חיי אריה חלק ב· רבי חיים אריה הורוויץ
ספר חיי אריה דרושים · דרוש ב
במה שימש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן רב כהנא מחני בחלוק לבן שאין בו אימרא ופרש"י אימרא שפה יש אומרים שלאא יחשדוהו ששם בה מתרומת הלישכה ולאו מילתא היא שהרי כבר נגמרה המלאכה ובשעת עבודה מהיכן שקיל. (תענית דף י"א ע"ב וע"ז דף ל״ד ע"א).
ולבאר מאמר הלזה ולהליט בו כונה נכונה ע"פ דרך היש אומרים שהביא רש"י ז"ל נלע"ד. ואקדים לפרש מה ששנינו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' נקרא ריע (אבות פ' ו') וראיתי במס' כלה הנדפס מחדש גירסא נקרא ריע להקב"ה שנאמר למען אחי ורעי. ונראה פירושו ע"פ דברי הבינה לעתים (דרוש ע') שביאר הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב) כי רק ה' עושה חסד אמתי עם הנבראים ובטובו הגדול ישפיע עליהם טובות בחנינה ככתוב אם צדקת מה תתן לו (איוב ל"ה) ויאמר המשורר הקדוש לך ה' חסר כלומר לך לבדך ה' יצדק לייחס החסד האמתי והמוחלט כי בלי ספק בעשותך אותו לא יצויר עשותך לשום תגמול ויתרון וכו' עי"ש והן אמרו בעירובין פרק הדר (דף ס"ד ע"א) כל האומר שמועה זו נאה שמועה זו אינה נאה עליו הכתוב אומר ורועה זונות יאבד הון (משלי כ"ע). והמאמר בהשקפה הראשונה מחוסר הבנה. וראיתי שהביאו בשם ספר על אורות שרצו רז"ל להעיר אותנו בדמיון הלזה לגנות הלומד למען השיג על ידו תענוג גופני בלי כונה מיוחדת להשלים נפשו ולזקק מדותיו. ודימוהו דרך העברה לרועה זונות כי מי שנושא אשה ומכוין לקיום המין זה הוא המאושר והמשובח ע"פ מצות התורה והמכוון רק לתאוה ולתענוג כרועה זונות ידומה. וכן הוא בלימוד התורה מי שאינו לומד לשמה רק לעונג לא יטה שכמו לסבול עול התורה להתלהב ולהתאמץ בכל עוז להבין הלכות הקשות והחמורות ויאמר שמועה זו נאה לפני וזו אינה נאה. ולעומת זה אמרו רז"ל שם באבות דהלומד תורה לשמה היינו לשם תכליתה להבין ולהורות ומשעבד גופו ועצמותיו למען יוכל לירד וללון בעומק של הלכה בלי כונה גופנית ותענוג חומרי ובלי הנאה פרטית. רק לכוין האמת לאמתו. ולו יהיה לב פתוח לתורה ולחכמתה להבין ולהורות העם בינה ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא והוא נקרא ריע. ריע למקום שבבחינה זו הוא לומד ממדותיו יתעלה שברא עולם בחסד. וכן הוא הלומד תורה לשמה נקרא עושה חסד כי תורה לשמה היא תורת חסד וכמו שיובא להלן:
ואני בעניי פירשתי הא דאמרינן בברכות (דף י' ע"א) אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסר על לשונה וגו' (משלי ל"א) כנגד מי אמרו שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה וכו' ואל תשכחי כל גמוליו (תהלים ק"ג) מאי כל גמוליו שעשה לה דדים במקום בינה. ולהבין המאמר הנשגב הזה נציגה מה שאמרו בספרים הקדושים ליישב הפליאה מדוע שלחו הנפשות הקדושות האצולות מתחת כסא כבודו יתעלה פה לעמק הבכא. הלא נצפנו להם עתים לרעה ועלולות להלכד ברשת התאות הנמבזות. וכ' כי העיקר הוא יען עלתה במחשבה לפני הבורא יתעלה לבל תאכלנה הנפשות האלה לחם העצבים. ופה עלי אדמות אשר הרשות נתונה ובידם הבחירה להלחם את יצרם בכח ועוז והתגברות השכל. בזה הן באות לפני המלך השם יתעלה ובדין היא שתקבלנה שכרן. וע"כ יזהרו הצדיקים שתהיה עבודתם זכה ונקיה בלי פנויה וכונה בלתי רצויה. ובזה אפרש מה שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מ"ה) אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. ר"ל שלימוד התורה בל יהי לך בו מקום להתגדר להנות בהנאה גשמית כהאומר שמועה זו נאה וכו'. כי לכך נוצרת. ללמוד התורה לשמה להשיג שלמות הנפש כי לזאת היא שלוחה לעולם החומרי מקום חשך ואפלות. להאיר במאור האמת הוא מאור התורה אשר הרע שבעולם יחזיר למוטב:
ורבי שמלאי בהציגו לפנינו ירחי קדם בעת עודנו עצור הולד במעי אמו אמר. כי מלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו' (נדה דף ל' ע"ב עי"ש). ופירש רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בספר גבורות ה' (פרק כ"ח) דבעוד שלא נולד האדם אין הנשמה השכלית דבוקה בחומר. וכיון שנשמתו נבדלת ופרושה מכל גשמי אז היא שכלית לגמרי. וע"כ יאמר שם שמלמדין אותו כל התורה, ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. אבל בעת צאת האדם. לאויר העולם הזה אז בא החומר ומגביל כח השכלי ומלבישו בכלים גשמיים וזהו כונתם שמשכח ממנו כל התורה שאינו עוד שכלי לגמרי רק מוסגר בגשם יודע רק מה שיורו אותו החושים ונאמר עליו כשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו כמו מכה בפטיש המכה בכלי כי יגמור מעשהו זהו גמר מלאכתו. וכן לבוש הנפש הוא הגוף עיקר גמירתו הוא ע"י הפה יען בו כלי הדיבור ככתוב ויהי האדם לנפש חיה ומתרגם אונקלס והוה לרוח ממללא (בראשית ב'). ויען שנפש המשכלת היא נגבלה בחושים נגרע ערכה ואור השכלי של האדם יאפל וע"כ אמרו ע"י סעירת פה ר"ל גמירת כלי הדיבור המוציאים לעולם כחות הנפש המחשבת המשכלת משכח כל התורה עכ"ד מהר"ל מפראג ז"ל בשינוי קצת:
ומהאמור בזה נפרש הכתוב אשר בו פתח ר' יוחנן משום רשב"י מאמרו שם בברכות דאמר מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה וגו'. ידבר על נפש האצולה ממרומים ויאמר פיה שהוא מורה על גמר חומר האדם המגביל כח השכלי ומעוף התבונה של הנפש לא תפנה בו אל שוא וריק לילך אחר תאות פחותות רק. פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. חכמתה לא למען תענוג גופני והנאה חומרית כאומר שמועה זו נאה וכו' רק תורת חסד על לשונה כמו שדרשינן בסוכה (דף מ״ט). וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד וכו' צופיה הליכות ביתה וגו' כונתו ע"פ דרך הרב בעל עקידה (שער ק"ד) כי עולם הבא נקרא בית והעוה"ז הוא פרוזדור לפני הטרקלין וכאמרם התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. מפני זה תשתדל הנפש היקרה ותתאמץ בכל עוז לשכך המית תאותה ותעבוד בכל יכלתה ואילותה את עבודת ה' עבודה תמה וזכה ותורת חסד תורה לשמה על לשונה כי צופיה הליכות ביתה שכל מבטה וראיתה בכל דרכיה ובכל מעשיה היא הליכות ביתה ל א זכה וברורה לבית עולמה. ולחם עצלות לא תאכל. למען לא תאכל לחם העצבים לחם חנינה רק מפרי ידיה יתנו לה ומשכרתה שלמה מאת ה' עבור מעשיה:
וזהו שיאמר ר' יוחנן משום רשב"י כנגד מי אמרו שלמה למקרא זה פיה פתחה בחכמה וגו' לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה וכו' ר"ל נזכר את נפשו הבאה מאת ה' מן השמים האצולה ממרומים ובמעי אמו יהל עליה עוד אור השכלי בתוקפו כי עוד לא בא לאויר העולם. ואמר שירה כי נפלה לו בנעימים חלק ה' ממעל. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנא' ברכי נפשי את ה' וגו' מאי כל גמוליו אמר רבי אבהו שעשה לה דדים במקום בינה שלא יסתכל במקום ערוה. ויען כי דדים אשר מהם יונק האדם ראשית בואו לעולם השפל ורק במין האדם הושמו במקום הלב במקום בינה לעורר כל איש לבל יפול במכמורת התאות. לכן יראה לשבר בקרבו כחות המעירות לחטוא להיות להוט אחרי הבלי העולם. וכמו שאמרו בברכות (דף ס"ג ע"ב) מאי דכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל'). במי אתה מוציא חמאה של תורה במי שמקיא עליה חלב שיונק משדי אמו. שאף ראשית הנאותיו יקריב ביכורים לה' ובשלהבת התשוקה לעבודת ה' יפתח פיהו בחכמה:
ועתה נשוב למאמר הצגנו בראש דאם הראינו לדעת כי אדם השלם יקרא אם הוא לומד תורת חסד תורה לשמה בלי כונה להנאה גופנית וממרק תאותיו ולבו יכניע למצות ה'. עוד זאת נשוב אל לבינו אשר למדונו חז"ל. כי איש המורם מעם להורות לפניהם המסלה הישרה העולה בית אל ואשר ינהלם על מי מנוחות התורה והיראה. ורוצה להיות ממצדיקי הרבים רק אז תאית לו הגדולה אם הוא נקי הדעות והמדות עוד ביתר שאת ויתר עוז מרעיו ההמונים. כי הלא ידוע שיש שני מיני הנאות. הנאה גסה חומרית לאכול ולשתות ולמשוך ביין את בשרו. וגם יש מין הנאה שהיא איננה כהראשונה אשר אף אנשי החכמה בה יכשלו היא הנאה הרוחנית רדיפת הכבוד ואהבת השררה. וידרשו מן האיש המנהיג הדור שאף מגדולתו שנתנה לו בל יהנה. וכמו שספרו רז"ל ביומא (דף פ"ז ע"א) רבא כי הוה חזי אמבוהא אבתריה (גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו) אמר אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד (איוב כ'). כי הוה מכתפי לי' בשבתא דריגלא הוה אמר כי לא לעולם חוסן וגומר (משלי כ"ו) והיו מחשבין דרכיהם בכל עת לבל יהנו אף מהכבוד שנתנו להם בני אדם. וזהו יש לכוין בכתוב. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר (קהלת ט'). כי בגדים לבניה מורים על מדות טובות ונקיות בלי התדבקות כלל מעפרורית החומר. וע"כ בגדי לבן נקראים בגדי מלאכי השרת. ואמר הכתוב אם בכל עת יהי' בגדיך לבנים שתהי' נקי הדעת וזך המדות לבלי להנות מעניני העולם. וכמו שזקף רבינו הקדוש לפני מיתתו עשר אצבעותיו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי אף באצבע קטנה שלי (כתובות דף ק"ד ע"א). ושמן על ראשך לא יחסר משיחה לגדולה מעל ראשך לא ימנע. כי הוא האיש הראוי להמשח להיות נשיא עמו ומדברנא דאומתי'. לא כן האיש ההולך בשרירות לבו ומתגאה בגדולתו. עוד תשפילנו ומשרתו תביא לו עוד חסרון ומגרעת:
ויש לכוין מה שדרשו רז"ל בכריתות (דף ה' ע"ב) על קרא כשמן הטוב על הראש (תהלים קל"ג) על דבר זה היה משה רבינו דואג שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וגומר מה ועל אין בו מעילה אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה. ר"ל שהיה משה רבינו דואג פן מה שנתמנה הוא בישרון מלך ואחיו נעשה כה"ג לקחה נפשו שמץ התנשאות והנאה מן הכבוד הגדול והיתרון הזה. וכן איתא שם שהיה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי ר"ל אולי אני נהניתי משמן המשחה שלא לשם מצוה אולי אני נהנתי מן השררה ומהגדולה לי נתנה. עד שיצתה בת קול ואמרה. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת. כי עבודתכם תמה ונקיה לשם ה' בלי תועלת והנאה לעצמכם:
וזהו יש להמליץ במאמר הנ"ל במה שימש משה ז' ימי המלואים. והוא ע"פ דברי העוללות אפרים שביאר ענין הידוע כי עתות האדם נחלקות לשלשה חלקים ימי העליה שאז עת לרדוף בכח ולהשיג שלמות ואושר נפשי. וימי העמידה שאז כבר עלה על סלם מעלותיו ואח"כ יבואו ימי הזקנה ימים אשר אין חפץ בהם כלל בהנאות הגשמיות. רק לחכמים יביאו התגברות השכל וכשארז"ל (שבת קנ"ה) זקני ת״ח כ"ז שמזקינין דעתן נתוספת עליהן. וע"כ אלו השנים האחרונים ר"ל ימי העמידה וימי הזקנה נקראים גם ימי המלואים שאז האדם הוא במליאותיו ויכול להשפיע גם על אחרים מטוב שכלו ומעודף תבונתו. ושאלו במה שימש משה כל ז' ימי המלואים כשכבר נתעלה להיות משפיע שפע נבואתו כי בחרו אל להיות ציר נאמן לעמו. ויענו בחלוק לבן שבכל עת היו בגדיו לבנים. כלומר מדותיו נקיות וטהורות בלי שום הסתכלות להיות נמשך אחר תענוגי העולם. והוסיף רב כהנא ואמר שאין לו אימרא ופירושו שלא יחשדוהו ששם בו מתרומת הלשכה. ר"ל לא רק היה מרוחק מהנאות חומריות אכן גם לא נהנה משל הקדש. אף מן העבודה עצמה. כי גם הנאה הדקה הנאת אהבת הגדולה לא היתה בו כי פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו: