חיי אריה חלק ב· רבי חיים אריה הורוויץ
ספר חיי אריה דרושים
דרוש א. הודאה על הטובה
שמעה עמי ואדברה וגו' אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך וגו' לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף וגו' האוכל בשר אבירים וגו' זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך, וקראני ביום ערה אחלצך ותכבדני. (תהלים נ')
הנה יש להתבונן באלו הפסוקים. ולדקדק בתחלה על כפל לשון שאמר אלדים אלדיך אנכי. וגם קשה שפתח ואמר לא על זבחיך אוכיחך וגו' לא אקח מביתך פר. שנראה כי ה' יתעלה לא ישאל מן האדם עולה וזבח. ואם יקריב קרבנותיו מה יתן לו. ואח"כ סיים ואמר זבח לאלדים תודה ושלם לעליון נדריך אשר מזה נלמד אם יעלה איש על מזבח ה' פרים יקובלו ברצון והיו לריח ניחוח. ואשר יראה לפי מיעוט בינתי לפרש הכתובים הוא. ואקדים דברי הש״ס (ב"ב דף י' ע"ב) תניא אמר להן ר' יוחנן ב"ז לתלמידיו. בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת וכו' כל צדקה וחסד שאו"ה עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר די ליהוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומציילין לחיי מלכא ובנוהי (עזרא ו'). ושאל הש"ס ודעביד הכי לאו צדיק גמור הוא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור. ומשני לא קשיא כאן בישראל כאן באוה"ע. ופירש"י ז"ל ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדה"ד אבל ע"א אינן נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט. והנה אם ילמדנו הש"ס כפי פירוש רש"י ז"ל שראוי לישראל ליתן מתת הצדקה סתמיית בין ימלא ה' בקשתו בין לא ימלא רק רשאי הוא לערוך תפלה ולשאול מאת ה' שישפיע לו טובה שיחיו בניו וכדומה. וקשה ע"ז ממה שמצאנו בכמה מקומות שאף להתנות תנאי שאין נודר את נדרו לצדקה רק אם יעשה חפצו הגון וראוי הוא. (עיין יו"ד סימן רנ"ח ותשו' מהרלב"ח סימן ד' ורמ"ע מפאנו סימן ס"ב) דע"י פתח נשאלין על נדרי צדקה דיכול לומר אדעתא דהכי לא נדר. ועי' תשו' מהרי"ל (סימן ק"ס) וב"י יו"ד (סימן רנ"ע) דאי כפלי' לתנאו אין מחייבין אותו ליתן אם לא נתקיים תנאו. ובש"ע או"ח (סי' תקס"ב) ילפינן מזה שאמר יעקב אם יהיה אלדים עמדי דאם נודר אם יצילהו ה' מצרה לא הוה אסמכתא. ויש ליישב זאת דודאי אם לכתחלה הוא נודר ועושה תנאי מפורש רק ע"מ שתבוא לו הטובה אז אין החיוב עליו לשלם נדרו אם לא נתמלאה בקשתו לטובה. אבל שם בש"ס ב"ב באומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני. לא איירי כשהתנה בע"מ בעת הניח הסלע בכיס הצדקה רק בסתמא הרים מסת ידו ובקש מאת ה' שיחיו בניו דוגמא מה שמבואר בסיפא שם ובשביל שאזכה לעוה"ב. וע"כ אם לא תמלא בקשתו והוא תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה לא מדת ישראל היא רק מדת מע"א שגינה התלמוד:
ולולא פירש"י ז"ל נראה ביאור דברי הש"ס בב"ב כאן בישראל כאן באוה"ע על דרך זה. ואביא דברי הרלב"ג ז"ל (שמואל א' ז' תועלת הע') שאמר שם דבר נחמד ומוסר השכל להאיר עינינו בטעם נכון למה המבקש דבר מהש"י על צד החסד צריך שידור נדר שאם ימלא ה' משאלתו יקיים זה הנדר. כי בזה יבוא להאמין שהטוב ההוא הגיע לו מהש"י. וקיום נדר הוא הזכרת החסד שעשה לו האל יתעלה. ובאופן זה מצאנו ביעקב ויפתח ורבים זולתם שנדרו נדר ע"כ. וכונת החכם זה הוא דהלא נדע טבע בן אדם אם הוא בעת צרה שלא תבוא. ויביט כה וכה וירא כי אין עוזר לו ויתבונן כי אין מושיע בלתי ה' לבדו יפנה למעלה וישאל מה' תשועתו, ומלפניו יבקש חנינה וחסד. וה' אם ברחמיו יטה אוזן קשבת לקול תפלתו ומן המיצר יחלצהו וע"פ הרוב ע"י שליחים ואמצעים טבעיים יזמין לו ישועה ועזרה. מהרה ישכח עת מצוקתו וידמה בנפשו כי כחו ותבונתו או יד המקרה עמדו לו בעת רעתו. ויאמר הרפואה באה ע"י פלוני הרופא ע"י סם פלוני וספינתו העובעת בים ע"י המלחים נצלה. והוא ישכח כי ה' נתן לו כח לעשות חיל הוא הנותן בטוחות חכמה ובסתום תבונות יודיע הוא יורה חכמים בדרך הנכון למען תבוא התשועה לאיש הצולל במעמקי ים צרה. לכן באה מצות התורה חובה אליו האדם שידור בעת צרתו נדר להי למען עשות לו ציונים ויחרות על לוח לבו כי היה נדכה ונענה מתגרת יד ה' היתה בו. ואח"כ כשיושיעהו ה' ורוח לו ויקיים הנדר. אז יעלה על לבבו מצבו הרע טרם באה הישועה וירומם את ה' ויודהו על הנפלאות עשה עמדו.
ומעתה נאמר שזה עיקר ההפרש בין אומות העולם עובדי אלילים וישראל עם בחר לו וכמו שראינו הכתוב מהנביא יונה כשהיה על הספינה עם אנשים רבים מיתר גויי הארץ. בעת היתה הסכנה מרחפת על פניהם כי חשבה האניה להשבר באותה השעה נאמר וייראו האנשים יראה גדולה את ה' וגו' וידרו נדרים (יונה א') זאת היתה להם שם על הים בעוד היותם בספינה והמות נגד פניהם. אבל אחרי שובם לביתם והיו שוכנים בהשקט ובטחה אז שכחו אל מושיעם אשר חלצם ממיצר כמו שאמר הנביא. משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. ופי' שם הרד"ק ז"ל אנשי הספינה שהם עע"ז והם הבלי שוא ישמורו ודעתי שאחר שנמלטו מן הצרה חסדם יעזובו. ורק בעת צרתם אל מרום הרימו קולם בתפלה וידרו נדרים והם לא יקיימו מה שנדרו כי ישיבו לטעותם לתלות הכל במקרה מערכת השמים. אבל אני לא כן אנכי עמדי. ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה. כל מה שקבלתי על עצמי בעת צרתי. אקיים ואשלמה ישועתה לה' (יונה ב'). כי אני אמין אשר מהאל יתעלה עזרתי נמצא:
ועל פי זה יובן לנו הפירוש בדברי הש"ס ב"ב הנ"ל שיאמר דכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין הוא רק להתגדל בו. אין להם כונה אחרת רק להתגדל וזאת תכלית עשייתם הטוב ואם יטבעו במצולת הצרה יזעקו אל ה' אבל אם אך יסור מהם יד קשה ויחזק לבם וישכחו אל מושיעם. וכמו שמצינו גם בפרעה (מדרש רבה שמות פ' י"ב סימן ט') וירא פרעה כי חדל המטר ויוסף לחטוא. כך הם הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעים עצמם כשהצרה עוברת חוזרים לקלקולם. וכן נבוכדנצר בשעה שהיה בצרה היה מקלס להקב"ה וכו' וכיון שראה עצמו בגדולה התחיל מהנאה. זאת היא מדת ע"א. לא כן מדת ישראל עם קרובו לא רק בעת יאנחו מן הצרה יזעקו אל ה' אבל אף אם ישמע ה' תפלתם ויעתר לבקשתם ויהפך אבלם לששון ויגונם לשמחה. אז גם אז יכירו וידעו כי ה' היה אתם בצרתם ויבואו לפניו בקול רנה ותודה להודות לו על חסדו ואת אשר נדרו ישלמו. ולכן האומר הרי סלע לצדקה בשביל שיחיו בני אם בנו יחיה יזכור עניו ומרודו וכי מה' באה תשועתו לכן הרי זה צדיק גמור וע"כ נאמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת. אם אחרי נמלאה בקשתם ישכחו אל מושיעם. ועל פי זה נכון אשר במצוה לדור בעת צרה נכללה גם אם יתנה תנאי מפורש שאם ימלא ה' בקשתו אז הוא מחויב למסור נדבתו לצדקה ואם לאו לא הוטל עליו החיוב. כי תכלית מצוה זו לזכור בעת שמחתו עת צרתו ולהבין אשר ה' הוא המושיע יתקיים גם בנדרו על תנאי וע"מ שימלאו חפציו. ונתגנו האוה"ע אשר בעת צרתם נודרים ובעת תשועתם יזנחו ה' הנותן להם כח לעשות חיל:
ובהצעה הלזו יעלה לנו ביאור נכון בהמשך הפסוקים בתהלים הנ"ל כי הן ידוע אשר התורניים החכמים האמיתיים הודיעו לנו פתרון השאלה מדוע צוה ה' אותנו על קרבנות כי הם יבואו על חטא ועון ולמען החוטא ישוב אל לבו וישים מעינו איך נכשל בדרכיו כי נמשך אחר תאות החומריות ויעלה על נפשו כי בו הי' ראוים להעשות כל המעשים אשר עם הקרבן יעשו וכי יעלה העולה כליל אז יעלה כליל כל מחשבותיו הגרועות והמגונות. ובשריפת החטאת ידמה לשרוף כל מחמדי אנוש ותעלולי בני אדם. (עיין עקדה ויקרא). וזה יונח לנו בקרבנות הבאים על חטא ואשמה אבל זה הטעם לא יספיק על קרבן תודה ויקשה למה הוא בא ולאיזה צורך הוא מצוה עלינו. ע"ז יורנו הכתוב בתהלים ויאמר. אלדים אלדיך אנכי. ר"ל ה' שהוא מושל על הטבע בכללותה כהוראת שם אלדים אלדיך אנכי גם עליך ביחוד תאיר יקרת ההשגחה הבאה מאת אלדים חיים. ע"כ לא תירא מפחד פתאום ומשאה כי תבוא כי ה' יהיה בכסלך לשמרך. אכן למען הועיל לנפשך ולמען תדע מה ה' דורש מעמך ולבל תהיה כפוי טובה אומר לך. לא על זבחיך אוכיחך. הלא משום אל לבך שאיני צריך לקרבנותיך. לא אקח מביתך פר וגומר החפץ ה' בקרבנות ואם נדרת מה תתן לו. אבל לפי שאני משגיח עליך בכל עת להושיעך ממצוקתך. לכן למען תשמור מצותי ותחיה ואת עול מלכותי ברצון תקבל אומר לך. זבח לאלדים תודה ושלם לעליון נדריך. אף הקרבן תודה שאין בא על החטא ואין מורה על הכנעת החומר וביעור התאות אני אורך בדרך זו תלך כי תזבח תודה לאלדים לשלם לו הנדר שנדרת בעת בוא צרתך אשר אז נכנע לבך הערל לכן תהא נודר בעת צרה ושלם לאלדים נדריך והקרב לפניו תודתיך וזאת אצוך. וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. למען אף אחרי אצילך מפח יקוש ואסונך אהפוך לששון גם אז תכבדני כי ע"י שילום הנדר תזכור יום צרתך בעת שמחתך וידעת והשיבות אל לבבך כי מידי באה לך הישועה ועליך ברכתי סלה.
דרוש ב
במה שימש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן רב כהנא מחני בחלוק לבן שאין בו אימרא ופרש"י אימרא שפה יש אומרים שלאא יחשדוהו ששם בה מתרומת הלישכה ולאו מילתא היא שהרי כבר נגמרה המלאכה ובשעת עבודה מהיכן שקיל. (תענית דף י"א ע"ב וע"ז דף ל״ד ע"א).
ולבאר מאמר הלזה ולהליט בו כונה נכונה ע"פ דרך היש אומרים שהביא רש"י ז"ל נלע"ד. ואקדים לפרש מה ששנינו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' נקרא ריע (אבות פ' ו') וראיתי במס' כלה הנדפס מחדש גירסא נקרא ריע להקב"ה שנאמר למען אחי ורעי. ונראה פירושו ע"פ דברי הבינה לעתים (דרוש ע') שביאר הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב) כי רק ה' עושה חסד אמתי עם הנבראים ובטובו הגדול ישפיע עליהם טובות בחנינה ככתוב אם צדקת מה תתן לו (איוב ל"ה) ויאמר המשורר הקדוש לך ה' חסר כלומר לך לבדך ה' יצדק לייחס החסד האמתי והמוחלט כי בלי ספק בעשותך אותו לא יצויר עשותך לשום תגמול ויתרון וכו' עי"ש והן אמרו בעירובין פרק הדר (דף ס"ד ע"א) כל האומר שמועה זו נאה שמועה זו אינה נאה עליו הכתוב אומר ורועה זונות יאבד הון (משלי כ"ע). והמאמר בהשקפה הראשונה מחוסר הבנה. וראיתי שהביאו בשם ספר על אורות שרצו רז"ל להעיר אותנו בדמיון הלזה לגנות הלומד למען השיג על ידו תענוג גופני בלי כונה מיוחדת להשלים נפשו ולזקק מדותיו. ודימוהו דרך העברה לרועה זונות כי מי שנושא אשה ומכוין לקיום המין זה הוא המאושר והמשובח ע"פ מצות התורה והמכוון רק לתאוה ולתענוג כרועה זונות ידומה. וכן הוא בלימוד התורה מי שאינו לומד לשמה רק לעונג לא יטה שכמו לסבול עול התורה להתלהב ולהתאמץ בכל עוז להבין הלכות הקשות והחמורות ויאמר שמועה זו נאה לפני וזו אינה נאה. ולעומת זה אמרו רז"ל שם באבות דהלומד תורה לשמה היינו לשם תכליתה להבין ולהורות ומשעבד גופו ועצמותיו למען יוכל לירד וללון בעומק של הלכה בלי כונה גופנית ותענוג חומרי ובלי הנאה פרטית. רק לכוין האמת לאמתו. ולו יהיה לב פתוח לתורה ולחכמתה להבין ולהורות העם בינה ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והוא נקרא ריע. ריע למקום שבבחינה זו הוא לומד ממדותיו יתעלה שברא עולם בחסד. וכן הוא הלומד תורה לשמה נקרא עושה חסד כי תורה לשמה היא תורת חסד וכמו שיובא להלן:
ואני בעניי פירשתי הא דאמרינן בברכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסר על לשונה וגו' (משלי ל"א) כנגד מי אמרו שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה וכו' ואל תשכחי כל גמוליו (תהלים ק"ג) מאי כל גמוליו שעשה לה דדים במקום בינה. ולהבין המאמר הנשגב הזה נציגה מה שאמרו בספרים הקדושים ליישב הפליאה מדוע שלחו הנפשות הקדושות האצולות מתחת כסא כבודו יתעלה פה לעמק הבכא. הלא נצפנו להם עתים לרעה ועלולות להלכד ברשת התאות הנמבזות. וכ' כי העיקר הוא יען עלתה במחשבה לפני הבורא יתעלה לבל תאכלנה הנפשות האלה לחם העצבים. ופה עלי אדמות אשר הרשות נתונה ובידם הבחירה להלחם את יצרם בכח ועוז והתגברות השכל. בזה הן באות לפני המלך השם יתעלה ובדין היא שתקבלנה שכרן. וע"כ יזהרו הצדיקים שתהיה עבודתם זכה ונקיה בלי פנויה וכונה בלתי רצויה. ובזה אפרש מה שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מ"ה) אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ר"ל שלימוד התורה בל יהי לך בו מקום להתגדר להנות בהנאה גשמית כהאומר שמועה זו נאה וכו'. כי לכך נוצרת. ללמוד התורה לשמה להשיג שלמות הנפש כי לזאת היא שלוחה לעולם החומרי מקום חשך ואפלות. להאיר במאור האמת הוא מאור התורה אשר הרע שבעולם יחזיר למוטב:
ורבי שמלאי בהציגו לפנינו ירחי קדם בעת עודנו עצור הולד במעי אמו אמר. כי מלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו' (נדה דף ל' ע"ב עי"ש). ופירש רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בספר גבורות ה' (פרק כ"ח) דבעוד שלא נולד האדם אין הנשמה השכלית דבוקה בחומר. וכיון שנשמתו נבדלת ופרושה מכל גשמי אז היא שכלית לגמרי. וע"כ יאמר שם שמלמדין אותו כל התורה, ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. אבל בעת צאת האדם. לאויר העולם הזה אז בא החומר ומגביל כח השכלי ומלבישו בכלים גשמיים וזהו כונתם שמשכח ממנו כל התורה שאינו עוד שכלי לגמרי רק מוסגר בגשם יודע רק מה שיורו אותו החושים ונאמר עליו כשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו כמו מכה בפטיש המכה בכלי כי יגמור מעשהו זהו גמר מלאכתו. וכן לבוש הנפש הוא הגוף עיקר גמירתו הוא ע"י הפה יען בו כלי הדיבור ככתוב ויהי האדם לנפש חיה ומתרגם אונקלס והוה לרוח ממללא (בראשית ב'). ויען שנפש המשכלת היא נגבלה בחושים נגרע ערכה ואור השכלי של האדם יאפל וע"כ אמרו ע"י סעירת פה ר"ל גמירת כלי הדיבור המוציאים לעולם כחות הנפש המחשבת המשכלת משכח כל התורה עכ"ד מהר"ל מפראג ז"ל בשינוי קצת:
ומהאמור בזה נפרש הכתוב אשר בו פתח ר' יוחנן משום רשב"י מאמרו שם בברכות דאמר מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה וגו'. ידבר על נפש האצולה ממרומים ויאמר פיה שהוא מורה על גמר חומר האדם המגביל כח השכלי ומעוף התבונה של הנפש לא תפנה בו אל שוא וריק לילך אחר תאות פחותות רק. פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. חכמתה לא למען תענוג גופני והנאה חומרית כאומר שמועה זו נאה וכו' רק תורת חסד על לשונה כמו שדרשינן בסוכה (דף מ״ט). וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד וכו' צופיה הליכות ביתה וגו' כונתו ע"פ דרך הרב בעל עקידה (שער ק"ד) כי עולם הבא נקרא בית והעוה"ז הוא פרוזדור לפני הטרקלין וכאמרם התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. מפני זה תשתדל הנפש היקרה ותתאמץ בכל עוז לשכך המית תאותה ותעבוד בכל יכלתה ואילותה את עבודת ה' עבודה תמה וזכה ותורת חסד תורה לשמה על לשונה כי צופיה הליכות ביתה שכל מבטה וראיתה בכל דרכיה ובכל מעשיה היא הליכות ביתה ל א זכה וברורה לבית עולמה. ולחם עצלות לא תאכל. למען לא תאכל לחם העצבים לחם חנינה רק מפרי ידיה יתנו לה ומשכרתה שלמה מאת ה' עבור מעשיה:
וזהו שיאמר ר' יוחנן משום רשב"י כנגד מי אמרו שלמה למקרא זה פיה פתחה בחכמה וגו' לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה וכו' ר"ל נזכר את נפשו הבאה מאת ה' מן השמים האצולה ממרומים ובמעי אמו יהל עליה עוד אור השכלי בתוקפו כי עוד לא בא לאויר העולם. ואמר שירה כי נפלה לו בנעימים חלק ה' ממעל. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנא' ברכי נפשי את ה' וגו' מאי כל גמוליו אמר רבי אבהו שעשה לה דדים במקום בינה שלא יסתכל במקום ערוה. ויען כי דדים אשר מהם יונק האדם ראשית בואו לעולם השפל ורק במין האדם הושמו במקום הלב במקום בינה לעורר כל איש לבל יפול במכמורת התאות. לכן יראה לשבר בקרבו כחות המעירות לחטוא להיות להוט אחרי הבלי העולם. וכמו שאמרו בברכות (דף ס"ג ע"ב) מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל'). במי אתה מוציא חמאה של תורה במי שמקיא עליה חלב שיונק משדי אמו. שאף ראשית הנאותיו יקריב ביכורים לה' ובשלהבת התשוקה לעבודת ה' יפתח פיהו בחכמה:
ועתה נשוב למאמר הצגנו בראש דאם הראינו לדעת כי אדם השלם יקרא אם הוא לומד תורת חסד תורה לשמה בלי כונה להנאה גופנית וממרק תאותיו ולבו יכניע למצות ה'. עוד זאת נשוב אל לבינו אשר למדונו חז"ל. כי איש המורם מעם להורות לפניהם המסלה הישרה העולה בית אל ואשר ינהלם על מי מנוחות התורה והיראה. ורוצה להיות ממצדיקי הרבים רק אז תאית לו הגדולה אם הוא נקי הדעות והמדות עוד ביתר שאת ויתר עוז מרעיו ההמונים. כי הלא ידוע שיש שני מיני הנאות. הנאה גסה חומרית לאכול ולשתות ולמשוך ביין את בשרו. וגם יש מין הנאה שהיא איננה כהראשונה אשר אף אנשי החכמה בה יכשלו היא הנאה הרוחנית רדיפת הכבוד ואהבת השררה. וידרשו מן האיש המנהיג הדור שאף מגדולתו שנתנה לו בל יהנה. וכמו שספרו רז"ל ביומא (דף פ"ז ע"א) רבא כי הוה חזי אמבוהא אבתריה (גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו) אמר אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד (איוב כ'). כי הוה מכתפי לי' בשבתא דריגלא הוה אמר כי לא לעולם חוסן וגומר (משלי כ"ו) והיו מחשבין דרכיהם בכל עת לבל יהנו אף מהכבוד שנתנו להם בני אדם. וזהו יש לכוין בכתוב. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר (קהלת ט'). כי בגדים לבניה מורים על מדות טובות ונקיות בלי התדבקות כלל מעפרורית החומר. וע"כ בגדי לבן נקראים בגדי מלאכי השרת. ואמר הכתוב אם בכל עת יהי' בגדיך לבנים שתהי' נקי הדעת וזך המדות לבלי להנות מעניני העולם. וכמו שזקף רבינו הקדוש לפני מיתתו עשר אצבעותיו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אף באצבע קטנה שלי (כתובות דף ק"ד ע"א). ושמן על ראשך לא יחסר משיחה לגדולה מעל ראשך לא ימנע. כי הוא האיש הראוי להמשח להיות נשיא עמו ומדברנא דאומתי'. לא כן האיש ההולך בשרירות לבו ומתגאה בגדולתו. עוד תשפילנו ומשרתו תביא לו עוד חסרון ומגרעת:
ויש לכוין מה שדרשו רז"ל בכריתות (דף ה' ע"ב) על קרא כשמן הטוב על הראש (תהלים קל"ג) על דבר זה היה משה רבינו דואג שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וגומר מה ועל אין בו מעילה אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה. ר"ל שהיה משה רבינו דואג פן מה שנתמנה הוא בישרון מלך ואחיו נעשה כה"ג לקחה נפשו שמץ התנשאות והנאה מן הכבוד הגדול והיתרון הזה. וכן איתא שם שהיה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי ר"ל אולי אני נהניתי משמן המשחה שלא לשם מצוה אולי אני נהנתי מן השררה ומהגדולה לי נתנה. עד שיצתה בת קול ואמרה. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת. כי עבודתכם תמה ונקיה לשם ה' בלי תועלת והנאה לעצמכם:
וזהו יש להמליץ במאמר הנ"ל במה שימש משה ז' ימי המלואים. והוא ע"פ דברי העוללות אפרים שביאר ענין הידוע כי עתות האדם נחלקות לשלשה חלקים ימי העליה שאז עת לרדוף בכח ולהשיג שלמות ואושר נפשי. וימי העמידה שאז כבר עלה על סלם מעלותיו ואח"כ יבואו ימי הזקנה ימים אשר אין חפץ בהם כלל בהנאות הגשמיות. רק לחכמים יביאו התגברות השכל וכשארז"ל (שבת קנ"ה) זקני ת״ח כ"ז שמזקינין דעתן נתוספת עליהן. וע"כ אלו השנים האחרונים ר"ל ימי העמידה וימי הזקנה נקראים גם ימי המלואים שאז האדם הוא במליאותיו ויכול להשפיע גם על אחרים מטוב שכלו ומעודף תבונתו. ושאלו במה שימש משה כל ז' ימי המלואים כשכבר נתעלה להיות משפיע שפע נבואתו כי בחרו אל להיות ציר נאמן לעמו. ויענו בחלוק לבן שבכל עת היו בגדיו לבנים. כלומר מדותיו נקיות וטהורות בלי שום הסתכלות להיות נמשך אחר תענוגי העולם. והוסיף רב כהנא ואמר שאין לו אימרא ופירושו שלא יחשדוהו ששם בו מתרומת הלשכה. ר"ל לא רק היה מרוחק מהנאות חומריות אכן גם לא נהנה משל הקדש. אף מן העבודה עצמה. כי גם הנאה הדקה הנאת אהבת הגדולה לא היתה בו כי פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו:
דרוש ג
לצדקה.
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו' לא תאמץ את לבבך וגו' כי פתח תפתח את ידך לו וגו' נתן תתן לו ולא ירע לבכך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (דברים ט"ו).
כמה גדלה חובת הצדקה על כל איש ישראל הורו לנו חז"ל במאמרם (ב"ב דף ח' ע"ב) אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה וכו' איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו ואפילו גבאי צדקה. ותירץ הא דאמיד הא דלא אמיד. אם הוא עשיר אז נכריח אותו לתת צדקה כפי ערכו ואם איננו עשיר אין מהראוי ללחוץ אותו ולכופהו. והתוס' שם תמהו הא קיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה (חולין דף ק"י ע"ב). ובצדקה התורה הבטיחה השכר לעושיה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' ולמה הב"ד כופין על הצדקה ונאמרו שם ע"ז תירוצים שונים. ואשר אנכי הצעיר אחזה בזה. ואציע מה שפרשתי זה שספרו לנו חז"ל בסוטה (דף ל"א ע"א) הני תרי תלמידי דהוו קיימו קמיה דרבא חד אמר ליה אקריין בחלמאי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל"א). וחד אמר לי' אקריין בחלמאי וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך (תהלים ה'). אמר להו תרווייכו צדיקי גמורי אתון מר מאהבה מר מיראה. ויש להעיר מה חדש להם רבא בתשובתו הלא בהכתובים שראו בחזיונם מבואר ההפרש הזה שבאחד נאמר אשר צפנת ליריאך ובהשני ויעלצו בך אוהבי שמך וע"ש בחד"א:
ולבאר זה המאמר נראה ואקדים מה שפרשתי המשך הכתובים בפ' ואתחנן ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו וירשתם את הארץ וגו' לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה וגו' ואתם הדבקים בה' אלדיכם חיים כלכם היום (דברים ד'). ויש להתבונן באזהרת התורה שלא להוסיף על המצות מדוע יעלה על לב האדם להוסיף על דבר ה' ולא ישפיקו לו מצות החיוביות לקיימם. וחז"ל קבלו דהכונה באומר ה' פרשיות בתפלין (סנהדרין דף פ"ח) וכבר העירו על זה במפורשים. ויראה לי לפרש על פי פשוטו ואביא דברי החסיד בחובות הלבבות (פ"ד משער הבטחון) שביאר כי המעשה הטוב יתחלק לשני חלקים ממנו נסתר אין משקיף זולת הבורא ית' כחובות הלבבות ויש חלק ממנו נראה על האברים אין נסתר מן הברואים כי יעשה המצות בגופו ונגלם לכל רואה. והבורא יתעלה גומל על המעשה הנראה גמול הנראה בעוה"ז וגומל על חלק הצפון והנסתר זו היא הכונה הרצויה בגמול נסתר והוא גמול העוה"ב עכ"ד. ובזה תתיישב כמו שהעירו בספרים הקושיא המפורסמת למה נכתבו בתורה רק יעודי הגשמיים בזה העולם ולא יעודיה רוחניים. כי על מעשה המצוה הנראה אשר יעשה בגופו הלא הוא מוגבל ושוה לכל אדם הבטיחה התורה יעודי העוה"ז המוגבלים ויוכלו כלם להנות מהם. אבל חלק הנסתר כונת המצוה לא יאמר עליהם שכר מוגבל ושוה ולא יתכן לתארו בספר התורה מפני שישתנה לכל אחד ואחד כפי כח תבונתו ודבקתו בה' אלדים ועל זה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי יש לכל צדיק וצדיק בעוה"ב מדור כפי כבודו ומדריגתו. ועפ"ז יובנו לפנינו הכתובים בפ' ואתחנן שיאמר. ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות וירשתם את הארץ. על עשיית המצות הנגליות אם תקיימו אותן כפי אשר אנכי מלמד אותן שכרכם גדול בעוה"ז אשר תירשו את הארץ ומטובה תינקו ושבעתם. ולבל תדמה אשר אין המצות נתונות רק לשכר עוה"ז ותשלה נפשך להוסיף מצות מדעתך לעשות ה' פרשיות בתפלין וה' מינין בלולב וכדומה למען תוכל לרשת שכר הצפון הרוחני (וכאשר יאמרו שונאינו ומנדינו כי מצות התורה לא ישלימו את הנפש). על זה אני מזהירך לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה וגו' ואם תחושו מפני יעודים הרוחנים אני מבטיחך. ואתם הדבקים בד' אלדיכם כפי דביקותכם בה'. במחשבה רצויה בעת עשיית המצות וכפי חלה הנסתר במעשים הטובים חיים כלכם היום. וכמו שדרשו רז"ל מה היום כלכם קיימים אף לעולם הבא כלכם קיימים (סנהדרין דף צ' ע"ב). ומה יתן לך אם תוסיף על המצות. קצרה בינת אנוש להשיג אושר בארץ החיים כפי דעתו ושכלו השפל:
ועתה נשוב לפרש הא דהני תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דרבא אם נעורר להבין ההבדל בין העושה מצות ה' מאהבה ובין העושה מיראה. כלומר אם יתערב במעשהו יראת העונש אשר כפי השקפה ראשונה שורת הדין היתה נותנת שזה האחרון רצוני לומר העושה מצות מפחד צרה שלא תבוא לא יהיה לו שכר בעמלו כלל. וכמו דאמרינן שאין עונש על העובר עבירות באונס דאונס רחמנא פטרי'. כן להיפך בעושה המצות מיראה מנין לו תקות שכר על מה שעשה בהכרח האונס. אבל יתיישב זה ע"פ הידוע שביאר רבינו הרמב"ם ז"ל (פ' כ' מהל' גירושין) שמפני כן באלו שכופין להוציא מכריח ב"ד את ישראל לגרש והגע כשר אור שאינו נעשה מרצונו הטוב. מפני שהכפיה ע"פ הדין ומצות התורה ונפש ישראל תתאוה לעשות הטוב והישר רק הוא אחוז בחבלי החומר אשר יסיתהו יצרו לעבור ביד רמה נגד רצון התורה. לכן כופין הגוף עד שיאמר רוצה אני אז שני חלקיו הגשמי והרוחני יותאמו יחדיו להדבר המצוה והראוי. וע"פ זה יובן לנו כי אם איש ישראל יעבוד אלדים אף אם הוא מיראה מפחד העונש יען שנפש ישראל שוקקה תמיד לעשות טוב ע"כ אותה בל ימנע שכר טוב לעוה"ב שכר הנפשי. אבל הוא לא יזכה ליעודי העוה"ז שזה השכר המגיע לגוף ומי שעובד מיראה אבריו כבדים עליו בעשיית המצות והוא ביראתו יכריחם להתהלך את האלדים לא עליהם יהי' השכר העוה"ז. אבל העובד מאהבת ה' יזכה לטוב בזה ובבא. וכמו שאמרו בברכות (דף ז' ע"א) צדיק וטוב לו צדיק גמור (העובד מאהבה) צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור (עובד מיראת העונש). עיין תוס' ב"ב (דף י' ע"א ד"ה ואיזו). ומעתה צדקה לעינינו התשובה שהשיב רבא להני תרי תלמידי איש כחלומו פתר להם שהאחד אמר לו כי נתגלה בחזיונו קרא דמה רב טובך אשר צפנת ליריאך. שיש לו לקוות רק שכר הרוחני הצפון. אמר לי' מר עביד מיראה והעובד מיראה מפני שהוא עוד הכרחי בעשיית המצות אין לו בעולם הזה תשלום הגמול. והשני שעבד מאהבה מפני שעשה בתשוקה שלמה לעשות רצון הבורא וגם אבריו היו נכנעים וסרים למשמעת המצות ושש ושמח לעשות רצון קונהו. איתחזי לי' בחלמא ישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו. כי ישגיח ה' עליו בהשגחה פרטית לבלתי יפול אחרי מקרי הטבע כי ה' יתעלה בעזרתו יצילהו מכל נזק ופגע וכמו שדרשו רז"ל בסנהדרין (דף ל"ט) מקרא דטוב ה' לקויו. אשר ההגנה מן הנזק והצלה מן הרע זכו רק היהודים השרידים הם הצדיקים הגמורים אשר חפצו לעשות המצות בשלמות מתשוקת הנפש:
ובהאמור יפורש דברי הנביא ע"ה. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ד). והוא עפ"מ שהביא הגאון בעל כנסת יחזקאל בספרו מים יחזקאל פ' ויקרא) ששם יעקב מורה על גמול העוה"ב שכר הצפון מלשון עקב על שם שהוא בא בסוף אחרי היות האדם על פני האדמה. כי טרם נתעלה אבינו יעקב להיות מן הזוכים גם לטוב עוה"ז היה נקרא יעקב על שם שכרו השמור לו לעתיד. אבל כאשר שרה עם אלדים ואנשים ויוכל נקרא שמו ישראל שזכה גם לשכר העוה"ז. וע"כ בפגוש אותו עשו אחיו אמר לו כי חנני אלדים וכי יש לי כל (בראשית ל"ג). אשר מזה דרשו רז"ל (ב"ב דף י"ז) שהטעימו הקב"ה בעוה"ז מעין עולם הבא. וזהו פי' הכתוב לא יעקב יאמר עוד שמך. כי ימנע ממך טוב העוה"ז כי אם ישראל כי שרית עם אלדים ואנשים ותוכל (בראשית ל"ב). וע"כ תתמדן נפשך גם בתענוגי זה העולם. ולפי הצעה הנ"ל זה פי' הכתוב בישעיה זה יאמר לה' אני. אם עוד לא יכניע גופו אשר יהי' חמים עם ד' אלדיו וימשול בחומרו לעשות מצות ה' באהבה רק נפשו המשכלת המחשבת תאמר לה' אני. תשתדל בכח שכלה להגביל חשוקי דמיוניו כי האמירה היא התגלות כח הנפשי המחשבי אבל עשיית המצות ע"י כלי הגוף תהיה בהכרח מיראת העונש. וזה יקרא בשם יעקב. לו לחכות רק על שכרו בסוף שכר הצפון. אבל מי שכבר נברא לו לב טהור ונתחדש בקרבו רוח נכון אשר בששון ושמחה ורוח נדיבה יקיים עשיית המצות. וזה יכתוב ידו לה'. אשר גם כלי גופו קודש לה' המה. ובשם ישראל יכנה. לו ראוי הכינוי שם ישראל. כצדיק גמור טוב לו גם בעוה"ז כי הוא מן מבורכי ה' אשר ירשו ארץ מלבד אשר ישמח ויטוז במתנת גורלו לעוה"ב:
ולפי הצעה הלזו יעלה לנו טעם נכון בדברי הש"ס ב"ב הנ"ל שאמר דממשכנין על הצדקה. ולא יקשה עוד קו' התו' דהא מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליו דעל זה נאמר בכתוב. נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'. כי שכר מצוה בהאי עלמא איכא אם עושה המצות מאהבה אשר אז שני חלקי האדם מתאימים בעבודת ה' ויקבל שכר הנראה על מה שעשה הטוב באברים הנראים אבל אם הוא עושה ע"י כפית הב"ד אז אין לו תקות שכר בעוה"ז. וזהו פי' הכתוב נתן תתן ואל ירע לבבך בתתך לו ובגלל העשיה מרצון הטוב ובתשוקת הלב יברכך ה' בכל משלח ידיך אבל זהו רק אם מעצמו יתעורר לתמוך ביד העני והדל אבל אם ב"ד יכפוהו ולבו בל עמו אף שיש לו תקות שכר הרוחני מפני שנפש ישראל אותה טוב אבל לא עלי' מוסבה הברכה בגלל הדבר הזה יברכך ה' ועל איש כזה אין מתן שכרה בצדה ולכן כופין על הצדקה:
ועור לאלוד מלין שם בהמשך הכתובים בפ' ראה שהצגנו בראש המאמר כאשר נסתכל שם בפרשה שיאמר הכתוב. אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלדיך נותן לך נחלה לרשתה. וגו' ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגומר נתן תתן לו וגומר כי לא יחדל אביון וגומר. וכבר רבותינו ז"ל (בספרי ובילקוט שם) עמדו על הסתירה שאומר אפס כי לא יהיה בך אביון ושוב נאמר כי לא יחדל אביון וגומר ותי' כאן כשעושין רצונו של מקום וכאן כשאין עושין וכו' ושמואל ס"ל דאף לימות המשיח שיהיו עושין רש"מ נאמר קרא דלא יחדל אביון מקרב הארץ (שבת דף ס"ג ע"א). ונ"ל לומר לולא דברי חז"ל והוא אם נשית מבטנו על סיפור הש"ס (תענית דף כ' ע"ב). אמר לי' רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא דהוה עביד רב הונא. א"ל בינקותי' לא דכירנא בסיבותי' דכירנא וכו' כי הוה כריך ריפתא הוה פתח לדשא ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול אמר רבא כולהו מצינא מקיימנא לבר מהא דלא מצינא למיעבד משום דנפישי בני חילא דמחוזא ופירש"י דאיכא עניים טפי וקא מיכלי קרנא. ובחד"א כ' המהרש"א ז"ל דלשון בני חילא לא משמע כן ומצאנו דבני מחוזא עשירים היו כדאיתא בב"ק (דף קי"ט ע"א) וא"כ לא היו שם הרבה עניים מאד. ונראה לפרש דבני חילא הם חיל המלך כשישמעו שיאמר כל מאן דצריך ליתי וליכול יבוא גם חיל המלך לבוז כל אשר לו עכ"ל המהרש"א ז"ל. ויראה דפירושו מכוון על דרך שפירש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' חמץ ומצה) הא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתיכם כיון דאלו מיגנב ואלו מיתבד ברשותייכו קיימי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי (פסחים דף ה'). שהני תשלומין לא מן הדין היה שלא קבלו עליהם האחריות ברצון רק הבני חילא היו אונסים אותם לשלם שלא כמשפט. ומזה ראינו שהבני חילא במחוזא תואנה היו מבקשים לגזול ממון של ישראל שלא כדין רק בעושק ורציצה. ומפני כן היה רבא מתיירא במחוזא להכריז כל דכפין ייתי ויכול מפני שהיתה יד האומות תקיפה על עצמן ואם יתראו לפניהם כבעלי הון אז יבואו בני חילא לשלול שלל ולבוז בז. וכן אנו רואים בזמננו אף שאנו חוסים בצל מלכי חסד שומרי חוק ומשפט לכל עבדי ממשלתם. אבל אם יקום קצין העם לפתוח אוצרות כספו להושיע כל איש אביון ומצוק בתוכנו יקומו מנדינו שונאינו ויפערו פיהם לבלי חוק כי כל הכסף והזהב שלנו הוא ומתייראים לתמוך בידי הנאנקים הדלים לבל ילעשו צרינו עיניהם לנו. ולעמת זה כשזכו ישראל במעלתם להשאר בארץ אבותינו אשר נתנה לנו למורשה יבטיח לנו ה' בתורתו. אפס כי לא יהיה בך אביון. הויה הוא לשון קיום. וע"כ פירושו שלא יתקיים האביון בקרבך בארץ אשר הי אלהיך נותן לך נחלה לרשתה. כי בארץ המבורכת. ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו. כי תהיו על אדמתכם דשנים ורעננים בלי מגור מאויב מסביב ובל ייראו להתראות בחוצות כעשירים ובעלי הון. כי יהיה בך אביון מאחד אחיך. כי גלגל הוא החוזר בעולם ובכל העתים והזמנים יהיו עניים ואביונים אשר המחסור יאכף עליהם כי לא יחדל אביון מקרב הארץ נתן תתן לו וגו' בלי שום פחד משואה כי תבוא תוכל לתן לו עד כדי מחסורו אשר יחסר לו ובגלל הדבר הזה יברכך ה'. אלדים יקבץ נדחינו לארצנו וייטיב לנו ככל הטוב אשר דבר עלינו אמן:
דרוש ד
לצדקה
תני ר' חייא מדפתי ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כתיב הכא השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז (כתובות דף ס"ח ע"א וב"ב דף י' ע"א).
ונראה לבאר דבריהם אשר יקשה מאד להבינם כי אף אם אמנם גם אנחנו נתעב איש אשר לבו אכזרי בל ירחם על אביוני בני אדם ואשר יקשה ערפו בלי לחונן דלים נבזה הוא בעינינו. אכן מה מצא התנא איכות ענין העלמת עין מן הצדקה תשתווה לעבודת אלילים כי ישא מדברות דרושו עליהם לשקלם במאזנים יחד ולהסמיכם אקרא. אולם למען לבוא עד תכונת המאמר הזה. אקדים דברי הירושלמי (שבת פ' שמונה שרצים) שאמרו שם כתיב שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד. למה הוא ממשל כל באי עולם לחולדה אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים והרבה מינים בים שאינם ביבשה וחולדה אינה בים. ובהשקפה ראשונה אמרתי לבאר כונתם כי במזמור הלז (תהלים מ"ט) יופיע המשורר ברוח קדשו ויביע אמרי נועם לאלף מוסרו לבני אדם שאל יתהללו בעשרם ובל יהיו תקיפים בדעתם לבטוח בחילם וע"כ יכנס בבני חלד שדומים לחולדה שישנה רק ביבשה. ויבואר עפ"מ שמצינו בע"ז (דף ד' ע"א) מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה דגים שבים הגדול מחבירו בלעו אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות הגדול מחבירו בלעו. והכונה אשר ידמה בני אדם הרשעים המתאוים לעשות חמס וברצונם יהרגו איש לדגי הים. ויפלא לעינינו הלא גם בחיתו ארץ רבים מהם יטרפו טרף ויכספו להשחית ולחבל ולמה נשא משלו לדמותם רק לדגי הים. אבל הנכון בזה כי ההבדל ביניהם ידוע אשר בדרי היבשה לא ראינו מין הורג בני מינו האריה לא יטרוף את האריה והזאב לא ידרוס את הזאב אבל בחיות הים הגדול בולע את הקטן מצא מין את מינו וניער לכלותו. לכן יאמר ותעשה אדם וגו' אלה אשר השחיתו מדותיהם על ארץ ואלמלא מוראה איש את רעהו בן אדם כמותו חיים בלעו המה נעשו כדגי הים. וזהו הדבר אשר הבינו חז"ל בירושלמי הנ"ל בדרשתם על קרא דכתיב שמעו זאת וגומר כל יושבי חלד. כי המשורר הקרוש ירום קול מוסרו לבני אדם ויכנס יושבי חלד. אמר להם שהם דוגמת החולדה שאינה בים וראוי להיות בהם המדה לבל יארובו איש לדם אחיהו כמו שהוא מטבע בני היבשה. ויען כי לרוב מדת האכזריות באה למי שיבטח בעוצם ידו ויתאוה להרבות לו אוצרות רשע וידמה כי זהב כסלו ועושרו מבצרו בל יעלה על לבבו כי עוד מעט תמוט רגלו וגם הוא יהי' מן הנדכאים המצערכים לידי בו"ד. וכדאמר לה ר' חייא לדביתהו כי אתי עני אקדים ליה ריפתא כי היכי דלקדמי לבניך וא"ל מילט קא לייטת בי אמר לה גלגל הוא החוזר בעולם (שבת דף קנ"א ע"ב). העיר החכם את לבבם לרחמים בהזכירו את מעמד האדם כי איננו נצב ותמידי. וזהו שיאמר הכתוב שם בתהלים בהמשכו למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני. ועיין אבן עזרא ז"ל שפי' דנתירא פן יצטרך לבקשו בדרך שיקרנו עון בדרך לא ישר שיגזול ויחמוס בני אדם וירים קולו נגר אלה הבועחים על חילם וברוב עשרם יתהללו וישומו דלים ועשוקים מרמס לכפות רגליהם ויזכירם שהם בני חלד ע"כ לא יעשו כדגי הים וירחיקו את מדת האכזריות נגד אחיהם מבני אדם ויאמר להם. האזינו כל העמים גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון. הן הקטנים בני אדם הן הגדולים בני איש ישתוו. יחד עשיר ואביון אף שעתה למראית עינים והוא עשיר עוד מעט והוא אביון. העניות והעשירות אחוזות וצמודות כגלגל הסובב וחוזר ולמה תתגאו איש על אחיו:
ואבינה עוד בהכתובים בתהלים ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל עפ"מ שביאר הרב בכלי יקר (פ' בראשית) דברי רז"ל (ב"ב דף ע"ד ע"ב) כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקיבה בראם (שנאמר כי ביה ה' צור עולמים) ר"ל כל מה שברא הקב"ה בעוה"ז יש בכולם דמיון הזכר ונקבה כאחד. כי כל זכר דמיון אל המשפיע וכל נקבה דמיון אל המושפע. וכל הנבראים יש בכולם צר אחד משפיע וצד אחר מושפע. כיצד הקב"ה הוא המשפיע הראשון וכל הנבראים מקבלים השפע ממנו וכל נמצאי מעה צריכים זה לזה קצתם נותנים וקצתם מקבלים ובכלם שייך לומר שהם מושפעים ומשפיעים כאחד. בלתי ה' לבדו יש לייחס תואר האיש כי הוא לבדו המשפיע ולא מושפע. זהו שאמרו רז"ל בכמה מדרשים אין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ר"ל שאין ליחס תואר האיש המורה על המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו כי כולם צריכים לו ית' והוא יתברך אינו צריך לשום אחד מהם עכ"ל. וכן ביאר בכלי יקר פ' ראה על הכתוב כי בגלל הדבר הזה שדרשו רז"ל מלשון גלגל שחוזר בעולם שרצה ה' יתעלה שבכל הנמצאים ילך הדבר בסיבוב שיצטרכו זה לזה בסיבוב כגלגל שכל אחד מהם נותן ומקבל שלא רצה ה' שיהא האדם מתחזק בארץ עד עולם ויתגאה עי"ז ע"ד שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' כי לי כל הארץ (ויקרא כ') ואלו לא בא האדם לכלל מדה זו לעולם לא הוא ולא זרעו היה משכח ה' ולא היה יודע כי לה' הארץ והיה מחזק בארץ לצמיתות עכ"ל:
ועל פי זה יבוא ביאור הירושלמי במקרא זאת כל העמים וגומר על נכון. והוא כי שם הרב בהכותב פי' דברי האומר למה הוא ממשל כל באי עולם לחולדה אלא לפי כל מה שיש ביבשה יש בים והרבה מינים בים שאינה ביבשה וחולדה אינה בים. דראוי לעורר מה יתן ומה יוסיף לענין אזהרת המזמור שתהיה חולצם בים או ביבשה. ואמר שרמז כאן דרוש אמוניי והוא מה שנתאמת כפי חקר הטבעי שהארץ היתה מכוסה במים ויבוא ספק גדול על פי טענות טבעיות איך התראתה היבשה הלא טבע העפר להכבד ולירד למטה. אמנם אנחנו ידענו שכן גזר ה' יתעלה כנגד הטבע שאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן. ולזה אמר שמעי זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד. אתם שאתם דרי יבשה בשבילכם רצה ה' יתעלה לחדש פני אדמה למען יתקיים מין האנושי וממשלתו על הנבראים ולזה אמר בהלל הגדול לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו עכ"ד. ולפי דרכנו יש לחכמינו ז"ל עוד כונה מיוחדת והתבוננות יתירה בכתוב דשמעו זאת כל העמים. כי המשורר יעיר למוסר אוזן אנשים לאמור אל תקשו לבבכם נגד אחיכם ובהתחננם אליכם בצרת נפשם הקשיבו. זכרו נא זאת ושימו על לבבכם כי העולם נברא ברצון מחדש מרבה להטיב ולהשפיע על כל. האזינו כל יושבי חלד אתם משולים כחולדה שאין לה חיות רק ביבשה. וברצותו ית' בקיום מין האנושי הוא בראה ויצרה נגד הכרח הטבעי שהמים יכסו ארץ ומזה תכירו ותדעו כי אתם ברואים מידו של ה' יתעלה אשר הוא המשפיע כל טוב. ובל תדמו בנפשכם כי הארץ נתנה לכם לצמיתות אשר כל אחד יחזיק בהונו ויאמר כחי ועוצם ידי הוא ויבטחו על חילם וברוב עשרם יתהללו אח לא פדה יפדה וגו' ע"ז תדעו כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה משפיע ומושפע בראם ויאמר שמעו זאת כל העמים וגו' גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון. כל אחד מכם קטן וגדול שם הוא עשיר משפיע ואביון מוכרח לקבל מלשון אבה. כי אם לאחד ניתן ההון לחונן דלים וישפיע זאת על זולתו יקבל טוב ההשפעה מן העני שהצדקה עליו מכפרת ומצילתו מפגעים רעים (עיין ב"ב פ"ק). ויותר מה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב. כי כלכם יחד עשיר ואביון מקבלים ונותנים בכח הבריאה שניתן לכם מיד ה':
ומעתה יובן לפנינו תוכן המאמר שהצגנו בראש שדימו את מתעלם עין מן הצדקה לעובד ע"ז כי מי אשר לו לב אכזרי בל יעל על נפשו חליפות עוה"ז ובל יזכור ימי חלדו כי ימיו ספורים ולא לעולם חוסן וכי סלם ההשפעה אלדית מוצב ארצה בו כל בני אדם יעלו וירדו המה משפיעים ומושפעים כי הם נבראים מה' אשר הוא לבדו המשפיע האמתי ומי שלא יחוש לזה יש בו שמץ דבר בליעל מע"ז כי ישכח אשר הוא מדרי גיא יבושת רקעה ה' על המים ונתן לעולם מחסרו. וע"כ פיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות אשר כל בן אדם ישוב אל לבבו וירחם על אחיהו איש ויפתח את ידו לסעדו ולתמכו ובגלל הדבר הזה יברכהו ה':
דרוש ה לצדקה
שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד (תהלים מ"ט) רבנן אמרי מפני מה הוא ממשל כל באי עולם לחולדה. מה חולדה גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת אף בני אדם כן (ירושלמי שבת פ' שמונה שרצים). ונראה לפרש זא המאמר בהקדים דברי ירמי' קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהי' נבל (ירמי' י"ז י"א). ופירש"י ז"ל ע"פ התרגום יהי נבל מתקרי רשיעא. וצריך להבין מדוע כינה הכתוב פה את הרשע בשם נבל וגם יקשה למה באחריתו דוקא יהי קרוא נבל. והנ"ל בזה ונבינה בתוכחות הושע שאמר כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא (הושע י"ב). ורש"י ז"ל פירש טוב לך אם אמרת בלבך כל ממוני לא יהא בו ספוק לכפר על עוני אשר חטאתי. ולפ"ז יתבאר לשון לא ימצאו כמו לא יספיקו אבל יקשה כי העצה ההוגנת כי טוב אם יאמר בלבו אשר כל הונו לא יועילנו ביום עברה חסר מן הכתוב. ואשר יראה לי הוא אם לתור במחוז מבעלו ונראה באנשים ישנם רודפים אחר בצע כסף ולהוטים להשיג עושר בכל אשר תמצא ידם בגזל ועושק רבית ונשך. אונאת יהודים או אינם יהודים. וכאשר ידעו כי הרעה נגר פניהם כי יהיו נבזים ומשוללי הכבוד בעיני כל איש ישר הולך ידמו בנפשם נצבור כעפר רב כסף והון עתיק נרבה. ויאמר כל אחד בלבו עוד תבוא עת להטיב מפעלים לפני בני אדם ולמועד ומועדים אטיבה דרכי ורבים לי יחניפו ויהללו מעשי בשער:
וזה שהוכיח הושע בני דורו כנען בידו מאזני מרמה וגו' הסוחר הזה אין לו איפה והין צדק רק מאזני מרמה לגזול ולהונות בני אדם. ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי. למען יצטדק יאמר בקרבו האיש תככים אם אתעשר ואמצא לי הון רב. כל יגיעי אשר לא ימצאו לי עון אשר חטא. זאת תהיה מגמתי ויגיעתי ונקיתי מפשע רב בעיני בני אדם שלא ימצאו בו העונות והחטאים. כי אעשה מעשים מפורסמים וטובים בעיני הבריות להתפאר ובזה ארגיע רוחם ולא ימצאו בי עון אשר חטא כי הראשונות ישתכחו מעיר ולא יזכרו עוד. ובהשלמת הרעיון הזה יאמר הנביא ירמי' קורא דגר ולא ילד כמו העוף קורא שהוא רובץ על ביצי עוף אחר ומחמם אותם והביצים ההם לכשיקבעו ויצאו האפרוחים לא יהי' כמו בניו שילכו אחריו אלא יעזבוהו ולא יכירוהו (רד"ק) כן עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהי' נבל. אם יקוה אשר ע"י עושרו ישיג יקר ותפארת מבני אדם ואשר השחית בדרכיו ייפה במעשיו להתפאר בעיני אנשים לשוא יהי' כל יגיעו. תכליתו הנרצה לו לא ישיג כי יהי מוכרח לעוזבו בחצי ימיו ובאחריתו יהי' נבל. קרא פה את הרשע נבל כי נבל הוא פרי שלא נגמר כמו ששנינו (ברכות דף מ') ועל הנובלות אומר שהכל מאי נובלות תמרי דזיקא שהרוח משירם טרם יתבכרו. כן יהי בהעושה עושר ולא במשפט יעזבנו בחצי ימיו בלי יבוא אל המטרה וע"כ יהי באחריתו נבל:
ויובן לפי האמור דרשת הירושלמי הנ"ל כי ירים המשורר קול עוז נגד אלו הבוטחים על חילם כי כחם ועוצם ידם יעש להם חיל רב וברוב עשרם יתהללו וכשישיגו עושר ויצברו אוצרות כסף יתהללו. ידמו בנפשם כי יהיו לתהלה ולשם בארץ וירה חצי מהתלותיו אליהם ויאמר מה לכם לבטוח על שקר לבלתי הועיל. האזינו כל יושבי חלד אתם בני אדם המשולים לחולדה מה החולדה מגררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת שעושה פעולת הריק והבטלה. כן אתם מה לכם כי נזעקתם וכי תאספו המונים המונים לא יועילו לכם אוצרות רשע להשיג מאויכם כבוד המדומה. גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון גורל אחד למו ואם בחצי ימיו יעזבנו עושרו מה הוא לו ומה מועילו כי ה' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה (איוב ה') ועצת ה' היא תקום (משלי י"ט) רק עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם. (סנהדרין דף כ"ו ע"ב):
וכהאמור יאורו לנו דברי המדרש (ב"ר פ' מ״ד סימן ג') שדרשו על קרא רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת (משלי י"א) רשע עושה פעולת שקר זה נמרוד שהיו פעולותיו שקר. וזורע צדקה שכר אמת. זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח). והוא כאשר עוד נבחין ונרגיש בנפשנו ההבדל בין מעשה שיעשה האדם בעניני העולם למלאות עונג גופני ובין מה שיעשה העוב האמתי לעשות רצון קונהו ית', כי בעניני העולם הלא בכל עת אשר יעמול וישתדל להשיג התכלית הנרצה לו אין לו רק עמל ומפח נפש. כי אף מי שיבנה לו ארמון נשגב עם כל שכיות החמדה בעת הבנין וההתעמלות עוד לא ירגש שמחת תכליתו אשר אליה יתאווה רק כעבד ישאף צל יקווה כי יראה הדר פעלו אח"כ כשיגמרנו. לא כן בעשיית המצות למען קנות קנינים האמתיים לשלמות נפשו אף בעת העמל וההשתדלות עוד טרם עשותו דבר רק דקא אזיל לדבר מצוה הוא קונה שלמות וישיג טוב התכלית לקיים מצות בוראו. ובזה יפורש הכתוב ויצונו ה' אלדינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה (פ' ואתחנן) אמר מלבד שיהי' טוב לנו כל הימים שזה מורה על שכר הרוחני בעולם שכולו טוב. וכמו שפי' הרמב"ם ז"ל במו"נ (חלק שלישי פ' כ"ז) עוד אף בעת עשיית החקים יען נדע כי הם ציווי אלוד יהי' לנו לטובתנו לחיותנו כהיום הזה. וכמו שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) שגם בעת העשיה וההשתדלות ימצא חיות נפשי כי הוא עמל ומקבל שכר אף על הזריזות וההכנה למצוה כי עצת ה' היא תקום. וכמו שדרשו רז"ל בסנהדרין כנ"ל עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם. אף המחשבה לדבר מצוה מביאה תועלת ותכלית קיימת:
ונבינה במדרש הנ"ל שיאמר כי הרשע מלבד שבעת עשייתו והשתדלות לדבר רע אין לו בזה שמחת נפש ותענוג אמתי כמו שהוא בכל המעשים הגרועים תהיה תקותו להשיג תכליתו נשארה מעל. כמו עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וגומר. וכן זה נמרוד אשר אמר בחפזו להדמות לעליון ויתנשא למרות עיני כבודו ית' בהשליכו אדוננו אאע"ה לכבשן האש. היה רשע עושה פעולת שקר שאף פעולותיו הי' שקר כי נתקדש שם שמים ע"י אברהם ושחה גבהותו ותשפל לפני הדר גאונו. ולעמת זה יציב תמונת אברהם ויאמר עליו. זורע צדקה שכר אמת שנא' למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. יען שתל על תלמי לב בניו אחריו נטעי נאמנים לעשות צדק ומשרים והחסד והחנינה המה המדות בם יתפארו צאצאי אברהם ולא סרו ולא תסורנה מהם עד עולם. ובזה יתדמה לפולח ובוקע בארץ ויזרע זרעו אם אף על עת הזריעה היה לו שכר אמת כמו שיאמר הכתוב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ"א) אף בעת שרודף ומכין עצמו לעשות צדקה וחסד גם אז ימצא חיים ושכר אמת צדקה וכבוד מאת ה':
עוד יאמר לע"ד בדרוש הכתובים זורע צדקה שכר אמת. ורודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. אם נזכירה מה שדברו רז"ל בשבח הנותן צדקה לארנקי של צדקה שאין העני מתבייש לטול שנוטלה ואינו יודע ממי נוטלה נותנה ואינו יודע למי נותנה (עיין ב״ב דף י' ע"ב). ויראה להבין עוד טעם במעלת הנותן צדקה לארנקי של צדקה אם יוסדו חבורות נאמנות לגמילות חסדים וביקור חולים והלבשת עניים ודומיהם כאשר נמצאו רבות בעירנו קראקא יצ"ו ת"ל. והוא עפ"מ שפירשתי הא שדרשו רז"ל בסוטה (דף י"ד ע"א) אחר ד' אלדיכם תלכו (דברים י"ג). וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו' אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים וכו' וכן אמרו בילקוט (פ' עקב) ללכת בכל דרכיו אלו הן דרכי המקום ד' ד' אל רחום וחנון וכו'. וכי אפשר ליקרא בשמו של הקב״ה אלא מה המקום נקרא חנון אף אתה הוי חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה הוי רחום. ויראה באור מאמרים אלו הנחמדים כי הנה יש שני מיני צדקות אם איש רואה חבירו נגוע ומעונה ביסורים ותחלואים ונכמרו רחמיו עליו כי לא יוכל לחזות בצרת נפש אחיהו בהתחננו אליו ויעניקהו מתנת ידו כיד ה' הטובה עליו. ואם כי זאת היא מדה טובה אבל נקרא האיש חומל שממציא עזר לעני בשעת דוחקו ולא עושה צדקות כי הוא איננו עושה פעלת הצדקה בפעלה שכלית רק נתפעל מן הרחמנות אשר נתעוררה בקרבו בשמעו אנקת אביונים. לא כן מנת גבר חכם בעוז אשר בעוד לא חזה אסון רעהו ומצוקתו יכוין לבבו להקים עזרתו לכל איש מדוכא להושיעהו מעוניו זה האיש איננו מתפעל רק פועל פעלה שכלית בצדקה זה הוא כמו הנותן זריעתו במעבה האדמה למען יקצור ברנה וישא אלומותיו בעת האסיף. ועליו יאמר זורע צדקה שכר אמת שזו היא הצדקה המעולה והמשובחת. והן ידועים דברי הרמב"ם ז"ל במו"נ (ח"א פנ״ד) בהשכילו להבנינו ענין י"ג מדות של רחמים ויורינו בינה שחלילה לנו לתלות הפעליות והתרגשיות כמו שיורה בהשקפה ראשונה לשון רחום וחנון וכו' בחק ה' יתעלה. רק כלם הם פעלות יוצאות מחכמתו הנשגבה אשר אין לה חקר בהן ינהג עולמו כתבונתו. ורק אלינו יתראו המעשים שיתהוו ברצונו ית' כהפעליות ונקראים רחמים וחנינה. ועפ"ז יובן מה שדרשו רז"ל מקרא אחר ה' אלדיכם תלכו. ושאלו וכי אפשר לאדם להלוך אחר שכינה אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים וכו' ומה הוא נקרא רחום רצונם לומר כמו שרחמנותו יתעלה על הברואים הוא בלא הפעליות רק יוצאת מגבורת החכמה כן אתה בן אדם קרוץ מחומר אבל עליך זרוע שפעת אור השכל הדבק במדותיו. וכפי כחך וערכך תהי' חנון בפועל ולא נפעל מהתרגשיות הנפש. וע"כ יקרו בעינינו אלה החבורות הנכבדות אשר יתאחדו להכין עזר ותרופה ומלבושים לעת קרה בעוד מועד טרם ידפקון העניים על פתחיהם ועוד לא נפעלה נפשם מצעקת האביונים. יחזיקו במדת אברהם אבינו ע"ה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ויהיו נקראים עושי צדקות וחסד כי ילכו בדרכי ה' לעשות צדקה ומשפט בפועל ותבונה. ורודף צדקה. בעוד שלא ראה לפניו האומללים אשר עיניהם נשואות למתנתו הוא רודף אחר הצדקה ויעשנה כפי תבונתו וחכמתו. ימצא חיים צדקה וכבוד:
דרוש ו
לתורה וגמילות חסרים.
אמר ר' יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור (ישעו' ל"ב) אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד (הושע י') ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה) וכו'. (ע"ז דף ה' ע"ב).
טרם כל שיח נעיר בדברי הש"ס שאמרו שבזמן ישראל עוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם. הלא' אם יש לאדם ממשלה ושלטון על דבר ודאי שוב אינו מסור בידו. ויש אף שהוא אינו מסור ביד רעהו אבל לא יחזק כחו עליו שיהי' האחר נתון תחת ידו. ואם אמרו שבזכות התורה וגמ"ח יצרם כבר מסור בידם הלא ממילא נשמע שאין הם נתונים תחת משטר יצרם הרע. והי' להם לומר אין הם מסורים ביד יצרם ואף יצרם מסור בידם. ולמען הבין דברות קודש מפיקים נוגה ואור חיים בתהלת לימוד התורה אחוז בהע ושש עם הצדקה וחסד נדבר במעלת הצדקה כפי אשר יורונו דעת כתבי הקדש ומאמרי חז"ל. ואתחיל להבין במקרא שכתוב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגומר (בראשית ט"ו). שראוי לעורר על החילוקים שמצינו בתורה לענין כריתת ברית כביכול בין ה' ובין נבראיו שבפרשת נח אחר המבול כתיב ויאמר אלדים אל נח וגו' ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגומר ויאמר אלדים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ (בראשית ע'). ועתה נחזה שני שינוים בלשון הכתוב כי שם בנח נאמר קשר הברית בין אלדים ובין היצורים בלשון הקמת ברית. הנני מקים את בריתי וגומר. ובאברהם נאמר לשון כריתת ברית. ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגומר. ועוד יש חילוק ושינוי כי אצל הקמת ברית. נאמר השם אלדים ב"ה ואצל כריתת ברית יאמר ה' ההוי"ה ית' וית'. וכ"ז ראוי לשות לב ולהתעורר עלי':
ואמרתי להבין הענין כפי מיעוט בינתי. דהלא ידוע מספרים הקדושים שיש ג' מיני השגחות אשר בהן ה' יתעלה מנהיג העולם. השגחה טבעית שינהיג את בריותיו כפי חקי היצירה אשר נטע בעולמו. או השגחה נסיית לטובה אשר זכו כי ישגיח עליהם לרחמה ויסתירם בצל כנפיו להגן עליהם. או אם חטאו ועוו וסרו מני הדרך אזי יגזור עליהם להמם ולשחתם וישקיף עליהם לרעה כמו שהי' בדור המבול והפלגה ואנשי סדום. וחז"ל כוונו להאיר עינינו במאמר קצר וצח להבין ההבדל בין השגחה הטבעית והשגחה הנסיית לטוב. והוא אמרם (סנהדרין דף ל"ט ע"ב) ר' אלעזר רמי כתיב טוב ה' לכל. וכתיב טוב ה' לקויו. משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה משקה את כולו כשהוא עודר אינו עודר אלא הטובים. ופירש"י ז״ל כשהוא משקה אינו מונע מים לילך לרעים ולטובים לפי שאינו אלא טורח אחד לכל. וכשהוא עודר דהוי טורח לכל אחד ואחד אינו עודר אלא הטובים. כך הקב"ה זן טובים ורעים. בדיבור אחד ממלא את העולם כולו טובה. אבל כשבא להגן מן הפרעניות ולשלם שכר אינו אלא לקויו ע"כ. ור"ל דהשגחת ה' ע"פ חקי הטבע ששם בבריאה נתונים המה לכל בין לרשעים בין לצדיקים. החמה מאירה לטוב ולרע וכן הגשמים מטיבים לכל מין האדם ואף את מי שלא יזכה את ארחו. וכן אמרו [תענית דף ז' ע"א] אמר ר' אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. ועל השגחה הטבעית המטיבה לכל נברא בין הגון בין שאינו הגון נאמר טוב ה' לכל. אבל השגחת ה' הנסיית להגן מן הרע. ולשלם טוב לעושי טוב עין ה' רק אל יריאיו תכונן ואת אוהביו שומרי מצותיו מצרה יחליץ וע"ז נאמר טוב ה' לקויו:
ועל פי האמור יובן לנו בתורה חילוק לשון הכתוב בהבטחת טובה הנאמר לנח ובין הנאמר לאדוננו אאע"ה. כי המבול אשר היה תשלומים וקיבול עונש לדר מרי עבור חטאם ומרדם והיתה אז השגחת ה' לרעה על מין האדם. הלא אז הסיר השם ית' חקי הטבע משימושם כמבואר בגמרא ומדרשים והיה הירוס העולם. ואחרי אשר נשוכו ונחו מי המבול ורצה הקב"ה בקיום התבל ומלואה וגזר אומר שיתקיימו חקי הטבע ככתוב. עוד כל ימי הארץ וגומר קור וחם וגומר לא לא ישבותו (בראשית ח') בלי להכות עוד כל חי ובלי להרוס עוד מוסדי הבריאה כתוב בהבטחתו יתעלה לנח. ויאמר אלדים אל נח ואני הנני מקים את בריתי וגומר כלומר השם אלדים שמורה תקפו וממשלתו בעולם כפי חקי הבריאה הנני מקיים את הברית הזאת ביני וביניך שלא יסורו חקות הטבע. ואף אם בני אדם יסורו מני הדרך לא אוסיף עוד לשחת כלם בהשגחה נסיית לרעה כאשר עשיתי. כי טוב ה' לכל כשהוא משקה ומשפיע טוב טבעי כשמש וגשמים לרשעים ולצדיקים בלי הבדל ישפיע. כי האלדים מושל על הטבע יקיים הברית בינו ובין כל חי שיהיו למו קיום בעולם. אבל בעת בחר לו האל יתעלה את אברהם והציב לו בית נאמן קים לעד שיקום מחלציו עם סגלה עם נבחר מכל העמים להורות למו אמונת ה' ויחודו בעולם זכה לכריתת ברית את ה'. כי הראה לו במעמד בין הבתרים הגליות וד' מלכיות הן הן גבורותיו הן הן נפלאותיו שמתקיימים ישראל בין האומות (עיין יומא דף ס"ע). והבטיחו אשר הקב"ה ישים עין השגחתו עליהם להצילם מכל אסון וכליון ויפדם מיד כל העריצים הקמים עליהם עד היום הזה. כי טוב ה' לקויו ועליהם נאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית:
ובספר העקרים (מאמר רביעי פרק מ"ה) ביאר בארוכה ענין כריתת הברית הזאת אשר לכן כרתו את הבעל חי לשני גזרים ועברו בין בתריו להראות כי כמו שני חלקי הבע"ח היה האחד מרגיש כשכאב לשני כן שני האוהבים מיום כרתם את הברית נעשו כגוף אחד אשר כל אחד ישתתף בצרת רעהו. ע"ז הראה השם יתעלה לאאע"ה בברית בין הבתרים את ד' הגליות. והנה אימה חשיכה נופלת עליו. פן חלילה יאבדו בניו בין האומות ולא תהי' למו תקומה אחר נפלם כמו שכמה אומות נגזרו מארץ חיים. ע"ז נאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וכתוב שם ההוי"ה ב"ה שם הרחמים ומורה על השגחה נסית לטובה וכריתת הברית היתה לאות עולם בינו ובין בניו שיהי' עמם בצרה (עיין מגילה דף כ"ט ע"א) כי טוב לקויו אשר יפרוס על עמו סכת שלומו להצפינם ביום רעה. ותחת צל כנפיו יחסיון סלה. ובזה הונח לנו שינוי לשון הכתובים שנאמר בכריתת הברית עם נח ועם אברהם אבינו ע"ה. וכאשר צוהו על מצות מילה ונתנה לאות ברית בינו ובין בני ישראל נאמר והקמתי את בריתי וגומר להיות לך לאלדים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז). וכמו שפירש"י שם והקימותי את בריתי ומה היא הברית להיות לך לאלדים ולעבדי ולשמור מצותיו ושם לא ידבר עמנו מהשגחה נסיית לטובה וע"כ אמר שם אלדים והקמת ברית:
ואם למדנו שהועילה לנו הברית אשר כרת ה' את אברהם אבינו כי לא נכחד קימנו עד היום הזה. נדע כי זה הי' בסבה כי נחלנו מאבותינו מדות הנאות שהיינו רחמנים וגומלי חסדים כמו שמורה פשטת הכתוב שיאמר לפני הפיכת סדום. וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה. ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגומר ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגומר. אשר יקשה בראשית ההשקפה למה בהודיע ה' את אברהם אשר הוא עושה לסדום ובנותיה. נאמר ואברהם היה יהי' וגומר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגומר ורש"י ז"ל הביא דברי אגדה שאמרו זכר צדיק לברכה כיון שהזכירו ברכו. ויראה לי שירמז בזה אשר זאת תעמוד לנו ולבנינו שלא ישפוך ה' עלינו חלילה חמתו כמו שהי' על סדום ובנותיה כי עליהם היתה נתכת החמה יען היו רעים לשמים ולבריות וכמו שדרשו רז"ל מקרא הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה היינו צעקת ריבה שנתנה פתה לעני והרגוה. ונאמר הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגומר ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל י"ז) אבל בישראל אף בעת נפלם משמים ארץ ובצע ה' אמרתו על בית ישראל אמרו (סנהדרין דף ק"ד) כתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וכי משא פנים יש בדבר. אר"מ מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום דאלו בסדום יד עני ואביון לא החזיקה ואלו בירושלים ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. שמדת הרחמנות וגמילות חסדים לא סרה ולא תסור מאת עם ישראל עד עולם. ולזה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה אני מודיעהו את אשר יקרה בזה לסדום עונש על מרים ועל פשעם ואברהם היה יהי' לגוי גדול ועצום אשר ישאר נצח. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזכות הצדקה יקוים זרעו לעד:
ואחרי ראינו גודל מעלת הצדקה ומדת החמלה והחנינה לעם ישראל. שוב נחזה להבין בין במאמר הצגנו בראש שאמרו שאם ישראל יהיו עסוקין בתורה וגמילות חסדים יצרם מסור בידם וכו'. ואקדים מאמר המוקשה מאד לבוא עד תכונתו והוא בפ"ק דע"ז (דף י"ז) גבי עובדא דמייתי הש"ס שנתפסו ר"א בן פרטא ור"ח בן תרדיון למלכות. וא"ל ר"ח אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואין אני ניצל שאני לא עסקתי אלא בתורה בלבד ואתה נתפסת על ה' דברים ואתה ניצל שעסקת בתורה ובגמילות חסדים. וכדרב הונא דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד (בלא גמילות חסדים) דומה למי שאין לו אלוד שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת (דברי הימים ב' ט״ו). ופי' התוס' דהוכיח הש"ס מדכתיב בסיפא וללא תורה מכלל דברישא קאמר אף שיש בו תורה הוא דומה כמי שאין לו אלוד. ומאמר זה כפי השקפה ראשונה קשה להבינו מדוע חרצו משפט כזה על מי שעוסק בתורה בלבד הלא תורת אלדיו בלבו ולמה ימעדו אשוריו. והן אלמלא הביאו מאמרם על האי דר"ח בן תרדיון הייתי יכול לומר שמאמרו של רב הונא יסוב על אלה שעוסקין בתורה שלא לשמה ולקנתר מגמתם או שעוסקין על מנת שלא לעשות שנוח להם שלא נבראו (עיין ברכות דף י"ז ובתוס' ובירושלמי פ"ק דברכות הל' ב') אבל הס כי לא להזכיר זאת בזה המאמר. כי הלא נזכר שם הקדוש ר' חנניא בן תרדיון אשר הקהיל קהלות ברבים להמרות גזירת הרומאים. וכשגבר אויב ותפשו אמר כאשר צוני ה' אלדי עד שכרכוהו בס"ת ושרפו אותם יחד באש. כמבואר שם בש"ס (ע"ז דף י"ח ע"א). ומעתה תגדל הפליאה למה הביאו ע"ז המעשה של האיש הדגול מרבבה הקדוש ר"ח. הא דרב הונא דכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוד. ובסוף פ"ק דב"ק (דף י"ז ע"א) אמרו דגדול הלימוד שמביא לידי מעשה וכו' ומשני הא למיגמר הא לאיגמרי ופירושו ללמד לאחרים עדיף ממעשה. ויקשה ר"ח בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ולומד לאחרים והיה מן השרידים אשר ה' קורא. ומה כוונו חז"ל בזה שהביאו שם מימרא דר"ה דכל העוסק בתורה בלבד וכו':
ואשר לבי אומר לי בהבנת הענין הוא דהא שם בע"ז (דף ד') אמרו דתורה דכתיב בה אמת לא עביד הקב"ה לפנים משורת הדין. ור"ל שבאותן שעות שרמזו בסודם סוד ה' ליריאיו שהקב"ה כביכול עוסק בתורה לא יצא ממדת הדין. והן ראיתי מובא בשם ספר, תורת חיים על זה שאמרו במנחות (דף כ"ט ע"ב) שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה עתידות על ר"ע שיהי' שוקלין בשרו במקולין והתפלא משה ואמר זו תורה וזו שכרה. וענהו כך עלה במחשבה לפני. ופירש הת"ח שר"ל אשר השם ית' דן את הצדיקים כפי שהיתה המחשבה בעת בריאת העולם שעלה לפניו יתעלה לברוא העולם במדת הדין וכשראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. וזהו לכל המון רבבות עם אבל ליחידי הדור אתם מדקדק הקב"ה כחוט השערה. ולכן אלה שעוסקין בתורה דינם קשה יותר והוא כמו שאמרו חבר אין צריך התראה (סנהדרין מ"א) כי תורה דכתיב בה אמת לא עביד לפנים משורת הדין. ויש לקרב אל הדעת למה נשתנה דינם של צדיקי עולם להענש בתוקף עפ"מ שאמרו חז"ל (ב"מ דף ל"ג ע"ב) דריש ר' עילאי מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו להם כזדונות שת"ח לרוב חכמתו צריך יותר להיות נזהר בכל דרכיו שלא יצא מכשול מתחת ידו ולכן נענש לפי הדין ולא לפי מדת החסד אף אם עוסק בתורה:
והן הרמב"ם ז"ל בסוף מורה נבוכים ביאר בארוכה דבכל עת תחול ההשגחה על האדם אז לא יפחד מפגע כי לא תאונה אליו רעה וכמאמר הכתוב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צ"א). וכן יכנה הכתוב הסתרת הפנים וסור ההשגחה מן האדם כאלו אין לו אלוד וכמו שנאמר על כי אין אלדי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל"א) עכ"ד. ועפ"ז יובן מה שאמר ר"ח בן תרדיון לר"א בן פרעא אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואין אני ניצל כיון שלא עסק אלא בתורה בלבד לכן בל יזכה בעידן ריתחא שהיתה אז נזירת הרומאים על ישראל תקיפה אשר ה' יצילו. ומביא הש"ס הא דרב הונא דכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוד. דהיינו שבקל תוסר ממנו ההשגחה ולא עליו ישפע חסד אלוד רק יהי' נדון כפי מיצוי הדין כי הש"י מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה לדונם כפי שעלתה במחשבה לפניו לברוא העולם במדת הדין אבל ר"א בן פרטא שעסק גם בגמ"ח נחמהו אשר בל יפחד ממגור אויב מסביב וכמו שדרשו רז"ל (מובא בפרשת דרכים) על קרא דהשקיפה ממעון קדשך בוא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים שהרי כל השקפה שבתורה הוא לרעה שנאמר וישקיפו על פני סדום וכו' חוץ מזו שהיא לטובה ללמדך שגדול כח של מתנת עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת רחמים עכ"ל. ע"כ זכה ר״א בן פרטא שתחול עליו מדת החסד לשמרהו מכל צר ואויב ולקיים בו קרא טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו וכמו שהבטיח הקב״ה לאברהם בברית בין הבתרים שכרת עמו הברית אשר בכל צרתם לו צר. והכל היה בזכות הצדקה ככתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. שהצדקה בכל עת מהפכת רוגז לרחמים:
וכהאמור ינוח לנו להבין דברי חז"ל ויוסר מה שעמדנו בראש שאמרו מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם. והוא ע״פ דברי חז"ל (ב"ב דף ט״ז ע"א) אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין. אמר לפניו רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת צדיקים (ע"י יצר טוב) בראת רשעים (ע"י יצר הרע לפיכך אין מי ניצול מידך כי מי יעכב אנוסין הן החוטאין רש"י שם). ומאי אהדרי לי' חבריו דאיוב אף אתה תפר יראה וכו' ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין. שהיא מבעלת את הרהורי עבירה כדאמרינן בקידושין (דף ל' ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולים להציל עצמן (רש"י ז״ל שם) ויאמר ע"י עסקם בתורה אם אבן הוא היצה"ר נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ ויצרם מסור בידם. ובל תהי' מתוחה עליהם חלילה מדת הדין לדקדק עמהם על כל מעשיהם כמו שהוא מי שעוסק בתורה לבד שדומה למי שאין לו אלוד. ולמען ישגיח עליו לרחמה להצילו מכל נזק ע"כ ייעצו לחבר עם התורה העסק בגמילות חסדים בין איש לרעהו שהיא המהפכת מדת הדין לרחמים ובזמן שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם כי התורה מתשת כחו של היצה"ר. ולבל יפחדו כי העוסק בתורה לא עביד לי' לפנים משורת הדין ופן ידקדק עמו כחוט השערה. ע"כ אמר וגם אין הם מסורים ביד יצרם ע"ד שאמרו שם בב"ב הוא שטן הוא יצה"ר הוא מה"מ יורד ומתעה. ועולה ומרגיז. נוטל רשות ונועל נשמה. אבל בזכות הגמילות חסרים אין שליט בהם לרעה כי גדול כח של מתנת עניים שמהפכת מדת הדין לרחמים וה' ממכון שבתו ישקיף עליהם לטובה להצילם מכל צער ונזק כי טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. ויזכור את בריתו את אאע"ה יען ישמרו דרך צדקה ומשפט. וזה יקיימם וירומם סלה. ה' יזכנו להיות מן ההולכים לפניו בתום לבב והיה מעשה הצדקה שלום והשקט ובטח עד עולם אמן:
דרוש ז
מדרוש שדרשתי בבהמד"ר ״בני אמונה״ פה קראקא פ' חיי שרה שנת תרמ"ט לפ"ק שנתים אחר דכנותו.
את מוצא בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק בקש להכניס את הארון לבית קדשי קדשים ובאותה שעה דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה כ"ד רננות מן פסוק כי האומנם ישב עד ועתה קומה ד' אלהים (ד״ה ב' ו) ולא נענה. וכיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך וכו' מיד נענה וכו' ולמה נצטער שלמה ע"י שנתגאה ואמר בנה בניתי בית זבול לך מאי בנה בניתי א"ר יעקב וכו' בנין בגוי בניתי (מד״ר במדבר פ' י"ד סימן י' ועיין שבת דף ל' ע"א).
על זאת יתפלא כל איש דורש להבין דברי חז"ל אשר תיארו בזה לפנינו אף בעת עשה שלמה בנין המקודש בו שכן חי עולמים. דבקו שערים בחפצו להכניס הארון לבית קדשי הקדשים. ואף כ"ד רננותיו לא הועילו וכל זאת היתה לו בשביל שנתגאה ואמר בנה בניתי בית זבול אשר פירושו שם בצדו בנין בנוי בניתי. וכל משכיל יבין שיקשה לפי פשוטו דאם הבנין בנוי היה לשוא עמלו בוניו בו. וכי בכדי באו עושי מלאכה מארץ צור ועשו בו שבע שנים. וגם מה חטא יהרות נמצא עי"ז שאמר בנין בנוי בניתי שכן פירשו בנה בניתי. ולבאר דבריהם לפי שכלי הדל אומר להקדים מדרש הפליאה שהביא הכותב בהקדמתו לעין יעקב. בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל ה' אלדינו וגומר. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כלל יותר והוא את הכבש אחד תעשה בבוקר וגומר. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אנכי מראה אותך את תבנית המשכן ותבנית כל כליו וכן תעשו (שמות כ"ה) עכ"ד:
והן המאמר הלז כל המביע עליו יראה. כי נאמר מן החכמים ע"ד ההערה והרמז. לעורר לבות המשכילים בעם לרעיונות נשגבים ונעלים. הצפונים כתפוחי זהב במשכיות כסף באמרים האלו. וגם לשון כולל יותר שכל חכם הדורש מחכמי התלמוד פתח פתגמו. כונתו היתה להשכילנו בינה כי יש ענינים כוללים. אשר הם כעמודי התיכונים בבית התורה ולימודי המוסרי לאדם. ועליהם יסובו כל עניני הפרטים במעשים ומדות. וכן מצאנו (מכות דף כ"ג וכ"ד) שאמרו רז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני. בא דוד והעמידן על י"א בא ישעי' והעמידן על ו' וכו'. בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה. (חבקוק ב') שר"ל אשר כל המצות שנצטוו בהם ישראל על יסודות הללו הוטבעו והמה למו לקו ומשקולת. וכן נבינה במאמר פליאה הלזה. כי החכמים האלו ברצונם לאלף מוסרם לבני אדם אמרו להעירם על ענינים כוללים מהם ינבעו פרטי מעשים הנאותים. ופתח בן זומא ואמר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל ה' אלדינו ה' אחד. דהלא ידוע כי מה שאדם עלול לחטוא ויתעה מני דרך הישר לרוב בא כי ישכח עושהו. וכמו שלמדנו הרב רמ"א ז"ל באו"ח (סימן א') ואמר שויתי ה' לנגדי תמיד. זה כלל גדול בתורה. והביא דברי הרמב"ם ז"ל במו"נ (ח"ג פ' נ"ב) שאין דומה ישיבתו ודיבורו עם בני אדם כישיבתו לפני מלך ועאכו"כ אם ידמה בנפשו כי השכינה חופפת עליו וכבודו ית' מלוא כל העולם. ע"כ יירא ויפחד מלעשות מעשים פחותים למרות עיני כבודו. וכמו שדרש בר קפרא (ברכות דף ס״ג ע"א) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג'). וע"ז ענה בן ננס ואמר מצאנו פסוק כולל יותר ואהבת לרעך כמוך. שתכלית תורה ומעשים טובים לזכך נפש האדם. וכמו שפירש הלל (שבת דף ל"א) לאותו נכרי שבא להתגייר שאמר לי' דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור כי אם האהבה קננה בחדרי האיש לכל בן אדם נברא בצלם בל יפול במהמורת השחתת המדות. אשר עליהם צעק הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע (ישעיה ו') כי הטעות וחילוף בין טוב לרע יחריבו עולם ומלואה. וע"כ בן אדם אשר חובתו לזכור את ה' תמיד ישום נגד עיניו להדבק במדותיו יתעלה מה הוא נקרא חנון אף אתה הוי חנון וכו' (ילקוט פ' עקב). אשר זה נכלל בפסוק ואהבת לרעך כמוך:
ושמעון בן פזי שאמר מצינו פסוק כולל יותר את הכבש אחד תעשה בבוקר וגומר. נראה לע"ד לבוא עד תכונתו ע"פ הצעה קטנה ואקדים ספור הש״ס בסנהדרין (דף ק"א ע"א) אמר רבה בב"ח כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו וכו' אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה וכו' אמר להו ר' עקיבא לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה וכו'. אמרתי שמא ח"ו קבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו עקיבא כלום חסרתי דבר מן התורה כולה. אמר לו למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז'). וצריך להבין למה לא ענה ר' עקיבא על שאלת ר' אליעזר כלום חסרתי דבר מן התורה כולה. מקרא קרית עמנו אין אדם צדיק וכו' שמלשון למדתנו רבינו יראה שהוא הוסיף חידוש בזה הכתוב אשר על ידו יהי פתרון השאלה למה באו יסורין על הקדוש ר' אליעזר ואען ואומר. כי הלא זה כמה חזות קשה היתה לי בהא דאיתא בנדרים (דף י' ע"א) ר' יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב״ה מביא תקלה על ידם עומדים ומתנדבים נזירות למקום. וכ' שם רש"י בפי' שני שלא היו באים לידי שם חטא ותקלה שיתחייבו חטאת. ולפי השקפה ראשונה יפלא הלא מקרא מפורש אין אדם צדיק בארץ וגומר. אבל זאת יונח לנו אם נאמר דעל שגגת כרת שהיא תקלה גדולה וע"כ אף מכשול שלא בדבר אכילה לא בא על ידם (ועתוס' חולין דף ה' ובכמה דוכתי) אבל שגגת לאו ושאר עניני מכשולים כבר נאמר אשר לא ינוקה מהם כל בן אדם ילוד אשה. אבל ראיתי לאחד קדוש קדמון ה"ה הגאון רבינו סעדיה זלה"ה בספרו האמונות והדעות (מאמר ה') הרחיב הדיבור. ותאר מהות האדם השלם. ואמר כי מי שהתיישר לו לקיים כל מצות ואזהרות ולא קצר מאומה הוא שיקרא צדיק גמור אע"פ שבני אדם חושבים דבר זה שאי אפשר. אולם אני רואה שהוא אפשר דאם לא כן לא היה הבורא יתעלה מצוה על דבר שאין ביכולת איש אף גדול וצדיק הדור לקיימו. ואם תשאל הלא מקרא כתוב אין אדם צדיק וגומר ולא יחטא. לא אמר זה כי אם על היכולת כי אין אחד מן הצדיקים (נוצר לזה מתולדה) לעשות רק טוב אבל הוא בעל בחירה ויכול לעשות רע אבל הוא בורר הטוב ומגבירו עכ"ל רבינו הגדול חמדת כל ישראל לפני אלף שנים. ודבריו יתאימו עם פשטת דברי הפירוש שני ברש"י המובא:
אבל זאת יעמוד לנגדינו הא דמצינו בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) איבעי' להו קבורא משום בזיוני או משום כפרה ת"ש מדאיקבור צדיקי. ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי. אין דכתיב אין אדם צדיק בארץ וגומר ולא יחטא. ומזה מבואר דהוראת הכתוב כפשטתו שכל אדם ילוד אשה עלול לחטא ולמכשול. ויראה שבזה נחלקו אבות העולם בשבת (דף נ"ה) אי יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון. ואנו נאמר לפ"ז דלא תקשה שם קושית התוס' (ד״ה ארבעה). מקרא דאין אדם צדיק בארץ וגומר. שנאמר דאותו המ"ד דס"ל דיש מיתה בלא חטא יפרש הקרא אין אדם צדיק בארץ כס' ר' סעדיה דאין אדם אשר הוא הכרחי מתולדתו לעוב שלא יחטא. וכן הוא שם מסקנת הש"ס בשבת דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. ולפ"ז יובן לעינינו הספור שם בסנהדרין כשחלה ר' אליעזר ונכנסו תלמידיו לבקרו שאמר לו ר' עקיבא שאלו לא היה בצער היה מתירא פן קבל ח״ו עולמו. ואמר לו כלום חסרתי דבר מן התורה כולה שאהיה חלילה ראוי לעונש. ועי"ז ינוכו מזכיותי בעוה"ז. ע"ז ענהו ר"ע למדתנו רבינו אין אדם צדיק בארץ וגומר ולא יחטא. ופירושו שידע ר״ע כי ר"א רבו ס"ל בהבנת המקרא הזה כפשוטו שאין במציאות ילוד אשה שלא יחטא ואין יסורין בלא עון. וא"כ יהי' חביבין עליך יסורין כי על ידיהן שכרך גדול מאד לעוה"ב. ויתכן מאד מה שאמר לו למדתנו רבינו שפירושו שהאירות עינינו להבין הכתוב:
ואנכי הדל והשפל אחור במחוז מבעי למצוא פשר דבר עפ"מ שהראנו הרב בעל עקידה בידו הגדולה (שער פ') על הא שדרשו רז"ל נעשה אדם כשברא הקב"ה את האדם טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו שירה. מה עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם. הה"ד חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעי' ב'). וביאר הרב ז"ל שכונו באמרם זה. כי האדם ולא יחטא הוא קבוץ ההפכים בנושא אחד. כי הנקיות מכל חטא הוא דבר מיוחד ומסוגל אל הנמצאים העליונים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. כי מצד הפשטם מהחומר ומשיגיו הנה שלמותם נמצא קיים בפועל ותמיד הם קולעין בתמימות פעולותיהם ולא יחטאו. אמנם אדם ילוד אשה אשר בעפר יסודו עם היותו נברא בצלם הנה שלמותו הוא כח בגשם. ושלמות כזה א"א שלא יפסק ולא יחלש אפילו ביותר שלם מאנשים אפי' משרע"ה אשר התמידו בו ניצוצי השפע יותר מכל זולתי השלמים. הנה א"א שלא יהי' פוסק עתות מעעות בעת התעסקו בצרכי החומר ההכרחיים. וההפסק הזה הוא חסרון במין האדם יעיד על הרחקו והבדלו משלמות האמתית. וזה כונת המדרש כי הלא דבר זר הוא לחשוב אשר מלאכי מעלה טעו באדם הלזה יצור האדמה לומר לפניו שירה לחלק לו כבוד אלדי רק פה לשון מלאכי השרת מושאל על המחשבות האנושיות אשר הם המלאכים המשרתים את פני השכל. בקשו לעעות במהות האדם ולחשוב שהכח השכלי אשר בו יהיה קיים כפי שפע אלוד הזורח עליו בלתי משתנה בעת מן העתים, ולמען העמיד האדם ילוד אשה על האמת שיכיר את עצמו ואת תכונתו אמר שהפיל עליו שינה והיא כינוי מיוחד להערדת פעולותיו וצרכי החומר והכירו היות שלמותו כח בגשם והוא מה שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. אחרי שנשמתו הוא שלמות צורתו קשורה בנושא חומרו וזה יורה לשון אשר נשמה באפו כלומר השכל אלדי מוגבל בחומר. במה נחשב הוא. להיות כאלדים או להדמות אליו עכ"ל. ועפ"ז נאמר בתכונת האדם שבבחינת מה שהוא שכלי ונתנה הבחירה בידו להטיב מעשיו יש בו אפשרות שלא לחטוא במעשים גרועים ופעלות פחותות וכמו שהורנו בינה רבינו סעדיה ז"ל כי אין הבורא יתעלה בא בטרוניא על בריותיו לצוות להם ולהרבות תורה ומצות מה שאי אפשר שיקיימו. וע"כ ודאי נאמר שנתנה הבחירה ביד האדם בלי לעבור ולחטוא ולעשות מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וכשאמרו יש יסורין בלי עון ומיתה בלא חטא כונתם אף שלא חטא בפועל ולא עשה הבלתי נאות. אבל עוד יש מין חטא הוא מה שלמדנו הרב בעל עקידה ז"ל שאי אפשר לכל ילוד אשה מוגבל בחומר אשר יהי תמיד שופע עליו אור שכל אלוד בלי הפסק דבקות אל ה' יתעלה אף רגע. ובזה כל אדם אף היותר נעלה אי אפשר להשמר ולהזהר וכשהוא בקטנות שכלו הוא חטא וגרעון לעמת עת התגברות השכלי וכאמור. ועי' גם מו"ג בפתיחתו כי גם לאנשים השלמים לא יברק ברק השכלי בכל עת ובכל רגע: