אור ברסלב
חידושי מהרשדם חלק ב אות ק › יבואר אי קם דינא

חידושי מהרשדם חלק ב· רבי דוד שלמה מרגליות

אות ק · יבואר אי קם דינא

בו יבואר אי קונמות מפקיעין מידי שיעבוד

עיין ביבמות ד' ל"ז ע"ב ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא וכו' עד אמר לה ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמיה אמר הדר דינא לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי וכו' ועי' בכתובות ד' ק"ט פלוגתא דאדמון ורבנן במי שהלך למד"ה ואבדה דרך שדהו ועי' בבכורות ד' מ"ח דאמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קשקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדאי אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי לדי' לא מצי תבע ליה ולערב תבע וכו' והרמב"ם השמיט דין זה דרבא והקשו עלי' ועי' בתומים סי' מ"ט. והנה בתה"ד איתא במי דסוחר הביא סחורה בזול לחצירו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן אחר כך ולקחה יש אומרים דזכה ראובן דמאחר שאינו מציאה גמורה וי"א דזכה בעל החצר ואם אח"כ בא סחורה לחצירו של ראובן ואמר תקנה לי חצירי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצרו קנה לו ושמעון טען מ"נ תתן לי הסחורה ראשונה או השניה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"כ הוי מעשה השניה לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אי לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן סחורה אחת ממה נפשך ועי' ברמ"א בחמ"ש סי' רס"ח וע"ש. והטעם כתב דאי כבר נפסק הדין דכבר אסח דעתיה מיניה ונתייאש מאותו ריוח ונעשה ממונו של ראובן ותו לא יכול לחזור עליה ומביא ראיה מההיא דיבמות דאמרינן דקם דינא. ועי' בש"ך דהשיג דע"כ התם לא הוי הטעם משום דאסח דעתי' מיניה דהא קאמר עלה בש"ס לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי ואם איתא לדברי התה"ד הנ"ל מאי מייתי ראי' מהתם מהך דאדמון דהתם ל"ש זה דלא איפסק הדין בינתיים אלא ודאי דהך דר' אבא אפי' לא נפסק הדין נמי וטעמא דקם דינא הוא משום דסובר דכל בתרי גברא לעולם לא מצי לאתויי מכח מ"נ משום דמצי אמר ליה אתינא ממאן דלא מצית לאשתועי דינא בהדיה ועי' בס' קצה"ח דכתב דע"כ לא הוי טעמא משום יאוש דהא לא עדיף מיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וע"כ דטעמא משום דלעולם דבתרי גברי לא מצי לאתויי מכח מ"נ ולפ"ז למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש יש לומר דבעינן כבר נפסק הדין ומכח יאוש. ובזה ניחא הרמב"ם הנ"ל דהנה בקצה"ח הקשה דא"כ למאי צריך רבא להקשות משום דנכסי דאינש אינון ערבין ביה ת"ל דבתרי גברא לא מצי לאתויי מכח מ"נ ואין לומר דרבא לא סובר דקם דינא דא"כ לא היה מהראוי ליפסוק הלכתא כר"א דקם דינא:

וע"כ נראה דגם רבא סובר דקם דינא כר"א וע"כ קיי"ל כר"א רק דהוא סובר דוקא בכבר נפסק הדין דאז איכא יאוש דרבא לשיטתו דסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וע"כ התם דלא נפסק הדין מכבר ול"ש יאוש וע"כ לא היה יכול רבא להקשות מכח דקם דינא ולא הקשו רק משום דנכסי דאינש ערבין ביה. ולפ"ז לדידן דקיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ אין חילוק בין נפסק הדין אי לאו ועיקר הא דקם דינא הוא משום דבתרי גברא לעולם לא מצי לאתויי מכח מ"נ וע"כ השמיט הרמב"ם דינא דרבא דבלא"ה לא יכול לבוא מכח מ"נ בשני יב"ש משום דקם דינא כמו בעלמא דקיי"ל דק"ד אפי' בלא נפסק הדין מכבר:

גם נראה דהנה ב"ק דף ח' מסיק שם משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' ופריך אי הכי בנזקין נמי נימא הכי אלא הכא ביתמי איירי והרמב"ם השמיטו דמיירי ביתמי וסוברי' דאפילו המוכר חי לא מצי בנזקין לומר אי שתקית והטעם משום דלגרוע מדינא לא אמרינן אי שתקית ועי' בנהמ"ש דכתב דהרמב"ם הוכיח זאת דאל"ה כיון דקיי"ל דקם דינא א"כ אפי' מת המוכר לא מהני כיון שמת אחר שנתחייב ואחר שמכר א"כ קם דינא אלא ודאי לגרוע מדינא לא אמרינן אי שתקת וע"ש. והנה בש"ך הקשה דלמאי צריך רבא להקשות משום דנכסי דאינש ערבין וכו' ת"ל דיכול לומר אי שתקת וכרבנן דאדמון ותירץ דנ"מ במת המוכר דבה"ג לא מצי אמר אי שתקת. אך קשה כיון דקיי"ל דקם דינא מה בכך דמת המוכר מ"מ כיון דמחיים יכול לומר אי שתקת א"כ אפי' השתא דמת אמרינן דקם דינא. אך רבא הקשה על ר' ירמיה והא פליג על ר"א ולא סובר דקם דינא וא"כ הגם דבחיי המוכר יכול לומר אי שתקת מ"מ השתא דמת לא אמרינן דקם דינא משא"כ לדידן דקם דינא השמיט הרמב"ם זה דכיון דבחיי המוכר יכול לומר אי שתקת א"כ אפילו במת אמרינן דקם דינא ולא בעינן משום דנכסי ערבי' וכו':

אך קשה על התהד"ש דבעינן נפסק הדין מכבר הא דאיתא בקידושין דף ע"ד דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי ופריך וניהדר ונידיינינהו וכו' וקשה הא נ"מ היכי דיכול לבוא עלי' מכח מ"נ כגון מעשה דתה"ד הנ"ל ואי נאמן הדיין א"כ כבר נפסק הדין ולא יכול לבוא מכח מ"נ דקם דינא משא"כ אי ניהדר ונידיינינהו א"כ יכול לבוא מכח מ"נ אלא ודאי דאפילו אי לא נפסק הדין קם דינא:

ובלא"ה קשה לי לפי מה דקיי"ל דכל דבר שהוא קנסא לא קנסו בנו אחריו ואיתא בש"ך סי' שפ"ה דאי עמד בדין ונתחייב אז קנסו גם בנו דחשיב ממון א"כ נ"מ בקנס ומת המזיק דאי נאמן הדיין א"כ כיון דכבר נפסק גם בנו חייב משא"כ אי ליהדר ולדיינו דהשתא דכבר מת לא קנסו את בנו ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהרשדם חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה