חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · חדושים על מסכת מעילה.
דף ג' ע"א רש"י ד"ה אמרי חטאות המתות כו' לאפוקי שאר חטאות להקרבה קיימי כו' לא זכיתי להבין הא לעיל בדף ב' ע"ב דקתני הנהנה מן החטאת כו' איירי בבעל מום דלא קיימי ג"כ להקרבה ואפ"ה קתני מעל כו' אלמא דעיקר החילוק משום דכאן קיימי למיתה ושם לפדי' וצע"ק לפי ענ"ד.
שם ברש"י ד"ה וכל שלא הי' פסולו בקדש כגון כו' אלא שאירע לה קודם שהוקדשו כו' יש לעי' הא על הא דכל שהי' פסולי בקדש פי' שם רש"י ז"ל בזבחים דף ס"ח בהדי' דמקרי ששינה במליקה וכן פי' רש"י ז"ל בכאן ושם בזבחים כ' להדי' משבא לעזרה א"כ ממילא דכל שאירע בה הפסול קידם שבא לעזרה אף אחר שהוקדש מקרי שלא הי' פסולו בקדש וכן פירש שם הרע"ב ז"ל בזבחים במשניות ואם כן אמאי כתב רש"י ז"ל כאן דוקא קודם שהוקדש הא אף אחר שהוקדש רק קודם שבא לעזרה מקרי פסולו שלא בקדש, וצע"ק לפי ענ"ד.
דף ד' ע"ב תוד"ה היתר שחיטה שנינו כו' וי"ל לכ"ע דבין לר"ש ובין לרבנן כו' והנה התוס' ז"ל במנחות דף ק"ב ע"א בד"ה דאי בעי זרק כו' וכן צ"ל דלא תקשי לרי"ח דשמענא לי' בפרק קמא דמעילה כו' וכתבו שם דבנזרק בסוף מודה כן מגיה שם בספר ח"נ ז"ל דהלשון בנזרק בחוץ אין לו פירוש. והנה קשה להבין דשם בב"ק בדף ע"ו ע"ב בד"ה והלא זריקה מתרת כו' כתבו דקושית הגמרא לא קאי רק למאן דמוקי לה בנשפך הדם דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר וא"כ לרבין לא קשה כלל, והנה שם במנחות קמו בשי' רש"י ז"ל דהקושיא לרבנן יעו"ש, אך קשה לי לפ"מ שחלקו התוספות ז"ל במנחות דבב"ק משום שנזרק לבסוף ולא סבירו להו לחלק כמו שחילקו התוס' ז"ל במעילה בכאן בין מעילה לטומאה, א"כ יהי' נשאר הקושיא לרב דימי משמי' דרי"ח דמוקי לה כשנשפך הדם וע"כ הטעם משום דכל העומד לזרוק כנזרק דמי וכאן אמר רי"ח דוקא היתר אכילה שנינו היינו דנזרק הדם ולא היתר זריקה שנינו א"כ לא סבירא לי' לרי"ח במעילה אף לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומדלא תרצו דשם בב"ק קאי אליבא דר"ש וכאן קאי אליבא דרבנן ע"כ סוברים כמש"כ התוספות ז"ל בכאן דפליגו אליבא דכ"ע וצ"ע לפענ"ד.
דף ה' ע"א תוד"ה היתר שחיטה בסוף הדבור י"ל דמיירי שקיבל קודם גמר השחיטה כו' יעו"ש, ויש להבין לכאורה משמע דגם הבהמה הי' בגמר שחיטה בדרום דאל"כ היאך קיבל הדם בדרום וא"כ תיפוק לי' דבלא"ה פסול דלא הי' השחיטה כולה בצפון, ויש ליישב בס"ד דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בזבחים דף מ"ז ע"א בד"ה איזה מקומן כו' ואם שחט בצפון והכלי בדרום והבהמה בצפון ומקלח הדם בתוך העלי ג"כ פסול משום דבעינן שיהי' הכלי בצפון כו' יעו"ש, וא"כ א"ש דמיירי בהאי גונא דהבהמה הי' בצפון והכלי הי' בדרום.
שם באותו דבור וי"ל התם נמי מיירי ששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה כו' יש להבין הא אנן קיי"ל דבין השמשות הוה זמן גדול כמו שאי' בשבת דף ל"ה והוא שחט קודם בין השמשות וא"כ דלמא בין השמשות הוה יום והי' שהות לזרוק עוד א"כ יצא מידי מעילה והיאך מביא קרבן מעילה מספק ובמתניתין קתני סתמא דמועלין משמע דמביא קרבן מעילה, ומצאתי במנחות דף כ' ע"ב בסוף ד"ה יפסל בשקיעת החמה כו' שכתבו דאי אמרינן דהא הדם יפסל בשקיעת החמה לאו דוקא שקיעת החמה תחילת שקיעה כמו שכתבו התוס' ז"ל בזבחים דף נ"ו ע"א רק הכונה בצאת הכוכבים בכל מקום הא דאמר הגמ' במעילה דף ו' ע"א דקבלי' סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות למזרקי' ההוא מעילה דרבנן כו'.
רש"י ז"ל ד"ה שלן הדם או הבשר כו' עיין בס' ח"נ שהקשה הא בלן הבשר בלא"ה לא טעון כבוס דהאבלן הבשר איירי לאחר זריקה ואינו טעון כבוס יעו"ש וכן עמד בהגהות הרש"ש ז"ל, ועוד הקשה בספר ח"ר על הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ח מהלכות מעשי הקרבנות הל' ג' וז"ל חטאת שנפסלה אין דמה טעון כבוס בין שהיתה לו שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר ואיזה שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם אלמא דמקודם דאיירי דהיתה לה שעת הכושר איירי שהיתה הזריקה באפשר א"כ בלא"ה אף שלא נפסלה אין טעון כבוס אחר זריקה יעו"ש היטב, ולחומר הקושיא נלפענ"ד לתרץ בס"ד עפ"מ שהובא שם במשנה למלך בשם התוי"ט ז"ל וכן הקשה שם הלח"מ ז"ל והח"נ על הרמב"ם ז"ל שזיכה שטרי לבי תרי דהרמב"ם ז"ל פוסק דאפילו קדשים קלים טעון מריקה ושטיפה וכאן פוסק דבין שהיתה לו שעת הכושר ובין שלא היתה לו שעת הכושר אינו טעון כבוס ובזבחים דצ"ג מוכח דתליא זב"ז יעו"ש היטב ומה שהביא המל"מ ז"ל בשם ספר ברכת הזבח ז"ל אין הספר הנ"ל ת"י לעיין בו, דהנה הרמב"ם ז"ל פוסק בפ"ג מהלכות מעילה היתר אכילה שנינו היינו לאחר זריקה א"כ קרא שעת הכושר אחר זריקה א"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל נקט גבי חטאת דבר פסוק דגבי חטאת שנפסל אין דמה טעון כבוס בכל האופנים היינו היכא שלא היתה לו שעת הכושר ילפינן מקרא דאינו טעין כבוס, והיכא שהיתה לה שעת הכושר היינו לאחר זריקה אף דלא מצי למילף מקרא לשיטתו דפוסק גבי קדשים קלים טעון כבוס אך בלא"ה אינו טעון כבוס דהא איירי לאחר זריקה, ובזה יש לתרץ ג"כ דברי רש"י על כוונה זו דהברייתא נקט מלתא דפסיקתא. והנה ר"ע דנקט בזבחים דף צ"ג ע"א בלנה דטעין כבוס ע"כ איירי קודם זריקה ושלנה הדם והרמב"ם ז"ל איירי שלן הבשר כמו שמסיק הגמרא במעילה דף ה' ע"א למאן דסובר היתר אכילה שנינו דהכוונה שלנה היינו שלנה הבשר א"כ איירי אחר זריקה ומש"ה אינו טעון כבוס, ודוחק, והא דלא מקשה הגמ' למאן דסובר היתר אכילה שנינו ולא היתר זריקה וגבי חטאת מוכח דקרי שעת הכושר היתר זריקה דקתני שלנה הדם ומקרי שעת הכושר דע"כ איירי קודם זריקה דאחר זריקה גם דם של כשרה אינו טעין כבוס מוכח לחלק בין לשון היתר דמשמע היתר אכילה ובין לשון שעת הכושר דגם היתר זריקה מקרי שעת הכושר לזריקה.
שם תוד"ה שקיבלו פסולין כו' בסוף הדבור וגם דלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו כו' עיין בספר ח"נ שכ' דהוה מצי לתרוצי כמו שכתבו התוס' ז"ל בסוף ד"ה ה"ש שנינו דאיירי שקיבלו קודם גמר שחיטה כו' יעו"ש, ולפי הנראה לפענ"ד זה דוחק דהתוספות בעצמם ז"ל תרצו כן למעלה וכאן לא הזכירו מזה כלום, ולפענ"ד נראה לומר דהתוספות ז"ל לא תרצו כן רק לעיל על שחט בצפון וקיבל דמן בדרום, אבל בכאן דקשה למה לי' למתני כלל ושזרקו את דמה וע"כ הוכיחו מכאן דאתי לאשמעינן היתר זריקה, אבל אי אמרינן היתר שחיטה שנינו וע"כ איירי שקיבל הדם באמצע שחיטה א"כ לפ"ז הי' לי' לתנא לאשמעינן העיקר רבותא דה"ש שנינו ושאיירי שקיבל הדם באמצע שחיטה, ולא לתני זריקה כלל דמאי קתני זריקה שלא לטעות ולומר דהיתר אכילה שנינו הא גם עכשיו דקתני זריקה יש לטעות דהיתר שחיטה שנינו ועיקר חסר מן הספר, וע"כ שפיר כתבו התוספות ז"ל דקשה מכאן למאן דאמר ה"ש שנינו.
דף ו' ע"א גמ' ת"ש ר"ש אומר יש נותר כו' מ"א דתני לפני זריקה כו' ואח"כ מקשה הגמרא מברייתא מפיגול ת"ש ר"ש אומר כו' מ"א דתני אחר זריקה כו' וכ' שם רש"י ותוספות ז"ל דסוגיא דפיגול הוה כמו סוגיא דנותר יעו"ש היטב, ויש להבין לפענ"ד דגבי נותר מקשה הגמ' אדתני לפני זריקה כו' וגבי פגול מקשה הגמ' אדתני אחר זריקה כו' ולמה שינה הגמ' ויש לתרץ בס"ד דלכאורה קשה דמאי מקשה הגמרא אדתני לאחר זריקה לתני קודם שקיעה ולאחר שקיעה דלמא אתי לאשמעינן דזריקת פגול מפקע מידי מעילה דלא כרב גידל, דאי תני לפני שקיעה ולאחר שקיעה הוה אמרינן דזריקת פגול אינו מפקע מידי מעילה ולהכי בכאן אינו מועיל דכיון דאיירי דקיבל קודם שקיעה דהי' לו שהות לזרוק בהיתר והי' ג"כ קודם פגול כמו שכתבו התוספות ז"ל בד"ה ת"ש ר"ש אומר כו' דאיירי דפיגל בסוף קבלות הדם כו' יעו"ש א"כ דלמא להכי נקט ר"ש לאחר זריקה לאשמעינן דזריקת פגול מוציאה מידי מעילה, וכמו כן קשה ברישא גבי לינה דלמא קמ"ל דזריקות לינה מפקע מידי מעילה ודלא כהברייתא לעיל דף ד' ע"ב דקתני לן דמה אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו, אע"כ צריכין לומר דקושית הגמרא ברישא גבי לן עיקר הקושיא אמאי תני בפשיטות לפני זריקה מועלין הא אינו מועיל אלא דוקא בקיבל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שעת לזרוק והי' לו להתנא לתני בפירוש לפני שקיעה ולהכי א"ש בס"ד דמקשה הגמ' דוקא לפני זריקה, אבל בסיפא גבי פגול קודם דמסיק הגמרא הכי נמי קאמר קודם כו' ואיירי בפשוטו קודם זריקה ואחר זריקה א"כ גם ברישא הברייתא דנותר איירי ג"כ בפשוטו כמו כאן קודם זריקה ממש א"כ מוכח מרישא דזריקת לינה מפקע מידי מעילה אף דהוה מעשה א"כ כש"כ זריקת פגול דלא הוה רק מחשבה דמפקע מידי מעילה כמו דמוכח למעלה בדף ד' ע"ב להכי מקשה הגמרא בפשוטו לתני לאחר זריקה.
רש"י ז"ל ד"ה לא דקבלי' סמוך לשקיעת החמה כו' והא אכל הבשר בלילה לפני זריקה כו' לא הבנתי למה נקט רש"י ז"ל דוקא בלילה אף אם אכל ביום כיון דלכתחלה אסור לזרוק כיון דלנה הדם א"כ איני עומד לזרוק ולא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי רק היכא דמצוה לזרוק ולא היכא שיש אסור לזרוק וכן אי' בכריתות דף כ"ד ע"ב אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק כו' ואף דיש לחלק דהתם שאני שאפילו בדיעבד אינו מועל והכא בדיעבד מעל, אך התוס' ז"ל כתבו בהדי' בב"ק דף ע"ו ע"ב בד"ה כל העומד לזרוק כו' וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו, ואין לומר דרש"י ז"ל יפלוג על זה דהא השכל מחייב כן כיון דיש אסור בזה האיך שייך לומר כל העומד לזרוק, ומצאתי אח"כ בספר צאן קדשים שכ' דה"ה אם אכל את הבשר ביום כו' יעו"ש, ולפענ"ד מוכח כן מדברי הגמ' מהא דתני לאחר זריקה אין מועלין בו וע"כ דאיירי ביום שבלילה אסור לזרוק דאין זריקה בלילה וא"כ אם נימא דגם בלן אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ מאי איריא אחר זריקה הא אף קודם זריקה אין בו מעילה משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותו נפקא מידי מעילה והגמרא מקשה מכח דבר אחר דליפלג היכא דקיבל בעוד שהי' שעות לזרוק, ויותר הי' לי' להגמרא להקשות אף דקיבל בזמן שלא הי' שעת הכושר לזרוק רק ביום עומד לזרוק אמרינן כזרוק דמי ודוחק לומר דאיירי בלילה שאחר יום הזריקה דלא משמע הכי.
דף ו' ע"ב תוד"ה בשר קדשי קדשים כו' ולמאן דאמר היתר שחיטה דמיירי קודם שנראה לקבל הדם כו' ולכאורה קשה הא למאן דאמר ה"ש תיכף אחר שחיטה יצא מידי מעילה כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל בדף ה' ע"ב סוף ד"ה ה"ש כו' דמקשו ממתניתין דקתני שחט בצפון וקבל דמן בדרום אמאי מועלין למאן דאמר ה"ש שנינו וכתבו דאיירי דקבלו קודם גמר שחיטה, אלמא מכיון דגמר השחיטה תו יצא מידי מעילה א"כ ה"נ אי נימא דגמר השחיטה בעזרה הרי יצא מידי מעילה ואי דיצא קודם גמר שחיטה הרי לא נשחט הבהמה בעזרה, ולפענ"ד נראה לומר דהתוס' ז"ל לשיטתייהו אזלי ע"פ מה דאי' בזבחים דף כ"ו ע"א חתך ואח"כ שחט כשירה כו' יעו"ש וכ' שם התוס' ז"ל בד"ה חתך ואח"כ שחט כשירה ובסמוך דקאמר והביאום כתיב שתהא כו' לפנים היינו לכתחלה ע"כ א"כ בדיעבד כשירה ועי' לקמן בדף ח' ע"ב תוד"ה אמר ר"ח כו' והרב רבינו רחבי' כו' דבדיעבד אם זרק כשר א"כ ה"נ אף דיצא רגלי' קודם גמר שחיטה וגמר השחיטה כשר בדיעבד, אך לדברי הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הל' י"ד דגם בדיעבד פסול א"כ יהי' נשאר הקושיא לכאורה למאן דאמר ה"ש שנינו איך יתרץ המשנה הלז כקושית התוספות ז"ל אך יש לומר ולתרץ בדוחק על פי מה דאי' בחולין דף ל"ב ע"ב דאמר ר"ש בן לקיש שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשירה משום דכיון דהריאה תליא בקנה הוי כמאן דמנחא בדיקולא יעי"ש א"כ י"ל דחזקי' דאמר ה"ש שנינו יסבור כר"ש בן לקיש ואיירי דשחט הקנה ואח"כ הוציא הריאה לחוץ ואולי לפ"ז לא יפסל משום והביאום לה' כיון דכבר הוה כמאן דמנחא בדיקולא ועיין ביו"ד סימן כ"ו בבאורי הגר"א ז"ל ס"ק ב' שהביא דהת"ה ז"ל פוסק כריש לקיש.
שם ע"ב תוד"ה אמר לי' רב אסי כו' דהא פרשתי במתניתין שאין לדמות כו' יעו"ש ולא הבנתי הא במתני' פירשו דשאר פסולין חמור מפסול יוצא א"כ כאן פריך ר"ח מכח כש"כ מה ביוצא אמר רי"ח דלא מהני זריקה ליוצאה כו' א"כ כש"כ גבי אבוד ושרוף דלא מהני, וכעת נדפס הש"ס בווילנא עם הגהות שיטה מקובצת שם באות כ"ז נראה שהרגיש בזה יעו"ש.
דף ז' ע"א אמר ר"פ לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר כו' קשה לי לפענ"ד הא ר"פ בעצמו אמר בזבחים דף צ' ע"א דפלוגתא של ר"א ור"ע דוקא בנשאר בחוץ אבל בעיילינהו הבשר גם ר"א מודה דמהני עי' בכאן במשנה בפירוש רש"י ותוס' יו"ט במשניות ובהגהות הרש"ש ובהגהות מצפה איתן מה שכתבו בזה וא"כ גבי בשר בחזר ונכנס גם ר"א מודה דמהני להוציא מידי מעילה ובדם נראה דאפילו בחזר ונכנס לא מהני כמו שפירש רש"י ותוס' ז"ל א"כ לפ"ז למה נקט ר"פ דוקא ר"ע הא גם לר"א הוי חדוש דבדם לא מהני חזר ונכנס, ואף שר"פ אמר רק גבי אמורי קדשים קלים נראה דהוא הדין גבי בשר קדשי קדשים דפליגו בשניהם.
שם אמר ר"א לא אמר ר"ע אלא ששחט שניהם בבת אחת, ופירש שם רש"י ז"ל כגון ששחטום שני כהנים כאחת כו' וקשה לי לפענ"ד הא בכאן אמר כן אליבא דרבי ועקיבא הא איתא בבכורות דף י"ז ע"ב דריה"ג סובר אפשר לצמצם ורבנן פליגו עליו וגם ר"ע פליג שם על ריה"ג וסובר שם דא"א לצמצם ומסיק שם הגמ' בדף י"ח ע"א דגם בידי אדם א"א לצמצם לרבנן וא"כ הכא ששחטום שני כהנים וכשיזרוק הדם מאחת דלמא זרק מאותו דשחט אח"כ והוה מותר חטאת והתוס' ז"ל לא פירשו כן רק דעיקר תלוי בזריקה, ויעו"ש בש"מ אות כ"ב שכ' דא"א לומר ששחטם כהן אחד משום דאי' בפ"ב דחולין שלא ישחוט כהן אחד שני זבחים, אך מסיק שם הגמ' בדף כ"ט ע"א דבדיעבד כשר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ד', ולפ"ז מה שכ' הח"נ ז"ל שמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעילה דין ו' משמע שישחוט שניהם בב"א יעו"ש אפשר לומר דכוונת הרמב"ם ז"ל ששחטו כהן אחת דבדיעבד כשר, וצ"ע לפענ"ד.
דף ח' ע"א רש"י ד"ה חטאת העוף כו' כגון שמכרה דהוציאה לחולין, ולא זכיתי להבין את דברי קדשו הא חטאת העוף הוי קה"ג ואינו יוצאה לחולין כשמכרה כמו שמבואר להלכה ברמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מעילה הל' ה' יעו"ש והוא תוספתא כמו שהביא הראב"ד ז"ל יעו"ש, ומצאתי במשניות בתוי"ט שהעתיק דברי רש"י ז"ל וז"ל כגון שמכרה להוציאה לחולין היינו שהי' כן כוונתו וי"ל דבאמת אינה יוצאה לחולין, ונראה דזה תליא באם יש מעולה במכירה בפלוגתא שבין הרמב"ם ז"ל שם והראב"ד ז"ל שם יעו"ש.
שם תוד"ה בלינה כו' יעו"ש שכתבו בסוף הדבור דמשעת מליקה מונין לא הבנתי מה נפ"מ בזה הא הזאה מוכרחת להיות ביום המליקה דדם נפסל בשקיעת החמה, וחפשתי ומצאתי בהגהות הרש"ש ז"ל שהרגיש בזה, וכ' דנפ"מ אם הזאה סמוך לשקיעת החמה דלא נשאר כלום מהיום אחר הזאה והוה אמינא דליתן לה עוד יום אחר יעו"ש ולא הבנתי כלל חדא דהא א"א לצמצם כ"כ שיהי' הזאה דוקא סמוך לשקיעת החמה שלא יהיה נשאר עוד יום וע"כ צריך להקדים שלא יבא להזות בלילה וא"כ איך אפשר ליתן לה עוד יום לאכילה, ועוד הא שקיעת החמה גופה הוה רק ספק וא"כ דלמא יום הוא עדיין, ובדוחק י"ל דקמ"ל מתני' דמונין משעת מליקה והוי ודאי נותר ולא ספק.
שם ע"ב תוד"ה אמר ר"ח ליוצאין ור"ע היא כו' א"נ כגון שיצא כולו וחתך מה שיצא עם העצים שאין זה פסול בעופות כו' יעו"ש ולכאורה הי' יכול התוס' ז"ל לומר כן דהא מסיק הגמ' שם בזבחים דחותך מה שיצא עד העצם וגם בבהמה כשר, ואולי כוונת התוס' ז"ל שאזלו בשי' הראב"ד ז"ל בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הל' ט"ו שכ' דסוגיא דזבחים נדחה מהא דרבינא בפסחים שמטמא החיצון את הפנימי להכי פירשו שחתך גם העצם קודם מליקה.
דף ט' ע"א רש"י ז"ל ד"ה אמרי התם כתיב והנותרת כו' והא דכתיבי תרי מעוטי כו' עי' בח"נ ז"ל מה שהקשה דהא הגמ' במנחות דף ט' מצריך להני תרי קראי חד לחסר קודם הקמיצה וחד לחסר אחר הקמיצה כו' ולא הבנתי דהא רש"י ז"ל הביא דתרי פעמים כתיב והנותרת כו' יעו"ש.
דף ט' ע"ב עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאתו כו' משמע מכאן דאף שכבר קנה חטאתו רק שלא קרב עדיין יוסיף ויביא חטאתו האיך אפשר לעשות עם החטאת שקנה כבר, וכן מוכח לקמן בדף י' ע"א הני מילי דאתידע לי' קמא כפרה כו' ומוכח שם בגמ' דמקרי שאינו מפריש לאבוד, ודוחק לומר שממתין עד שיומם וימכר ויוסיף עוד מעות לקנות עוד חטאת.
דף י' ע"א תוד"ה הכל מודים שאם נהנה מבשר ק"ק כו' אבל גבי הפוכא בצנורא סגי בלא"ה שאם הי' רוצה כו' לכאורה קשה דהא פליגו בזבחים דף י"ג ע"א רבנן ור"ש גבי הילוך שר"ש סובר דלא מקרי עבודה הואיל ואפשר לבטלה וחכמים סוברים דאפה"כ מחשב עבודה וכמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות פסולי המוקדשין הל' ח' יעו"ש.
שם וא"ת ואמאי לא נקט יצא וביצא כל הבשר כמו שהוגה שם בש"מ אות מ', ולכאורה קשה טובא דהא מסיק הגמ' לעיל דף ו' ע"ב דביצא כל הבשר אף ר"ע מודה עיין בחק נתן מה שכ' בזה, ועיין בהגהות הרש"ש ז"ל.
דף י' ע"ב רש"י ז"ל ד"ה ולד חטאת כו' להכי מתה שהרי אינה ראוי' לכפרה כו' עיין בתמורה דף כ' ע"ב ושם בתוס' ד"ה אין אדם מתכפר כו' אך קצת קשה לי הא איתא בתמורה דף ט"ז דחמש חטאות מתות הילכתא גמירא לה, וצע"ק.
דף י"ח במשנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין כו' ופירש שם רש"י ז"ל משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר דזה הפריש לשלמים כו' ועיין בתוי"ט במשניות שכ' דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאם נהנה מכל המעות חייב בקרבן מעילה ולא משמע כן מהמשנה וכן כ' התוס' ז"ל בהדי' המפריש כו' ולפענ"ד נראה דע"כ גם רש"י ז"ל סובר כן דהא כ' בהדי' בגמ' בד"ה אמר רבא כו' מפני שראוין להביא בכולן שלמים כו' ע"כ דנחית ג"כ לסברת התוס' ז"ל, ועוד דלא א"ש מה שהקשה ר"ל דלתני נמי כו' מפני שהן ראוין כו' בשלמא אי אמרינן מפני שהן ראוין להביא בכולן שלמים א"ש הקושיא דהתם נמי ראוין לקנות תורים שעבר זמנם כו' אבל א"נ הטעם שנהנה ממקצת ודלמא זה הוא המעות של שלמים עיין בספר תפארת ישראל על משניות שהקשה א"כ יהי' תליא בברירה יעו"ש אך כבר הבאתי בתמורה דף כ"ה ע"א דברי השאגת ארי' ז"ל דבדבר דלא נצרך רק לומר מכאן ולהבא לא תליא כלל בברירה יעו"ש, ועיין ביומא דף נ"ה, ועיין בעמק יהושע סי' ז' מש"כ בענין זה ומה שחידש הש"א ז"ל סימן צ"ב.
שם תוד"ה אין לך כו' ויש לומר דעגלה ערופה תוכיח דירידתה אוסרתה ולא קודם לכן, לכאורה יש לעיין קצת הא בכאן אזלי התוס' ז"ל אליבא דרבי יוחנן דסובר בקדושין דף נ' ע"א דצפורי מצורע אינה אסורה אלא משעת שחיטה ואילך ולא קודם לכן א"כ האיך אפשר לומר דע"ע תוכיח הא הוי שני כתובים הבאים כאחד היינו דע"ע וצפורי מצורע דאינם אסורים מקודם לכן, כמו שאמר הגמרא אלאחר שנעשה מצותו, וי"ל דכל שני כתובים הבאים כאחד הטעם דאין מלמדים משום דלא מצינן למילף משום דא"כ כתיב חד ואידך למילף מיני', וכאן לא מצי למילף חד מחברי' משום דע"ע אינה אסורה רק מירידתה לנחל איתן וגבי צ"מ אסורה משעת שחיטה, רק יש לעיין קצת איך אפשר לומר תוכיח מע"ע הא ר"ל דסובר שם בקדושין דיליף מע"ע סובר דגם בצ"מ אסורה מחיים כמו גבי עגלה ערופה ורי"ח דסובר גבי צ"מ דאסורה רק משעת שחיטה ואילך סובר דלא מצינן למילף מע"ע יעו"ש בקדושין א"כ לרי"ח איך אפשר לומר תוכיח מע"ע, ואפשר לומר דהא דאמרינן תוכיח מע"ע היינו דעיקר ילפותא הוא דמקשינן לפני זריקה כלאחר זריקה אלא דקשה הא לא מצינן דקודם שנעשה מצותו דלא ימעול על זה מתרץ התוס' ז"ל דמצינו כן גבי ע"ע ולא הוה רק כעין גלוי מלתא בעלמא, רק דקשה לפ"ז דמאי מתרץ הגמ' משום דתרומת הדשן כו' הוה שני כתובים הבאים כאחד הא לא הוה רק כעין גלוי מלתא בעלמא דמצינו דאף לאחר שנעשה מצותו דמועלין, וא"כ תו מצינן למימר ההיקש לאחר כפרה כלפני כפרה, וצע"ק לפענ"ד, עיין בנודע ביהודא מהד"ק חלק אה"ע סי' ע"ח אות ז' בסופו מה שכ' בזה וכן מוכח כדבריו הקדושים מהא דאמר הגמ' דהוי שני כתובים הבאים כאחד וא"כ למה לי ההיקש.
דף י"א ע"ב גמ' לימא מתני' דלא כר"א בר"צ כו' ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל כיון דמצריך שריפה בקדושה מועלין בהם כו' יעו"ש בגמרא דיליף מנותר, וקשה לי לפענ"ד הא אי לעיל דף י' ע"א אמר רבא הכל מודים שאם נהנה מבשר קדשים שנטמא דאין מועלין בהם ומקשה הגמ' פשיטא ומתרץ הגמ' סד"א כיון דמצוה לשורפו במקום קדושה כו' ופי' שם רש"י ז"ל סד"א כיון דשריפתו בקדש כשאר פסולי קדש אלמא חזינן דקאמר רבא דהכל מודים דאף דבעי שריפה בקדש אפה"כ אין בו מעילה וכאן קאמר הגמרא לר"א בר"צ דכיון דבעי שריפה יש בו מעילה וצ"ע.
שם המקדיש דישון בתחלה מועלין בה ופי' שם רש"י ז"ל משום דא"א דלא לבדוק בי' פורתא כן הגיהו המפרשים ז"ל ולא זכיתי להבין דברי רבינו רש"י ז"ל דבכאן משמע דהא דמועלין אלא משום דנתערב שם מדישון מזבח החיצון ולא משום הדישון של מזבח הפנימי, ולקמן בדף י"ב ע"א ברש"י ז"ל ריש העמוד ד"ה אלא דישון מזבח הפנימי מנלן שהי' מניחו אצל מזבח החיצון ושיהיו מועלין בו לאחר שבא עם תרומת הדשן משמע מדבריו הקדושים דיש בהם מעילה אף בלא הדשן של מזבח החיצון, ועוד דברי רש"י ז"ל במתני' משום דא"א דלא ליבדק בי' פורתא א"כ תקשה דליבטל ברובא כמו שהקשה התוס' ז"ל לקמן בדף כ"ח ע"ב בד"ה פרוטה של הקדש, והרע"ב ז"ל במשניות פי' שאיירי שאחד אמר דמי של דישון עלי כו' וע"ש בתוי"ט וקשה לי הא לא הוה רק גורם לממון, ומצאתי בתפארת ישראל שם שהרגיש בזה, ועיין בפסחים דף כ"ט ע"ב גבי האוכל חמץ של הקדש במועד אם מעל דפליגו בדבר הגורם לממון, ועיין לקמן
שם במתני' תורין שלא הגיע דמן כו' ושם בדף י"ב ע"א רש"א דמועלין כו' יעו"ש בגמרא, ויש לעיין לכאורה לפ"מ דמשמע בפסחים דכ"ט ע"ב דמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי יש מעילה בחמץ בפסח משום דהוה דבר הגורם לממון שאחר פסח יהי' שוה ממון יעו"ש בפני יהושע, א"כ ה"נ כיון דכשיהי' גדולים יהי' שוה ממון אמאי אין בו מעילה, ואולי משום דרבנן אזלי לשטתייהו דסוברים בב"ק דף ע"י דלאו כממון דמי ור"ש לשיטתו דסובר כממון דמי אך לא משמע כן מדברי הגמ' כאן בדף י"ב ע"א, ועוד קשה פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ב מהלכות מעילה הל' ט"ז כ' דלא מועלין ובפ"ז מהלכות חובל פוסק דבדבר הגורם לממון כממון דמי.
שם בגמ' דאי קלט כו' ופי' שם רש"י דאף דקרקע דתהום מקדש אפ"ה כל זמן שלא הגיע לקרקע התהום לא מקדש, ויש לעיין קצת מהא דאי' בזבחים דף כ"ה ע"ב דאויר כלי מקדש, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות הל' ח' וכאן אינה מקדש רק כשהגיע לקרקע וע"כ צריכין לחלק בין כלי ובין התהום אף שג"כ מוקף מחיצות.
שם תוד"ה תורים כו' כל היכא דקתני מועלין ר"ל אפילו מדרבנן והקשה בגליון הש"ס ממס' עכו"ם דף מ"ב ע"ב דאיתא שם ולא מועלין מדאורייתא, ועיין לעיל דף ג' ע"א רש"י ד"ה ולא מועלין כו' ובצ"ק שם, ואולי י"ל דכוונת התוס' ז"ל דהא דקאמר הגמרא ולא מועלין מדאורייתא היינו אף מדרבנן אין בו מעילה וכמו דס"ד הגמרא לעיל דף ב' ע"א דליכא מעילה מדרבנן וע"כ הא דקתני במתני' ולא מועלין מדאורייתא ע"כ הכוונה אף מדאורייתא.
דף י"ב ע"א גמ' בשלמא לר"ש כדנקט טעמא כו' יש לעי' לפענ"ד לפ"מ שכ' התוס' ז"ל בדף י"א ע"ב בתוד"ה ר"ש אומר דהא דמודה ר"ש בעבר זמנו דלא מועלין ולא דומה לחטאת שעבר זמנו דמועלין כו' משום דאין פדיון לעופות כו' א"כ כאן להס"ד דהגמ' דלא אסיק דעתא החלוק משום שאין פדיון לעופות א"כ גם לר"ש תקשה אמאי מודה בעובר זמנו, ועוד יש להבין אמאי בעבר זמנו סבירא לי' לר"ש החלוק בין חטאת שעבר זמנו דמועלין ובין עבר זמנו בעופות דאין מועלין משום דאין לעופות פדיון ובמחוסר זמנו לא סבירא לי' לר"ש החלוק הלז, וצע"ק לפענ"ד. והנה דברי הגמרא בכאן קשה לי להבין לפענ"ד למה נקט הגמ' הטעם במה עיקר החלוק ובמה דאין מומים פוסלין בעופות הלא עיקר החלוק במה דאין פדיון לעופות וכמו שכ' התו' ז"ל בד"ה אבל דאף מחוסר אבר דפוסל גם בעופות אפה"כ אין להם פדיון, ויותר קשה לפ"מ שכ' רש"י ז"ל הטעם משום מיגו דגבי עופות ליכא האי מיגו כו' הא גבי מחוסר אבר איכא נמי גבי עופות האי מיגו, ועוד יש להבין פשטות דברי הגמרא הקדושה דמשמע משום דאין בו פדיון אין בו מעילה והא כלי שרת דאין להם פדיון ואיתא בקדושין דף נ"ב דלא מצינו מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, אעפ"כ אית בהם מעילה כמו דאי' ג"כ במנחות דף ק' ע"ב. מה שהי' קשה לי על רש"י ז"ל שכתב בד"ה שהי' רש"א כו' ה"ה בל"ת דאותו ואת בנו כמו שמוכח בהדי' בזבחים דף קי"ד ע"ב וכמו שכ' רש"י ז"ל בחולין דף פ"א ע"א דלא איירי בזבחים בהלאו דאותו ואת בנו רק הלאו דשחוטי חוץ, וכעת נדפס הש"מ בהצד הגמ' וראיתי שם באות ט"ו שמחזק זאת, וכן הוא בפרוש רבנו גרשום ז"ל.
שם ברש"י ד"ה אלא לרבנן כו' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר כו' עיין במשנה למלך בפ"ב מהלכות מעילה הל' ט"ז בד"ה ואפילו כו' שהניח דברי רש"י ז"ל בצ"ע, וכעת נדפס הגהות של אדוני אבי זקני הגאון ר' זאב וואלף ז"ל אבד"ק טעלז יצ"ו שציין ג"כ כן יעו"ש.
רש"י ד"ה יצא מידי מעילה כו' וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' ויש לכאורה לעיין הא רבי יוחנן סובר בתמורה דף ל"ב ע"ב דהכל מודים דקדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה יעו"ש א"כ בלא"ה אין פודין, ויש לתרץ בס"ד עפ"מ דכתבו התוס' ז"ל לקמן בדף ט"ו ע"א בד"ה ואפילו כ"מ כו' דהעמידן מחיים להכי נקט רש"י ז"ל האי טעמא דאין פודין את הקדשים וע"ש בתוס' ובח"נ שם וע"ש בגליון הש"ס שם.
שם בגמ' שהי' ר"ש אומר כל הראוי לבא לאחר זמנו והקדישו בתוך זמנו כו' מוכח מכאן דמחוסר זמן קדוש וקשה לי לפענ"ד מהא דאי' בבכורות דף כ"א ע"ב ברש"י ד"ה לילף מקדשים כו' שאין קדושה חלה עליהן כו' וכן כ' שם התוס' ז"ל בד"ה אף מחוסר זמן כו' וא"כ קשה כאן דקדוש בתוך זמן, ודוחק לחלק בין בהמה לעופות, וע"ש בחדושי ולכאורה נראה ראי' מכאן, לשיטת התוס' ז"ל בתמורה דף י"ט ע"ב דבדיעבד קדוש, וצ"ע לפענ"ד.
שם וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כו' ומוכיח הגמרא מתורין שעבר זמנם דלא אמרינן כן, וקשה לי מהא דמסיק רבא בנדרים דף כ"ט ע"א אליבא דעולא דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וכאן מסיק הגמ' דקה"ג פקעה בכדי, ועוד קשה לי דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ג מהלכות מעילה הל' א' פסק דאפילו קה"ג פקעה בכדי ובפרק ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הל' ז' פוסק דקה"ג לא פקעה בכדי ודוקא קדושת דמים פקעה בכדי יעו"ש בכ"מ ז"ל, וצ"ע לפענ"ד.
שם ע"ב תוד"ה המקיז דם לבהמת קדשים מועלין יעי"ש דהקשו מלעיל דף י"א ועיין בברכות דף ל"א דהקשו ג"כ כנ"ל ומחלקים בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה וקשה הא רי"ח אמר בכאן בדף י"א ע"א דמקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה א"כ מוכח דלרי"ח אף לפני כפרה אין בו מעילה, ואין לומר דרי"ח פליג על האי מימרא דהמקיז דם א"כ אמאי מחשב הגמ' שם דהאי מימרא להמקיז דם להלכה פסוקה, ומצאתי כעת שם בצל"ח שחילק בין מעילה לאיסור יעו"ש ולא קשה כלל יעו"ש
שם חלב המוקדשין כו' ולא מועלין כו' ויש לעי' קצת בהא דקאמר הגמ' במסכת עכו"ם דף כ"ט ע"ב והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה כו' ולא מועלין כו' וכ' שם רש"י ז"ל בד"ה אבל אמרו כו' אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא, ושם בדף ל"ה ע"א ריש העמוד מכלל דא"ה ש"פ ופי' שם רש"י ז"ל כי עולה כו' אלמא חזינן דנקט הגמ' הא דחלב הכנוס בקיבה לא מועלין משום דהוה פירשה בעלמא תיפוק לי' דאפילו חלב המוקדשין ממש אין בו מעילה כמו שאי' בכאן, וא"כ האיך מוכח מקיבת עולה דשרי פירשייהו, וצ"ע לפענ"ד.
שם מתיב ר"ה כו' יעו"ש דמחלק הגמ' בין דם לחלב משום דלא מתקיימת בלא דם אבל דקא מקיימא בלא חלב, יש לעי' קצת לר"מ דסובר בנדה דף ט' ע"א דדם נעכר ונעשה חלב במה יצא החלב מתורת מעילה שהיתה בה בהיותה דם, וסתם משנה ר"מ.
שם תוד"ה בד"א כו' וא"כ לא הי' דעתו להקדיש דבר שאינו ראוי למזבח כו' קשה לי לפענ"ד מהא דאי' בב"ב דף ס"ג ע"א גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שהמעשר שלי המעשר שלו ומקשה הגמ' דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו אלמא מוכח מכאן דאין אדם משייר דבר שלא בא לעולם א"כ האיך יכול בכאן לשייר הבצים והחלב הא הוה דבר שלא בא לעולם דהא עובר שהבהמה כבר מעוברת מחשב דבר שלא בא לעולם כמו שאי' בח"מ סימן ר"ט וא"כ כש"כ כאן שעדיין לא בא החלב להבהמה והבצים להתורין, וצע"ק לפענ"ד, עיין בקצה"ח סי' ר"ט ס"ק א'.
שם במשנה ואחרים מתנדבים כן יעו"ש בפרוש רש"י ז"ל שפירש שמתנין קודם לכן כו' גם בכאן קשה מה שהקשיתי למעלה האיך יכול לשייר דבר שלא בא לעולם, וע"כ צ"ל דמתני' אתיא כר"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיין ביבמות דף צ"ג, והרמב"ם ז"ל בפרוש המשניות ובהלכות מעילה פ"ג לא פירש כפרוש רש"י ז"ל משום דהוא ז"ל פוסק דלא כר"מ, והא דפוסק שם כהא דחלב המוקדשין ע"כ צ"ל דלא מפרש כפרוש התוס' ז"ל ונעלם ממנו פרושו ז"ל, עיין בתוספות ד"ה הפועלים כו'.
רש"י ד"ה אתיא העברה כו' מועלין בכולו אפילו בחלב, לא זכיתי להבין הא אי' לעיל בדף י"ב ע"ב בהקדישו קה"ג למזבח אין מועלין בחלב, ואין לומר דמעשר שני מפני שאינו תלוי בדעתו ולעיל פי' התוס' ז"ל משום דבקה"ג למזבח לא הוה דעתו לכך אבל גבי מעשר לא מהני דעתו ודלא כפרוש רש"י ז"ל בד"ה ואחרים כו' אך עדיין תקשה דהא יליף הגמרא גם גבי שאר מוקדשין כן, וצע"ג כעת וה' יאיר עיני.
שם תוד"ה מאי טעמא כו' ואיתקש פועל לשור כו' והנה רש"י ז"ל פירש משום דכתיב ריעך ולא של הקדש, ולכאורה קשה הא אי' שם בב"מ דף פ"ז ע"ב דקאמר הגמ' ריעך ולא של עכו"ם הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור כו' וא"כ הא אנן קיי"ל גזל עכו"ם אסור כמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה וא"כ הא איצטריך ריעך למעוטי עכו"ם ומנלן למעוטי הקדש, אך יש לומר דתרתי ילפינן מיני' וכן מצאתי שם בב"מ בשיטה מקובצת שכ' דתרתי ילפינן מיני' וכן אי' בב"ק דף ל"ח גבי שור שנגח דתרתי ילפינן מיני' יעו"ש, וע"ש בב"מ בתוספות ד"ה ריעך מה שהקשו בזה, ויעו"ש בש"מ מה שתירץ.
דף י"ב ע"ב תוד"ה חלב המוקדשין כו' מ"מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין בו כו' שופר של עולה כו' כיון דמעל נפקא לי' לחולין כו' ויש להבין מ"ש דגבי שופר של עולה דאיכא מעילה בשלמא להטעם דהחלב אין עולה לגבי מזבח א"ש דהקרנים של עולה עולה למזבח כדאיתא בזבחים פרק ט' משנה ה', אלא להטעם משום דאין חיות הבהמה תלוי בי' הא גם בהקרנים אינו תלוי חיות הבהמה רק דמתעורא כמו דאיתא בשבת דף ע"ז ע"ב, אך לפ"מ שכ' התוס' ז"ל בבכורות דף כ"ו בד"ה התולש כו' לפרש דאיירי שהקדישו לדמי עולה א"ש כמו שאי' בכאן כשהקדישו קדושת דמים למזבח מועלין בכולה.
שם בסוף הדבור אלמא דבשופר של שלמים איכא אסורא ומ"מ ליכא מעילה בשלמים כו' משמע מדברי התו' ז"ל דעיקר ראייתם משלמים דליכא מעילה משום דלא הוה קדשי ה' הכא נמי גבי חלב וביצי תורין ליכא מעילה, משום דלא מקרי קדשי ה', והא דלא הביאו ראי' מכמה משניות דלא איכא מעילה בשלמים משום דהוה אמינא דגם אסורא ליכא אבל מכאן מוכח דעכ"פ אסורא איכא, אבל מעילה אין בו, כן היא הכא גבי ב"ת וחלב של קדשים, והנה הא דנקטו התוס' ז"ל הטעם משום דאין חיות הבהמה תלוי בי', לכאורה יש לעיין דלפ"ז אמאי מועלין בשופר של עולה הא אין חיות הבהמה תלוי בי' כמו שאי' בשבת דף ע"ז ע"ב דאמר שמואל דאם עוקרין הקרנים מתעורא אבל לא מתה, אבל הטעם משום דראוין לבא למזבח גם הקרנים עולים למזבח כשמחוברין בגוף הבהמה כמו דאי' בזבחים דף פ"ה ע"ב הצמר כו' והקרנים בזמן שהם מחוברין יעלו כו', ועוד דהם מחוברין בגוף הבהמה המה שייכים לגוף הבהמה יותר לענין מעילה, אך מהא דמחלק הגמ' משום דלא מתקיימת בלא דם משמע כמו שמחלק התוס' בכאן משום דעיקר חיות תלוי בי', ויעוין שם דמחלקים בין גיזה לחלב עי' בחדושי למס' בכורות דף כ"ה.
שם גמ' כי קאמרינן לגבי דם דלא מתקיימת בלא דם כו' יש לעי' לר"מ דסובר בנדה דף ט' ע"א דדם נעכר ונעשה חלב א"כ היכא יצא החלב מידי מעילה שהי' קודם דם.
שם תוד"ה המקיז דם בבהמת קדשים כו' כו' ועי' בברכות דף ל"א דהקשו ג"כ כמו הכא ומחלקין בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה, יעו"ש היטב ויש לעיין לרבי יוחנן דיליף כאן במעילה לפני כפרה כלאחר כפרה א"כ מוכח דאף לפני כפרה אין בו מעילה, ואין לומר דרי"ח פליג על מימרא דר"ה דהמקיז דם כו' דהא שם בברכות מחשב הגמ' להא דר"ה להלכה פסוקא.
תוד"ה בד"א כו' וא"כ לא הי' דעתו להקדיש דבר שאינו ראוי לגבי מזבח כו' קשה לי לפענ"ד הא אי' בב"ב דף ס"ג ע"א גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שהמעשר שלי המעשר שלו, ומקשה הגמרא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' יעו"ש אלמא חזינן דאין אדם יכול לשייר דבר שלא בא לעולם א"כ האיך יכול בכאן לשייר הבצים והחלב דהא הוה דבר שלא בא לעולם דהא אף עובר מחשב דבר שלא בא לעולם אף כשנתעברה ומכש"כ קודם שנתעברה, ועיין בח"מ סי' י"ט, ובקצה"ח שם ס"ק א' שכתב ג"כ דאין אדם יכול לשייר דבר שלא בא לעולם, ועוד קשה לי לפענ"ד דלפ"מ שכתבו התוס' ז"ל דלא הי' דעתו להקדיש כו' דלפ"ז מאי מקשה לעיל רה"מ לר"ה דאמר המקיז דם למזבח כו' מהא דחלב המוקדשין כו' הא גבי חלב וב"ת הוה טעמא דלא דעתו לאקדושא אבל גבי דם הוה עיקר כפרה ובודאי דעתו לאקדושי דהוה גם עיקר חיות הבהמה בהדם, וי"ל דזה נכלל בתרוץ הגמ' דלא מתקימת בלא דם והתו' ז"ל כתבו כן לפי תרוץ הגמ' ועי' בתמורה דף ל"א ע"ב בתוד"ה ואפילו שם בסוף הדבור ובחדושי שם.
שם בדף י"ג ע"א תוד"ה אתיא העברה כו' שם ע"ב בסוף הדבור כתבו התוס' ז"ל דהא דמקשה הגמ' מנלן הוא דמשמע מהא דכתיב ז' ימים יהי' תחת אמו איירי אף בולדות קדשים ובהמת קדשים כו' וקשה לי קצת הא אי' בזבחים דף י"ב דיליף הגמ' דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר מדכתיב ז' ימים יהי' תחת אמו הא לילה חזי וכתיב וביום השמיני כו' אלמא לילה לקדושה ויום להרצאה אלמא חזינן דהקרא לא איירי בולדות קדשים רק בולדות חולין מדצריכה להקדישם, וצע"ק לפענ"ד.
דף י"ג ע"א תוד"ה אבל אם הקדיש כו' עי' בכאן בתוס' יו"ט ובחדושי רע"א ז"ל ס"ק ה' ועיין היטב בקצה"ח סי' ר' אות א' שהאריך הרבה בזה, ובאמת יש להבין טובא דברי רבותינו ז"ל דהא איתא בב"ב דף ל"ג ע"ב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ דמסירה לה להקדש בודאי קונה וא"כ הרי יש יד להקדש, וצריך עיון.
דף י"ג ע"א תוד"ה מאי טעמא כו' ואיתקש פועל לשור כו' והנה התו' ז"ל לא פירש כרש"י ז"ל דפירש דיליף מריעך יעו"ש, והנה שם בב"מ יליף הגמ' מריעך, והקשו שם בתוס' ד"ה ריעך שהקשו למה צריך לילף מריעך כו' ויש לעיין לפ"מ דאיתא שם דלמ"ד גזל עכו"ם אסור איצטריך האי קרא למעוטי עכו"ם וא"כ הא אנן קיי"ל גזל עכו"ם אסור כמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה הל' ב' ובח"מ סי' שנ"ט, א"כ הא איצטריך קרא למעוטי עכו"ם, אך בב"ק דף ל"ח ע"א משמע דמריעך ממעטינן תרווייהו.
שם ע"ב בד"ה אתיא העברה כו' וכתבו דהא דמקשה הגמ' מנלן הוא דמשמע דהא דכתיב ז' ימים יהי' תחת אמו איירי אף בולדות קדשים ובבהמת קדשים כו' ויש לעיין קצת הא בזבחים דף י"ב יליף הגמ' דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר דכתיב ז' ימים יהי' תחת אמו הא לילה חזי וכתיב וביום השמיני כו' אלא לילה לקדושה ויום להרצאה אלמא מוכח דהקרא לא איירי רק ביום חולין, דאי נימא דהאם קדושה א"כ גם הולד קדוש כמו דאיתא בכריתות דף כ"ג ע"ב דבהוייתן הם קדושים א"כ לפ"ז היכא מצינן למימר דהקרא משמע דאף בבהמת קדשים מותרת להניק, ואי נימא דמשמע מפשיטות הדבר דכיון דהאם קדוש והולד קדוש מותרת להניק, א"כ לפ"ז האיך ילפינן מבכור דאיירי דוקא באם חולין דלמא התם דאיירי דגם הולד חולין להכי יאסור להניק מבהמת הקדש אבל באמת היכא דהולד של הקדש מותרת להניק וע"ש בספר ח"נ מה שמיישב הגמ' ומה שהביא בשם המשנה למלך ז"ל, ועיין בחדושי למס' בכורות דף ו' ע"ב.
שם במשנה מעין שהוא יוצא מתוך שדה של הקדש ל"נ ולא מועלין כו' ופי' שם רש"י ז"ל דאיירי שיצא מתוך שדה של הדיוט תוך שדה של הקדש ועי' בפרוש הרע"ב ז"ל ובתוס' חדשים ז"ל במשניות, והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מעילה הלכה י' פי' דאיירי שיוצא מתוך שדה של הקדש יעו"ש ולכאורה קשה דאמאי ביוצא מתוך שדה של הקדש מותר להנות ממנו וגם קשה אמאי לא מועלין לפ"מ שפוסק שם כרבי יוסי ז"ל דמועלין בגדולין ולא דמי לבור מלא מים דמשמע שהם מי גשמים כמו סתם בור, וראיתי בש"מ הנדפס בהצד הגמ' שכ' הטעם משום דנובע מתוך התהום ולא מתוך שדה של הקדש ולהכי לא זכה כלל ההקדש רק מפני מראית עין אסור להנות ממנו יעו"ש, ולכאורה יש לעיין מ"ש דבשל יחיד הוי שלו כמו דאיתא בעירובין דף מ"ח ע"א בור היחיד הרי הוא כרגלי היחיד ולא גרע מעין מבור שיש בו מים מכונסין של מי גשמים, ועיין בב"ק דף כ"ז ע"ב דההוא גרגותא דבי תרי כו' אלמא דהמים הוה של בעל הבור, וצ"ל דדוקא להדיוט מטעם דיש לו חצר אבל לא להקדש דלא זכה מטעם חצר כמו שכ' התוס' ז"ל בדף י"ג ע"א בד"ה אבל אם הקדיש כו', ולפ"מ שסובר רב בחולין דף קל"ט ע"א דבמקדיש תרנגולין לבדק הבית ומרדו יצאו לחולין א"כ ה"נ כיון דיוצא שדה של הקדש והולך לאבוד הוה כמרדו, אך להרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר כן דמוכח שם בפרוש המשניות דפוסק כשמואל ורי"ח דלא פקעה קדושתה ועיין בב"ב דף ע"ט ע"ב, ועי' במשניות בתפארת ישראל מש"כ בזה.
שם עמוד ב' רש"י ז"ל ד"ה ערבה כו' אבל משזקפוה דנעשית מצותו נהנין ממנה, ולא הבנתי אמאי מותר לכתחלה להנות ממנה דמשמע אף בלא פדיון הא אי' בפסחים דף כ"ו ע"א דאף דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה עכ"פ אסור להנות ממנה, והנראה מדברי רבינו התוי"ט ז"ל שהרגיש בזה וכ' דהתירו לזקנים שקשה להם לטרוח אחר ערבה התירו להם ודוחק, והנה התוס' ז"ל בד"ה ערבה כתבו הטעם משום דמצות לאו להנות נתנו, ועי' בט"א בר"ה דף כ"ז ע"ב דתקשה מכאן לר"י דסובר התם מצות להנות נתנו יעו"ש היטב, וכמו כן קשה לי מהא דאיתא במשנה ב' פ"ב דשקלים הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו בשביל עצמו אם משנתרמה התרומה מעל משום דנהנה שלא יהי' ממשכנין אותו, אבל כל זמן שלא נתרמה התרומה רק משום שעשה המצוה לא מעל וכ' שם התוי"ט ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל משום דמצוות לאו להנות נתנו יעו"ש א"כ תקשה לרבי יהודא מכאן דאף שלא נתרמה התרומה יהי' מעל, אך באמת לא זכיתי להבין דמאי שייך בכאן מעילה הא באמת לא יצא כלל בזה המצוה ואינו עולה לו ומה מעילה שייך בזה, בשלמא גבי שופר של עולה הרי יצא המצוה, ועוד הי' קשה לי הא בעינן לכם והרי הי' של הקדש ומצאתי שם בתי' שהרגיש בזה ותרצתי לעצמי דאיירי ביום שני ואף דהי' במקדש הרי כ' הרמב"ן ז"ל בריש פרק לולב הגזול דגם במקדש לא בעינן יום שני לכם יעו"ש היטב ובר"ן ז"ל שם, אך מדברי התו' ז"ל בסוכה דף מ"ג ע"ב ד"ה והביאו מורביות של ערבה מע"ש כו' ולא"ש נמי דריש מדכתיב ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו גבי לולב כו' והתם כתיב שבעת ימים משמע דבמקדש בעינן כל שבעת ימים לכם, והא דהקשתי במשנה משקלים מצאתי בעמודי אור סק"ו שהעיר כה"ג יעו"ש, והרמב"ם ז"ל מפרש למתני' דמיירי בערבה הגדילה בשדה של הקדש ולהכי אין מועלין בה משום דאינו ראוי לכלום יעו"ש בט"א בר"ה ולכאורה יש לפשוט מכאן ספיקו של המשנה למלך ז"ל (כעת לא מצאתי מקומו שמסתפק בדבר אם אחד קידש אשה באתרוג שאינו שוה פרוטה רק בשביל מצותו אם מקודשת יעו"ש) ואי נימא דמחשב ש"פ בשביל המצוה הכא נמי יש למעול בשביל שראוי להמצוה.
שם בתוד"ה אבל אם כו' וי"מ שהי' בו בכלי הרבה מים וקאמר דאין מועלין עד שישתה שלשה לוגין כו' יעו"ש ויש להבין דלמה דוקא בשלשה לוגין דממ"נ הלא יש עוד מים להקדש ואי משום דנהנה בדבר שראוי להקדש א"כ אף בפחות משלשה לוגין יש למעול כיון דראוי להקדש אף דאינו נהנה אלא מעט, דאטו אם נהנה בחצי קרבן אין בו מעילה, וצע"ק.
שם במשנה הקן שבראש האילן כו' עיין בכאן בפרוש המשניות להרמב"ם ז"ל שפוסק דגבי הקדש אסור להנות מקן אף שהוא מעצים דעלמא, וגבי אשירה מותר להנות מקן כו' וכן פסק בפ"ה מהלכות מעילה הל' ז' ובפ"ז מהלכות עכו"ם הל' י"ב, יעו"ש ותמה הכ"מ ז"ל על זה ויעו"ש במשנה למלך ז"ל שהאריך טובא בזה, ואולי יש ליישב בס"ד דדעת הרמב"ם ז"ל דיש חצר להקדש ואסור להנות ואעפ"כ אין בו מעילה וכן דעת הרמב"ן ז"ל בב"ב דף ע"ט והובא בקצה"ח סי' ר' ובמשניות בתוס' רע"א ז"ל, ומה שהוכיח הקצה"ח ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל לא סובר כן היינו ממה דהוקשה לו מהא דמצא מעות בהר הבית אמאי לא זכה הקדש יעו"ש היטב, יש לומר התם משום דהוה חצר שאינו משתמרת ואינו קונה במציאה, ואם נאמר דדעת הרמב"ם ז"ל דיש חצר להקדש יהי' א"ש דאסור להנות מהקן של הקדש מטעם דזכה האילן של הקדש, והא דמותר לטול האפרוחים שאינם צריכים לאמם, היינו משום דכיון דיכולים לפרוח ואינו קונה החצר כמו דאיתא בפ"ק דב"מ דף י"א ע"א, והא דלא זכה קודם שהיו מפריחין היינו כמו דאי' שם בב"מ דף ק"ב ע"א סוף העמוד יעו"ש וכה"ג כ' שם הקצה"ח ז"ל לתרץ משום דבאסורא אתי לידו ע"ש.
דף י"ד ע"א אתמר עכו"ם שנשתברה מאלי' ומקשה ר"ל לרי"ח ממתני ושל אשירה יתיז בקנה מאי לאו דאיתבר מגופה כו' יש לעיין דהא הטעם דנכרי מבטל משום דאמר היא גופה לא מצלה עצמה לדידי מצלה לי יעו"ש א"כ כיון דאיתבר מגופה של אשירה הרי לא הצילה על עצמה א"כ יהי' כל האשירה מותר, ועוד יש לעיין קצת בהא דרצה הגמרא לומר שם בדף מ"ב ע"א דהיכא דעיקר ע"ז קימת גם ר"ל מודה דאסור א"כ תקשה מכאן דמקשה ר"ל לרי"ח מהא דיתיז בקנה הא התם עיקר ע"ז קימת ועיין שם בתוס' ד"ה והא שיפוין כו'.
דף י"ד ע"א רש"י ז"ל ד"ה מ"ט בונין בחול כו' וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא שהמוכר הי' מועל בהן כו' ויש לעיין לפענ"ד דהא אי' בקדושין דף כ"ח ת"ר גזבר שנתן מעות בהמה אפי' הבהמה בסוף העולם קנה מטעם דהקדש קונה בכסף לחודא ומשמע שם דהמעות הם הקדש דאין לומר דעדיין המעות חולין א"כ אמאי קונה הקדש הלא המעות חולין וע"כ צריכין לומר דהמעות הקדש ואעפ"כ אין המוכר מועל, וכעת נדפס הגהות קרני ראם ומצאתי שהרגיש קצת בזה יעו"ש.
דף י"ד ע"ב תוד"ה מותר כו' ומזכה אותן לאומנין בשכרן ע"י אחר וכן כ' רש"י ז"ל בשבועות דף י' ע"ב יעו"ש ויש להבין קצת לפ"מ שכתב התוס' ז"ל לעיל בדף י"ג ע"ב בד"ה אבל אם הקדיש כו' דאין חצר להקדש משום דאין יד להקדש. ועי' שם בתוי"ט ז"ל שהקשה דהא לא גרע משליחות, ומשמע קצת דהתוס' ז"ל סוברים דגם שליחות אין להקדש, ולפ"מ שכתב התוס' ז"ל בב"מ דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא כו' דעכו"ם דאין לו שליחות אינו יכול לזכות לישראל ע"י ישראל אחר מטעם דצריך להיות שליח של בעל הממון המזכה כו' יעו"ש ועיין בזה בקצה"ח סי' קפ"ג ס"ק ב', א"כ מאי מהני הכא שמזכין לאומנין ע"י ישראל אחר, ועיין בקצה"ח סי' ר' ס"ק א' ומה שכתבתי לעיל בדף י"ג ע"א בזה ועי' בחדושי למס' תמורה דף ל"א ע"ב.
שם רש"י ז"ל ד"ה ר"פ אמר היינו טעמא כו' דא"א דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפצי החמה ונמצא מועל כו' ויש לעיין לפענ"ד הא כ' רש"י ז"ל בפסחים דכ"ו ע"א ד"ה דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאתו ויעו"ש בתוס' ד"ה שאני היכל כו' אלמא דהנאת צל הוי הנאה שלא כדרך הנאתן וא"כ אמאי כ' רש"י ז"ל דמעל מפני הנאת צלו, ואין לומר דדלמא ישבו האומנין בתוך הבית וזה מחשב לדרך הנאתן כמו שאי' שם שאני היכל דלתוכו עשוי, הא הגמרא מסיק דעיקר החשש הוא בעצים דמכאן ואילך וא"כ עיקר החשש שישב בצילו של העצים ואין זה כדרך הנאתו, ועיינתי ברמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעילה הלכה ד' שמפרש הבנין וי"ל דכוונתו בצל שתוך הבנין, ואינו מפרש כפרוש רש"י בעצים דיומא שיבנו תיכף רק מפרש שהבנין נמשך רק יום אחד ואינן מתאחרין ימים כדי שנחוש להן כו' א"ש ודברי רבינו רש"י ז"ל צע"ק לפענ"ד.
דף ט"ו ע"א רש"י ד"ה הנהנה כו' וכשהיא מתה אע"פ שלא פגם מעל דלא לדמי קיימא שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו' ולא זכיתי כמו שהביא להבין הא מהאי טעמא לית בהו מעילה כל התוס' ז"ל בד"ה ואפילו מגמרא דפסחים, וע"כ לתרץ כמו שכתב התוס' דראוי להנאות אחרת א"כ אמאי כ' רש"י ז"ל זה הטעם, ועוד יש להבין דכאן כ' רש"י ז"ל טעם זה דמועל אע"פ שלא פגם בשביל זה דלא קאי לדמי' ולעיל בדף י"ב ע"א כ' רש"י ז"ל בד"ה יצא מידי מעילה דבר תורה מטעם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ לא חזי לכלום ולהכי יוצא מידי מעילה, וצ"ע לפענ"ד.
דף ט"ז ע"א תוד"ה אמר רב לא שנו כו' התורה אמרה יבא אסור נבילה וחל אאסור חלב וה"ה דחל נבילה אטומאה כו' ויש לעי' לפענ"ד הא גבי נבילה דחל אאסור חלב משום דהוה אסור כולל משום דחל נמי אבשר, אבל נבילה אטומאה דלא הוה אסור כולל לא מצינו למילף מהתם, וכמו כן קשה לי אסוגיא דחולין דף ק"ג ע"א, וחפשתי בספרים ומצאתי בראש יוסף שהקשה כן יעו"ש, ועי' בזבחים דף ע' ע"א בתוד"ה ובא כו' ובגליון הש"ס שם.
שם דף ט"ז ע"א אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן, ויעו"ש בפרוש רש"י ז"ל משום דאין אסור חל על אסור, וקשה לי לפענ"ד הא בכאן לא הוה אלא תני שיעור מהטומאה, ואי' במס' שבועות דף כ"א ע"ב במפרש חצי שעור דעל חצי שעור חל אסור אחר יעו"ש, וכן כתב התוס' ז"ל בהדיא בחולין דף ק"ב ע"ב בד"ה שאין בו כזית כו' דאחצי שעור חל אסור אחר יעו"ש היטב, וחפשתי בספרי הקדושים מרבותינו האחרונים ז"ל ומצאתי בספר ראש יוסף על חולין דף קי"ג ע"ב בד"ה גמרא אתמר המבשל חלב בחלב כו' שהקשה שם ג"כ לענין בשר וחלב כה"ג והניח בצ"ע יעו"ש, וכן מצאתי בכרתי ופלתי סימן פ"ז ס"ק י"ג ד"ה וקשה לי כו' שהקשה כן גבי בשר בחלב ללוי דקיי"ל כותי' דחייב אחצי שעור בשר וחצי זית חלב יעו"ש, והניח ג"כ בצ"ע יעו"ש, ואחר זמן כביר עיינתי שם בעצי לבונה על יו"ד סימן פ"ז סעיף ה' בהגה שהקשה ג"כ הקושיא ממעילה וע"ש מה שהקשה הגאון רבנו ר' זלמן מרגליות ז"ל בכריתות דף כ"ג יעו"ש היטב, וספר בית אפרים אין ת"י לעיין בו, והייתי בקיץ העבר בביאליסטאק והראה לי חכם אחד קושיא זו גם בקרן אורה הנדפס כעת, ולחומר הקושיא נלפענ"ד לתרץ בס"ד עפ"מ דמשמע מדברי התוס' ז"ל ביבמות דף פ' ע"א ד"ה נעשה סרים למפריע כו' דרב סובר דהתראת ספק לא שמי' התראה, והנה הא דאמר רב דלענין אכילה טהורים בפני עצמן וטמאין בפני עצמן הוא לענין מלקות וכן מבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות הל' י"ז והנה חצי זית נבילה מן הטהורה וחצי זית מן הטמאה ואח"כ יאכל עוד חצי שעור מן הטמאה בודאי יצורף החצי זית טמאה לחצי זית טמאה ולא ילקה על לאו של נבילה א"כ הוה התראת ספק בשעה שמתרין אותו שלא יאכל נבילה דלמא יאכל בכדי אכילת פרס כחצי זית טמאה ויצורף להחצי זית טמאה הראשון ולא ילקה משום נבילה ועיין ברמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות סנהדרין ובפ"ד מהלכות שבועות שפוסק דהתראת ספק שמי' התראה ולדידי' לא יעלה ארוכה, ועיין בגיטין דף ל"ג ע"א תוד"ה ואפקעינהו כו'.
שם גמ' הא מיתת שניהם מצטרפי כו' יש לעיין דלמא הברייתא אתיא כר"מ דסובר במסכת עכו"ם דף ס"ו ע"א דכל האסורים מצטרפין דיליף מלא תאכל כל תועבה יעו"ש, ואולי לר"מ גם מיתת פרה וחיי גמל מצטרף, ועיין ברמב"ם בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות הל' י"ד במגדול עוז שנראה שגורס כאן רבי מאיר יעו"ש היטב וצריך להבין לר"מ א"כ אפילו מיתת פרה וחיי גמל ג"כ מצטרף וצ"ע לפענ"ד, ועיין בתוי"ט משנה ו' פ"ד ובס' ח"נ בסוף הספר.
שם מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין הא דלא נקט מיתת פרה וחיי פרה ג"כ אין מצטרפין כדי להורות כרבי יהודא דאבר מן החי נוהג בטמאה.
שם תוד"ה מיתבי מיתת פרה וחיי גמל כו' ומ"מ קשיא כו' אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו כו' וקשה לי הא התם לא איירי רק לענין אכילה דהוה חדוש כמו שכ' התוס' ז"ל שם בד"ה חלק מבחוץ כו' אבל לענין טמאה מנלן דלא אמרינן כי וכאן איירי לענין טומאה, ומצאתי בספר ח"נ שכתב מדלענין אכילה לא מחייב גם לענין טומאה לא מצטרף, יעו"ש ולא הבנתי הא התוס' ז"ל לא כתבו כן רק לרב אסי לעיל בד"ה אמר רב כו' אבל רב הא לא סבר סברא זו וצע"ק לפענ"ד.
שם בתוס' ד"ה הנ"ל וא"כ אמאי לא פריך לרב כו' עיין בצ"ק שהקשה דלמא סובר רב כרבי אלעזר דסובר בחולין דאם חלקו מבחוץ חייב כו' יעו"ש וי"ל דהא טעמא דרבי אלעזר הוא משום דקסבר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי כמו שאי' שם וזה שייך דוקא דאם הם באמת מאבר אחד ויכול להתחבר כאחד, אבל אם הם משני מינים דאינם מתחברים י"ל דהתם מודה רבי אלעזר לרי"ח.
שם תוס' ד"ה ורבי יהודא היא כו' וה"ה לבשר מן החי דנוהג בטמאה כו' עיין בהגהות מספר ח"נ ז"ל שכ' דכבר הוכיח התוס' ז"ל לעיל בד"ה מיתבי כו' דע"כ איירי לענין בשר מן החי ולא לענין אבר יעו"ש, ולפענ"ד נראה להביא ראיה מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"ט מהלכות מלכים הל' י"א שכ' דבן נח מוזהר גם על בשר מן החי דאי נימא דאינו מוזהר א"כ לפ"מ שהוכיח התו' ז"ל בכאן דלרבי יהודא חייבין גם על בשר מן הטמאה משום בשר מן החי א"כ מאי פריך הגמרא בחולין דף ק"ב ע"א ורבי יהודא למה לי קרא ליתי אסור אבר ולחול על אסור טמאה שכן אסורו נוהג בבני נח כו' וא"נ דבן נח אינו מוזהר על בשר מן החי א"כ הא איצטריך לבשר מן הטמא שאינו נוהג בבני נח ואעפ"כ נוהג בטמא אע"כ דבן נח מוזהר גם על בשר מן החי וע"ש בכ"מ ובלח"מ וע"ש בלב ארי' ובפלתי סימן ס"ב, אך יש לעיין לפענ"ד דהא תינח לר"ש בן לקיש דיליף בחולין דף ק"ב ע"ב דבשר מן החי אסור גם מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר להכי ר"א דיליף שם בחולין דף ק"ב ע"א מן הקרא הלז דנוהג גם בטמאה דכל שאתה מצוה על דמו כו' להכי נוהג גם בשר מן החי בטמאה, אבל לרבי יוחנן דיליף מן בשר בשדה טריפה דילפינן מזה לבשר מן החי ולבשר מן הטריפה, וזה הקרא לא קאי על טמאה א"כ מנא ידעינן בשר מן החי בטמאה, אך י"ל דלרבי יהודא דיליף משום דאסורו נוהג גם בבני נח ולהכי כיון דבן נח מוזהר גם על בשר מן החי כמו שכתבתי למעלה בשם הרמב"ם ז"ל להכי נוהג גם בטמאה, אבל לר"א לא יסבור דבשר מן החי נוהג גם בטמאה ולהכי א"ש דכאן במעילה נקט הגמ' דוקא רבי יהודא ושבקי' ר"א בר זוגו, אך קשה קצת דקתני סתמא שם בחולין דאבר מן החי נוהג בטמאה דברי רבי יהודא ור"א ויפלגו בבשר מן החי אם נוהג בטמאה אם לאו, וי"ל וליישב בס"ד לפ"מ שהקשה התוס' ז"ל שם בחולין דף ק"ב ע"א בד"ה כי אצטריך כו' א"כ אסור בב"א היא כו' וי"ל דאסור טומאה קדים בעוד שלא נתקשרו אברים בגידים יעו"ש, א"כ י"ל דזה דוקא שייך לענין אבר מן החי אבל לענין בשר מן החי שייך ג"כ בטמאה משום אסור ב"א, אך צ"ע א"כ מאי טעמא דרבנן.
דף מ"ו ע"ב תוד"ה נקלסי' כו' בסוף הדבור מדקאמר מטמאים יעו"ש ולא זכיתי להבין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל הא לעיל ע"א בד"ה מיתבי כו' הביאו דברי הגמ' דחולין דף קכ"ב ע"ב דאבר מן החי מטמא וכן אבר מן החי דשרץ ג"כ מטמא א"כ מאי הוכחה זו, וכן קשה על התוס' דלקמן בד"ה אמר רבא כו' דכתבו ג"כ הוכחה זו, ובאמת לא הבנתי אמאי נדו מדברי רבינו רש"י ז"ל דכתב מדנקט המשנה נבילה ע"כ דאיירי במיתתן וצ"ע לפענ"ד.
דף י"ז ע"א תוד"ה כל שטומאתו כו' טומאתו ולא שיעורו כגון אבר מן המת וכזית מן המת שטומאתו שוה באוהל ולא שיעורו דכזית מטמא בבשר ואבר בכל שהוא כו' יעו"ש, ויש להבין לפ"ז א"כ האיך כתבו התוס' ז"ל לעיל בדף ט"ז ע"א בד"ה מיתבי כו' וא"ת למה לי צרוף הא אמרי' התם דאין לו שעור וי"ל דמ"מ בעינן שיהא בשר כו' ולכך צריך צרוף א"כ אמאי מהני צרוף והא ג"כ אינו שוה דאבר מטמא בכל שהוא ובבשר בעינן כזית, וצ"ל דהא דכ' התוס' ז"ל דלא מהני צרוף היינו דוקא בבשר המת לא מן האבר ולהכי לא הוה שוה שבשר מכזית ואבר בכל שהוא אבל בבשר מן האבר מצורף לאבר אחר דהא באבר בעינן נמי בשר, וצ"ע לפענ"ד.
שם תוד"ה והא אמר רבי יוחנן רביעית דם שהגיס בו טהור ואמאי הא אמרינן אוהל על כולו טמא אע"פ שלא האהל על כל רביעית בב"א כו' יעו"ש שהגי' כן בצ"ק, ויש לעיין לפענ"ד לפי גירסת התו' ז"ל בכאן רבי יוחנן והא רי"ח סובר בחולין דף קכ"ד ע"ב דאין נוגע וחוזר ונוגע וה"ה דאין מאהיל וחוזר ומאהיל כרבי דוסא דסובר התם כן, אבל רבנן פליגו התם וסוברים דמאהיל וחוזר ומאהיל א"כ מתניתין אתיא כרבנן ומאי מקשה הגמרא.
דף י"ז ע"ב רש"י ד"ה אבל לענין אכילה כו' ואמר לי רבי כו' ויעוין שם בהגהות בשם התו' יו"ט ז"ל דאי הוה מחצה עמ"ח חייבין עליו בין אם התרו עלי' משום פיגול בין משום נותר, ועיין בתוי"ט מבפנים, ויש לעיין הא משמע שם מדברי רש"י ז"ל דאם הי' רוב פיגול והתרו בו משום נותר אינו חייב, וכה"ג היכא דהוה רוב נותר והתרו בו משום פגול ג"כ לא לקי, א"כ אם הוה מחצה עמ"ח אמאי חייבין עליו אם התרו בו משום פיגול או משום נותר הא מסיק הגמ' בבכורות דף י"ח ע"א דגם בידי אדם א"א לצמצם וא"כ אם התרו בו משום פיגול דלמא נותר הוה רובא ואם התרו נותר דלמא פיגול הוה רובא, ועיין בזבחים דף ע"ח ע"א ברש"י ובתו' שם כמו שציין בזה הגאון רב"ר ז"ל, וצ"ע לפי ענ"ד.
דף י"ח ע"א תוד"ה תני כו' וי"ל דהיינו דוקא כשהאסור בעין כו' מה שקשה על זה משבועות דף כ"א ע"ב עיין בנודע ביהודא מה"ק חלק יו"ד סי' צ"א יעו"ש.
דף י"ח ע"ב רש"י ז"ל ד"ה או בדבר שמחובר לקרקע כגון באילן של הקדש כו' מוכח מדברי רש"י ז"ל דאילן מקרי מחובר לקרקע, ולפענ"ד יש לעיין הא אי' לעיל בדף צ"ג ע"א הקדיש אילן מלא פרות מועלין בהן ובמה שבתוכן אלמא מוכח דיש מעילה באילן, ויש לדחות דאיירי כגון שתלש מן האילן גופא כמו שפירש התוס' ז"ל גבי בור. אך בב"ב דף ע"ט ע"א פי' הרשב"ם ז"ל כגון שתלה חפציו באילן גם התו' ז"ל שהקשו שם על הרשב"ם ז"ל גבי בור ולא הקשו על מה שפירש גבי אילן ש"מ מדשתקו אודו לי', ולכאורה מוכח כדברי רש"י ז"ל מהתוספתא שהובא בכ"מ בפ"ה במעילה הל' ה' שכתב הרמב"ם ז"ל הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקרש אע"פ שנהנה לא מעל נראה בעליל שאינו מחשב למחובר, ואולי יש לומר דכאן איירי באילן שנובע מקרקע של הקדש או שהקדיש קרקע עם האילנות להכי מחשב למחובר לקרקע, ולעיל בדף י"ג קתני הקדיש אילן משמע אילן בלא קרקע להכי מחשב לתלוש, כמו שאי' בב"ב דף ל"ח ע"א ולימא לי' כורכמא דרישקא זבינא לך כו'. ויש לעיין לפענ"ד הא דמוכח מהתוספתא מהא דאין מועלין ביושב בצלו של אילן דוקא משום דמחשב למחובר לקרקע הא בלאו הכי מועלין בו בשלמא לתרוץ הראשון שבתוספות בפסחים דף כ"ו ע"א בד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי כו' דגבי אילן מחשב צלו של אילן לדרך הנאה א"ש, אבל לתרוץ השני דדוקא גבי עכו"ם דלא כתיב אכילה להכי מחשב לצל לדרך הנאתו אבל גבי מעילה דדוקא דרך הנאתו מחשב צלו של אילן ללא דרך הנאתו א"כ קשה מהתוספתא, ויש לעיין קצת לפענ"ד לפ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל שם בפרק ה' מהלכות מעילה דהיכא דבנאו ואח"כ הקדישו אין מועלין בו ושמואל אמר במעילה דף י"ד דבונין ואח"כ מקדישין וא"כ לא קדשו רק אחר הבנין וא"כ אין בו מעילה בלא"ה ואף דאיכא אסור הא גם בצל איכא אסור רק משום מצוה התירו דגדול ת"ת דרבים וא"כ ה"נ כיון דאין בו מעילה רק אסור בעלמא מותר בשביל ת"ת דרבים ואח"כ מצאתי בשער המלך בפ' ראשון מהלכות מעילה שהעיר קצת מזה.
דף י"ח ע"א תוד"ה ואומר כו' וי"ל דאי מסוטה ה"א דדוקא נהנה דומיא דסוטה שנהנית מעבירה כו' יש לעיין לפ"מ שרצה הגמ' לומר בקדושין דף כ"ב ע"ב דשלא כדרכה אין לה הנאה וכן כ' בהדי' רש"י ז"ל בסנהדרין דף נ"ח ע"ב ד"ה שלא כדרכה כו' והא גם בשלא כדרכה אסורה על בעלה כמו דאיתא ביבמות דף נ"ה ע"ב ובא"ע סימן כ' א"כ לילף מכאן, והתו' ביומא דף פ"ב ע"ב בד"ה רוצח רוצים ג"כ לומר בשלא כדרכה אין לה הנאה רק אח"כ מסקו אולי יש לה קצת הנאה, וצ"ע מכאן.
שם ע"ב תוד"ה מה תרומה פוגם ונהנה ומי שפגם הוא נהנה כו' ולכאורה משמע מכאן דגבי תרומה אינו חייב אלא בפוגם ונהנה ומי שפגם הוא נהנה ובלא"ה פטור, וקשה לי לפענ"ד מהא דאי' בכתובות דף ל' ע"ב דמוקי לה הגמ' כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ומצי לאהדורי רק ע"י הדחק ואף דאי אהדרי הוה נמאס ואינו מחייב רק על הנאת מעיו וע"ש ברש"י ז"ל ובתוד"ה לא צריכא כו' אלמא חזינן דחייב גבי תרומה רק על אהנאה לחודא דהא איהו לא פגם דאף אי אהדרי הי' נמאס אפה"כ לרבא חייב ולאביי אינו פטור רק מטעם קים לי בדרבא מיני' וי"ל וליישב בס"ד עפ"מ שכ' התוס' ז"ל בב"ק דף ז' ע"א ד"ה שור רעהו דהא דגבי הקדש פטור מזיק אפילו מקרן וגבי תרומה חייב קרן דיליף מקרא אחרינא משום דהוי גזל כהן א"כ י"ל דהא דחייב בכתובות אינו אלא משום דהוה מזיק דחייב קרן ולא מהאי קרא דהאי קרא דכי יאכל תרומה לא הוה רק כדרך אכילתו ואוכל תרומה הוה הנאתו ופגימתו כאחד.
שם תוד"ה אכילתו ואכילת חבירו כו' א"נ שמא י"ל גם ע"י שליחות וכגון שציוה את חבירו ליטול לאכול כו' משמע קצת דללישנא קמא לא משכחת כלל דלתחייב ע"י אכילת איש אחר, וקשה לי הא אי' לקמן דף כ' ע"א אמר לו תן חתיכה לאורחים כו' כולן מעלו אלמא חזינן דמעלו הבעה"ב והשליח במה שאכלו האורחים ועיין בתו' בקדושין דף מ"ג ע"א תוד"ה שלא מצינו כו' ובמשנה למלך פ"ז מהלכות מעילה הל' א' והלכה י"ב.
דף י"ט ע"א כגון שלקח קני זבים כו' יעו"ש וברמב"ם פ"ו מהלכות מעילה הל' י"א כ' ג"כ כשהקריב הק"פ שלו כיון שזרק הדם מעל ומשמע שחייבין קרבן מעילה כמו בעלמא וקשה לי לפענ"ד הא איתא בסוכה דף מ"ב ע"א דכהן שסבר על עולת העוף שהוא חטאת ואכלתו שהוא פטור מטעם שטעה בדבר מצוה כו' יעו"ש וכן אי' בפסחים דף ע"ב גבי פסח וא"כ אמאי מעל הא טעה בד"מ וכאן הא משמע דיצא ידי חובתו ואף למאי דמחלק הגמ' שם משום דפסח זמנו בהול הא גם כאן הוה קרבן פסח כמו שכ' הרמב"ם ז"ל, וצריך עיון לפענ"ד.
שם שלקח קני זבין כו' קשה לי הא כיון שנתן להמוכר א"כ הי' תיכף שנוי רשות שנתן לרשות אחר א"כ תיכף מעל כמו שהביא התוס' ז"ל לעיל בדף י"ח ע"א בד"ה ואומר וימעלו כו' דבהוציא מרשות לרשות תיכף מעל וכן כתבו בדף י"ט ע"א בד"ה אקשי' כו' למה בעינן דוקא שהביא לעזרה לר"ש או עד שיקריב, וחפשתי בספרים ומצאתי בספר עמודי אור סי' ק"ו שנראה שהעיר בזה, והנה שם בסוף ד' כ' להכי לא מקרי שנוי רשות מפני שמכניס בשביל זה דבר אחר לרשות הקדש להכי לא מעל בשביל השנוי רשות לחודא יעו"ש היטב, ולפענ"ד צ"ע בזה דהא קיי"ל דצריך דוקא להביא הקרבן משלו דהא איבעי' להו בכריתות דף כ"ז ע"א אם אדם מתכפר בשבח הקדש אבל עיקר הקרבן צריך להיות דוקא משלו א"כ הכא שלא הכניס לרשות רק תיכף לרשות הקדש א"כ הא לא הוה הקרבן משלו, אי אמרת בשלמא דתיכף מעל א"כ הוציא מרשות הקדש לרשות שלו והוה הקרבן שלו, וצ"ע טובא בזה.
שם ע"א רש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול כו' עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו יפטר מאחריותו כו' עיין בגליון הש"ס שציין לעיין ברש"י בחולין דף קל"ט ע"א יעו"ש ולפענ"ד לא דמי לשם דשם הוה נדר ולהכי מיפטר תיכף שהביא כו' אבל בכאן גבי חטאת או אשם לא מיפטר עד שיקריב אותו וע"ש בס' עמודי אור מש"כ בזה.
שם בגמ' כי יאכל פרט למזיק כו' יש לעיין לפ"מ שכתבו התו' ז"ל בב"ק דף (ע"ח) דמזיק גבי תרומה חייב בקרן וכמו שהבאתי למעלה א"כ כיון דגבי הקדש יליף מתרומה א"כ גם גבי הקדש אמאי לא חייב בקרן וצע"ק לפענ"ד.
שם ברש"י ובתוס' ז"ל ד"ה מכדי כו' אבל בדבר העומד ליקרב כו' ולפענ"ד הוא כמו שמסיק הגמ' בב"ק דף ע"ח ע"ב דגנב מצי פטר נפשי' בכבש כו' ובזה יש להבין בס"ד דברי רש"י ז"ל שם בב"ק שכ' ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש כו', ויש להבין דהא זאת לא כתיב רק גבי כפל ולא גבי קרן, אך לפי הנראה מכאן מיפטר גם מחיוב דהקדש כמו שנראה מכאן, ועי' ברמב"ם פ"ב מהלכות גניבה הל' א' שכ בהדי' דהמעוט מבית האיש ולא מבית הקדש לא קאי רק על כפל ולא על הקרן וע"כ צריך לומר כמו שכתבתי, וע"ש בש"מ ובספר ים התלמוד.
שם תוד"ה קדשי מזבח כו' עיין בכאן בס' ח"נ מש"כ בדברי התוס' ז"ל בכאן, אך לי הי' קשה דמאי מעילה שייך בכאן דהא אינו ראוי לכלום כיון דאין פודין את הקדשים לאכילת כלבים, וחפשתי ומצאתי בס' תפארת ישראל על משניות שכתב דלא הוה רק מדרבנן יעו"ש, וכה"ג כ' רש"י ז"ל לעיל בדף ב' ע"ב סוף העמוד דלא הוה המעילה רק מדרבנן גבי קדשים שמתו יעו"ש, והנה הח"נ ז"ל כתב דהתוס' ז"ל אינם גורסין ועבר ושחטן ועיין בכאן במשניות בתוס' רע"א ז"ל שכתב ג"כ באות ט' שהתוס' ז"ל אינם גורסין ועבר ושחטן רק כיון דבעינן העמדה והערכה מש"ה לא נפקא ע"י מעילה ויש מועל אחר מועל, אך ראיתי בתמורה דף ל"ג ע"ב ד"ה כדתניא כו' הביאו הסוגיא דהכא וגורסין ועבר ושחטן יעו"ש ומה שתרצתי דברי הרמב"ם ז"ל מצאתי במעילה בכאן בתוס' חדשים אך לכאורה לא הבנתי הא בקדשי בדק הבית בין לרי"ח ובין לר"ש בן לקיש הוה בכלל העמדה והערכה כמו שאי' בתמורה דל"ב ע"ב ובקדב"ה הכל מודים דאין מועל אחר מועל וצ"ע כעת לפענ"ד, ועיין בכאן בש"מ אות כ"ב.
שם תוד"ה נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל בגמ' מוקי לה באבנים המסורות לו לגזבר עסקינן, ועיין בב"ק דף כ' ע"ב בתוס' שהקשו דגיזבר למה לא ימעול ותרצו שהוא סובר שהחפץ שלו כו' ולפענ"ד זה דומה להא דאי' ביבמות דף נ"ב ע"ב עודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם לא קנה וא"כ ה"נ כיון דקסבר דהם שלו להכי לא קני, אך בעה"ב דמעל ע"כ צ"ל דמן הסתם ידע שאינו שלו אלא דלא הי' יודע שהחפץ של הקדש, ועיין בכאן בפרוש המשניות להרמב"ם ז"ל שמפרש דלמי שנתן לו הוא גיזבר יעו"ש, ועיין בקדושין דף נ"ה ע"א בתוס' ד"ה אין מועל כו' ובדרוש וחדוש שם מערכה ה' אות י' שהאריך בזה, ועיין במל"מ בפ"ו מהלכות מעילה הל' ד' יעו"ש היטב. ובהיותי בענין זה הי' קשה לי דברי התוס' ז"ל בב"מ דף צ"ו ע"ב סוף ד"ה אמר רבא כו' ואפילו לקחתם ונתנה לו אינה מועלת כיון שאינה מתכוונת להוציא מרשות בעלים אלא את שלו סבורה ליתן לו כו' ולכאורה קשה דהא בהדיא תנן הכא במשנה נתן לחבירו מעל אף דמוקי הגמרא בגזבר שסבר שהאבן או קורה שלו ואפה"כ כי נתן לחבירו מעל א"כ גם ה"נ ימעול האשה במה שנתנה להבעל, וי"ל וליישב בס"ד דכונת התוס' ז"ל דהכלל הוא דאינו מועל אלא במתכוון להוציא מרשות לרשות להכי אף דהגזבר לא הי' סבר דהי' שלו כיון דנתן לחבירו הרי מתכוון להוציא מרשות לרשות חבירו, אבל בכאן בהאשה כיון שהיא סבירה שהחפץ שלה א"כ ממילא זוכה הבעל וממילא לא הוה שלו א"כ הרי אינה מתכוונת להוציא מרשות לרשות.
דף כ ע"א נתן לבלן מעל כו' עיין בכ"מ בפ"ו מהלכות מעילה הלכה י' שתמה על הרמב"ם ז"ל שפסק דקנה חפץ לא מעל עד דמשך הא מבואר בסוגיא דב"מ דף מ"ח ע"א דלרי"ח דסובר דמעות קונות מה"ת אף דלא משך רק דנתן כסף לחודא ג"כ מעל, ועי' היטב בנתיבות המשפט סי' של"ג שהאריך לתרץ דברי הרמב"ם דלא פסק רק בקנה חפץ כיון דגם לרי"א הפקיעו חכמים ז"ל ותקנו דלא נקנו רק במשיכה לא מעל עד דמשך, והא דהוכיח הגמ' מר"ש בן לקיש הוא מאומן דלא תקנו משיכה באומן יעו"ש וכן כ' התוס' ז"ל בכאן ד"ה נתנה לבלן כו' דקושית הגמ' בב"מ הוא מאומן וברמב"ם מבואר דוקא בקנה חפץ יעו"ש ובזה סרה מה שתמה העמודי אור ז"ל בסק"ו אות ח' אך מה שיש לדבר מזה דהא כ' הנתיבות ז"ל דהטעם באומן הוא מטעם שכירות מטלטלין יעו"ש והפ"ת בח"מ סימן קל"ח ס"ק ח' הביא הרבה שיטות הראשונים ז"ל דגם בשכירות הפקיעו חז"ל קנין מעות ותקנו רק במשיכה ואפה"כ הביא הגמ' בב"מ דף מ"א ראי' לר"ש בן לקיש דמשיכה קונה מה"ת וכיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כרי"ח דמעות קונות מה"ת אב מדרבנן בעי משיכה וא"כ אמאי פוסק בקונה חפץ לא קנה עד דמשך, ועיין היטב בב"ק דף ע"ט ע"א בתו' ד"ה תקנו כו' בסוף הדבור והוה כמו נתנה לבלן כו' מוכח ג"כ דדעת התוס' ז"ל דגם בשכירות מטלטלין תקנו חז"ל משיכה וע"ש בהגהות רע"א ז"ל, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה התוס' ז"ל הקשו בב"מ דף מ"ח ע"א בד"ה בלן כו' וא"ת וכי איתותב רי"ח ממתני' כו' ויש לתרץ בס"ד, דהנה דעת רש"י ז"ל שם בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה קאי באבל ונפ"מ לענין קדושי אשה דמדאורייתא כו' אלמא נראה בעליל דלא אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושי מיני' רק די"ל דתליא בזה בהא דאי' בסוכה דף כ"ג ע"א בעושה סוכתו על גבי גמל דר"מ מכשיר כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' ור"י פוסל דלא קרינן להו סוכה הראוי לשבעה כיון דמדרבנן אינו ראוי לשבת לישב בתוכה, יעו"ש א"כ נראה בעליל דפליגו בזה ר"מ ור"י דר"מ סובר דאזלינן בתר דאורייתא ואף כאן צ"ל דאזלינן בתר דאורייתא דמה"ת מעות קונות להכי שפיר קאמר רבא דמתניתא מסייע לר"ש בן לקיש משום דסתם מתני' אתיא כר"מ ור"מ לשיטתו דפוסק בסוכה שע"ג בהמה דאזלינן בתר דאורייתא, ועיין בספר מלא הרועים אות א' בדין אי איסור דרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא באות א' ד"ה סוף דבר כו' ובאות ב' בד"ה וזה עיקר כו' א"כ אי אמרינן כרי"ח דמה"ת מעות קונות צריך למעול בכסף לחודא, (הגהה, ואף דיש לחלק ולומר גבי ממונא הפקר ב"ד הפקר, אך גבי קדושין דאם קידש אשה בחפץ שקנה בכסף לחודא לרי"ח הוה קדושין כמו שכ' רש"י ז"ל אלמא דלא הפקיעו חכמים לגמרי את קנין הכסף) אך זה דוקא לרב כמו דאי' שם ואמר רב דוקא בלן כו' אבל לרי"ח לא קשה כלל לשיטתו ממתניתין דנתן לבלן כמו שאבאר בס"ד, דאי' בקדושין דף נ"ג ע"ב דרבי יוחנן אמר דר"מ סובר דהקדש בשוגג אינה מתחלל כו' ומקשה הגמ' ממשנה ממעילה דף כ"א דפליגו ר"מ ור"י גבי נתן לחנוני כו' ומתרץ הגמרא דר"מ לדבריו דרבי יהודא קאמר לי' ולא סבירא לי', א"כ לרי"ח מוכח דמשנה דנתן לבלן ע"כ לא אתיא כר"מ דהא לדידי' בשוגג אינו מתחלל ולא מתחייב קרבן מעילה לר"מ אלא דוקא באוכל דבר הקדש אבל במוציא מעות הקדש לחולין לא מעל דכל מקום שהם הם ברשות הקדש, וע"כ אתיא מתני' כר"י, ורב"י לשיטתו גבי סוכה על גבי בהמה פוסל כיון דמדרבנן אינה חזי לישב בה בשבת מקרי אינה ראוי לשבעה להכי אף לרי"ח דסובר דמה"ת מעות קונות כיון דחכמים ז"ל הפקיעו הקנין כסף ותקנו משיכה אין בו מעילה ולא קשה לרי"ח מהמשנה ומתורץ קושית התוס' ז"ל בס"ד, אבל הכא קאי אליבא דרב ורב סובר התם בקדושין דף נ"ד ע"א דר"מ ז"ל סובר דהקדש בשוגג מתחלל א"כ הוה כמו שאר סתם משנה דהכלל דאתיא כר"מ ור"מ לשיטתו דסובר בסוכה דאזלי' בתר דאורייתא א"כ לרי"ח דסובר דמדאורייתא מעות קונות ולא הפקיעו חכמים לגמרי קנין מעות כמו שפי' רש"י ז"ל דנ"מ לענין קדושין ולהכי הוה סיעתא לר"ש בן לקיש, ובזה יתורץ בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה בס' מלא הרועים שם הקשה דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ד מהלכות סוכה דין ו' פסק כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה אלמא דסובר דאזיל בתר דאורייתא ובפ"י מהלכות שבועות דין א' פסק כראב"י דמשחק בקוביא א"ח ק"ש דאינו ראוי להעיד אלמא דס"ל דאיסור דרבנן חשיב אינו ראוי מדאורייתא יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"מ שהקשה השער המלך ז"ל בהלכות סוכה האיך אפשר לומר דהקרא דאתיא דבעינן סוכה הראוי לשבעה קאי לענין עושה סוכתו ע"ג בהמה הא זה לא הוה רק מדרבנן, ותירץ דר"מ ור"י סוברים כר"י דסובר בסוכה דכ"ז ע"ב דאין עושין סוכה בחולו של מועד ועיקר קרא קאי להכי יעו"ש וכן כתב הפ"י ז"ל שם בסוכה יעו"ש, ולפ"ז א"ש דבאמת פוסק בזה כר"י כמו דאי' בעירובין דף מ"ז דר"מ ור"י הל' כרב"י דאף דאינו ראוי רק מדרבנן חשוב אינו ראוי מדאורייתא ולהכי פוסק גבי משחק בקוביא אף דלא פסול רק מדרבנן אינו חייב ק"ש והא דפוסק דסוכה ע"ג בהמה כשירה משום דאזיל לשיטתו שפוסק בפ"ו מהלכות סוכה הל' ט"ו דעושין סוכה בחוה"מ דלא בעינן סוכה הראוי לשבעה כחכמים שסוברים כן ולהכי פוסק דסוכה ע"ג בהמה כשירה אף שאינו ראוי לשבת וליו"ט הא לא בעינן כלל סוכה הראוי לשבעה, ולהכי א"ש מה שפוסק דבקנה בכסף לחוד לא מעל עד דמשך אף שפוסק כרי"ח דמה"ת מעות קונות משום דאזיל לשיטתו שפוסק גבי משחק בקוביא דאזיל בתר דרבנן וכיון דחכמים תקנו שמשיכה נקנה כן ה"ה גם לענין מעילה.
דף כ' ע"א כיון דשני מעל כו' עיין בכאן בפרוש רש"י ועל הא דתירץ הגמ' כגון שהניחה ע"פ ארובה כו' וכ' רש"י בב"ק דף כ' ע"א דלא הוה שנוי ולא קנה וע"ש בתוס' ד"ה והוא שהניחה כו' ועיין בכאן בפרוש רבינו גרשון ז"ל שכ' בכוונת הגמ' במה שהקשה הגמ' וכיון דבני לה מיהת מעל כו' היינו מטעם שנוי יעו"ש היטב דלא כרש"י ז"ל. ומה שהי' קשה לי בכאן מצאתי בקצה"ח סי' ש"ס יעו"ש היטב.
שם גמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מעילה הל' ה' וע"ש במל"מ שציין לעיין בלח"מ בפ"י מהלכות ערכין הל' ל' שהקשה שם דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דשם בפ"ו מערכין פסק כסוגיא דערכין דהדר בו מעל אף כשהקדיש אחר שבנאו ובפ"ה מהלכות מעילה פוסק דבנאו ולבסוף הקדיש אינו מועל כמחובר לקרקע, ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש בנדרים פ"ה סי' ב' אות י' בד"ה והנה כו' מש"כ בזה יעו"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד דהנה התו' בערכין דכ"א ע"א בד"ה הכי קאמר כו' בסוף הדבור מחלקים דאם הקדים לו שכר אינו יכול להקדיש, ואם לא הקדים לו שכר יכול המקדיש להקדיש והוא מהירושלמי פסחים פרק מקום שנהגו יעו"ש, ותמה הרא"ש בנדרים פ"ה סימן כ' מה נפ"מ הא קרקע נקנה גם בשטר ובחזקה יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ קושית הרא"ש בס"ד דהא איתא בער כין דכ"ג ע"ב דהמקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח כו' ושם בגמ' משום דר"א כו' אלמא חזינן דאם הלוה הקדיש נכסיו מדינא גובה בלא פדיון רק משום דר"א כו' והנה אם יש להלוה נכסים אחרים בודאי אין גובה מהקדש אך אם עשה אפותיקא והקדיש את החפץ כ' שם התו' דקדושת דמים אינו מפקיע וגובה חובו משמע אפילו אם יש לו נכסים אחרים גובה מאפותיקא כיון דשיעבד לי' וק"ד אינו מפקיע את השעבוד ממילא גובה מזה, א"כ ה"ה גבי שכירות דאם הקדים לו שכירות א"כ הבית הוה כמו אפותיקא דהא לא נתן לו השכירות רק על הבית ועדיף מאפותיקא דהא שכירות ליומא ממכר, ולהכי מצי לדור בהקדים לו שכר הבית כדי לגבות דמי השכירות, ואף דכדי לגבות החוב צריך פדיון משום דר"א וצריך פדיון דרבנן, יש לחלק דשם דוקא דגובה הנכסים ממש איכא למיחש שלא יאמרו דהקדש יוצא בלא פדיון אבל כאן דאינו דר בו רק זמנו ששכר וגוף הבית נשאר ביד הקדש ליכא למיחש בזה, ומתורץ קושית הרא"ש על הירושלמי בס"ד, ועיינתי בריב"ס סי' קנ"ה ובש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה וראיתי שתרצו ג"כ קצת בדרך זה יעו"ש. ועוד יש לתרץ בס"ד עפ"מ דמקשה הגמרא בערכין דכ"א ע"א היכי דייר בי' במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל בי' נפיק לי' שכר לחולין, וכ' שם התו' בד"ה הכי גרסינן כו' כלומר שכר הבית נפיק לחולין, אלמא חזינן דמעל השוכר בדמי השכירות, ולפ"ז נראה לפענ"ד לומר עפ"מ דמתרץ הגמ' דאמר לכשיבא שכרו יקדש, ומקשה הגמ' והא הוה דבר שלא בא לעולם ומתרץ הגמ' דאתיא כר"מ, והנה הגמ' לא הקשה רק על הא דמתרץ דאמר לכשיבא שכרו קדוש ומקשה הגמ' והא הוה דבר שלא בא לעולם, אבל מעיקרא דאיירי דהקדיש גם גוף הבית הוה כמו דקל לפירותיו דגם רבנן מודים דקדוש, וא"כ כיון דהבית מושכר לאחרים והוה דמי השכירות חוב והוא הקדיש הבית ממילא קדוש הבית ודמי השכירות כשידור ולהכי כשדר מעל בהשכירות דהוה כתלוש, ולזה שפיר מחלק הירושלמי בין הקדים לו שכר או לא היינו דאם הקדים לו שכר לא שייך מעילה בדמי השכירות והבית גופא הוה מחובר לקרקע דאין בו מעילה ובזה יש לתרץ בס"ד קושית הלח"מ על הרמב"ם, דבפ"ו מהלכות ערכין דפוסק דמועלין משום דשם איירי כשהקדיש בית המושכר לאחרים כמו שאי' שם בהדי' בפ"ו מהלכות ערכין וחרמים הל' ל' המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ואיירי שלא הקדים לו את השכר ולהכי כשדר בו מעל בדמי השכירות, אבל בפ"ה מהלכות מעילה הל' ה' איירי כשהקדיש בית סתם לא בית המושכר ולהכי אין בו מעילה דהא שכירות אינו מחויב לו והבית הוה מחובר לקרקע, ועיין בחדושי למסכת מעילה שם, ובזה יש לתרץ בס"ד מה שעמד התוס' שם בערכין דכ"א ע"א בד"ה כי דייר בי' כו' על הא דקאמר הגמ' שם היכי דייר בי' במעילה קאי הא במעילה קאמר הגמ' דבית הוה מחובר לקרקע יעו"ש, ולפ"ז י"ל דכוונת הגמ' על דמי השכירות דהוה תלוש, ומצאתי בשער המלך בפ"ג מהלכות אישות סוף הל' ג' שכ' לתרץ מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם משום דשוכר מתכוון להוציא מרשות הקדש דשכירות ליומא ממכר הוא ובשנוי רשות ילפינן מעכו"ם דמעל, אבל בהלכות מעילה איירי דדר בו בלא שכירות דילפינן מתרומה דנהנה מעל בעינן דוקא בתלוש כמו תרומה יעו"ש היטב, ולא זכיתי להבין ברי קדשו של רבנו הגאון המחבר דהא בקרקע לא שייך שנוי רשות, ובפרט שכ' הרמב"ם דנפקע השכיר וצ"ע לפענ"ד.
שם ע"ב ש"מ מוסיף על דבריו הוי שליח אמר ר"ש דאמר שליח טול אחת מדעתו ואחת מדעתי כו', עיין ברמב"ם ריש פ"ז מהלכות מעילה שכ' דאם אמר בעה"ב לשלוחו תן לאורחים חתיכה אחת של בשר הלך השליח ואמר לו שתים שתים בעל הבית מעל והשליח לא מעל כו', וכן כ' הרמב"ם בפרוש המשניות בכאן יעו"ש, וע"ש בכ"מ שהקשה דאמאי לא מעל השליח על חתיכה שהוסיף יעו"ש, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד עפ"מ דאי' לעיל בדף י"ח ע"ב ובדף י"ט ע"א דילפינן מעילה מסוטה ומע"ז ומתרומה ואינו חייב אלא דוקא כשהוציא מרשות לרשות או כשנהנה אבל מזיק פטור יעו"ש היטב בתוס' ד"ה אכילתו כו' שכתבו דאם אמר לחבירו לאכול אינו חייב רק מטעם דעשה הגבה ולא על אכילה והנאה יעו"ש וי"ל דגם הרמב"ם מודה לסברת התוס', ומה שרצה רבינו המל"מ שם הל' ב' להוכיח דרמב"ם לא סבר כסברת התוס' לא הוה כ"כ הוכחה לפענ"ד. והנה במעילה אינו חייב רק אם נהנה או עשה מעשה שהוציא מרשות לרשות או ע"י עצמו או ע"י שלוחו, והנה בכאן שאמר בעה"ב לשליח ליתן להאורחים והשליח אמר להאורחים בודאי אמר להם בשם בעה"ב וכשנטלו האורחים נטלו ע"פ דעת בעה"ב ולא ע"פ דעת השליח להכי מעל בעה"ב שהאורחים נטלו ע"פ ולא השליח ועיין בב"מ ריש פרק האומנין דאם אמר בעה"ב בתלתא והשליח אמר בד' אם לא אמר שכרכם עלי פטור השליח דהם לא נעשו שלוחים שלו, ואף דמבואר לקמן דכ"א גבי שילח ע"י חשו"ק דחייב אף דלא בני שליחות ע"כ צ"ל דכאן דכיון דהאורחים עושים בפירוש בשליחות הבעה"ב ולא בשליחות השליח להכי לא מעל דהוה רק כמזיק את ההקדש דאיתא בב"ק דף ז' דמזיק את ההקדש פטור מן המעילה, והא דניחא לי' להגמרא מעיקרא אי אמרינן מוסיף על דבריו ניחא דכולן מעלו אף השליח צ"ל ע"כ כמו שכ' הרי"ק ז"ל שהובא בכ"מ יעו"ש דגם בלא זה לא ניחא יעו"ש רק דקשה להבין סברתו דאף דמוסיף על דבריו לא נתבטל השליחות אבל שנימא דגם בכלל השליחות קשה להבין לפענ"ד, רק יש להבין דאמאי לא ימעלו האורחים על החתיכה השני' כיון דבעה"ב לא מעל על החתיכה השני' וגם השליח לא מעל ימעלו הם, ואף דהם אומרים שלקחו בציוו השליח הא אי' לקמן בדף כ"א ע"א שילח פיקח החנווני מעל לכשיוצא אף דהוה אונס החנווני, וכן קשה לתירוץ של רבינו הרי"ק שהביא שם הכ"מ בפ"ז מהלכות מעילה, ועי' בחגיגה דף י' ע"ב דמקשה הגמ' על נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח דהשליח מעל שליח עניא מאי קעביד ומתרץ הגמ' מד"ה אמוציא מעות הקדש לחולין, וגם על תירוץ של הר"י קורקס ז"ל ג"כ קשה כן וצ"ע לפענ"ד.