חיי אריה חלק ב· רבי חיים אריה הורוויץ
ספר חיי אריה דרושים · דרוש יד
שדרשתי בשבת הגדול בשנת תרמ"ו בבית הכנסת קופה פה קראקא.
אמר שמואל לחם עוני. לחם שעונין עליו דברים הרבה. תנ״ה וכו' דבר אחר לחם עוני. עני כחוב. מה עני שדרכו בפרוסה. אף כאן בפרוסה. דבר אחר. מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. (פסחים דף קע"ו).
טרם נבוא להבין דברי חכמים וחידותם. מה רצו ללמדונו באלו הג' אופנים שדרשו על לחם עוני. בנוח עליהם הרוח לעורר איש ישראל על שלש כוונות מיוחדות מולטות במצות אכילת מצה. ואנחנו נעלה במסילת מבטנו כפי יד ה' הטובה עלינו להבין אחת אחת למצוא חשבון וטעם בדבריהם. אקדים לפרש מאמר המופלא והיקר. והוא אומרם (בילקוט בשם התנחומא ריש שמות] כשמך אלדים כן תהלתך. (תהלים מ"ח) מלך בשר ודם, נכנס במדינה. והן מקלסין אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש. מקלסין אותו שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי. מקלסין אותו שהוא נאה ואינו אלא כעור. אבל הקב"ה אינו כן. אלא כל מה שמקלס אותו הוא יותר מקילוסו. מקלס אותו שהוא גבור והוא גבור שנא' האל הגדול הגבור והנורא. ראה מה כתיב נורא תהלות וכו' ראה אנשי כנסת הגדולה מקלסין אותו שמך מרומם על כל ברכה וגדולה הוי כשמך אלדים כן תהלתך ע"כ:
והנה יש לשאול ולדקדק בדבריהם ז"ל אשר נראה כי רצו לדבר מגדולת הבורא ית'. ע"כ פתחו במשל ודמיון פיהם. הציגו לפנינו שבח בהפרזה יתירה הנתן למלך בו"ד. כי יגרע ערכו הרבה מכפי התהלה הנאצלת אליו. ולעומת זה מה נורא גבורת ה' ביתרונות עד אין חקר. שכל מה שיצור כפיו מקלס אותו הוא יתברך למעלה מקילוסו. אבל יקשה לפנינו להבין סידור המאמר וקישורו שפתחו ואמרו כשמך אלדים כן תהלתך אשר כפי מובנו הפשוט. יראה שרוצה ללמדנו שהתפלה והשבח שנותנים לו ית' וית' הוא מתאמת וראוי אליו ית'. ואחרי הציעם לפנינו המשל משפלות ערך מלך בשר ודם יאלפונו להשכיל כי הקב"ה אינו כן לגדולתו אין חקר אלא כל מה שמקלס אותו הוא יותר מקילוסו. ובסוף לשונם שוב ישובו אל רעיונם העמידו בהתחלת המאמר ויסיימו מתאים אליו מקלס אותו שהוא גבור והרי הוא גבור ואלו לפי ההחלט אשר כן הוא האמת השי"ת הוא למעלה מקילוסו והי' להם לומר מקלסין אותו שהוא גבור. ולו ית' יתרון בלי תכלית על תואר הגבורה:
ואני טרם החלי לפרש זה המאמר. אפנה מקום לדרוש בדברי הגמרא (פסחים דף קט"ז ע"א). א״ל רב נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' א"ל בעי לאודיי ולשבוחי. א״ל פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו. והנה בשתים יפלא לנו זה הסיפור א') מפני מה בעת התעורר העבד דרו לענות כמשכיל אל דבר. ואמר כי עבד המקבל טוב מרבו אשר הוציאהו לחירות. ומתנן ונבזבזה שגיא העניקהו. מחויב להללו ולשבחו. החליט רב נחמן בדעתו שעי"ז נפטר מלומר מה נשתנה ? האם בנוסח מה נשתנה נזכר מעבדות וחירות עמנו. הלוא נתקן רק לעורר הקטנים על השינוים הנהוגים בבתי כל ישראל בליל זה. למען נוכל לקבוע בלבבם אמונה הישרה בנפלאות תמים דעים. אשר הפליא עם אבותינו. ורעיון הכלול בסגנון אמירת מה נשתנה. לא יפורש לנו בזה אם יוגד לנו כי עבד חונן מרבו בחסד מחויב להללו. והן עוד מצאנו ראינו מאמר יתאים לזה. והוא בברכות (דף נ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות וכו' ומי שהי' חולה ונתרפא וכו' רב יהודה חלש ואתפח על לגבי' רב חנא בגדתאה ורבנן אמרו לי' בריך רחמנא דיהבך לן. ולא יהבך לעפרא. אמר להו פטרתון יתי מלאודיי וכו' והקשה הש"ס והא איהו לא קא מודי. ומתרץ לא צריך דעני בתרייהו אמן. ושם בדבריהם יתכן אשר נפטר רב יהודה מברכת הודאה בענותו אמן על ברכת רבנן. כי הלוא גם הם הרימו קול שבח לאל יתעלה אשר שבק חיים למורם הגדול רב יהודה והוא בענותו אמן שומע כעונה וע"כ לא הי' צריך תו לאודיי. כי שבח ברכת הודאה כבר נאמרה מפי רבנן ונשנית מרב יהודה בענותו אמן. אבל במאמר מפסחים הנ"ל שם לא יובן מדוע על ידי עניית דברים של דרו עבדי' שכפי הנראה אין להם שייכות להנאמר במה נשתנה נפטר רב נחמן מלאומרו ב') גם נשים על לב. כי אמר רב נחמן פטרתן מלומר מה נשתנה שיתן קול אומר כי אותו יפטור משאלות אלו. ולא כדתנן במתניתין כאן הבן שואל:
אכן אמרתי להבין בדבריהם אשר נכונו מאד. והוא כאשר נביטה בספר גבורות ה' להגאון מהר"ל מפראג ז"ל. שם בפרק א' פתח בהשכל דבריו וישאל איך אנו מצוין לספר נפלאותיו של הקב"ה בליל היציאה ולא עוד אלא שאמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח]. ולמה לא נאמר בזה גם כן מי ימלל גבורות ה' וגומר וכמו שאיתא עובדא בברכות (פרק אין עומדין דף ל"ג) שגער ר' חנינא בהאי דנחית קמי' ואמר האל הגדול הגבור וכו' והאמיץ והעזוז והיראוי וכו' ואמר לו סיימתינהו לשבחי' דמרך. הני תלת אי לאו דאמרינהו משה דאורייתא, ותיקנוסו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ל"ה אמרינן. ואת אמרת ואזלת כולי האי וכו' משל למה"ד למלך בשר ודם שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב והן מקלסין אותו (באלף) של כסף לא גנאי הוא לו. והרמב"ם פי' שאין לספר שבחו מצד האיכות שאין לעמוד עד היכן מגיע השבח לנגוע אף באפס קצהו מאיכותו האמתית וגם מצד הכמות שאין לגמור שבחו מצד הריבוי ששבחו בלי תכלית וקץ. ולפיכך אמר משל וגומר כי אם מקלסין בשל כסף. הרי חילוף יש בין הכסף והזהב מצד האיכות. ומה שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחים אותו באלף הרי חילוף זה מצד הכמות:
אבל תירוץ קושיא זו. יצא מפי קדושת רבינו מהר"ל ז"ל. שודאי כשבא לספר שבחו של מקום. אז יירא יליד אשה מחטוא בלשונו. כי מי ימלל גבורות ה'. אבל מה שאנו מצווין לספר בליל שמורים נפלאותיו אין זה להגיד ולתאר שבחו רק בשביל שלא נהי' כפויי טובה שעשה הקב"ה נסים ונפלאות. ולא נהי' מודים אליו. ואף שא"א לספר כל הטוב שהטיב עמנו אבל החיוב עלינו להגיד מקצת נפלאותיו. ולהודות אליו ית' על חסדו הגדול כי גמל לחייבים טובות. ולפיכך כל המרבה להכיר טובו ולספר בליל זה נפלאותיו הרי זה משובח. וכן משרע"ה לא היתה כוונתו לספר בשבחו. רק רצה לומר לישראל שיהי' יראים ממנו ית' כי הוא אל גדול ונורא. ואנשי כנסת הגדולה לישנא דקרא נקטי. עכ"ד המהר"ל ז"ל ועיין הגדה שבחא דמרא לאא"ז הגאון זצ"ל:
והן שם בפסחים (דף קע"ז ע"א) איתא. תיר חכם בנו שואלו. ואם אינו חכם אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה. וכאן יש לשאול ולספק. אף שיובן לנו כוונת רז"ל בתיקונם נוסחת מה נשתנה לפני הבנים קטנים. העוללים ישאלו לאביהם על השינויים למען יודיעום האבות ויורום דרך האמונה. ומצות התורה אשר באו בליל זה. וכמו שדברנו בראש. אבל טורח זה למה לחכם המספר ניסי מצרים לעצמו? ות"ח המחדדים זה לזה בהלכה ? האם דבר ריק העמיסו רז"ל עלינו. וצוו אומר זה לבעלה לבלי תכלית מיוחדת. חלילה מלחשוב כן. ואמרתי להבין הענין בהאמור. כי הם ז"ל יודעים חובת בן ישראל וחשקו בליל זה להרבות פאר ותהלה לשם יתי. וכבר הורו לנו שאסרו להרבות בשבחו של מקום ורק בליל זה מותר מפני שלא נהי' כפוי טובה על אשר גמלנו. וע"כ עשו נוסחת מה נשתנה כעין הקדמה והצעה לכל הסיפורים בליל זה להורות שכל הפלגת השבח והתהלה שיאמרו בליל זה. לא יהי' למען לתאר גבורתו כי תהלתו מי ימלל. ורק להשמיע על גאולתנו ופדות נפשינו שמררו חיינו במצרים ואכלנו לחם עוני. וכעת כולנו מסובין כבני חורין. ובזה יובן אשר חיוב זה הוטל אף על החכם. ואף כשהוא לעצמו למען יזכור סבת רבוי התהלה וישימנה כחותם על לבו וילבש חרדה ורעדה לתאר גבורתו. רק את מקצת טובו עמנו לפניו יספר לבלתי היות כאינו מכיר טובו ית':
ומעתה יומתק בפינו מעשה הגמרא מר״נ ודרו עבדי' שהי' בצותא חדא בליל פסח בלי בן קטן שישאל השאלות למען יעוררהו על מצות הנהוגים בבתי ישראל. ע"כ ר"נ כשהיה לעצמו שאל לדרו. עבדא דמרא מפיק לי' לחירותא. ויהיב לי' כספא ודהבא. מאי בעי למימר לי' ואמר לי' בעי לאודיי ולשבוחי. ואמר לי' רב נחמן פטרתן וכו' ר"ל אני שהחיוב עלי לשאול אלו השאלות רק למען הודיע ולעורר אל לבבי כי עיקר ריבוי הסיפור והתהלות לאל ית' הוא רק כעבד ישאף צל בחסד רבו. ומהודה ומשבח למרי'. לא כרוצה לתאר גדולתו ית'. ועתה כשאתה הודעת זאת בתשובתך על שאלתי. הלוא הוגד מראש כי נבואה בשערי התהלה רק כעבדים נותנים הודאה על קבלת שפעת נדיבת מרייהו. וא"כ פטרתן מלומר מה נשתנה:
ואנכי הדל בערכי אמרתי לנפשי. כי יש עוד מקום להתיר שאלת המהר"ל מפראג ז"ל. למה יצוה בליל זה להרבות בשבחו של מקום. וכל המוסיף בתהלה הרי זה משובח. ונציע מאמר רז"ל ברכות (דף ס"א) אמר רב הונא א"ר משום ר' מאיר לעולם יהי' דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנא' אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלדים וגומר. ע"כ יהי' דבריך מעטים. (קהלת ה') ועמד בזה הרב בחד"א דמה הוסיף ר"מ על קרא המפורש. ע"כ יהי' דבריך מעטים ומצינו שפי' על שמואל הקטן שהביא הפסוק בנפול אויבך אל תשמח. (משלי כ"ד) דמרגלא בפומיה הוה. וזה לא ירגיע הלב במאמר הזה. כי נראה שחשבוהו רבנן לדבר חידוש אשר עליו לתלמידיהם ספרו דור אחר דור. שאמרו ר"ה בשם רב והוא משום ר"מ ופשטי' דקרא הלוא זיל קרי בי' רב הוא:
ואמרתי להבינו עפ"מ שראיתי בספר יד יוסף פ' בראשית דרוש שני. שהביא מאמר רז"ל ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והי' העולם בפניו שנאמר אמרו לאלדים מה נורא מעשיך. ושלא בפניו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וכ' ע״ז וקשה טובא דהכל לפניו יתברך. ואין נסתר מלפני כסא כבודו. וכי בו ית' שייך לומר לפניו ושלא בפניו דלא איש אל שיהי' שייך בו זה שהכל לפניו הוא. ואני אמרתי בביאורו כפי מה שעלה על לבי שיתאים למאמר והוא בשינוי מה שפי' בו הרב הדורש הנ"ל וזהו. אמנם להיות אמת שהקב"ה נעלם ונסתר מצד מהותו ולית מחשבה תפיסה בי' כלל. אולם יען שהוא יסוד היסודות להודיע מציאותו בתבל לכך החיוב לדבר מעצמותו ית'. אבל בתכלית הקיצור וההעלם וכמו שאנו מודיעים מכבודו ית' ע"י שמותיו הקדושים. וכשאנו מדברים ממנו ית' מצד מהותו זהו שיקרא בפניו וכמו שפי' הרמב"ם. ופני לא יראו. שעצמותו יתברך נתעלה מעין כל חי ונביא. ואף משרע"ה לא השיגו. ואמרו במתק לשונם בפניו לדבר ממהותו ית' צריך לשמור פתחי פינו. ואומרים מקצת שבחו וכמש"כ אמרו לאלדים מה נורא מעשיך. (תהלים ס"ו) ויש לישראל בכתוב הזה. דהא פתח בלשון יחיד מה נורא. וסיים בלשון רבים מעשיך. והי' לו לומר מה נוראים מעשיך. ע"כ נראה שיעור הכתוב. כפי שאמרנו הוא. אמרו לאלדים לנוכח מצד מהותו. מה נורא הוא לגדולתו אין חקר. כי מה שאנו יודעין ואנו יכולין לאמר לך הוא מעשיך. ותיבת מעשיך מוסב נמי על אמרו לאלדים. וזהו רק מקצת שבחו. כי ראוי לבן תמותה להיות נרתע לאחוריו מלתאר שבחו ית' במהותו אשר אף המלאכים שואלים זה לזה איה מקום כבודו. ובאמרם ז"ל שאומרים שלא בפניו כולו. ר"ל כשאנו מודיעים גבורותיו בתבל מצד מעשיו. וכפי שעשה עמנו וגמל עלינו זהו נקרא שלא בפניו וכמו שפי' הרמב"ם ז"ל וראית את אחורי שרמז לו שיבין גבורת האל יתברך מצד מעשיו. ומדות הנהגתו בתבל. וכדכתי' בכל ביתו נאמן הוא. (במדבר י"ב) וע"כ שלא בפניו כשאנו מדברים ממעשיו הגדולים אנו מספרים כל שבחו שרשאים אנחנו לעלה ולקלס כפי יכלתנו וכפי כחנו וכמו שארז"ל קול ה' בכח. בכוחו לא נאמר. רק קול ה' בכח. כפי כח של כל אחד ואחד. אף כן אנו משבחים על מה שראינו בעינינו. ואבותינו ספרו לנו. שנאמר הודו לה' כי טוב. ע"ז רשאים אנחנו לתן הודאה כי לעולם חסרו. על החסד שעשה בעולם שאנו רואים מעשיו בבריאה. וגומל טובות עם העולם:
ולפי"ז יובן מה שחידש רבי מאיר וגילה רז בקרא דקהלת הנ"ל. ואמר לעולם יהי' דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה. היינו כשהוא מדבר בפניו ר"ל ממהותו ית' דייק וגמיר בקרא כי אלדים בשמים ואתה על הארץ. מהותו יעלה ונשגב. ע"כ יהי' דבריך מעטים לפני אלדים. ומרגלית זו מצאו חידוש רבנן בדברי ר"מ ושנאוהו לתלמידים ואצרוהו בתלמוד להורות רעיון יקר לדר אחרון. [וראיתי בהלכות קטנות למהר"י חגיז זיל ח״א סימן רס"א. מרבה בשבחו של מקום דנעקר מן העולם וכי חתם דוד ספרו ולא שבק חיי לכל בריה לשבח לפי כחו. תשובה. דעתי הוא כשמדבר לנוכח אין להרבות יותר ממה שבא בכתובים שהם השיגו השבחים כללים שראוי לשבח בהם יתי. אבל אנן הדיוטות אנו. ואין לנו כח לדבר בפני המלך. אבל בינותינו בינינו שלא לנוכח מותר. וכן הוא אומר נורא תהלות עושה פלא. היותו נורא תהלות בכלל הפלאים הוא. וראי' מיותך זהב רותח לפיו של אותו רשע כוונתו על הא דסנהדרין (דף צ"ב ע"ב) שאמרו על נבוכדנצר יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע שאלמלא בא מלאך וסערו על פיו בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים]. הא לא"ה מותר עכ"ל, ויתכן שם בברכות דנחית לפני ר"ח ופתח באתה וע"כ הי' לנוכח ומפני זה מיחה בו ודו"ק):
וע״פ הדברים האלו עלתה לנו התרת שאלת רבינו מהר"ל מפראג ז"ל. אשר לא רק מפני שלא נהי' כפויי טובה. מותרים אנו להרבות בשבחו ית' רק בדרך כלל נאמר. שכן חובת כל היצורים. כפי מה שמכירים אנחנו גודל ה' ית' בתבל ומעשיו הנפלאים. אף שאין אנו משיגים אף אחד מני אלפי אלפים מגבורת נפלאותיו. אבל כפי יכלתנו וכפי הכרתנו החיוב להודות ולשבח לשמו על מעשי גבורותיו כפי כחנו וכפי השגתינו. ולכן אף בסיפור יציאת מצרים. כל המרבה לספר משובח כי אין אנו מתארים שבחו ית' כפי מהותו. ואנו רק מגידים נפלאותיו שעשה עם אבותינו בארץ חם. וע"ז אין אנו צריכים לבלום פה ולסגור דלתות שפתים בלי להפתח בשבח והלל:
ומעתה ינוח לנו קישור המאמר בילקוט ריש שמות שאמר. כשמך אלדים כן תהלתך. ר"ל כמו שהשם אלדים המורה על תוקפו ועזוזו בתבל כן הם מעשיך. ויציג לפני שרעפי מחשבותיו שפלות מלך אביון בשר ודם שכל מה שמקלסין אותו אין בו אפי' במקצת ממנו. מקלסין אותו שהוא גבור והוא חלש. מקלסין אותו שהוא רחמן והוא אכזרי. אבל השם ב"ה אינו כן אלא כל מה שמקלס אותו. הוא. ר"ל עצמותו יתעלה למעלה מקילוסו. כי הוא מסתתר בחביון עוזו. ובמה נוכל להלל לשמו. רק מצד הכרתנו מעשיו ורואים נפלאותיו וע"כ יאמר. מקלס אותו שהוא גבור מצד מעשיו. והרי הוא גבור שנא' האל הגדול הגבור והנורא. ר"ל כמו שהביא ר' חנינא ראי' להאי דנחית קמי' ואמר ר"ח. תוארים אלו רשאים אנחנו לומר עליו ית'. כי הם מורים על גבורתו מצד פעולותיו. גבור הוא במשלו על כל היצורים. ונורא להפרע מעושי רע. וע"כ אמרם משה ותקנום אנשי כנסת הגדולה בתפלה והאי דנחית קמי'. רצה להוסיף תוארים על עצמותו. והקפיד עליו ואמר סיימתינהו לשבחא דמרך. וסיים בילקוט שם. ואמר ראה מה כתיב נורא תהלות. נורא הוא מצד עצמותו. על כן תהלתו נורא. ראוי למעט בתהלה. רק כשמך אלדים כפי שאנו רואין גבורותיו ויודעים מעשיו אנו משבחים לשמו. כי הותר לנו השבח והתהלה מחכמת היצורים. וגבורתו במשלו בסדרי הנבראים. ורוב נפלאותיו אשר עשה עמנו להפליא:
ואחרי הצעת דברים אלו. נבין אחד מאופני הדרושים אשר נשאו רז"ל מדברות נאות על מצות מצה. והיא שע"כ אמרו למה נקרא לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. ר"ל מפני שהוא מורה שהיינו עבדים והוציאנו ה' לחירות. וראינו ידו החזקה וכחו הגדול אשר הרבה להטיב עמנו. ע"כ החובה עלינו להרבות הלל ותהלה לשמו ית' ונקרא שמו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. ואין בזה חטא. משום כאילו רצונינו לסיים שבחא דמרי' כי מי ימלל גבורות ה'. רק אשר בעינינו ראינו ואזנינו שמענו ונדעם. כל עצמותינו תאמרנה להלל ולשבח:
וטרם נחקורה בין בשני הפנים האחרים שדרשו רז"ל על לחם עוני. אקדים להגיד לפניכם אשר עם לבבי לחפש כמטמונים מה שחילק המגיד ואמר, כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם. ואחד שאינו יודע לשאול. אשר כבר רבים וכן שלמים התעוררו לדרוש כפי יד ה' הטובה עליהם. על החלוקה ההיא. וגם אני אמרתי בחפזי כפי שעלתה במצודתי. ואתור להביטה אל האמירה נעימה של רבינו הגדול בספרו מו"נ פרק כ"ה מחלק ג'. שפתח בהשכל פיהו ואמר בזה"ל. הפעולות יחלקו לפי בחינת תכליתם לארבעה חלקים. אם פעלת הבל. או פעלת שחוק. או פעלת ריק. או פעולה טובה. אמנם הפעולה אשר יאמר לה ריק. היא אם יכוין פעולה תכלית ולא יגיע התכלית ההיא. שאתה תשמע בני אדם יאמרו הרבה פעמים טרחת לריק. למי שטרח במהלך ולא הרויח בסחורתו. ויאמרו ג"כ השתדלותנו וטרחנו בזה החולה היה לריק. כשלא ירפא. וכן כל הפעולות אשר יבוקש בהם תכלית ולא תגיע התכלית ההיא. פעולות הריק תקראנה. ופעולת ההבל היא הפעולה אשר לא יכוין בה תכלית כלל כמו שיתעסקו קצת אנשים בעת שהם חושבים וכפעולות המשוגעים והנבהלים. ופעולת השחוק היא אשר יכוין בה לתכלית פחות. שיכוין בה ענין בלתי הכרחי ולא תועיל תועלת גדולה. והפעולה הטובה היא הפעולה אשר נשאה הפועל לכוונת תכלית נכבדת ותגיע התכלית ההיא עכ"ד:
ומעתה אחר שמוע דברי חכם רבינו ז"ל. נשא עין לראות חלוקת אלו הד' בנים מהם דברה תורה בענינא דיומא. שהם מתאימים אל אלו ארבע פעולות שחילק הרב ז"ל. וכל אחד מהם ימצא חלקו בחלוקת הפעולות כפי שחדר המגיד וחקר בטוחותיהם. וראה כל העולה על רוחם במחזה הנעשה בבתי ישראל בליל זה המקודש. כי הלוא בן החכם בראותו השתדלותנו לכבוד חג החירות הלזה. והוא בהאמינו כי ה' ב״ה צוה אותנו לעשות החקים האלו לטוב לנו. בחכמתו יחפוץ שתתגלה לפניו תכלית הפעולות ההן. כי יאמין אשר ה' צוה אותם. ודאי תכליתן יקר ונעלה. וע"כ יבקש לחדור עומק כוונתם. וישאל מה העדות והחקים והמשפטים. אשר נצטווינו מפני' ה'. הורוני דרך נגיע על ידו לתכלית האמיתית של המצוה. כי פעלת החכמה פעולת הגעת התכלית אותה נפשו ורוחו תשחרנה. אולם הרשע בגובה לבו. אין באלו הפעולות תכלית נכבדת. כי לא יאמין כי הכרחיות הנה. להגיע לשלמות נפשינו. ויאמר מה העבודה הזאת לכם. למה תטילו על שכמכם סבל הלזה. כי אין משא כבד לבן אדם מעשותו פעולה ויעמול בה בלי הגיע לתכלית. ומערה הנדרשת. ובבזותו המצות ותורת ה' יאמר ברמות רוחי' מה יסכון לכם העבודה הזאת ולמה תעשו פעולת הריק. והתם. הוא הבן אשר קצת נתעורר שכלו. וקוי התבונה התחיל להאיר על ראשו. אבל עוד לא יגביר חיילים. להבין תוכן הענינים בכונתם הנעלה. והוא בעשותו המצות בליל פסח. ידומה לאיש עושה פעולה יכוין לתכלית פחות כעין פעולה השחוק שלא יבין שהיא מכוונה לתועלת הנשאה. ע"כ ישאל מה זאת? שיש בו הרגשה מועטת. אבל עוד לא ראה מאורות החכמה. ע"כ לא יבין לשאול על הפעולות ההן למחלוקותיהן כשמות אשר יקוב להן בן החכם. ורק בסתם ישאל מה זאת:
והבן שאינו יודע לשאול. הוא הבן שלא קרא ולא שנה ולא שימש ת״ח. והוא כעור באפילה יהלך כל השנה. ירדוף אחרי התאות הרעות. או ירוה נפשו בדעות זרות מתנגדות לתורתנו הקדושה. וממנה נפשו יבשה. אין בו לא ריח תורה. ולא ריח יראת שמים. וכאספו אותו אביו הביתה. אל סדר ליל פסח. אף לא ידע ולא יבין לשאול והוא העושה עם אביו פעולת המצות. אבל המה אצלו כפעולות ההבל. כי לא ידע לכוין תכלית כלל. וכעושה מעשה קוף יעשה כמו שאר האנשים העושים ולא יבין ולא ירגיש אף לשאול:
ועתה אחרי נודע לנו כוונת בעל המגיד בחלוקות אלו הבנים הארבעה נשוב למצוא טוב טעם ודעת בתשובותי' אליהם. ובבן חכם נתחילה. והן לישר הדורים להפליאה אשר בהשקפה הראשונה. יתמה כל איש לבב על תשובת המגיד לחכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו' דקשה מה זו תשובה להרגיע לב חכם השואל להבין העדות והחקים וכו'. ואביאה לפניכם מה שראיתי לאא"ז הגאון המפורסים האבד"ק סטאניסלאב (זלה"ה חבל על דאבדין). שהאיר עינינו בדבר יקר. ואציענה עם קצת נופך משלי. והוא בשואלו למה זה מצינו בהלכות הפסח נאמרה בתורתנו הקדושה אזהרה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י"ב) ואמרו רז"ל מי שנתנכרו מעשיו לאבי' שבשמים בל יקרב לעשותו ולאכול מן אימר פסחא אבל אמרו (פסחים דף כ"ח ע"ב) בו אינו אוכל. אבל אוכל במצה ומרור. שיקשה לדעת היכא מצינו שמנעה תורה הסוררים מלזכות במצות ה' כמו שהזהירו פה על הרשע לבל יאכל משה הפסח. וגם אותו התורה חייבה לזכות ולאכול מצה ומרור. [והתוס' פסחים דף ק"כ ע"א כ' שאין לפרש אינו חייב לאכול שודאי חייב בכל מצות אבל מדעת הרמב"ם פ"ט מהל' ק"פ הל' ו' משמע שאינו רשאי ואף להאכילו אסור] וע"ז ענה אאזמו"ר הגאון (זללה"ה) ואמר. כי עיקר שאלת החכם היא מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלדינו אתכם. ורצונו לומר למה היה צריך המקום ב"ה לצוות על סיפור יציאת מצרים. הלא גם בלא הצווי היה החיוב עליהם לדעת כי ה' הצילם מצרה לרוחה. ונתן כל טוב מצרים בידם לבל יהי' כפויי טובה לבלי הודות להי. וכמו שאמר דרו לר"נ עבד שמפיק לי' מרי' לחירותא ויהיב לי' כספא ודהבא בעי לאודיי ולשבוחי. הכי הארבעה צריכין להודות מי שהי' בבית האסורין וכו' האמורין בתלמוד ברכות ריש פרק הרואה. הוטלו על שכם בן ישראל כחיוב ומצות התורה מפי ה'. הלוא מעצמו ידע זאת כל איש נבון. וע"ז הזהירו חז"ל בדבריהם דצריכין להודות כמו שנא' מפי הקבלה. כי על מתנת חנינה ושפעת חסד צריך הודאה ושבח. וזאת ישאל החכם למה צוה ה' העדות. למה זה צורך הצווי והטלת חוב מדין התורה. וע"ז יענה המגיד בהשכל ויאמר. דע בני כי מלבד הגלות המר והנמהר. אשר סבלנו במצרים כי עבדנו בה עבודת פרך. והיינו משועבדים בגופנו לעם אחר. עוד רעה חולה יותר מזה מושלה בנו כי היינו משוקעים בטומאת מצרים. ולולא קידם ה' להוציאנו ברוב רחמיו. לא קם עוד רוח בנו. ולא היתה תקומה לנפשינו עד עולם. כאמור ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וגומר משועבדים היינו לפרעה במצרים:
וא"כ לפי הנחה הזאת נחזה לנו נכוחה. כי אף אמנם על פדות הגוף מעבדות הגשמית. לא היה צריך הקב"ה לצוות ההילול והשבח לשמו. כי זאת כל אדם ירגיש בנפשו ישאף לחירות ורוחה וידע להכיר טובה למי שנתנה. אבל עיקר הגאולה ומטרתה אשר היא באמת גאולת עולם תקרא. היא גאולת הנפש כי היינו נשקעים בהבלי מצרים ונמסרים ביד שטן המשחית עד עולם. גאולה כזאת היא רחוקה מאוד מאדם ההמוני להשיגה. כאשר אנחנו ראינו בעונינו גם בימינו. רבים שמחו ועלזו בהשמיע להם חירות השתוות המשפטים. אבל לא ראו כי נפלו בבור שחת. האבידו חותם הנצחית ואושרם האמתי. כי דמו בנפשם להסיר מהם עדי היהדות. ותפארת האמונה. ע"כ לזכרון חירות הנפש הי' מההכרח להיות בציווי מה' לחיוב על בני ישראל המצוה והסיפור וההלל בליל זה:
וזהו שאמר המגיד בתשובתו לבן החכם. אמור לו כהלכות הפסח וכו' ויסלק עוד פרכא דאית לן הלוא אות אכילת פסח הוא על דבר אשר פסח על בתי בני ישראל בעת נגפו בכורי מצרים בחצות לילה. והמצה היא זכרון ליציאת בחפזון שהיתה בעצם היום. על שלא הספיק בצקם להחמיץ. ומורה על דבר מאוחר מזכירות הפסח המורה על דבר המוקדם. והי' מהראוי להיות אכילת מצה אחרונה. ולמה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אולם זאת היא הסבה יען כי מצה מורה על הצלת ישראל משיעבוד גופנו. על שברם עול העבדות ויציאתם לחירות. וגם לפי דברי הרדי"א ז"ל פי' הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארץ מצרים כשהיו עבדים היו נותנים להם לחם מצה. לחם צר ועוני אולם פסח זכרון על חירות הנפש שזכנו להכנס תחת כנפי שכינתו. כדרשתם ז"ל על פסוק משכו וקחו לכם צאן וכו' משכו ידכם מע"ז זבחו תועבת מצרים לעיניהם וקחו לכם צאן של מצוה. וזאת אשר ענה לבן חכם אתה שואל למה בא הקב"ה בציווי לחובה עלינו על אלו המצות מזכירות נס ופלא. הלוא כל איש מעצמו יבין להודות על הטובה. ראה הלכות הפסח אין מפטירין אחריו אפיקומן. הוא זכרון על הגאולה השלימה שעשנו עם סגלה. לכן הוא בא באחרונה. למען ישאר טעמו וזכרו בפינו. ומאחר שהוא ענין גבוה ולאו כל מוחא מרגיש הדבר. זולת פקודת התורה. לכן הי' מהצורך לצוות על זה. ומעתה יובן לפנינו עומק ומיצוי הדין שהבן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. אשר נכבה בלבו זיק היראה. אסור להנות מאימר פסחא. ולאכול ממנו. כי מה לו ולזכרון הפסח הלוא אין בו הרגשה. להבין גודל חסד אל יתעלה. בתתו לנו חירות הנפשית ע"י תורתו הקדושה. אבל אוכל הוא מצה ומרור. הזכרונות יעוררו על חירות הגופנית וממנה גם הוא יאכל לשבעה. ורק כשישפיר מעשיו אז יגש להקריב שה פסח. עכ"ד אא"ז מו"ר הגאון (זלה"ה). בהוספת דברים והם מתאימים עם כוונתנו ששמנו בפי החכם. כי הוא מבקש פעולה טובה. פעולה תכליתית ויודע ענין הנשגב. וזכרונות הנעלות מליל זה והוא חודר ויורד עד עומק הדברים ויצפה שיבינוהו העיקר הנכבד ויעלה על במתי הרעיון כי תכלית השמחה בליל זה היא שמחת הנפש וחדות התורה שנפלה לנו בנעימים. ועי"ז ישיג תכלית הנרצה. וישוב ברנה. נושא אלומות יגיעתו:
ועתה נשוב להבין תשובת המגיד ליתר הבנים השואלים ואנחנו נתבונן כי לשני הבנים הפחותים שבהם. הרשע ושאינו יודע לשאול. בור נער וריק. התשובה בדבור אחד נאמרה. מוצאת מקרא דוהגדת לבנך וכו'. ואמר לשניהם בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים:
וטרם נבוא לתכלית הביאור נקדים לעורר בפליאה אשר כבר שמוה על לבם גדולי חקרי לב. ובראשם ה"ה הרב בעל כלי יקר. בפרשת בא על קרא. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. (שמות י"ב) תמה להפליא. אם בעל המגיד העלה על לבבו אשר פסוק הלז היה למלה בפי הרשע לאמר דרך לעג. מה העבודה הזאת לכם. למה שינה בתשובתו מכפי שנאמר בכתוב תשובתו בצדו. ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגומר. ובעל המגיד שם מענה בפינו לענות אליו בקול רעש ורוגז בעבור זה עשה ה' לי ולא לו בצאתי ממצרים אלו היה שם לא היה נגאל. אשר אין זכר לה בתורה על השאלה מה העבודה הזאת לכם:
ואחשבה אל לבי לדעת זאת. ואקדים מה שישבתי מדרש נפלא (בראשית רבה פרשה ע"ג) ויזכור אלדים את רחל וגומר ויפתח את רחמה. (בראשית ל') הה"ד זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל כל אפסי ארץ את ישועת אלדינו (תהלי' צ"ח) זכר חסדו זה אברהם וגו' לבית ישראל זה ישראל סבא מי הי' ביתו של יעקב אבינו לא רחל. ולהבין דברי חכמים במאמרם זה. נראה כשנדקדק עוד בתורה שם כשביקשה רחל מיעקב. ואמרה לו הבה לי בנים וגו' ענה בחרי אף ויאמר התחת אלדים אנכי. אשר מנע ממך פרי בען (בראשית ל') ויקשה להבין מה קול ענות רוגז הלזה. מדוע גם הוא לא בקש רחמים עבורה כמו שעשה אביו. דכתיב ויעתר יצחק לנוכח אשתו. (בראשית כ"ה) וגם זקנו אברהם ואשתו שרה הי' עקרים והושיעם ה':
ואמרתי להבין הדבר. ואביאה אומר נעים יצא מפי הרב בינה לעתים. שפי' הפסוק דמינו אלדים חסדך בקרב היכלך וגומר (תהלים מ"ח). שר"ל ערם ראו גבורות ה' ומופתיו בחוץ לארץ. אז חשבו ישראל רק בא"י מקום קדושה. המקום גורם לשפעת חסד אלוד לשדד מערכות הטבע אבל בחו"ל אינו כן רק משועבדים הם תחת משערי הבריאה הטבעית. עד שראו גם בשאר ארצות יד ה' הגדולה הושיעם ממצוקתם. אז הודו לאל. על נפלאותיו להם בארץ העמים. וזהו כוונת הכתוב. דמינו אלדים. ר"ל אתה אלדים מושל על העבט דמינו חסדך השגחתך הנסיית היא רק בקרב היכלך. בארץ ישראל מקום הקדושה עתה ראינו כי כשמך אלדים כשמך נורא על כל הבריאה ובפזוזך חיים ותלוים כלם. כן היא תהלתך בזה. אשר על קצוי ארץ. גם בשאר ארצות גוים צדק, מלאה ימינך. גם שם ממשלתך והשגחתך בדרך פלא למען עזרת בניך. ויתרון תתה למו גם בארץ אויביהם. עכ"ל הב"ל. ועפ"ז יובן תשובת יעקב לרחל שהן אמת ראה אבותיו היו משוללי טבע המוליד ויעתר להם ה' ונענו בתפלה. אבל אף אברהם לא הי' זכותו גורם לשנות טבעו לטוב רק בא"י. וכן נאמר לו לך לך מארצך ופרש"י כאן בחו"ל אי אתה זוכה לבנים שם, בבואך לארץ הקדושה תזכה לבנים ומיצחק אבינו ידענו שלא היה רשאי לעזוב ארצנו. וכמו שאמרו במדרש רבה פרשה ס"ד סימן ה' גור בארץ הזאת א״ר אושעיא אתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יצאה חוץ לקלעים נפסלת אף אתה אם יצאת חוץ לארץ נפסלת ע"כ. והן אמרו רז"ל כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה. (כתובות דף ק"י ע"ב) ור"ל כי שם שופע על איש ישראל חסד אלוד. יגרום לו זכותו מה שיוכל לקיים שלא תסור ממנו השגחתו. וכזה ענה יעקב אבינו לרחל כשאמרה לו הבה לי בנים וגו' התחת אלדים אנכי האם דר אני בארץ ישראל ששם אהניא להו לאבותי האי זכותא שבאו לארץ על פי ה' ואף שהי' עקרים כי שם צוה ה' את הברכה. והיה להם שכר פרי הבטן. אבל פה בחו"ל אשר מנע ממך פרי בטן. ע"כ מנע ממך יוצאי חלצים מפני שאין אנחנו כעת תושבי הארץ. ומאין לנו זכות לנצח על סדרי הטבע שיהי' לך בנים אף כי עקרה את. [אחרי כותבי ראיתי שאא"ז הגאון זלה"ה העיר על קרא התחת אלדים אנכי ממאמר חז"ל דהדר בא"י וכו'. אבל לא דבריו דברינו ולא דרך בדרך זה עיי"ש] לכן כאשר נפתחו ארובות החסד על אמנו רחל. ויזכור אלדים אותה בזכירה פרטית והשגחה יתירה לטוב שאל"כ אין לומר זכירה אצל הקב"ה כי הלוא זוכר הוא כל הנשכחות מעולם. ע"כ דרשו רז"ל במדרש הה״ד זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וגומר. בה נתקיים החסד הגדול אשר ה' ישגיח על יראיו אותם לרחמה. אף בשאר ארצות. וזכר חסדו לבית ישראל. היא אמנו רחל. אשר ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלדינו. שנפקדה העקרה אף בארצות גוים והיו לה רחמי ה' לחסד גדול אף שלא במקום הכושר והראוי לנס כפי שעלה בתחלה על רוח אבינו יעקב:
ואחרי הצעה הזאת. נבינה בכונת המגיד. שהוא בראותו שאלת מה העבודה הזאת לכם כמו שהוא סדורה במקרא עם תשובתה. לא היה כשר הדבר בעיניו לפרשה על בן רשע נעות המרדות. כי שם נאמר והי' כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם ושמרתם את העבודה הזאת. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. המה יתמהו תמוה בראותם במקום הקדושה מקום שמירת המצות. שם ודאי ישגיח ה' על בניו בעין פקוחה. אבל אבותם ישמרו עבודת הודאה על הנס הנעשה לישראל בחוץ לארץ ישאלו מה העבודה הזאת לכם. איך אפשר שתהי' לכם עבודה חיובית כזאת על נסים נעשו לאבותינו במקום שאין השכינה שורה בכל עת. וע"ז יורום האבות בינה. ויאמרו להם. דעו כי גדול ה' ומהולל מאד. לא רק בארץ הזאת ישפיע רחמיו על בניו רק גם זרועו מושלה למו להושיעם בכל ירכתי האדמה. והן הן גבורותיו. הן הן נפלאותיו. אשר שם במצרים נגלה עליהם ה' וגאלם. וכמו שאמרו במדרש רבה (שמות פ' ט"ו סימן ו') גדולה חיבתן של ישראל שנגלה עליהם הקב"ה במקום ע"ז במקום טומאה. בשביל לגאלם וכדכתיב וארד להצילו מיד מצרים. וכן יאמרו לבניהם זבח פסח הוא לה'. על אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים. שירד להצילו ממקום טומאה. ממקום עע"ז. שם הגדיל לעשות עם אבותינו. ע"כ בעבודה הזאת היום היינו שמחים:
זהו פשעת הכתוב כפי סדורו בתורה. אכן בעל המגיד יציע רעיוניו לנו בעת פזורנו והיינו גולים בארץ נכריה. וע"כ שכל את ידיו לדרוש להוציא הקרא מה העבודה הזאת לכם ממסגרו והעתיקו ממקומו. שאם ישאל בן בימי גלותנו מה העבודה הזאת לכם. ודאי עינא עלתה בלבו וזמורת זר בקרבו. כי אם עינים לו לראות הי' מכיר חסד ה' עמנו בכל עת. כי לא עזב אותנו מעולם עד היום הזה. שה אחת פזורה בין כמה זאבים ועודה קימת. והי' לו לידע כי ה' מתהלך אתנו בכל מקומות מושבותנו. רק הבשילו רעיונותיו מרורים לאמר. נהי' ככל הגוים אשר אנחנו בקרבם וילעג ליקהת אום נוצרי תעודה. וישאל מה העבודה הזאת לכם. למה תקיימו המצות בגלות עוד. כבר סרה מכם השגחת ה'. אין לכם חירות הגוף עבדים אתם לאומות. וגאלת הנפש לא תשוה לו. ושמוע בקול התורה עליו למשא. וידמה פעולת המצות לפעולת הריק. פעולות בלי תכלית:
וע"כ לענות לרשע כאולתו וגם למען לפתוח פתח כחודו של מחט לבן השני כמוהו אשר ערלה אזנו מהבין דבר. והוא אינו יודע לשאול יאמר לשניהם בעבור זה עשה ה' לי וגו'. אולם טרם נבוא לתוכן הביאור נגלה למוסר אוזן השומעים על דבר אשר בעינינו ראינו צרעת ממארת פשתה בקרב ישראל. לתן כתף סוררת לתורה ויראת ה'. ולא יאבו לחנך בניהם על ברכי האמונה ויש אשר עויליהם ישלחו לבתי חכמות העמים. ללמדם לשונות הגוים אף לא הנחוצים. רק להתפאר. אך שפיר הקדושה לא יבינו. ואף קרוא מקרא לא ידעו. ובבואם אל הקודש להתפלל. הבן כיונה נאלמה לא יפתח פי' אוי לאותה בושה. איך רחקו בנים מנחלת אבות להם מורשה תורת ה' נתנה. והנה על גאלת מצרים דרשו רז"ל (סוטה י"א) בשכר נשים צדקניות שהי' באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים וכו' וכיון שהגיע זמן מולידיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח וכו' וכיון שמכירין בהן מצרים באים להורגן. ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע. ומביאים שוורים וחורשין על גביהם. שנא' על גבי חרשו חורשים (תהלים קכ"ע). לאחר שהלכו הי' מבצבצין ויוצאין כעשב השדה וכו' וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים לבתיהם וכו'. ולהבין מליצתם בזה הדרוש נראה שיציגו לפנינו. מה נורא היתה סבלות מצרים הושמה כמועקה על צוארי אבותינו ויתחכמו להאבידם מגוי שלא יזכר שמם עוד. והן ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן כי בשתים באו אומות הקדמונים להלחם נגד ישראל ולהכריתם מארץ חיים. אם לכח אמיץ הנם תקיפים על חרבם הי'. או באו בטענות להרוס יסוד אמונתם. וכן המצריים גזרו גזירות אכזריות נגדם. כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א') ורצו גם להשכיח מהם זכרון הבטחות ראשונות אשר היתה מסורה בידם מאבותינו כי גם נגד משה כשעשה מופתיו לעיני פרעה קמו גם הם לעשות בלטיהם כן ודמו גם בטענות מופתיות להרחיק לבות ישראל ממקור מחצבתם. אכן בני אמון הי' ביניהם אשר האמינו בה' ובהבטחתו. ושמרו כבבת עין כלי חמדתם היא מסורת גאולת אבותם. ולא שקרו להשכיח לשונם ולהכחיד שמותם ראובן ושמעון נחתי ראובן ושמעון סלקי. לא הי' קורין לראובן רופונוס. ולשמעון לא הי' קורין לולינוס (מדרש) [ובנוח רוח ד' על הנביא ירים קול שמחה לאמר כי יזרח כבוד אלוד על עם ישרון. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וגו' ובשם ישראל יכנה. (ישעי' מ"ד) יתנבא כי אומות העולם יוקירו שם ישראל. וירצו להכנות בשמם. וגם ראינו בעינינו כי יש מגדולי האומות שכבוד גדול יחשב להם להקרא בשמות ישראל כמו יוסף בנימין (פראנקלין) ודוגמיהם רבים. ורק בקרבינו ניסך רוח עועים להחליף שמותם היקרים ומנעלים בשמות הגוים. וילכו לאחור) ובזכות ד' דברים נגאלו אבותינו:
ועל זה החכם הדורש בתלמוד ישא מדברותיו ויציג המחזה לפנינו. איך גדלה עקת אויב ובאה בית פנימה. ונשים רחמניות הי' נפחדות ונדחות מתגרת יד הצוררים וברחו השדה להוליד ילדיהן לבל יהי' לאוכלה לאבחת חרב או מושלכים ליאור. וגם אחרי היותם מגודלים הכירו בם מצרים ובקשו להרגם. ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע רומז שלא הי' כח בהם להפסידם לגמרי (מהר"ל מפראג) וכמו שפי' רש"י על והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ"ח) מה עפר אינו בעל לעולם. כך זרעך אינו בטל ומביאין שוורים וחורשין על גביהן רומז כי באו עוד בטענותיהם להכרית האמונה מפי השרידים בבני ישראל. וכמו שאמרו על מלכות יון שגזרו גזירות ואמרו כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלהים וכן תועבת מצרים הי' תבנית שור אוכל עשב. אולם הם בכח תקיף ואמיץ כראוי לזרע אהובים. לא כפו שכמם מפני חמת המציקים. והי' מבצבצין ויוצאין כעשב השדה וכיון שמתגדלין באו עדרים לבתיהם ולא התנכרו לעמם ולא זרו למשפחתם. לא כן המחזה המוזר בימים האלה אשר רבים בנים אבותם הרחיקום מגבול ישראל ויניחום לשקוע ביון מצולת הכפירה ובל ידעו ממנהגי ישראל ותורתו. ובפעם אחת בשנה לליל הסדר כי ישוב לביתו הכל מוזר לו. הכל רחוק ממנו. והוא הבור הריק היא האינו יודע לשאול. ובעיני המגיד יחשב בן כזה כרשע השואל מה העבודה הזאת לכם. להשיב לשניהם תשובה אחת בעבור זה וגו' אך השאינו יודע לשאול אינו מורד ברצון רק הוא כתינוק שנשבה וכו'. ע"כ לא ירים נגדו קול רוגז לאמר לו לי ולא לו. וזהו כוונת תשובתו אליהם כי יודיע להם כי לא כשאר העמים בני ישראל אשר יש מהם שהחליפו דתיהם פעמים ושלש. וגם התבוללו בעמים אחרים ונכחד שאריתם מן הארץ. אכן עלינו נאמר (מנחות נ"ג) מפי רז"ל עת תארו בכח שכלם ומליצתם נצחות ישראל ודתו. יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו. יבוא זה. זה משה דכתיב כי זה משה האיש. (שמות ל"ב) נבואתו לא תתחלף ולא ימיר דתו לעולם. כי לא יקום עוד נביא כמוהו. ויקבל זאת זו התורה. דכתיב וזאת התורה אשר שם משה הוא הדבר אשר דברו בריש מסכת ע"ז (דף ב' ע"ב) שלעתיד לבוא הקב"ה ישאל לאמ"ה כלום יש בכם מגיד זאת. ר"ל עם אשר יוכל להתפאר כי בידו נמצאת זאת התורה בלי שינוי ותמורה. מזה זה הקב"ה דכתיב זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו) הוא אלודי הראשונים והאחרונים. לעם זו אלו ישראל שנא' לעם זו קנית. (שם) אשר אף בתואר עם ישאר מובדל לנצח. ובגוים לא יתערב. זאת יודיע המגיד לבנים סוררים. ויאמר בעבור זה עשה לי. בעבור שישאר ״זה״ היסוד הקים נצח החי עמנו לעולם לבלי נמיר כבוד אלדינו וכלי חמדתו התורה כפי שנתנה מרועה נאמן וממנה אין לגרוע ואין להוסיף הוצאנו לחירות. ועשנו לעם עולם בצאתנו ממצרים:
ועוד נשאר לנו חובת ביאור תשובת שאלת לבן התם אשר קצת נצנצה בו הדעת ויבין לשאול. אבל עוד לא נגמרו ביכורי עשתנותיו. והוא יכוין לתכלית פחות אשר יכנה רבינו ז"ל קרובה לפעולת השחוק. ואקדים לפרש מאמר בסנהדרין (דף קיב). רב אשי אוקי בג' מלכים [סיים הך פירקא עד שהגיע לג' מלכים דחשיב במתניתין שאין להם חלק לעוה"ב וקחשיב מינייהו מנשה]. אמר למחר נפתח בחברין [נדרש בחברינו שהי' תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד] אתא מנשה איתחזי לי' בחלמא. אמר חברך וחברי דאביך קרית לן. מהיכא בעית למישרא המוציא. א"ל לא ידענא א״ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחבירך קרית לן. א״ל אגמרי' לי וכו' א"ל מהיכא דקדים בישולא. א"ל מאחר דחכימת כולי האי מ"ט קא פלחיתו לע"ז א"ל אי הות התם נקטינא בשיפולי גלימא ורהעת אבתראי. והנה מה שיש לשאול במאמר הנעלם הזה מלבד שהתכת פשוטו קשה עלינו כברזל. עוד נדקדק מדוע מנשה חרה אפו על רב אשי שקראהו חברין. ועל גוף הגזר דין שגזרו במתניתין שאין לו חלק לעוה"ב לא כהה בם. וגם יקשה מאוד מדוע בחר מנשה שאלה זו מהיכא בעית למישרא המוציא:
ומה שנראה לע"ד בביאורו. הוא ע"פ דרך הרב בעל העקידה. (בשער י"א ובשער ק"ג) שהאיר עינינו ברעיון יקר. ע"ד התפתחות מין האנושי. ועל עלותו מעלה מעלה בסלם השלמות מימות הבריאה עד עתה. כי בתחילת בואו לעולם בראשית צמיחתו. והי' רק התנער מעפר. והחלו בני אדם לרוב על פני האדמה. אז לא יכלה עוד התבונה הכות שורש עמוק בלבותם. כי יתנהגו המונים רבים בדרך החכמה אלדיית. מלבד יחידים שנים ושלשה בדור שגדלו מאוד. ומעניקים חמה ברוחם הכביר והאמיץ. וזהו שנאמר בתורה וינחם ה' כי עשה את האדם. (בראשית ו') וענין התנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הדבר אשר עליו היתה המחשבה הראשונה חלילה. אבל מה שהי' הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום שינוי מדע וחידוש אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת. אשר בעפר יסודה לבוא אל השלמות המכוון ממנה. אם לא בשיתגלגלו עליהם כל הגילגולים. ועדיין לא נמצאו בהם רק שנים ושלשה גרגרים לחיות זרע השלימות. על פני הארץ. ואין לתמוה על זה כי עינינו הרואות בכל יום. מעשי אדם נוטע עץ עושה פרי. ועמל בו וגדלו קצת שנים. ע"מ לקוץ כל גופו (נופו) ולקח ממנו שנים או שלשה בדים מהם להבריך או להרכיב בגזעו או בגזע זולתו. וכאשר עשה זה הנה לא נשתנה מחשבתו ומדעו. כי כבר ידע כי יסעף פארה במערצה. ולא נעלם ממנו זאת. אבל נשתנו מעשיו. שעד עתה הי' טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד. ונראה לעין כמי שתוהה על מעשיו הראשונים ואינו כן. וזהו טעם וינחם ה' אשר עשה את האדם. כי זה המאמר יודיע שידע כן מתחלה שהרי במקום שאין ידיעה אין התנחמות כי איך יתנחם על דבר אשר עשה מקודם טרם נשתנה הענין מכפי שנולד אח"כ] כי כן התחייבה טבע יצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו. אף שנולדו בימים קדמונים אנשים פרטים גדלו מאד. אבל בכללות מין האדם צריך עדן ועדנים יספיק להוציא השלמות ברוב בחינות ונסיונות וכמו שארז"ל צדיק כתמר יטרח (תהלים צ') שעושה פירות לשבעים שנה. ולזה הדורות הראשונים הי' חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם שנים ושלשה גרגרים בראש אמיר כדכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. (בראשית ז') שמהם הושתת העולם:
וזהו רומז לדעתי דברי רז"ל בבראשית רבה הובא ברמב״ן על ספר המצות שרש ראשון שאיתא שם. אמר רבי יודן ברבי סימון ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו. מה טעם זה ספר תולדות אדם אמר הקב"ה יצור כפי ואיני נותן לו דמ"ח מ"ע ושס"ה ל״ת? ורצונם שהשם ב"ה לא ימנע חסדו לכל מי שמוכשר לקבל הטובה. ואילו הי' ראוי האדם כשנברא לקבלת התורה הי' נותנה לו. ואז הי' זוכין בה כל בני אדם כלם שווין לטובה. בלי הבדל אומה. רק ה' צפה מראשית שלא יקיימו את התורה. ולכן המתין כ"ו דורות ובחד באום סגלתו ראשית העמים שיהי' לממלכת כהנים לשמור חקיו ותרותיו. ועפ"ז נוכל לדעתי לפרש הכתוב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח ה') ודרשו מז"ל (ע"ז ג') כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככ"ג עיי"ש ועיין שם בתוס' שדרשו רז"ל האדם על מין האדם אפילו הנכרים וזה שיאמר הכתוב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אתם בני ישראל תנצרו ותטרו את חקות והמשפטים ורק לכם לבד נתנו לחוב בכל עת. אשר יעשה אותם האדם זו הבטחה על העתיד שכל מין האדם יעשה אותם את החקים והמשפטים וחי בהם. כי לעתיד כלם יזכו להכיר מלכות שמים לחיות חיים מאושרים באור התורה ובאור חוקיה ומשפטיה. ורז"ל דרשו שם שאפילו נכרי ועוסק בתורת הרי הוא ככ"ג. וכ' בתוס' דזהו רק בשבע מצות שלהם דאילו בשאר מצות אמרינן בסנהדרין (דף נ"ע) דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה. וזה ברור דכל עת לא יאמינו בם. כל המלמדם תורה כאילו מלמדם תפלות ונותן קרדום בידם עוד לערוף קדקד בני ישראל ולבזות נפש יוצאי ירך יעקב. אבל אם יקבלו עליהם עול האמת ביראה אז יעשו החקים והמשפטים שזה אין סובב על הז' מצות בני נח שבהם אין חקים]. ויחיו בהם:
ומה מאד ישמח לבנו ותחי רוחנו אם נחזה בעינינו השינוי הגדול לטוב. והתמורה המעולה היתה בעולם. אשר מרבית צאצאי אדם כבר האירו להם מקרני ההוד נתנו למשה מסיני וקבלו עיקרים גדולים מתורתינו הקדושה האמונה בבורא שמים וארץ ומשגיח על בני אדם. וגם מדות ישרות והתנהגות על דרך המוסר ורחמים על האומללים והנדכאים, [ועיין רמב"ם סוף פי"א מהל' מלכים דפוס ווענציא שהאמונות שנתהוו הנה ליישר דרך לתקן עולם לעתיד ולעבוד ה' ביחד] ואנחנו נקוה עוד וניחל אל אדון הברואים. כי יוסיף עוד להפליא חסדו ולהושיע כל בני אדם הנבראים בצורה שכלית. שיעלו הרי התבונה והדעת. להכיר את מי שאמר והי' העולם. כלם יעידון ויגידון כבוד תהלתו. ויקבלו עליהם עול מלכות שמים באימה כיאות לאנשים נבראים בצלם ויודעי מדע:
ובדרך ההצעה הלזו. יובן לפנינו המחזה המוזר ידענו מקורות עמנו. אשר אחרי נגלה ה' לאבותינו במצרים וגאלם. וראו תפארת גדלו בהגלותם על הר סיני אבל מהר סרו מן הדרך הטוב וכל ימי היותם בארץ הקדושה נפלו בשחיתות ע"ז. ולא עצרו חיל למשול ביצרם רק אחרי שובם מגלות בבל עלה ביד אנשי כנסת הגדולה לזבוח יצרא דע"ז. והסבה לזה כי עוד לא הבשילו תכונות השלימות באדם אף בעם ישראל. ועוד לא עלו מדרגות גבוהות בסלם ההשתלמות ע"כ קל חיש כשלו ונפלו אחור. ויובן ע"פ הדברים האלו ויכוח מנשה ורב אשי הנ"ל כי רב אשי אמר למחר נפתח בחברין ירצה לגנות אותו ולשפוך כבודו אל מקום דשן הבזיון באמרו רק בבחירתו הרעה. אשר היתה בוערת בקרבו למרוד באדונו חטא חטאותיו הגדולות ואמר זה הי' תלמיד חכם כמותינו ועוה דרכיו להשחית ואין לו חלק לעתיד. כי הלוא ידוע אשר שקול ישקל חטא איש כפי הסבות המניעים והמונעים להקל או להחמיר עונשו. ובזה הרע למנשה מאוד. והקל בערך כבודו. באמרו כי שוה הי' אלי' בתכונת נפשו והוסיף לחטוא ברצונו ולמרוד בבוראו וע"ז איתחזי אליו בחלמי' ושאל לו שאלה מחוכמה. להעיר על ענינו ולהבינו מצבו כאשר הי' חי מנשה על פני האדמה בעתים הקדמונים. ושאל מהיכא בעית למישרא המוציא. ונבין בהקדם מה שארז"ל דמעשי ידי' של אדם נאים ממעשי הקב"ה שהראה ר״ע לפרונוסרופוס שבלים וגלוסקאות דכמו שהשבלים יוצאים מיד הבריאה עודם אינם מוכנים למאכל נקי וזך לאדם רק אחר התעמל במו בעשר מלאכות. אז רק אז יוגמרו והי' נחמדים למאכל אנושי. וטוב למראה עינים להשכיל להטיב לברואי הדעת. על החטים בעת יוגמרו אין מברכין עליהן רק ב"פ האדמה. כי כן דין כוסס את החטה רק כשנשתנו לעילויא אחרי יגיעה רבה ונגמרה אפיית הפת. יברך המוציא מהיכא דקדים בישולא להגמר. וזאת היתה כהקדמה לתשובת השאלה הגדולה האחרת מ"ע קא פלחיתו לע"ז. ומנשה ענהו לא כמו שאתה סבור שמפני בחירתנו הרעה שהיתה כ"כ מושחתה חטאנו. רק עוד לא נגמר מין האנושי בכח תבונתו למשול על יצרא. אילו הות התם. הות נקטינא בשיפולי גלימא ורהעת אבתראי. לא חברין אתה בתכונתך הנפשית רק אדרבה אף שהיינו גדולים אבל כשל הי' כח הסבל נגד היצה"ר הבוער אז בלב בני האדם. ואם אמת הוא כי אתם לא תסורו מאחרי ה' כמונו הלא חיים אתם בעתים מוצלחים יותר לפני מין האנושי להשלים חקו לפני ה' כראוי אליו:
ואחרי נודע לנו זאת. נעורר על דבר אשר נשתנה דין ברכת המוציא בליל זה מכל השנה שצריך לברך על הפרוסה [ולדעת הרי"ף א"צ לחם משנה. ועיין טור (סתע"ה) וגבורות ה' למהר"ל ז"ל פרק ט"ו דיברך ב' ברכות המוציא והמצה ויאכל מן הפרוסה]. ואף אם עיקר הטעם גילו לנו רז"ל דמפני שנקרא לחם עני מה עני דרכו בפדוסה גם הוא בפרוסה. עוד נוסף טעם לפי דרכנו דלא יברך בליל זה. מהיכא דקדמא בישולא. שאף להחמיץ לא יספיק כמצוה עלינו מפני שאז בעת הי' אבותינו במצרים לא היו ראוים לגאולה. והרבה מהם השתקעו בטומאת מצרים. וה' הוציאנו טרם הספיק בצקם להחמיץ. להורות להם כי הוצאו שלא בעונתם. בעוד לא נתבשלו בביכור השכל והדעת. כהלחם שנשאו על שכמם אז ועוד לא נגמר כל צרכו. ובחפזון יצאו בחסד ה' אף שלא היו ראוים. וכאשר האריכו בזה הדורשים הראשונים. וזאת התשובה נאמרה לבן התם. אשר אף הוא עודנו באבו לא ידע תכלית הנכונה של איש הישראלי, ויכוון לתכלית פחות קרובה לפעולת השחוק. וישאל מה זאת. נשיב אמרים לו. בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. אז בעת הגאולה. עם ישראל היה בשפל המדריגה כזו. ובחוזק יד מהר ה' להוציאם טרם הספיק בצקם להחמיץ. לבל יפלו בשחיתות עע"ז בלי יכול קום עוד. כן אתה איש תם. שימה זאת על לבבך למען תדע דרך נכוחה לבל תהיה נדחה. כי אתם אשר עוד לא נתבכר שכלך להיות קשה עורף נגד המלעיגים לעבודת ה'. תצטרך לחיזוק הלב לבל ימשכוך רשעים ברשתם. רק תבור לך דרך אמת מסלה העולה בית אל. לבלי נטות ימין ושמאל. וזהו הכוון בדרשתם ז"ל מה עני דרכו בפרוסה אף הוא בפרוסה. שאין לחוש מלברך המוציא היכא דנגמר בישולו. לבצע על השלימה. כי יש לזכור חסד ה' הוציא נחלתו ממצרים אף שלא היו ראויים לגאלה:
והן עוד להשלמת דרושנו. נעורר עוד מה רצו רז"ל להורנו בדרשתם השלישית שדרשו ד"א לחם עני מה עני דרכו הוא מסיק ואשתו אופה. אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. דודאי זאת ידוע כי מחמת מהירות האפייה לבלי תתחמץ העיסה צריכין הכל למהר בעשייתה ואין בו טעם לדרוש על לחם עני. ואשר עלתה במצודתי אומר בהקדם מה שאמרתי לפרש המאמר הנצב בראש הגדת ליל פסח. הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול וכו' השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי. לשנה הבאה בני חורין. שרבו בו הדקדוקים בהמשך הענין וביאורו. ואביא דברי מוסר של הרב בינה לעתים דרוש נ' שהביא מאמר רז"ל בסנהדרין פרק חלק אמר ר"י אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנא'. ואתה עם עני תושיע (תהלים י"ח). שר"ל אם אתה רואה שהדור מכיר שפלותו בגלות ומצבו בתחתית המעלה. ומתמעט עצמו. אז יחכה למשיח. שזאת היתה הסבה ששלח ה' ישראל בגלות. למען ישח לבו וישפיל את עצמו. וימית בקרבו חלאת תאותו לבלי עוד יתנשא. אבל אם גם בגלות לא ישימו בני ישראל על לבבם להכניע לבם הערל. רק חומדים כל היום תאות הזמניות. וישמחו אל גיל כעמים. אז אין להם תועלת בגלותם למרק חטאת ולהתם פשעם. וזה אשר יתאונן המקונן זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה. כל מחמדיה אשר הי' לה בימי קדם. (איכה א') ר"ל ירושלים היא זוכרה גם בימי עוני ושפלות אשר גם אז היא מלאה מרדים ופשעים. ומה המה הפשעים. מפרש סיפא דקרא. כי הלוא כל המחמדים שהיתה חומדת בימי קדם. בזמן ההצלחה הקדמונית כשהיתה בשלותה. הנה הנם עתה בידה בנפול עמה ביד צר. כי אף בעת היותה נבוכה ומשועבדת בגלות ביד אויביה אינה עוזבת אותן החמודות והתפנוקים. וזה גורם אריכות הגלות עכ"ד הב"ל:
וע"פ דברי האמת האלו נבינה המשך דברי המגיד כי יעורר מחשבותינו למוסר השכל ויגלה רעיוני בינה. אשר אנחנו בעת אכילתנו המצה לחם עוני נזכור מצבנו במצרים שהיינו משועבדים כעבדים לאכול לחם צער ודחק. לחם מצה שכן נותנים לעבדים כמו שהבאתי בשם הרדי"א ז"ל. ונשים על לבנו כי היום אכתי עבדי אחשורוש אנן. ואנחנו נושאים עול גלות למרק עונינו ויתחיל ויאמר. הא לחמא עניא די וכו' אין אנחנו חומדים ומתאוים מותרות לעשות ככל הגוים אשר סביבותינו. רק אנו מרגישים צער הגלות. ומסתפקים גם במועט. ורק כל דכפין ייתי ויכול. שאם נותן ה' לנו חיל יותר מכפי צורכנו אנו נותנין ממנו צדקה לאביונים. ובזכות זה אם נתמעט עצמנו נחכה לגאולה. ויושע ה' אף שאנחנו השתא הכא בגלות לשנה הבאה נהי' בני חורין בארעא דישראל. (ועיין לעיל סוף דרוש ג' מה שהבאתי מש"ס דתענית וי"ל הא לחמא בהנ"ל):
וזה שיאמר הדורש בש"ס הנ"ל. למה נקרא שמו לחם עני. מה עני הוא מסיק ואשתו אופה. בל ירגיל עצמו להיות מפונק וירבה לו עבדים. ואין קצה למשרתיו ואין קצה לתענוגיו. רק הוא מסיק ואשתו אופה. ככה יעשה לחמו בפסח. למען יזכור על נפשו. כי גרים אנחנו עלי הארץ. ולא נברא האדם בעולם למלאות המית תאותו. כי כל פעל ה' למענהו. ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה כי"ר אמן: