חיי אריה (סלנטר)· רבי אריה ליב הורוויץ [בן רבי ישראל מסלנט]
חדושי הש"ס · חדושים על מסכת נדה
דף ב' בית שמאי אומרים כל הנשים ד"ש, עי' בירוש' כאן דמפרש הטעם של ב"ש דאי הי' דם בבית החצון אלא דכותלי בית הרחם העמידוה כמו שאמרו בה"ל היו המי רגלים שוטפים אותם יעי"ש, ולפי ענ"ד יש לעיין לפי זה אמאי מודה ב"ש בהא דאי' לקמן בדף נ"ט ע"ב האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם אם יושבת טהורה כו' אמאי לא חיישינן שמא הי' הדם בבית החיצון ושטפו המי רגלים לכן בא הדם עם המר"ג.
שם בירושלמי דף א' ע"ב אין ספק לספק כו' וכתב שם המ"פ ז"ל דלהכי השמיט הרמב"ם האי דינא משום דפשט מכתמים דמטמאין למפריע יעיין שם היטב ולפי ענ"ד לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דא"כ היכא מסתפק לקמן באותו דף הירושלמי גופא אם גבי כתמים מטמאין עד שעת מעת לעת ואמאי לא פשט הירושלמי מהברייתא דלעיל דאין ספק לספק, אע"כ דכתמים חמור משאר ספק כמו שאיתא בש"ס דילן דף ג' ע"א אמר אביי מודה אביי בכתמים כי' ובשאר דוכתא להכי מסתפק הירושלמי לומר דיטמא אף מעת לעת ומסיק הירושלמי דגופא לא חמור מחלוקה, אבל הא דמטמאינן החלוק משעת יציאתן לא מחשב רק לספק אחד וכן איתא בדף ט"ו ע"א הרי שור שחוט לפניך.
דף י' ע"ב תוד"ה דהוה מניקה ואיעברה, וא"ת והיכא מתעברת הא אין אשה מתעברת בלא דם כו' יעו"ש יש לעי' הא מעוברת לא הוה מסולקת דמים רק משהוכר עוברה דהוה בג' חדשים כמו שאי' לעיל דף ח' ע"ב א"כ הא משכחת לה דראתה דם בימי מניקתה ואח"כ נתעברת ואח"כ הוה מסולקת דמים תרי עונות קודם שהוכר עוברה דמקרי מניקת ואח"כ כשהוכר עוברה הוה עוד עונה ומצאתי בסדרי טהרה שעמד על זה, ואולי יש לתרץ לפי מה דאיתא לקמן דף י' ע"ב דסובר רב דהא דקתני במתניתין במה דברים אמורים בראי' ראשונה אבל בשניה מטמא מעל"ע קאי אכולהו א"כ אי אמרינן דראתה כבר פעם אחת א"כ הוה ככל הנשים ולא מהני שוב אף אם תראה שלשה עונות לרבנן כמו דמשמע שם בדף י' עמוד א' דרק לר"א מהני אם הפסיקה שלשה עונות, ואף דמשכחת לה אם ראתה באונס, אולי לא מהני להתעבר בזה.
דף י"ג ע"ב הסומא איהו תבדוק לנפשי' כו' אר"י בר"ח סומא אינו משנה, יש לעי אמאי מחיק לי' הגמרא לוקמא לרבי יהודא דסובר דסומא פטור מכל המצוות וא"כ פטור אף מלפני עור לא תתן מכשול והא דילפינן דאשה נאמנת ילפינן וספרה לה לעצמה ואימא דוקא דהיא שייכות בזה דגם הוא מצויה על זה ולכה"פ מצווה על לפני עור כו' אבל בכאן כיון דאינו מצווה כלל מנא לו דנאמנת א"כ אמאי מחיק לה הגמ' ממתניתין לוקמא כר"י דסובר דסומא פטור מכל המצוות בב"ק פ"ז אך לפי מה שכתב הטורי אבן במגילה דף כ"ד דסומא חייב בל"ת א"ש וכן כתב הגאון רע"א ז"ל בסימן קס"ט יהיה א"ש, ויש להביא מכאן קצת סיוע לדבריהם ז"ל
דף ט"ו ע"א תוד"ה אמר רב למפרע כו' ועוד יש לומר דהיא תבדוק חלוקה קודם פרישתו כו' יעו"ש במהר"ם שכתב הכוונה דהיא תבדוק החלוק קודם ביאה כו' יעו"ש ולא הבנתי מה מהני דלמא תמצא הכתם אח"כ וחיישינן דלמא בשעת הביאה נתהוה הכתם ונטמא האשה למפריע וצ"ע כעת לפענ"ד.
שם ע"ב תוד"ה בהמתו אוכל כו' בסוף הדבור ועוד אומר ר"י כו' משמע מדבריהם דאף מודאי דבריהם אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי יעי"ש, ויש לעי' קצת לפי מה דאיתא לקמן דף ט"ז ע"א ור"י אומר תבדוק וכן אי' בש"ע יורה דעה סימן קפ"ד דהגיע שעת וסתה צריכה לבדוק וכן כתב התו' שם בד"ה ור"נ כו' בסוף הדביר ומיהו לכתחלה צריך לבדוק בשעת הוסת, א"כ אמאי אמר שמואל דאשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' מטעם דקסבר ווסתות דרבנן והוה ספק ספק הא מ"מ הוה ודאי דרבנן דצריכה בדיקה מדרבנן כמו גבי בדיקת חמץ וא"כ האיך אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן.
תוד"ה ספקו אסור כו' וא"ת לר"ש קבוע מנ"ל כו' ולפענ"ד נראה לתרץ דר"ש יליף קבוע מהא דאיתא במסכת ע"ז דף נ"ב ע"ב אמר ר"י א"ר ישראל שזקף לבנה כו' אימא דבהדא עגל ניתסרה מכאן ואילך נשתרי מאן מוכח כו' וקשה הא האשרות שנטעו האמורים בעת העגל הוה מעוט נגד שאר האשרות וא"כ הוה לן למיזל בתר רובא, ע"כ צריך לומר דהוה מטעם קבוע וכל קבוע שמחצה עמ"ח דמי ומוכח מכאן הדין דקבוע ואף שכתב התוס' בחולין דף צ"ה ע"א דקבוע לא הוה דין תורה רק היכא דהאיסור נכר במקומו, כאן יש לומר דלהאמורים ג"כ נכר במקומו אימתי נטעו בשעת העגל וכבר כתבו היכא דנכר לשום אדם מקרי קבוע.
דף ט"ז כמין נפל כו' לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה כו' לכאורה יש לעיין הא קאמר ריב"ל לקמן דף כ"ט ע"א עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים וולד מעליא ילדן א"כ ה"נ יש לילך אחר הרוב דודאי הפילה נפל גמור ולא מחשב כלל לספק ספיקא כמו שכתב התוס' בכתובות דף ט' ע"א בד"ה ואב"א דדוקא רובא דרצון דאינו רוב גמור מחשב לספק ספיקא אבל היכא דאיכא רוב גמור בספק אחת אפילו לס"ס לא מחשב, וצריכין לומר דאיירי כשלא הוחזקה עוברה, אך קשה על דברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות ט"מ הלכה י"א שכ' סתמא ולא ביאר כלים וצע"ק לפענ"ד.
דף כ' ע"א תוד"ה ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות כו' וי"ל דאמרינן לעיל כו' יש לעיין הא אכתי תקשה לר"י דאפילו אם נימא דלא הוה רוב גמור לא גרע מפלגא ופלגא דטמא וודאי אפילו ברשות היחיד לשיטת התוספות דכאן ועיין בכאן בסדרי טהרה וצ"ע לפענ"ד.
דף כ' ע"ב ברש"י ד"ה כזה טיהר לי פלוני מהו שתסמוך עלי' חברתה כו' מה שפי' רש"י דוקא גבי חברתה עיין ביורה דעה סימן קפ"ח בב"ח ובש"ך ז"ל.
דף כ"ג ע"א אמר רבא וושטו נקוב אמו טמאה ופי' שם רש"י דקסבר טרפה חי' כו' משמע מכאן דסובר דנקובת הוושט הוה טריפה ולא נבלה וכן מוכח מבכורות דף ג'.
דף כ"ה ע"א תוד"ה גבי בהמה לחומרא ואע"ג דקולא הוא שמוציאין ממון מרשות ישראל היינו משום דאלו יהיב לכהן אתי למשרי בגיזה ועבודה, לא זכיתי להבין הא איתא בבכורות דכ"ה ע"א וחכ"א אחד לו ואחד לכהן והספק בכור דשל ישראל ירעה עד שיסתאב ולא חיישינן דאתי לידי תקלה, וצריך לעיין טובא כעת לפי ענ"ד.
דף כ"ז ע"א גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן כו' וכ' רש"י בד"ה הוי לידה כו' ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה, יש לעיין קצת הא גיורת צריכה טבילה ואיתא בדף מ' דכל החוצץ בטבילה חוצץ גבי גר וכיון דהוה כילוד ומונח בבית הרחם והוה חציצה בבית הסתרים כמו שאיתא לקמן דף מ"ב דאותו מקום נקרא בית הסתרים, והוה כמו שנמצא עצם בשני' דאי' בקדושין דכ"ה ע"א בשפחתו של רבי שנמצא עצם בשני' והצריכה רבי טבילה אחרת, אך יש לומר כיון דמן התורה בעינן דוקא רובו המקפיד וכאן לא הוה רק מעוט המקפיד אף דבודאי מקפיד הגיורת ע"ז, וכיון דהוה רק דרבנן אבל מן התורה מקרי גיורת להכי מביאה קרבן על הלידה אך אני מסתפק כיון דמדרבנן לא הוי טבילה כמו שכ' הרמב"ם בפ"ב דהלכות מקואות גבי עצם בין שני' אם יכולה להביאה קרבן כיון דרבנן יוכלו לגזור בשב ואל תעשה, ועוד קשה לפי מה שהביא התוס' בעירובין דף ד' מדברי רש"י דרבי יצחק דאמר דמן התורה בעינן דוקא רובו ומקפיד עליו לא קאי רק על שער ולא על בשר א"כ תקשה מכאן על רש"י שי' רש"י וג"כ יש לעי' לכאורה מהא דאיתא בבכורות דף מ"ו ע"ב גיורת שיצא רוב פדחת הוולד ואח"כ נתגיירה ג"כ קשה לכאורה כמו כאן, אך יש לומר דאיירי שנכנס הוולד ואף עפ"כ הוה כילוד כמו דאיתא בשבת פרק ר"א ד"מ ואח"כ נתגיירה, אך בכאן לא משמע הכי, אך לפי מה שכתבו האחרונים יעוין בסדרי טהרה ובתשובת רע"א דהא דבעינן שיהי' בהס"ת ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן א"ש.
דף כ"ח ע"א טומטם ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ב"מ ואין שורפין עליהם את התרומה משמע דתולין כמו שפי' רש"י יעי"ש, ויש להבין לפי ענ"ד לפי מה דאיתא ביבמות דף קי"ט ע"א דהיכא דאיכא פלגא ופלגא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא והוה רובא, וא"כ ה"נ אמאי תולין הא הוה פלגא זכרים ובפלגא דנקבות איכא ג"כ מיעוטא דדלמא הדם בא מן העליון וא"כ סמוך מיעוטא לפלגא והוה רוב ואנן קיי"ל דלא חיישינן למיעוטא עיין לעיל דף י"ח ע"א, ועוד יש לעיין אם ראו לובן ואודם שורפין את התרומה הא מן התורה בעינן דוקא שתרגיש שהדם יוצא מן המקור ואם כן יודעת אם היא נקבה או זכר ואולי יש לדחות זאת וצ"ע.
דף ל"ב ע"א תוד"ה ור"מ היא כו' וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא כו' א"כ הוה מה"ת, לפענ"ד אפשר לתרץ בס"ד כיון דהוה מן המיעוט שרואות דם יש עוד מיעוט שהדם מן העליון ולא מן המקור א"כ הוה המיעוט שהי' התינוקת טמאה נדה מעוטא דמעוטא ולא חיישינן מה"ת אף לר"מ.
דף מ"ח ע"ב תוד"ה אי לימא לנדרים כו' דמסתמא יביא ב' שערות כשיהיו בן י"ג שנים כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות ומשמע שהוה נדר גמור וכן כתב התוספות לקמן דף מ"ו ע"ב בד"ה רי"ח כו' וי"ל דאזלי' בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן דהיינו בני י"ג שנים ויום אחד, והקשה כבוד גיסי המנוח הגאון ר' אלי' אליעזר בן הגאון מו"ה יצחק סיר ווינטער ז"ל מו"צ מווילנא דהא מסיק הגמרא בדף מ"ו ע"א דכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה א למא חזינן דלא הוה ודאי ואמאי לוקין, ותרצתי בס"ד דלכאורה יש להבין אמאי לא אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות ומל אך יש לומר משום דיש להעמיד אותה בחזקת קטנה דלא הביאה עדיין ב' שערות, ואף דרובא וחזקה רובא עדיף הא אמר רבי יוחנן בנדה דף י"א ע"ב דלא שורפין את התרומה דלא מחשב כודאי יעו"ש בפירוש רש"י ואף לפי מה שכתב התוספות שם דדוקא היכא דלא הוה רוב גמור יש לומר דגם בכאן לא הוה רוב גמור דהא יש למה דלא מביאין שערות בזמנם, ולהכי קאמר רבא דצריכה בדיקה לחליצה, והא כ' התוס' בכאן דלוקין משום דאזלינן בתר רוב שמביאין שערות בזמנם י"ל עפ"מ דמסיק רבא בגיטין דף כ"ג דשמא מת לא חיישינן משום דמעמידים האדם בחזקת חיים אבל לשמא ימות חיישינן דלא אמרינן חזקה על להבא משום דהא בודאי ימות וכה"ג כתב התוספות ז"ל בקדושין דף מ"ה ע"ב בד"ה בפירוש כו' דשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן יעו"ש,
דף מ"ו ע"ב גמרא שמע מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין כו' ויש לעי' הא אי' ביבמות דף קי"ד ע"א דקאמר אביי תולש בעציץ שאינו נקיב כו' אלמא חזינן דבאסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווים להפרישו וכאן קאי אי נימא אמופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא וא"כ כ"ע מודים דאין ב"ד מצווים להפרישו וכן כתב שם הרשב"א בחדושיו למסכת יבמות דבאסור דרבנן כ"ע מודים דאין ב"ד מצווים להפרישו וצריך עיון לפענ"ד, עוד יש לעיין קצת דמאי מקשה הגמרא דלמא קאי האסור שלא להאכיל אותו בידים, ולשיטת הרשב"א שם דבאסור דרבנן מותר להאכיל לו בידים א"ש.
שם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לקי וכ' שם רש"י דכל זמן שנדרו עליו מילקא לקי אלמא חזי' דסובר הגמרא דאם חל הנדר בודאי חייב נמי מלקות ואח"כ קאמר הגמרא שהקדיש הוא ואכלו אחרים אבל הוא שאכל לא לקי לא כמו שסובר הגמרא מצד הסברא וצריך הסבר לפענ"ד.
שם תוד"ה רי"ח ור"ל דאמרו תרווייהו לוקין כו' וא"ת כו' עי' במל"מ בפ' ט"ז מהלכות סנהדרין שהקשה מדברי התו' ביבמות דף פ' ע"א בד"ה רב אמר נעשה סריס למפריע כו' דהיכא דאמרי' איתגלא מילתא למפריע לא הוה התראת ספק יעו"ש, ועיין בשער המלך בפ"ב מהלכות אישות ובס' כסף נבחר כלל נ"א אות ד', ולחומר הקושיא נראה לפענ"ד לתרץ עפ"מ שהקשה התו' בגיטין דף ל"ג ע"א בד"ה ואפקעינהו כו' והובא שם במל"מ ובכסף נבחר שם דהקשו הא התראת ספק היא דלמא ישאול על נזירותו והוכיחו מזה דמעמודין הדבר על חזקתו כמו שהוא עתה נזיר יעו"ש וא"כ בכאן שפיר הקשו התוס' דהא הוה התראת ספק ואין לומר משום דאמרינן תגלי מלתא למפריע הא תקשה קושית התו' בגיטין הא הוה התראת ספק דלמא ישאול על הקדישו ויצא לחולין ואין לומר דמעמידין הדבר בחזקתו כמו שהוא עתה דהא גם עתה הדבר בספק דלמא לא יביא שתי שערות ואם כן א"א לומר להעמיד על החזקה וא"כ עדיין הוה התראת ספק דדלמא ישאל על הקדישו, ואין לומר דגם בזה אמרי' תגלי מלתא למפריע דלא שאל על הקדישו, לפי ענ"ד זה אינו דלא שייך לומר רק בדבר דנעשה ממילא אבל בדבר שיש בידו לשאול ותלוי ביד אדם לא שייך לומר תגלי מלתא למפריע.
שם בסוף הדבור וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמן כו' בימי חורפי שמעתי להקשות דהא רבא מסיק שם בדף מ"ו ע"א דלחליצה צריכה בדיקה ואמאי לא נימא דאזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות בזמנן, ויש לתרץ לפענ"ד עפ"מ דאיתא ביו"ד סימן א' סעיף א' ובבאור הגר"א שם סק"ד דבמעוט המצוי היכא דאפשר לבדוק לא סמכי' ארובא להכי מסיק רבא דלחליצה בעיא בדיקה, ועוד תרצתי בס"ד דלכאורה קשה אמאי באמת לא אזלי' בתר רובא, אלא י"ל משום דאיכא חזקה נגדה דמעמידין הקטנה בחזקה שהיא עדיין קטנה, ואף דרבנן סבירו להו דרובא וחזקה רובא עדיף הא כתב התו' בקדושין דף פ' ע"א בד"ה סמוך כו'. (חסר בכ"י. המגיה)
שם ע"ג תוד"ה כדרב פפא כו' וא"ת א"כ אמאי נכתב בפ' נדרים דבעל מפר לאשתו כו' יש לעיין הא גבי הפרה של הבעל מהני אפילו אם אמרה בפירוש בשעה שנדרה שלא על דעת הבעל שלא יכול להפר מהני הפרת הבעל משום גזירת הכתוב כמי שראיתי כתוב בפירוש אם כן אצטריך קרא דאי בלא קרא רק משום דר"פ לא הי' יכול להפר. שם ויש לומר דאצטריך לענין שאם אמר קיים ליכא שאינו יכול להפר כו' משמע מדברי התוס' דבלא"ה אם בשעת הנדר אמר על דעתו של פלוני ומסכים פעם אחת יכול שוב למחול, ומ"ש מהא דאיתא בקדושין דף ס"ג ובא"ע סימן ל"ח דאם קידש אשה ע"מ שירצה אבא ואמר הן אינו יכול שוב למחות כיון דהסכים פעם אחת עיין ביו"ד סימן רכ"ח בבאורי הגר"א ס"ק ק"ג.
דף מ"ז ע"א סברוה מאן דאמר חלה דרבנן תרומה דרבנן כו' אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן כו' יש לעיין לפענ"ד לפי מה דכ' התוס' במגילה דף י"ט ע"ב בד"ה ורבי יהודא מכשיר כו' ולא אתי תרי דרבנן ומפקע חד דרבנן כו' יעי"ש ועי' שם בטורי אבן שהאריך, א"כ כיון דלא אתי דרבנן ומפקע חד דרבנן א"כ ה"נ כיון דסובר דתרומה דרבנן ודמוע נמי דרבנן א"כ הוה תרי דרבנן והאיך מפקע את חלה דהוה חד דרבנן, וצ"ע לפי ענ"ד. אך לפי מה שמצאתי בספר באר יצחק חלק יו"ד סימן כ"ו שהוכיח דר"י אינו מחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן א"ש.
דף מ"ח ע"א גמרא ורבנן לטעמייהו דלא חיישינן למיעוטא והני מילי בסתמא אבל היכא דבדקו ולא אשכחן אימר מודו לי' רבנן לר"מ דעליון קדים כו' ויש לעיין לפי ענ"ד הא קיי"ל גבי רוב היכא דאפשר לברר מבררין כמו דאיתא ביו"ד סימן א' גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דלכתחלה צריך לברר כמו דמוכח שם מהגמ' א"כ ה"נ אמאי סברי רבנן דלא צריך בדיקה כיון דאפשר לבדוק ואין לומר דהוה מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן ליה כמו דחיישינן לעילופא גבי שחיטה משום דהוה מיעוטא א"כ גבי רבי מאיר לא חייש למיעוטא כמו דאי' ביבמות די"ט ע"ב ובמסכת עכו"ם דף ל"ד ע"ב, וצריך לומר דהגמ' קאי היכא דאי אפשר לבדוק, עיין לקמן בדף ע"ב.
ד"נ ע"א תוד"ה תרנגולתא דאגמא כו' ומעפרא קא גדיל כו' לכאורה יהיה תליא בהא דאיפלגו אביי ורבא בתמורה דף ל"א ע"א גבי אפרוח ביצת טריפה אם אסורה או מותרת, וצע"ק לפי ענ"ד.
שם ע"ב ת"ר גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לעכו"ם טמא כו' יש לעי' לפ"מ שהביא החתם סופר בחלק יורה דעה סימן צ"ד דעוף שנפל לחמאה ומת שאסור למכור לעכו"ם משום פליטת אבר מן החי יעו"ש א"כ אמאי מהני מחשבתו לעשות אוכל כיון דאסור למכור לעכו"ם משום פליטת אבר מן החי ואף אם נימא בדוחק דאף דאסור מהני מחשבתו ולא אמרינן דבטלה מחשבתו אצל כל אדם, הא מדנקט לעכו"ם ולא לישראל או לעצמו מוכח דלא מתכוון לעשות עבירה, ועיין בכאן ברש"י שכ' בהדי' דהגוזל הי' חי כו' יעו"ש ועיין בס' פרי יצחק סימן כ"א שהאריך בדין זה והס' גור ארי' יהודא סימן צ"ח שהביא, אין בידי לעיין בו, אך יש לומר דהגת מחשב צונן ולא בלע כמש"כ הרא"ש במסכת עכו"ם דף ס"ח גבי עכברא בשיכרא, ועי' בפ"ת ביו"ד סימן קכ"ג ס"ק ט"ו יעו"ש.
דף נ"ז ע"ב גמרא לעולם דארגשא ואימא הרגשת כו' יש לעיין האיך מביאין מספק קרבן לעזרה דלמא באמת הרגשת שמש ולא הוה בהרגשה ואינה טמאה מן התורה וצ"ע לפי ענ"ד, ומצאתי בסדרי טהרה בסוף הפרק שהרגיש בזה יעו"ש.
שם ברש"י ד"ה דאזדקרה כו' ואע"ג דעברה בשוק של טבחים כו' עי' בכאן בדברי חמודות על הרא"ש בפירקן ס"ק ט' מה שכתב בזה.
דף נ"ח ע"א ברש"י ד"ה רב אשי אמר כו' טעמא לאו משום הרגשה אלא כר"ל כו' לא הבנתי הא טעמא דר"נ הוה משום דכתמים דרבנן ולא גזרו רק בדבר המקבל טומאה, אבל בכאן בבדקה קרקע עולם וישבה עליו דנראה יותר דהוה מגופה אמאי טהורה ע"כ משום דלא ארגשה וצע"ק.
שם אמר ר"ש ולענין דינא תנן כו' שמעתי שהקשה הריטב"א למאן דסובר בכתובות דף י"ב דברי ושמא ברי עדיף א"כ תקשה מהברייתא הלז דמוכח דלאו ברי עדיף ותירץ דלא הוה ברי טוב כמו שכ' רש"י בכאן ע"ב דאימא לא בדקה יפה. ולפענ"ד נראה לומר דמשמע בכתובות די"ב דאינהו דאמרי כר' גמליאל אבל לרבי יהושע לא אמרי' ברי עדיף ומוקמא להו הברייתא כרבי יהושע, אך קשה לי על עיקר הדין אמאי מחויבת השני' לכבס הבגד אם האמינה להראשונה הא הוה מתה מחמת מלאכה דהא השאילתה ללבוש הבגד וכשלובש הבגד דרכה להמצא כתמים וכמו שאי' בח"מ סימן ש"מ ועיין במחנה אפרים סימן ד' בהלכות שאלה יעו"ש, ועיין במסכת ב"מ דף ק"ג ע"א ומהדר לי' קא' כו' ומבואר שם דאין השואל מחויב לחזור ולתקנו ואי' ברמב"ם בפ' א' מהלכות שאלה הלכה ח' דאין השואל רשאי לתקנו ולחזור ולהשתמש אבל יכול לחזור לו כמות שהיא ואינו מחויב לתקנו וכן אי' בהגהות אשרי סוף פרק השואל ד"ה ומיהו כו' וא"כ אמאי מחויבת בכבוס הבגד אפילו הי' בודאי ממנה וצע"ג לפי ענ"ד. ויש להבין אמאי לא הובאהאי דינא בהפוסקים. (מה שהקשתי לעיל דף מ"ח ע"א הא אפשר לבדוק עיין ביו"ד סימן קפ"ז בש"ך ס"ק י"ט ובדגול מרבבה וציין שם לעיין במג"א סימן תל"ז ס"ק ד').
דף ס"ח ע"ב גמרא נימא תהוי תיובתא דר"ה ב"ח א"ש דאמר שאין האשה קובעת לה ווסת בתוך ימי זיבתה כו' יש לעיין לפענ"ד לפ"מ שכתבו התוס' בנדה דל"ט ע"א תוד"ה מקבע לא קבעה כו' אבל מהו שתחוש ע"י קביעות של ימי נדה כו' והא מייתי שפיר דחיישינן א"כ מאי מקשה הגמ' על שמואל הא מצי איירי דהווסת קבעה מקודם ימי זיבה רק בתוך נדה וצ"ע לפענ"ד.
יש לעיין בהא דאי' בנדה בדף ל"ג ע"א והן יושבת על כל דם ודם כו' תניא אר"מ אם כו' תקנה גדולה להן אלא שרואות דם ירוק כו' קשה לי לפענ"ד דהא איתא בהוריות דף ד' דהצדוקים אומרים אם דם ביממא טמא ולא בלילה ולהכי יחיד שעשה בהוראות ב"ד חייב משום דהוה דבר שאין הצדוקים מודים בו א"כ אלא לא אמר הת"ק ור"מ דלהכי מטמאין כבועלי נדות וכותים וצדוקים הוה דבר אחד, כמו שמשמע שם במשנה דף ל"ג ע"ב.
כבוד ידידי הרב הגאון חי"ב מו"ה הענדל פרידלאנד ר"מ בק"ק מינסק יע"א [ואח"כ הי' רב בעיר לאפיטש וכעת הוא רב בפאריטש:
מה שכתב כת"ר לתרץ על קושית התו' בב"מ דף צ' ע"א תו' ד"ה כאן במעשר ראשון כו' ותימה והא אי לאו ריעך הי' פועל אוכל משל הקדש כי היכא דשרי של חבירו ולא הוה גזל וה"נ אית לן למימר דשרי חוץ חומה כו' והקשה כת"ר דלא דמי לשם דשם אתיא כר"ע וסובר הקדש מתחלל על המלאכה אבל בכאן דהוה חוץ לחומה היכא אתי ממונא ודחי אסורא כדאי' בב"מ ד"ל "א, זה תורף דבריו. וכתב דאף למאן דאמר משל שמים הוא אוכל אעפ"כ מתחלל על המלאכה, לא נראה כן לקמן דף צ"ב ע"ב ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אסורא לא זכי ליה רחמנא א"כ ה"נ אינו מתחלל כלל אפילו לר"ע, ועוד דהא הגמ' קאמר לעי' בדף פ"ז ע"ב אלא למאן דאמר גזל עכו"ם מותר מוקי לה ולא של הקדש ור"ע סובר בב"ק דף קי"ג ע"א דגזל עכו"ם אסור מה"ת א"כ ע"כ לא אזלא אליבא דר"ע, אך הש"מ הקשה לעיל דאיך אפשר לומר דיהי' אוכל בשל הקדש הא ימעול ותירץ דבלא קרא הוה אמינא דהגזבר מחויב לפדות ולהאכילם יעו"ש וכה"ג קאמר הגמ' בדף צ"ב גבי נטע רבעי דאם לא הודיעם פודה ומאכילן, א"כ ה"נ שפיר הקשו התו' דיהי' מחויב לפדות המעשר שני ולהאכילן, אך שמדברי התו' משמע דיאכלו בלא פדי', כן משמע פשטות דבריהם, אך באמת קשה להבין דיהי' שרי הפועל לאכול דבר אסור, אך מה שהקשה כת"ר מבב"מ דף ל' ע"א ותו מי דחינן אסורא מקמא ממונא יש לחלק דשם לענין לדחות עשה של ממון הלאו של אסור שפיר אמרינן דלא דחי אבל כאן הוכיחו התו' דהא הלאו של לא תגזול חמור כמו הלאו שלא תוכל לאכול בשעריך וכה"ג כתבו התו' בתקפו כהן בס"ק כ"ג בשם הכה"ג שהקשה אמאי אמרינן ספק ממונא לקולא וספק אסורא לחומרא מאי שנא הלאו של תגזול משאר הלאוין יעי"ש מה שתרצו, א"כ שפיר הוכיחו התוס' מדשרי רחמנא הלאו של תגזול כמו כן שרי הלאו של לא תוכל לאכול בשעריך, ובחדושי עשיתי סמוכים לדברי הרמב"ם דסובר דספק מה"ת לקולא רק מדרבנן החמירו ולא החמירו רק באסור ולא בממון.
אך יש לי בכאן מקום עיון לפענ"ד בהא דכתב רש"י בכאן בדף צ' בד"ה הא בעי חומה היכא אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך הא בכאן איירי בבהמה ואמאי אסור הבהמה לאכול חוץ לירושלים דהא גבי תרומה וטבל צריך קרא דאסור בהנאה של כלוי כמו שכתב התוס' ביבמות דס"ו ע"ב ד"ה לא יאכלנה כו' ובכמה דוכתא, אבל גבי מעשר לא מצינו קרא ואין למען למלאות מנין העמודים החסרים לפי חשבון ביהד"פ ראינו להציג את שני החדושים האלה. לומר כיון דאסור לפועל אסור ג"כ לבהמה לאכול מטעם דאקשינן חוסם לנחסם כמו דאי' בדפ"ט ע"א וכדמשמע מדברי התוס' לעיל בדף פ"ז ע"ב בד"ה רעך כו' א"כ כמו שאסור הפועל לאכול כן אסור הבהמה לאכול, הא מדברי רש"י במעילה די"ג ע"א בד"ה הפועלין כו' מ"ט לא תאכל הפרה בשלמא גבי פועלין כו' אבל פרה דלא כתוב בה הכי קבעי ויעוין שם בתוד"ה מ"ט כו' אלמא מוכח בהדי' מדברי רש"י דלא סבירא לי' כן וא"כ תשאר הקושיא, אך יש לתרץ עפ"מ דאי' בבכורות דף ט' ע"א דקאמר הגמרא דלר"י דסובר דפ"ח אסור בהנאה משום שהקפידה כו' ופריך גבי מעשר שני שהקפידה עליו כו' ולפי הנראה שם סבירא לי' לר"י דמ"ש אסור בהנאה ועיין היטב בקדושין דף נ"ב ע"ב בתוד"ה איהי לא ניחא לה כו' בפ"י ובמקנה שם שכתבו ג"כ דלר"י מעשר שני אסור בהנאה, א"כ בכאן דהוה ר"י א"ש, אך עי' בחדושי למס' בכורות מה שהקשיתי שם ע"ז יעי"ש שהקשתי משבת דף כ"ב דפריך הגמ' מהא דאין שוקלין כנגדו כו' ואי נימא דאסור בהנאה א"כ מש"ה אסור לשקול, אך יש לתרץ דלשקול בדינרי זהב הוה שלא כדרך הנאתן ומותר לצורך מצוה כמו שמשמע מפסחים דכ"ו ע"א דמתרץ הגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי יעו"ש ברש"י ובתו', דהא העיקר הנאה של דינרי זהב לא הוה לשקול ואף דשלא כדרך הנאתן אסור לכה"פ מדרבנן עכ"פ לצורך מצוה מותר כמש"כ המל"מ והשה"מ בהלכות יסודי התורה על הא דר"י ב"ז שהי' יושב ודורש בצלו של היכל משום דהוה לצורך מצוה, ובזה מתורץ קושית המקנה בקדושין דף נ"ד ע"א ד"ה ברש"י והא חומת העיר שכ' דנהנין בצלו וכ' המקנה דהא הוה שלא כדרך הנאתן כמו בפסחים, ומתורץ מזה דהא בחומת העיר נהנין אפילו לדבר הרשות, אך לפ"מ שכתב שם בשם הירושלמי א"ש, ועוד יש לתרץ לפי דברי המקנה בקדושין דף נ"ב ע"ב בד"ה ועוד נראה שכתב דלשיטת התוס' דבמעות מ"ש לא בעינן כסף צורי וא"כ מותר בהנאה יעי"ש אך לשי' רש"י תשאר הקושיא לפי תרוץ השני, יעו"ש בקדושין דנ"ה ע"ב, ומה שהי' קשה לי מקדושין דנ"ד ע"ב והנותנין לו במתנה מצאתי ג"כ במקנה שעמד ע"ז יעי"ש אך יש לעיין קצת בהא דאי' בדצ"ג השוכר את הפועל לעשות עמו בנ"ר שלו כו' הא נטע רבעי גמרינן קדש קדש ממע"ש ואי נימא דמ"ש אסור בהנאה כמו כן נ"ר א"כ לשיטת הסוברים דאסור להשתכר בכל אה"נ כמו שהביא הגר"א בא"ח ס' ח"נ סק"ו וא"כ האיך משתכרין באה"נ אך יש לעיין ג"כ מהקדש וצריך עיון כעת לפי ענ"ד, ועיין בבבא מציעא דף צ"ב ע"ב תוד"ה הכי גרסינן כו' ובש"מ שם.
הנה מסתפק הגאון בעל משנה למלך בפ"ה מהלכות יסודי התורה אם אכל מצה או הק"פ שלא כ"ה אם יצא. והנה ראיתי בספר ים התלמוד בסופו בשאלות ותשובות מפרשי הים בסימן ק' שכתבו לתרץ מה שהקשה התוס' ריש לולב הגוזל דלמה לי קרא גבי מצה דאינו יוצא בטבל תפוק לי' משום מצוה הבא בעבירה ותרצו לדעת הרמב"ם שסובר דמצוה הבא בעבירה דאורייתא שלא תקשה קושית התו' משום דבעי קרא אם אכל שלא כדרך הנאתן דבמצה יצא ולא הוי מצוה הבא בעבירה דאינו חייב על שלא כ"ה משום טבל יעי"ש היטב, ולבסוף כתבו כיון דאסור בהנאה של כלוי גבי תו"כ גם מום אכלו שלא כ"ה סוף סוף הוי הנאה של כלוי, ותרצו קושית התו' משום דכ' התו' בחולין דף ק"מ דבמצוה אמרינן מצוה לאו להנות נתנו כגון גבי קרבן א"כ ה"נ כיון דאתי אסור אלמי משום הנאה אמרינן מצוה לאו להנות נתנו ע"ש היטב, ולפענ"ד קשה לי על דבריהם החריפים, חדא מה שכתבו דהוה רק הנאה ואמרינן מצוה לאו להנות נתנו, קשה לי הא איכא דאיכא הנאת הגוף א"כ לא אמרינן מצוה לאו להנות וכן היא דעת רוב השיטות זולת הרשב"א והארכתי בזה במקום אחר, ועיין בש"ה בהלכות לולב, וא"כ הכא שנהנה ג"כ במה שאוכל וכיון דהוה ג"כ הנאת הגוף לא אמרינן מצוה לאו להנות נתנו, עוד מה שכתבו דאצטריך קרא להיכא דאכל שלא כ"ה גם זה אינו דהתו' לשטתייהו שפיר מקשו דהא שם בפסחים דל"ז ע"ב מסיק הגמ' דהברייתא אזלא אליבא דר"ש, והמהרש"ל ומהרב"ל הוכיחו מתו' משבועות דכ"ג ע"ב דלר"ש דסובר כל שהוא למלקות א"כ סובר דלא בעינן אכילה חשיבה א"כ סובר גם כן דחייב נמי על שלא כ"ה ע"ש. א"כ לר"ש שפיר הקשו התוס' דהוה מצוה הבא בעבירה, אך לפי ענ"ד נראה לתרץ קושית התו' דאצטריך קרא היכא דהוה חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול והוה אמינא דבכאן יוצא ידי חובת אכילת מצה ואי השיג אח"כ מצה אחר אינו צריך לאכול דלא הוה מצוה הבא בעבירה ואשמעינן קרא דאפ"ה אינו יוצא משום דאינו בבל תאכל חמץ אך משום בל תאכל טבל, ועוד יש לתרץ קושית התו' לשי' הרמב"ם דזה ידוע דדעת הרמב"ם דסובר דספק מותר מה"ת וכתב החוות דעת ריש סק"י דהיינו משום דלא דיברה התורה רק מודאי ולא מספק א"כ גבי ל"ת אינו אסור מה"ת רק ודאי ולא ספק ע"ש, א"כ אצטריך קרא להיכא דהוה ספק יובל וא"כ לא הוי מצוה הבא בעבירה דהא מותר מה"ת ואשמעינן קרא דבעי שיהא אסורו משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל וא"כ בעינן ודאי וכאן הוה ספק דדלמא היא טבל, וכה"ג תירץ הים התלמוד במרובה דס"ו קושית התוס' בסוכה דלמה לי קרא גבי סוכה למעוטי גזולה תפוק לי' דהא מצוה הבא בעבירה ותירץ ג"כ כה"ג ע"ש היטב.