האיך יכול הכהן להעריך אותו על השני' קודם הראשונה, וצ"ל דאם לא נדר בב"א גרע יותר להעריך על שניהם בב"א מלהעריך על השני' תחלה והנה הקצה"ח כ' בסק"ד סוף ס"ק א' דמצינן לאוקמא אפילו לא העריכו בב"א דהא בשעת שהעריך על הראשונה הי' לי' עוד מעות כו' יעו"ש היטב, ולפענ"ד נ"ל דכוונת התו' דמשמע להו לרבותינו בעלי התו' מלשון הגמ' דקאמר או דלמא כולהו כו' דלשניהם לא יצא ואי נימא כמש"כ הקצה"ח א"כ לשני' בודאי יצא דהא לא גרע מאם נתן לשני' מקודם דיצא גם הראשונה, ולהכי פירשו דאיירי שהעריכו על שניהם בב"א ולהכי מסתפקו לומר דלשניהם לא יצא.
דף י' ע"א תוד"ה אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כו' והא דאמרי' בשבת כו' עי' בח"נ שמגי' וכ' דקאי אליבא דר"י כו', וקשה לי לפענ"ד דהא כ' התו' לעיל בד"ה הפוחת כו' דהא דמחשב בשבת לששה תקיעות לא אתיא כר"י, אך התו' בסוכה דנ"ג ע"ב מבואר היטב דכוונתו דהתם במתני' קא חשיב השלשה תקיעות להבטל את העם ממלאכה וקאמר שם הגמ' דלרב"י מחשב לאחת, ואפה"כ מפסקינן בין תרועה לתקיעה הרבה ולר"י קאמר הגמ' דאסור להפסיק, ע"ז תרצו שאני התם כו'.
דף י' ע"ב והרי יציאת מצרים דנס שבחו"ל כו' עי' בצ"ק ובח"נ שהקשו דלמא משום מועד כשאר יו"ט, יעו"ש שהניחו בצ"ע, ואולי י"ל דהקושיא הוא מהא דאמרי' בעת שחיטת הפסח, ובכל הקרבנות לא אמרי' הלל, ומצאתי בט"א במגילה די"ד ע"א שהקשה ג"כ כנ"ל יעו"ש מש"כ בזה. אך יש לעי' לפענ"ד דאמאי קאמר הגמ' דלהכי לא אמרי' הלל בפורים משום דהוה נס שבחו"ל הא משמע דהגזירה של אחשורוש הי' גם על ארץ ישראל, וצע"ק לפענ"ד.
דף י"א ע"ב דתניא מעשה בריב"ח שהלך לסייע בהגפות דלתות כו' יש לעיין קצת דמוכח מסוגיא דכאן דמה"ת ודאי מסייע אין בו אסור דאורייתא לכ"ע רק דפליגו אם ישבו אסור דרבנן, ועי' ברמב"ם בפ"ג מהלכות כלי המקדש ובח"נ בכאן, ויש לעיין מהא דאי דיש פלוגתא אם מסייע יש בו ממש וסובר רבינא דיש בו ממש וחייב מה"ת יעו"ש אמאי לא הוכיח הגמ' מכא דמסייע אין בו ממש.
דף י"ג ע"א תוד"ה הנך שית כו' עיין בגיטין דל"ו ע"א ואע"ג דאין כל יושבי' עלי' מונין שביעית כו' מוכח מכאן דשביעית נוהג בארץ הקדושה אף בזמן הזה.
דף י"ד ע"א גמ' ה"נ פודה וחוזר ופודה, וכ' הח"נ דלפ"ז הי' יכול הגמ' מקודם ג"כ לתרץ פודה וחוזר ופודה ולא צריכין לתרץ ראוין לפרדסאות, ולפענ"ד נראה לומר דמקודם לא הי' יכול הגמ' לתרץ כן דא"כ לא הוה כלל חדוש דבשלמא כאן הוה חדוש דאף שאין עומד לזרע רק לאילנות אעפ"כ נפדה לפי ערך בחמשים שקל כסף הקרקע, אבל לעיל לא הוה החדוש רק דהם מועלים וא"כ נימא דחוזר ופודה מה הוא החדוש להכי מתרץ הגמ' ראוי' לפרדסאות דהיינו אף שהקרקע בעצמה משובח אפה"כ נפדה לפי ערך זה.
דף י"ד ע"ב גמ' וליפרקו אגב ארעייהו כי' עיין בצ"ק מש"כ לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות ערכין הלכה ט"ו שפוסק כר"ה דאמר לעיל בדי"ד ע"א הקדיש שדה מלאה אילנות כו' אלמא סובר דנפדה כל חד בפני עצמה וכאן משמע מדפריך הגמ' ולפרקו אגב ארעייהו דלא כר"ה וכן השיג שם הראב"ד וע"ש בכ"מ, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דברי הרמב"ם, דלכאורה יש להבין דמאי מקשה הגמ' לעיל על ר"ה מהא דהקדיש שלשה אילנות דפודה אגב קרקע, דהא טעמא דר"ה הוה כשהקדיש השדה עם האילנות אמרי' דבעין יפה מקדיש והקדיש כל חד בפ"ע. והנה זה שייך רק כשהקדיש השדה עם האילנות בפירוש אבל בהא דהקדיש שלשה אילנות דלא הקדיש בפירוש רק האילנות ולא הזכיר הקרקע אלא דממילא קדיש הקרקע אגב האילנות ואיך יכול לומר דהקדיש כל חד בפ"ע, אבל ע"כ איירי דלא הקדיש רק שני אילנות ולהכי לא הקדיש הקרקע ביניהם, רק ממילא כשהקדיש את האילן הקדיש מתהום ארעא שלא יוכל לחפור תחתיו כל זמן שהאילן עומד עליה אבל אם יבש האילן כ' התוס' ז"ל בב"ב דל"ח ע"א ד"ה קני כו' דאף לפי הס"ד לא קני הקרקע רק כל זמן שעומד האילן ולא אח"כ א"כ יכול לומר דהקדיש האילן בפ"ע והקרקע בפ"ע דהא הוה דבר אחד דלא קדיש הקרקע רק כל זמן שהאילן עומד ובזה הסברת נותנת דגם ר"ה מודה דנפדה אגב הקרקע ולהכי מקשה הגמ' בפשיטות על רב דאל"כ מאי מקשה הגמ' כ"כ בפשיטות על ר"פ דלמא יסבור כר"ה ע"כ דכאן גם רב הונא מודה דנפדה אגב ארעייהו וא"ש פסקי הרמב"ם בס"ד, ויש לעיין קצת בהא דמקשה התו' שם בב"ב בדל"ת ע"א בד"ה קני כו' ואכתי קשיא לי' לר"ש ב"א הי' לכאורה זה קושית הגמ' בכאן ועי' שם בחדושי מש"כ שם בס"ד.
דף מ"ו ע"א תוד"ה אלו בא עלי' שנים כו' בסוף הדבור ולפר"י ק"ק דהוה מצי למימר באו עליה שנים שלא כדרכה יעו"ש ולפי ענ"ד נראה לתרץ בס"ד, דהנה הגמרא רוצה להוכיח כשיש בושת ופגם, והנה כשבאו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה א"כ לענין בושת הראשון חייב יותר דהא השני פגומה בעל, ואלו לענין פגם דהוא נזק השני חייב יותר דהא אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה כמו שפי' רש"י במשנה ולהכי נקט הגמ' באופן זה הראשון שלא כדרכה והשני כדרכה דיהיה נפ"מ בין לענין בושת ובין לענין פגם, אבל אם הוה נקט שניהם שלא כדרכה לא הוה נ"מ רק לענין בושת ולא לענין פגם.
דף י"ח ע"א גמ' והאיכא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, משמע דאע"ג דקיי"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כמש"כ התו' בקדושין דמ"ח ע"א בתו' ד"ה ישנה כו' וכן פסקו הפוסקים אפה"כ כיון דאינה משתלמת אלא בסוף הוה כלא הגיע הזמן פרעון אין להקדש בזה כלום, משמע דאם כבר הגיע הזמן אף שלא גבה עדיין שייך להקדש ולכאורה יהי' מזה סיוע לדעת המחבר בח"מ ספ"ו סעיף א' דגם בשכירות שייך דינא דרבי נתן ז"ל. ואנכי מסתפק אם יש לו חובות בתוך זמנם אם חלק להקדש.
שם ע"ב גמ' פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים כו' יש לעיין קצת לרבנן דסוברים בב"ב דכ"ט ע"ב דבשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים לענין חזקה דמחשב כל אחד לדבר אחר א"כ אימא לך לעולם של מנין עולם מנין והא דכתיב לשון של תבואות דמשמע הרבה היינו כנס את תבואתו כו' כנ"ל.
שם גמ' ובשביעית נמי יעבוד כו' יש לעיין בהא דאי' בקדושין די"ז יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא כו' אמאי לא דרשינן נמי כמו כאן ובשביעית נמי עבד היינו בחלה, ואף לפ"מ דקאמר אביי לקמן בד"ל ע"ב דיש להקל על העבד ולא להחמיר א"כ גבי מנין עולם ג"כ יהי' נדרש להקל שיצא לפי מנין עולם. וצע"ק לפענ"ד.
שם תו' ד"ה שנתו שלו כו' הקשה כו' דאלת"ה האיך נמצא תמידין בר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד שנכנס ר"ה בן ב' שנים הוא ואם הוא נולד ביום ר"ה הא הוה מחוסר זמן, ויש מפרש דאין אנו מתחילין למנות שנתו דוקא מיום הרצאה כו' יעו"ש היטב, יש לעי' לפ"מ דכ' הט"א במגילה דכ"ט ע"ב דהקדש מתמיד צריך להיות דוקא קודם ביקור וביקור דתמיד צריך להיות דוקא ד' ימים קודם, ומחוסר זמן אסור להקדיש כמו דאי' בזבחים די"ב ע"א לילה לקדושה ויום להרצאה א"כ אכתי תקשה מאי מהני דמחשבינן מיום הרצאה הא אחר הרצאה צריך להקדיש אותו ואח"כ מבקרין א"כ אכתי נעשה ב' שנים ועי' בתו' סוכה דמ"ב ע"א בד"ה שאינו מבוקר כו' דדעת התו' דבקור מעכב בדיעבד, וכן ציין שם הט"א, אך יש לתרץ בס"ד לפ"מ דמסיק התו' בתמורה ד"י ע"ב דעובר יכול להקדיש אף דהוה מחוסר זמן א"כ א"ש דהקדיש כשהי' עובר קודם שנולד ואחר כך מבקרין אותו קודם שנראה להרצאה.
דף י"ט ע"א גמ' איכא דתקלי כו' עיין ברמב"ם בפ"ב מהלכות ערכין ה"ז בלח"מ שהקשה הא קיי"ל סתם נדרים להחמיר יעו"ש, ועי' בס' ח"נ בכאן, והנה בנדרים די"ח ע"ב אמר אביי הגמ' דתליא בספק נזירות כו' יעוין שם, והנה הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים פסק בסתם נדרים להחמיר ובספק נזירות פסק להקל בפ"ב מהלכות נזירות ולכאורה היא סתירה זה לזה. וחפשתי בספרי רבותינו ומצאתי במח"א בהלכות נדרים סי' י"ג שהביא בשם המהרי"ט וראיתי שהקשה לו חכם אחד כן יעו"ש ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק דספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים עי' בפ"ח יו"ד סק"י בבית הספק ובכרתי ופלתי שם (ואנכי עשיתי ע"ז קונטרס בס"ד), ולהכי גבי נדרים פסק לחומרא מדרבנן, אבל גבי נזירות לא רצו החכמים להחמיר עליו מפני שצריך תגלחת וקרבנות, והא דהגמ' בנדרים די"ח מקשה הגמ' מזה על זה י"ל בס"ד עפ"מ שהאריכו האחרונים לתרץ על הא דמקשו על הרמב"ם שפוסק דספק מה"ת לקולא א"כ איך מביאין אשם תלוי וכתבו דהרמב"ם לשיטתו שסובר חתיכה מש"ת ואיקבע אסורא ולהכי מביאין אשם תלוי כיון דאיקבע אסורא אסור מה"ת, אבל למאן דפוסק דלא בעי' איקבע אסורא וע"כ סובר דספיקא מה"ת לחומרא, והנה התם בנדרים הוה ר"ז ור"ז סובר בכריתות די"ז ע"ב דלא בעינן איקבע אסורא רק אפשר לברר אסורא ומחייב אפי' בכזית ומחצה דלא איקבע אסורא ומוכח דסובר ספיקא מה"ת להחמיר ולהכי לא מחלק בין ספק נדרים לספק נזירות.
דף י"ט ע"ב בנדרים הלך אחר לשין בני האדם כו' ומבואר דבלשון בני האדם מקרי גל הארכובה הנמכרת עם הראש ועיין בהגהות הרש"ש שהקשה קושיא חמורה לכאורה לדעת הרא"ש בחולין בפ' בהמה המקשה דגם בנחתך בין הערכום ובין הארכובה עם הראש ג"כ אסורה הבהמה וא"כ הוה כדבר שהנשמה תלוי' בי' ואי' בערכין דף ה' ע"א דרגל הוה דבר שאין הנשמה תלוי' בי' יעו"ש. ואשענ"ד נראה לארץ בס"ד דהנה מבואר ברמ"א בסי' נ"ה ביו"ד סוף סעיף ד' דנבראת חסר מתחילת ברייתא ג"כ אסורה הבהמה, והנה נבראת חסר הרגל התחתון נראה דלכ"מ כשר עיין בט"ז בסי' נ"ה סק"ד ועיין שם בז"ן סקי"ח, וע"כ נ"ל דאף להאי שיטה דנחתך בין הערכום ובין הארכובה הנמכרת עם הראש ג"כ טריפה ע"כ הא דנאסרה הבהמה רק מטעם החתך דנוגע גם בהערכום ולא מטעם חסר הרגל דהא לא חסר רק הארכובה הנמכרת עם הראש ולהכי לא תני בהדיא במתני' רק הרא"ש למד זאת מדיוקא דמתני' דסתרי אהדדי יעו"ש, והנה הא דאמרינן דהקדיש דבר שהנשמה תלוי' בי' דקדוש כל הגוף אין הכוונה אם הקדיש דבד שאם יחתך יהי' הנשמה תלוי' בי' רק שאם נבראת חסר לא יכול לחיות כן הוא הסברא, ואף לפי דעת הב"י שפוסק שאם נבראת חסר כשר בכל מקום אי אפשר לומר כן אך לפי דעת הפוסקים דלא כהב"י י"ל כן מצד הסברא, ולהכי אם אמר רק על רגל התחתון לא הוה דבר שהנשמה תלוי' בי' וקשה לי לפענ"ד לפ"מ דמוכח כאן דבלשון בני אדם לא מקרי רגל אלא עד הארכובה ולמעלה מקרי שוין כמו שפי' רש"י א"כ קשה בהא דאי' בתמורה די"א ע"ב דרבא סובר דמודה ר"י דוקא בדבר שעושה אותה נבילה כגון שנטל הירך וחלל שלה, אבל למעלה מן הארכובה לחוד לא פשטה הקדושה בכולה א"כ למה נקט ר"י דוקא רגל דבלשון בני אדם לא הוה רק עד הארכובה והא הוה לי' למנקט יותר רבותא.
דף י"ט ע"ב גמ' בעי רבא אמדוהו כו' הא אמדוהו חדא זמנא או דלמא שאני אומדנא דבי עשרה כו' יש לעיין לפ"מ דמשמע מכאן דבעינן עשרה להאומדנא כמו גבי קרקעות, והא כ' התו' בתמורה דף כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרו דהיכא דבעי' עשרה מעכבין אפי' בדעבד, אך לפ"מ שחלקו התוס' ז"ל דבעה"ב הפודה שלו מחולל אפילו בפחות מעשרה וכ' הט"א במגילה דכ"ג ע"ב בד"ה אדם מי קדוש ובד"ה שוב ראיתי כו' טעם החלוק משום דבדבר שבא ע"י קדושת פיו קל מדבר הבא ע"י עצמו אם כן ה"נ להכי אינו מעכב בדיעבד משום דהוא דבר שבא על פיו.
שם דף כ' ע"א רבנן דהכא כר"מ סבירא להו וסבירא להו כר"ש כו' יש לעיין קצת דבנזיר ד"ט ע"א משמע דר"מ ור"ש פליגו אהדדי דקאמר הגמ' דב"ש כר"מ וב"ה כר"ש, אך לפי התו' שם יש לדחוק ולתרץ ע"ש היטב.
שם רש"י ד"ה שאין דמים למתים כו' משום דמשעתא דאזקי רמי עליו לשלומי רשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקי' מי חי הוא כו' יעו"ש ולא זכיתי להבין דברי רבינו רש"י הא משמע בב"ק דמ"ג ע"ב מהא דקאמר הגמ' יכופר מקרי ראוי הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה וכן אי' בגיטין דף מ"ג ע"א, אלמא דהחיוב לא התחיל רק אחר מיתה ולא מחיים, וצע"ק לפענ"ד.
שם במשנה הנודר ומת יתנו היורשין, עי' לעיל בד"ו ע"ב מה שכתבתי לתרץ מסוגיא דידן על סוגיא דהתם ותרצתי שם דהתם הוה הטעם משום דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי, והנה הב"י בסוף סי' רנ"ב כ' בשם הריטב"א מי שנשבע ומת פטורין היורשים אפילו כשהיה שכ"מ כיון שלא ציוה ליתן יעו"ש וא"כ לכאורה נסתר תרוצי, אבל דעת הרמב"ם איני כן עיין בח"מ סי' רי"ב סעיף ז' ובבאר הגולה ס"ק ובקצה"ח שם ובסימן רצ"ב ס"ק ג' וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות ערכין הל' ח' וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין הל' ב'.
שם תוד"ה ת"ר המעריך חצי ערך כלי כו' דחצי כלי אין שוה חלוש כו' ויש להבין מי לא אשכחן כלי של כסף וזהב דגם חצי כלי שוה הרבה, וע"כ צ"ל דכוונתו דאין דרך בני אדם לחלק כלי כזה א"כ אין דרך בני אדה להעריך חצי כלי.
דף כ"א בתוס' ד"ה אע"פ כו' שכתבו דאיירי דאמר לי' בית זה כו' וקשה לכאורה א"כ אמאי גבי נתצו חייב להעמיד לו בית אחד הא אי' בב"מ דק"ג ע"א דהיכא דאמר לי' בית זה ונפל אזדי לי' א"כ אי אמרי' דאיירי דאמר לי' בית זה אמאי חייב להעמיד לו בית אחר, וכן מצאתי בר"ן על אלפס בפ' אע"פ בכתובות דנ"ט שהוכיח ג"כ דאיירי בבית סתם מהא דנתצו חייב להעמיד לו בית אחר יעו"ש ויש לתרץ לשי' התו' עפ"מ דכ' רש"י שם בב"מ דהא היכא דאמר לו בית זה אינו מחויב להעמיד ליה בית אחר משום דמזלי' דשוכר גרם כו' יעו"ש וכאן בדף כ' סוף ע"ב עי' רש"י על הא דנתצו חייב להעמיד לו בית אחר משום דמזליה דמשכיר גרם דנחשד על הגזל או על צרות עין להכי אף בבית זה חייב להעמיד לו בית אחר כיון דמזליה דמשכיר גרם, וכן מצאתי במח"א הלכות שומרים סי' ו' ד"ה וראיתי כו' שכ' ג"כ דלא שייך לומר כאן דמזלי' של השוכר גרם, אך קשה לי קצת לפענ"ד דהא אי' לעיל בערכין דט"ז ע"א תנא הוא כנס ממון שאינו שלו לפיכך יפזר ממונו ועוד דרשו על צרות עין שאינו רוצה להשאיל כליו כו' וכאן כיון דאין דר בו המשכיר רק השוכר א"כ לא יפזר רק ממון השוכר ולא של המשכיר א"כ האיך שייך לומר מזלי' של המשכיר גורם וצע"ק לפענ"ד. ועיין בח"מ בבאורי הגר"א בסי' שי"ב ס"ק ל"א וקשה לי קצת לפענ"ד לפי שיטת הר"ן דאיירי כאן דאמר בית סתם ואם כן כיון דנתגע וחלטו הכהן ונאסר בהנאה אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך, וצע"ק לפענ"ד, אך בב"ק דמ"ה ע"א מסיק הגמ' דאמרינן באסורי הנאה הרי שלך לפניך.
דף כ"א ע"א דאמר לכשיבא שכרו יקדש כו' והנה בברייתא אי' הדר בו מעלה שכר להקדש משמע בפירוש דקדוש אף דלא בא עדיין המעות מהשוכר ליד המשכיר רק השוכר מסר ליד הגזבר קדוש, וקשה לי לפענ"ד לפ"מ שכ' הקצה"ח בסימן קס"ג ס"ק א' בד"ה וראיתי באמצע הדבור דחוב מקרי אינו ברשותו ואין יכול להקדיש החוב יעו"ש משום דאנן קיי"ל דלא כצנועין עיין בב"ק דס"ט ע"א וא"כ איך חל ההקדש על השכירות קודם דאתי ליד המשכיר, ודוחק לומר דהברייתא אתיא כצנועין דהי' לי' להגמ' לומר כן, ואף דהברייתא אתיא כר"מ דסובר אדם מקדיש דבר שלא בא לעול א"כ יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ג"כ הא אף לר"מ אינו קדוש רק כשבא לעולם כמו שאיתא ביבמות דצ"ג ע"א עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו, א"כ הכא נמי איך יכול להקדיש השכירות כל זמן שלא בא לרשותו.
שם תוד"ה הכי קאמר כו' היינו משום דיש להקדש שותפות עמו ואין כ"א יכול לברר חלקו כו' יש לעי' קצת לפ"מ דאיפסק הל' כראב"י בנדרים דמ"ה ע"ב השותפין שנדרו הנאה זה מזה דיכולין לכנס בחצר כו' ח"כ ה"נ מאי מקשה הגמרא היכי דייר בי' במעילה קאי הא יכול לומר דמשתמש בחלקו, ואולי י"ל כיון דמשתמש בכל הבית ובשותפין יכולין השותפין לעכב עליו והוה כמו העמדת תרנגולין וע"ש בר"ן, ועיין בש"ך יו"ד סימן רכ"א ס"ק מ"ג ומ"ה ובבאורי הגר"א שם, ועי' בח"מ סימן רי"ב בש"ך ס"ק ה' ובנתיבות המשפט שם, ועי' בתת"ס חלק יו"ד סימן רכ"ה, ועי' בחדושי למס' מעילה ד"כ מה שכתבתי שם, במה שחילק התו' בין הקדים לו שכרו או לא, ומכאן דיכול להקדיש גוף הבית בתוך זמן השכירות, ועי' בח"מ שי' שי"ב בש"ך סק"ג שיכול להשכיר בתוך הזמן, ועיין שם בבאורי הגר"א שם ס"ק ז'.
שם באותו דבור והא דפריך הכא היכי מצי להקדיש ליה אהא דקאמר מעלה שכר להקדש פריך כו' קשה לי הא גם בתוספתא קתני עמד השוכר והקדישה מעלה שכר להקדש כו' ומצאתי בס' ח"נ שעמד ע"ז ורוצה להגי' בתוספתא דצ"ל ומעלה שכר לבעלים, אך בתוספתא קתני בהדי' דמעלה שכר להקדש ולבעלים, ולפענ"ד נראה ליישב דברי התו' דבאמת השוכר יכול להקדיש הזכות שלו ולהכי מעלה שכר להקדש ושכר לבעלים אבל הכא דתני בברייתא מעלה שכר להקדש לא קתני לבעלים משמע דיכול להקדיש הזכות של הבעלים ולהפקיע מהם זכותם, ושפיר פריך הגמ' היכי מצי להקדיש לי'.
דף כ"א תוד"ה הכי גרסי' כו' והוא לא ידע ומעל כו' והא דקתני בתוספתא דהיכא דהקדיש השוכר מעלה שכר להקדש, היינו משום דכיון דהוא עצמו הקדיש הרי ידע מזה וקיי"ל דהקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל עי' בקדושין דנ"ב ע"ב במשנה ר"י אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש, והא דפריך הגמ' מעיקרא היכי דייר בו דמשמע דמותר לדור בו, ותו פריך הגמרא אמאי מעלה שכר להקדש דמשמע אף שלא ידע השוכר א"כ הוה שוגג ומעל ונפיק לחולין, ויש לעי' קצת בשלמא לפי פירוש רש"י דיצא הבית לחולין שפיר פריך הגמ' הא צריך לשלם קרן וחומש ולא שכירות, אך לפי פירוש התוס' דלא יצא רק הנאת השכירות לחולין אם כן הרי צריך השכר להקדש בעבור המעילה שמעל רק דצריך לשלם גם החומש, חבל השכירות צריך לשלם, וצ"ע קצת לפענ"ד.
שם וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו כו', קשה לי לפי ענ"ד הא הבעל צריך לכתוב משלו וצריך לקנות הקלף ועי' בפ"י בגיטין בדף כ"א גבי המשנה הכל כותבין הגט כו' דצריך ג"כ לקנות הכתב מהסופר יעו"ש, א"כ לפי מה שמבואר בח"מ סי' ר"ה סוף הסי' ברמ"א דאנסוהו לקנות לא קני יעו"ש וע"ש בבאורי הגר"א, א"כ האיך כופין אותו לקנות הקלף וכלי הכתיבה וליתן הגט, ומצאתי אח"כ בס' באר יצחק חלק אה"ע ס"י אות ח' שהעיר מזה יעו"ש שהעלה דמנוה מהני אנסוהו לקנות ג"כ יעו"ש, ועי' לקמן דכ"ז ע"א שהבאתי ג"כ ראי' נכונה לזה בס"ד, ובזה מתורץ ג"כ מה דאיתא בכתובות דפ"ו ע"א לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו הא לולב בעינן לכם ואם כן מאי מהני שאונסין תואו שדי לקיים המצוה כיון דאינו רוצה לקנות ובזה ניחא דגבי מצוה מהני והוא כמו שהביא התוי"ט בכאן בשם הרמב"ם דחזקה דמתרצה לעשות מצוה ח"כ בודאי ניחא ליה לקיים המצוה יעו"ש, אך ק"ק לפי ס"ד דגמ' בב"ב דמ"ח דלא ידע עדיין זה הסברא דניחא לי' לשמוע דברי חכמים א"כ תקשה האיך כופין על הגט, עיין לקמן בדף ל"ב עמוד א' תוס' דברי המתחיל מדאצטריך כו', ועיין שם בחדושי.
שם ע"ב גמ' מאי עד שיאמר עד דמבטלי למודעיה כו' ולכאורה יש לעיין הא מתחילה גבי קרבן קתני נמי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא ראיתי בשום מקום שיצטרך לבטל מודעי גבי קרבנות, אבל באמת א"ש דגבי קרבנות קאי על ממשכנן אותו ולא עביד בעצמו מעשה רק הב"ד נוטלין בעצמם לכן בעינן שיאמר, אבל גבי גט דעביד מעשה שנותן את הגט למה ליה שיאמר מזה הוכיח הגמרא דבעי' שיבטל המודעות וכן מבואר במשניות בפרוש הרע"ב בקצור יעו"ש.
שם תוד"ה כך היא יפה כו' ואם המלוה רוצה לעכב בכך ששמו ב"ר א"צ להכריז כו' עיין בח"נ שכתב דלא ידע מנין להם זה, וקשה לי לפענ"ד דבב"מ דף ל"ה ע"ב משמע דאף אם מקבל המלוה בעצמו צריכין הכרזה דאי' שם מאימתי אכל המלוה פרי היינו היכא דהמלוה בעצמו מקבל השדה כו' רבא א' מכי שלמו ימי דאכרזתי אלמא אף דהמלוה בעצמו מקבל צריך הכרזה וכן כ' רש"י בהדי' ומשמע דגם רבא ואביי לא פליגו ע"ז דצריך הכרזה רק דפליגו מאימתי אכל פרי וכן אי' בח"מ סי' צ"ח סעיף ט', וכן יש להוכיח לכאורה מהא דאי' בכתובות ד"ק ע"ב אמר אמימר ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשה כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין כו' ומקשה הגמ' איתבי' ר"א לאמימ' שום הדיינין שפחתו שתות מכרן בטל מאי לאו דלא אכריז כו' ואמאי לא אוקמא לה הגמ' איני שמכרו להמלוה בעצמו ואולי זה לא מקרי מכירה רק שומא, וצ"ע בזה לפענ"ד, ועי' לעיל בתוס' ד"ה שום היתומים כו' ומצאתי בטור ח"מ סי' ק"ג סעיף ז' בב"י שהביא דברי התוס' הלז והביא דבסה"ת מבואר דלא כתו' ומוכח כן מסוגיא דכתובות שכתבתי, וע"ש בש"ע ח"מ סוף סעיף א' ובבה"ג סק"ד ובבאורי הגר"א סק"ו.
שם ע"ב גמ' חטאתו כו' שלא לדעת לא יצא, יש לעי' קצת בהא דקאמר הגמ' בנדרים דל"ו ע"א יביא אדם חטאת חלב על חבירו כו' אמאי לא מקשה הגמ' מהך ברייתא דהכא דלא מהני בלא דעתו ולמה לי' להגמ' להביא שם מאמורא ולא מברייתא דהכא, ואין לומר דמוקי לה להברייתא דוקא בשעת כפרה הא אדם מביא על אשתו הוה בין בשעת הפרשה ובין בשעת כפרה, וצריך לעיין קצת לפי עניות דעתי.
דף כב ע"א גמ' מי שבקינן לי' כו' יש לעיי' קצת אמאי לא משני הגמ' דאכל המלוה שדה בנכייתא א"כ הוה פסידא להיתומים, עי' בב"מ דף ס"ד ע"ב רבינא אכל בנכייתא ואולי י"ל לפי מה שכ' התוס' דהיכא דאין המלוה ממתין מלאכול הריבית לא מכריזין דהפסד ברור ע"ש, וכן מבואר כאן בגמ' וא"כ אם אכל בנכייתא אין המלוה מחויב להמתין מלאכול בלא נכייתא ואם כן אם רוצה לקבל המלוה שלו המגיע לו יוכל להיות שמוכרים בלא הכרזה.
שם ברש"י ד"ה אי לימא כו' מי ציית להמתין ימי הכרזה רבית, הא דלא פי' רש"י בפשוטו מי ציית להמתין מי שפירש שם ע"ב ד"ה אילימא כו' וכן פי' הר"ן בכתובות על אלפס בפ' אלמנה ניזונת דף קכ"ג יעו"ש, אך י"ל בס"ד דרש"י קשה לי' קושית התו' למה לא הקשה הגמרא על ר"א גופא, וע"כ צ"ל דהעכו"ם אינו תובע כעת המעות א"כ גם על מתני' לא קשה דירצה להמתין, ולזה פי רש"י דהקושיא היה דלא ירצה בלא רבית כמש"כ התוס' שם בד"ה תנן כו' ולקמן משמע דהגמ' פריך בפשוטו אי בע"ג מי ציית ל להמתין והיינו דכאן פריך הגמ' אי צאית רבית נמי לא נשקול, אלמא דעיקר הקפידא משום הריבית ושם פריך הגמרא אי צאית לינטר להו עד דגדלי
שם תוד"ה תנן כו' אבל ממתני' פריך שפיר דודאי מדנחתי כו' לכאורה נראה דכאן לא אצטריך להתו' לפרש כן דדלמא אפילו בלא תבעי רק כדי שלא יקבל הרבית, ועיקר הקושיא היא דלמה מכריזין ולהפסיד היתומים הרבית דזמן הכרזה, רק י"ל דפירשו כן דלקמן ע"ב קאמר שם הגמ' אי לימא בב"ח עכו"ם ושמה לא קתני דמקבל רבית, ועל כן דמדנחתי ב"ד לשום בדתבעי לי' מיירי.
שם ע"ב תוד"ה רבא אמר משום שובר וא"ב בין ר"ה ברי' דר"י כו' היכא שמסר שטרותיו כו', לכאורה י"ל לפ"מ שפי' לעי' ע"א רש"י ד"ה צררי כו' בשעת מיתה כו' לפ"ז היכא דמת פתאום או המלוה לא הי בעיר בשעת מיתת הלוה אין חשש לר"ה ולרבא דאמר החשש משום שובר עדיין איכא חשש דשובר ועיין בב"ב דף ה' ע"א תוד"ה ואפילו כו'.
דף כ"ג ע"א ר"א כשיגרשנה ידור הנאה כו עיין שם בסוף הסוגיא דמסיק הגמ' דפליגו ביש שאלה בהקדש כו' עי' ברמב"ם בפ"ז מהלכות ערכין שפוסק כר"א ופוסק ג"כ דיש שאלה בהקדש עי' שם בכ"מ ובש"ך ח"מ סי' נ"ה סק"ו ובקצה"ח ובנתיבות ובשער המשפט שם, ובספר ע"א סק"ה אות י"א, ולפענ"ד נראה לתרץ קצת בס"ד, דלכאורה קשה דלמה מהימן מטעם מיגו דהא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמו דאי' בתמורה דכ"ט ע"ב וכולם תופסים דהוה מטעם מיגו דבעי לאתשולי ואם כן הוה מיגו להוציא ומיגו להוציא לא אמרי' כדאיתא בח"מ סי' פ"ב, ומצאתי בנתיבות שם שהרגיש בזה ורצה לומר דלא מטעם מיגו אתינן עלה, אך הביא שם בשם הרמ"א שכ' דהוה מטעם מיגו, ואף שהביא הש"ך שם בשם הרשב"א דלא הוה ממש כמסירה להדיוט דהא כשנמסר לגזבר לא מהני שאלה ובהקדש מהני שאלה, אך עכ"פ בכולה הש"ס משמע דהוה ברשות הקדש והנה יש לומר דרבי יהושע סובר דאמרינן מיגו להוציא, ובזה יהי' מתורץ בש"ד מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' פ"ב בדיני מיגו אות א' על הא דמקשה הגמ' בכתובות דט"ז ע"א על ר"י מ"ש האי מיגו מהאי מיגו הא התם הוה מיגו להוציא יעו"ש ובזה א"ש דאליבא דר"י דמוכח מכאן דאמרי' מיגו להוציא שפיר פריך הגמ', אבל הרמב"ם והטור דסוברים דלא אמרי' מיגו להוציא כמו שהביא הרמ"א בח"מ ספ"ב סעיף י"ב יעו"ש להכי פוסקים דאינו נאמן עד שידור הנאה, אך יש לעי' מהא דאי' ביבמות דפ"ח ע"א דקאמר הגמ' דנאמן משום דבידו לאתשולי יעו"ש בחדושי הרשב"א שם, ומשמע שם דהוה רק מטעם עדות לא מטעם מיגו, ובזה יש לתרץ בס"ד מה שהקשה הקצה"ח בסי' רנ"ה סק"ג על הא שמסיק התוס' בכאן סוף ד"ה אלא כו' דקנוניא זוטרתא כגון להפטר עצמו בשבועה בריא עושה קנוניא כו' ועי' בר"ן בכתובות באלפס דקכ"ג שביאר הדבר דמה שאומר שחייב לפלוני הוה דבור בעלמא ואמר בקנוניא ועי' בלח"מ בפ"ז מהלכות ערכין ובש"ך ח"מ סי' רנ"ה ע"ש, והקשה הוא דאמאי אינו נאמן משום מיגו דבידו לאתשולי יעו"ש, וכן הקשה הגאון רע"א בתשובה סי' ק"ה ועי' בשער המלך בפרק ג' מהלכות יבום, ובזה מתורץ בס"ד דהוה מיגו להוציא, אך לפ"מ שכתבתי דר"י סובר דאמרי' מיגו להוציא א"כ יהי' נסתר תרוץ התו' דר"ה דאמר דוקא שכ"מ נאמן ולא בריא דלא כרב"י, אך י"ל דבמיגו להוציא כבר הוכיח התו' בב"מ ד"ב ע"א דלא אמרי' מיגו להוציא, אך לפ"מ שהביא התו' בכאן דבב"ב מוקי לה הגמ' בדנקט שטרי וכ' התו' בב"ב דל"ב ע"ב ד"ה דהלכתא כו' דהיכא דנקט שטרי אמרי' מיגו להוציא, אך לפ"ז בלא"ה הא קיי"ל דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה כמו שאי' בספ"ב וע"ש בתומים ובנתיבות, וראיתי בהגה שנדפס בווילנא שכתב דהרמב"ם מפרש כפירוש רבינו גרשון דמפרש להיפך מפרוש רש"י דר"י פוסק דאין שאלה, וא"א לומר כן דהא הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש בהדי' כפירוש רש"י, ומה שתירץ בס' ת"י על משניות משום דאומר לא מזדקק לי' חכם וג' הדיוטות לא יהי' מצוין לו ע"ש אינו מובן הא גט צריך שלשה היינו שני עדים וסופר, וגם צריך חכם לסדר הגט ולדעת הנו"ב מה"ת סי' קי"ד דצריך דוקא ב"ד של שלשה, ועי' בפ"ת על סדר הגט אות ה' והא דקאמר הגמ' דכאן אטו כל מאן דמגרש בבי דינא מגרש וכתב שם בהגה דיש לגרוס ב"ד רבא מגרש, א"כ הרי יכול להתיר נדרו לפניהם ולמה לי' לגרש, ועוד לא הבנתי דבריו דהא בהדי' כ' הרשב"א בחדושיו ליבמות דפ"ח ע"א בד"ה הא דאמרינן משום דבידו לאתשולי כו' דלא אמרי' מי יאמר דמזדקק לי' בי תלתא כמו דאיתא בשבת דמ"ו ע"ב, והנה ראיתי בע"א אות י"א שתירץ דברי הרמב"ם דלמא יש עליו מלוה ע"פ מקדמת דנא יעו"ש היטב, והנה לכאורה הא בידו למכור לאחר ואין מלוה על פה גובה מלקוחות אך י"ל דאימתי ימכור אם אחר דישאל על ההקדש תיכף יטרוף המלוה ע"פ, ואם ימכר קודם דישאל על הקדישו י"ל אף דבידו לאתשולי על הקדישו ואי' בכתובות דנ"ט גבי משכן משום דבידו לפדותו יכול למכור א"כ ה"נ משום דבידו לאתשולי הוה כשלו ויכול למכור דיחול המכירה אחר השאלה, י"ל דלא דמי להתם דהתם גבי משכון עדיין הגוף שלו אלא דהוה אינו ברשותו דהוה ממושכן ביד אחר להכי מלי למכור וכאן כבר הקדיש ולא הוה כלל שלו, ולכאורה תליא בהא דאיתא בפסחים דף מ"ו ע"ב אי משום הואיל ואי בעי לאתשולי הוה כשלו ועובר בבל יראה או לא ע"ש, אך אם הוא רוצה לעשות קנוניא ושלא כדין הרי יכול ליתן כת"י מוקדמת למלוה ע"פ, ועי' שם בש"ך ח"מ סי' רנ"ה מה שמקשה ר"א מדר"א דכאן סובר דלא מהני שאלה ובפסחים קאמר הגמ' דר"א סובר דמהני שאלה.
שם ברי' שאני וצורבא מרבנן שאני, לכאורה יש לעי' קצת דלפ"ז למה להגמ' לומר אטו כל דמגרש ב"ד מגרש כיון דמותר להשיא לו עצה א"כ אין עבירה בזה ולמה לי' לב"ד להדירו הנאה, וצריך לעיין קצת לפי ענ"ד.
שם ע"ב דתניא רשב"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדישו פודה ואם לאו אינו פודה, ופי' שם רש"י משום דלאו אדעתא דהכי אוזפי' אלא המנוי' המני' וע"ש בתוד"ה עד פלגא כו' יש לעיין לפענ"ד דהא אי' בב"מ דמ"ט ע"א גבי משכון דלא שוה רק פלגא מהחוב דרשב"ג סובר דהך פלגא דכנגד המשכון אינו משמט משום דהלוה לו על המשכון ולא על אמונתו ור"י הנשיא סובר דכיון דהמשכון אינו כנגד החוב לא הלוה לו רק על אמונתו יעו"ש היטב, א"כ לכאורה קשה מרשב"ג אדרשב"ג ורבנן אדרבנן מכאן להתם דהוה סברתם הפוכות, ועי' בב"מ דפ"ב ע"א בתוד"ה נימא דלא שוי כו' וכ"ח כמו שפי' בקונטרס כו' יעו"ש ברש"י, ולכאורה תליא בפלוגתא בב"מ דמ"ט ובכאן, ולכאורה קשה לפי מה דמסיק הגמרא דלרבנן דוקא עד פלגא ולא יותר משום דכיון דלא שוי אפי' חצי מהחוב לא הלוה לו ע"ז רק על אמונתו א"כ גם מלקוחות לא יגבה כיון דלא סמך דעתו ע"ז והוה כמו מטלטלין דלא גבה מלקוחות מהאי טעמא ולא מצאתי גבי לקוחות האי דינא וצריך לעיין לפי ענ"ד.
שם תוד"ה משום דר"א כו' מהא דפרש"י אהא דאמר רבא בב"ק דל"ג עשה שורו אפותיקי והקדישו כו' הנה זה הלשון לא מצאתי כלל בב"ק אלא כונת התוס' אהא דפרש"י בגיטין דף מ' ע"ב אהא דאמר רבא הקדש כו' מפקיע מידי שעבוד כו', ולכאורה קשה לי להבין דמה הוכיח התו' משם דלמא שאני התם דעשה אפותיקי, ועי' בתומים סימן קי"ז סק"ו שהקשה על תרוץ התו' דאיירי שהקנה לו מטלטלי אגב קרקע אם כן למה נקט רבא עשה שורו אפותיקי עיין שם, ועיין שם בקצות החשן סימן קי"ז ס"ק ב' וס"ק ג' וד'.
שם ע"ב רש"י ד"ה בשלמא לשמואל כו' דברי רבינו קשה לי להבין לכאורה למה נקט דוקא פחות משנה דהלא תיכף אחר היובל קדשי, ועי' בלחם משנה בפרק ד' מהל"ע הלכה י"ב מה שכתב בזה וכן ציין החק נתן.
שם ע"ב תו' ד"ה רב ושמואל כו' סוף הדבור וי"ל דה"פ ותורף תרוצם דאף ביובל אינו קדוש אפ"ה אם הקדיש אחר ר"ה קודם יוה"כ קדוש דיו"כ אינו מתחיל רק מיוה"כ, ואפה"כ בסוף היובל תיכף אחר ר"ה ג"כ קדוש דלא ממשך היובל רק עד ר"ה אף שמתחיל מיו"כ העבר ע"ש בצ"ק אך יש לעי' קצת הא תינח לשמואל דסובר דבשנת היובל אינו קדוש כלל, אבל לרב דסובר דקדוש תשאר קושי' התו' וצ"ע לפענ"ד.
תוד"ה סוף סוף כו' כו' לפיכך הוצרך הכא לרב לסתור הקו"ח כו' ע"ש, ואף דהאי פירכא דפריך התם רב משום דהדרי ומזבלא שייך גם כאן דהא מצי הדר ומקדשא לשדה כנ"ל וע"כ צ"ל דכוונת התו' להוכיח דגם רב סובר הקו"ח וצריך לאשכוחא פרכא והכא אי' פרכא טוב יותר היינו משום דלבעלים לא הדר קאמר הפירכא אף דיש פירכא אחריתא כמו גבי מכר.
דף ב"ה ע"א רש"י ד"ה א"נ לא אכלה כו' ולא השכירה לשום אדם כו' יעו"ש ויש לעי' לפענ"ד היכי מצינן להשכיר שדה של הקדש הא אף דנותן השוכר השכירות אעפ"כ מעל השוכר כדאי' לעיל דכ"א ע"א דמקשה הגמרא היכי דייר בי' הא במעילה קאי כו' ואף דקיי"ל דאין מעילה במחובר לקרקע כדאי' במעילה דף כ' ע"א יעו"ש חדא אף דאינו מביא קרבן מעילה אעפ"כ לכתחלה אסור אף במחובר לקרקע, ועוד דהא מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות מעילה הל' ה' שאם חרש שדה הקדש כדי להעלות אבק ועשב שנתן בה ונטל העשב מעל כו' יעו"ש וצ"ע לפי ענ"ד.
שם ע"א תוד"ה ליעדה כו' מ"מ ליעדה הבן קודם כו' ומיני' ידעינן שפיר נחלה, עי' בב"ב דק"ח ע"ב תוד"ה כלום כו' דהוכיחו שם דידעי' מהא לחודא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן, דאין לומר דילפינן מיעוד כו' דאל"כ גבי בת לא א"ש דהא לא שייך גבי יעוד כו' ודברי התו' דהכא דכתבו דידעי' נחלה מיעוד צריך לעיין לפי ענ"ד דתקשה מבת.
שם ע"ב משנה הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמי' כו' יעו"ש נסתפקתי אם הכהנים אינם רוצים לפדות מהו אם כופין אותם לפדות אם לא והנה מהא דמקשה הגמ' בכאן בדכ"ו ע"א אלימא לר"י ור"ש לכהנים היא דנפקא מאי קשה לר"י דלמא איירי דלא רצו הכהנים לפדות אלא ע"כ דפודין בע"כ כמו שאי' בדכ"ז ע"א גבי בעלים דכופין.
שם רש"י ד"ה אשה שהקדישה שדה מלוג כו' משמע דאיירי שהקדישה בעודה תחת בעלה מדקרי לה נכסי מלוג, ויש לעי' לפענ"ד הא אי' בב"ק ד"צ דעבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד כו' ודעת רש"י בגיטין ד"מ ע"ב דדוקא קה"ג מפקיע מידי שעבוד ולא ק"ד ועי' לעיל דכ"ג ע"ב תוד"ה משום דר"א כו', ועי' בב"מ דצ"ו ע"ב תוד"ה שאל מן האשה תימה דמה כח יש לאשה להשאיל מנכסי מלוג שהפירות לבעל ומכש"כ כאן להקדש, וע"ש בתו' ובהגהות הב"ח, וע"כ צ"ל דאיירי שגם הבעל הקדיש את השדה וכמו שמסיק הגמ' בב"ב ד"נ ע"א דהיכא דזבינו שניהם לעלמא מכרן קיים ועי' בא"ע סי' ל' סעיף ט"ז ובב"ש ובהגהות הגר"א שם. אך קשה דהעיקר חסר מן הספר וגם הרמב"ם בפ"ד מהלכות ערכין לא השמענו מזה כלום דאיירי שגם הבעל הקדיש את השדה, ועוד קשה כיון דגם הוא הקדיש ובלא הקדישו אינו כלום א"כ אמאי בעל לא מקרי בעל השדה כמו האש וי"ל משום דלא הוה לדידי' שדה אחוזה אך אמאי גרע מה דיורשה ובוודאי עדיף דזה הוה ודאי מה שאוכל פירות והא דיורשה הוה ספק דלמא תמות אחריו, ואי משום דהוה דרבנן מה שאוכל פירות הא הקשה הח"נ על הרמב"ם דפוסק דהוה ספיקא דדינא הא הוא פוסק דירושת הבעל דרבנן, וע"כ צ"ל אע"ג דהוה רק מדרבנן אפ"ה מהני לענין דאור רייתא ועי' בסוכה כ"ג ע"א גבי סוכה על גבי גמל ועי' במל"מ בפ"ז מהלכות תרומות, ועי' בחדושי למס' מעילה דף כ' מה שכתבתי שם דנראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו יעו"ש היטב מה שכתבתי שם אך לפ"ז תקשה דא"כ אמאי בעל לא מקרי בעל דבר משום דהקדיש גם הוא אך על הרמב"ם לא קשה דאיהו אזיל לשיטתו שפוסק בפ"ז מהלכות ערכין הל' י"ד שגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ולהכי מצי האשה להקדיש ומפקיע כח בעלה, והנה הא דלא פרש"י כפשוטו שהקדישה קו דם שנשאת לבעל ואח"כ נשאה, י"ל כיון דבשעת ההקדש הי' פנוי בודאי אין הבעל יכול לגאול מן ההקדש וצ"ע לפענ"ד, והנה יש לעיין בהא שפסק הרמב"ם שם בפ"ד מהלכות ערכין שכ' דכל אחד שיתפוס יהי' שלו הא פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שאלה גבי כפל כיון דהוה ביד הגנב והספק למי שייך חולקין הבעלים והשומר כשי' האלפס יעו"ש ועי' בקצה"ח בקונטרס הספיקות אות ג' א"כ ה"נ כיון דהקרקע ביד הבעל י"ל חולקין בין האשה ובין הכהנים, ועי' בב"מ ד"ב ע"א תוד"ה ויחלוקו כיון דהוה ביד הנפקד חשוב כאלו תופס בחזקת שניהם וכתבו המפרשים כיון דהוה ביד אחר לא רצו הגמ' לומר כל דאלים גבר כדי שלא יציקו להשליש, ולמה פוסק כאן הרמב"ם דכל מי שיתפוס יהי' שלו' ולמה לא נימא דחולקין ואולי סבירא לי' להרמב"ם לחלק בין מטלטלין לקרקע, ועיין בחדושי למס' ב"מ דל"ד ע"ב, ועי' שם מה שתרצתי לקושיתו מדברי הרמב"ם שפוסק בפכ"ג מהלכות מכירה גבי מוכר עבדו לא לקנה דלא פסק כן ע"ש היטב, ותרצתי גבי מוכר עבדו לקנס יכול המזיק בעל השור לדחות לכל אחד ואחד א"כ ה"נ לא אמרי' דחולקין משום דיכול לדחות לכל אחד ואחד א"כ ה"נ דיכול הבעל לדחות לכל אחד ואחד, ויש לעי' קצת על הא דבעי בכאן לענין נכסי מלוג אם חשוב הבעל כהאשה אמאי לענין חומש פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות ערכין ה"ג כשהאשה פודה ממעות נכסי מלוג שלה חשוב כבעל ומוסיפה חומש ע"ש בשעה"מ שהביא מת"כ, אך קשה לי טובא הא דהבעל אוכל פירות לא הוה רק מדרבנן כדאיתא בכתובות דף מ"ז עמוד ב' וצריך לעיין לפי ענ"ד
שם ר"י ור"ש סוברים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וע"ש בפירוש רש"י שבחיי אביו לא היתה קניו לי' כו' אלמא מוכח מכאן שלמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא נקראת שדה אחוזה, וקשה לי לפ"ז הא דקאמר הגמ' בגיטין דמ"ח ע"א למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד כו' הא גם בשדה לא משכחת דמקרי שדה אחוזה אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וצע"ק לפענ"ד ועיינתי שם בתו' סוף ד"ה אי לאו שהתו' בעצמם הקשו זאת.
דכ"ז ע"א גמ' מאי אומרים נמי כופין כו' לכאורה יש לעי' לפי ענ"ד לפי המבואר בח"מ סוף סי' ר"ה ברמ"א דאנסוהו לקנות לא מהני א"כ ה"נ איך מהני הכפי' לקנות שכופין אותו לפדותו, וע"ש בבאור הגר"א ובקצה"ח סי' ט' ומשמע שם דלא מהני אף במצוה דהא התם מקשה ה לענין לתבוע הרבית או השוחד, אך כבר הבאתי לעיל בדף כ' ע"ב דברי הבאר יצחק דבמצוה מהני אף באנסוהו לקנות יעו"ש וא"ש ומכאן הוכחה גדולה לזה בס"ד, ועי' לקמן בדל"ב ע"א בתוד"ה מדאצטריך כו' מה שכתבתי בזה עיין שם.
שם תוס' ד"ה המקדיש כו' ויש ריוח להקדש לפתוח תחלה הבעלים מפני החומש אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו בנון סלעים כו' משמע מפשט דברי התו' דבזמן שהוא נפדה ביון סלעים אין הבעלים מוסיפין חומש, אבל א"א לומר כן כמבואר לעיל דכ"ה ע"א במתני' דהבעלים נותנים תמיד החומש וכן מבואר בהדי' בכאן בת"י במשניות, וע"כ צ"ל הכוונה בדברי התו' דהנפ"מ הוא דבזמן שהיובל נוהג א"צ לשאלו בכמה דהוא קצוב בתורה ובזמן שאין היובל נוהג הוא נפדה בשוי' וצריכין לשאול אותו להבעלים
שם תוד"ה אמר ר"י כו' א"נ אפילו שלא בזמן הבית כו' לא זכיתי להבין האיך אפשר לאוקמא הא דר"י שלא בזמן הבית א"כ מה פליגו רב"י ורבנן אי בעי כאיסר או אפי' כביצה הא התו' לעיל כתבו בד"ה המקדיש דבשלא בזמן הבית פודין אפי' בפרוטה, ואולי כוונת התו' רק לחדש בתרוץ בתרא דאפי' שלא בזמן הבית גאולה בבעלים תחילה אבל זאת לא נדו מתרוץ קמא דקאי על זמן הבית, ועדיין צריך לעיין קצת.
דכ"ח ע"א גמ' יכול לא יחרים ואם החרים יהיו מוחרמים ת"ל אך כו' ויש לעי' לפי ענ"ד לרבא דסובר בתמורה ד"ד אי עביד לא מהני א"כ מאי אצטריך קרא על זה והרמב"ם כ' בפ"ח מהלכות ערכין דהוה עבירה אם הקדיש כל נכסיו ואפ"ה פסק בפ"ו מהלכות ערכין הל' כרבנן דפליגי על רבא דבדעבד מהני והרש המגיד כ' בפ"א מהלכות גזילה דפוסק כרבא דלא מהני וצ"ע כעת לפענ"ד.
שם גמ' ושדה מקנתו שאינו יכול למוכרה לעולם, יש לעיין לפ"מ שכ' המל"מ בפ"ד מהלכות ערכין הל' כ"ו בד"ה ודע שאם הקדיש שדה מקנה ולא גאלה אינו חוזרת לבעלים הראשונים ולא נשאר ת"י הקדש א"כ הרי יכול להוציא מת"י לעולם, וצ"ל דעכ"פ אינו בידו זאת שהרי יכול לגאול אחר בלא רשותו ויוחזר ליד המוכר, אלא דאם לא גאלה אחר נשאר ביד ההקדש אך לפ"ז צריך להבין דברי התו' בד"ה ת"ל בהמה כו' וי"ל דמ"מ יש לו רשות להוציא מידו לעולם כגון אם הקדישה וגאלה אחר שמתחלקת לכהנים ביובל, ולכאורה צריך להבין דלמה נקט התו' אם הקדישה וגאלה אחר הא אף אם לא גאלה אחר אי' לעי' בדכ"ה ע"ב דכהנים נכנסין לתוכה ואינה חוזרת לבעלים, וצ"ל דכאן קאי לר"ה ואי לעי' בדכ"ו ע"ב דסבירא לי' לר"א דאם גאלה בעלים ביובל שני אינה יוצאת לכהנים א"כ הרי בידו לפדות ואינה יוצאה מרשותו לעולם להכי נקט התו' שאם יגאלנה אחר דשוב לא יוחזר לו, אך קשה הרי זה אינו בידו שיגאלנה אחר וצריך לומר דהתוס' לא נחתו לסברא זו ולשי' רש"י יתורץ כפי התירוץ השני,
שם ע"א ור"י בשלמא כהנים אין מחרימין שהחרמין שלהם כו' והקשה שם הש"מ בשם הרא"ש דהא חרמי כהנים אי' לקמן דכ"ט ע"א דכל זמן שהם בבית בעלים הרי הן כהקדש לכ"ע כו' נתנן לכהן הרי הן כחולין כו' א"כ הרי הכהן שהחרים ימעלו בו עד שיאמר אני רוצה לזכות בה וכ"ת חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ נפ"מ אם החרים מטלטליו שהם ברשות אחר ע"כ תורף קושיתו והנה לכאורה היא קושיא גדולה ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"מ דהקשו האחרונים בבכורות די"ב ע"ב מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פ"ח שמפריש עליו טלה והוא שלו והא לר"א כל זמן שלא נתן הטלה לכהן הפ"ח עדיין אסור בהנאה כמו דאי' שם וא"כ כאן גבי ספק כיון שלא נתן להכהן הטלה אמאי מותר בהנאה, ועי' בס' עמק יהושע סי' ט"ז בסוף התשובה שמתרץ ע"פ הירוש' תרומות פ"ו הל' א' שמחדש דין חדש שכל מה שהאסור תלוי שיוצא לכהן אך היכא שהדין נותן שאינו צריך ליתן לכהן מותר בלא זה והביא ראיה מהא דר"א יעו"ש היטב ובס' שי למורא בבכורות ובחדושי שם אלמא מוכח דאף דהאסור תלוי באם שהוציא הממון מביתו כמו גבי פ"ח לרב דסובר דכל זמן שלא נתן הטלה לכהן אף שהפריש הפ"ח אסור בהנאה ואפ"ה גבי ספק פ"ח מכיון שהפריש ואינו צריך לכהן מספק גם הפ"ח מותר בהנאה וכן כ' שם הריט"א הסברא הזאת מצד עצמו יעו"ש א"כ ה"נ אף דחרם דביד ישראל כל זמן שלא נתן ליד כהן הרי הוא אסור בהנאה ואפ"ה אם הכהן החרים כיון דהדין נותן שזוכה בשביל עצמו ואין צריך ליתן לכה אחר הרי גם האסור נפקע ועי' היטב בריט"א על הרמב"ן בבכורות שכתב בהדי' אף דלענין ודאי פטר חמור לא נפקע האסור עד דבא ליד כהן זה, זה דוקא בודאי פ"ח אבל בספק כיון דא"נ ליתן לכהן נפקע האסור בלא זה דומיא בכהן שירש פ"ח מאבי אמו ישראל שנפקע האסור כשהוא ביד כהן כן ה"נ גבי חרמים אף דגבי ישראל לא נפקע האסור רק כשבא לרשות כהן אבל כשהוא ביד כהן נפקע האסור ביד הכהן אף שלא הוציא מרשותו כלל, ולא זכה אח"כ הכהן ועוד נלפענ"ד לתרץ קצת בס"ד מה שהקשה הרא"ש דאם החרים הכהן מטלטלין ברשות אחר במה זכה הכהן יעו"ש, דהנה הקצה"ח הביא בסימן קפ"ט אות א' דהרשות שהחפץ מונח שייך לבעל החפץ שהחפץ לו הרשות יעו"ש היטב וא"כ כל מקום שמונח המטלטלין של הכהן הרי המקום שלו לתשמיש וא"כ הרי יכול לזכות לו חצירו, ואף דלא הוה חצר המשתמרת לדעתו כמש"כ התו' בב"מ די"א ע"ב בד"ה וכי בצד שדהו כו' הא שם בב"מ מסיק ר"פ בדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וכן פסקו הראשונים לכן זכה הכהן, ואף אם מונח בר"ה הרי זכו לו הד' אמות ואף דמסיק הגמ' שם בב"מ ד"י ע"ב דבר"ה לא תקנו ד' אמות הרי תיכף שקיבל מר"ה או אחר בשבילו הרי בא לרשות כהן ועי' ברמב"ם פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה' ובהשגות שם.
שם ע"ב מחרים אדם את קדשיו כו' אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן את טובתם כו' ע"ש ברש"י ועי' בב"ק דע"ח ע"ב דמסיק רבא דגנב מצי פטר נפשי' בכבש יעי"ש וכאן משמע דמחשב לממון גמור מדיכול להקדיש זה ועי' בקדושין דף נ"ו שמסיק שם הגמ' דטובת הנאה אינו ממון ועיין בש"א סי' ע"ז ד"ה ודע כו' וצע"ק לפענ"ד, ועי' בע"א סס"ה אות ז'.
שם ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי' כו' עיין בעמק יהושע סי' י"ז בד"ה ולכאורה נראה להביא ראיה דלא מהני שאלה כו' שהקשה דאמא לא נתן לו עצה שישאל על חרמו ותירץ דאיירי דמטי ליד גזבר כו' יעו"ש קשה לפענ"ד דהא איירי בזמן הזה דליכא גזבר, ומה שתירץ שם דר"י לשיטתו דסובר בנדרים דכ"א אין פותחין בחרטה כו' יעו"ש אך תקשה מהא דאי' בכמה דוכתא והובא בכאן בתוד"ה שקיל כו' אין מקדישין ואין מחרימין כו' תעקר כו' אמאי לא משתרא בשאלה ואנן דפסקינן דפותחין בחרטה ודוחק לומר דהברייתא יהי' סובר דאין פותחין בחרטה וצריך לעיין קצת לפי ענ"ד.
שם ורבנן אל תקדיש מיבעי' לי' ללאו, לכאורה יש לעי' הא תקשה מכאן לאביי דסובר בתמורה אי עביד מהני ובכאן הא לא מהני כדאי' בתמורה דל"ב ע"א, וי"ל דהוכחות אביי מהא דלקה ובכאן פוסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תמורה הל' י"א דלא לקה עיין שם בכסף משנה.
גמ' התם לא הדרא ומזדבנא הכא הדרא ומזדבנא כו' עי' בהגהות של רע"א שציין לעי במכות די"א בתו' ועיינתי שם וקשה לי לפענ"ד לרב דסובר בכאן דכיון דהדר ומזדבנא לא מצינן למילף קו"ח א"כ קשה ממתני' דשם דתנן משנגמר דינו מת הכה"ג הרי זה אינו גולה וקאמר שם אביי הטעם דמתניתין משום האי קו"ח משום דמי שגלה כבר יצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה כו' הא התם נמי איכא למיפרך כה"ג דהא אם יהרג ח"ו עוד הפעם בשוגג יגלה, ודוחק לחלק משום דהא עדיין לא הרג ומחוסר מעשה שאין תלוי בידו להרג בשוגג אבל בידו למכור עוד הפעם וצ"ע לפענ"ד, ועוד קשה לי בהא דמקשה הגמ' בנדרים דף ע"ו ע"א על רבנן דסוברים דהבעל אינו יכול להפר הנדרים של האשה קודם שתדור והא מצינן למילף מקו"ח כמו גבי קטנה דיליף כאן קו"ח שלא ימכור יעו"ש ומתרץ הגמ' דרבנן ג"כ סוברים הקו"ח אלא משום דאיכא קרא א"כ תקשה לרב מר"א דנראה דיליף מהקו"ח והא התם מצי האשה לדור עוד כמו כאן וא"כ איכא למיפרך על הקו"ח כמו כאן ואף רבנן לא פליגו עלי' רק משום דילפי מהקרא דאשה יקימנו כו' ודוחק לומר דרב יסבור כרבנן דפליגו על ר"א וסובר דחכמים דרשו הקרא דאשה יקימנו כמו שדורש ר"א רק דלא ילפו מהקו"ח משום דאיכא למיפרך כמו דפריך רב בכאן, וצע"ק לפענ"ד.
שם רש"י ד"ה וחדא לא הדרא זביני כו' ואילנות דקץ קץ כו' וכ' שם השיטה משם הרא"ש דשלא ברשות קצץ יעו"ש והנה יש לעי' לפ"מ שאי' בירוש' בגיטין סוף פ' השולח דהקונה שדהו בשעת היובל דאסור לחפור בה בורות שיחין ומערות ע"ש והובא במל"מ בפי"א מהלכות שמיטה ה"א משום דבעי' ושב לאחוזתו כו' א"כ לכאורה י"ל דאסור ג"כ לקצות אילנות בשדה החוזרת ביובל, או דלמא דשאני אילנות מבורות שנשתוה גוף הקרקע, והנה אי אמרי' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הי' אסור לקצות אילנות כמו הקונה לפירות דאסור לקצות אילנות כמו הבעל בנכסי אשתו דאוכל פירות ואסור לקצות אילנות כל זמן שלא יבשו עיין שם וצריך לעיין קצת לפענ"ד.
שם רב אמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ומעות אבודין כמש"כ רש"י ד"ה ואי קשיא כו' יש לעי' קצת לפענ"ד לפי שי' הסוברים והובא ברמ"א בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ט דגבי קרקע אף דאין לו אונאה ואפ"ה יותר מפלגא יש אונאה א"כ הכא הא הוה אונאה כיון שיוצאה ביובל כמש"כ רש"י בד"ה לפי רוב השנים כו' כדי שלא תונה את חברך כו', והנה בב"מ דנ"א פליגו רב ושמואל וסובר רב דהאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה א"כ ה"נ יש לו עליו אונאה, בשלמא לרבא דמחלק שם בין סתם למפרש דמפרש מודה רב דאין לו אונאה א"ש בכאן דהוה כמפרש וידע וקמחיל, אבל אביי דפליג על רבא ואין מפליג בין סתם למפרש ומשמע שם דלאביי לרב אפי' במפרש הוה אונאה כמש"כ התו' שם בד"ה הכא מי ידע כו' א"נ פריך לאביי כו' א"כ תקשה מכאן, והנה בב"ב דע"ח ע"א אי' שם שם שני תרוצים תרוץ הראשון סובר דהוה בטול מקח ותרוץ השני סובר כיון דהוה בכדי שאין הדעת טועה הוה מחילה כו' יעו"ש נראה דפליגו בזה דתרוץ השני סובר כרבא דהיכא דמפרש הוי מחילה ותרוץ הראשון סובר כאביי
שם בש"מ סק ג' מסיק בשם הרא"ש כיון דאיכא אסורא המקח נמי בטל יעו"ש היטב וקשה לי מהא דכ' הרא"ש בב"מ בפרק איזה נשך סימן י"ט דהיכא שם דהמקח שנעשה באסור המקח קיים וכן נפסק בח"מ סימן ר"ח וקשה מכאן.
דף ל' ע"א תוס' ד"ה דלמא אינה מכורה כו' ולא גמר לשם מתנה ופי' שם הרא"ש שהובא בש"מ דאין הכל יודעים דהא רב אמר מכורה ויצא כו' וקשה לי דהא אפי' לשי' רב דסובר דמכורה ויוצאה הוה בכדי שאין הדעת טועה ומסיק שם הגמ' בב"ב דע"ח ע"א דהמעות מתנה וא"כ ה"נ להוי המעות מתנה ועוד קשה לי פסקי הרמב"ם אהדדי דבפי"א מהלכות שמיטה הל' י"א פוסק כשמואל והמעות חוזרין, ובפ"ז מהלכות מכירה הל' ה' פוסק דטעה בכדי שאין הדעת טועה המעות מתנה, וצריך לעי' לפי ענ"ד.
שם ע"ב כדרב הונא דאמר ר"ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה בו הותרה לו כו' יש לעי' לפענ"ד לפ"מ שכ' הלח"מ בפ' י"ח מהלכות סנהדרין הל' ד' דהרמב"ם פוסק דעבירות מחזקות ושבעינן דוקא שלשה פעמים יעו"ש א"כ קשה מדהכא מוכח מדר"י בר"ח ור"ה דאפי' אם נימא דעבירות מחזקות סגי בשני פעמים, וצע"ק.
רש"י ד"ה פדיון בתו מגרעא ואזלא שסתם מכירת הבת אינה שתהא שפחה אלא עד שיגיעו ימי נערות כו' לא זכיתי להבין דברי רבינו רש"י דכתב דסתם משמע שאם מכר בפירוש עד בגרות ויותר יכול למכור והלא אין האב יכול למכור דוקא עד נערות, וצע"ק.
שם ע"א תוד"ה שנתו שלו ולא שנתו של עולם כו' יעו"ש ועי' במל"מ בפ"ב מהלכות אישות הל' כ"א ועיין בתשובת רע"א סקי"ב, ויש לעי' קצת לכאורה לפ"מ שכתבו התו' לעי' בדף י"ח ע"ב בד"ה שנתו שלו דהקשו למה לי קרא הא מצינן למילף דאל"כ לא משכחת תמידין בר"ה ותרצו דאצטריך קרא לשעות וכמו שפי' דבריהם הגאון רע"א בסקצ"ה, א"כ תקשה למאי אצטריך קרא לשעות הא מצינן למילף שנה שנה כמו בעלמא.
תוס' ד"ה והתניא הרי זו רבית גמורה כי' וע"ש בדברי ר"ת שכ' לחלק דגבי משכנתא אין היזק ללוה כיון דבלא"ה אין בידו להשכירה לאחר כו' יעו"ש היטב, וכן כתבו בב"מ דס"ד ע"ב, ויש לעי' לפ"ז מאי מקשה הגמ' בב"מ ריש פ' איזה נשך דהיכי משכחת לה תרבית בלא נשך והרי משכחת לה כה"ג גבי משכון דאין היזק ללוה והמלוה משתכר לימא הגמרא דקאי על האי גוונא וצע"ק לפי ענ"ד.
שם תוד"ה לר"י כו' דאיכא צד מכר כו' יעו"ש דהעלו דלא הותר ר"י אלא דוקא דאיכא צד מכר דהיינו שעשה לו שדה ומכר והביא ראי' מסאה בסאה דאסור, ועי' בב"מ דס"ג ע"א תוד"ה צד אחד דכתבו תרוץ אחר יעו"ש, וקשה לי לפענ"ד על תרוצם דהכא מהא דאי' בב"מ דס"ה ע"ב משכון לו בית משכון לו שדה ואמר לכשתרצה למוכרם לא תמכור אלא לי בדמים הללו אסור כו' ומסיק הגמ' דלר"י דאמר צד אחד ברבית מותר ג"כ שם גבי משכון לו בית מותר יעו"ש היטב ולפי דברי התו' דכאן דלא התיר ר"י בצד אחד ברבית אלא דוקא ע"י מכר היינו כגון מכר לו בית כו' אבל שם דלא הי' רק משכון גם ר"י אוסר כיון דאמר שמוכרח דוקא למוכרם בדמים אלו א"כ גם לר"י חשוב רבית גמור וזאת לא חשוב צד מכר מה שאמר שלא תמכור אלא לו בדמים הללו כיון דעכשיו אין כאן צד מכר.
שם במשנה הרי זה כמין רבית ואינו רבית כו' יש לעי' לפי ענ"ד דהא מוכח דהוה מכירה גמורה ואם מכר בית בבתי ע"ח והקנה אגב מטלטלין אף שהמוכר גואל בתוך שנה אפ"ה המטלטלין מכורין כמש"כ רש"י גבי שדה אחוזה דיוצאה ביובל בדכ"ט ע"ב בד"ה חדא כו' א"כ כיון דהוה מכירה גמורה רק דהתורה ציוה שאם ירצה לפדות שמחויב לו הקונה למכור וא"כ אמאי הוה רבית, ובאמת אני מסתפק אם נשאר יורש קטן אם יכול לפדות ממנו כיון דאין יכול להקנות וכמש"כ הרא"ש בסוכה בפ' לולב הגזול סי' ל' גבי מתנה ע"מ להחזיר דצריך קני' חדשה יעי"ש, וגם מהא דתיקן הלל שיהי' חולש מעות ללשכה משמע דאין צריך שום קני' ואמאי לא תקנו לכופו עד שיאמר רוצה אני, וצע"ק.
דף ל"א ע"א בד"ה שם במשנה הרי זה כמין רבית כו' עיין מה שכתבתי שם וכעת מצאתי בחדושי הרשב"א בגיטין דע"ה בד"ה מכלל דבעלמא כו' בסוף הדבור וז"ל שם ודכותי' בית בבתי ערי חומה דממכר קריא רחמנא ולא משכונה כו וקשה לי טובא דברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמת ה' בבבא מציעא פרק איזה נשך ד"ה ועוד כתב הרי"ף האי משכנתא בנכייתא היא וכו' שהרי בית בבע"ח עד שנים עשר חודש משכונא היא לגמרי כו' וכן כ' הריב"ש בסימן ש"ה בד"ה תשובה כו' באמצע הדבור שכתב וז"ל וכי אמרינן התם בערכין רבית בבע"ח רבית גמורה היא אליבא דרבנן היינו שנתברר הספק לאחר מכן ונתבטל המכר כו' וכן כ' שם הריב"ש בסי' תס"ד בד"ה אבל מטעם אחר נראה כו' דגבי בתי ע"ח היכא שפודה נתבטל המכר למפריע, ולא זכיתי להבין דברי רבותינו נוחי נפש הא הוכחתי למעלה משדה אחוזה שיכול ג"כ לגאול ואף עפ"כ כתב רש"י שנקנה מטלטלין אגב הקרקע ואף שגואל אח"כ לא נתבטל המכר למפריע כמו שכתב הרשב"א שהבאתי דמכר הוה ולא משכונא, ועיין בב"מ דף ס"ה ע"ב בברייתא מכר לו בית ואמר לו לכשיהי' לי מעות תחזור לי דהוה רבית ומסיק החוות דעת ביורה דעה סימן קע"ד דמסיק שם דבאומר ע"מ הוה מכירה וצריך קני' חדשה מותר ולא הוה רבית יעו"ש היטב וקשה לי מבתי ע"ח שהבאתי בשה הרשב"א דהוה מכר אלא דהוה כמו שהתנה עמו ודמי על תנאי כמו שהוכחתי למעלה, ואף מה שהוכחתי משדה אחוזה יש לחלק דהתם כשגואל אינו מחזיר לו רק המעות מכאן ולהבא דהא יוצאה בגרעון כסף וכאן גבי בתי ע"ח מחזיר לו כל המעות אך אעפ"כ נראה דלא נתבטל המקח למפריע גם קשה לי קצת מה שהביא הבית יוסף ביורה דעה סימן קע"ד ריש הסימן בשם הרשב"א בתשובה שאם מכר לו שדה והתנה לכשיהי' לו מעות שיחזירם לו דלא הוה מכר אלא מלוה כו' וכבר הבאתי למעלה מהרשב"א גבי בע"ח דמקרי מכר ולא משכונה ואעפ"כ קאמר הגמרא דהוה רבית לרבנן אלא שהתורה התירה, ועי' בירושלמי בבבא מציעא פרק ה' הלכה ב' ובמראה הפנים שם, ומצאתי במחנה אפרים הלכות רבית סימן י"ג בד"ה ונמצינו למדים לדעת הרמב"ם כו' איברא דצריך לחקור כו' שהקשה גם כן אמאי הוה רבית אמאי לא אמרינן דהמקח קיים כו' ומסיק דגבי בע"ח דכשגואל את הבית נתבטל המכר למפריע כו' יעו"ש וצריך לומר לפי זה אם נקנה מטלטלין אגב הבית ויפדה אח"כ נתבטל הקנין למפריע, ועיין בנתיבות המשפט סימן ר"ז סעיף ה', ועיין בנודע ביהודא מה"ת חלק יורה דעה סי' ע"ה דכ' ג"כ כנ"ל, יעו"ש, וצ"ע בכל זה.
שם ע"ב תוספות ד"ה אמר רבא כו' בסוף הדבור דלא פליגו דמתניתין מיירי כשמחזיר לו אם יפדנו וברייתא מיירי כשאינו מחזיר לו כו' ויש להבין הא גם המשנה קאי אקרא א"כ ע"כ צריך לומר דהקרא איירי שמחזיר לו אח"כ השכירות מהבית, אם כן היכי קאמר הברייתא היכא שלא מחזיר לו דהוה רבית גמורה אלא שהתורה התירה מנלן דהתורה התירה היכא שלא מחזיר לו הרבית דלמא לא התירה אלא דוקא היכא שהחזיר לו השכירות מהבית אח"כ, ודוחק גדול לומר דהמשנה והברייתא סוברים דהתורה איירי בכל גונא א"כ למה נקט המשנה האי גונא דלא הוה רבית הי' לי' להמשנה לנקט בגונא דאיכא ואעפ"כ מותר.
שם בפירוש רבינו גרשון בד"ה נולדו לו ב' טלאים לידע איזה יש לו תורת איל קודם לחבירו ואיכא דאמרי לענין צרוף גורן של מעשר בהמה דכתיב במעשר בהמה שנה היוצא השדה שנה שנה, ולא זכיתי להבין דברי קדשו של רבינו דרא אי' בבכורות דנ"ז ע"ב דלענין מעשר בהמה אזלי' בתר שנת עולם היינו בכ"ט אלול מתחיל השנה, וכן פוסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות בכורות א"כ אין כלל נפקא מינא בין הנולדים באדר ראשון או הנולדים באדר שני, וצלע"ג.